כביש מספר 4

משה לילוס

הזריקה התשיעית הגיעה, כל אלה שקדמו לה לא היו חשובות, הזריקה התשיעית העיפה אותי ואת הישבן הכחול שלי למקומות שרק אלוהים מטייל בהם, אלטון ג’ון ואשף משחקי המזל רצו לי בראש יחד עם אריק קלפטון, מרילין מונרו, טינה טרנר, רוג’ר דאלטרי, אן מרגרט הכוסית, בואו ננגן, בואו נזיין, כולם ביחד להתכונן, קבוצה של סטודנטים לפסיכולוגיה מפטפטים בזמן ש”טומי” באוזניות מנגן שוב ושוב.

לא ידעתי שכביש מספר 4 ילווה אותי כל חיי, מנתניה להדסים לכפר סבא לשלוותא לתל אביב לארצות הברית וחזרה לפרדסיה.
לא ידעתי שאצטרך לחיות שלושים שנה של שחור לפני שאחיה שלושים שנה של אור. לא ידעתי שכביש מספר 4 יהיה הכביש האפל שלי, אך יום אחד יהיה גם הכביש המואר שלי.

משה לילוס, יליד נתניה בשנת 1961, יזם. ארגן, הפיק והקים במשך כארבעים שנה, מאות תערוכות וכנסים, בארץ ובחו”ל, במסגרת חברות “כנס” ו”קבוצת שטיר”. נשוי + בן אחד.
ב־1984 יצא ספרו הראשון, ספר שירה בשם “עד כאן”, ותחביבו העיקרי הוא טריוויה – פשוט לדעת הכול על הכול.
שם: כביש מספר 4
מחבר/ת: משה לילוס
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011400609

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 94.00

קרא פרק ראשון

					
	
			<h3 class="above">עכשיו תורי...</h3>
			<p class="first">"תגיד, זוהר, כששורטים לב של ילד, הוא יעבור את זה כאילו כלום לא קרה?"</p>
			<p class="first">זוהר חושב שלא הייתי צריך להיות מאושפז בכלל אף פעם. זוהר חושב שפשוט לא טיפלו בי נכון. זוהר חושב שבאותו היום על <span class="bold">כביש 4</span>, צומת רעננה, אבא שלי היה צריך להפנות את המכונית למקום אחר, וככה לא הייתי נכנס בכלל לשלוותה בחורף 1976.</p>
			<p class="first">כי ברגע שעברתי בשער הברזל גיליתי להפתעתי בית חם. הבית החם שאב אותי לתוכו, ושם התחיל המסלול המפותל והמוזר הזה של חיי.</p>
			<p class="first">זוהר עונה מייד, "אני לא מאמין שאם שורטים לב של ילד הוא יעבור את זה כמו כלום לא קרה, ממש לא."</p>
			<p class="first">אני רוצה לברוח מהדף הזה, לא בא לי להתעמת עם הדף הזה, אבל הדף הזה קורא לי שוב ושוב ולא מרפה. המילים צריכות להיאמר, אתם צריכים לשמוע, לקרוא, לדעת. אני חייב לספר, חייב.</p>
			<p class="first">כילד דמיינתי שהלב הוא בן אדם שיושב בתוכי, בן אדם שמרגיש; כאילו הלב הוא ישות אחרת, אולי איזה ילד במשפחה אמריקאית טובה בסגנון "אימא־אבא־אח־אחות". אולי הוא חי בבית מוגן ואולי משחקים בו כפי שמשחקים בבובה על חוט.</p>
			<p class="first">לעיתים קרובות הייתי אומר לעצמי, תפסיקו לשחק עם הלב שלי, כאילו הלב שלי הוא לא חלק ממני, כאילו הלב שלי הוא לא השריר הזה שרואים בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק והוא לא מה שאנחנו חושבים שהוא – נשמה – אלא בן אדם שחי אצלי בפנים. </p>
			<p class="first">יותר נכון ילד־אדם, כי הלב שלי היה ילד אחר.</p>
			<p class="first">השחור רוצה להיות הילד הזה, אבל הוא אף פעם לא יהיה; הוא יהיה האויב שלו.</p>
			<p class="first">זוהר רוצה לדעת על השריטות של הלב. זוהר רוצה להבין יותר כדי שיוכל לענות לי, לעזור, אבל אני שוב נאטם עכשיו, קורא לשחור לעלות אליי לקפה ומתחיל לשחק עם זוהר.</p>
			<p class="first">"אנחנו לא נדבר על זה, אני רוצה לדבר על משהו אחר."</p>
			<p class="first">"בוא נחזור ללב השרוט."</p>
			<p class="first">"בוא לא."</p>
			<p class="first">"אבל אתה מבין שיש שם משהו שרוצה לצאת."</p>
			<p class="first">השחור אומר לי, תגיד לזוהר שישתוק, מה הוא מתערב בכלל.</p>
			<p class="first">"די, זוהר, בוא נדבר על משהו אחר."</p>
			<p class="first">זוהר עוצר רגע, מביט בי ומחייך. לפתע יש לי תחושה שהוא רואה את השחור שלי, והשחור שלי צולל מטה להסתתר.</p>
			<p class="first">אז אנחנו עוברים לנושא שתמיד ריתק אותי – סקס, או סקס ואהבה, או אהבה בלי סקס, או סקס בלי אהבה.</p>
			<p class="first">"שכבתי עם דניאלה ליד המעלית אתמול..."</p>
			<p class="first">שתדעו דבר אחד חד וברור: כל מה שנאמר בחדר של זוהר נשאר ביני לבין זוהר, מה שאומר שלא היה שום טעם להסתיר. הכול נשאר בחדר הזה, שום דבר לא יצא החוצה, שום דבר לא סופר או דובר בחדר אחר. זה היה סוג של חופש.</p>
			<p class="first">"נו, אז?"</p>
			<p class="first">הוא לא שאל את זה כמו חבר שמנסה לגלות פרטים חמים כדי לספר לחברים. הוא לא שאל את זה כדי להשוות זיונים, כדי לגלות אם היא נותנת או כדי לרכל על זה בליל חמישי בפאב. הוא שאל את זה כדי לדעת איך זה השפיע עליי ומאיפה זה בא ואיך זה ישפיע עליי ולאן זה ילך מכאן; אם נוספה לי שריטה דקה ללב או שמא חריטה חזקה – וזה כל היופי בחבר האמיתי שלי.</p>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer005">
					
				</div>
			</div>
			<p class="fspace">היא כל היום הביטה בי, ניסתה להתקרב, אישה נטושה עם ילדה בבית בהליכי גירושין, דיכאון עמוק, מחפשת בנרות מישהו לגעת בו. זה לא הסקס, ממש לא הסקס, זה הרצון העז שמישהו ייכנס אליה ואולי ככה ימלא אותה באיזה רגש. אולי כשהזין שלי יהיה בתוכה הוא יסתום איזה חור שחור שמאיים לבלוע אותה. אם יעלה על פרצופי החיוך המתוק שבא אחרי הזרע שנכנס אליה, לתוכה, אולי יהיה לה רגע של נחת.</p>
			<p class="first">שאלתי אותה לאן, והיא אמרה, "ישנו מקום."</p>
			<p class="first">המקום: מרתף הכביסה. בערב המרתף נטוש, המעלית יורדת ועולה עד שעות אחר הצוהריים ודי. רק אם מישהו יחליט סתם ללחוץ על כפתור 1- הוא יתפוס אותנו.</p>
			<p class="first">ברחבה ליד המעלית עמדנו רגע דוממים, כאילו החלטנו שנשכב, אבל עכשיו מה? איך מתחילים? נקלענו לסיטואציה מוזרה, אבל אז, בלי לחשוב, סתמתי את המוח ואת הלב ואחזתי בה בחוזקה, הצמדתי את ישבנה אליי, היא הצמידה את ישבני אליה, שלפה את הזין ממכנסי הפיג'מה הכחולים העשויים בד של בית החולים שאין להם רוכסן, רק כפתור מסכן, ירדה על הברכיים ובעודי עומד החלה למצוץ. הרגשתי שאני לא מרגיש, לב שרוט הרי לא ירגיש. אני לא מתכוון לתחושה שקוראים לה "גלי חשמל של המוח בזמן זיון"; אני מתכוון לרגש־רגש, לרגש המיני. הרי גברים חושבים עם הזין, אין בעיה, אבל הם פשוט לא יודעים לחבר אותו ללב.</p>
			<p class="first">"בואי תהיי למעלה." נשכבתי בעירום על הרצפה. הכול היה מכני כל כך, הכול עבד באוטומט. המשוואה החדשה: סקס=סקס! היא עלתה וירדה, מבקשת שאצבוט לה בפטמות. צבטתי קלות. "לא קלות," היא נאנחה, "חזק, חזק." צבטתי חזק יותר. "לא, אתה לא מבין, יותר חזק." חשבתי שהיא רוצה שאתלוש לה את הפטמות מעליה, אבל מה שהיא רצתה היה למלא את החור השחור, החור השחור שבין רגליה והחור השחור שבנשמתה, ולא הספיק שהזין בתוכה; הרי הזין יכול להגיע רק עד עומק מסוים, וגם הכאב של צביטת פטמותיה יכול להגיע רק עד חוזק מסוים, אבל שום דבר – ממש שום דבר – לא מגיע לעומק השחור של נשמתה.</p>
			<p class="first">גמרתי, ישבני על הרצפה הקרה, מכנסיי מופשלים, נשימתי חוזרת לעצמה.</p>
			<p class="first">"אני לא רגיל להכאיב ככה," אמרתי. </p>
			<p class="first">"זה בסדר, אני ממש רגילה," ענתה.</p>
			<p class="first">התלבשנו ועלינו לסיגריה.</p>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer006">
					
				</div>
			</div>
			<p class="fspace">"אתה שם לב שעזבת את נושא הלב השרוט אבל חזרת אליו בכל זאת. לב שרוט מוסיף שריטה וממשיך להישרט."</p>
			<p class="first">"כן, זוהר, אני לא מצליח להתחמק. אתה בכל פעם עושה לי את זה. איכשהו אנחנו עוזבים סיפור וחוזרים אליו דרך סיפור אחר. זוהר, אתה יודע שלדניאלה זה לא עוזר, הלבד שלה חזק מדי."</p>
			<p class="first">"אנחנו לא פה בשביל הלבד של דניאלה, אנחנו פה בשביל הלבד שלך."</p>
			<p class="first">יכולתי להוריד כרגע רק דמעה אחת שלא רואים אותה מבחוץ, אלא רק מבפנים, אז נתתי לה להתגלגל בשקט למטה לכיוון השחור.</p>
			<p class="first">אני מוכן להמר על זה שעוד לא התחברתם לספר, ואולי אתם שואלים, על מה הוא מדבר לעזאזל? ואולי תעברו לדף הבא לגלות מאיפה זה התחיל ואולי לא, אבל אם בחרתם לעבור לדף הבא – אני מזמין אתכם ליום לידתי. </p>
		

			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 40.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות