בת הקפיטן

פְּיוֹטְר אַנְדְּרֶיֶבִיץ’ גְּרִינֶב הוא צעיר קל דעת החולם להעביר את שירותו הצבאי בנעימים, בפטרבורג הגדולה והתוססת. אך לאביו יש עבורו תוכניות אחרות, והוא שולח אותו לשָׁרֵת במְצוּדָה רחוקה ונידחת, תחת פיקודו של הקפיטן מִירוֹנוֹב. בדרכו למצודה נקלע פיוטר אַנְדְּרֶיֶבִיץ’ לסוּפַת שלגים משתוללת, ונחלץ ממנה בעזרתו של זר מסתורי שעובר שם במקרה. כאות תודה, הוא מעניק לזר אדרת מפַּרְוַות ארנבות, ואינו מעלה על דעתו שמעשה זה יוביל אותו למערבולת מסעירה ומסוכנת של קרבות, בגידות וסיפור אהבה גדול מהחיים - אהבתו לבת הקפיטן.
אַלֶכְּסַנְדֶר סֶרְגֶיֶיבִיץ’ פּוּשְקִין נחשב על ידי רבים לגדול המשוררים והסופרים הרוסים, וספרו בַּת הַקָּפִּיטָן הוא קלאסיקת נוער אהובה על דורות רבים של קוראים. הוא תורגם לאחרונה לפני למעלה מ-70 שנה, ואנחנו שמחים להציגו כעת בתרגום חדש ועכשווי של הסופר בוריס זיידמן.
שם: בת הקפיטן
מחבר/ת: א.ס. פושקין
שפה: עברית
תחום: נוער צעיר
תת תחום: נוער צעיר
הוצאה לאור: מודן ואוקיינוס הוצאה לאור
מק״ט: 011412535

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 74.00

					
		<title>Bat_Hakapitan-6</title>
		
	
	
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p class="Text_First_Par_Space_Above">אבי, אַנְדְּרֶי פֶּטְרוֹבִיץ' גְּרִינֶב, שירת בצעירותו תחת פיקודו של הרוזן מִינִיךְ, ופרש לגמלאות בדרגת רב־סרן ראשון בשנת ..17. מאז התגורר בכפרו שבמחוז סִימְבִּירְסְק, ושם גם נשא לאישה את העלמה אַבְדוֹטְיָה וָסִילְיֶבְנָה, בתו של אציל מקומי שירד מנכסיו. תשע נפשות ילדה אמי, אך כל אחַי ואחיותי נפטרו בינקותם. </p>
			<p class="Text">בעודי ברחם אמי, וכבר רשמו אותי לחטיבת סֶמְיוֹנוֹב בדרגת סמל, בזכות חסדיו של רב־סרן, הנסיך בּ', קרוב משפחתנו. אילו היתה אמי יולדת בת, על אף כל התקוות לבן זכר, היה אבי מודיע לרשויות המוסמכות על מותו של סמל א' (הנפקד עוד בטרם בואו לעולם), ובזה היתה הפרשה מסתיימת. ובינתיים, נחשבתי כסמל בחופשה, עד סיום חוק לימודַי. באותם הזמנים התחנכנו שלא כבימינו אנו. </p>
			<p class="Text">מגיל חמש הופקדתי בידיו של הסַיָיס סָבֶלְיִץ', שבזכות התנזרותו משתייה (הכה נדירה במחוזותינו), הועלה לדרגת "דוֹדי". תחת השגחתו, בעת שמלאו לי שנים־עשר חורפים, כבר שלטתי ברזי הדקדוק הרוסי, ויכולתי להביע דעה מלומדת לגבי תכונותיו של כלב ציִד זָכָר מסוג "בּוֹרְזוֹי". באותה תקופה שכר אבי עבורי את המחנך הצרפתי מסיֶה בּוֹפְּרֶה, שהוזמן היישר ממוסקבה עם מלאי שנתי של יין ושמן זית מפרובאנס, למורת רוחו של סָבֶלְיִץ'. </p>
			<p class="Text">"השבח לאל," הוא קיטר תחת שפמו, "נראה שהילד רחוץ, מסורק ולא רעב ללחם. אז מה יש לבזבז כסף מיותר ולשכור איזה 'מוּסְיֶה', כאילו חסר לנו מחנכים משלנו!"</p>
			<p class="Text">בּוֹפְּרֶה היה סַפָּר במולדתו, אחר כך התגייס לצבא הפרוסי כחייל מן המניין, ולאחר מכן הגיע לרוסיה <span class="English-Styles_English" lang="en-US" xml:lang="en-US">pour</span><span class="English-Styles_English" lang="en-US" xml:lang="en-US"> </span><span class="English-Styles_English" lang="en-US" xml:lang="en-US">être</span><span class="English-Styles_English" lang="en-US" xml:lang="en-US"> </span><span class="English-Styles_English" lang="en-US" xml:lang="en-US">outchitel</span>,<span id="footnote-001-backlink">1</span> מבלי להבין עד תום את מהותו של התפקיד. הוא היה בחור חביב, אך קל דעת ורודף שמלות מושבע. חולשתו העיקרית היתה תשוקתו למין היפה. לא פעם חטף "מנות" כה הגונות על ניסיונות הפלרטוט שלו, עד שהיה נאנק מכאבים במשך כמה יממות תמימות לאחר מעשה. נוסף על כך (כפי שהוא עצמו התבטא), הוא "בהחלט אינו נחשב לאויבו המושבע של בקבוק," כלומר, אהב ללגום פה ושם איזו לגימה מיותרת. אך מכיוון שהיין הוגש אל שולחננו רק בעת ארוחת הצהריים, וגם אז - כוסית זעירה לאדם (והמחנך בדרך כלל לא נכלל בין המכובדים שהוגש להם המשקה), בּוֹפְּרֶה שלי התרגל במהרה ל"נַסְטוֹיְקָה" הרוסית, ואפילו החל להעדיף אותה על יינות מולדתו, בטענה שמשקה זה מועיל עד מאוד לקיבתו. </p>
			<p class="Text">בּוֹפְּרֶה ואני הסתדרנו מייד, ולמרות שעל פי החוזה מחובתו היה ללמד אותי צרפתית, גרמנית ו"כל שאר המדעים," הוא עצמו העדיף דווקא ללמוד ממני לקשקש ברוסית קלוקלת, ואחר כך נהג כל אחד מאיתנו להמשיך בעיסוקיו. חיינו כמו זוג יונים. לא יכולתי לקוות למחנך טוב יותר ממנו. אבל הגורל הפריד בינינו במהרה, והמעשה שהיה כך היה:</p>
			<p class="Text">הכובסת פָּלַשְׁקָה, בחורה מנומשת ועבת בשר, והרפתנית שתוּמת העין אָקוּלְקָה תיאמו יום אחד ביניהן, ונפלו לרגליה של אמי. הן פרצו בבכי והודו שברגע של חולשה מצידן, ובתמימותן הרבה הניחו ל"מוסייה" לפתות אותן. אמי לא נהגה להתייחס לדברים כאלה בקלות ראש, והתלוננה בפני אבי. אבי היה איש של מעשים וגזר דינו היה מיידי. הוא דרש ש"הצרפתי הנוכל" יתייצב בפניו בזה הרגע. הודיעו לו שבדיוק ברגע זה "המוסייה" מעביר לי שיעור. אבי ניגש לחדרי. באותה שעה ישן בּוֹפְּרֶה על מיטתי שנת ישרים, ואני הייתי עסוק עד מעל הראש. חשוב לציין שבמיוחד בשבילי הוזמנה היישר ממוסקבה מפה גדולה של העולם. היא היתה תלויה על הקיר ללא כל שימוש, ואיכות הגיליון וגודלו פיתו אותי כבר זמן רב. </p>
			<p class="Text">החלטתי לעשות מהמפה עפיפון, וניצלתי את שנתו של בּוֹפְּרֶה על מנת להתחיל במלאכה. אבי נכנס בדיוק ברגע שבו שקדתי על חיבור זנב עשוי מליפה אל כֶּף התקווה הטובה. בראותו את תרגולי הגיאוגרפיה שלי, כמעט תלש אבי את אוזני. אחר כך רץ לכיוונו של בּוֹפְּרֶה, העיר אותו בחוסר התחשבות מוחלט, והחל להמטיר עליו קללות. בּוֹפְּרֶה התעורר במבוכה, ביקש להתרומם ממקום משכבו ולא הצליח: הצרפתי האומלל היה שיכור כלוט. אבי תפס בצווארונו, הרים אותו מן המיטה, דחף אותו החוצה וכבר באותו יום גירש אותו מביתנו, לשמחתו חסרת הגבולות של סָבֶלְיִץ'. ובכך תם עידן החינוך הפורמלי שלי. </p>
			<p class="Text">וכך גדלתי, במקום פרח אצולה - פרחח אצולה, והעברתי את זמני ברדיפה אחרי יונים ובמשחקי "חמור ארוך" עם ילדיהם של המשרתים. ובינתיים כבר מלאו לי שישה־עשר חורפים. בנקודה זו קיבל גורלי תפנית חדה.</p>
			<p class="Text">יום סתווי אחד רקחה אמי ריבת דבש בחדר האורחים, ואני בהיתי, מתלקק, בקצף המבעבע. אבי עיין ליד החלון בַּידיעון "מי ומי בחצר הצאר", אותו קיבל בדואר בקביעות, אחת לשנה. ידיעון זה אף פעם לא השאיר אותו אדיש: מעולם לא הצליח לעיין בו בשוויון נפש, והקריאה בו גרמה לו בכל פעם לפעילות מוגברת של כיס המרה. אמי, שהכירה אותו היטב, תמיד השתדלה לתחוב את החוברת האומללה רחוק ככל האפשר, וכך קרה שלעיתים לא נתקל מבטו בידיעון במשך חודשים תמימים. לעומת זאת, כשזה היה נופל במקרה לידיו, כבר לא היה מניח אותו במשך שעות על גבי שעות. אם כן, אבי קרא בידיעון כשהוא מושך מדי פעם בכתפיו וממלמל: "המשנה לגנרל? זה?! הוא היה סמל אצלי בפלוגה...! אביר שני אותות הצטיינות של האימפריה הרוסית? הרי רק לא מזמן היינו..." לבסוף השליך אבי את הידיעון על הספה ושקע בהרהורים שלא בישרו טובות... </p>
			<p class="Text_First_Par_Space_Above">לפתע הוא פנה אל אמי: "אַבְדוֹטְיָה וָסִילְיֶבְנָה, הא... ובן כמה פֶּטְרוּשָׁה שלנו?"</p>
			<p class="Text">"הנה כבר מלאו לו שישה־עשר חורפים," ענתה אמי. "פֶּטְרוּשָׁה נולד בדיוק בשנה שבה הדודה נַסְטַסְיָה גֶרַסִימוֹבְנָה התעוורה בעינה, ועוד כש..."</p>
			<p class="Text">"טוב, טוב," קטע אבי את דבריה, "הגיע הזמן שיתחיל לשרת את המדינה. כמה אפשר להתרוצץ במגורי בנות המשרתים ולטפס אל שובכי יונים."</p>
			<p class="Text">המחשבה על הפרידה הקרובה ממני כל כך הדהימה את אמי עד שהפילה את הכף אל תוך הסיר, ודמעות החלו לזלוג במורד לחייה. לעומת זאת, קשה לתאר את התלהבותי למשמע הדברים. המחשבה על השירות הצבאי היתה שלובה במוחי במחשבות על החירות ועל מנעמי החיים בסַנְט־פֶּטֶרְבּוּרְג. דמיינתי את עצמי כקצין בחיל המשמר המלכותי, דבר שלתפיסתי היה פסגת ההצלחה האנושית.</p>
			<p class="Text">אבי לא אהב לשנות את החלטותיו, וגם לא לדחות את ביצוען. יום צאתי לדרך נקבע מבעוד מועד. לקראת עזיבתי הודיע אבי שהוא מתכוון לשלוח איתי מכתב למפקדי לעתיד, ודרש שיגישו לו מייד נוצה ונייר. </p>
			<p class="Text">"אל תשכח, אַנְדְּרֶי פֶּטְרוֹבִיץ'," אמרה אמי, "להשתחוות גם בשמי לנסיך בּ'. תגיד לו שאני מקווה שלא יחסוך מפֶּטְרוּשָׁה שלנו את חסדיו."</p>
			<p class="Text">"מה זה הקשקושים האלה?" השיב אבי בזעף, "מה פתאום ומאיזו סיבה עלַי לכתוב לנסיך בּ'?"</p>
			<p class="Text">"הרי בעצמך אמרת שאתה מואיל בטובך לכתוב למפקדו של פֶּטְרוּשָׁה..."</p>
			<p class="Text">"נו, ואז מה?"</p>
			<p class="Text">"הרי מפקדו של פֶּטְרוּשָׁה יהיה הנסיך בּ'. הרי פֶּטְרוּשָׁה נרשם על ידך כבר בעת לידתו לגדוד סמיונוב!"</p>
			<p class="Text">"נרשם? ומה אכפת לי שהוא כבר נרשם? פֶּטְרוּשָׁה שלי, לפֶּטֶרְבּוּרְג לא ייסע! מה כבר ילמד בזמן שירותו בפֶּטֶרְבּוּרְג? בזבוז כספים ורדיפת שמלות? לא, לא, שיתגייס לשירות צבאי אמיתי, שימשוך בעול, שיריח אבק שריפה, שיהיה חייל ולא סתם פרחח. גם כן, המשמר המלכותי! איפה תעודת הזהות שלו? הביאי אותה הנה."</p>
			<p class="Text">אמי שלפה את תעודת הזהות שלי, שנשמרה בתיבת עץ עם כותונת ההטבלה שלי, והגישה אותה לאבי ביד רועדת. אבי עיין בה בתשומת לב רבה, הניחהּ על השולחן לפניו, והחל לחבר את מכתבו. הסקרנות עינתה אותי: לאן כבר שולחים אותי, אם לא לפֶּטֶרְבּוּרְג? לא הסרתי את עינַי מנוצתו של אבי, שנעה באיטיות. לבסוף הוא סיים, חתם את המכתב ואת התעודה יחד, במעטפה אחת, הסיר את משקפיו, סימן לי לגשת אליו ופסק: "הנה לך מכתב לאַנְדְּרֶי קַרְלוֹבִיץ' ר', רעי וחברי משכבר הימים. אתה נוסע לאוֹרֶנְבּוּרְג, לשרת תחת פיקודו."</p>
			<p class="Text">ובכן, כל תוכניותי המזהירות קרסו! במקום חיי פֶּטֶרְבּוּרְג העליזים ציפו לי חיי שיעמום בארץ שוממת ונידחת. השירות הצבאי, עליו חלמתי בכזו התלהבות עד לפני רגעים ספורים, מייד הפך בעינַי לצרה צרורה. אבל עם אבי לא היה כל טעם להתווכח. </p>
			<p class="Text">למחרת בבוקר חנתה בפתח ביתנו כרכרת מסע. בתוכה הונחו מזוודה ותיבת מסע, ובה עֶרכה להכנת תה וצרורות עם לחמניות ועוגות למיניהן, תזכורת אחרונה לפינוקי הבית. הורַי בירכוני לדרכי. אבי אמר לי: "היֶה שלום, פְּיוֹטְר. שרת בנאמנות את מי שתישבע לו אמונים. שמע בקולם של מפקדיך, אבל אל תרדוף אחר חסדיהם. אל תהיה חמור־קופץ־בראש, אבל גם אל תתחמק מעבודה, וזכור את הפתגם: 'ושמרת על בגדיך מיום קנייתם, ועל כבודך מנעוריך'." </p>
			<p class="Text">אמי, בוכייה, ציוותה עליי לשמור על בריאותי, ועל סָבֶלְיִץ' לפקוח עין על "הפעוט". הלבישו אותי באדרת מפרוות ארנבות, ומעליה הניחו על כתפַי מעיל מפרוות שועל. נכנסתי לכרכרה עם סָבֶלְיִץ', ויצאתי לדרכי כשדמעות זולגות חרש מעינַי.</p>
			<p class="Text_First_Par_Space_Above">כבר באותו לילה הגעתי לסִימְבִּירְסְק, שם הייתי אמור לחנות למשך יממה, על מנת להצטייד בדברים הנחוצים להמשך דרכי, ומשימה זו הוטלה על סָבֶלְיִץ'. בינתיים, התאכסנתי בפונדק דרכים. השכם בבוקר יצא סָבֶלְיִץ' לחנויות. ואני, לאחר שהשתעממתי מלִבְהות דרך החלון על הסמטה המזוהמת שבחוץ, התחלתי לשוטט בכל חדרי האכסניה. </p>
			<p class="Text">כשנכנסתי אל חדר הבִּילִיאַַרְד, ראיתי שם אציל גבוה, בן שלושים וחמש בערך, בעל שפם שחור וארוך. הוא היה לבוש בחלוק לילה, והחזיק מוט ביליארד בידו ומקטרת בין שיניו. הוא שיחק ביליארד מול שָרָת, שהיה מופקד על רישום הנקודות. בעת ניצחונו היה השרת מתכבד בזכות לרוקן אל תוכו כוסית וודקה, ובעת הפסד היה נאלץ לרדת על ארבע, ולזחול אל מתחת לשולחן המשחק. התחלתי לעקוב אחר המתרחש. ככל שהמשחק התקדם, כך גברה תדירות ביקוריו של השרת מתחת לשולחן. לבסוף פשוט נותר תחתיו ולא הצליח לזחול החוצה. האציל הוציא מפיו כמה ביטויים חריפים כהספד להתמודדות, והציע לי לשחק נגדו. סירבתי בגלל חוסר ניסיוני המוחלט בביליארד. היה נדמה לי שהדבר תמוּה מאוד בעיניו. הוא הביט בי במעֵין הבעת צער, אך למרות זאת פתח איתי בשיחה ערה. </p>
			<p class="Text">נודע לי ששמו הוא אִיוָן אִיוָנוֹבִיץ' זוּרִין, שהוא מפקד פלוגה בגדוד הפרשים, ושהוא שוהה בסִימְבִּירְסְק במשימת גיוס טירונים וקליטתם, ומתאכסן בפונדק. זוּרִין הזמין אותי לחלוק עימו את ארוחתו הצבאית הצנועה. נעניתי להזמנתו ברצון. התיישבנו לשולחן. זוּרִין שתה הרבה ומזג גם לי, בטענה שמי שמתחיל שירות צבאי, מוכרח לסגל לעצמו הרגלי שתייה נאותים. הוא סיפר לי אָנֶקְדוֹטוֹת צבאיות שכמעט וגרמו לי להתגלגל על הרצפה מרוב צחוק, וכשקמנו מן השולחן כבר היינו חברים בלב ובנפש. ואז הוא התנדב ללמד אותי את רזי הביליארד. </p>
			<p class="Text">"משחק זה," הוא אמר, "הוא דבר הנחוץ ביותר לחייל. במסע ארוך למשל, אתה מגיע לאיזו עיירה נידחת - מה תעשה? במה תעסיק את עצמך? הרי לא כל פעם אפשר להכות בִּיהוּדוֹנים. באין ברירה תיכנס לפונדק הקרוב ותִפצַח במשחק ביליארד. ובשביל זה צריך לדעת לא סתם לשחק, אלא <span class="Hebrew-Styles_Bold _idGenCharOverride-1">לשחק!</span>" השתכנעתי מייד בחשיבותו של העניין, והתחלתי ללמוד בשקדנות. זוּרִין עודד אותי בקולניות והביע את התפעלותו מהצלחתי המהירה. אחרי כמה סיבובים הציע לי לשחק על כסף, בסך הכול על גרוש אחד למשחק, לא בשביל להרוויח, אלא רק כדי לא לשחק על ריק, שזה, לדבריו, היה ההרגל המגונה מכולם. גם להצעה זו הסכמתי. זוּרִין ציווה להגיש פּוּנץ' ושיכנע אותי לטעום ממנו, כשהוא חוזר ומדגיש שיש להתרגל לתנאי שדה, ובלעדי פונץ' - אילו מין תנאי שדה הם אלה?! ושוב, שמעתי בקולו. בינתיים המשחק שלנו נמשך. ככל שהרביתי ללגום מכוסי, כך הלכתי והפכתי לנועז יותר, והכדורים שלי החלו לעוף אל מעבר לדופן השולחן. התלהטתי, גידפתי את השרת, שחישב את התוצאות, אלוהים יודע איך, וכל כמה זמן הכפלתי את סכום ההימור. בקיצור, התנהגתי כמו פרחח צעיר שחמק מהשגחת הוריו. בינתיים, בלי ששמתי לב, חלפו השעות. לפתע הציץ זוּרִין בשעונו, הניח בצד את מקל המשחק, והודיע לי שהפסדתי מאה רובל. הדבר הביך אותי מעט. כספי היה מופקד אצל סָבֶלְיִץ'. התחלתי להתנצל. זוּרִין קטע אותי: "בחייך! עשה לי טובה והסר דאגה מליבך. אני יכול לחכות עם זה, לא בוער, ובינתיים בוא ניסע אל אָרִינוּשְׁקָה." </p>
			<p class="Text">ובכן, מה יכולתי לעשות? סגרתי את היום באותה קלות דעת, שחיתות והוללות, בהן פתחתי אותו. סעדנו את ארוחת הערב אצל אָרִינוּשְׁקָה. זוּרִין מילא את כוסי מדי דקה, בעודו שב ואומר שיש להתרגל לתנאי השירות. כשקמתי מן השולחן בקושי עמדתי על רגלי. בחצות הסיע אותי זוּרִין אל הפונדק. סָבֶלְיִץ' פגש אותנו בפתח. הוא היה המום למראה סימני ההצטיינות הוודאיים של תחילת שירותי הצבאי. "מה קרה לך, אדוני?" הוא שאל בקול אומלל. "איפה השתכרת ככה? אלוהים! מימַי לא ראיתיך במצב כזה!"</p>
			<p class="Text">"סתום, תרח זקן!" עניתי לו, לא שולט בלשוני, "אתה בטח שיכור... לך לישון... רק לפני זה תעזור לי להיכנס למיטה."</p>
			<p class="Text_First_Par_Space_Above">למחרת התעוררתי עם כאב ראש נוראי, נזכר במטושטש באירועי יום האתמול. הרהורַי נקטעו בִּידֵי סָבֶלְיִץ', שנכנס לחדרי עם ספל תה מהביל. "מוקדם מדי, פְּיוֹטְר אַנְדְּרֶיֶבִיץ'," הוא אמר לי, ונענע את ראשו בגינוי, "מוקדם מדי התחלת 'לבלות'. ולמי דומה הדבר במשפחתך? נדמה לי שלא אביך ולא סבך מעולם לא שתו לשוכרה, ועל אִמך אין בכלל מה לדבר: מימיה, חוץ מקְוָואס, לא נגעה לשונה בטיפה המרה. </p>
			<p class="Text">ומי אשם בכול? מי אם לא 'המוּסְיֶה' הארור! כל פעם היה רץ לטבחית: 'מָדָאם, זֶ'ה ווּ פְּרִי<span id="footnote-000-backlink">2</span> וודקה'. בבקשה לכם, ז'ה וו פרי! אין מה לומר, חינך אותך היטב, בן־כלבה שכמותו. בשביל מה היה צריך לשכור כופר נוכרי בתור מורה, כאילו לא נותרו לאדון מחנכים <span class="Hebrew-Styles_Bold _idGenCharOverride-1">משלנו!</span>"</p>
			<p class="Text">התביישתי בעצמי עד מאוד. סובבתי את ראשי ואמרתי לו: "הסתלק, סָבֶלְיִץ', לא מתחשק לי תה." אלא שהיה קשה להשתיק את סָבֶלְיִץ' כשהיה פותח בהטפות המוסר שלו. </p>
			<p class="Text">"עכשיו לפחות תדע, פְּיוֹטְר אַנְדְּרֶיֶבִיץ', איך זה להתהולל. גם הראש כבד, גם התיאבון הלך. אדם ששותה - הוא שוטה חסר כל ערך... בוא תלגום תחמיץ מלפפונים כבושים עם דבש, או הכי טוב, תפיג את כאב הראש עם חצי כוס נַסְטוֹיְקָה. תרצה שאביא לך?"</p>
			<p class="Text">באותו רגע נכנס ילד־משרת ומסר לי פתק מזוּרִין. פתחתי אותו וקראתי את השורות הבאות:</p>
			<p class="Michtav_Left_Above">פְּיוֹטְר אַנְדְּרֶיֶבִיץ' הנכבד, שלח אליי, בבקשה, עם המשרת שלי, את מאת הרובלים שאותם הפסדת לי אמש. אני זקוק לַכסף נואשות.</p>
			<p class="Michtav_Left">תמיד לשירותך,  </p>
			<p class="Michtav_Left_Space">אִיוָן זוּרִין</p>
			<p class="Text_First_Par_Space_Above">הרבה ברירות לא היו לי. עטיתי הבעת אדישות על פנַי, פניתי לסָבֶלְיִץ', שהיה מופקד על כספי וכל שאר עניינַי וציוויתי עליו לתת לילד מאה רובל. </p>
			<p class="Text">"מה זאת אומרת?! עבור מה?" שאל סָבֶלְיִץ' הנדהם. </p>
			<p class="Text">"אני חייב אותם למישהו," עניתי, מנסה לשמור על קור רוח מדומה. </p>
			<p class="Text">"חייב?" הטיח בי סָבֶלְיִץ', תדהמתו גואה בו מדקה לדקה, "ומתי זה כבר הספקת, אדוני, להפוך לבעל חוב? לא, משהו פה לא נראה לי. רצונך כבודך, אדוני, אבל את הכסף אני לא אתן."</p>
			<p class="Text">חשבתי לעצמי, שאם ברגע המכריע הזה לא אנקוט יד חזקה ולא אֶגבר על הזקן העקשן, בהמשך כבר אתקשה מאוד להשתחרר מהשגחתו המתמדת. הבטתי בו ביהירות והצהרתי: "אני אדונך, ואתה מְשָרתִי. הכסף הוא שלי. הפסדתי אותו כי כך התחשק לי. ולך אני מייעץ לא להתחכם, ולבצע את מה שמצווים עליך."</p>
			<p class="Text">סָבֶלְיִץ' נדהם מִדברַי עד כדי כך, שהניף את ידיו באוויר בפליאה וקפא על מקומו. </p>
			<p class="Text">"נו, מה אתה עומד?" צעקתי בכעס. </p>
			<p class="Text">סָבֶלְיִץ' פרץ בבכי. "אדוני הצעיר, פְּיוֹטְר אַנְדְּרֶיֶבִיץ'," פנה אלי בקול רועד, "אל תמית אותי מרוב צער. מאור עינַי! שמע בקולו של הזקן: כתוב לשודד הזה שהתבדחת בקשר למשחק, שבכלל אין לנו כאלה סכומים ואף פעם לא היו. מאה רובל! אלוהים רחום וחנון! תגיד לו שהוריך אסרו עליך בתכלית האיסור להמר על משהו, פרט לאגוזים..." </p>
			<p class="Text">"די כבר לשקר," קטעתי אותו בקשיחות, "הבֵא הנה את הכסף, אחרת אגרש אותך מעל פנַי לכל הרוחות."</p>
			<p class="Text">סָבֶלְיִץ' הביט עלַי ביגון עמוק, והלך להביא את הסכום הדרוש לתשלום החוב. צר היה לי על הזקן האומלל, אבל רציתי להכריז על עצמאותי ולהוכיח לכולם שאינני ילד. </p>
			<p class="Text">בסופם של הדברים, הועבר הכסף לזוּרִין. סָבֶלְיִץ' הזדרז להוציאני מהפונדק הארור. בבואו שוב לחדרי, הודיע לי שהסוסים מוכנים. במצפון מיוסר ובחרטה אילמת עזבתי את סִימְבִּירְסְק מבלי שנפרדתי מידידי החדש, ובמחשבה שלא אֶראה אותו כבר לעולם.</p>
			<div class="_idFootnotes">
				
					<p class="Hearot_Shulayim" dir="rtl">	 צרפתית: בשביל להיות אוצ'יטל (מורה ברוסית).</p>
				
				
					<p class="Hearot_Shulayim" dir="rtl">	 צרפתית: אני מבקש ממך.</p>
				
			</div>
		</div>
	

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 66.60 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 39.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות