אגם החלומות

קים אדוארדס
אגם החלומות / אדוארדס קים

בנקודת מפנה בחייה חוזרת לוסי ג´ארט מיפן אל ביתה בצפון מדינת ניו־יורק, ומוצאת את עצמה רדופה על ידי מותו הלא פתור של אביה מלפני עשר שנים. כמיהות ישנות שמעורר בה אמן זכוכית מקומי, שהיה בעבר אהובה הראשון, מובילות אותה אל הבלתי צפוי. לילה אחד, כשהיא פוסעת במסדרונות בית משפחתה הישן על שפת האגם, היא מגלה אוסף של חפצים שתחילה מעוררים בה רק סקרנות קלה, אבל תוך זמן קצר חושפים היסטוריה משפחתית עלומה
שם: אגם החלומות
מחבר/ת: קים אדוארדס
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011413624
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 88.00
קרא פרק ראשון
				﻿ <h2 class="Koteret_Perek_Split" id="_idParaDest-5"><span class="Hebrew-Styles_Bold CharOverride-3">1</span></h2>

    <p class="Text_First_Par">שמי לוסי ג'ארֶט, ולפני שידעתי על הנערה בחלון, לפני שחזרתי הביתה ומצאתי את השברים והתחלתי לחבר מחדש את קטעי הסיפור, מצאתי את עצמי חיה בכפר יפני סמוך לים. באותו אביב היו כמה רעשי אדמה קטנים, ובאותו לילה התעוררתי בבת אחת, נסערת מחלום. קול צעדים נמוג בסמטה המרוצפת ורכבות רחוקות נהמו; האזנתי בתשומת לב עד שהצלחתי לשמוע את רחש הים, אבל לא יותר מזה. ידו של יוֹשִי נחה קלות על מותניי, כאילו המשכנו לרקוד כפי שרקדנו בתחילת אותו ערב, כשהמוזיקה מן הרדיו נשמעה בשקט באפלולית המטבח, וצעדינו הואטו עד שהפסקנו לגמרי והתנשקנו באוויר המבושם מפרחי היסמין.</p>

    <p class="Text">אני חוזרת לשכב, מתכרבלת לעומת חום גופו. בחלום חזרתי אל האגם שלחופו גדלתי. לא רציתי לחזור, אבל חזרתי. השמיים היו קודרים, הצריף הירוק הדהוי - שראיתי לפני כן, אבל רק בחלומות - הוקף ערפילים ועצים. החלונות היו סדוקים, אטומים מאבק ומשלג. חלפתי על פניו בדרכי אל החוף, ודרכתי על הקרח העבה, השקוף. הלכתי עד שהגעתי אליהם. אנשים רבים כל כך שחיו את חייהם מתחת לפני השטח. ראיתי הבזקים שלהם, נפלתי על ברכיי, הצמדתי את כפות ידיי למשטח הזגוגי שהיה עבה, צלול וקר. ידעתי שכאן הנחתי אותם, באיזשהו מקום. השארתי אותם לפני זמן רב. שערם נע בזרמי המים שמתחת לקרח, ועיניהם, כשפגשו את עיניי, היו מלאות כמיהה דומה לשלי.</p>

    <p class="Text">התריסים על החלונות רעדו. התמלאתי מתח, שבויה בין רעידות האדמה לחלום, אבל זו היתה רק רכבת רחוקה שהפליגה אל תוך ההרים. בכל לילה, כל השבוע, חלמתי אותו חלום, והתעוררתי ממנו בגלל תנועת האדמה, תנועה שהרעידה את העבר. הוא החזיר אותי אל לילה אחד כשהייתי בת שבע־עשרה, פראית וחסרת מנוחה, כשגלשתי מן המושב האחורי באופנוע של קיגֶן פוֹל, ופרחי התפוח מעלינו היו חיוורים ככוכבים. פרשתי את אצבעותיי על חזהו לפני לכתו, ונהמת האופנוע קרעה את דממת הלילה. אבי היה בגן כשפניתי לעבר הבית. אור ירח האיר את שערו הקצר, האפור; קצה הסיגריה שלו בער, עלה וירד. שיחי לילך וורדים ריחפו בחשכה. יפה מצידך שחזרת, אמר אבי. אני מצטערת שדאגת, אמרתי לו. שתיקה, ריחות של מי אגם וקומפוסט, נבטים ירוקים נפתחים באדמה הכהה, ואז הוא אמר: רוצה לצאת לדוג איתי, לוסי? מה דעתך? כבר מזמן לא עשית את זה. הוא אמר את זה בעצב, ואני נזכרתי איך קמתי לפני עלות השחר לפגוש אותו, והתקשיתי לשאת את תיבת הציוד כשחצינו את המדשאה לעבר הסירה. רציתי לצאת לדַיִג, להיענות להזמנתו של אבי, אבל יותר מזה רציתי לעלות ולחשוב על קיגן פול. הסתובבתי, ובטון חריף של צדפים שבורים אמרתי: אבא, באמת, אני כבר לא ילדה קטנה.</p>

    <p class="Text">אלה היו המילים האחרונות שאמרתי לו. כעבור כמה שעות התעוררתי מאור השמש ומקולות חפוזים ששמעתי; רצתי למטה וחציתי את המדשאה בדרך אל החוף, למקום שבו משו את אבי מן האגם. אמי כרעה על ברכיה במים הרדודים ונגעה בלחיו בקצות אצבעותיה. שפתיו ועורו הכחילו. שרידים של קצף היו בזוויות פיו, ועפעפיו היו ססגוניים. כמו דג, חשבתי, מחשבה מטורפת שהצליחה לפחות להשתיק את המחשבות האחרות, שהיו גרועות ממנה ומעולם לא עזבו אותי: אילו הלכתי איתו. אילו הייתי שם. אילו רק אמרתי כן.</p>

    <p class="Text">לצידי על המחצלת יושי נאנח וזז, וידו החליקה מעל מותניי. אור הירח האיר מלבן על הרצפה, והתריסים רעדו קלות מן הרוח הקלה שבאה מרחוק. בהדרגה, כמעט בלי שהרגשתי בזה, גבר הרעד. תחילה הוא היה עדין ושקט כמו נהמת הרכבת רגע לפני כן. הקערות הטיבטיות שלי, המסודרות על הרצפה, החלו לזמזם מעצמן. אוסף האבנים הקטן שלי החל ליפול ממדף הספרים ופגע במחצלות בקול דומה לגשם. למטה נשבר משהו והתרסק. עצרתי את נשימתי, כאילו באמצעות השקט שלי אוכל להשקיט את העולם, אבל הרעד רק התחזק וגבר. המדפים התנדנדו והפילו אל הרצפה כמה ספרים. ואז בעווית אחת התנדנדו הקירות, והרצפה התגלגלה כאילו חיה גדולה התרוממה והסתובבה, כאילו האדמה עצמה קיבלה חיים, כוסתה עור ונהייתה ניידת.</p>

    <p class="Text">בבת אחת הכול נפסק. הרעש נדם. מרחוק טיפטפו מים לתוך שלולית. נשימתו של יושי היתה רגועה וסדירה.</p>

    <p class="Text">הסתובבתי וטילטלתי את כתפו. הוא פקח את עיניו לאט. רעשי האדמה האלה לא הפריעו לו, אם כי בעונה זו היו מאות מקרים כאלה, לפעמים כמה עשרות ביום, רבים מהם כל כך חלשים, שרק מַדֵי־רעד חשו בהם, ואחרים, כמו זה, חזקים עד כדי להעירנו.</p>

    <p class="Text">"רעידת אדמה?" הוא מילמל.</p>

    <p class="Text">"כן, גדולה. משהו נשבר למטה."</p>

    <p class="Text">"באמת? טוב, זה כבר נגמר. שקט עכשיו, לא? בואי נחזור לישון."</p>

    <p class="Text">הוא עצם את עיניו ומשך אותי אליו. נשימותיו נעשו במהרה שוב עמוקות וסדירות. מבעד לחלון הפתוח מעט, מעל גג הבית שמעבר לרחוב, ראיתי את הכוכבים. "יושי?" אמרתי. הוא לא ענה, ואני חמקתי מן המיטה וירדתי לקומת הקרקע.</p>

    <p class="Text">צמח האלוֹוֶרה נפל מאדן החלון במטבח, והעציץ שלו נשבר. הרתחתי מים ואספתי את האדמה שהתפזרה, את שברי הזכוכית והגבעולים השבורים. עקרות בית יפניות עשו מן הסתם אותו דבר בשני צידי הרחוב, וזה עורר בי הרגשה של מרירות ואי נוחות קלה - יותר מדי זמן נשארתי בלי עבודה. לא אהבתי להיות תלויה ביושי, בלי הכנסה ובלי עבודה בעלת משמעות. אני הידרולוגית, כלומר בודקת את תנועת המים בעולם, על פני השטח ומתחת לאדמה, וכשפגשתי את יושי בג'קרטה ערכתי מחקרים בשביל חברות רב־לאומיות. התאהבנו כפי שאפשר להתאהב כשנמצאים בחו"ל, מנותקים מכל דבר שהכרנו, כאילו הארץ שבה שהינו היתה יצירה שלנו, מעשה ידינו, נתונה לרצונותינו. זאת היבשת היחידה שחשובה, היה יושי אומר ומעביר את ידיו על גופי. זה העולם היחיד שקיים. במשך שנה־שנתיים היינו מאושרים מאוד. אחר כך הסתיימו החוזים שלנו, ולפני שמצאתי עבודה הוצע ליושי מה שנראה תחילה כמשרה הנדסית חלומית. בשלב זה עברנו ליפן, שהתברר שהיא ארץ אחרת לגמרי.</p>

    <p class="Text">מזגתי לעצמי ספל תה ולקחתי אותו לחדר הקדמי תוך כדי פתיחת תריסים וחלונות. אוויר הלילה זרם פנימה, רענן וקריר. בחוץ היה חשוך עדיין, אבל השכונה כבר החלה להתעורר; מים זרמו, צלחות שיקשקו בבתים הקרובים והרחוקים. מעבר לסמטה הצרה דיברו השכנים בשקט, שוב ושוב.</p>

    <p class="Text">הבית רעד קלות ונרגע. התיישבתי ליד השולחן הנמוך, לגמתי את התה שלי ואיפשרתי למחשבותיי לנדוד אל היום הבא ואל הטיול שלנו להרים, שתוכנן מזמן. באינדונזיה, אותה ארץ אחרת, דיברנו יושי ואני על נישואים ואפילו על ילדים, אבל בפנטזיות המעורפלות האלה תמיד היתה לי עבודה מספקת, או ששמחתי ללמוד יפנית וסידור פרחים, ולצאת לטיולים רגליים לבדי. לא הבנתי עד כמה האבטלה יכולה לבודד, וכמה זמן יקדיש יושי לעבודתו. לאחרונה כעסנו זה על זה, וויכוחים פרצו בינינו על כל דבר קטן. לא הבנתי כמה יעסיק אותי העבר וימשוך אותי למטה ברגע שאאט את קצב חיי. אחרי שלושה חודשי בטלה ביפן התחלתי ללמד אנגלית, רק כדי למלא את ימיי בקולות אחרים מלבד שלי. לקחתי את תלמידיי הצעירים לטיולים, התעכבתי על שפת הים כדי ללמוד את שמותיהם של עצמים ממשיים: אבן, מים, גל, והתגעגעתי לימים שהשתמשתי באותן מילים בקלות ובשטף בעבודתי היומיומית. לפעמים מצאתי את עצמי אומרת דברים פרועים, דברים שהיה ברור לי שלא יוכלו להבין. דינוזאורים שתו את המים האלה, ידעתם את זה? המים זזים תמיד בעיגולים; יום אחד יוכלו הנכדים שלכם לשתות את הדמעות שלכם.</p>

    <p class="Text">עכשיו, כעבור שבועות, התחלתי לתהות בליבי אם כך ייראו חיי מעתה, וזו לא רק הפסקה קצרה בחיים שדמיינתי.</p>

    <p class="Text">בקצה החדר היבהבו אורות זעירים במחשב הנייד שלי. קמתי לבדוק דואר, והאור מן המסך צבע את ידיי וזרועותיי בכחול חיוור. שש־עשרה הודעות, רובן הודעות זבל, שתיים מחברים בסרי לנקה, ושלוש אחרות מעמיתים לשעבר בג'קרטה, ששלחו תמונות מטיולם בג'ונגל. בדקתי את ההודעות האלה במהירות ונזכרתי בטיול על הנהר שעשינו עם החברים האלה, בעלווה העשירה לאורך הגדות ובכובעים שיצרנו מחבצלות המים כדי לחסום את השמש הקופחת, מלאת געגועים לחיים שיושי ואני עזבנו.</p>

    <p class="Text">שלוש הודעות בזו אחר זו היו מהבית. הראשונה, מאמי, הפתיעה אותי. היינו בקשר לעיתים די קרובות, ואני ניסיתי לבקר אותה אחת לשנה, ולו רק לביקור קצר, אבל אמי השתמשה באינטרנט כמו שבדור הקודם השתמשו בטלפון לחו"ל: לעיתים נדירות, בקיצור, ורק לעניינים בעלי חשיבות מסוימת. לרוב דיברנו בטלפון או שלחנו זו לזו איגרות אוויר כחולות, שלה ממוענות לכל מקום שחיי הנוודים שלי לקחו אותי, שלי נוחתות בתיבת הדואר שליד הבית הלא־מסודר שבו גדלתי, בכפר ששמו אגם החלומות.</p>

    <p class="Text_First_Par">לוסי, עברתי תאונה קלה, ואת בהחלט לא צריכה לדאוג. אל תתייחסי ברצינות רבה מדי לחדשות שתקבלי מבלייק. הכוונות שלו טובות, כמובן, אבל הוא מגונן מדי וזה משגע אותי. אני כמעט בטוחה שנקעתי את מפרק היד ולא שברתי אותו. הרופא אמר שהצילום יקבע מה נכון. אין צורך שכולכם תבואו הביתה.</p>

    <p class="Text_First_Par">קראתי את ההודעה הזאת פעמיים, דמיינתי את אמי ליד שולחן המטבח שלה לבדה, פצועה בצורה כלשהי. אף שזה לא היה הוגן - כמעט עשר שנים עברו וכולנו המשכנו בחיינו, לפחות על פני השטח - הרגשתי שאני נמשכת בחזרה לקיץ שאחרי מות אבי. עשינו את הדברים הרגילים, ניסינו ליצור סדר שברירי. הכנו ארוחות שבקושי נגענו בהן, ועברנו בחדרים בלי לדבר; אמי החלה לישון בחדר הריק בקומת הקרקע, ואחר כך סגרה את הקומה השנייה, חדר אחר חדר. האבל שלה היה במרכז הדממה של הבית, וכולנו הסתובבנו סביבו בשקט ובזהירות; אילו הרשיתי לעצמי לבכות או לכעוס, הכול היה מתרסק, לכן שמרתי על שקט. אפילו עכשיו, בכל פעם שחזרתי הביתה לביקור, הרגשתי תמיד שאני נופלת לתוך אותם דפוסים ישנים, לעולם מוקף אובדן.</p>

    <p class="Text">האי־מייל הבא היה באמת מבלייק, והוא הדאיג אותי. בלייק בילה את חודשי הקיץ על ספינת המפרש שלו ועבד כנתב לספינות שיצאו מרציף אגם החלומות אחת לשעתיים; בימי החורף הוא עבד בסנט קְרוי ועשה שם פחות או יותר אותו דבר. הוא אהב להשתמש בסְקַייפּ, ופעמיים בא בטיסה לבקר אותי, אבל לא אהב אי־מיילים וכמעט אף פעם לא כתב. הוא סיפק עוד פרטים על התאונה - מישהו לא ציית לתמרור עצור, והוא תיאר את מכוניתה של אמי כהרוסה לגמרי - אבל לא נשמע לי מגונן מדי, אלא סתם מודאג. בת דודתי זואי נשמעה כאילו היא לא ממש בשליטה, אבל כזאת היא היתה תמיד. היא נולדה כשהייתי כמעט בת ארבע־עשרה, והיתה צעירה מכולנו בכל כך הרבה שנים, שלפעמים נראה כאילו גדלה במשפחה שונה לגמרי. אחיה הגדול ג'ואי היה בערך בגילי, יורשו של שם המשפחה ונכסיה, ואיתו מעולם לא הסתדרתי. אבל זואי, שהיתה עכשיו בת חמש־עשרה ואהבה מאוד את האינטרנט, חשבה שחיי מדהימים ואקזוטיים, וכתבה לעיתים קרובות כדי לספר על אירועים דרמטיים מבית־הספר התיכון, אם כי עניתי לה רק לעיתים רחוקות.</p>

    <p class="Text">השחר כמעט עלה. קמתי וניגשתי לחלון. אבני הכביש בחוץ התבהרו והאפירו, ובתי העץ בקעו מתוך הלילה. מעבר לרחוב נשמע רעש של סירים שעקר אותי ממחשבותיי, ובעקבותיו קול מים זורמים. גברת פוּג'ימוֹרוֹ יצאה לטאטא את השביל המוביל אל ביתה. יצאתי אל הפטיו והינהנתי לה בברכת בוקר טוב. המטאטא שלה השמיע קולות חזקים - סוויש, סוויש, סוויש - וכל עוד היא לא חדלה לטאטא, לא קלטתי שהאדמה החלה שוב לרעוד. תחילה זה היה רגיל, כמו גל גדול שמגיע אל החוף, או משאית שעוברת ברחוב - אבל לא. פגשתי את מבטה של גברת פוג'ימורו. היא אחזה בידי כשהרעד גבר ונמשך.</p>

    <p class="Text">עלים רעדו ומים זזו בשלולית. סדק קטן הופיע מתחת לחלון המטבח של משפחת פוג'ימורו ונמשך בזיגזג עד היסודות. החזקתי בידה בשקט וחשבתי על התאונה של אמי, על הרגע שבו הבינה שאינה יכולה לעצור את המכונית מלהתנגש בה, כפי שלא יכלה לשנות את התקדמות הירח.</p>

    <p class="Text">הרעד נפסק. קול שואל של ילד עלה מן הבית. גברת פוג'ימורו נשמה נשימה עמוקה, התרחקה ממני וקדה. היא הרימה את המטאטא שלה מן הרצפה. הבעת פניה, שלפני רגע נגלתה לעיניי, כבר היתה שוב מרוחקת. עמדתי לבדי על האבנים השחוקות.</p>

    <p class="Text">"כיבית את הגז?" היא שאלה.</p>

    <p class="Text">"אה, כן!" הבטחתי לה. "כן, כיביתי את הגז!" לעיתים קרובות חזרנו על חילופי הדברים האלה; זה היה אחד המשפטים המעטים שידעתי לומר ביפנית מושלמת.</p>

    <p class="Text">יושי כבר היה בפתח כשהסתובבתי, שערו פרוע וחולצת טריקו ישנה משוכה מעל מכנסי הריצה הקצרים שלו. היו לו פנים טובות, והוא קד קלות לגברת פוג'ימורו, שקדה בתשובה ודיברה איתו ביפנית מהירה. בעלה היה חבר ללימודים של אביו של יושי, ואת הבית שלנו שכרנו מהם. בהזדמנויות הנדירות שהוריו של יושי באו לבקר אותנו מלונדון - אמו בריטית - הם גרו בדירה אחרת, גם היא בבעלות משפחת פוג'ימורו, מעבר לפינה.</p>

    <p class="Text">"על מה דיברתם?" שאלתי כשיושי קד לבסוף שוב אל גברת פוג'ימורו וחזר הביתה. הוא היה דו־לשוני מילדותו ונע בקלילות בין השפות, משהו שגם הערצתי וגם קינאתי בו.</p>

    <p class="Text">"אה, היא סיפרה לי על רעידת האדמה הגדולה שהיתה בקַנְטוֹ בשנות העשרים. כמה בני משפחה שלה נהרגו אז, והיא חושבת שבגלל זה היא כל כך מפחדת, גם כשהרעידות קטנות. היא פוחדת משריפות. והיא מצטערת אם היא הבהילה אותך כשאחזה בידך."</p>

    <p class="Text">"זה בסדר," אמרתי ונכנסתי בעקבות יושי למטבח. בדרכי לקחתי את הספל הריק שלי. "רעידות האדמה מפחידות גם אותי. אני לא יודעת איך אתה מצליח להיות כל כך רגוע."</p>

    <p class="Text">"או שזה נפסק או שלא. אין הרבה מה לעשות בקשר לזה, נכון? חוץ מזה, תראי," הוא הוסיף והצביע על העיתון, שכמובן לא יכולתי לקרוא. "עמוד ראשון. כתוב כאן שמתחת למים מתהווה אי, ואחר כך הכול ישתפר. זה בסך הכול שחרור לחץ."</p>

    <p class="Text">"נהדר. מאוד מרגיע." צפיתי בו כשהוסיף מים לתה בתנועות קלות ומיומנות. "לאמא שלי היתה תאונה," אמרתי.</p>

    <p class="Text">הוא נשא את עיניו אלי.</p>

    <p class="Text">"מה קרה? היא בסדר?"</p>

    <p class="Text">"תאונת דרכים. לא רצינית, אני חושבת. ואולי כן, אבל היא בסדר. תלוי איזה סיפור אתה קורא."</p>

    <p class="Text">"אה. זה לא טוב. תיסעי לבקר אותה?"</p>

    <p class="Text">לא עניתי מייד. האם הוא רוצה שאסע? האם זאת תהיה הקלה? "אני לא חושבת," אמרתי לבסוף. "היא אומרת שהיא בסדר. חוץ מזה, אני חייבת למצוא עבודה."</p>

    <p class="Text">יושי הסתכל עלי בהבעה החביבה שפעם משכה אותי אליו, ועכשיו לעיתים קרובות עוררה בי הרגשה של קלאוסטרופוביה: כאילו הבין אותי מבפנים ומבחוץ.</p>

    <p class="Text">"תוכלי לחפש עבודה גם בשבוע הבא, או בחודש הבא."</p>

    <p class="Text">הסתכלתי דרך חלון המטבח על קיר הבית השכן.</p>

    <p class="Text">"לא, יושי. אני לא רוצה להפסיק עכשיו. כל הזמן החופשי הזה מטריף אותי, לדעתי."</p>

    <p class="Text">"טוב," אמר יושי בעליזות והתיישב אל השולחן. "עם זה אני לא יכול להתווכח."</p>

    <p class="Text">"חיפשתי בכל מקום," אמרתי לו קצרות. "אין לך מושג."</p>

    <p class="Text">יושי קילף תפוז במיומנות שהשאירה את הקליפה כמעט שלמה, כמו פנס ריק, ולא נשא את עיניו.</p>

    <p class="Text">"מה בקשר לתפקיד היועצת - במיזם של הסכר הסיני על המֶקוֹנג? בדקת אותו?"</p>

    <p class="Text">"עדיין לא. זה ברשימה שלי."</p>

    <p class="Text">"הרשימה שלך - לוסי, כמה זמן זה יכול לקחת?"</p>

    <p class="Text">עכשיו נשמתי עמוק לפני שעניתי. חיכינו לטיול הזה בהרים כבר כמה שבועות, ולא רציתי להתווכח. "אני בודקת את החברה הזאת," אמרתי לבסוף, וניסיתי לזכור שרק לפני כמה שעות רקדנו באותו חדר והאוויר סביבנו היה אפל ומבושם.</p>

    <p class="Text">יושי הציע לי פלח מן התפוז שלו. הפירות הקטנים הללו גדלו על העצים שעל הגבעות הסמוכות, ונראו כמו קישוטים מבריקים כשהבשילו. ראינו אותם כשביקרנו במקום בסתיו שעבר, כשהוצע ליושי התפקיד הזה והכול עדיין נראה מלא אפשרויות.</p>

    <p class="Text">"לוסי, למה שלא תיקחי פסק זמן ותיסעי לבקר את אמך? אני אוכל לפגוש אותך שם, אחרי הנסיעה הזאת לג'קרטה בענייני עבודה. אני רוצה לעשות את זה. אני רוצה לפגוש אותה."</p>

    <p class="Text">"אבל זאת דרך כל כך ארוכה."</p>

    <p class="Text">"רק אם עושים אותה ברגל."</p>

    <p class="Text">צחקתי, אבל יושי היה רציני. עיניו בצבע השוהם, כהות כקרקעית אגם, ננעצו בי. עצרתי את נשימתי ונזכרתי בלילה הקודם, איך הביט בי בלי למצמץ בשעה שאצבעותיו נעו קלות על עורי. יושי נסע לעיתים קרובות בענייני עבודתו כמהנדס - הוא תיכנן גשרים בשביל חברה בעלת סניפים בכמה ארצות - והנסיעה הזאת נראתה כעוד היעדרות שיש להוסיפה לרשימת האחרות. כמה אירוני זה יהיה אם עבודתו תשמש לנו עכשיו דרך להתחבר מחדש.</p>

    <p class="Text">"את רוצה שלא אפגוש אותה לעולם?" הוא לחץ.</p>

    <p class="Text">"זה לא העניין," אמרתי, וזה באמת לא היה העניין. הרמתי את הקליפה הריקה, שהיתה קלה בכף ידי. "זה בסך הכול התזמון. חוץ מזה, המצב של אמי לא קשה. זה לא בדיוק מצב חירום."</p>

    <p class="Text">יושי הגיב במשיכת כתפיים ולקח עוד תפוז מקערת הקובלט. "לפעמים הבדידות היא מצב חירום, לוסי."</p>

    <p class="Text">"מה זאת אומרת?"</p>

    <p class="Text">"זאת אומרת שבזמן האחרון את נראית כמו אדם עצוב ובודד מאוד, זה הכול."</p>

    <p class="Text">הסטתי מבט ומיצמצתי בעיניי, שהתמלאו דמעות ללא הסבר.</p>

    <p class="Text">"היי." הוא נגע בידי; קצות אצבעותיו היו דביקים. "אני מצטער, לוסי, אוקיי? בואי נשכח מזה. בואי נצא לטיול בהרים כמו שתיכננו."</p>

    <p class="Text">וכך עשינו. ליד הים היה לח וחם, אבל כשהרכבת עלתה במעלה ההר נהיה מזג האוויר בהיר ונאה. בתחילת האביב פרחו עצי השיזף והדובדבן בנוף הזה, וכיסו את האדמה בעלים לבנים. שיעוריי נהיו דומים לשירים: עץ, פרחים, עלים נושרים, שלג. עכשיו כבר היתה העונה בעיצומה, ואורז עלה מן האדמה הבוצית ליד הים, אבל בהרים נמשך האביב. הבְּקַעצוּרים החלו לפרוח, ועלי הכותרת הירקרקים שלהם האדימו, הכחילו והסגילו מול חלונות הרכבת.</p>

    <p class="Text">טיילנו במוזיאון פתוח מתחת לחופה של עצי ארז, אכלנו בכפר הררי שנבנה על שוליו של הר געש רדום, ושיחתנו היתה נינוחה, רגועה ושמחה, כמו בימינו הטובים יחד. כשהגענו למעיינות החמים, הרוֹטֶמבּוֹרוֹ, כבר היתה שעת דמדומים, וליד הדלת נפרדנו. חדר ההלבשה שכולו עצי אורן ומים זורמים היה שקט, מרגיע וכמעט ריק. קירצפתי את עצמי בקפידה מראש ועד כף רגל, נשטפתי במים חמימים ויצאתי עירומה אל הבריכה המוקפת סלעים. האוויר היה קריר, אבל הירח עלה בשמיים הכחולים. שתי נשים שוחחו בבריכה, ועורן נראה לבן על רקע האבנים האפורות הרטובות. גופיהן החיוורים נעלמו במים מתחת למותניהן. קולותיהן היו שקטים; רחש המים מן המעיין היה שקט גם הוא. מרחוק, מעבר לקיר, נשמעו קולות הגברים.</p>

    <p class="Text">נכנסתי למים המהבילים ודמיינתי לעצמי את הנהרות התת־קרקעיים המזינים את המעיינות החמים האלה. חשבתי על כך שהכול קשור, ועל כך שחיינו כאן נולדו מהחלטה אקראית במהלך השבועות הראשונים שלי בג'קרטה, לפני למעלה משנתיים. חזרתי עייפה משבוע של בדיקת מערכת תעלות, הנחתי את המזוודה שלי על רצפת השיש הקרירה, והצלחתי לדמיין רק מקלחת, צלחת של נאסי גוֹרֶנג<span id="footnote-000-backlink">1</span> ומשקה. שותפתי לבית, שעבדה בשגרירות האירית, יצאה למסיבה והזמינה אותי לבוא, בהבטחה שיהיה שם אוכל טוב ומוזיקה עוד יותר טובה. תחילה סירבתי, אבל ברגע האחרון שיניתי את דעתי. אילולא הלכתי, יושי ואני לא היינו נפגשים לעולם.</p>

    <p class="Text">המסיבה התקיימה בבית גדול שעלו ממנו קולות של מוזיקה וצחוק. לבשתי שמלת משי כחולה כהה שתפרתי, שצבעה תאם את עיניי, ולזמן מה עברתי בין החדרים, צחקתי ודיברתי. אחר כך עברתי על פני מרפסת שקטה, ומתוך דחף יצאתי לשאוף אוויר. יושי נשען על המעקה והסתכל על הנהר שזרם למטה. היססתי מעט, מכיוון שהיה משהו בתנוחה שלו שאמר לי לא להפריע לו, אבל הוא הסתובב ושלח אלי חיוך שהאיר את כל פניו, חיוך חם ומזמין. הוא שאל אם אני רוצה לבוא לראות את המים.</p>

    <p class="Text">באתי. חציתי את הרצפה ונעמדתי לצידו ליד המעקה. תחילה לא דיברנו הרבה, והיינו מהופנטים מן הזרמים הבוציים, המהירים. כשהוא החל לדבר, התברר לנו שיש לנו הרבה במשותף. חוץ מהעבודה ואהבת המסעות, שנינו באותו גיל ושנינו אלרגיים לבירה. השיחה זרמה במהירות, עד כי לא שמנו לב לאנשים שבאו והלכו, לכוסות הריקות שלנו, או לצבעם המשתנה של השמיים, אלא כשהחל לרדת גשם בפתאומיות ובעוצמה האופייניים לאזורים הטרופיים. הסתכלנו זה על זה, פרצנו בצחוק, ויושי הרים את ידיו אל השמיים. מכיוון שכבר היינו רטובים, לא היה טעם להיכנס. שוחחנו על המרפסת עד שהגשם פסק בפתאומיות כשם שהחל. יושי ליווה אותי הביתה ברחובות החשוכים והמוצפים. כשהגענו אל ביתי הוא העביר את כפות ידיו על לחיי כדי לסלק את המים ונשק לי.</p>

    <p class="Text">בתחילתו של הקשר לא היתה בעיה לשמור על הקלילות. אני שבעתי מפרשיות אהבה חולפות המתנהלות ממרחקים, שקורות באופן בלתי נמנע לאנשים שמרבים לנסוע. אחר כך שוב החלה עונת הגשמים. היא החלה מוקדם באותה שנה, ובעוצמה בלתי רגילה שהציפה את מערכת התעלות הפתוחה של העיר ואת הרחובות. חלק גדול מג'קרטה מועד להצפה, וההתפתחות הגוברת סביב העיר - היעדר עצים ושטחים ירוקים - השאירה רק מעט מקומות שיכולים לספוג את הגשם. המים עלו ועלו. בוקר אחד שחו דגים במדשאה המוצפת, ובצהריים הגיעו המים לגובה של למעלה מעשרה סנטימטרים בסלון. שותפתי ואני צפינו בחדשות כשהשיטפון סחף מכוניות, חזיתות של בניינים וכפר שלם עם מאה ארבעים ושלושה תושבים.</p>

    <p class="Text">כשהמים החלו לרדת אירגן יושי עם שני חברים לעבודה מבצע פינוי בבית יתומים. הוא אסף אותי במשאית ישנה מתוצרת ניסאן ששאל, ונסענו בעיר ההרוסה. שטחי בית היתומים היו מכוסים בוץ ושברי בניין. המקום הסריח. עבדנו כל אותו יום ולמחרת, ויושי היה בכל מקום, תיעל את הבוץ וניהל את המתנדבים. פעם אחת הוא נעצר ליד נער בחולצה אדומה בלויה שעמד ובכה בבוץ, ואחר כך הרים אותו והכניס אותו לבית.</p>

    <p class="Text">בעת שהחזיר אותי הביתה בסופו של היום השני, נפתחו שוב ארובות השמיים. כשרצתי מן המכונית וחיפשתי את מפתחות הבית, החלקתי ונאחזתי בעץ מנגו כדי לא ליפול. מפל של עלים וגבעולים ירד עלי ופיזר זרעים ואבקת פרחים. הייתי מלוכלכת מיום העבודה. יושי אחז בזרועי ושנינו גיששנו את דרכנו פנימה. את רועדת, הוא אמר. בואי הנה. בגדינו נשרו מעלינו ליד המקלחת המהבילה. עצמי את העיניים, הוא אמר, ונעמד מאחורי. המים החמים שטפו אותנו, ואז נעו ידיו בשערי, חפפו את ראשי בשמפו, ליטפו את גולגולתי, עיסו את כתפיי, והלכלוך נשטף ממני, יחד עם המתח וחוסר הוודאות. זרועותיי נרגעו תחת מגעו, הוא חפן את שדיי כמו פרחים, ואני הסתובבתי.</p>

    <p class="Text">ועכשיו אנחנו כאן, במרחק ימים רבים וקילומטרים רבים, וקול צחוקו של יושי מגיע אלי מעבר לקיר החוצה את בריכת המעיינות החמים. צללתי עמוק לתוך המים והנחתי את ראשי על הסלעים. גפיי צפו, מוארים קלות, והזרם גבר; הנשים מולי דיברו בשקט. הן נראו לי כמו אם ובת, או אחיות שנולדו בהפרש של שנים רבות, כי לגופן היתה צורה דומה ותנועותיהן שיקפו זו את זו. חשבתי שוב על אמי היושבת לבדה בבית.</p>

    <p class="Text">בזמן האחרון את נראית כמו אדם עצוב ובודד מאוד. ההערה המשיכה להכאיב לי, אבל היה עלי לתהות אם היא נכונה. עזבתי את המכללה שבועות אחדים אחרי מות אבי, קהת רגשות אבל נחושה לברוח מן הדממה שירדה על הבית כמו קסם אפל. קיגן פול ניסה שוב ושוב לשבור אותה, אבל אני שילחתי אותו בגסות, פעמיים ושלוש, עד שהפסיק לצלצל. בשנים שחלפו מאז עברתי מן המכללה לאוניברסיטה, מתפקידים טובים לטובים מהם, דרך סדרה שלמה של רומנים, והשארתי את כל האבל הזה מאחור, בלי שנתתי לעצמי להאט את הקצב. עד שעכשיו, ביפן, כשאני מובטלת מעבודה, נעצרתי.</p>

    <p class="Text">בזו אחר זו יצאו הנשים מן הבריכה, כשהמים נוטפים מהן על האבנים ויוצרים גלים קטנים. נזכרתי בחלום שלי, בפנים מתחת לקרח. אבי נהג לספר לי סיפורים שבהם הייתי תמיד הגיבורה והסוף היה תמיד שמח. שום דבר לא הכין אותי להלם של מותו. הוא נפל, כפי שנקבע בנתיחה שלאחר המוות, ראשו נתקל בסירה והוא החליק אל מתחת למים, תאונה מוזרה שלא היה אפשר להסבירה לגמרי, או למנוע אותה. את החכה שלו מצאו כעבור כמה ימים, מסובכת בצמחייה שבקצה הביצה.</p>

    <p class="Text">יצאתי מן הבריכה והתלבשתי, אבל יושי עדיין לא יצא, לכן התחלתי לטייל בעצלתיים לאורך שביל האבן לבדי. השביל נמשך לאורך נחל צר ונפתח לתוך אגם, עגול כקערה וכסוף מאור הירח. נעמדתי בקצהו. בחשכה, בצידו השני של האגם, משהו זז.</p>

    <p class="Text">עצרתי את נשימתי, לא בפעם הראשונה באותו יום מוזר. אנפה גדולה כחולה עמדה בצל, רגליה הארוכות נעלמו במים הכהים וכנפיה נצמדו אל גופה. אחר כך נדם האגם ונראה כמו נציץ. אנפה אחרת, קטנה מהראשונה, זזה לצידה. חשבתי על שתי הנשים במים, כאילו יצאו אל האגם והפכו לשתי הציפורים השקטות והיפהפיות האלה. אחר כך קרא יושי בשמי, ושתי האנפות התרוממו לאט, בחן, הטילו צללים על המים ונעלמו בין העצים.</p>

    <p class="Text">"לוסי," קרא יושי פעם שנייה. "אם נמהר, נצליח לתפוס את הרכבת הבאה."</p>

    <p class="Text">החום גבר ככל שירדנו, ופרחי הבקעצורים מעבר לחלונות הרכבת הזדקנו ונבלו, כאילו העונה האיטית, הקשה, נדחסה לשעה יחידה. כשהגענו לתחנה שלנו ליד הים, נעלמו הפרחים לגמרי והשאירו רק עלווה נוצצת. טיילנו שעה לאורך הסמטאות הצרות המרוצפות אבנים. צרצרים צירצרו והאדמה רעדה קלות. אחרי פעמיים נעצרתי.</p>

    <p class="Text">"זה הים?" שאלתי.</p>

    <p class="Text">"יכול להיות."</p>

    <p class="Text">"לא רעידת אדמה?"</p>

    <p class="Text">יושי נאנח, עייף במקצת, חשבתי. "אני לא יודע. אולי קטנה מאוד."</p>

    <p class="Text">אגרטל של פרחים נפל מעל השולחן. כמה ספרים היו פזורים על הרצפה. ניגבתי את המים ואספתי את עלי הכותרת. כשנעמדתי הרגשתי עוד תזוזה מהירה וחדה, חזקה כל כך שאפילו יושי הגיב ומשך אותי אל הפתח, שם עמדנו כמה דקות, ערים לאדמה, לחייה הרועדים והמשתנים. הייתי כל כך עייפה; פחדתי מן הלילה שלפנינו, על רעידות האדמה והחלומות שהוא מביא איתו. פחדתי גם מהיום הבא, על כל המחלוקות הקטנות המתלקחות מכל שטות, ומן השקט שילחץ עלי מסביב ברגע שיושי ייצא לעבודה. חשבתי על האנפות בקצה האגם, הפורשות את כנפיהן הכהות.</p>

    <p class="Text">"יושי," אמרתי. "אני חושבת שבכל זאת אסע לבקר את המשפחה שלי."</p>

    <div class="_idFootnotes">
      
        <p class="Hearot_Sh layim" dir="rtl"> אורז אינדונזי</p>
ספר מודפס
מחיר מוצר 65.99 ₪ מחיר רגיל 79.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 15 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!