דידי יודעת
דידי ברמן, ספרית כלבים מקיבוץ מרוחק בצפון, שונאת שקוראים לה דפנה, שונאת שמכנים אותה ”מתקשרת”, והיא תעשה הכל כדי שאיש לא ידע ולא יזכור שהיא יודעת דברים שהיא לא אמורה לדעת על אנשים אחרים. אבל עולמה המוגן מתפרק כשהיא מסתבכת עם השוק האפור, נאלצת להשתתף בתוכנית טלוויזיה ובמקביל מגלה שאביה שוכב על ערש דווי.

בעקבות האירועים פורצים לחייה שני גברים שרוצים אותה: אדי – איש עסקים נאה המציע לפטור אותה מהחוב שלה תמורת שירותי ה”ידיעה” שלה, ודימא – נוירוכירורג חתיך אך נשוי, שמציע לה פתרון מסוג אחר. דידי נקרעת בין הצורך לשרוד לבין האופציה לשגשג, ובין עבר כאוב לעתיד מלא תקווה, ועוברת מסע מצחיק, מרתק ומרגש.
שם: דידי יודעת
מחבר/ת: טלי (טליה) ברשטיין
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011415679
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				
<div id="_idContainer004" class="Basic-Text-Frame _idGenStoryDirection-1" dir="rtl">

<p class="עימוד_chapter-headline">1</p>
<p class="עימוד_chapter-no">31 באוקטובר - יום ראשון - בוקר</p>
<p class="עימוד_indented-txt">התיישבתי בבהלה במיטה, משכתי את שמיכת הפוך בניסיון להזיז את לילה, שישנה עליה, נשכבתי בחזרה, התעלמתי מהמכה שחטפתי מהלפטופ, וחיבקתי את מישו שהתמתחה והמשיכה לישון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כעבור דקה התמתחתי גם אני, וכאילו לא התעוררתי באיחור של ארבעים דקות, כיסיתי את הראש עם השמיכה, ספרתי עד שמונה בעיניים עצומות וקמתי למקלחת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">את השיניים אני תמיד מצחצחת בישיבה על האסלה, שזה הרגל לא הגיוני שסיגלתי לעצמי לא זוכרת מתי. לפעמים נראה לי שההרגל סיגל אותי ולא אני אותו, ושזה רק בגלל שאני לא שומעת שום שעון מעורר או כל גורם אחר שאמור להעיר אותי בזמן. חייבת לברר מי המציא את המושג לְסַגֵּל הֶרְגֵּלים, זה גורם לי לראות את כל ההרגלים של כל האנשים בעולם בגוון סגול שלא תמיד מתאים למצב הרוח שלי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כמה חזק אני ישנה? ממש חזק, עד כדי כך שלא שמעתי את האזעקה ואת מטח הקטיושות שנחת חמש מאות מטר מהבית שלנו במלחמת לבנון השנייה. אחרי אותו אירוע, הילדים שלי הסיקו שזה לא שהם היו תינוקות שישנו כל הלילה מרגע שנולדו, כמו שסיפרתי להם, אלא שאף פעם לא שמעתי אותם כשהתעוררו, למרות שישנו בעריסה ליד המיטה שלי ושל מובארק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">צפירת הרגעה: לא מדובר בחוסני מובארק נשיא מצרים, אלא בחיליק גולן שהתהדר בבלורית בלונדינית ועיניים תכולות, נצר למשפחת בחורינו הטובים ונשותינו היפות, בן קיבוץ שדות, קצין סיירת שלדג בעבר ופרזיט בהווה, שמתגורר בנמיביה עם אשתו המקומית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אם לדייק, גורי ישן ליד שנינו רק במשך היומיים שמובארק היה בארץ. לילוש נולדה שמונה חודשים מאוחר יותר וזכתה לישון בחודשים הראשונים לחייה לידי וליד לילה, כלבה לבנה גדולה שאימצה אותי כשגורי היה בן חצי שנה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">גילוי נאות: חיליק גולן היה מושא חלומותיהן הוורודים של כל נשות הגליל. הוא לא היה מבזבז זמן יקר של חיזור אחריי, אם לא היה מגלה יום אחרי שראה אותי שאני בתו של שאול ברמן. הוא גם לא היה מבזבז דקה על חיזור אם היה יודע מה טיב מערכת היחסים שלי עם אבא שלי ועם אשתו הרביעית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">גילוי נאות 2: גם אני לא הייתי מעמידה פנים שאני לא יודעת שהוא לא יותר מאשר אריזה מרשימה של גבר, אם לא היה נדמה לי בשנייה הנדירה בחיי שבה ידעתי משו על עצמי, שאני רואה את שני הילדים שייוולדו לנו, ולא פחות חשוב את העובדה שמדובר בבחור שייעלם מחיי ברגע שיאותגר בהתמודדות עם אחריות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">גילוי נאות 3: אני יודעת שכותבים משו עם ה', אבל לא נעים לי לבזבז סתם אות שבקושי שומעים אותה.</p>
<p class="עימוד_indented-txt">חצי שנה אחרי שחיליק ואני הכרנו התחתנו בחתונת "כאילו", בלי חופה ובלי רב, על הדשא של קיבוץ שדות. שבוע אחרי החתונה חיליק טס לאפריקה עם סכום כסף גדול שקיבל מאבא שלי, אחרי ששכנע אותו שמדובר בהשקעה שתניב אחוזי רווח שגרמו לאישונים של אבא שלי להתרחב. אחרי שמונה חודשים חיליק חזר לארץ ליומיים כדי להכיר את גורי, שנולד במשקל פיל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">זה לא שהתחתנתי בהיריון כמו שיולה אחותי שיערה, זה גורי שנולד חודש לפני הזמן ושחרר אותי מהבטן שלאורך כל ההיריון לא הצלחתי להתרגל לנוכחותה והתנגשתי בכל פינת שולחן וידית של דלת. חיליק חזר לאפריקה במטרה להמשיך לחפש את הדרך "לעשות את המכה" ולחזור לארץ עשיר ומאושר, שני דברים שמעולם לא קרו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">למרבה ההקלה, הוא לא חזר מעולם, גם לא שמונה חודשים מאוחר יותר, כשלילוש נולדה והוכיחה כמו אחיה ששמונה חודשים בבטן הם זמן מספיק לעוברים כדי להיוולד שלמים וחייכנים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">את ההתעלמות מהלידה שלה הוא תירץ בהנחה שהוא לא האבא. את ההשערה הוא ביסס על כך שבתעודת הלידה היא רשומה בשם "שלי", וזו הוכחה שהתינוקת היפהפייה רק שלי ולא קשורה בשום צורה אליו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מאז חלפו שש־עשרה שנה שבהן היינו משפחה מאושרת: אימא, שני אינדיאנים, שני כלבים וחתולה. מובארק חי את חייו בנמיביה והקפיד לא להיות איתנו בשום סוג של קשר, וזה כלל הימנעות מהשתתפות בימי הולדת, חגים, מזונות או הוצאות כלכליות שכרוכות בגידול שני ילדים.</p>
<p class="עימוד_indented-txt">לקחתי מברשת שיער והסתרקתי תוך כדי יציאה מהמקלחת ותוך כדי שאני פותחת את דלתות החדרים של גורי ולילוש ומעירה אותם. עברתי לסלון, ושם פתחתי לכלבים את הדלת וחזרתי לחדר שלי, לבשתי ג'ינס, סווצ'ר עם הלוגו 'הבית של מיצי', עליו סווצ'ר נוסף עם הלוגו 'איה פלוטו' ומשם המשכתי למטבח. למה שני סווצ'רים? כי מישו החליט שדווקא על ההר הזה, שכל החורף יש עליו ענן סמיך שמפריד בינו לבין העולם, צריך להקים את קיבוץ שדות. המישו הזה הוא לובה גליצנשטיין, סבא של חיליק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בחורף קר כאן, ובבית הקטן שלא מזמן קניתי מהקיבוץ יש בידוד מהמאה הקודמת, שלא יודע שהוא אמור לשמור על החום של הבית ולא למהול אותו עם הקור שבחוץ.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הכנתי סנדוויצ'ים לבית ספר, מילאתי מים בקומקום, הוצאתי שלושה ספלים מהארון, לתוך כל אחד מהם הכנסתי כפית קפה, הוצאתי צנצנת שוקולד למריחה ודחפתי כף מלאה לפה. ביד השנייה מזגתי מים מהקומקום לכוסות, ואז מילאתי את קערות האוכל של הכלבים וחזרתי לחדר לגרוב גרביים. לא מצאתי זוג גרביים זהה, אז גרבתי גרב אחד ירוק עם הדפס צפרדעים סגולות וגרב עבודה אפור שאין לי מושג איך הגיע אליי הביתה. העובדה שלא היה לי מושג איך הוא הגיע אליי פחות הטרידה אותי מכך שעד שחזרתי למטבח הבנתי שהגרב האפור מקבל כיוון עצמאי וגולש לתוך הנעליים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לילוש באה למטבח, נתנה לי נשיקה על הלחי והכניסה סנדוויץ' לתיק. ביקשתי ממנה להוציא מהמקרר את החלב ולמזוג לספלים. היא הוציאה חלב סויה מהמקרר, אבל לפני שמזגה שפכה את תכולת הכוסות לתוך הכיור ואמרה: "<span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Earth</span> <span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">to</span> <span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Didi</span>." אחר כך מילאה שוב מים בקומקום ולחצה על הכפתור שירתיח אותם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הסתכלתי עליה כשניקתה את הספלים והכניסה מחדש כפית קפה לכל אחד מהם. לרגע עברה בי צמרמורת מבהילה, כי היא כל כך נראית כמוני כשהייתי בגילה. לשמחתי, היא הרבה יותר יפה וגם נמוכה ממני בחמישה סנטימטרים. שתי עובדות שמעודדות אותי ונוטעות בי תקווה שהיא לא תהיה כמוני (מי החליט שתקווה צריך לנטוע? לא מדובר בשתיל).</p>
<p class="עימוד_running-txt"> את התהייה הזו חשבתי שאני שואלת את עצמי בלי קול, אבל טעיתי ולילוש הסתובבה אליי: "אימי, תשמרי את השאלות שלך לערב, עוד לא התעוררתי." אחר כך היא הסתכלה עליי שוב. "נראה לי שאת צריכה מתוק, את נראית מוזר קצת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"גורי," צעקתי, והסתובבתי אל הארון כדי להוציא שוב את צנצנת השוקולד ולדחוף עוד כף לפה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אלוהים בשבילך, אבל למה לצעוק? יש לך שוקולד על הסנטר," גורי, גבוה ממני בראש וחצי, עמד מאחוריי עם כובע הימלאיה על הראש, לבוש בתחתוני בוקסר צהובים עם ציור של 'בוב ספוג' וסווצ'ר שכתוב עליו 'גד"ש שדות' ונעל נעלי בית בצורת כלבלבים. הגיטרה שלו הייתה תלויה לו על הצוואר, והוא שר את אפרים שמיר: "אולי תשים לי קצת סוכר בתווווווווווווך ההההההההה?" הוא התקרב ללילוש וניגן בפוזה של רוקיסט.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תה," לילוש השלימה את המשפט. "תתלבש, יא סתום, עוד מעט הסעה," היא אמרה לו באדישות והמשיכה להכין קפה בלי להתרגש מאח שלה, שבקלות ממלא את המרחב כמו סופת טורנדו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כי כשאצא להפסקה," הוא המשיך לשיר, "לך אודההההההה." צחקנו, וגורי הוריד את הגיטרה והשתחווה בתיאטרליות. "אני הייתי גורי, אתם הייתם הקהל שלי... וכוס־אומו רבע לשמונה." הוא הניח את הגיטרה ורץ לחדר להתלבש תוך כדי שצעק: "מאם, נכשלת בחינוך, תראי איך הילדים שלך מדברים."</p>
<p class="עימוד_indented-txt">למספרת הכלבים של איריס הגעתי בתשע וחצי אחרי שעליתי לפנסיון לוודא שיואבי ער ומטפל בכלבים, חזרתי הביתה לאסוף את גורי לבית ספר כי הוא איחר את ההסעה, וחזרתי שוב הביתה כי מיקי השכנה הודיעה לי שמיצי ברח דרך החלון ונבח על מכוניות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">דהרתי במקסימום המהירות שהשברולט החבוטה שלי מסוגלת לנסוע לבית הספר המשותף, ומשם למספרה בכרמיאל שהייתי מאושרת לעבוד בה בשבע־עשרה השנים האחרונות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">החניתי את האוטו ונופפתי לשלום לאיריס בעלת המספרה שישבה על הספסל בכניסה ועישנה סיגריה. ניסיתי לפתוח את הדלת שליד הנהג למרות שהיא לא נפתחת כבר שנה וחצי מאז שבוקר אחד השברולט חנתה בצד השני של השביל אחרי שיד אלוהים, או ידו של גורי שעדיין לא קיבל רישיון, העבירה אותה לשם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"טוב לשמור על אופטימיות," איריס צעקה לעברי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">עברתי לכיסא שליד הנהג, פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה. הטלפון שלי צלצל מתוך הכיס. זה היה שלמה, מזכיר קיבוץ שדות, האיש שמסיבות ששמורות איתו לא מחבב דיאודורנטים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היי, שלמה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה שלומך, דידי? עברתי ליד הפנסיון שלך ואני רואה שהוא עובד כרגיל?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">זה ששלמה נותן לי פידבק על העבודה בפנסיון מפתיע עוד יותר מעצם העובדה שהוא מצלצל לשאול מה שלומי. "איזה יופי, תודה רבה, אני באמצע העבודה אז שיהיה לך יום נעים, שלמה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"על מה תודה רבה? עוד לא התחלת לפנות אותו, יש לך עוד שלושה שבועות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה? למה לפנות?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם היית טורחת להוציא דואר מהתיבה שלך, היית יודעת שהשטח נמכר ליזם חיצוני ושאת התבקשת להתפנות משם עד לפני חודשיים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה? למה? שלמה, אני לא יכולה, לאן אני אעביר את הפנסיון? יש לי הזמנות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא עניין שלי." הוא סגר את הטלפון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תמות," אמרתי בטון שקט ומנומס והתקרבתי אל איריס.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"יש לך מזל, גליה הודיעה שהיא מאחרת." היא בהתה בי כשעמדתי מולה ולקחתי שכטה מהסיגריה שלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"סגול." העברתי יד בתספורת הקקדו שלה שבכל שבוע מחליפה צבע.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה יש לך להגיד על הסגול?" לא הספקתי לענות כי על המדרכה עלה אופנוע גדול, ובחור עם קסדה שאל, "מי זו דפנה גולן? דפנה ברמן?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"דידי," איריס הצביעה עליי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תחתמי כאן." חתמתי ולקחתי ממנו מעטפה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה זה?" שאלתי את איריס.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא יודעת. למה את לוקחת בלי לשאול?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">נכנסתי אחרי איריס למספרה, אספתי את השיער לגולגול מעל הראש, חיפשתי בכיס גומייה, וכשלא מצאתי לקחתי עיפרון מהשולחן של איריס והידקתי איתו את הגולגול לראש.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הטלפון צלצל מתוך כיס הסינר שלי. זו הייתה יולה. השתקתי את הטלפון ושלחתי ממנו תמונות למייל של איריס. "תדפיסי לי כמה חדשות?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">איריס לא ענתה. היא התיישבה ליד המכתבה, לקחה עט וכתבה בכתב מסודר כמו שבחיים לא היה לי את רשימת הלקוחות שלי לאותו יום. המדפסת הוציאה שמונה צילומי סלפי שלי עם כלבים שסיפרתי בשבוע שעבר. לקחתי הכול והלכתי אל שולחן העבודה שלי. בזמן שבהיתי בלוח הנעיצה שתלוי על הקיר מעל שולחן הנירוסטה מהיום הראשון שהתחלתי לעבוד פה, הטלפון שלי צלצל שוב מכיס הסינר. "היי, לילוש, הכול בסדר?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אווה הזונה אומרת שהצ'ק לנסיעה לפולין חזר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"למה?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">איריס התקרבה, הורידה את שמונה התמונות מהשבוע שעבר וסידרה את שמונה החדשות על לוח הנעיצה ליד תעודת הספרית וליד תמונות שלי עם גורי ולילוש.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא יודעת למה, נו, מה להגיד לה?" לילוש בת שש־עשרה וחצי, והיא הילדה עם הקול הכי מתוק בעולם, אבל כשאין לה סבלנות היא מצליחה להפחיד גם אותי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שתפקיד אותו שוב, זה כנראה טעות?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"את שואלת או אומרת?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אומרת." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"טוב, ביי, לאב יו." היא סגרה ולא שמעה שגם אני לאב אותה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">החרדה התחילה לתפוס נפח מסיבי בכל תא בגוף שלי, ועניתי לעוד טלפון מ"בנק לא לענות" שאם הייתי מרוכזת יותר סביר להניח שלא הייתי עונה, אבל עניתי, וככה גיליתי שהמשכנתא שלי חזרה כבר שלושה חודשים ברצף, חשבון הבנק שלי חסום, כרטיס האשראי שלי מבוטל, והם רק מוודאים שקיבלתי את הודעת העיקול שנשלחה אליי הבוקר עם שליח. הסתכלתי על המעטפה הגדולה שהוצאתי מהכיס ונתתי לאיריס לפתוח אותה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">שוב יולה צלצלה, והפעם עניתי. "את לא מבינה מה קורה פה." בקושי הצלחתי לדבר מרוב לחץ.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה שקורה זה שאני מחפשת אותך ואת מסננת אותי," היא צרחה. "אבא הולך למות. בואי, טוסי לכאן!" </p>
<p class="עימוד_running-txt">לא זוכרת באיזה שלב של השיחה עברתי מעמידה לישיבה על שולחן הנירוסטה. איריס הלכה לקבל את הטרייר הענק של גליה שהייתי אמורה לספר, בדרך טפחה לי על המותן ואמרה לי ללכת לסדר את החיים שלי ולהיות איתה בקשר מחר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">יצאתי החוצה, רצתי לרכב, ובזמן שזחלתי למושב הנהג, גורי צלצל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שומעת?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בטח."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בקיצור, השעו אותי לשבוע. יש מצב שאת באה לאסוף אותי? או שאני תופס טרמפ הביתה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מאם? מה הולך? את בסדר?" אספתי את עצמי כשזיהיתי את טון המבוגר האחראי בקול של גורי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן, אני בדרך לסבא, המצב שלו הידרדר, יולה צלצלה, תעלה לפנסיון ותראה שיואבי מתפקד, צריך לתת לנלה החומה הבינונית תרופה בשעה ארבע, זה כתוב על הדלת של החדר שלה, ובשש באים לקחת אותה וגם את ההאסקי מחדר שתיים, הוא כבר שילם הכול, רק תן לו את המיטה שלו."</p>
<p class="עימוד_running-txt"> "אוקיי, אז את לא יכולה לאסוף אותי, אבל את בסדר, נכון?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">הייתי לגמרי לא בסדר, אבל את זה לא אמרתי לגורי, והתחלתי לחפש בגוגל את הערך "הלוואות חוץ־בנקאיות". אני לא יודעת מאיפה ידעתי שיש ערך כזה, אבל כן יודעת שחצי שעה מאוחר יותר עמדתי מול מי שהייתי מעדיפה לא לפגוש בלילה ברחוב חשוך, העמדתי פנים של מצב קליטת נתונים, בזמן שהמוח שלי לא קלט מילה מההסבר על משמעות חמישים אלף השקלים שייכנסו בעוד שעה לחשבון שלי מייד אחרי שאחתום על הניירת, ורק קיוויתי שהסכום שהגעתי אליו כשחישבתי את גודל ההלוואה שאני צריכה באמת יכסה את תשלומי המשכנתא שחזרו ואת הנסיעה של לילוש לפולין. על הפנסיון החלטתי לחשוב מאוחר יותר, חזרתי לרכב והתחלתי בנסיעה מהגליל לכיוון המוקטעה, או בשמה הרשמי בית חולים מאיר.</p>
<p class="עימוד_chapter-no">31 באוקטובר - יום ראשון - צהריים</p>
<p class="עימוד_indented-txt">הטלפון שלי צלצל, הכנסתי את האוזנייה לאוזן ועניתי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"איפה את?" יולה צעקה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא יודעת, שנייה אני אגיד לך." נהגתי מהר, הסתכלתי לצדדים, אבל לא ראיתי שלט שהיה יכול לספר לי איפה אני על המפה. "אני על כביש שש, ואני חייבת שיהיה פה 'יֶלו' או משו, כי אין לי שוקולד והראש שלי..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"למה את רק בכביש שש?" יוליה המשיכה לצעוק. "את מבינה שאבא כל רגע יכול למות? את לא עוצרת בשום מקום."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שאול לא ימות היום," הרגשתי שהעיניים שלי מתמלאות דמעות והתחיל לשרוף לי בגרון. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני גם בהלם שאת בוכה בגלל שאול וגם שמחה על זה." הקול של יולה התרכך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה לא בגלל שאול, אני בלי שוקולד."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אין לי סבלנות לזה, תוציאי כבר את הראש מהתחת של עצמך. טוסי לפה, אנחנו בטיפול נמרץ ליד חדרי ניתוח." היא סגרה את הטלפון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מרחוק ראיתי תחנת דלק. לחצתי חזק על דוושת הגז וחשבתי לעצמי שדוושה זה שם של משו מתוק ולא של משו שנוגעים בו עם הרגל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">נכנסתי ל'סופר אלונית', אספתי שמונה מקופלות, שראויות יותר להיקרא מתפוררות, ומכל קטן של בועות סבון כי זה שבתיק שלי כבר כמעט ריק. הגעתי לקופה, הוצאתי כרטיס אשראי, פתחתי את המקופלת הראשונה ודחפתי חצי ממנה לפה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הכרטיס לא בסדר," הקופאי החזיר לי את הכרטיס והניח יד על המקופלות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שיט, שנייה." משום מה לא קישרתי בין הטלפון מהבנק והמסמכים שהגיעו לחתימה לבין העובדה שהחיים שלי, לפחות הכלכליים, עצרו הבוקר. זאת אומרת, מה זה משום מה? משום שאם הייתה אולימפיאדה להדחקה הייתי זוכה בכל מדליות הזהב. הפה שלי התייבש מחרדה, החזרתי את הכרטיס לארנק והוצאתי ממנו שישה שקלים במטבעות של חצי שקל ועשר אגורות. "זה בסדר?" שאלתי את הקופאי שספר את המטבעות ונענע את הראש מצד לצד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מספיק לך לאחת." את חצי המקופלת שהתחלתי לאכול הכנסתי לכיס כדי לשמור לאחר כך ויצאתי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">חצי שעה מאוחר יותר גיליתי שפספסתי את היציאה מכביש שש לכיוון כפר סבא, פספוס שגרר אחריו הליכה לאיבוד שהיא בעצם נסיעה לאיבוד, עמידה בצד הכביש עם יד מושטת לטרמפים ותחנונים לנהג מונית שחשב שאני רוצה לנסוע איתו, שרק ייסע לפניי ויראה לי איך מגיעים לבית החולים מאיר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה יעלה לך לפי מונה," הנהג אמר לי, ומהפה שלו יצאה עננת ריח של סיגריות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אין לי, לא חשוב." החזקתי חזק את האוזן השמאלית שכאבה לי כאילו מישו השחיל לתוכה שיפוד שאיים לעבור דרך המוח ולצאת מהצד השני.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הנהג הסתכל עליי ואיחל לי בהצלחה עם הניסיון להגיע מכפר קאסם לכפר סבא.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני בכפר קאסם?" שאלתי בצעקה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"איך הגעתי לפה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מאיפה אני יודע?" הוא ענה בשאלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא יודעת מה עבר לי בראש. בעצם אני יודעת מה עבר לי בראש, אלא שזה קרה במהירות לא אופיינית. שחררתי את היד מהאוזן ואמרתי לו שאם הוא יראה לי את הדרך לכפר סבא, אני אגלה לו מי השכן ששובר לו את העציצים בכניסה לבית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה־מה־מה־מה זה?" הנהג כיבה את הרכב, יצא במהירות מהמונית, טרק את הדלת ונעמד מולי. "את מכירה אותי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז איך את יודעת על העציצים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני ככה," הצבעתי על הראש שלי, "יודעת דברים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"נו, מי שובר לי ת'עציצים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני אגיד לך אחרי שתראה לי איך להגיע לכפר סבא."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואיך אני יכול לדעת שאת לא... סתם יצא לך בפוקס?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">הראש שלי עמד להתפוצץ מרוב כאב והמוח שלי התחיל להראות לי ארטילריה כבדה של זיכרונות ומחשבות שהם לא שלי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם אני יודעת שאתה מוריד את הסוף של הגליל של נייר הטואלט באסלה כדי שלשכן מלמטה ייסתם הביוב, אז תאמין לי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"טפיייי, מה זה?" הנהג ירק, נכנס למונית מהר וסימן לי לנסוע אחריו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בכניסה לבית החולים הוא עצר במקביל אליי. אמרתי לו שזה הילד עם השיניים הבולטות של השכנה ממול, שמנסה לקלוע לתוך העציצים כדורי טניס, ושהוא סתם חושד בשכן המסכן מלמטה וסותם לו את הביוב. "לא יפה," סיכמתי ונכנסתי לתוך מגרש החניה.</p>
<p class="עימוד_כוכבית">***</p>
<p class="עימוד_indented-txt">דלת המעלית נפתחה, ומולי עמדה יולה ודיברה בטלפון. היא לבשה מכנסיים מחויטים וחולצת כפתורים דקה, נעלה מגפיים עם עקב קטן, השיער שלה היה מסופר בתספורת קארה, וכמו תמיד הייתה מאופרת באיפור שהדגיש את עצמות הלחיים הגבוהות שלה שהן הדמיון היחיד בינה לביני.</p>
<p class="עימוד_running-txt">יולה סימנה לי ללכת אחריה, ותוך כדי הליכה חילקה הוראות לתחקירנית שעובדת אצלה בהפקת תוכנית הבוקר וביקשה ממנה למצוא אייטם למחר, במקום אחר שהבריז. "בתיקיית אייטמים לשעת חירום," היא צעקה לטלפון וניתקה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">שאול ברמן, אבא שלנו, שכב מחובר למכונת הנשמה. מעליו צג שצפצף בקצב מעצבן, לידיים שלו מחוברים צינורות אינפוזיה, ועל השידה הקטנה שלידו זר חמניות גדול.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מי הביא לו חמניות? כשהן מתות הן נראות כמו גווייה." הסתכלתי על יולה וניקיתי את הידיים באלכוג'ל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה הכי חשוב שיש לך להגיד עכשיו?" היא החזירה את הטלפון לתיק. אבל בניגוד לטון חסר הסבלנות, המבט שלה היה רך, והיא שלפה את העט שאסף את השיער שלי והעבירה יד על הראש שלי. "אין לך כסף לקליפס?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"את לא מבינה, פתאום אין לי כסף לכלום." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"הנה הרופא שלו." יולה לא שמעה את התשובה שלי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רופא גבוה התקרב אלינו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"דוקטור אולשבנגר, זאת אחותי." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"חצי," תיקנתי אותה ופניתי אליו. "היי, אני דידי." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אנחנו אחיות רק מצד אבא," היא הסבירה לו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שלום, דידי, אבא במצב לא טוב. הוא עבר היום החייאה, יש הידרדרות, אנחנו לא מצליחות מעיר אותו ואין אינדיקציה לתפקודי מוח תקינות." ד"ר אולשבנגר המשיך להסביר במבטא דרום אפריקאי את המצב הקליני של שאול, בזמן שלחשתי ליולה שאני חייבת שוקולד והצבעתי על הראש שלי. יולה פתחה את העיניים למקסימום וסימנה לי לשתוק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא יכולה, יש לי..." לחשתי וסימנתי שוב על הראש. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"לאבא אין הרבה סיכוי שורדת את הלילה." ד"ר אולשבנגר הסתכל על יולה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הוא ישרוד," אמרתי בשקט. "הוא יחזור בערך עוד שעה וחצי, אבל לקצת." אני חושבת שהקול שלי נשמע קצת לחוץ ולא התאים למילים שהשמעתי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ד"ר אולשבנגר כחכח והסתכל על יולה. המחשבות שלי טיילו למילה "מכחכח" וציינתי לעצמי שזו מילה די מגעילה, אבל מתאימה לפעולה שהיא מתארת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"קשה לה," יולה התנצלה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא קשה לי. אני חייבת לדבר איתך," לחשתי ליולה.</p>
<p class="עימוד_running-txt"> הדוקטור הניח לרגע יד מנחמת על הכתף שלי ואמר שישאיר אותנו לבד כדי להיפרד משאול. מה שהטריד אותי זה אם הוא חיטא ידיים לפני שנגע בי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבא באמת הולך למות, ותחשבי אם את רוצה שמישהו יביא לכאן את לילוש וגורי להיפרד ממנו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבל הוא עוד מעט מתעורר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בטוחה?" היא נגעה לי בראש כדי להבהיר שאנחנו מתכוונות לאותו מקור מידע.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן," הצבעתי על האוזן השמאלית שלי. "אני חייבת שוקולד. אוקיי, הוכחה שאני יודעת? את ואולשבנגר, את יודעת... ויש לו בין הרגליים מונומנט שאת יכולה להצטלם לידו ולהעלות לאינסטגרם ויחשבו שזה מגדל אייפל, נכון?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לגמרי," היא צחקה. "ועוד לא למדת להגיד מזדיינת?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"יולה, כואב לי," נגעתי לעצמי בראש והתאמצתי לעצור בכי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אוקיי, מאמינה לך, בואי תקני שוקולד ותירגעי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תזמיני אותי, אני בלי מזומן."  </p>
<p class="עימוד_indented-txt">ישבנו על הספסל בחצר בית החולים ואכלתי ברצף ארבע מקופלות, שתיתי חצי מהקפה של יולה, נשפתי מדי פעם עשן אל תוך הלולאה של מכל בועות הסבון שנמצא לי קבוע בתיק, והרגשתי איך הכאב בראש שלי מתחיל לקרוס אל תוך עצמו ולהיעלם. סיפרתי ליולה על הבנק והמשכנתא וההלוואה שלקחתי בדרך לכאן, והיא רק חזרה ושאלה אותי אם אני בטוחה בקשר לשאול. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"בטוחה כמו שאני בטוחה שאת מפגרת שאת הולכת עם האולשבנגר הזה. הוא נשוי ויש לו שם משפחה של זיהום מעיים." הדלקתי ג'וינט. יולה משכה לי אותו מהפה וכיבתה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"את צריכה עוד לנהוג חזרה אם אבא באמת יהיה בסדר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"והוא גם רופא, איכככס," סיכמתי את דעתי על הסטוץ של יולה וחזרתי לדבר על המצב הכלכלי שפתאום התהפך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בזמן שדיברנו הגיעה הודעה מלילוש: <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">אימי, אווה אומרת שעד סוף </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">השבוע אפשר לשלם את פולין, אם לא אני לא נוסעת.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">שלחתי ללילוש הודעה והבטחתי לה שהיא תיסע לפולין. אבל הרגשתי שמשו לא בסדר, אז נכנסתי לאימייל שלי וראיתי מייל מחברת 'א"א נכסים והשקעות'. ככה גיליתי שההלוואה שלקחתי תיכנס לחשבון הבנק שלי רק בעוד שבוע וחצי ולא עוד היום כמו שהבטיח לי האיש המבחיל שהחתים אותי עליה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תמות," אמרתי בשקט.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מותק, זה לא שהמצב הכלכלי שלך פתאום התהפך, זה שאת על הקצה כל השנים, ומרוויחה משכורת עלובה במספרה הזאת, ולא תמיד זוכרת לגבות כסף בפנסיון, והוא גם לא תמיד עובד."</p>
<p class="עימוד_running-txt">כפות הידיים שלי קפאו מרוב בהלה, וביקשתי מיולה להיות רגע בשקט כדי לתת לי לחשוב, אבל היא לא הפסיקה. "יש לך גיפט ואת יכולה לעשות מזה ים של כסף. אנשים משלמים אלפי שקלים לאסטרולוגים ומתַקשרים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שום גיפט, זאת קללה. אני לא הולכת לעשות את זה, מאיפה אני יכולה להגיד לאנשים מה לעשות? אני בעצמי לא יודעת כלום. שיטטט."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה?" יולה פתחה את העיניים לגודל עצום.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אין לי איך לשלם ביציאה מהחניון."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"נו, את מבינה?" יולה התחילה להגיד משו חשוב אבל הטלפון שלה צלצל, והיא אמרה לי במבט קודר שזה מהמחלקה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אחרי שנייה היא נראתה אחרת לגמרי. "הוא מתעורר!" </p>
<p class="עימוד_indented-txt">רצנו חזרה למחלקת טיפול נמרץ וגילינו שד"ר אולשבנגר עומד לידו עם ההבעה הכי לא סקסית שאפשר לדמיין, ואומר כאילו לעצמו שלפעמים קורים דברים שלרפואה אין עליהם הסבר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תספר לי על זה." יולה הסתכלה עליי כדי שיבין שהיא מתכוונת לחצי אחותה, והדוקטור ביקש ממנה לצאת איתו לרגע מהחדר.</p>
<p class="עימוד_running-txt"> סגרתי את הווילון שסביב המיטה של שאול והתקרבתי אליו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שאול, אני מבינה שאין לך כוח לחזור לבלגן שעשית ושתצטרך לספר לזהבה שבגדת בה, אבל זה לא מתאים עכשיו. אני חייבת לסדר את החיים שלי, אחרת אני אגור עם הילדים שלי על קרטון בתחנה המרכזית. ואתה יכול לחזור רגוע, אני לא מתכוונת לבקש ממך כלום, רק אין לי זמן עכשיו לנסיעות מהקיבוץ למוקטעה שהחלטת להתאשפז בה. אוקיי? ואני יודעת שאתה שומע אותי אז תעשה איזה סימן." </p>
<p class="עימוד_running-txt">היד של שאול זזה, נדמה לי שהוא גם ניסה לפתוח עיניים, ואני לא ניסיתי להבין מה אני מרגישה בקשר לכך שאני לא מרגישה כלום כלפיו וגם לא הרגשתי שיולה חזרה ועמדה מאחוריי. היא לקחה את היד שלי ומשכה אותי החוצה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני חייבת לחזור הביתה, ואני חייבת ממך מאה שקל הלוואה, ואני חייבת לסדר את החיים שלי ואני עוד שנייה בהתקף חרדה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בואי, אני אלווה אותך לאוטו." </p>
<p class="עימוד_running-txt">נכנסתי לאוטו, עברתי למושב הנהג, ויולה התישבה לידי. "איך מגעילים אותך החיידקים של בית חולים והריח של הכלבים באוטו שלך לא מגעיל אותך?" היא ניקתה את כפות הידיים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לכלבים אין מחשבות רעות ואין כוונות רעות, הם לא מגעילים בשום דרך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"טוב, טוב, שמעי," יולה הוציאה מהארנק שטר של מאתיים שקל ונתנה לי. "אני עושה לך טובה ונותנת לך עכשיו מאתיים שקל, ואת עושה לי טובה ובאה מחר לתוכנית שלי ועושה פינה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תשכחי מזה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בשבילי. נפל לי אייטם, והסתומה שהגיע הזמן שאני אפטר, לא מוצאת מישהו שיבוא במקומו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא," התנעתי את האוטו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אחרי אייטם אחד את תרוויחי בשעה את מה שאת מרוויחה בשבועיים בשלוש עבודות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אסור לדבר על זה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">גילוי נאות: כרגע קטעתי את קו המחשבה של עצמי. ובכלל רציתי להגיד שפעם שלחתי מייל ליולה, אבל הקלדתי לא טוב את הכתובת שלה, לדעתי יש לי דיסקלדת כי זה קורה לי הרבה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">המייל הגיע לזאב בן יהודה, שעובד גם הוא באולפנים וגם מפרסם טור קבוע בעיתון 'לאשה'. זאב שלח לי תשובה ושאל אם אני כותבת. עניתי לו שברור שאני כותבת, הנה אני כותבת מייל, והוא שאל אם אני יודעת מי הוא, לא ידעתי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מזה יצא שהזאב הציע לי לכתוב במקומו את הטור הקבוע בעיתון. הוא ישלם לי חמישים שקל לטור שיתפרסם בשמו ויחתים אותי על הסכם סודיות מאיים כאילו שאני עלולה לספר סודות מדינה. אם מישהו ישמע ממני מילה על זה, הוא יכחיש וגם ילך איתי לבית משפט על הפרת החוזה. הסכמתי, והייתי גאה כל כך שאני מתפרנסת גם מכתיבה עד שהעזתי לספר לאיריס שפעם חלמתי להיות סופרת. לא במקום ספרית כלבים. גם וגם. אבל פעם אחת שלחתי את הטור ליולה במקום לזאב, אז היא יודעת את זה, אבל הבטיחה לא לספר לאף אחד בעולם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"דידי, זה יזרים אלייך מלא אנשים, יש לנו רייטינג שאת לא מדמיינת." יולה ליטפה לי את השיער ושוב משכה ממנו את העט. זה היה יכול להכעיס אותי, אם היא לא הייתה מלטפת לי את השיער, אבל קיצי בשיער יכול לגרום לי להתעלם גם מקטיושה שנופלת לידי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז זה בשבילך או שאת רוצה שאני אעבוד בזה?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה בשבילי, ואם עד מחר השכל שלך יחזור גם תעבדי בזה והחיים שלך ישתנו, ותפסיקי לחיות כמו איזה פליטה על ההר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא רוצה," לקחתי את העיפרון ואספתי שוב את השיער. "אני לא מהאנשים האלו שחושבים שיש להם ולאלוהים את אותו מעמד, מתקשרים, איכככס, איזה מילה מגעילה של עיסוק דוחה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואת צריכה לעוד יומיים שמונת אלפים שקל ללילוש, ולהחזיר את המשכנתא כדי שלא ימכרו לך את הבית. את חתיכת אגואיסטית אם את לא עושה, לא בשבילי, לילדים שלך, את מתחילה להיות חרא של אימא."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מנורת הדלק שלי הבהבה. "איך בדיוק תמלאי דלק כדי להגיע לחור הזה שאת גרה בו? אה?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא רוצה, חוץ מזה מה אני אגיד לילדים שלי? זה יבייש אותם והם ישנאו אותי, אני אשנא אותי, זה כמו להגיד שאני הולכת להיות זונה, רק במקום לפשק רגליים לפשק את המוח. בכלל מה לי ולטלוויזיה, ממצלמה של טלפון אני נכנסת להיסטריה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">יולה נסעה איתי לתחנת דלק, שילמה על מכל מלא והבטיחה לי שהיא לא תפרסם את הטלפון והכתובת שלי באייטם. ככה אף אחד לא ימצא אותי. "תבואי, מה אכפת לך? משלמים לך דלק, מאפרים אותך, מסדרים לך שיער. את יודעת מה? אני משלמת לך חמש מאות שקל, כמו שאני משלמת לטאלנטים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מעדיפה למות."  </p>
<p class="עימוד_running-txt">"סבבה, אבל את לא מתה, כי את לא אגואיסטית כמו אימא שלך ויש לך שני ילדים להאכיל. אני מזמינה לך מונית למחר בשש וחצי בבוקר, תבטיחי לי שאת לא אוכלת שום שוקולד עד מחר, אני צריכה אותך חדה."</p>
<p class="עימוד_chapter-no">31 באוקטובר - יום ראשון - ערב</p>
<p class="עימוד_indented-txt">"אני לא מאמינה שאת הולכת לעשות את זה," לילוש סיכמה בזעם את השיחה שניהלנו בשעה האחרונה, ולשנייה הרגשתי את אותו קיפאון ששיתק אותי בגיל שש כשחשבתי שאימא שלי התאבדה בגללי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לילוש ישבה על השיש והסתכלה על הידיים שלי שחותכות עגבניות שרי לחצאים ולא ביקשה לעשות את זה במקומי כמו תמיד. את הכעס שלה הרגשתי בכל תא בגוף שלי, אבל לא מצאתי שום דבר נכון להגיד כדי לרכך אותה. היא כעסה עליי, ואני כעסתי על עצמי, ונדמה לי שעוצמת הכעס של שתינו הייתה זהה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני פשוט לא מאמינה." היא קפצה מהשיש והלכה לשבת ליד גורי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">סידרתי את העגבניות על תבנית האפייה בקפדנות שעצבנה את עצמי, יצקתי עליהן שמן זית ופיזרתי מלח ושיני שום. "גם אני לא, אבל יולה ממש צריכה עזרה ולא נעים לי להגיד לה לא, וגם מה אכפת לי להרוויח חמש מאות שקל, וגם ככה אני צריכה להיות מחר במרכז כדי לבקר את סבא שלכם." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"תאמיני וזה יהיה מעולה," גורי שר את ארבע המילים בסגנון אופרה ואחריהן ניגן צלילים שבורים על הגיטרה. "קולטת, סיס? מאם תהיה מפורסמת, זה אדיר, ותדפוק קופות שאת לא מאמינה." הוא הסתכל על לילוש ואז עליי, ושאל אם עכשיו זה כבר לא יהיה סוד שיש לי את הדבר הזה, ומה לענות אם ישאלו אותו עליי אחרי השידור.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אמרתי לגורי שאף אחד לא ישאל אותו כי אף אחד לא רואה טלוויזיה בתשע בבוקר. התיישבתי על המדרגות, נעלתי נעלי ריצה שהיו פעם של לילוש וקראתי למיצי ולילה לצאת לריצה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">גורי ולילוש התיישבו על המדרגה הקטנה שבין הסלון למטבח, וידעתי שהם מחכים שאצא לריצה כדי לנהל שיחת "יחסי אימא שלנו עם עצמה לאן".</p>
<p class="עימוד_running-txt">לפני שיצאתי הסתכלתי על המטבח וציינתי לעצמי שאני אוהבת אותו דווקא בזכות העובדה שאין לו ארונות וגם כי הוא רק מטבחון שנמצא במקום שבו הייתה פעם המבואה בכניסה לבית. זאת הסיבה לכך שבין הסלון למטבחון מפרידה מדרגה שכולנו אוהבים לשבת עליה כשיש לנו שיחות חשובות. בכסף שחסכתי לשיפוץ הבית הקטן הצלחתי לקנות קירות גבס, מדפים וצבעים, ואת המדפים במטבח הסתרתי עם וילונות משובצים שמיקי השכנה תפרה לי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">גילוי נאות: אני לא אוהבת את מיקי עמית, למרות שהיא תפרה לנו וילונות לארונות. היא לא באמת אישה חביבה שמטפחת יחסי שכנות טובים. מיקי הציעה לתפור לנו וילונות במקום דלתות לארונות המטבח רק כדי לזכות לראשונה מאז שהגעתי לקיבוץ, לבקר בתוך הבית שלי. לזכותה של מיקי ייאמר שהיא תופרת מעולה. לזכותה של לילוש ייאמר שהיא יודעת לנצל הזדמנויות, ומיקי תפרה לה שלוש חצאיות מעטפת.</p>
<p class="עימוד_indented-txt">בסיבוב הריצה הראשון סביב הקיבוץ שחזרתי את השיחה עם הילדים. זה היה נורא, הרגשתי שאני פוצעת להם את הנשמה, ידעתי שהם הרגישו שהקול שלי רועד, שאני מבוהלת, ושאולי שום דבר לא יהיה יותר כמו שהיה. אני לא יודעת מה זעזע יותר את הילדים שלי, ההסכמה שלי לחשוף בפני העולם את הסוד המשפחתי היחיד שלנו, או שזה יקרה בשידור ישיר בתוכנית הבוקר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הראש שלי התפוצץ מלחץ וממחסור בשוקולד, שהיה הדבר היחיד שהצליח לעצור את המסלול שדרכו פרצה אינפורמציה לא שלי את גבולות המוח שלי. גם העניין עם השוקולד הדאיג אותי, כי אם אין לי יותר כרטיס אשראי אין לי כסף, וגם לא יהיה יותר ממרח שוקולד בבית. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כל עניין השוקולד התחיל כשהייתי בת חמש. התעוררתי ורצתי למיטה של אימא ושאול כדי להעיר אותם ולספר להם שהבת המשוגעת של השכנים תיקח סכין מהמטבח ותנסה לדקור את אבא שלה כי היא חושבת שהוא מרעיל את החתולים. אימא שלי הציעה לי לבוא לישון ביניהם ואמרה לי שזה רק חלום. שאול, שאז עוד קראתי לו אבא, בכלל לא התעורר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל אז נשמעו צרחות ודלתות נטרקו, ושכנים צעקו שמישהו צריך להזמין משטרה, ואני סגרתי את האוזניים עם כפות הידיים וצרחתי ורצתי לחצר, ואחריי רצו שאול ואימא.</p>
<p class="עימוד_running-txt">יולה, שישנה באותו לילה בבית שלנו, כבר עמדה ליד השער של הבית וראתה את אבא של מירה'לה בורח בפיג'מה החוצה ואחריו את מירה'לה בפיג'מה פרחונית עם סכין ענקית ביד. </p>
<p class="עימוד_running-txt">למחרת אימא לקחה אותי לרופא. לא רציתי לענות על כל השאלות שהוא שאל ורק אמרתי שהראש כואב לי כשזה קורה. מאותו יום מלאי בקבוקי הסירופ נגד כאבים שהיה בבית שלנו היה יכול לרפא כאב ראש של מדינה קטנה בארצות הברית. בכל פעם שלאימא שלי היה נדמה שכואב לי הראש, היא נכנסה להיסטריה כי הייתה בטוחה שהמכשפה שבי תתעורר. ככה יצא שבשנה שחלפה מאז ועד שהיא התאבדה, היא בחנה בלי שידעה את עמידות הכבד שלי לכמויות יוצאות דופן של אקמול.</p>
<p class="עימוד_running-txt">חצי שנה אחרי שאימא שלי מתה נגמר האקמול בבית, המטפלת שעברה לגור איתנו וישנה עם שאול במיטה הלכה לישון שנ"ץ, והראש שלי התחיל להרגיש את מה שקורה בבית של השכנים. לקחתי כיסא וחיפשתי בתוך הארון של המטבח אקמול. לא מצאתי אקמול, אבל מצאתי קופסת שוקולד למריחה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הפה שלי עוד היה מלא בשוקולד כשהרגשתי שהמחשבות והזיכרונות שלא שייכים לי נחלשים בתוך הראש שלי. ככה גיליתי שאם אני אוכלת שוקולד, אני מפסיקה לדעת דברים שקורים לאנשים אחרים.</p>

</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה