כמו החיטה ברוח
רומיה, רועת צאן צעירה מכפר קטן בהרי תימן, נאלצת להינשא לגבר מבוגר ממנה ולהיפרד מילדותה ומבית הוריה. בעולם הנשלט בידי גברים, היא נאבקת לשמור על חירותה ועל זהותה, בעזרת אומץ ליבה, תושייתה ואמונתה. סיפור חייה הוא מסע מרגש של אישה חזקה שלא נשברת – רק מתכופפת עד שתחלוף הסערה.

רומן הביכורים של מאירה פפר חושף את סיפורן של נשות תימן, תרבותן ומנהגיהן, ומשלב רובד מרתק בסיפור הציוני הגדול. ספר כן, מרגש וחף מקלישאות, המוגש ברגישות ובחמלה, ומביא לקדמת הבמה דמות נשית בלתי נשכחת. מתאים לחובבי ספרות ישראלית, סיפורי נשים והיסטוריה מרתקת.
שם: כמו החיטה ברוח
מחבר/ת: מאירה פפר
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011375199
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-2" class="kot-mispar">פרק ראשון: <span class="CharOverride-6">תום הילדות</span></h2>
			<p class="text-no-hazacha">פשוטת איברים שכבה היא פרקדן, תלתליה השחורים פזורים על העשב הירוק הרך, בוהה בשמים התכולים, בְּזוּקי ענני נוצה לבנים, "מה יפו מעשיך השם יתברך," מילמלה לעצמה, נהנית מחום השמש ומדנדון פעמוני העיזים שליחכו עשב טרי מסביבה.</p>
			<p class="text">גם אביה, שהנוף ההררי מולו שנצבע בצבעי שמש הבוקר הבהירה האיר את עולמו ורומם את רוחו, הביט על סביבותיו, נשא ראשו אל ההרים הזוהרים שלפניו ובירך ביראת כבוד כלפי הבריאה: "מה רבו מעשיך השם." </p>
			<p class="text">הוא סיים להתפלל שחרית בבית הכנסת ויצא לטייל בהרים המקיפים את הכפר הקטן שבו התגורר עם אשתו ושני ילדיו. לאחר כמה דקות של הליכה נמרצת בשביל המעגלי הסובב את הכפר, עצר והחל לרדת בזהירות במדרגות טבעיות שנחצבו בסלע לוואדי שבו זרם נחל קטן. פכפוך המים הסב לו עונג רב. "תודה לך בורא עולם על כל הטוב והשפע שבראת בעולמך," בירך. הגרגור המוכר בבטנו סימן לו שהגיע זמן ארוחת הבוקר, והוא החל לטפס במעלה ההר לכיוון ביתו, פיו נמלא רוק כשדמיין את המאכלים שאשתו תגיש לו עם הגיעו הביתה. </p>
			<p class="text">נמרץ היה ורוחו טובה עליו כשראה את בתו הצעירה רועה את עדר העיזים שלו.</p>
			<p class="text">הוא עצר לרגע מהליכתו הנמרצת וצפה בה מקפצת עם הגדיים. צחוקה התגלגל על ההרים, נישא עד אליו והעלה חיוך על שפתיו. רומיה אספה אליה ברוֹך גדי אחד שחור. שערה, מתולתל וארוך, השתפל וכיסה את פניה. מן המקום שבו עמד לא הצליח להבחין בין שחור שערה לבין שחור פרוותו של הגדי שאחזה בידיה. הוא ראה אותה מתכופפת להניח את הגדי בעדינות על האדמה, כותונתה התנופפה לרגע ברוח וגילתה לו את רגליה הארוכות, היחפות. היא כבר לא ילדה, צצה מחשבה במוחו. </p>
			<p class="text">הפשיל הוא מעט את כותונתו הפשוטה והתיישב על סלע חמים, מבקש לעצמו עוד רגע להתבונן בבתו האהובה. הוא האזין לקול הפעמונים שקשרה לצווארי העיזים. "היא חושבת שאיש אינו רואה אותה," מילמל כשהבחין שהיא גלוית ראש, ובליבו סלח לה על היעדר הצניעות. </p>
			<p class="text">כבר מגיל צעיר התחננה ללמוד לקרוא בתורה. "אבא," קראה לו בקול ילדותי ומתוק, "למד גם אותי לקרוא בתורה."</p>
			<p class="text">"יא בינתי, זה אוסור על הבנאת ללמוד תורה, זו טומאה," הסביר לה את האיסור ברוך. </p>
			<p class="text">הוא חייך לעצמו כשנזכר איך המשיכה לבקש שוב ושוב, עד שמצאה לעצמה דרך להקשיב למילותיה המתוקות של התורה. </p>
			<p class="text">יום אחד מצא אותה יושבת על האדמה תחת החלון של בית המדרש של מארי סאלם, שפתיה ממלמלות את הניגון הנאמר לפני הקריאה, "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב," חוזרת אחרי הבנים בני השלוש והארבע. בוכה איתם כשטעו והמארי היה מרביץ להם, ושמחה איתם כשסילסלו נכון את טעמי המקרא. היא חשבה שהוא לא יודע, ובסתר ליבו שמח שיש לו ילדה בעלת תושייה. </p>
			<p class="text">באנחה נעמד על רגליו ומיהר לביתו. זה לא יהיה קל, חשב, אבל ידע בדיוק מה עליו לעשות. </p>
			<p class="text">במהירות צעד ותוך כמה דקות נכנס לביתו, התיישב על המזרן שעל הרצפה ונשען על הקיר החשוף תוך שהוא פולט אנחה כבדה. "יא מָרָתִי, (אשתי), איפה את?" צעק לאשתו שהגיעה במהירות, התכופפה והניחה מולו שרפרף מרובע מקש, שעליו ערכה מגש נחושת עגול עם ארוחת הבוקר שלו, לחוח חם שאך הוציאה מן המחבת הכבד שהניחה על האש שבערה בטאבון, ולצידו קערית קטנה ובה עגבנייה מרוסקת וסחוג ירוק מתובל וחריף. הוא שאף אליו את ניחוח הארוחה שהכי אהב, ארוחת הבוקר. </p>
			<p class="text">אשתו הזדקפה, הלכה במהירות להביא מעט מים לנטילת ידיים והציבה לפניו אגנית קטנה מחרס, כד עם מים ונטלה. היא יצקה מים עבורו מהכד לנטלה, הושיטה לו והמתינה בדממה, מביטה בו שופך שלוש פעמים מים על כל יד ומברך, מטעים כל מילה בברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים." </p>
			<p class="text">היא הגישה לו את המגבת הקטנה וענתה: "אומן."</p>
			<p class="text">הוא הביט בה עומדת מולו, עיניה מושפלות בצנעה. ראה את הגַרְגוּשׁ, כיסוי הראש המסורתי, המחודד, הפשוט וחסר הקישוטים שהונח על ראשה ונרכס ברישול מתחת לצווארה, את כותונתה הכהה הרקומה חוט שני שצבעו דהה, מבטו נדד לבתי הרגליים, מכנסיים שחלקם התחתון רקום שלבשה תחת כותונתה. היו אלה בתי הרגליים שאימו תפרה ורקמה עבורה עוד כשהיתה כלה צעירה. נדמה היה לו שעברו יובלות מאז חתונתם.</p>
			<p class="text">המוהר לא יזיק לנו, חשב לעצמו בחמיצות. </p>
			<p class="text">היא חשה במבטו והרימה את עיניה בשאלה, הוא סימן לה בעיניו לשבת והיא התיישבה מולו בלי להוציא הגה מפיה, חיכתה למוצא פיו. </p>
			<p class="text">הוא החל לאכול, לא לפני שבירך בורא מיני מזונות, בצע חתיכה מהלחוח החם, טבל בעגבנייה המרוסקת עם הסחוג, הכניס לפיו, לעס בתיאבון והתענג על הטעם העשיר והמרקם הנימוח בפיו עם העגבנייה המתוקה והסחוג החריף. ניגוד הטעמים ערב לחיכו והוא חייך אל אשתו בעיניים מלאות הכרת טובה.</p>
			<p class="text">באנחת רווחה חייכה אליו, שמחה שהאוכל השביע את רצונו ורעבונו. ככה ישבה והביטה בו בשקט ובשמחה אוכל, עד שסיים ושאל כאילו בתמימות: "תגידי לי, הבת שלנו, היא כבר אישה?"</p>
			<p class="text">השמחה התנדפה מיד מגופה. ליבה שקע וענן שחור כיסה אותה, חשה את גופה כאילו קורס אל תוך עצמו. </p>
			<p class="text">כבר לפני שנה הוא הבטיח את בתם הצעירה לעמרם, הבן של משפחת בשארי, המשפחה הכי עשירה בכפר, משפחה של סוחרים מדורי דורות. עמרם היה בן בכור, זכר יחיד, אחריו נולדו שלוש בנות. </p>
			<p class="text">השידוך הזה לא היה לרוחה. בראש ובראשונה מפני שעמרם היה בן עשרים ואחת בזמן השידוך וכבר היה גבר של ממש. שנית, הוא היה בעיניה גבר מפונק וחלש אופי שחשב שכל העולם מונח לרגליו אך ורק בשל היותו בן זכר יחיד במשפחה עשירה. היא חששה לבתה. גבר כזה יכול להיות מסוכן לכל אישה שתינשא לו. ונוסף על כל זה, היא ובעלה באו ממשפחה של למדנים גדולים מדורי דורות, שושלתם הגיעה עד מארי עירקי הכהן הגדול שחי בתימן לפני מאות שנים, ואילו משפחת בשארי היו "רק" סוחרים פשוטים.</p>
			<p class="text">אבל בעלה החליט שלחתן את רומיה עם עמרם זו עסקה טובה, התנאים נחתמו והם גם יקבלו מוהר גדול עבורה וגם ישמרו עליה מהמוסלמים. היא הרימה את עיניה אל בעלה שהמתין לתשובתה בסבלנות. קולה רעד כשענתה לו חרש, "כן."</p>
			<p class="text">"ממתי? למה לא אמרת לי כלום? הרי הבטחנו לבשארי שנמסור אותה כשתהפוך לאישה," הטיח בה. </p>
			<p class="text">מילותיו הכאיבו לה, היא שמעה את הכעס בקולו, השפילה את עיניה ואמרה: "אני עוד לא מוכנה למסור אותה. היא רק ילדה קטנה בת שתים־עשרה, הוא כבר גבר בן עשרים ושתיים."</p>
			<p class="text">"יא מרתי," אמר לה, קולו התרכך כשהבין שקשה לה הפרידה מבתה, "את יודעת שגם לי קשה, אבל זה שידוך טוב, זו משפחה טובה ועשירה, ועוד יותר מזה, צריך להשיא אותה מהר לפני שיבוא המוסלמי ויחטוף לנו אותה, זה מה שאת רוצה בשבילה?" </p>
			<p class="text">"לא!" ענתה, הדמעות חונקות את גרונה עד שלא נותר בה אוויר לנשימה.</p>
			<p class="text">"אין לנו ברירה. קומי, הכיני אותה, אני כבר אטפל בכל השאר," ציווה עליה והביט בה מתרוממת על רגליה ויוצאת החוצה, צעדיה כבדים. "אסמעי (שמעי) יא מרתי," קרא לה, היא נעצרה על מפתן הבית, הסתובבה והביטה בו, צערה תלוי בעיניה. "זה הדבר הנכון לעשות," אמר לה בשקט. היא רק הינהנה לעומתו ויצאה החוצה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">רומיה חזרה מהמרעה, כותונתה הבהירה בלטה על רקע עדר העיזים הקטן שלהם שהקיף אותה. עיזים שחורות, לבנות, חלקן חומות עם כתמים לבנים, חלקן לבנות עם כתמים חומים, אוזניהן שמוטות וארוכות, עיניהן הרכות קבועות בצידי פניהן הארוכות. </p>
			<p class="text">האם הביטה ברומיה משחקת ומקפצת עם הגדיים שאהבה כל כך. כבר כמה שבועות שהיא עוקבת אחריה, מביטה היטב בגופה של בתה ההולך ומתעגל אל מול עיניה. שדיה הצעירים כבר היו זקופים, דוחפים קדימה את בד כותונתה, רגליה ארוכות ודקות עד הישבן המתעגל. שערה, שרומיה לא הקפידה להסתיר אותו כראוי לבנות, היה שחור ומתולתל, כאילו בעל חיים משלו, הבהיק בשמש, הסתלסל והשחיר אפילו יותר מן הרגיל. הנשיות פרצה ממנה והיא רק בת שתים־עשרה. </p>
			<p class="text">קרביה של האם רעדו רק מהמחשבה על המוסלמי המסתובב בכפרים היהודיים וחוטף ילדות יהודיות קטנות כדי להשיא אותן לגברים מוסלמים זקנים. רק דבר טוב אחד אפשר לומר לזכותם של המוסלמים האלה, חשבה לעצמה, נשים נשואות הן מחוץ לתחום מבחינתם, תודה לאללה הכביר. </p>
			<p class="text">"בעלי צודק, כבר מזמן הייתי צריכה להכריח אותה ללבוש את הגרגוש ובתי הרגליים הרקומים," מילמלה לעצמה וניגשה לדבר עם בתה. </p>
			<p class="text">"רומיה," קראה האם. רומיה הפסיקה לקפץ, סבה לאחור לפגוש את אימהּ, בידיה גדי קטנטן שהגיח לאוויר העולם רק לפני כמה ימים, פרוותו שחורה וכתם לבן מעטר את מצחו.</p>
			<p class="text">"כן, אמא," ענתה לאימהּ בחיוך רחב, שיניה הצחורות הבהיקו במסגרת פניה השחומות ועיניה השחורות היו מלאות ניצוצות של צחוק. היתה מאושרת עם הגדיים שלה. </p>
			<p class="text">אללה יראה וירחם, היא יותר מדי יפה, המסכנה, חשבה האם לעצמה. היא התקרבה אל בתה ואל עדר העיזים ואמרה, מנסה לשוות עניין לקולה, "איך היה במרעה היום? חזרת מוקדם, לא?"</p>
			<p class="text">"כן, היה נדמה לי שהן אכלו מספיק אז החזרתי אותן הביתה," ענתה רומיה, שלא ממש ידעה איך להגיב על העניין הפתאומי שאימהּ גילתה בעיזים. </p>
			<p class="text">"אז יאללה, בואי יא בינת, יש עוד הרבה עבודה, צריך להביא עצים, להדליק את התנור, להביא מים, ללוש בצק לארוחת הערב," אמרה אימהּ, ורומיה שמעה את קוצר הרוח בקולה. </p>
			<p class="text">"ארוחת ערב, אמא? אבל עכשיו רק בוקר, יש עוד הרבה זמן עד שתשקע השמש, מה קרה?" שאלה את אימהּ בתמיהה. </p>
			<p class="text">הילדה הזאת גם חכמה וגם יפה, שאללה יעזור לנו, חשבה האם בליבה. "בואי כבר ואל תשאלי שאלות," צעקה לעברה.</p>
			<p class="text">רומיה מיהרה להכניס את העיזים לדיר. היה זה מבנה רעוע שבנה אביה בחצר, סככה רחבה עשויה דיקט עץ שאביה הניח מעל כלונסאות עץ עבים. היא יצאה מן הסככה וצעדה אחרי אימהּ. לליבה התגנב חשש קל. החשש התגבר כשהבינה שהן נכנסות הביתה. למה להיכנס לבית אם הטאבון שצריך להדליק נמצא בכלל בחוץ? טילטלה את ראשה ונכנסה אחרי אמהּ לביתם, בטח תכף היא תגידי לי, חשבה. </p>
			<p class="text">הן נכנסו לבקתת החֵמר האפלולית, ואימהּ הרימה כד מים רק כדי להניחו, הסתכלה סביבה כאילו חיפשה משהו. רומיה מעולם לא ראתה את אימהּ כך, פזורת דעת. עיניה התרוצצו אנה ואנה, ידיה לא מצאו מנוח, פעם הניחה אותן מאחורי גבה, פעם על בטנה, כאילו רצתה להגיד משהו ולא הצליחה למצוא מילים.</p>
			<p class="text">"אמא, את מפחידה אותי. מה יש לך?" שאלה רומיה בחשש שהפך מקל לממשי. האם הביטה בילדתה ודמעות מילאו את עיניה.</p>
			<p class="text">"אמא, מישהו מת? קרה משהו לאחי?" שאלה בקול רועד.</p>
			<p class="text">"סעדיה בסדר," ענתה לה אימהּ בקול חנוק.</p>
			<p class="text">"אז מה? מה קרה? תגידי לי," אמרה רומיה והפחד נשמע בקולה. </p>
			<p class="text">הן הביטו זו בזו, האם הדומעת ובתה קרועת העיניים, חוששת מהמילים העומדות לצאת מפיה של אימהּ, נדמה היה לה שהן עומדות לחרוץ את גורלה באופן שלעולם לא יהיה ניתן לחזור ממנו לאחור.</p>
			<p class="text">"אבא ואני החלטנו לחתן אותך," פלטה האם במהירות, כמו צריכה היתה להיפטר מן המילים שהכבידו עליה כל כך. כשסוף־סוף הצליחה להוציא את המילים מפיה הרגישה איך היא אוספת את האוויר סביבה כדי להמשיך, רק כדי לנשוף אותו החוצה. היא לא היתה מוכנה לדממה שנפלה ביניהן, לגבות השחורות של בתה שהחלו להצטמצם באיום. כבר ראתה את הגבות השחורות האלה מצטמצמות בעבר. לבתה היה אופי נוח וחביב בדרך כלל, אבל כשמשהו לא נעשה כרצונה, ידעה היא להילחם ולעמוד על שלה. זה לא יעבור טוב, חשבה לעצמה והמשיכה לדבר בתקווה שהסבריה ירככו את המכה שהנחיתה על ילדתה. </p>
			<p class="text">"החלטנו לחתן אותך עם עמרם, הבן של משפחת בשארי. זה לטובתך, יא בינתי, את כבר אישה צעירה, את יודעת שהמוסלמים חוטפים ילדות כמוך, אנחנו רק רוצים לשמור עלייך," אמרה לבתה בחוסר ביטחון, לא מאמינה למילים של עצמה. </p>
			<p class="text">הילדה עדיין לא הוציאה הגה מפיה, רק הביטה באימהּ, גבותיה צפופות מעל עיניה השחורות שהאפילו.</p>
			<p class="text">רומיה הרגישה את הזעם ממלא את גופה, מטפס במעלה גרונה בעוד ליבה הולם באוזניה, ואילצה את עצמה לא לצרוח את זעמה. במקום זאת בלעה אותו במאמץ, הביטה באמהּ, "את הבטחת לי. לפני שנה הבטחת לי שלא תשיאי אותי עד שאהיה בת חמש־עשרה לפחות." מילותיה ניתזו בשקט מבין שפתיה הקפוצות.</p>
			<p class="text">"אין מה לעשות, יא בינתי," ענתה לה אימהּ בקול חנוק. "ככה החלטנו, התנאים נחתמו כבר בשנה שעברה, הגיע הזמן." היא שאפה אוויר לריאותיה והמשיכה בניסיונה לשדל את בתה להסכים, "תראי, גם אני התחתנתי צעירה, אז מה? קרה לי משהו? להפך. יש לי בעל שדואג לי לקורת גג, לאוכל ולמלבוש. אל תדאגי, נעשה לכם חתונה גדולה עם כל הכפר, את תהיי כלה יפהפייה וטובה לבעלך. הוא יראה אותך יפה כל כך ורק ירצה לפנק אותך. אצלו בבית בטח תהיי מלכה, לא תצטרכי לעבוד בכלל, הרי הם עשירים, את יודעת."</p>
			<p class="text">רומיה הסתכלה באימהּ וחשה את הזעם השוצף בה, מאיים להציף ולהטביע אותה. היא נשמה נשימה ארוכה ולחשה, "אני לא אתחתן איתו." לחישתה נשמעה באוזניה כמו לחישת נחש.</p>
			<p class="text">אימהּ הביטה בבתה הסוערת ואמרה, הפעם בקול נחוש וקשה: "אל תנסי להתנגד. אנחנו נשים, התפקיד שלנו הוא לעשות את רצון הגברים בחיינו, אם זה אבא, בעל או אח גדול. את כבר בת שתים־עשרה, הגיע הזמן שתסכימי בהסכמת הלב ותאמצי בגופך היפה, וגם במוח החכם הזה שלך, את העובדה הפשוטה הזאת, או שתסבלי כל החיים שלך. את זוכרת מה כתוב בספר בראשית? את זוכרת את העונש שקיבלה חוה לפני שהאלוהים גירש אותה מגן עדן? בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ." האם נאנחה והמשיכה בעצב: "אין מה לעשות, יא בינתי, זה העונש שלנו הנשים עד עצם היום הזה." </p>
			<p class="text">רומיה שמעה את אימהּ מדברת, אך המילים נפלו על אוזניים מלאות חֵמה וזעם. היא יצאה החוצה בסערה מהבקתה האפלולית אל בוהק השמש שסינוור אותה ואילץ אותה לעצור לרגע. היא הרימה את פניה אל עבר השמש היוקדת ונשמה כמה נשימות עמוקות. </p>
			<p class="text">מבעד למסך הזעם שמעה היא את העיזים פועות בקול חזק בסככה, קוראות לה. רומיה ניגשה לאחת מהן. "מה את צועקת, יא סעידה?" גערה בה, "כאילו שאותך הולכים לחתן עם הבשארי הזה." </p>
			<p class="text">היא ליטפה ביד רכה את ראשה של סעידה, העז החביבה עליה. "הנה, הנה, אני מוזגת לכן מים," והמשיכה לדבר אליהן משל היו חברותיה הטובות ביותר.</p>
			<p class="text">"הם רוצים לחתן אותי, אתן שומעות? לחתן אותי עם זקן שאני בכלל לא מכירה," אמרה בתסכול רב. </p>
			<p class="text">רומיה הרימה כד כבד מלא מים, הזעם והתסכול ממלאים אותה כוח. היא שפכה לתוך אגנית גדולה מים נקיים וצפתה בעיזים שמיד התקבצו ללגום בשקיקה. </p>
			<p class="text">"הלוואי שגם אני הייתי עז, ככה אף פעם לא הייתי לבד. אבל אני לא לבד, אלוהים איתי, הוא ישמור עליי ויציל אותי מכל רע וגם את העיזים האהובות שלי," מילמלה לעצמה, חשה את הזעם מתפוגג לאיטו. ובעודה מתבוננת בעיזים האהובות שלה, הרגישה שליבה מתמלא עצב. </p>
			<p class="text">בשבת בבוקר התלבשו רומיה ואימהּ במיטב מחלצותיהן והלכו יחד לבית הכנסת הקטן שבלב הכפר. הן נכנסו לעזרת הנשים שכבר היתה מלאה בנערות, בנשים ובילדים. </p>
			<p class="text">"סבאח אל ח'יר יא ניסואן (בוקר טוב, נשים), ושבת שולם עלייכון," אימהּ בירכה בחיוך את הנשים שכבר ישבו שם. </p>
			<p class="text">הן בקושי מצאו לעצמן מקום והתיישבו בדיוק כשאביה החל את קריאתו בתורה. רומיה הקשיבה למילים הקדושות, ניגון הקריאה בתורה ליטף את ליבה הכבד. </p>
			<p class="text">רומיה חזרה בליבה על מילות פרשת השבוע ונדמה היה לה שלמילים יש טעם של דבש. סיפורי האבות הלהיבו את דמיונה. היא הקשיבה לקולו הערב של אביה הקורא בתורה את סיפור הגירוש של הגר וישמעאל, ורעיון חדש צץ במוחה, שסירב לנוח ועסק כל הזמן בחיפוש אחר פתרון למצבה הקשה. </p>
			<p class="text">אני אברח, חשבה לעצמה, לפני שהם יגרשו אותי, אני אברח להרים שאני כל כך אוהבת. אני מכירה את ההרים וההרים מכירים אותי, הם ישמרו עליי וגם אלוהים ישמור עליי. מחר השכם בבוקר, לפני שכולם יקומו, אני אברח מפה. </p>
			<p class="text">רומיה, שבעת רצון מהחלטתה, השעינה את ראשה על הקיר שמאחוריה, עצמה את עיניה והקשיבה לקולו של אביה, מאפשרת למילים להפוך לתמונות במוחה. דמעות עלו בעיניה כשראתה את הגר תועה במדבר, חשה את להט המדבר בבשרה, שמעה את בכיו של ישמעאל התינוק. ייאושה של הגר ובדידותה נגעו לליבה. </p>
			<p class="text">למחרת בבוקר קמה אימהּ מוקדם כהרגלה, נטלה את ידיה ויצאה החוצה לבור להטיל את צורכי הגוף. פתאום, בעודה כורעת על הבור, שמה לב לרעש מחשיד סביבה. העיזים פעו בקול גדול מדי. </p>
			<p class="text">מוזר, חשבה לעצמה, בזמן הזה בדרך כלל לא שומעים את העיזים, רומיה כבר היתה מוציאה אותן מהדיר והולכת איתן למרעה. </p>
			<p class="text">היא סיימה לעשות את צרכיה, הזדקפה במהירות ורצה לעבר הדיר. כל העדר היה שם. כל העיזים פועות בחוזקה. בעלה שמע את החיות ורץ החוצה לראות מה קרה. היא רצה פנימה לביתה, ניגשה ליצוע של בתה, והנה הוא ריק. </p>
			<p class="text">היא שוב רצה, הפעם החוצה, וצעקה, "רומיה!" </p>
			<p class="text">בעלה רץ אליה, "מה קרה?" שאל בקוצר נשימה.</p>
			<p class="text">"רומיה נעלמה, היא לא פה," ענתה לו אשתו, זיעה קרה טיפטפה במורד גבה.</p>
			<p class="text">"מה זאת אומרת נעלמה? לאן נעלמה? היא לא יכולה סתם להיעלם, צריך להוציא את העיזים למרעה," ענה לה, מבולבל כולו. </p>
			<p class="text">היא הביטה בבעלה ואמרה לאט, כמו שמסבירים לילד רפה שכל. "היא ברחה," אמרה לו במילים את מה שהוא עדיין לא הצליח לתפוס. "היא ברחה, יא מורי, היא לא רצתה להתחתן, אז היא ברחה." </p>
			<p class="text">היא ראתה את ניצוץ ההבנה בעיניו שהתרחבו באֵימה. מבטו נדד מעבר לכתפה. סעדיה רץ החוצה לבוש ברישול. כובעו תלוי על ראשו, כותונתו סתורה. בבת אחת הוא התעשת. "סעדיה, רוץ מהר לראש הכפר. תגיד לו שרומיה ברחה. צריך לארגן משלחות חיפוש, צריך לחפש אותה, היא בטח ברחה להרים, פִיסָע, פִיסָע, מהר, מהר, רוץ כבר!" צעק לבנו. </p>
			<p class="text">בזמן שבכפר התארגנה משלחת חיפוש, רומיה כבר הגיעה למערה שאהבה בהרים. מערה שהפתח שלה היה צר, אך ברגע שעברה בפתח הצר, המערה התרחבה מאוד, היא יכלה אפילו לעמוד בה מלוא קומתה. בתקרת המערה נפער פתח צר והיא שמחה שיש עוד מקום שנכנסים ממנו אוויר ואור. היא פרשה על העפר את המחצלת שהביאה איתה, הניחה בצד את צרור הגבינה, הפיתות והמים שלקחה מהמזווה של הוריה, נשכבה על המחצלת, ורגע לפני שנרדמה חייכה לעצמה בשביעות רצון וחשבה: זהו, אף אחד לא ימצא אותי פה ולא יכריח אותי להתחתן. </p>
			<p class="text">היא ישנה שנת ישרים והתעוררה לאיטה לאחר כמה שעות, כששמעה קריאות מבחוץ: "רומיה! רומיה!" </p>
			<p class="text">הם מחפשים אותי? הם מחפשים את רומיה העלובה? חשבה ולא האמינה, איך זה יכול להיות שאמא ואבא שלחו אנשים לחפש אחריי? הרי הם רק רוצים להיפטר ממני, אז למה לטרוח ולחפש אותי? הנה, ככה פתרתי להם את הבעיה. ברחתי. </p>
			<p class="text">רומיה ישבה על המחצלת המהוהה שקועה במחשבות, מלטפת את החומש שלקחה איתה, מעיינת בכתוב שלא ידעה לקרוא. מגע הדפים המצהיבים שבידה הרגיע קצת את ליבה. היא אכלה מעט מהגבינה ושתתה קצת מים. כשהביטה סביבה הבינה שאם היא גרה פה עכשיו, היא תצטרך עוד קצת אוכל ומים, וחשבה מה לעשות. </p>
			<p class="text">בינתיים, בכיכר המרכזית בכפר התקבצו הנשים סביב אימהּ, שישבה על העפר, גופה מקופל מכאב, ופרצה בזעקות שבר, "רומיה, רומיה," בכתה. האשמה על שלא חינכה את בתה להיות צייתנית וכנועה התפשטה בכל תא ותא בגופה. </p>
			<p class="text">הנשים ניסו להרגיע אותה. בת דודתה רינה חיבקה אותה: "די, די, יא בינת אוח'תי, הם ימצאו אותה, הכול יהיה בסדר, תבטחי בהשם, קומי ובואי, נלך להדליק את האש, נכין פיתות ביחד, הגברים יחזרו רעבים, שיהיה להם מה לאכול."</p>
			<p class="text">שלושה ימים חלפו, עד שאחד המחפשים הבחין בשרידי מדורה ליד פתח המערה שלה. הם שלחו ילד קטן, והוא השתחל פנימה והודיע להם בצעקה: "רומיה לא פה, המערה ריקה," הם המתינו לה בקוצר רוח. "היא מגיעה," צעק הילד הקטן וכולם צפו בה עולה במעלה השביל לכיוון המערה. רומיה, שמוחה היה עסוק במחשבות על הרעב, לא הבחינה במשלחת החיפוש שהמתינה לה. ראש המשלחת, גבר בעל זקן גדול וגוף מגודל, צעד לקראתה ונהם לעברה באיום: "בואי איתנו, ושלא תעזי לעשות צרות, את שומעת? ההורים שלך דואגים, כל הכפר מחפש אחרייך כבר שלושה ימים, יא מג'נונה." כעסו לא נעלם מאוזניה. </p>
			<p class="text">רומיה הישירה אליו את מבטה ללא מורא, מסרבת לנתק את עיניה מעיניו, ודרשה, "רגע, תן לי רק לקחת את החומש שהבאתי איתי, אסור להשאיר אותו במערה." הוא הביט בניצוץ השחור בעיניה. עקשנית זאתי, חשב. הוא הינהן אליה וקרא, "יא וואלאד תיכנס למערה, תביא את החפצים של רומיה." היא לא תעז להתנגד עכשיו, חשב וראה אותה מהנהנת אליו חזרה לאות תודה.</p>
			<p class="text"> "עכשיו בואי בשקט," נהם כלפיה, ורומיה צעדה אחריו עייפה, בגדיה ופניה מלוכלכים, חלשה מרוב רעב וצמא. מאחוריה הלכו יתר חברי המשלחת, שומרים שלא תברח שוב. הם נכנסו בכניסה הראשית לכפר היישר לכיכר. </p>
			<p class="text">אביה, שראה אותם ראשון, רץ אליהם. ליבו התרונן למראה בתו שלמה ובריאה, "תודה לאל," מילמל לעצמו בהקלה.</p>
			<p class="text">אך משהבחין בשאט הנפש ובבוז הניבטים מעיניו של ראש משלחת המחפשים על כך שלא חינך את בתו כראוי, הוא חש איך הזעם והבושה ממלאים אותו. הוא ניגש אל רומיה. היא הביטה בו בחשש. המבט בעיניו לא בישר לה טובות. אף פעם לא ראתה אותו כך. עיניו היו קשות, גופו קפוץ. הוא התקרב אליה, הניף את ידו והוריד על לחיה סטירה חזקה לעיני כל אנשי הכפר. </p>
			<p class="text">היא כשלה צעד אחד לאחור מעוצמת המכה, לחיה בוערת, לא ידעה אם זה מבושה או מכאב הסטירה. הוא מעולם לא הכה אותה לפני כן. </p>
			<p class="text">בזעם גובר והולך הוא הסיר את חגורת העור שהיתה כרוכה סביב מותניו, על הכותונת שלו, בתנועה אחת חדה. היא הביטה בו, עיניה קרועות, קבועות על ידו האוחזת בחגורה, הפחד פוער חלל בגופה, לפתע חשה נוזל חם יורד לאורך רגליה, היא הרכינה את ראשה וראתה את השתן שלה מרטיב את האדמה שמתחתיה. </p>
			<p class="text">מכת החגורה הראשונה הונחתה על עורפה המורכן בשעה שעקבה אחר הנוזל הצהבהב נספג בעפר. "איפה היית?" צרח אביה, "את יודעת מה עבר עלינו? ככה להדאיג אותנו? לעזוב אותנו? את לא מתביישת לעשות לנו בושות? מסתובבת בהרים לבד? גלוית ראש ככה?" </p>
			<p class="text">בין שאלה לשאלה, הצליף בה עוד ועוד מכות חגורה שנחתו על כל חלקי גופה. עור החגורה פצע את עורה, הדם זב מפצעיה. רומיה נפלה על הארץ מקופלת מרוב כלימה וכאב שלא ידעה שקיים. היא ניסתה להגן על פניה וחטפה את המכות בעיקר בגבה ובראשה. </p>
			<p class="text">אימהּ שמעה את הצעקות ורצה לעברם, פילסה דרך בין אנשי הכפר שהקיפו אותם, ראתה את בתה מקופלת על הארץ ואת בעלה גוחן מעליה, מפליא בה את מכותיו בחמת זעם. "תפסיק!" היא זעקה לבעלה, ניסתה לתפוס את ידו האוחזת בחגורה, ללא הצלחה. "תפסיק מיד, אל תיגע בבת שלי." הוא לא שמע אותה.</p>
			<p class="text">היא נעמדה בינו לבין רומיה, הרימה את ידיה באוויר בניסיון להסב את תשומת ליבו אליה. "די! די! תפסיק בבקשה, אתה תהרוג אותנו," זעקה לעברו והגנה על בתה בגופה, ספגה במקומה את אחת המכות. "אני אשמה," צעקה אליו, "אני אשמה שהיא ככה לא מחונכת, עושה בושות, תרביץ לי, היא לא אשמה, היא רק ילדה, אני אשמה, אתה שומע אותי או לא?"</p>
			<p class="text">אף אחד ממעגל השכנים והמכרים שהקיף אותם לא ניסה אפילו להפסיק את המכות.</p>
			<p class="text">סעדיה רץ אליהם, פרץ את מעגל האנשים סביבם, נעמד גם הוא מול אביו, צעק ובכה, "אבא, די, בבקשה די, היא כבר הבינה, היא לא תברח שוב אף פעם, אני מבטיח לך, אבא, אני אשמור ואדאג שזה לא יקרה שוב, בבקשה, תפסיק."</p>
			<p class="text">לאט רפו שרירי גופו וזעמו שכך, זעקותיהם של אשתו וילדיו הגיעו לאוזניו. הוא הזדקף באיטיות, הוריד את ידו האוחזת בחגורה לצד גופו, ליבו האט דהרותיו, עיניו הצטללו, נשימתו הכבדה חזרה לסדרה. הוא בלע את הרוק שהקציף בפיו, מרגיש את הערפל שהקיף אותו נמוג לאיטו, העולם שב והתבהר אל מולו. </p>
			<p class="text">מלבד קול בכיים של אשתו ושל ילדיו, שררה דממה מוחלטת סביב. איש לא פצה פיו. </p>
			<p class="text">הוא הרים את עיניו ופגש במבטי הרחמים של שכניו לכפר. אחר כך הסב את מבטו אל בני משפחתו הממררים בבכי, ממתינים למוצא פיו. לא היו לו מילים. ריקנות תהומית מילאה אותו, בוש ונכלם בעצמו שכך השתולל ואיבד את שלוות נפשו לפני כל אנשי הכפר. הוא סב לאחור, משאיר אחריו את משפחתו. מעגל האנשים נפתח עבורו והוא הלך מתנודד כשיכור, החגורה עדיין בידו, נשרכת על האדמה כשצעד אל עבר ביתו.</p>
			<p class="text">רומיה הרימה את ראשה החבול. מבעד לדמעותיה ראתה את גבו הגאה של אביה התמיר תמיד, כפוף, את כתפיו השחוחות, וליבה נפל בקרבה. </p>
			<p class="text">מה עשיתי לו? איך ביישתי אותו ככה? חשבה לעצמה בייאוש. </p>
			<p class="text">אימהּ ואחיה נעמדו משני צידיה, אחזו בידיה ועזרו לה לקום. היא נעמדה, אך לא הצליחה לעשות צעד אחד קדימה. רגליה הרועדות סירבו לפקודת המוח לצעוד. </p>
			<p class="text">ראש משלחת החיפוש חש אליהם, הניף את רומיה בתנועה אחת נחושה בידיו החזקות והלך לכיוון ביתם, הוא הניח אותה בעדינות על יצועה והלך. </p>
			<p class="text">רומיה שכבה ונאנקה מכאבים. עכשיו היא הרשתה לדמעות לזרום, ולא ידעה מה כואב לה יותר — הגוף או הלב. </p>
			<p class="text">בינתיים ביקשה אימהּ להרתיח מים, היא קראה לסעדיה שיבוא לטפל באש ולהניח סיר עם מים להרתחה. בזמן הזה היא הסירה מגופה של רומיה את הכותונת המלוכלכת, שדבקה לעור ולדם שכבר החל להקריש מעל הפצעים. רומיה צעקה מכאב. אימהּ נתנה לה צמה עבה עשויה משאריות בד קלועות, ואמרה בשקט: "קחי, תנשכי את זה ואל תצעקי, שלא ישמעו אותך השכנים. כבר שמעו מאיתנו מספיק בימים האחרונים." אחר כך לקחה פיסת בד נקייה, טבלה אותה במים צוננים ורחצה את גופה של רומיה מהדם ומהשתן.</p>
			<p class="text">"אמא, המים רותחים," קרא סעדיה. היא הלכה לטאבון והניחה בתוך הסיר כמה חתיכות עוף ובישלה אותן. כעבור כמה דקות קצף דם העוף צף מעל המים. היא אספה את הקצף האפור העכור בכף עץ ושפכה אותו לקערית חרס קטנה. כך עשתה כמה פעמים, עד שהיה לה מספיק קצף עכור למרוח על הפצעים של רומיה. היא הניחה לקצף להצטנן מעט ושוב לקחה פיסת בד נקייה, טבלה בקערית ומרחה על פצעיה של רומיה. </p>
			<p class="text">"אמא, זה מסריח מאוד," אמרה רומיה בלחש.</p>
			<p class="text">"זו רפואה שתרפא לך מהר את הפצעים בגוף, תוך כמה ימים תהיי שוב על הרגליים ותוכלי לחזור לעבודת המרעה. העיזים, גם הן מסריחות, מחכות לך, התגעגעו אלייך," אמרה לה אימהּ וחייכה אליה בעצב. </p>
			<p class="text">היא הלבישה את רומיה בכותונת נקייה ואמרה ברוך: "עכשיו נסי לנוח קצת, ואני אלך להכין מרק עוף."</p>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה