בדרך אל ירושלים
שתי נובלות מרתקות נשזרות יחד בספר זה, ומחברות בין עבר לעתיד דרך שאלות של זהות, אמונה וחמלה אנושית. אליהו קדמי חוזר לישראל בעתיד הלא רחוק, מדינה קרועה במלחמת אחים, ויוצא למסע מסוכן לירושלים כדי להציל את אחיו מידי שלטון קנאי. במקביל, שמעון בן לוי צועד לירושלים בימי מרד היהודים ברומאים, שם מפגש מקרי עם קהילת הנצרתים משנה את גורלו.

מרחק אלפיים שנה מפריד בין שני הגיבורים, אך שניהם נאלצים להתמודד עם מציאות אלימה ולחצוב נתיב עצמאי בעולם שיצא מדעתו. הספר מציב שאלות נוקבות על קנאות, שפיות ותקווה לשלום, ומציע לקורא חוויה ספרותית עוצמתית ומעוררת מחשבה. ”בדרך אל ירושלים” הוא יצירה ייחודית המשלבת היסטוריה, עתיד ודילמות אנושיות נצחיות.
שם: בדרך אל ירושלים
מחבר/ת: זיו דורקם
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011375197
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-1" class="kot-perek">בדרך אל העיר</h1>
			<p class="kot-mispar">1.</p>
			<p class="text-no-hazacha">קו החוף הלך ונחשף מבין העננים. קצף הגלים נשבר על רצועת החול הלבן, נמתח במעוגל צפונה ונבלע בזוהר השמש הבוהקת מכנף המטוס הכסוף. מנועי הסילון רעמו ברעש מחריש אוזניים, בעוד הבואינג הכבד בולם כנגד חזית האוויר הלוהט. גם דרך זכוכית החלון הכפולה יכולתי לחוש בחומו על לחיי. </p>
			<p class="text">כאילו נשמע לרצוני, שחרר הטייס את גלגלי הנחיתה והטה את כנף המטוס, והמראה המרהיב נגלה כולו לפני. ממבט ראשון הכול נראה כאילו לא חלפו כמעט תשע שנים. מותניה צרים גם לאחר יותר ממאה שנה, ההתעגלות ההריונית המהופכת של מדבר סיני, ואגודל הגליל והגולן האפרפר. בֹּהַק השמש הבליט את קִוְוקוּו הכסף הדק המחבר בין ימת הכנרת לבין ים המלח, ומשם, כאילו נרשם בעפרון אדריכלים עבה, נמתח אל הים התיכון הקו הישר של תעלת הימים, הקרויה גם "תעלת השלום״. כמו תרופה שהפכה רעילה למשתמש, השלום פג תוקפו לפני זמן רב, וגם ים המוות, שלמשך שנים מספר ניכרו בו סימני חיים, חזר להיות ראוי לשמו. </p>
			<p class="text">ובכל זאת משהו מתוך התמונה המוכרת נעקר ממקומו והוצב בסדר אחר. חשתי שאני חולף מעל ארץ לא מיושבת שנופה געשי ושחון. אילו היה הטייס מכריז שטעה בניווט, והטיס את מטוסו הריק למחצה אל איסלנד, לא הייתי מופתע כלל.</p>
			<p class="text">בעוד המטוס מתקרב אל קו החוף האימתני של מגדלי תל אביב, התגלו לעיני המפרצים הגדולים שנגס הים אל תוך היבשה, הופך כמה מבתי המלון שלאורכו לאיים זעירים צפים על פני ים גועש. גם ממעוף הציפור אפשר היה לראות את הגלים הגבוהים נחבטים כנגד חומות הבטון, שהוקמו כדי לחסום את הים המתפרץ אל תוך העיר הלכודה בין הים לבין הכביש הרב־קומתי הסוגר עליה ממזרח. המטוס חלף באותו רגע מעליו, מטיל צל ענק על מסלולי האספלט שנראו מלמעלה ריקים כמעט לחלוטין. האדמה התקרבה אלינו במהירות בעוד הבואינג הקשיש מאט בבת אחת, רועד מן המאמץ. הבטתי סביבי בנוסעים המעטים שחזרו איתי ארצה. רובם אנשים מבוגרים, מכונסים כל אחד במושבו במבע פנים חתום. איש לא מחא כפיים כשגלגלי המטוס נגעו במסלול, מקרטעים ומקפצים מעל המהמורות שנפערו בו במשך השנים. </p>
			<p class="text">נכנסתי ראשון אל הטרמינל החדש שנבנה בחיפזון עם תום מלחמת ההפרדה הראשונה. זה היה חלק מהסכמי שביתת הנשק. כל צד קיבל חצי נמל. במהירות ובאמצעים הזולים ביותר נבנה אגף נפרד לכל אחד משני הצדדים הניצים על מנת לאפשר תנועת נוסעים מקבילה בשני הטרמינלים. אפילו את המזרקה המהופכת שבמרכז הטרמינל הישן נאלצו לייבש ולחצות לשניים. </p>
			<p class="text">כבר אז היו היוצאים רבים יותר מהנכנסים, במיוחד במחצית הטרמינל שבה צעדתי על שטיח פרום ומזוהם בתוך מסדרונות ארוכים, מוארים בנורות ניאון מיושנות שכמותן כבר קשה למצוא. בעמדת הבידוק הביטחוני ניצבו שוטר ושוטרת לבושים במדים שלא הכרתי. על החולצות היה רקום בכתב בולט: "הרשות לביטחון המולדת״. תרמיל הגב שלי נפתח, וכל פריט נוער ונבדק בתשומת לב על ידי השוטרת חתומת הפנים. השוטר שעמד לידה הקדיש את זמנו לכלי הרחצה שלי. אפילו את שפופרת משחת השיניים פתח ורחרח מעט את תוכנה. גם על כדורי השינה שלי לא פסח, אלא בחר שניים מהם וריסק אותם באמצעות כוס זכוכית על השולחן, טובל באבקה את אצבעו וטועם ממנה מעט, מצמצם את עיניו ומעווה את פיו. </p>
			<p class="text">משם הוליכו אותי לחדר סמוך שקירותיו עירומים. מאחורי מכתבה גדולה ישב בחור בעל פנים בשרניות, בן גילי פחות או יותר. הוא סימן לי בידו לשבת מולו בעודו בוחן בשקידה כמה מסמכים שהחזיק בידיו. שעה ארוכה הוסיף לעלעל בדפים, ואחר כך הניח אותם על המכתבה והחל בתקתוק נמרץ במקלדת מחשב מהדור הישן. זה היה הפריט היחיד על המכתבה שהפרידה בינינו. כך חלפה לה שעה ממושכת. ביקשתי לצאת להשתין. הוא הרים את עיניו ממסך המחשב ושאל מדוע לא התפניתי כשיצאתי מן הטיסה. עניתי שככל הנראה החמצתי את הכניסה לשירותים. הוא חייך ואמר שגם לו קרה כך לא פעם. מבקשתי התעלם לגמרי. </p>
			<p class="text">"אני רואה ששמונה שנים לא היית אצלנו לביקור," אמר בעודו מעלעל במסמכים שבידיו, "או למען הדיוק, שמונה שנים, שמונה חודשים ושמונה ימים. מספר יפה ועגול." שוב הביט בי מעל הניירות בחיוך מרוצה מעצמו, ששכן כפי הנראה דרך קבע על פניו. לא עניתי. הוא המתין זמן־מה כאילו מניח לי למצוא ביני לבין עצמי תשובה שמניחה את הדעת.</p>
			<p class="text">"אז אני שואל אותך שאלה פשוטה, מר קדמי, מה מביא אותך לבקר אצלנו דווקא עכשיו ועוד באמצע הקיץ?"</p>
			<p class="text">פתחתי בהסבר ארוך שהכנתי מראש על הצורך שלי לעדכן את מסמכי ההגירה שלי. אין אפשרות לסיים את התהליך ללא חידוש הדרכון הישראלי, שתוקפו פג מזמן. ובכלל, מכיוון שנודע לי שיש כוונה להנפיק בקרוב דרכונים שונים למדינה המכנה עצמה ממלכת שלם ולמדינה הממשיכה להיקרא מדינת ישראל, חשבתי שיהיה נכון להקדים תרופה למכה. "ומלבד זאת," הוספתי, "מסתובבת שמועה בלוס אנג׳לס על כוונה לשלול אזרחות מכל ישראלי שלא ביקר במדינה יותר מעשר שנים." </p>
			<p class="text">"חבל מאוד שאתם שם בגולה עסוקים כל הזמן בשמועות ובהשמצות," אמר החוקר. החיוך הקבוע שלו נעלם לרגע, אבל מיד חזר. "האמת שלא אתפלא אם אצלם יעשו דבר כזה," אמר והצביע לעבר חלקו המזרחי של הנמל. ״אבל למזלך אתה כאן אצלנו במדינת ישראל, ואנחנו מדינת חוק, ובמדינת חוק לא מחוקקים רטרואקטיבית כמו שהם עושים." </p>
			<p class="text">שוב החל לתקתק במקלדת, מעיף מדי רגע מבט ממושך במסך שמול פניו. לבסוף הרים את עיניו ובחן אותי כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה.</p>
			<p class="text">"כידוע לך, <span class="yarok-bold">או ש</span>אני מחדש לך, אין שום בעיה לעשות את תהליך חידוש הדרכון בלוס אנג'לס. לא היה שום צורך שתטריח את עצמך עד לכאן. קרובי משפחה, הורים, אחים, אולי חברים, יש לך כאן במדינה, <span class="yarok-bold">או אולי </span>אצל השכנים?" אמר והצביע שוב מעבר לכתפו לכיוון הטרמינל השני.</p>
			<p class="text">עניתי שאבי ואחי חיים בארץ, ומלבד זאת יש לי כאן כמה קרובי משפחה רחוקים. את כתובתם איני יודע וגם לא מספרי טלפון. הפעם לא התקשיתי להבין את המבט החשדני שנעץ בפני. </p>
			<p class="text">"מצטער אבל אני נאלץ לדחות את בקשתך להיכנס לתחומי מדינת ישראל עקב חוסר התאמה ערכי וחשש לפעילות הנוגדת את צורכי המדינה ואת האינטרסים שלה. אני מאחל לך טיסה נעימה בחזרה הביתה."</p>
			<p class="text">לרגע חשבתי שלא שמעתי היטב את מה שאמר, אבל את החותמת האדומה ששלף מן המגירה והטיח בכוח על הדרכון שלי לא היה אפשר לפרש אחרת. </p>
			<p class="text">"אולי זה ינחם אותך, אתה עדיין יכול להגיש בקשה לחידוש דרכון כאן אצלנו בנמל התעופה. קצת יקר לצערי, אבל אולי עוד תספיק לפני שנעלה אותך למטוס בחזרה ללוס אנג'לס."</p>
			<p class="text">לא טרחתי לענות. גם לא ידעתי מה אני יכול לטעון לטובת עצמי בנסיבות האלה. בשום פנים לא הייתי מוכן להשתמש בשמו של אבי ככרטיס כניסה לארץ. התפלאתי שהחוקר עגול הפנים לא עלה על זה בעצמו מתוך ערמת המסמכים שבידיו. לא טרחתי להודיע לאבא מתי אני נוחת בארץ, ובכל זאת הופתעתי שהוא לא הגיע לפגוש אותי ב<span class="yarok-bold">שדה</span>, או לפחות לשלוח מישהו שיאסוף אותי במקומו. הרעיון שהפגישה בינינו תתבטל התחיל למצוא חן בעיני. שיחזירו אותי ללוס אנג'לס אם אני כבר לא רצוי בישראל. שהוא יטוס אלי אם הוא כל כך רוצה שניפגש, אחרי חמש שנים שלא שמעתי ממנו אפילו מילה אחת.</p>
			<p class="text">החוקר לחץ כנראה על זמזם שהיה קבוע מתחת למכתבה, ושני שוטרי הגבול שהביאו אותי לחדר שָׁבוּ והופיעו. שוב ביקשתי לצאת לשירותים ושוב התעלמו ממני. החוקר דרש שאשאיר את הפוליפון שלי על שולחנו. ניסיתי להתווכח אבל הוא הודיע לי שאלו החוקים החדשים. "תקבל אותו בעלייה למטוס," הבטיח בנימוס קריר. החיוך הקבוע שלו נעלם כעת לגמרי.</p>
			<p class="text">השניים הוליכו אותי אל חדר נטול חלונות בקצה המסדרון וסגרו אחריהם את הדלת. התיישבתי על הכיסא הבודד שעמד בפינה והמתנתי. להמתין אני יודע. זה אולי הדבר הכי חשוב שלומדים בקורס לסוכני מוסד. זה לקח שעה ורבע. גם את זה לומדים בקורס, להעריך זמנים בלי להביט בשעון. הדלת נפתחה, ובפתח עמד ראש המוסד לתפקידים מיוחדים. בידיו החזיק כיסא מתקפל. בלי לומר מילה נכנס ופתח את הכיסא והתיישב מולי בפישוק רחב, נועץ בי מתחת לגביני עיניו הקירחים את מבטו המפורסם, מבט של נחש רעב. שמתי לב שהוסיף הרבה למשקלו מאז ראיתי אותו לאחרונה. פניו תפחו וללחייו נוסף מראה של בצק לא אפוי. אבל קצות שפתיו עדיין נטו מטה באותה הבעת ייאוש ותיעוב מהעולם ומכל <span class="yarok-bold">יושביו</span>, ששכנה דרך קבע על פניו. כתפיו העצומות וצווארו החסון עדיין שיוו לו מראה של פר נוגח. מדוע נדבק אליו דווקא הכינוי ה'תיש'? מעולם לא הצלחתי להבין. </p>
			<p class="text">"אתה נראה עייף," אמרתי. </p>
			<p class="text">הוא חייך. "גם אתה. טיסה ארוכה?"</p>
			<p class="text">"וכבר אני טס בחזרה. מצחיק, אבל המדינה חושבת שבאתי לישראל כדי לרגל כאן." </p>
			<p class="text">הוא נפנף בידו לביטול. "אל תתרגש, אליהו. נסדר את העניין הזה בקלות. זאת הייתה טעות של המערכת. אתה מבין, פעם חשבו שהמחשבים יפתרו לנו את כל הבעיות בחיים, אבל מתברר שהם בעיקר מסבכים אותם."</p>
			<p class="text">"מעניין. ולי נדמה שכל העניין סודר ככה כדי שנוכל להיפגש כמו שאתה אוהב, אבא. בלי הפרעות. אוף־דה־רקורד," עניתי. </p>
			<p class="text">נראָה שסבלנותו פקעה מיד. סבלנות לא הייתה מעולם הצד החזק של אבא שלי. </p>
			<p class="text">"בוא ניגש ישר לעניין. לא הייתי מביא אותך לישראל סתם כדי לראות אותך. מה שקרה קרה ואין טעם להתעסק עם זה יותר. עכשיו יש לי משימה חדשה בשבילך." </p>
			<p class="text">יש לו משימה חדשה בשבילי. את זה כבר לא יכולתי לשאת. קפצתי על רגלי ורכנתי מול פניו. "עכשיו אני מבין למה ביקשת ממני להגיע לארץ! חמש שנים לא שמעתי ממך מטוב ועד רע, ופתאום אתה רוצה להיפגש איתי באופן דחוף? אז עכשיו יש לך משימה חדשה בשבילי? תכף תגיד שנגמרו לך הסוכנים הפעילים ואתה מזעיק את הפורשים? אפילו בעוד מאה שנה, אפילו בעוד אלף שנה, אני לא..."</p>
			<p class="text">השתתקתי וחזרתי לשבת. מעולם לא הייתי מסוגל להביט לתוך עיניו יותר מזמן קצר. זה היה כמו להסתכל לתוך... לתוך שום דבר. </p>
			<p class="text">"תשמע, אני חייב ללכת להשתין," אמרתי. </p>
			<p class="text">הוא נפנף בידיו כמי שמגרש זבוב טורדני. "עוד רגע. קודם תקשיב לי עד הסוף. אתה ניתקת מגע באמצע משימה בעלת חשיבות עליונה למדינה. התסבוכת שיצרת לנו, המקורות שנשרפו בגללך — זה היה נזק חסר תקדים למערכת. שלא לדבר על מה שזה עשה ליחסי החוץ של המדינה. אז תבין שאם לא הייתי נמצא בעמדה של חוסר ברירה, לא הייתי מזעיק אותך לכאן. עכשיו שב ותקשיב לי טוב." </p>
			<p class="text">הקשבתי לו. הקשבתי לו היטב. כשאבא שלי מדבר, כדאי מאוד להקשיב.</p>
			<p class="text">״יש לנו קשיים גדולים להחדיר יומינט לתוך ירושלים. תמיד קשה להיכנס לתוך מערכת פנאטית, אבל זה מקרה מיוחד. רק בשנה האחרונה כמה מאות הוצאות להורג. אין לנו מספר מדויק. הם פיתחו שיטת חקירה חדשה. גם על זה אין לנו הרבה מידע. כנראה מניעת חמצן עם סוג של מכונת אמת שמודדת את גלי המוח. דווקא בעניין הזה הם מאוד מתקדמים לעומת מה שיש לנו. כמעט כל סוכן שהחדרנו לשם נחשף מהר מאוד. מהר מדי." </p>
			<p class="text">התיש עצם את עיניו וראשו הקירח כביצה נשמט קדימה. כך היה נוהג לעשות כשעלתה בראשו בעיה סבוכה שהוא רצה לתת עליה את הדעת מבלי שיופרע.</p>
			<p class="text">"איך אנחנו בונים לך סיפור כיסוי שיכניס אותך לשם? נצטרך לחשוב על משהו מהיר... מהיר זה מסוכן... אבל אין לנו ברירה." </p>
			<p class="text">פניו התקמטו כפני תינוק שעומד לפרוץ בבכי. מעולם לא ראיתי את אבא שלי בוכה. אבל מיד התעשת וחזר ללטוש בי את עיניו המימיות. </p>
			<p class="text">"אתה מבין, יוני נמצא אצלם בידיים." </p>
			<p class="text">ביקשתי שוב ללכת להשתין. אדם בלבוש אזרחי ליווה אותי והמתין מחוץ לחדר השירותים עד שאסיים. התיישבתי על האסלה וניסיתי לדמיין את יוני, אחי העדין, השביר, יושב מול חוקריו בחדר קטן נטול חלונות, דומה אולי לחדר שממנו יצאתי לפני רגע. אבל התמונה לא עלתה יפה. אפילו את פניו לא הצלחתי לזכור. הזמן עמעם את תווי הפנים היפים מעבר למסך השנים. </p>
			<p class="text">למרות שהיה צעיר ממני בחמש שנים, שררה פעם ביני לבין אחי הצעיר קרבה גדולה. במיוחד אחרי שאמא נהרגה באותה תאונה מטופשת בטיול לנפאל. אבא אף פעם לא היה בסביבה יותר מדי, לא לפני התאונה וגם לא אחריה. שעות בילינו יחד על החוף. פעם לקחנו שתי מימיות צבאיות מהארון של אבא והלכנו ברגל עד עתלית. יוני היה רק בן שבע אבל צעד בקצב לצידי ולא פיגר ולא התלונן לרגע. רצינו להיכנס למבצר הצלבני. קצין צעיר מהשייטת תפס אותנו מסתובבים שם והעלה אותנו לג'יפ שלו והחזיר אותנו הביתה לשדות ים. מעניין אם התיש עדיין גר שם, בבית הסוכנות הישן שהתחיל להתפורר כבר אז. מעניין אם הבית שרד את עליית הים. מוזר שאני זוכר את הבית הזה כל כך ברור. אפילו את הריח אני זוכר היטב. ריח של טחב ורטיבות ונפטלין שאמא הייתה מפזרת בכל פינה.</p>
			<p class="text">כשגדלנו התמכרנו שנינו לגלישת גלים. שעות היינו רובצים על הגלשן במים ומחכים לגל הנכון. למרות שהיה צעיר ממני, יוני היה גולש הרבה יותר טוב. המראה הרזה והשדוף שלו היה מטעה. אחרי שהתגייסתי לשייטת, כבר לא יכולנו להתראות יותר מדי. כשהייתי מגיע לחופשה נדירה, הייתי נופל מעייפות על המיטה ונרדם כמו בול עץ. דווקא אז אחי הקטן היה זקוק לי יותר מתמיד. הוא התחיל להיעלם מהבית לסופי השבוע ולבסוף גם לשבוע ויותר, יוצא ביום חמישי בטרמפים מהקיבוץ עם תרמיל גב וחוזר רק במוצאי שבת, רגע לפני שהייתי צריך לחזור לבסיס. אני לא שאלתי לאן נעלם, וכנראה אף אחד אחר לא שאל. כשראיתי את הציציות משתלשלות מתוך מכנסיו הבנתי לאן נעלם בכל סוף שבוע. רק אחרי זמן רב התברר לי שזה היה משהו אחר לגמרי. בעצם עד היום אני לא בטוח מה עבר עליו באותה תקופה. אני יודע שבבית הספר ניסו לדבר איתו לא פעם, אבל הוא תמיד היה תלמיד מבריק, אז מה הם כבר יכלו להגיד לנער צעיר שמחפש לעצמו משפחה חלופית. התיש היה עסוק באותה תקופה בתכנון של איזו פעולה סודית של המוסד, והבן שלו היה פחות חשוב מהאפשרות של איזו טעות מבצעית שתעלה בחיי אדם. זה לא שלא ניסיתי בכל הזדמנות שהייתה לי להבין מה עובר עליו. הוא סיפר לי בעיניים בורקות של ילד בן חמש־עשרה על ראש הישיבה שלו בתקוע ששמו עדין בן־דוד, וכשמו כן הוא, נוהג בנעימות איתו ועם שאר תלמידיו. הוא אינו מנסה לכפות עליו דבר וגם לא לשכנע אותו לשנות את אורחות חייו, אלא רק עונה לשאלותיו, ובעיקר מקשיב. כששאלתי מהן אותן תהיות ושאלות שמעסיקות אותו, הסמיק וטלטל את רעמת שערותיו הארוכות שנפלה על מצחו והסתירה את עיניו, ואמר שלפי דעתו זה לא הגיוני שהיקום כולו מתנהל באופן מקרי ללא כוונת מכוון ושכל אחד יכול לעשות מה שמתחשק לו באותו רגע. הרי ברור שחייבת להיות איזושהי תוכנית לכל מה שקורה סביבנו, אמר ותלה בי עיניים שואלות. שאלתי איזו מין תוכנית הוא חושב שיש לעולם, והוא ענה שזה בדיוק מה שמעסיק אותו. שאלתי אם הוא מתכוון לתוכנית אלוהית. הוא השיב שאלוהים זאת רק מילה, רק שם, אבל תוכנית לפי הרגשתו חייבת להיות. שאלתי למה לדעתו אם יש תוכנית לעולם, רעיון שאני שולל מכול וכול, זאת בהכרח תוכנית עם ציציות במכנסיים וכיפה על הראש, ולא למשל בדיוק להפך. זה לא הצחיק אותו בכלל. הציצית והכיפה הן בסך הכול חלק ממערכת קודים, או יותר נכון סוג של תקשורת קוסמית שאנחנו בני האדם לא יכולים להבין. </p>
			<p class="text">"אם אתה באמת רוצה לדעת יותר, תבוא איתי לרב והוא יֵדע לענות לך על כל שאלה שתרצה לשאול." </p>
			<p class="text">כך התנהלו השיחות המעטות שהיו בינינו באותה תקופה. שיח של חירשים. לא באמת הקשבתי לו עד שהיה מאוחר מדי. הצטערתי שאנחנו הולכים ומתרחקים זה מזה, אבל לא הייתי במצב נפשי לעצור את התהליך. הייתי שקוע כולי במאמץ יום־יומי לשרוד את המסלול. להכריח את הגוף להיכנס לים באמצע החורף בכל יום בחמש בבוקר ולפעמים פעם נוספת בערב. את כל המסלול בשייטת עברתי בסוג מסוים של הלם. להיכנס למים, לצאת מהמים. הקור, המלח המתייבש על הגוף הרטוב, המסעות בחול הטובעני. הכול התערבל לתוך רצף של ימים ולילות שהתחלפו בקצב לא טבעי שבו לא ידעתי עוד מי אני ומה מעשיי. הפכתי את עצמי למכונה שיש לה רק תפקיד אחד, לשרוד עוד יום אימונים. ואחר כך רק עוד יום אחד. </p>
			<p class="text">אף פעם לא אהבתי את השירות בשייטת. אבל ידעתי שזה מה שאבא מצפה ממני. אז, עדיין קיוויתי שאצליח איכשהו לְרַצּוֹת אותו.</p>
			<p class="text">הייתי ילד קטן כשאירע הטבח בתושבי הדרום, והמלחמה הנוראה שפרצה לאחריו, וכל מה שאירע לחטופים. הרבה לא זכרתי מאותה תקופה, אבל גם אני נשמתי את האימה שריחפה אז באוויר. משהו ממנה כנראה נספג לי בתוך הדם. משהו מזה חזר אלי באותה תקופה, כשכבר הייתי לוחם צעיר בשייטת. אחד משלנו, שני מחזורים מעלי, נפל בשבי במהלך מבצע בשכונת סג'עייה. די מהר התחילו להצטבר ידיעות על מקום השבי שלו בתוך עזה. היה גם מידע שהוא עובר עינויים קשים. אנחנו הצעירים לא היינו בעניינים, אבל הסתובבו שמועות. כמה מהצוותים הוותיקים כבר התחילו להתאמן על מודל. הייתה אפשרות שישתמשו בנו לחסימה של אחד הצירים ליעד. משימת התאבדות, זה היה הדיבור שהסתובב בין הלוחמים. אבל המוות היה אז בעיני בחור בן עשרים רעיון מופשט ששייך לאנשים אחרים, לזקנים או לחולים, והאויב נראה בעיני כמטרת דמות חסרת פנים. אבל הסרעפת צונחת כנגד רצונך כשאתה חושב על זה, ואתה חושב על זה כל הזמן. לא בגלל שאתה חושש לעצמך, אלא בגלל הפחד שברגע האמת הגוף יקפא. כי הגוף אינו הנפש. לגוף יש רצון משלו. ומה תעשה עם עצמך אם ברגע האמת לא תצליח לעשות את מה שמצפים ממך? איך תסתכל לצוות בעיניים? מה יגידו בקיבוץ? אבא כנראה לא יגיד כלום, אבל זה יכול להיות עוד יותר גרוע. הוא הרי היה קצין מהולל ביחידה, וגם נפצע בפשיטה של השייטת בצור במלחמת לבנון הרביעית וקיבל את עיטור העוז. רק מהמחשבה על זה הייתי מרגיש איך הדם בורח לי מהפנים והפה נעשה יבש מרוק. אז מה ההבדל בעצם בין זה לבין להגיד שהייתי מבוהל? </p>
			<p class="text">בסופו של דבר, המבצע לא יצא לפועל. הלוחם שנפל בשבי היה נער הפוסטר של המתנחלים, והשבי המתמשך שלו היה אחד האירועים שהציתו את התבערה הגדולה. המתנחלים לא הסתפקו בהפגנות מול הכנסת, אלא הגיעו לתוך לב תל אביב. חבורות של נערי גבעות הסתובבו ברחובות רעולי פנים וחמושים באלות וחיפשו שמאלנים ללכת איתם מכות. היה ברור לכולם איך זה ייגמר. אבל הממשלה, שהצעירים הפרועים היו תומכיה הכי נלהבים, לא יכלה או לא רצתה לרסן אותם. זה היה רק עניין של שבועות ספורים עד שצעירי תל אביב ונוער הגבעות עברו ממכות להרג. ובכל זאת על מבצע צבאי לשחרור השבוי בעזה, ראש הממשלה, שהיה אדם זהיר והססן, לא העז להורות. הוא ידע שמבצע כזה ידליק לא רק את עזה והשטחים, אלא את כל המזרח התיכון. נשיאת ארצות הברית הזהירה אותו מניתוק יחסים מוחלט. גם ככה הקשר עם נותנת החסות האחרונה שנותרה לנו היה כבר אז מעורער לגמרי.</p>
			<p class="text">חטיפות של אזרחים וחיילים שלנו לתוך עזה נמשכו עד שהסתיימה מלחמת ההפרדה הראשונה, וממלכת שלם שלחה את הלוחמים שלה לעשות סדר ברצועה. אבל אפילו הם, עם השיטות חסרות המעצורים שלהם, לא יכלו להישאר שם לנצח. אחרי שהם נסוגו נשאר מאחוריהם הרס כל כך גדול שהפלסטינים כבר היו חלשים מכדי להתעסק בטרור. הם היו עסוקים בלהאכיל את התושבים שלהם בלחם. אחרי זמן לא רב התחיל שם רעב המוני. אלפים מתו. המצרים נאלצו לקחת עליהם חסות, ולא שאצלם המצב היה הרבה יותר טוב. מאז הם הפסיקו להטריד אותנו. אנחנו היינו עסוקים מספיק בלהרוג זה את זה.</p>
			<p class="text">אחר כך התחיל הסיפור שלי עם הגר. אז כבר בכלל לא הייתי מסוגל לדאוג לאחי הצעיר ולבעיות שלו עם העולם. הייתי קצת מאוהב בה כל התיכון. היא הייתה מהבנות האלה שבאות לבית הספר יחפות עם עגיל באף וקעקועים על הבטן. גוף קטנטן ועגלגל ועיניים פעורות לרווחה כמו זוג שקדים. לפחות פעם בשבוע היו שולחים אותה הביתה להחליף בגדים, אבל לרוב היא לא הייתה טורחת לחזור. הייתה לי חולשה לבנות כאלה. צוענייה יחפנית. ציפור חופשיה. אח שלה עשה איתי את המסלול ויצא שהיינו נפגשים מדי פעם. אני מצידי עשיתי כל מה שיכולתי כדי להתרחק ממנה. הרגשתי כמו אידיוט לעמוד ולבהות בה מהצד בכל מפגש של הצוות עם המשפחות. דווקא כשהתחלתי לשכוח ממנה, אחיה ביקש לדבר איתי. ״אחותי שואלת למה אתה מתחמק ממנה,״ שאל. עניתי מה שעניתי, ואחרי כמה ימים היא סימסה.</p>
			<p class="text">כבר מההתחלה זה לא עבד בינינו. אולי הייתי יותר מדי להוט. אולי מפני שהייתי כל כך בודד. הרגשתי שכמה שאני רוצה אותה יותר, ככה היא רוצה אותי פחות. התחלתי לחשוב שהיא אף פעם לא הייתה מעוניינת בי באמת. אולי זה הדליק אותה לצאת עם בחור מהשייטת ועוד אחד שאבא שלו בכיר במוסד. היינו יושבים במרפסת אצלי בבית מול הים, והיא הייתה מראה לי סרטונים באינטרנט של גרטה תונברג. זו הייתה התקופה שבה היא מונתה מטעם האו"ם למאבק בהתחממות הגלובלית. זה לא שהיא הצליחה לשנות במשהו את המצב. מה היא כבר יכלה לעשות חוץ מלהזהיר ולהזהיר? אותי זה לא באמת עניין. את רוב האנשים זה לא עניין. אני הייתי מתחיל לדבר על הצבא ועל האימונים, והגר רצתה לדבר על המזרח הרחוק ועל הודו ועל מדיטציות וריקוד טנטרי. ככה זה הלך והתמסמס בינינו מפגישה לפגישה. כששכבנו החדר היה חייב להיות חשוך לגמרי. אפילו את האור הקטן בשירותים הייתה מצווה עלי לכבות. ובכל זאת יכולתי לראות באור שחדר דרך תריסי החלון את עיני החרוזים השחורות שלה נעוצות בי מתפתל וגונח מעליה, כאילו היא משתוממת מהו הדבר שעליו אני טורח בריכוז כה גדול. אפילו פעם אחת לא סירבה לי, אבל אף פעם גם לא גרמה לי להרגיש שהיא רוצה סקס וגם לא נראָה שהיא נהנית בכלל. כך הלכה וגדלה הזרות בינינו, עד שבוקר אחד הופיעה בחדרי בשבת בשעה מוקדמת מאוד, עוד לפני הזריחה, הדליקה את האור והתחילה להתפשט כאילו בכוונתה להיכנס למקלחת, ובעוד אני מתאמץ למחות מעיני את קורי השינה, התיישבה מעלי, החדירה לתוכה את אברי שהזדקר בקושי, והתחילה לעלות ולרדת עליו, שדיה הגדולים נחבטים במצחי. לא הצלחתי להתאפק וגמרתי בפנים. היא השתהתה רגע או שניים, ומיד נחלצה ממני והתחילה להתלבש בסדר הפוך לזה שבו התפשטה, כאילו סיימה את המשימה ועכשיו היא ממהרת להסתלק. לפני שיצאה הודיעה לי בקול נחרץ שהיא החליטה שניפרד. "זה לא הולך בינינו, אלי. אני ממש מצטערת. אני מעדיפה שנגמור עכשיו, לפני שנתחיל לשנוא זה את זה."</p>
			<p class="text">אחר כך באמת שנאתי אותה מאוד. לא יכולתי להבין מדוע בחרה להיפרד ממני בצורה כזאת. נאבקתי ברצון להתקשר אליה ולשאול למה ומדוע. הייתי מאוהב בפעם הראשונה בחיי. מאוהב באופן המתייסר. "גלים גלים בא הכאב... לב שבור הוא לב שלם..." הייתי מקשיב באוזניות לשיר של סחרוף שאף אחד כבר לא מכיר, חוץ ממשוגעים כמוני שמקשיבים לשירים ישנים. בכל הפסקה באימונים כתבתי לה בלילות מיילים ארוכים שמעולם לא נשלחו, אחוז במידות שוות של עלבון וכמיהה. </p>
			<p class="text">כמה שנים אחר כך שמעתי שהיא הפכה לפעילה מרכזית בתנועה נגד ההתחממות. באותה תקופה הם התחילו לעשות פעולות מיליטנטיות, ואפילו ניסו לפגוע באסדות הגז שצצו כמו פטריות אחרי הגשם בים התיכון. לי לא נשאר מקום להכיל שום דבר חוץ מרחמי העצמיים. את התיש בקושי ראיתי ואת יוני עוד פחות. אבל העולם המשיך להתרחש. אסונות ומלחמות פרצו בכל מקום. רעידת האדמה שמחקה את סנטיאגו, בירת צ'ילה, יותר ממיליון הרוגים. מלחמת האזרחים בהודו בין המוסלמים להינדים שכמעט גרמה למלחמה גרעינית. האיים המלדיביים שקעו מתחת לפני הים. התפרצות הרי געש רדומים באיסלנד, האבק הוולקני שיתק את אירופה למשך יותר משנה. הצטברו די והותר סימנים מבשרי רעות, אבל אסונות טבע הרי היו ויהיו מאז שהעולם נברא, כך לפחות חשבנו, ותוכנת האנתרופוקן לחיזוי מזג האוויר עדיין לא הייתה קיימת. אחר כך, כשהבינו את רמת הדיוק שלה, כבר היה מאוחר מדי. את האסונות שהיא חזתה כבר לא היה אפשר למנוע.</p>
			<p class="text">הסדק שנפער ביני לבין אחי הצעיר הלך והתרחב עד שהפך לתהום. אני יצאתי לקורס קצינים, והוא הלך לישיבה בירושלים. אחרי כמה חודשים אסף את חפציו ובלי לומר דבר לאיש מחבריו או ממוריו בישיבה קם ועזב. לא ידעתי איפה הוא חי באותה תקופה וכיצד כלכל את עצמו. בעצם גם היום אין לי מושג. נדמה לי שהוא היה תקופה מסוימת בקיבוץ בדרום הארץ ועבד על כלים חקלאיים. טלפון לא היה לו, ולמיילים ששלחתי לו מדי פעם היה משיב בקצרה ובאיחור. כותב שהוא עובד שעות רבות בכל יום, הולך לישון בשעות הערב המוקדמות וקם לפני זריחת השמש. רק לאחר מעשה התברר לי שהוא ניסה להתקבל לשייטת אבל לא עבר את הגיבוש. בחור מהצוות שלי שהיה הבוחן שלו סיפר לי שהוא הצטיין במבחני הכושר והסיבולת, אבל כמעט שלא השתתף במטלות הקבוצתיות, ולכן הוחלט לאחר התלבטות קצרה שהוא לא מתאים. </p>
			<p class="text">כנראה הדחייה הזאת שברה את רוחו. בתוך זמן קצר התגייס לשריון, אבל גם שם לא התמיד ועבר לשרת בתפקיד טכני בבסיס חיל הים באילת. במשך שנתיים כמעט לא הגיע הביתה למרות שהיה יכול לטוס בכל סוף שבוע. בחופשות הנדירות שבהן היה מגיע לקיבוץ היה ממהר לכבס את מדיו ונוסע לבקר חברים, מהישיבה או מהקיבוץ בדרום. לא ידעתי אז ואינני יודע גם היום. </p>
			<p class="kot-mispar">2.</p>
			<p class="text-no-hazacha">יצאתי מחדר השירותים. השומר שלי נעלם. המסדרון הארוך היה ריק ואני המשכתי ללכת לאורכו עד לדלת שלהפתעתי לא הייתה נעולה. יצאתי החוצה. החום של שלהי אוגוסט הכה בי ישר בפנים. אלוהים אדירים, זה הרבה יותר גרוע ממה שזכרתי, או שכבר שכחתי כמה חם כאן בקיץ. גם בלוס אנג'לס חם. חם כמו בגיהינום, אבל לפחות אין את הלחות הזאת שיכולה ממש להרוג. הייתי בחלק לא מוכר של נמל התעופה, באזור המחסנים. מלגזות רובוטיות נעו סביבי במהירות מסחררת, בולמות מול פני ועוקפות אותי בזהירות. הגעתי לגדר. טיפסתי מעליה ועברתי אותה בקלות. לא ראיתי שומרים ולא מצלמות, אבל ממרחק שמעתי זמזום עטלפון מתקרב. הסתלקתי במהירות שקיוויתי שתרשים את התיש אחרי שיראה את הצילומים של הכטב"ם. בכל זאת הבן שלו כבר לא לוחם צעיר בשייטת, אלא קשיש בן שלושים ושמונה. זה אומר שהוא צריך להיות בן שבעים. קשה לראות את זה על פניו. יש לו פנים ללא גיל. רק כשכמעט פרץ בבכי כשהזכיר את יוני, ראיתי כמה הזדקן מאז שעזבתי את ישראל. מזמן כבר היה צריך לצאת לגמלאות. אם אני זוכר נכון, הוא עומד בראש המוסד כבר יותר משש שנים, מאז שהשמשונים חיסלו את ראש המוסד הקודם. כבר אז הוא עמד בפני פרישה. היה ברור שיעדיפו לתפקיד הראש מישהו יותר צעיר. אבל אחרי אותה התקפת התאבדות דברים השתנו. זה היה רצח נורא במיוחד. שמשוני צעיר הצליח להסתנן לתוך חוליית האבטחה של ראש המוסד והספיק לשסף את גרונו לפני שחוסל. לשמשונים היו אז לא מעט מחסלים כאלו בתוך ישראל. סיקריקים קראו להם. התיש היה היחיד שראש הממשלה סמך עליו שיעשה סדר במהומה שפקדה אז את הארגון, ושימנע פעולות תגמול כמו שדרשו ראשי המחלקות הצעירים. </p>
			<p class="text">כשאבא התמנה לראש אני כבר הייתי בדרך החוצה מהמוסד. כבר אז היינו כמעט בנתק מוחלט. לא יכולתי לסלוח על כך שלא תמך בי כשביקשתי לפרוש מהמשימה בלוס אנג'לס. הוא מצידו לא טרח במיוחד לנסות לחדש את הקשר. כמה פעמים עוד ניסה להתקשר ולשלוח לי הודעות, ואפילו הודיע שיגיע ללוס אנג׳לס אם אסכים שניפגש. לא הגבתי לכל ההודעות הללו והוא ויתר די מהר. כנראה גם לו היה יותר נוח כך. אחרי שנה עברתי לגור עם סנדרה. החלפתי כתובת מגורים ופוליפון, ומאז לא שמעתי ממנו דבר. ברור שעם היכולות של הארגון הוא היה מוצא אותי בדקה וחצי אילו רק היה רוצה. עובדה שהוא ידע איך להגיע אלי כשרצה שאחזור בדחיפות לישראל. </p>
			<p class="text">המשכתי ללכת בתוך השטחים החקלאיים סביב נמל התעופה לעבר גורדי השחקים הכסופים של תל אביב. השמש הציתה אותם לעמודי אש על קו הרקיע המערבי. החום היה כבד מנשוא. ידעתי שבלי חליפת קירור ובלי מים אין לי סיכוי לשרוד אם לא אמצא במהירות מחסה מוצל. לפחות חצי שעה עברה מאז שיצאתי מחדר החקירות. די בטוח שהעטלפונים כבר מחפשים אחרי. השתדלתי לנוע במחסה מטעי עצי הפרי שעדיין שרדו סביב נמל התעופה. ללא דרכון וללא פוליפון, במרחק עשרים קילומטר מהעיר, לא היה לי שום סיכוי להמשיך רגלית. הייתי צמא וגם רעב. לא אכלתי כלום מאז הארוחה העלובה במטוס. </p>
			<p class="text">עצרתי במחסה אחד העצים וקטפתי כמה תפוחים שהיו מרוססים בשכבה לבנוּנית של חומר כימי נגד מזיקים. העולם המשיך במלוא הקצב את דהרתו אל האבדון, והיצורים הזעירים כבר לא יכלו להמתין לָרֶשֶׁת אותנו, שליטי הפלנטה הזמניים. כבר לפני חמישים שנה היה ברור שהעולם עומד בפני קטסטרופת אקלים, אבל אף אחד לא הצליח לעשות משהו ממשי בעניין. כל ועדות האו"ם וכנסי החירום של המעצמות הגדולות לא הצליחו לשנות את טבע האדם, שתמיד מוכן לעצור רק כשכבר מאוחר מדי. רק אחרי שבית המקדש נשרף הבינו הקנאים שהאל אינו יורד משמיים להציל את יצירי כפיו. שהוא אדיש לסבל האנושי. לי תמיד היה ברור שהוא בעצם די נהנה מכל ההצגה שאנחנו מעלים בפניו. יושב לו שם במרומים ורואה איך אנחנו הורסים את כל מה שברא, ומחייך. אולי הוא כבר עסוק בתכנון בריאה חדשה, יותר מוצלחת. אם בכלל יש אלוהים, זהו אל מרושע. אל אכזר וצמא דמים. כנראה מלחמות אחים הן הפֶטיש הכי גדול שלו, שיש לו הנאה גדולה במיוחד לראות יהודים הורגים יהודים. אחרת למה הוא מפיל דווקא עלינו את האסונות הכי קשים? הרי כתוב איפשהו שאנחנו העם הנבחר, אז למה דווקא אותנו הוא מעניש באופן מיוחד? למה דווקא אותנו הוא מנסה לחסל ראשונים? כשנשרף בית המקדש בגלל מלחמת אחים, הוא עשה את הניסוי הראשון, וכשהממשלה הודיעה שעבודות בניין בית המקדש השלישי עומדות להתחיל, החל הסיבוב השני. כולם ידעו שתפרוץ מלחמת אזרחים. שיישפך הרבה דם. האופוזיציה התריעה שלא תוכל להסכים לצעד הזה. שמדובר מבחינתם על הכרזת מלחמה. ואז באמת פרצה מלחמת ההפרדה הראשונה, זאת שאחריה קמה ממלכת שלם. נשפך בה מספיק דם כדי להשביע את התיאבון של כל אל אפשרי, גם את צָמֵא הדמים ביותר. </p>
			<p class="text">סקרתי בצער את שני התפוחים שקטפתי. ניגבתי אותם בשולי החולצה מהאבקה והתיישבתי לאכול. טעמם היה קמחי ומבחיל. שקלתי את האפשרויות שלי. השמש כבר התחילה לנטות מערבה, אל הים הבלתי נראה. השמיים נצבעו ארגמן בצבע של דם. לפחות מראה השקיעות נשאר כמו שזכרתי, אבל כעת הן קיבלו גוון מאיים. הייתי חייב להזדרז ולהחליט. לא תהיה לי ברירה אלא לצאת אל הכביש. אבל גם אם אתפוס טרמפ או מוניטוס פנוי, לאן אוכל לנסוע? הייתה רק כתובת אפשרית אחת חוץ מהבית בשדות ים. רחוב הרימון מספר ארבעים ושתיים במושב עין איילה. הבית של משפחת נעמן.</p>
			<p class="text">יצאתי אל הכביש הראשי. גם כאן, כמו במסלול הנחיתה בנמל התעופה, האספלט היה שבור וסדוק, ובורות פעורים איימו על כלי הרכב המרופטים שתמרנו ביניהם בזריזות. הייתי חשוף לגמרי. לא יכולתי להמתין עד שאתפוס טרמפ. ממילא לא היה סיכוי שמישהו יעצור לי באמצע הכביש המהיר, במרחק כמה קילומטרים מהגבול. לא היו לי הרבה ברירות. עברתי את הגדר ונעמדתי מול המוניטוס הראשון שחלף בכביש. המונית האוטונומית בלמה מכוח המנוע החשמלי רב־העוצמה ממש מול רגלי. אור מהבהב נדלק והמוניטוס הודיע לי בקול נשי ונעים שסיכנתי את בטיחותי ואת בטיחות הסביבה. "עבירת בטיחות דרגה חמש נרשמה לחובתך, והיא מדווחת ברגע זה למשרד לבריאות המולדת." אמרתי לה שתשתוק. נכנסתי פנימה והתיישבתי על אחד משני המושבים. הקול הרדיופוני ביקש באדיבות רובוטית את הכתובת המבוקשת. אחר כך התעכבנו עוד כמה דקות משום שהמכונה לא זיהתה את טביעת העין שלי. בכל זאת, יותר משמונה שנים מאז שיצאתי למשימה הארורה ההיא בלוס אנג'לס. התבקשתי להקיש במקלדת את קוד כרטיס האשראי הבין־לאומי שלי. לא הייתה לי שום דרך לדעת אם המכונה מעבירה ברגע זה את המידע עלי למוסד. שיערתי שאדע ממש בקרוב, אם יופיעו מעל המוניטוס כמה עטלפונים. </p>
			<p class="text">מסרתי למכונה את הכתובת, והמוניטוס הפליג חרישית לדרכו. זה היה כלי חבוט וחלוד מכל הכיוונים. אשפה של נוסעים קודמים הייתה מפוזרת על הרצפה והמושבים, והמזגן בקושי הצליח לקרר את חלל המוניטוס שהתעקש משום־מה להמשיך לקשקש איתי. מה שלומי? לאן מועדות פני? המצאתי בו במקום שֵׁם וסיפור חיים זריז. גם את זה לומדים במוסד. לא הייתי מופתע בכלל אם בכל זאת המוח של המכונה המיושנת הזאת מחובר איכשהו ל׳אייזיק׳, המחשב הראשי בקריה, וגם ברגע זה הוא מצותת לשיחה. אומרים שהוא ממלא קומה שלמה במקלט האטומי בבניין עזריאלי, עשרים מטר מתחת לפני הקרקע. </p>
			<p class="text">עברנו כעת לא רחוק משם, על הכביש הרב־מפלסי של נתיבי איילון, חסום משני צדדיו בגורדי שחקים שהסתירו כליל את המגדל העגול, היחיד שנותר שלם מכל ששת מגדלי עזריאלי. חלונות הבניינים החשוכים היו מוארים בצבעים עליזים שהטילו עליהם שלטי חוצות אלקטרוניים, שהציגו תמונות ססגוניות של הריזורטים המלאכותיים בסיני, איי דקלים ירוקים צפים על פני ים שחופיו צבועים בכחול ובסגול. ממקום מושבי בתוך המוניטוס חשתי שאני עובר דרך עיר רפאים. אולי זו הייתה כבר שעת העוצר. </p>
			<p class="text">אמרתי לחברתי הפטפטנית בעלת שלושת הגלגלים שהיה לי פנצ'ר ברכב השכור כשיצאתי מנמל התעופה, ואז שדדה אותי חבורת רובינים שיצאה מהחורשה הסמוכה, וכך מצאתי את עצמי באמצע הכביש המהיר, בלי פוליפון ובלי דרכון. המכונה אמרה שהיא מאוד מצטערת לשמוע. הייתי יכול להישבע ששמעתי לעג בקול הנשי הנעים.</p>
			<p class="text">המשכנו לנסוע צפונה לאורך כביש החוף. חמשת המסלולים הימניים היו מושבתים וגם בשני המסלולים שנותרו הייתה התנועה דלילה למדי. הרבה מוניטוסים, מעט רכבי שטח בלויים. המוניטוס שלי המשיך לתמרן בין מהמורות הכביש בזריזות מפתיעה לגילו המתקדם. הבטתי בחומת הצונאמי לאורך צידו השמאלי של הכביש שחסמה את מראה הים. יכולתי לראות את המקומות שבהם איימו הגלים לפרוץ את מתרס ההגנה. נשענתי לאחור ועצמתי את עיני. הייתי עייף מהטיסה הארוכה וצמא מאוד. </p>
			<p class="text">מאז שעזבתי את ישראל לא שמעתי מתמרי ומהוריה, נוחי ועדה נעמן. אחרי שהודעתי לה שאני רוצה להיפרד, שהחלטתי לטוס ללוס אנג'לס, היא ביקשה ממני לצאת מחייה באופן מוחלט, לא להתקשר וגם לא לסמס. לא התווכחתי. תמיד הייתי סוג של זאב בודד. גם מבחינת המפעיל שלי בלוס אנג׳לס היה עדיף שאתנתק ככל האפשר מכל קשרי הקודמים. עד כמה שהיה ידוע לי היא לא התחתנה אחרי שנפרדנו. האם היא עדיין גרה באותו בית קטן בקצה הנחלה? ואבא שלה, שהיה במשך כמה שנים אבי החלופי, האם הוא עדיין מעמיס על הכתף אשכול בננות שלם? נוחי היה הראשון שהלכתי אליו אחרי שהחלטתי להיפרד מהבת שלו. הוא שתק שתי דקות רצופות והמשיך לנקות את שלל הדגים שדג באותו בוקר. אחר כך אמר שהוא לא מופתע. שכבר זמן־מה חש שמצב העניינים ביני לבין תמרי לא הכי מזהיר. הוא הניח כף יד מיובלת על כתפי. "תמרי תיפגע מאוד," אמר, "אבל אנחנו נדאג לה. היא תתגבר עליך. היא בחורה חזקה." אחר כך שאל אם יש לי מישהי אחרת. נשבעתי לו שלא בזה העניין. שאני מתכוון לעזוב את המוסד ולנסוע ללמוד בחו"ל. שאני בסוג של מסע חיפושים. שאני מרגיש שאני חי את החיים הלא נכונים. הוא נאנח ואמר שאת ההרגשה הזו הוא מכיר היטב. אחר כך הוסיף שהוא מאחל לי שאמצא את מה שאני מחפש, וביקש שאניח לבת שלו מרגע זה והלאה, ולתמיד.</p>
			<p class="text">המוניטוס פנה שמאלה ועצר מול שער המושב. מצלמות האבטחה סקרו אותנו, והשער הכבד, שגדר תיל מגולגלת התנוססה בראשו, נפתח בפנינו. כפי הנראה תווי פני עדיין נשמרו במאגר הזיכרון הממוחשב. נכנסנו פנימה ונסענו לאורך השדרה הראשית. כשהגעתי לכאן עם תמרי בפעם הראשונה עדיין עמדו פה ושם כמה בתי הסתדרות ישנים. עכשיו התנוססו משני צידי הרחוב טירות ענק עם חזיתות מפוארות, נתמכות בעמודי שַׁיִשׁ לבנים ומוקפות חומות גבוהות. מצלמות האבטחה עקבו אחרינו בעודנו מדלגים מעל פסי ההרעדה שנמשכו לכל אורך השדרה המרכזית שרוצפה בלבנים אדומות, מתאמצות להעניק למושב מראה אירופי מעודן.</p>
			<p class="text">הגענו אל קצה המושב, אל הבית של משפחת נעמן. קפצתי מתוך המוניטוס שהתגלגל לדרכו בלי לטרוח להיפרד לשלום. שלושת עצי הפקאן ושורת הקזוארינות, שביל הכניסה הצר המוביל אל הבית המסויד לבן, גג הרעפים האדומים, הנחלה שהקים סבא של תמרי לפני מאה שנה, הכול נשאר בדיוק כמו שזכרתי. נוחי היה שייך לדור האחרון שעוד האמין בחיי פשטות וקרבה אל האדמה, וסירב למכור את הנחלה לאוליגרכים הרוסים שזרמו לארץ אחרי שברוסיה החלו לרדוף שוב את הקהילה היהודית. אחרי כמה מקרי לינץ' ברחובות מוסקבה כל יהודי שהייתה לו אפשרות נמלט לישראל.</p>
			<p class="text">ניגשתי לדלת הכניסה וצלצלתי כמה פעמים בפעמון. לא הייתה תשובה. צעדתי סביב הבית הראשי על שביל החצץ עד שהגעתי לבית הקטן הצמוד אליו. דפקתי על דלת הכניסה שנפתחה מיד, כאילו היא חיכתה כל הזמן מן העבר השני.</p>
			<p class="text">גם תמרי לא השתנתה הרבה. לפחות ככה חשבתי ברגע הראשון. היא נעצה בי מבט עייף ועדיין לא אמרה מילה, כאילו כבר שנים היא מצפה שאגיע בדיוק כך, ללא הודעה מראש, והיא גמרה אומר לא לגלות שום סימן של חמימות או רגש.</p>
			<p class="text">ניגשתי אל המטבחון הזעיר ופתחתי את הברז. יצא ממנו זרזיף בגוון אפרפר. חיכיתי. לבסוף הצימאון גבר עלי ושתיתי כמה לגימות גדולות, טובל את ראשי בזרם לרגע ממושך. הסתובבתי אליה בחזרה. היא הגישה לי מגבת מטבח קטנה. התנגבתי ונשענתי על קצה שולחן המטבח. </p>
			<p class="text">"מצטער שהתפרצתי ככה, הייתי ממש צמא." </p>
			<p class="text">"מה קרה לך? מה אתה עושה פה פתאום?"</p>
			<p class="text">חזרתי שוב על סיפור חידוש הדרכון והרובינים ששדדו ממני את המכונית השכורה עם כל חפצי. היא הביטה בי בחוסר אמון, אבל אמרה שבאמת בזמן האחרון יש איתם הרבה צרות. "הם פשוט רעבים," אמרה, "רעבים ומיואשים." </p>
			<p class="text">ביקשתי כוס קפה. ואם אפשר אולי גם עוגייה אחת או שתיים. היא הציצה בי לרגע ונאנחה.</p>
			<p class="text">"אתה לא יכול פשוט להגיד שאתה רעב? מופיע לי ככה פתאום מהשמיים. למרות שלא הופתעתי. שמעתי אותך הולך על השביל וישר ידעתי לפי הצעדים שזה אתה."</p>
			<p class="text">"אני מצטער, תמרי. אני באמת מצטער שהגעתי ככה בלי הודעה מראש. באמת שלא הייתה לי ברירה."</p>
			<p class="text">"אולי תפסיק להתנצל? אם באת להתנצל אז אתה יכול ללכת. אין לך על מה להתנצל."</p>
			<p class="text">"ועוד איך יש לי," אמרתי וביקשתי שתיתן לי רגע ואסביר לה הכול. אבל איך באמת יכולתי להסביר? עזבתי אותה ועזבתי את ישראל, וגם עם נוחי ועם עדה לא ניסיתי לשמור על קשר. תירוצים יכולתי למצוא. משימה סודית בלוס אנג'לס. בניית אישיות חדשה. אבל את זה לא יכולתי לספר לה, וזאת גם לא הייתה האמת. האמת הייתה שברחתי ממנה והשארתי אותה לבד. </p>
			<p class="text">"באמת שאני לא מעוניינת בהסברים שלך. לך תסביר לאבא שלך. לך תסביר לאחיך למה נעלמת לו מהחיים. אותי תשחרר בבקשה מהסברים," אמרה ויצאה בלי להוסיף דבר, סוגרת אחריה את הדלת.</p>
			<p class="text">השתרעתי על ספת הבד החומה. הרגשתי שהיא זוכרת בדיוק את תבנית גופי. לפחות היא קיבלה את פני בברכה. סקרתי את הדירה הקטנה של שני החדרים. בתחילה היה נדמה לי שגם כאן שום דבר לא השתנה, כאילו לא עברו כמעט תשע שנים. אחר כך התחלתי לשים לב לחלון מנופץ שנחסם בלוח עץ. לכך שרק מנורה עמומה אחת מאירה את החדר שהיה פעם שטוף באור. עציצי הנוי בפינת החדר כמשו ונבלו. החדר נראה מרופט. </p>
			<p class="text">הרעב המשיך להציק לי. ניגשתי אל המקרר שטרטר כאילו הוא עומד לשבוק חיים. פתחתי את הדלת והצצתי פנימה. גם בתוכו הייתה חסרה נורה. גיששתי בידי, אבל נתקלתי רק במדפים ריקים. </p>
			<p class="text">"אל תתאמץ. המקרר ריק," אמרה תמרי שהופיעה באותו רגע מאחורי. "חכה רגע. אני כבר מכינה לך משהו לאכול."</p>
			<p class="text">גבה היה מופנה אלי. כעת שמתי לב כמה רזתה מאז נפגשנו בפעם האחרונה. היא נתמכה בדלפק המטבחון, כאילו היא עומדת לקרוס אם לא תישען עליו. היא נראתה מובסת. גל של צער ורחמים גאה בי. שתקתי. לא העזתי לומר מילה, בטח שלא ללכת ולחבק אותה מאחור, כפי שהתעורר בי החשק. הרגשתי שכל מילה שאוֹמַר רק תפגע בה יותר. פגעתי בה ופגעתי בעדה ובנוחי שראו בי בן משפחה ואהבו אותי כמו שאף אחד אחר לא אהב אותי, חוץ מאמא ומיוני. גם כשהייתי עם סנדרה, לא הפסקתי לחשוב על תמרי. לא רק משום שהרגשתי אשם, אלא מפני שאיתה הרגשתי מוגן. עטוף באהבה. לא רק באהבה שלה, אלא גם האהבה של נוחי ועדה הקיפה אותי. עם סנדרה זה היה משהו אחר. האהבה של סנדרה ושלי הייתה אהבה של שניים נגד כל העולם. אהבה מתגוננת. אהבה מתוך ייאוש. </p>
			<p class="text">תמרי הניחה מחבת על כיריים חשמליות שהשמיעו קול חרחור, ושברה לתוכה את שתי הביצים שהביאה מהחצר. הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת מרוב רעב וחולשה. לא רציתי להמשיך לשקר. הייתי חייב לה הסבר אמיתי. סיפרתי אל גבה המופנה אלי את כל מה שחשבתי שאני יכול לספר. הפוליפון של אבא שלי באמצע הלילה. הבקשה שלו שאגיע במהירות לארץ. אמרתי לה שאני עצמי לא יודע מה הסיבה, שהוא סירב להגיד. לא רציתי לספר לה על הפגישה איתו בנמל התעופה, ולא על ההיעלמות של יוני. לא רציתי לשתף אותה במידע שעלול לסבך אותה בצרות. צרות כבר גרמתי לה מספיק. סיפרתי על הטיסה הארוכה והנחיתה בנמל התעופה השומם למחצה. התקר במונית השכורה. כיצד שדדו אותי חבורת חסרי הבית, הרובינים, חבורות השודדים האלו שקראו לעצמם על שמו של רובין הוד, ועל הנסיעה במוניטוס החצוף שעצרתי בכביש הראשי והביא אותי לביתה. שוב התנצלתי על כך שהגעתי בלי להודיע מראש והבטחתי שאעזוב מיד אם אני מפריע. היא לא ענתה, הפכה לרגע את הביצה לצידה השני, העבירה אותה לצלחת והגישה לי. כאילו לא עברו כמעט תשע שנים, חשבתי, וראיתי במבט שלה שהיא חושבת על אותו הדבר. היא חיטטה בארון ושלפה מתוכו כמה צנימים תוצרת בית והניחה אותם ליד הביצה הרוחשת בצלחת. השתדלתי לא לטרוף את הארוחה מיד. </p>
			<p class="text">תמרי חיכתה שאסיים לאכול, ואחר כך שאלה למה לא ניסיתי להתקשר לאבא שלי שיבוא לחלץ אותי לאחר שנתקלתי ברובינים.</p>
			<p class="text">״את יודעת איך הוא, לדבר איתו צריך לעבור שלוש מזכירות לפחות," ניסיתי לתרץ. אפילו בעיני עצמי נשמעתי מגוחך. תמרי ניגשה אל הדלת ופתחה אותה לרווחה.</p>
			<p class="text">"די. מספיק לי. אתה לא חייב לי הסברים, אבל אולי תפסיק כבר להמציא שקרים? אתה יודע שאתה לא שקרן מוצלח במיוחד. או שתסביר לי למה פתאום הופעת כאן או שתלך לאיפה שהתכוונת ללכת לפני שהגעת אלי." </p>
			<p class="text">ביקשתי ממנה שתשב. הייתי צריך לדעת שלתמרי לא מספרים סיפורים. היא הרי תמיד ידעה לקרוא אותי בקלות. סיפרתי לה שאבא שלי ואני לא היינו בקשר מאז שפרשתי מהשירות. שנפגשנו הבוקר בנמל התעופה והוא דרש ממני לבצע משהו שאני לא מוכן לעשות. אני לא יכול לספר הכול, אבל זה קשור ליוני. גם איתו לא דיברתי כבר כמה שנים. לא סיפרתי לה שאחי נמצא מעבר לגבול. שיערתי שאם הידיעה הזאת תתפרסם, תתחולל מהומה גדולה. הבן של ראש המוסד שבוי בידי השמשונים. לך תדע מה יהיו ההשלכות של ידיעה כזאת. חששתי שאם היא תדע על כך, זה עלול להביא אליה הביתה את סוכני המוסד. היו לא מעט ידיעות כאלו. אנשים נעלמו באופן מסתורי כי ידעו יותר מדי.</p>
			<p class="text">תמרי שתקה רגע. המבט שלה היה נעוץ בעיני, והרגשתי שהיא שואלת את עצמה מה לעשות איתי. אחר כך חזרה ושאלה למה ניתקתי את הקשר עם אבא שלי ואם זה קשור איכשהו למוסד. "אמרת לי שאתה פורש מהשירות כשנפרדנו. עכשיו אני מבינה שהיית בלוס אנג'לס בתפקיד. למה נדמה לי שאתה עוד פעם משקר? אולי תגיד כבר למה באמת הופעת ככה פתאום?"</p>
			<p class="text">לא הייתה שום דרך שיכולתי לספר לה את כל האמת. איך יכולתי לספר לה על כל מה שקרה עם סנדרה ג'לילי ובעלה. איך יכולתי להסביר לה למה בשביל אבא שלי ובשביל כל המוסד הישראלי אני נחשב לסוג של בוגד.</p>
			<p class="text">כשהודעתי למפעילים שלי שאני רוצה לצאת מהמבצע הם שלחו אלי את מפקד אגף קיסריה בכבודו ובעצמו. הוא היה מספיק חכם לא להציע לי הצעות כספיות מפתות. הוא פנה לרגש החובה שלי כאחד שבא מתוך המערכת. "אתה יודע טוב מאוד כמה משקיעים במבצע כזה. כמה אנשים מסכנים את החיים שלהם כדי שתהיה לנו חדירה לתוך הצמרת באיראן, ומה החשיבות של מידע מבפנים על אפשרות של תקיפה גרעינית. אנחנו יודעים שיש גורמים במשמרות המהפכה שמאמינים שהתקפת פתע תחסל את יכולת התגובה שלנו. שהצוללות הגרעיניות שלנו לא כשירות בגלל המלחמות עם ממלכת שלם. הם מזהים הזדמנויות. המצב כרגע הוא שהם עם הגב לקיר. איבדו את השליטה ברחובות. נראה שהמורדים בתוך איראן מתחזקים מדי יום. האייטולות יעשו כל דבר כדי לשרוד. אז תבין מה מוטל פה על הכף." </p>
			<p class="text">לשכנע הוא ידע היטב. ובכל זאת במשוואה הזאת, שבה מאיימים עלי שאני אהיה אחראי לשואה גרעינית מצד אחד וסנדרה מהצד השני, לא היה לי קשה לבחור. כבר לא האמנתי לכל הסיפורים שלהם. הבנתי שמדובר בניסיון מטופש של המוסד לרגל על אדמת ארצות הברית. הייתי בטוח שהתיש הוא זה שעומד מאחורי כל העניין. זה התאים לסגנון שלו ליזום מבצעים מהסוג הזה. לא הייתי מוכן לסכן את סנדרה בכך שאספר למפעילים שלי במוסד מיהו באמת פרופסור ג'לילי התמים שלהם. הם באמת האמינו אז שהם יכולים לנצל אותו. הם לא הבינו מי כאן מנצל את מי. אם הם היו עולים על המידע הזה, הם לא היו מהססים לרגע לנצל אותו גם נגדי וגם נגד סנדרה. </p>
			<p class="text">כבר מההתחלה היא רמזה לי לא פעם שעדיף לי לשמור מרחק מבעלה. בהתחלה חשבתי שהיא חוששת שאני אחשוף בפניו את היחסים בינינו, למרות שהיא אמרה לי כבר באחת הפגישות הראשונות שהיא ובעלה מנהלים כבר שנים יחסים פתוחים. חשבתי שבמקרה שלי ושלה היא אולי חצתה גבולות מסוימים שהם קבעו לעצמם. אבל עם הזמן התחלתי לשים לב לאופן שהוא מנסה לשחק לי עם הראש. חצי חיוך, מילה פה ומילה שם, שגרמו לי להבין שהוא מציע בעצם סוג של עסקה, אשתו תמורת שיתוף הפעולה שלי. עסקה שבה אני מוזמן לשכב עם אשתו בתמורה למידע על המבצע של המוסד בתוך אוניברסיטה מכובדת בארצות הברית. משום־מה הייתה לי תחושה שזו לא הפעם הראשונה שהוא עושה עסקאות כאלו. כולם הציעו לי אז עסקאות מפוקפקות, ואני רק רציתי להתרחק מכל המדמנה הזאת, להתחיל סוף־סוף לחיות חיים נורמליים. מצידי שאבא שלי יבוא ויתעסק עם פרופסור ג'לילי אם זה כל כך חשוב. מצידי שהאיראנים והישראלים יפילו פצצות אטום <span class="yarok-bold">אחד על הראש של השני</span>. אני אחיה לי כאן בלוס אנג'לס עם סנדרה ג'לילי. החלטתי להקשיב לאינסטינקט שלי ולאזהרות שלה ופשוט לפרוש. עד היום אני משוכנע שהיא הצילה אותי, אם לא ממוות אז לפחות מכמה שנים טובות בכלא פדרלי. </p>
			<p class="text">אמרתי למפקד האגף שילך לעזאזל והצעתי שאבא שלי יצטרף אליו. </p>
			<p class="text">למחרת התיש התקשר. כאילו במקרה. כאילו הוא לא יודע הכול. כאילו אני וסנדרה לא נמצאים במעקב כבר חודשים. הכרתי היטב את הסימנים. את התמונה בפוליפון שמרצדת לרגע והופכת דו־ממדית כמו בדגמים הראשונים. הוא השמיע כמה מילות נימוס, מה שלומי, ממה אני מתפרנס, איך מזג האוויר. די מהר הוא הגיע לעניין עצמו. כבר אמרתי, סבלנות לא הייתה אף פעם הצד החזק של אבא שלי. התיש חזר פחות או יותר על מה שכולם כבר אמרו לי. אני מסכן מבצע בעל חשיבות לאומית עליונה. אי אפשר יהיה להמשיך את המבצע בלעדי. אחרי שהמשכתי לסרב הוא לא היסס להוסיף שאני מאכזב אותו לא רק כלוחם במוסד, אלא גם באופן אישי. לא טרחתי לענות לו אבל חשבתי לעצמי, מתי לא אכזבתי אותך, אבא? כשראה שאיני מתכוון להיענות לו, הוסיף בקול חורקני, כאילו הוא גורס חצץ בשיניו, את מה שריננו תמיד מאחורי הגב שלי, שרק בזכות זה שאני הבן שלו קיבלו אותי לאגף המבצעי. שאף פעם לא הייתי מתאים. שאני רכרוכי מדי. שאני לא יציב. ניתקתי לו את הפוליפון בפרצוף. </p>
			<p class="text">אחר כך הוא ניסה עוד כמה פעמים להתקשר, וגם דאג להעביר אלי הודעות דרך דייוויד, איש הקשר שלי שהיה ממונה על הרשת בלוס אנג'לס. ה"אקדמאים", כך קראנו לה בינינו. עד היום אני לא יודע בדיוק כמה סוכנים וסייענים פעלו שם. אני ידעתי על חמישה. המוסד הצליח לגייס אפילו את מזכירת המערכת של הפקולטה לספרות. לא היו להם גבולות בכל מה שהיה קשור למבצע הזה. הם היו מוכנים להסתכן בתקרית בין־לאומית מול ארצות הברית כדי להשיג את הפרופסור. אחרי זמן־מה פשוט חדלתי לענות לטלפונים שלהם, שהלכו ונעשו נדירים, עד שפסקו לגמרי.</p>
			<p class="text">"מה שלום נוחי ועדה?" שאלתי את תמרי.</p>
			<p class="text">"אבא נפטר לפני חודשיים. הוא היה חולה מאוד."</p>
			<p class="text">מה כבר יכולתי להגיד. אמרתי שאני מצטער. אמרתי שכל כך ציפיתי לראותו. שהוא היה איש מיוחד. אמרתי שהתגעגעתי כל השנים לאבא שלה, שהיה כל חייו חקלאי פשוט אבל גם משורר אהוב שכמה משיריו זכו ללחנים שפרסמו אותו בקהל הרחב. בכל השנים שחייתי בלוס אנג'לס חסרו לי שיחות הנפש שניהלנו כשיצאנו לחוף עתלית לדוג יחד בצלילה חופשית. זה היה התחביב שלו, ואני נכנסתי לעניין בהתלהבות. גם נוחי היה לוחם בשייטת, והשתתף בהשתלטות על המרמרה כשהיה לוחם צעיר. אני חושב שהייתי אחד האנשים היחידים שהוא הסכים לדבר איתם על מה שקרה שם, על שני הטורקים שתקפו אותו מיד כשירד בחבל מהמסוק לסיפון. על השניות המעטות שנותרו לו לשלוף את האקדח שהיה תקוע בחגור מאחור. על הטורקי הראשון, בחור מגודל עם זקן עבות, שחטף את הכדור הראשון בכתף ואת השני בפרצוף. על השני, הרזה, שהמשיך בכל זאת לרוץ לעברו וכמעט הגיע לאקדח לפני שהוא ירה גם בו מטווח אפס. </p>
			<p class="text">אני חושב שאצל שנינו הקרבה לבסיס השייטת עוררה זיכרונות לא פשוטים. גם לי היה המשא שהיה עלי לשאת. במיוחד הפעולה ההיא, לפני מלחמת ההפרדה הראשונה. זו הייתה תקופה של מתיחות ועימותים עם ממלכת שלם שהכריזה על התנתקות ממדינת ישראל, אבל עדיין לא הוסכם על קווי הגבול. התנגשויות אלימות בנקודות המחלוקת היו עניין של יום־יום. כל צד כינה את לוחמי הצד השני טרוריסטים, וטרוריסטים הורגים בלי שום היסוס. שלחו אותנו כמעט כל שבוע למשימות מעבר לקווים. הרעיון היה להרתיע את הצד השני. להראות להם שהם ישלמו מחיר כבד על כל חצייה של הגבול. אבל הם היו תמיד יותר נחושים ויותר אכזריים מאיתנו. אלוהים בכבודו ובעצמו הרי עמד בצד שלהם. אבל גם המשימות שלנו נעשו כל הזמן אלימות ומסוכנות יותר ויותר. </p>
			<p class="text">ואז הגיע המבצע הזה, חודש לפני שפרצה המלחמה. אני הייתי כבר חודשיים לפני השחרור. נשלחנו לקחת בשבי את הרב אפרים קורץ. הוא היה אחד מ"ארבעת האבות", ככה קראו להם מעבר לגבול. הם היו המנהיגים הרוחניים שפיתחו את מה שהם כינו "תורת צור ישראל״. האיש הכי נערץ בעיני מאמיני התורה הזו. אפשר לומר שהוא היה בעיניהם קדוש ממש, הייתה איזושהי דמות היסטורית שאני אפילו לא בטוח אם באמת הייתה קיימת. שמו היה יוחנן מגוש חלב והם העריצו את העמידה העיקשת שלו מול הרומאים בזמן המרד הגדול. רק בזכות המנהיגות שלו היהודים סרבו לכרוע ברך בפני הקיסר. העובדה שהמרד נכשל וגרם לחורבן בית המקדש לא החלישה את אמונתם בצדקת דרכו. אף פעם לא התעמקתי בפרטים, אבל נדמה לי שהם בטוחים שרק בגלל המתונים המרד הגדול נכשל, ולכן נשבעו שבבית השלישי שהם יקימו, הם כבר לא יחזרו על אותה טעות, ולא יניחו לשום חולשה פנימית לעצור בעדם.</p>
			<p class="text">הכוונה הייתה לדרוש תמורת הרב את סגן מפקד סיירת מטכ"ל שנפל בשבי שלהם. אני הייתי בצוות הוותיק, בחוליית הפריצה הקדמית. את השומרים שלו נטרלנו די בקלות עם אקדחי ההלם, אבל כשנכנסתי ראשון פנימה הוא והבן שלו עמדו מולי עם נשק שלוף. שניהם צעקו יחד "שמע ישראל" לפני שיריתי בהם מטווח קרוב. הבן שלו, בחור בן שבע־עשרה שגסס מאובדן דם על הרצפה, הוא משא האשמה שלי. הבת של הרב, נערה צעירה, ילדה כמעט, הסתערה עלי עם סכין מטבח. אותה לא הרגתי, רק עצרתי אותה עם אקדח ההלם. יללות הזעם שלה, כמו כלב מטורף נעצה בי שיניים, מלוות אותי בכל פעם שאני רואה את הצלקת בזרועי הימנית. בלילות אני לפעמים עוד שומע את הנאצות הנוראות שהטיחה בי, בשם אדוני צבאות. </p>
			<p class="text">אמרתי לתמרי שאני מת מעייפות, שאני ער רצוף כבר יותר מיממה ואני חייב לשים את הראש לכמה שעות.</p>
			<p class="text">"אתה זוכר איפה חדר השינה, לא? אז לך לישון. אני הולכת להביא את הבן שלי, הוא אצל אמא."</p>
			<p class="text">לא ידעתי שיש לה ילד, אבל לא הייתי מסוגל לחשוב על זה באותו רגע. רציתי רק לישון. בלוס אנג'לס השעה הייתה שתיים אחר חצות. לפני שנרדמתי הספקתי לחשוב לרגע על סנדרה, בוודאי שקועה עכשיו בשינה עמוקה, כמו תמיד בצד הימני במיטה בדירה השכורה ברחוב פיירפקס, גבה מופנה אלי. הלהט המיני שחיבר בינינו בהתחלה, הריגוש שבפרי האסור, התחלף בשגרת החיים יחד. סנדרה הייתה עסוקה בעבודה האקדמית שלה, ואני מצאתי עבודה כמאבטח. לוס אנג׳לס הייתה תמיד עיר אלימה, ועכשיו נעשתה אלימה עוד יותר. מעשי שוד וחטיפה לשם כופר היו עניין נפוץ. בתחום הזה, להגן על כל מי שצריך הגנה, לא היה מחסור בעבודה. לא טרחתי לבדוק מי היו הקליינטים שלי. הנחתי שרובם היו פושעים בעצמם.</p>
			<p class="text">אולי כבר מההתחלה יותר מדי ממה שחיבר בינינו היה מבוסס על סקס. אני חושב ששנינו הרגשנו כך. היה ברור שאנחנו מתרחקים. שזה לא יחזיק מעמד. בעיקר באשמתי. לא יכולתי להתנתק מהעבר למרות שניסיתי מאוד. לא יכולתי להפסיק לחשוב על כל מה שהשארתי מאחור. השמש השוקעת מעבר למבצר עתלית. רחש הגלים המתנפצים על הקירות העתיקים. שירים ישנים של סחרוף ואמדורסקי שאף אחד כבר לא מכיר. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי כל לילה, ער לצד סנדרה שנרדמה מזמן, מה שלומם של תמרי ונוחי ואחי האהוב שנעלמו מחיי, ואם הם חושבים עלי לפעמים. גם על התיש לא הפסקתי לחשוב. האכזבה שלו ממני והכעס שלי עליו היו עניין שהייתי חייב לפתור במוקדם או במאוחר.</p>
			<p class="text">כמו שסנדרה לא יכלה להבין את העולם שלי, כך גם אני לא באמת יכולתי להבין את שלה. היא והפרופסור הכירו את כל אנשי עולם הספרות בלוס אנג׳לס וכולם הכירו אותם. באופן מוזר, ככל שרחובות העיר שקעו לתוך כאוס, כך חיי התרבות והספרות <span class="yarok-bold">פרחו עוד יותר. </span>אולי זה לא באמת כל כך מפתיע. אומנות טובה הרי תמיד נמשכת אל שפת התהום. </p>
			<p class="text">סנדרה הייתה זאת שדאגה לכך שהספר הראשון והיחיד שלי יתפרסם, ואפילו יתורגם לכמה שפות. גם היא קיוותה פעם להיות סופרת, אבל כבר שנים הייתה תקועה עם כתב יד שלא הייתה מסוגלת לסיים. ככל שהקריירה האקדמית שלה התקדמה, כך מועד סיומו של כתב היד הלך ונדחה. לי לא רצתה להראות אותו, ואפילו סירבה להקריא לי קטעים מתוכו. אמרה שהיא לא מראה אותו לאיש, וממילא את הסגנון החדשני שבו היא כותבת יהיה קשה לי להבין. אבל גם הקריירה הספרותית שלי הייתה בעצם תקועה כבר הרבה זמן. מאז הספר הראשון לא עבדתי על שום דבר חדש. היה ברור שהספר ההוא, ששמו היה "אור האפלה", התפרסם בעצם רק בזכותה. שאין לי כישרון ספרותי של ממש. שאני מאותם כוכבים שזורחים לרגע וכבים מיד.</p>
			<p class="text">לא סיפרתי לסנדרה שאבא שלי התקשר וביקש שאחזור לישראל במהירות האפשרית. חששתי שזה קשור בדרך כלשהי למבצע הארור ההוא של המוסד. לא הצלחתי להבין מה פתאום התיש חזר לפרשה ההיא, ולא רציתי להדאיג אותה לפני שאדע במה מדובר. כשהודעתי לה שאני צריך לטוס לישראל, היא לא אמרה דבר. "נסיעה קצרה, רק לסדר את הדרכון שלי ואני חוזר," אמרתי, ושנינו ידענו שאני משקר. היא שבה לעיין במסך המחשב ההולוגרמי, חולפת בין העמודים באצבעותיה. עבר זמן ממושך. שנינו שתקנו. היה נדמה לי שהיא דומעת מעט. מעולם לא ראיתי אותה בוכה. לבסוף סגרה את המחשב בנפנוף יד החלטי ופנתה אלי.</p>
			<p class="text">"אולי כדאי שתישאר בישראל קצת יותר זמן. תבדוק עם עצמך מה אתה באמת רוצה ולאן אתה שייך. אתה הרי לא באמת נמצא כאן, ולא נראה לי שהייעוד שלך בחיים זה להיות שומר ראש של פושעים. זה לא מה שנכון בשבילך וזה לא ייגמר טוב. זה ייגמר רע מאוד. אני לא אעמוד בזה אם בגללי יקרה לך משהו רע."</p>
			<p class="text">חיכיתי לשיחה הזאת לא מעט זמן ובכל זאת לא ידעתי איך לענות. סנדרה ג'לילי. מרצה באוניברסיטה נחשבת, אשתו של פרופסור מפורסם, שחיה <span class="yarok-bold">קודם </span>בפנטהאוז של בית דירות יוקרתי, גרה כעת עם איש ביטחון בדירת חדר שכורה עם מזגן מקרטע על גבול האזור המוגן. כמעט בכל לילה אפשר היה לשמוע את המהומות מעבר לגדר. ירי בנשק חם. צעקות של המון נזעם. סירנות של אמבולנסים ורכבי משטרה. כל כך הרבה היא נאלצה להקריב למעני. אולי לא יכולתי לדעת שהדברים יגיעו לידי כך, אבל בכל זאת אני אחראי לתוצאה. אני זה שבחר להיכנס לה לתוך החיים. אני זה שבחר לשכב עם אישה נשואה. כשהבנתי שג'לילי משך כל הזמן בחוטים ביני לבין אשתו, כבר היה מאוחר מדי לצאת. כבר הייתי מעורב כל כך שלא נותרה לי דרך נסיגה. </p>
			<p class="text">אמרתי שאני מצטער. שאני אשם בכל מה שקרה.</p>
			<p class="text">"אל תגיד את זה ואל תעשה לי הנחות," ענתה מיד, כאילו ציפתה <span class="yarok-bold">שאומר זאת</span>. "אם מישהו אשם כאן אז יש <span class="yarok-bold">מספיק </span>אשמה בשביל שנינו. כבר בפעם הראשונה שראיתי אותך ידעתי שאני הולכת לעשות איתך שטויות. הייתי צריכה לשמור ממך מרחק. אבל עכשיו אני לא יודעת אם אני יכולה להמשיך להיות איתך, איליי, אני לא בטוחה שאני רוצה." </p>
			<p class="text">אמרתי שאולי באמת יהיה טוב אם אסע לפרק זמן לא ארוך, ולאחר מכן נחליט יחד איך ממשיכים מכאן. היא נפנתה ממני והעלתה שוב את התמונה ההולוגרמית. האור הכחלחל שעלה מן המסך הבליט את עצמות הלחיים הגבוהות שהעניקו לפניה מראה מסתורי שמעולם לא הצלחתי לפענח. זאת הייתה מתנה שקיבלה מאמה, כך אמרה לי פעם כשאמרתי לה שיש לה מראה סלבי. "הדבר הטוב היחיד שהעניקה לי," אמרה, אבל לא רצתה להסביר מה כוונתה. ידעתי ששני הוריה חיים באירופה, והיא לא בקשר עם שניהם כבר שנים רבות. את אחיה הצעיר הכירה לי באמצעות שיחה בטלמדד. הוא חי בהודו, באחד מאותם ריטריטים שיועדו לצעירים ממדינות המערב, אלו שהתמכרו לסמים החדשים, משני התודעה. הנגמלים <span class="yarok-bold">כבר</span> לא יכלו לחזור אל העולם הרגיל, אם בכלל עוד היה איפשהו עולם כזה.</p>
			<p class="kot-mispar">3.</p>
			<p class="text-no-hazacha">התעוררתי בבהלה. מישהו רכן מעלי והצמיד את ידו לפי. האינסטינקט הישן נכנס לפעולה. העפתי אותו מעלי והתיישבתי לו על הצוואר. באפלולית החדר שמעתי את תמרי לוחשת, "ששש.. אתה חונק אותי. אל תעשה רעש. עיליי בחדר השני רואה טלוויזיה. תהיה בשקט." שמעתי אותה מחניקה צעקה כשמשכתי בחיפזון את מכנסיה מעל ירכיה. היא נשכבה על בטנה וקברה את פניה בתוך הכרית. שמעתי אותה לוחשת משהו לא ברור. חשבתי שהיא רוצה שאפסיק. נרתעתי ממנה והתרחקתי לקצה המיטה. היא הרימה את פניה אלי ואמרה שאם הגוף שלה דוחה אותי אני לא חייב להמשיך. נשכבתי לידה וליטפתי את שערה ואת גבה ומותניה. ידי גלשה בין רגליה, מחליקה על כל קמרון ושקע, המוכרים והזרים גם יחד. הרזון שלה ניכר עוד יותר כששכבה כך עירומה לפני. גם בחשכה יכולתי לראות את הצלעות חורגות מתוך העור כשהיא התנשמה מתחתי. זאת הייתה התנוחה החביבה על שנינו, היא שרועה על בטנה ואני חודר אליה מאחור. כעת חשתי שאני שוכב עם אישה זרה. שמעתי אותה גונחת בקול. הנחתי את ידי על פיה והיא הרימה את אגנה כלפיי. היא אף פעם לא התמסרה אלי בצורה כזאת. זה לא לקח הרבה זמן עד שנשכבתי על המיטה לידה, מתנשם בכבדות. </p>
			<p class="text">"אל תסיק מסקנות, אליהו. כבר הרבה זמן לא היה לי גבר. זה הכול. אין לי שום כוונה להיכנס לחיים שלך. אין לך מה לדאוג," אמרה בלי להביט בי. היא הייתה היחידה חוץ מהתיש שקראה לי אליהו. לא עניתי לה, וגם לא הייתה שום דרך שיכולתי לענות. אני פלשתי לחיים שלה בלי שום כוונה ורשות, ולא הייתה שום דרך טובה להסביר את העניין.</p>
			<p class="text">תמרי התיישבה ואמרה שהיא הולכת להתקלח. כשהיא תצא היא מקווה לא לראות אותי יותר בבית שלה. קמתי והתחלתי להתלבש.</p>
			<p class="text">"לא. חכה רגע. תמתין עד שאוציא אותך. אני לא רוצה שעיליי ייבהל. לא אמרתי לו שיש מישהו בבית."</p>
			<p class="text">נכנסתי אחריה למקלחת. היא הפנתה את גבה אלי. הנחתי יד מהססת על גבה. היא הניחה את שתי ידיה על קיר המקלחת והניחה לי לסבן אותה מאחור. פעם זה היה הטקס הקבוע שלנו. היא עומדת בגבה אלי, שעונה על הקיר, ואני כורע ברך ומסבן אותה מכף רגל ועד ראש. נראה שגם היא נזכרה בכך ומיד נרתעה ממני ויצאה נוטפת מים מן המקלחת. הוספתי לעמוד תחת זרזיף המים המקרטע. גם בלוס אנג'לס היו ימים כאלה, אבל מצוקת המים בארץ, שהתחילה אחרי שהשמשונים תקפו את מפעלי ההתפלה של מדינת ישראל, הייתה חמורה הרבה יותר.</p>
			<p class="text">הבן שלה דפק על דלת השירותים. מיהרנו שנינו להתנגב ולהתלבש ויצאנו אל הסלון. הוא העיף לעברי מבט קצר וחזר לצפות בטֶלֶמֵמָד. התיישבתי לצידו על הספה ושנינו הבטנו במסך שעליו נראתה חבורת לביאות מקיפה פיל צעיר, מזנקת על גבו ומכריעה אותו ארצה. </p>
			<p class="text">"אין עוד אריות בעולם וגם לא פילים," אמר עיליי, מבטו עדיין שקוע במסך. </p>
			<p class="text">אמרתי שהוא צודק, והדבר באמת מצער מאוד, אבל הזכרתי שלמזלנו נותרו עוד כמה מהם באזור המוגן.</p>
			<p class="text">"אבל הם חולים כל כך," ענה בחמיצות. "הם לא ישרדו. הם לא מזדווגים." </p>
			<p class="text">שוב הביט בי לרגע, לראות איזה רושם עושה עלי המילה. הצצתי בו באלכסון. ילד יפה כל כך. כמו מלאך שנפל מהשמיים, כמעט שקוף. לא יכולתי שלא להבחין בדמיון לנוחי. אותו מבט חולמני התלוי בנקודה בחלל שרק הם יכולים לראות. לא יכולתי שלא לתהות מי היה החצי הגנטי השני שאחראי ליצירה המופלאה הזו. ככל הנראה אחד כמוני. אורח לרגע שעבר במיטה של תמרי. </p>
			<p class="text">עיליי עדיין לא טרח לשאול מי אני ולמה יצאתי קודם מחדר השינה של אמא שלו. אצבעותיו רצו במהירות מסחררת על מקלדת המחשב שעל ברכיו. תמונת הלביאה שעל המסך קפאה לרגע, ואז התמקדה בפניו של גור האריות שהיא אחזה בעורפו בין שיניה. ככל שהתמונה ננעלה אל תוך הפנים השעירות, כך נחשפו מתוכן פנים של גור אריות אחר. הצצתי בעיליי בחוסר הבנה.</p>
			<p class="text">"כמעט כל הסרטים האלה משוחזרים. צילמו אותם הרבה לפני שנולדתי." </p>
			<p class="text">שאלתי אותו בן כמה הוא. </p>
			<p class="text">"בן מאה," ענתה תמרי במקומו מעברו השני של החדר. שניהם צחקו לאיזו בדיחה מוכרת רק להם. עיליי שאל אם הייתי רוצה לנסוע איתו לטייל באזור המוגן. אמרתי שאין לי אפילו עשירית מהמחיר של טיול כזה. נראה שהוא איבד בי עניין באופן סופי. אצבעותיו שבו לרחף על המקלדת. </p>
			<p class="text">הכרתי את תוכנת השִחזום שבה השתמש, אבל לא ידעתי שילד קטן יכול לשלוט בה. לא ניתן עוד להפריד בין מציאות לדמיון במה שנראה על מסכי הטֶלֶמֵמָד. בעולם של פעם קראו לזה "פייק ניוז״. לפני כמה זמן זה היה? מתי התחיל המשבר? כשהממשלה הכריזה על תחילת העבודות על בית המקדש השלישי? כשהתחילו המהומות? כשמפגינים התחילו למות ברחובות? אולי עוד לפני כן, כשהתחילו החוקים נגד מפלגות השמאל? כשאסרו על ערבים לנוע ברחבי המדינה ללא תג זיהוי? אולי לא היה רגע מסוים. אולי זה מה שנקרא פעם "תהליכים״. רבים התגעגעו לתקופה התמימה ההיא שבה חשבנו שעוד יהיה ניתן לעצור. עכשיו חשף מול עיני ילד בן שבע או שמונה, קשה היה לדעת מה גילו המדויק, שנראה בעצמו כמו שיקוף מתוך עולם אחר, את קרביה של המכונה שמכשפת את העולם, מתיכה את המציאות ומרסקת את משמעות השקר והאמת.</p>
			<p class="kot-mispar">4.</p>
			<p class="text-no-hazacha">תמרי לא חזרה לבקש ממני לעזוב. את רוב הזמן ביליתי במחיצתה של עדה. הצטרפתי אליה לטיולים הקבועים שלה סביב המושב, בשבילי יער עופר הסמוכים ולאורך הים, ברצועת החוף שבין מושב הבונים לקיבוץ נחשולים. שמורת הטבע, עם מפרצוניה הסלעיים המכוסים שמיכת צדפות עבה, נעלמה כליל. אפשר היה רק ללכת לאורך מחסום הבטון היצוק המתרומם לגובה שלושה מטרים מעל הים ולהביט בגלים המסתערים עליו שוב ושוב, מתיזים על פנינו רסיסי קצף מלוח. </p>
			<p class="text">למרות השנים שחלפו עדיין שמרה אמה של תמרי על מצעדה הזריז ואני מצאתי את עצמי מתנשף בעקבותיה. כמו נוחי, גם היא הייתה אמנית מוערכת, ועבודות הפיסול שלה מילאו את הבית בנחלה ואת הסטודיו שנוחי בנה לה בחצר. הלכנו מוקדם עם עלות השחר או בשעת שקיעת השמש, והחום עדיין היה כבד מנשוא. על הכול דיברנו, ובעיקר על שנותיו האחרונות של נוחי, שהלך לעולמו אחרי סבל ממושך. </p>
			<p class="text">"טיילתי איתו באותם השבילים שאנחנו הולכים בהם עכשיו. הוא כבר בקושי היה מסוגל לעמוד על הרגליים אבל כוח הרצון שלו והאחיזה שלו בחיים רק הלכו וגברו. בימים האחרונים כבר התרחק מאיתנו. רק עם עיליי עדיין דיבר גם כשכבר היה לו קשה. כאילו יש משהו חשוב שהוא חייב להספיק להעביר אליו. הוא כבר היה רזה וחיוור, ויכולתי ממש לראות איך הגוף היפה שלו הולך ונעלם. רק העיניים נשארו עד הסוף צלולות. מלאות חיים. הרגשתי שהוא רואה רחוק מאי־פעם. מדי פעם הוא עוד דיבר איתנו. הוא דיבר על הילדים התמימים, על עומק הים, על החומר שממנו אנחנו עשויים, על כיוון הרוח. הוא דיבר על שינוי פנימי ועל האהבה כפלא הגדול ביותר של היקום. לא את הכול הבנתי. לא את הכול אני זוכרת. הוא היה עסוק באיזו החלטה מכרעת. בשאלה חשובה שעליו לפתור לפני שייעלם לתמיד. עיליי ישב איתו במשך שעות והקשיב כמו שרק ילדים נבונים כמוהו יודעים להקשיב. הרגשתי שהוא מבין כל מילה שנוחי אומר."</p>
			<p class="text">עדה עמדה להסדיר את נשימתה מול הנוף המרהיב. השמש החלה גוועת, טובעת אל תוך הים הפרוש לפנינו כסוף ורוגש, נטמעת בקו האופק החמקמק. עכשיו הצטננה מעט וחדלה להכות בנו במלוא כוחה האלים.</p>
			<p class="text">״אבל אני מדברת ומדברת ואתה שותק," פנתה לעברי. ראיתי סביב עיניה ופיה את מקלעת הקמטוטים שנוספו לפניה במרוצת השנים האחרונות. חשתי שאני מביט בתמרי בעוד שנים אחדות. עדה חייכה אלי וידעתי שהיא חושבת את אותה מחשבה. </p>
			<p class="text">ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותה בהיסוס על עיליי. היא חזרה ואמרה שהוא ילד מיוחד ותמרי משקיעה בו את כל זמנה, מיד כשהיא מסיימת את עבודתה בשדות המשק. לולא היא, שלושתם היו צריכים לעזוב את הנחלה ולעבור לאחד ממתקני התמיכה הממשלתית שהוקמו ברחבי הארץ. ״מי שמגיע למקום כזה,״ אמרה, ״אין לו דרך חזרה.״ עיליי נמצא איתה במשך שעות היום כדי שתמרי תוכל לצאת לעבודה. על מה שבאמת ניסיתי לשאול, מיהו אביו של עיליי, לא אמרה דבר ואני לא העזתי להוסיף לשאול. </p>
			<p class="text">גם לה לא יכולתי לספר הרבה, אבל הנחתי לה להבין שהגעתי לפרשת דרכים שמאלצת אותי להחליט לאן פניי מועדות. עדה אמרה שמעולם לא עזבה את הבית שאביה בנה לפני יותר ממאה שנה. בבית הזה נולדה ובו חיה כל חייה, ולכן אין היא יכולה לדמיין לעצמה כיצד אפשר לחיות במקום זר.</p>
			<p class="text">"לפעמים אני מרגישה בתוך הגוף את הילדה הקטנה שהייתה הולכת עם אבא שלה לאסוף צדפים בחוף דור. אני ממש יכולה לשמוע באוזניים את רחש הגלים ולחוש את הצדפים דוקרים לי בכפות הרגליים. הים היה כל כך צלול שיכולתי לראות לתוך העומק, ואני נבהלתי, אבל אבא חיבק אותי חזק־חזק ואמר שהוא כאן לידי ואין לי מה לדאוג. אי אפשר לתפוס את הזמן שעובר, אלי, כמו חול הוא נוזל בין האצבעות. גם לך הוא לא יחכה. צריך להחזיק במה שיש. במה שבאמת חשוב," אמרה ושבה להביט אל האופק המחשיך. </p>
			<p class="text">לאן אני ממשיך מכאן, שאלתי את עצמי בלילות, מתהפך מצד לצד ליד תמרי הישנה לצידי, מותשת מעוד יום עבודה מפרך. להישאר כאן ולעזור לה להציל את הנחלה של נוחי? לחזור אל סנדרה? להגן עליה מפני התסבוכת שהכנסתי את שנינו אליה? </p>
			<p class="text">זה התחיל באופן די תמים. בפגישה הראשונה שלי עם דייוויד, המפעיל הישיר שלי, סטודנט לתואר שני בפקולטה להנדסה. הוא הורה לי להירשם לכמה קורסים לספרות שבהם מלמד פרופסור ג'לילי. אם תהיה בעיה מנהלתית, אמר, תפנה ללינדה במזכירות הפקולטה והיא כבר תסדר את העניין. רק אז הבנתי כמה המוסד מוכן להשקיע במבצע הזה. "מבצע אלישע", זה היה השם שאייזיק, המחשב של המוסד, בחר בשבילו. דווקא אלישע? העוזר של אליהו הנביא? תמיד חשדתי שיש למחשב הזה סוג של חוש הומור ילדותי. הסתובבו במוסד לא מעט שמועות שמהנדסי התוכנה של המוסד הצליחו לקשור לו רכיבים קוואנטיים והוא מפגין תכונות של מודעות עצמית. אבל זאת נשארה לא יותר משמועה. כל העולם עדיין מחפש את סודות המחשב הקוואנטי, אבל בינתיים אף אחד עוד לא הצליח. גם בארץ עבדו על זה בכל המרץ והמוסד היה מעורב בעניין מההתחלה. אחרי שהכול התחיל להתפרק, כבר לא היה מספיק תקציב לשום מחקר מדעי. הכול הלך לטובת המלחמה. ובכל זאת, השמועות אמרו שלאייזיק יש יכולות שאין לשום מחשב אחר בעולם. שהוא בעצם זה שמנהל את המלחמה נגד ממלכת שלם. אמרו שאין שום פעולה של המוסד שלא עוברת אצלו אישור מראש. אני חשבתי שמדובר באגדה. אני חשדתי שמוח אחר מנהל את כל ההצגה. </p>
			<p class="text">כבר אחרי הסמסטר הראשון זנחתי את לימודי הפילוסופיה ועברתי אל החוג לספרות. אף פעם לא חשבתי שיש לי כישרון כתיבה, אבל המנחים בסדנאות מצאו בי משהו. אולי הם פשוט נמשכו לתדמית של הזר המסתורי שטיפחתי באותה תקופה. פרופסור ג'לילי לקח אותי תחת חסותו באופן אישי. ההתמחות שלו הייתה ספרות מזרח תיכונית, וגם על ספרות עברית הוא ידע לא מעט, ואפילו הכיר את המשורר נ' נעמן. הוא היה מוכן לשבת איתי ולדון שעות על כל טקסט שהבאתי. אז עדיין באמת האמנתי שהוא חשב שגילה כישרון ספרותי חדש.</p>
			<p class="text">דייוויד היה כמובן מאוד מרוצה וטרח לציין בפני בכל פגישה כמה המוסד מעריך את העבודה שלי. כבר מההתחלה הרגשתי שאני נופל לתוך מלכודת פתאים. המחשבה שבאופן כזה או אחר התיש מושך בחוטים מאחורי הקלעים לא נתנה לי מנוח. אבל אני לא מאמין שאפילו הוא היה יכול לתכנן את מה שקרה ביני לבין אשתו של הפרופסור, סנדרה ג'לילי. פגשתי אותה באירוע של המגמה לכתיבה בגלריה קטנה בווסט לוס אנג׳לס. המשיכה הייתה הדדית. אני הייתי בשבילה לוחם הקומנדו הישראלי שיש לו גם צד רגיש, והיא הייתה בשבילי העולם הגדול. סופרים, עורכים, עיתונאים, בעלי הוצאות ספרים, כולם היו בחוג המכרים של הזוג המלכותי. סנדרה והפרופסור היו אז ה׳פאוור־קפל׳ של הסצנה הספרותית בעיר. אני הייתי האיש מבחוץ שרוצה להתקבל למועדון. </p>
			<p class="text">לקראת סוף הערב היא ניגשה אלי ואמרה שהסיפור הקצר שהקראתי מעניין אותה. היא שאלה מה דעתי על המינגווי ואמרה שהסיפור שלי מחקה במידה רבה את סגנון הכתיבה שלו. "הסגנון הגברי היבש", כך היא קראה לו, ושאלה אם לדעתי עדיין אפשר לכתוב באופן כזה גם כיום, באמצע המאה העשרים ואחת. יש בסיפור עניין, אמרה, אבל אולי כדאי שתנסה לכתוב אותו בסגנון יותר אישי. היא התקרבה אלי כדי להתגבר על ההמולה בחלל הגלריה הצר, מתרוממת מעט על קצות <span class="yarok-bold">נעלי העקב </span>כדי לדבר אל תוך אוזני. "תנסה להתקרב יותר אל הרגשות שלך. אם יש לך קונפליקט לא פתור עם אביך, למה שלא תכתוב באופן ישיר על העניין הזה?"</p>
			<p class="text">הצעתי שניפגש כדי שהיא תוכל להסביר לי ביתר פירוט למה היא מתכוונת. </p>
			<p class="text">זה התחיל מפגישות בבתי הקפה של האוניברסיטה. סנדרה לא ניסתה להסתיר את המשיכה שלה אלי, אבל נתנה לי זמן להחליט מה נכון בשבילי. כמה רחוק אני מוכן ללכת מכל מה שהחשבתי אז לעקרונות המוסר שלי. היא הייתה מבוגרת ממני בעשור שלם. יכולתי לראות על צווארה וסביב שפתיה את קמטי הבלות הראשונים. אבל יכולתי גם לחוש שמתחת לבגדי הפרופסורית הנכבדת מסתתרת תשוקה אחרת. יצר מיני בשל, חושניות שאני עדיין לא מכיר. </p>
			<p class="text">קבענו להיפגש פעם בשבוע. ההסכם היה שאני מביא <span class="yarok-bold">בכל פעם</span> פרק חדש, והיא מתקנת ומוסיפה הערות. לא היה קל להשביע את רצונה. בכל מקום שבו נמלטתי אל הקלישאה, אל הזיוף, היא סימנה במרקר אדום. לא יכולנו להמשיך להיפגש כך בבתי הקפה של האוניברסיטה. היו יותר מדי עיניים שהכירו אותה. לצאת מחוץ לגבול המאובטח של האקדמיה היה עניין מסוכן. ווסט לוס אנג׳לס, כמו חלקים רבים של העיר, הוצא כבר מזמן מחוץ לאזורי השליטה המשטרתית. כל מי שהיה יכול להרשות לעצמו גר במתחמי הדירות המוגנים. סנדרה ופרופסור ג'לילי גרו באחד מהם, ענק מתכת וזכוכית שהתנשא בשמי העיר מעל הזוהמה והלהט הבלתי נסבלים ברחובות. החלטנו להמשיך עם המפגשים שלנו אצלה בדירה. סנדרה אמרה שלבעלה לא תהיה התנגדות. </p>
			<p class="text">כבר בפעם הראשונה שהגעתי לשם, נושא איתי את צרור הדפים הכתובים, היא לקחה אותם מידי והובילה אותי בלי לומר מילה מיותרת אל חדר השינה. המצעים על המיטה הרחבה עדיין היו סתורים משנת הלילה. סנדרה התפשטה בזריזות ואחר כך נפנתה אלי, עשתה מעין קידה נלעגת ושאלה אם אני אוהב את מראה עיני. "אני מקווה שאתה לא מאוכזב," אמרה. הייתי נבוך כל כך שלא <span class="yarok-bold">העזתי</span> להביט עליה עומדת כך עירומה מול פני. התפשטתי במהירות גם אני. כמעט נפלתי כשנחלצתי מתוך המכנסיים, והיא השמיעה צחקוק נבוך. נדמה לי שזאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה צוחקת. </p>
			<p class="text">שום דבר לא קרה כמו שציפיתי. כשחדרתי לתוכה היא פלטה אנחת כאב ואני עצרתי לרגע, אבל היא הידקה את קרסוליה ביתר כוח מעל מותני ופקדה עלי להמשיך. "תסתכל לי בעיניים, איליי, תסתכל עלי כשאתה עושה לי את זה, אל תרחם עלי," כך חזרה ואמרה שוב ושוב. ראיתי שאני מכאיב לה, ובכל זאת המשכתי לחדור אליה בכוח. ככה זה התחיל בינינו. זה אף פעם לא היה פשוט.</p>
			<p class="text">כעבור זמן־מה הבנתי שהדירה חולקה כך שלכל אחד מבני הזוג יהיה אגף נפרד משלו. סנדרה הבטיחה לי שבעלה מקבל מרצונו את החופש המיני בחיי הנישואים שלהם. בכל זאת הרגשתי לא בנוח עם הידיעה שהוא נמצא מעבר לקיר בזמן שאני שוכב עם אשתו. כמה תמים הייתי אז. כמה דברים לא הבנתי. </p>
			<p class="text">לא היה אפשר להסתיר את הפגישות הללו, שהלכו ונעשו תכופות יותר ויותר. המוסד ידע על העניין כמעט מההתחלה. הלחץ שדייוויד הפעיל עלי לנצל את היחסים שלי עם סנדרה כדי להביא אליהם את ג'לילי הלך ונעשה תקיף יותר ויותר. הם חשבו שהוא ישתף פעולה בתמורה לכך שאני אתרחק מאשתו. לא הייתה יכולה להיות להם הערכה יותר מוטעית. בסופו של דבר, הייתי חייב לבחור עם מי אני הולך, עם המוסד או עם סנדרה. בשבילי זאת הייתה החלטה פשוטה. הודעתי לדייוויד שאני מבקש לעזוב את המבצע אחת ולתמיד. ניסו לשכנע אותי. שלחו אלי את כל התותחים. אפילו התיש טרח להתקשר. אני עמדתי בסירובי. לרגע לא עלה על דעתי לספר להם את האמת. שהפעם הם נפלו בפח. שג'לילי והסי־איי־אֵי הם אלה שמנהלים את כל ההצגה. זה היה מסבך גם אותי וגם את סנדרה בצרות הרבה יותר גדולות.</p>
			<p class="text">בכל זאת החליטו להמשיך את המבצע בלעדי. הפעם שלחו אליו סטודנט פלסטיני צעיר. אחר כך התברר שסוכנים פדרליים עקבו אחריו כמעט מהיום הראשון. הפרשה כולה התפוצצה בתקשורת. זה נגמר בניתוק יחסים בין מדינת ישראל לארצות הברית. וכל זה היה אמור לשבת על המצפון שלי. </p>
			<p class="text">במשך השנה שבה חייתי עם סנדרה לא שמעתי מהאנשים שלנו אפילו הגה. להודעות הספורות ששלחתי איש לא ענה, וגם מהתיש לא שמעתי יותר. אפשר להגיד שנחשבתי אצלם לסוג של בוגד. אם לא הייתי הבן של ראש המוסד הם כנראה היו דואגים לסגור איתי חשבון. אני רציתי להתנתק מהם לא פחות מאשר הם ממני. לא רק מהמוסד אלא מכל דבר שקשור לישראל. מחקתי את כל הספרים בעברית ששמרתי בקובץ ההולוגרמי, גם את הקלסיקות הישנות. כמו הספרים של יעקב שבתאי והשירים של יונה וולך. אפילו הפסקתי לשמוע שירים של אריק איינשטיין ואריק לביא ושאר הזמרים מפעם. אם במקרה נתקלתי במישהו מקהילת הישראלים המקומית הייתי מסתלק מיד. לא יכולתי לסבול לשמוע מישהו מדבר בקרבתי עברית. ניסיתי לברוא לעצמי זהות חדשה. איליי קדמי, תושב לוס אנג'לס, ישראלי לשעבר. אבל ישראל המשיכה לרדוף אותי דרך החדשות הרעות שזרמו מכל עבר. לא היה אפשר להימלט. אני חושב שתמיד ידעתי שבסופו של דבר אצטרך לחזור. </p>
			<p class="text">בלילות, אחרי שתמרי הייתה משכיבה את עיליי לישון, היינו הולכים לישון יחד גב אל גב. לא שכבנו שוב אחרי הלילה הראשון. גם בלי שנאמר דבר שנינו ידענו שאני רק אורח לרגע, וזאת תהיה טעות לעורר רגשות ישנים. לכן כנראה היא השתדלה שלא אבלה יותר מדי זמן עם עיליי, למרות שהרגשתי שהוא מחפש את קרבתי. לא שאלתי אותה מי אביו, והיא לא התנדבה לספר, אבל דאגה להזכיר כמה פעמים שהוא רק בן שמונה. שלא יהיו לי רעיונות. </p>
			<p class="text">בבקרים הייתה נעלמת בשקט. לוקחת את עיליי אל עדה וחוזרת לעבוד בשדות הנחלה. חלפו כמה ימים עד שהבנתי כמה קשה היא נלחמת כדי להביא פרנסה למשפחתה הקטנה. מהעבודה הקודמת שלה במשרד להגנת הסביבה כבר פוטרה לפני שנים, ועבודה אחרת לא היה ביכולתה למצוא. היבול העלוב שהצליחה להוציא מהחממות, שקרסו בזו אחר זו אחרי שנוחי חלה, הספיק רק בקושי לכלכל את המשפחה בת שלוש הנפשות. מחירי החשמל <span class="yarok-bold">נסקו בטירוף</span> מאז משבר האנרגיה הגדול. כלי עבודה מכניים היא כמעט שלא יכלה להרשות לעצמה להפעיל. את רוב עבודות השדה עשתה במעדר ובמגרפה בחום הכבד עם חליפת הקירור הישנה של נוחי. רק אז הבנתי את הסיבה לשריטות ולחתכים שראיתי על זרועותיה וידיה ומדוע פניה מלאות כתמי שמש. במשך ארבעה ימים עבדתי בצמוד אליה. ניסיתי כמיטב יכולתי לשקם את החממות המעטות שאיכשהו עדיין נשארו שלמות. לגדל יבול מחוצה להן היה בלתי אפשרי. נחילי הארבה השמידו כל עלה ירוק שאליו יכלו להגיע. </p>
			<p class="text">שבוע אחרי שהגעתי הודעתי לתמרי שאני מוכרח לעזוב. היא לא אמרה מילה, אלא הלכה לארון הבגדים והוציאה כמה חולצות ומכנסי גברים מתחתית הארון. מיד ראיתי שאלו הבגדים שנשארו אצלה אחרי שעזבתי. היא ארזה אותם לתוך תיק והניחה אותו על שולחן המטבח.</p>
			<p class="text">לפני שיצאה עם עיליי, עצרה בפתח ואמרה שהיא מאחלת לי רק טוב וביקשה שלא אשכח לנעול מאחורי את הדלת. "אתה בטח זוכר איפה להשאיר את המפתח. ושתמצא את מה שאתה מחפש, אליהו, מה שזה לא יהיה," אמרה, ופנתה שוב לצאת. עיליי תלש דף ממחברת הציורים שלו וניגש והושיט לי אותו. העפתי מבט מהיר. ארבעה פרשים דוהרים על קו האופק. הציור נראה לי מוכר, אבל לא הבנתי איך זה <span class="yarok-bold">ייתכן.</span> הודיתי לו והכנסתי את הדף לתיק ואמרתי לעצמי שאחשוב על זה אחר כך. תמרי ביקשה ממנו להזדרז ולצאת, אבל עיליי שוב עצר אותה בפתח ונפנה אלי ואמר שכבר כמעט אין יותר טוב בעולם, אבל מהמעט שנשאר הוא מעניק לי חלק, שהוא מרגיש שאני אצטרך הרבה ממנו במקום שאליו אני הולך.</p>
			<p class="text">לפני שעזבתי, הלכתי לקבל גם מעדה את ברכת הדרך. היא חיבקה אותי ואמרה שאשמור על עצמי ושהיא מקווה לראות אותי שוב בקרוב. הרגשתי כמו ספן בימי קדם שיוצא להפלגה אל הבלתי נודע. התקשרתי לתיש. אחרי עשר דקות כבר המתין מוניטוס בפתח הנחלה. קפצתי לתוכו, והוא התגלגל בלי רחש אל מחוץ למושב ולקח אותי מרחק נסיעה קצר אל הבית הישן בשדות ים. </p>
			<p class="kot-mispar">5.</p>
			<p class="text-no-hazacha">לקח לי זמן להבין שזהו אותו הבית שבו נולדתי. גלי הים פלשו עד לקו המרפסת הרחבה, וחומת הבטון שנוצקה כדי לבלום את עליית מפלס הים הפכה למצוק שמעליו היה תלוי הבית הישן כמו לוליין באוויר. פעם הוא היה מרוחק עשרות מטרים מהחוף. עכשיו הלמו הגלים במוטות הברזל אכולי החלודה שתמכו ביסודות המתפוררים של הבית והקנו לו מראה של עכביש עב כרס. </p>
			<p class="text">במרכז המרפסת ישב לבדו התיש ונופף לעברי לשלום כאילו אני מכר ותיק שקפץ לבקר. נכנסתי פנימה. הקירות היו עירומים וריקים. דבר לא נותר מראשי הפסלים האפריקאיים, מהמרבדים הרקומים ומרהיטי המהגוני הכבדים שאמא אספה במסעותיה בעולם. הנוף שנשקף דרך חלונות הבית היה עגום וסוער. רחש הגלים, שלנעימתו הייתי נרדם בשנות הילדות, הפך מחריש אוזניים. רסיסי קצף מלוח פגעו בפני ברגע שפתחתי את דלת המרפסת ויצאתי לפגוש את אבי שישב בגבו אלי בכיסא נוח, מפנה את פניו כלפי השמש, כאילו החליט להשתזף הבוקר. טוב מאוד, חשבתי, לא יזיק קצת שיזוף לצבען החולני של פניו. התפלאתי שהוא יושב כך לבדו, חשוף לכל רובה צלפים או מתקפת התאבדות של השמשונים. אבל אחרי שהתיישבתי לידו, ראיתי את אנשי ביטחון המולדת, לפחות חמישה סביב הבית, ושניים עומדים על הגג. שמעתי גם זמזום של עטלפון באוויר.</p>
			<p class="text">"בוא נמשיך מהנקודה שהפסקנו, אין לנו הרבה זמן," אמר התיש, מבטו נעוץ במרחבי הים הסוער. "יוני נעלם לפני שבועיים בדיוק. לפי האיכונים שעשינו, הוא חצה את הגבול באזור מודיעין ואז נעלם לנו מהמפה. יש לנו ידיעות טובות שהוא הגיע בריא ושלם לירושלים." הוא השתהה רגע ואז הפנה מבט אלי, כאילו נזכר שאני יושב כאן לידו. ״אתה בזבזת לנו כבר שבוע שלם. מה חשבת? שאני ארדוף אחריך? שאני לא יודע איפה למצוא אותך? אז תחליט עכשיו, ברגע זה. אתה יוצא להחזיר לי אותו או לא?"</p>
			<p class="text">אבא מבקש שאחזיר לו את יוני. כאילו רק לפני שבועיים איבדנו אותו ולא לפני שנים רבות. אמרתי לו את זה. הראש הגדול נסב לעברי, פניו התכרכמו והפעם הוא באמת פרץ בבכי תמרורים. בכי של זקנים או של ילדים, לא יכולתי להחליט.</p>
			<p class="text">"אם היית יודע מה קרה לאחיך בשנים האחרונות. אם היית יודע על כל מה שעשיתי בשבילו מאז שעזבת את הארץ. אתה ברחת לאמריקה, ועכשיו באת להטיף לי מוסר? אז מה אתה מציע, אליהו, שאני אשלח סוכן אחר להציל את אח שלך?"</p>
			<p class="text">"אולי נתחיל מזה שתמצא אצלך מקום בלב לקבל את החיים של יוני כמו שהוא רוצה לחיות אותם, לא כמו שראש המוסד רוצה. אם הוא נמצא בירושלים, כנראה כרגע זה המקום הנכון בשבילו." </p>
			<p class="text">התיש נראה כאילו הוא עומד לפרוץ שוב בבכי. "אבל הוא נחטף! אני אומר לך שהוא נחטף! יש לנו מידע מבפנים."</p>
			<p class="text">לא האמנתי לו. הוא עצמו הרי אמר שיוני חצה את הגבול מרצונו. מה הוא מסתיר? למה הוא מתעקש לשלוח דווקא אותי? מה הוא זומם הפעם? אבל לא אמרתי דבר. לשנינו היה ברור שקיבלתי על עצמי את המשימה ברגע שהתיישבתי מולו. כבר קיבלתי עלי כל דבר שידרוש ממני ברגע שחזרתי לארץ המקוללת הזו, ארץ אוכלת יושביה. כבר קראו לה כך ובשמות גנאי גרועים יותר, והיא עדיין ממשיכה להרוס את כל מי שאוהב אותה, ועכשיו הגיע גם התור שלי. הממזר הזקן, הוא ידע שאגיע אליו במוקדם או במאוחר. כמו עכביש גדול הוא המתין בצד עד שהזבוב יבוא אליו, לחסות תחת הכוח הממגנט ששופע ממנו, זה שהביא אותו לתפקיד הרם, אולי בעצם לתפקיד הכי חשוב במדינה. המוסד היה הארגון היחיד שעוד החזיק מעמד אחרי שצה"ל התפרק בין שני המחנות שקרעו את המדינה לשניים. שנאתי אותו מאז ומעולם, ועכשיו שנאתי אותו קצת יותר.</p>
			<p class="text">"בוא נתחיל לעבוד," אמרתי.</p>
			<p class="text">טסנו יחד באוויגול אל המטה הראשי בתל אביב. זה היה כלי ישן וחבוט מהדור הישן של הרחפנים הסילוניים. מתברר שזה כל מה שהמוסד הישראלי, או "המשרד לביטחון המולדת", כפי שהוא נקרא כעת, יכול להרשות לעצמו. מדינת ישראל מתחה את עצמה עד קצה גבול היכולת. הים הפולש לעומק היבשה, גלי החום, מתקפות הארבה, המלחמה המתמשכת עם ממלכת שלם, לאף צד לא הייתה היכולת להכריע את הצד השני, נותר רק להכאיב כמה שרק אפשר. לכל אלה היה חלק בכאוס שלתוכו שקעו שני הצדדים הלוחמים. </p>
			<p class="text">הרחפן נחת בראש המגדל העגול של מתחם עזריאלי. פעם היה כאן מרכז קניות הומה. עכשיו הפך למתחם מבוצר, מרכז העצבים של המדינה ויעד קבוע להתקפות מהאוויר ולפעולות התאבדות של השמשונים. ירדנו יחד במעלית. אב ובנו, כשיש להם מטרה משותפת, יכולים להיות הכוח הכי חזק שיש. דלת המעלית נפתחה בקומת החניון התחתונה, שהוסבה כעת למטה הראשי של המוסד. לא היה שום שלט על דלת הכניסה המשוריינת שנשמרה על ידי שלושה סוכנים חמושים. לקחו ממני טביעת עין וצילום פנים ממוחשב. אני מניח שהתיש הורה להחזיר את המאפיינים שלי למאגר. הוא עמד מול הדלת הסגורה והמתין בסבלנות כאילו יש לו עכשיו את כל הזמן שבעולם. עורף הפר היה מופנה כלפי ונראָה שהוא שוב שכח מקיומי. הכרתי את הרגע הזה שבו הוא מגייס את כל תשומת הלב שלו לטובת משימה חדשה. </p>
			<p class="text">הדלת המשוריינת נפתחה ללא רחש. נכנסנו פנימה, אל תוך אולם גדול בעל תקרה וקירות בטון חשופים. במרכז ניצב אייזיק. בניגוד לשמועות, הוא תפס רק חלק קטן מהחלל אבל לא היה אפשר להתעלם מנוכחותו. הוא לא נראה כמו מחשב אלא כמו יצור חייזרי, מוקף בצינורות שקופים שבהם זרמו ברחש נוזלים בצבעים זרחניים. משהו רטט בפנים, מין תזוזה קבועה שהזכירה נשימה של בעל חיים קדמון. הוא השמיע רחש תסיסה עמום כשעברתי בסמוך אליו, כאילו הוא מכיר בנוכחותי הקרובה. מיהרתי להתרחק ממנו בעקבות התיש, שחצה בשעטה את האולם הגדול בלי לדבר עם איש. </p>
			<p class="text">הייתי במרכז העצבים של מדינת ישראל. המוסד היה האחרון שעוד החזיק בדבק מתפורר את כל מה שפעם כינו "הרעיון הציוני״. מדינה חילונית, מדינה ליברלית, זכויות אדם, כל הרעיונות היפים, הכול התמוטט כמו מגדל קלפים. מעברו השני של הגבול האמינו שמדינת ישראל עומדת בכל רגע להתפרק מבפנים, ונראָה שהציפייה שלהם הולכת ומתממשת מדי יום. מפלגות האופוזיציה דורשות כבר זמן רב מראש הממשלה להיכנע לבן־דוד, לקבל על מדינת ישראל את חוקי ההלכה היהודית. אין לו צורך במלחמות ובניצחונות בשדה הקרב, כך חזר והכריז הרב בדרשות ששלח למאמיניו בכל ראש חודש. אין הוא דורש להפיל את ממשלת הכפירה של מדינת ישראל, די לו בכך שיקבלו על עצמם עול מצוות. "מחלוקות עמדו מאז ומעולם בין בית שמאי לבית הלל," כך הטיף בקול הקטיפה שלו מעל מסכי הטלממד בכל רחבי העולם. "גם הפעם תגבר אחדות העם המושתתת על הברית שכרתו אבותינו במעמד הר סיני." </p>
			<p class="text">לדרשות האלו היה קהל מעריצים נלהב בקהילה הישראלית בלוס אנג'לס. גם אני צפיתי בהן מדי פעם. סנדרה הייתה מעבירה ערוץ בכל פעם שפניו של בן־דוד הופיעו על המסך. כשעמדתי כאן, במרכז העצבים של המדינה, האיש הזה נראה מסוכן עוד יותר. מה ימנע ממנו לכבוש את מדינת ישראל מבפנים? גם אם אין בכוחו להכריע את המלחמה בשדה הקרב, הוא יכפה על מדינת ישראל את חוקי ההלכה על פי תורת צור ישראל. </p>
			<p class="text">היתרון היחיד שנותר למוסד מול ממלכת שלם היה צי הצוללות הגרעיניות שנשאר ברשות מדינת ישראל לאחר הקרבות סביב נמל אשדוד במלחמת ההפרדה השנייה. עשרות אלפים נהרגו אז משני הצדדים הלוחמים. ראש הממשלה חזר והתחייב שלא יאפשר לעשות שימוש בנשק אטומי כנגד הצד השני. היה ברור שקרינה רדיואקטיבית לא תבדיל בין שני צידי הגבול. ובכל זאת האפשרות הזאת תמיד נשארה על השולחן, למקרה שהצבא של ממלכת שלם ינסה לבצע פלישת פתע כדי לכבוש את מדינת ישראל. היה ברור שבמקרה כזה המוסד ייאלץ להפעיל את נשק יום הדין. פעם קראו לזה "ברירת שמשון״. השמדה הדדית. </p>
			<p class="text">ממשלת ישראל חזרה והציעה שביתת נשק, אבל בן־דוד המשיך לסרב. "עִם גויים ועמי־ארצות אין אנו מנהלים משא ומתן, אבל עם אחינו, עצמנו ובשרנו, מצווה היא לאמצם אל הלב. בית ישראל הם, גם אם חטאו. כל שאני מבקש שיקבלו עליהם עול מצוות," כך חזר והכריז בדרשות שנשא במקום החביב עליו, בית הכנסת הגדול שהוקם על הר הבית. במוסד חששו שאם ייפול נשק אטומי בידי הקנאים, המצב עלול להידרדר עוד יותר. בן־דוד לא ניסה להסתיר את אמונתו שביאת המשיח תגיע רק כאשר גם הגויים יקבלו עליהם עול מצוות. למרות שחזר וטען שהדבר ייעשה בדרכי שלום, היה ידוע שיש בהנהגת ממלכת שלם כאלו שמתכוונים לדחוק את הקץ. במיוחד חששו במוסד מפניו של סגנו, שהיה ידוע בשם בנצוריה, מפקדם של השמשונים. איש לא ידע מאיפה בא ואיך עלה למעמדו הרם בממלכת שלם, אבל הוא נחשב לאיש החזק בממלכה, יחד עם בן־דוד. </p>
			<p class="text">על פי הניתוחים של אייזיק, המשיכו האנליסטים של המוסד להעריך שכל שיש לעשות הוא רק להחזיק מעמד. בסופו של דבר, כך גם טען ראש הממשלה בנאומיו בטלממד, העם שמעבר לגבול, החי כמעט על סף רעב, יקום במוקדם או במאוחר על מנהיגיו. אבל האמת הייתה שאף אחד לא היה יכול לדעת מה באמת מתרחש בתוך ממלכת שלם. ארבעת האבות אסרו על שימוש בתקשורת חופשית בטענה שההלכה היהודית אוסרת על לשון הרע. לא היה אפשר לדעת כמה מנתיני הממלכה תומכים בבן־דוד וכמה מתעבים אותו ואת תורת צור ישראל שנכפתה עליהם בכוח הזרוע. כל הפרה של חוקי ההלכה הזאת, אפילו הקלה ביותר, הייתה עלולה להסתיים במאסר ובעונש על פי דין תורה.</p>
			<p class="text">נכנסתי בלוויית התיש ושני שומריו אל הלשכה של ראש המוסד. זו הייתה הפעם השנייה שראיתי את המשרד של אבא מבפנים. הפעם הראשונה הייתה בבניין המוסד הישן. ה"משרד", ככה קראו לו אז. זה היה יומיים לאחר שסיימתי את הקורס המבצעי. התיש היה אז מפקד <span class="yarok-bold">היחידה המבצעית של </span><span class="yarok-bold">המוסד</span>. כשפקדו עלי להתייצב אצלו כבר ידעתי מה בכוונתו להגיד. נכנסתי לבדי ללשכה. אז עוד לא הצמידו אלי מלווים. הוא נשאר לשבת מאחורי המכתבה שהייתה מכוסה כולה בניירת ובמסמכים שונים. היה לו כישרון ידוע לשלוף מתוך המהומה הקבועה שעל שולחנו את המסמך הנכון ברגע המתאים ולסגור כך כל דיון חשוב. </p>
			<p class="text">לא הופתעתי. הוא רצה לברך אותי על כך שעמדתי בכל דרישות הקורס. למרות כל השמועות שמסתובבות, כך אמר, הוא לא התערב בשום שלב בתהליך המיון וההכשרה שלי. ברצונו להדגיש ששום דבר לא עומד להשתנות מעכשיו והלאה. בכל מבצע שאליו אצטרף אשפט על פי מעשי בלבד. "אף אחד לא יעשה לך הנחות, אליהו, בטח שלא אני." </p>
			<p class="text">עניתי שמעולם לא ביקשתי ממנו הנחות ואין לי שום כוונה להתחיל עכשיו. הוא קם מהמכתבה ועמד מעלי. נעמדתי גם אני. השתררה שתיקה קצרה. לאחר מכן אמר שהוא מצטער, אבל לא אמר על מה. בכל זאת קיבלתי חיבוק קצר וטפיחה על הכתף לפני שיצאתי. גם זה היה דבר נדיר למדי. הפעם לא ציפיתי לשום טפיחות על הכתף. הבן של ראש המוסד הכשיל את המבצע הכי חשוב שלו בתוך איראן, קירבה מיד ראשונה אל האייטולות עצמם. ממנו לא אקבל הפעם שום חיבוק. </p>
			<p class="text">הוא התיישב מאחורי המכתבה וסקר ברפרוף את הדוחות האחרונים שהונחו על שולחנו. אחר כך הורה לשני המאבטחים לצאת מהחדר וביקש ממני לשבת. "בוא ניגש לעניין, אליהו. אתה עובר את הגבול כבר מחר. אי אפשר להמתין <span class="yarok-bold">יותר</span>. תקשיב עכשיו טוב כי תצטרך לזכור את הכול בראש. אי אפשר לשים עליך שום מכשיר אלקטרוני. זה יותר מדי מסוכן." </p>
			<p class="text">הקשבתי היטב ועוד איך. היה עלי לשנן שמות של סייענים ונקודות מפגש. הייתי צריך ללמוד את המסלול. זה אמנם היה מבצע שתוכנן בחיפזון, אבל היה ברור שהתיש דאג להושיב עליו את "החברים של אייזיק", ככה קראנו להם, גאוני המחשוב של המוסד. הם העלו בפניו עשרות תרחישים שונים, ובסופו של דבר הוא בחר את המסלול בעל הסיכונים הקטנים ביותר. העדפתי לא לשאול מה המחשב חזה לגבי סיכויי ההצלחה של המבצע המתוכנן.</p>
			<p class="text">הוא כנראה<span class="yarok-bold"> </span>לחץ על זמזם כלשהו. שני מאבטחים הכניסו פנימה בחורה צעירה. סקרתי אותה במבט חטוף. שיער קצוץ, קומה נמוכה, גוף של נער צעיר. מבעד לשולי הסוודר שלבשה, שהיה גדול עליה בכמה מידות, יכולתי לראות שזרועותיה וצווארה מכוסים קעקועים. </p>
			<p class="text">"תכיר אליהו. שם קוד דיאנה. היא תהיה השותפה שלך למבצע," אמר והתרווח מאחורי המכתבה שלו.</p>
			<p class="text">קפצתי מהכיסא שלי כאילו הכיש אותי נחש. "תגיד לי, אבא, מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה? מה קורה כאן בכלל? אתה ברצינות מתכוון שאני אעבור את הגבול עם הילדה הזאת? בת כמה היא בכלל?" היא נשארה לעמוד ליד דלת הכניסה ונראתה כאילו היא מתכוונת להסתובב ולברוח.</p>
			<p class="text">"שב, אליהו. שב ותירגע," אמר והזמין את דיאנה במחוות יד להתיישב לידי.</p>
			<p class="text">"תקשיב לי עכשיו טוב," אמר בקול הזה שגורם לכל מי שנמצא לידו לעשות כרצונו. לי הוא נשמע תמיד כאילו הוא גורס חצץ בשיניו. "אני לא אזהיר אותך פעם נוספת. אני לוקח פיקוד ישיר על המבצע הזה. מרגע זה והלאה אתה תעשה בדיוק מה שאני אומר לך בלי משחקים ובלי ויכוחים, או שנמצא דרך אחרת לעשות את מה שצריך כדי לחלץ את אחיך. אם זה לא מוצא חן בעיניך, אתה יכול לפרוש עכשיו. ברגע זה."</p>
			<p class="text">היה לי ברור לגמרי למה הוא מתכוון. שאפרוש כמו שפרשתי מהמבצע בלוס אנג׳לס. לא התכוונתי לתת לו את התענוג הזה. חזרתי לשבת.</p>
			<p class="text">דיאנה הייתה סוכנת של ממלכת שלם שחצתה את הקווים והצטרפה למוסד. יש לו אמון מלא בה. היא נולדה באחד הקיבוצים באזור ומכירה היטב את השטח שבו ננוע. היא האדם היחיד שיש לו סיכוי טוב להכניס אותי לתוך ירושלים. </p>
			<p class="text">ההסברים שלו לא הרגיעו אותי בכלל. מה הוא זומם באמת? יכול להיות שהוא מתכוון להשתמש בבנים שלו כדי לנסות להגיע לבן־דוד? אפילו בשביל לב האבן שלו זה רעיון מטורף. ובכל זאת, חיסול מנהיג ממלכת שלם היה יכול לשנות את מצב העניינים מהקצה אל הקצה. המחשבה הוסיפה להציק לי לאורך כל התדרוכים שדיאנה ואני קיבלנו מהחברים של אייזיק במהלך הערב. רוב הזמן היינו עסוקים בבניית סיפור הכיסוי. דיאנה היא אחותי, כמובן. נשלחנו על ידי הרב של ישיבת כתר ארם צובא למצוא כמה כבשים אובדות מהעדר של הישיבה. זה היה המיטב שאייזיק הצליח למצוא. אולי בכל זאת הוא לא גאון כזה גדול.</p>
			<p class="text">דיאנה תדרכה אותי במשך שעה ארוכה על הישיבה שממנה באה. פעם זה היה קיבוץ שהוקם על חורבות הכפר הערבי סובא. מקימי הקיבוץ היו לוחמי פלמ"ח, ולכן קראו את שם היישוב "פלמ"ח־צובא.״ עם תום המלחמה הם קברו את מתיהם ועלו על ההר השומם כדי להקים עליו בית. עם השנים קמלו האידיאלים של השוויון והרעות, אבל הקיבוץ המשיך לפרוח. אחרי מלחמת ההפרדה הראשונה נותר היישוב בשטח ממלכת שלם. כמו בכל שטחי הממלכה החדשה, גם לחברי הקיבוץ הותר לבחור בין קבלת עול מצוות לבין גירוש אל צידו השני של הגבול. רובם בחרו לעזוב, מותירים מאחור את הבתים והרכוש. אני ודיאנה היינו צאצאי התושבים המעטים שבחרו להישאר. תפקידנו היה לטפל בעדר העזים והכבשים ולעשות את עבודות השירות בשביל האברכים. זה היה תירוץ לא רע אם מישהו ינסה לבדוק אם מכירים אותנו בישיבה. אבל גם אני וגם דיאנה ידענו שזה סיפור כיסוי עלוב למדי. </p>
			<p class="text">לא הייתה ברירה אלא לצאת לדרך עם מה שהיה בידינו, וזה לא היה הרבה. בתדרוך האחרון גם התיש הודה בכך. אבל ההחלטה שלו לא השתנתה. אנחנו יוצאים עם שחר. תוכנת אנתרופוקן חזתה תנאי מזג אוויר מעולים למחר, הטמפרטורה לא תעלה מעל ארבעים מעלות, וערפל כבד צפוי באזור החדירה. </p>
			<p class="text">התיש סקר בפני צוות הפעולה שלנו את המצב. כהרגלו, התדריך היה קצר וברור. הוא לא היה איש של מילים רבות, אבל המילים שאמר היו תמיד מדויקות. היכולת שרכש במהלך הקריירה שהביאה אותו אל כיסא ראש המוסד, לנתח גם את המצבים המורכבים ביותר ולקבוע תוכנית פעולה ברורה, הייתה הסיבה להשפעתו על כל מי שמסביבו, מלוחמי המוסד ועד לראש הממשלה. הזיכרון הפנומנלי שלו אפשר לו להיות מעורב בכל מבצע ובכל פעילות של הארגון עד אחרון הפרטים. לכן הנחתי שגם את מבצע אלישע הוא לא רק הגה ותכנן, אלא גם עקב אחריו מקרוב. הוא ידע שבסופו של דבר ניסו להפוך אותי לסוג של נער פיתוי, בהתחלה לפרופסור ג'לילי, ואחר כך, כשהתחיל הרומן שלי עם סנדרה, עבר מוקד ההתעניינות שלהם אליה. לא הייתי הראשון שהמוסד התכוון לנצל באופן הזה. אבל גם אבא וגם המוסד, שעדיין נחשב לאחד מארגוני הביון הטובים בעולם, נפלו הפעם בפח. הם חשבו שהם שולחים פיתיון קטן כדי ללכוד דג גדול, אבל מתברר שהדג היה דייג בעצמו. </p>
			<p class="text">הבטתי בו היטב במהלך התדרוכים. לא פעם חשבתי על כך שמדינת ישראל הייתה כבר נופלת מזמן לידי בן־דוד אלמלא התיש שהחזיק אותה על כתפיו החסונות. הוא היה ממוקד במטרה אחת, ובמטרה אחת בלבד, למנוע מהצד השני להכריע את המלחמה. לדחות את הקץ. אם צריך להקריב בדרך כמה קורבנות, כולל את הבנים שלו, לא עשה רושם שזה יעכב אותו יותר מדי. רשמתי את תווי פניו בזיכרוני. מי יודע אם אראה אותו שוב. הראש הקירח כביצה, מצח האינטלקטואל הרחב שהוריש ליוני ואצלו נחצה בשני קמטים עמוקים ששיוו לו את מראה התיש. העיניים. העיניים שלא מסתכלות אף פעם לשום מקום אבל רואות הכול. באותו רגע עברה בי המחשבה שגם את המבט הוא הוריש ליוני. את המבט הזה בדיוק זכרתי מאותו יום בחוף עתלית, מול המבצר הצלבני.</p>
			<p class="text">כשהיה ילד קטן, לא באמת התעניינתי בו — באחי שהיה צעיר ממני בחמש שנים. הוא פשוט היה שם וזהו. איזה ילד רואה בכלל את אחיו הקטן? אבל ככל שהוא צמח מילד לנער, לא יכולתי עוד להתעלם מנוכחותו. הרגשתי שיש בו מהות אחרת. המבט שלו אף פעם לא היה מרוכז בעיני. היה נדמה שהוא מביט דרכי לעבר מקום מרוחק, מעבר לי. אחר כך התחלתי לשים לב לציורים שלו. הוא היה צייר מחונן מגיל צעיר. ככל שהפך מילד לנער, הפכו הציורים יפים יותר, אבל גם מוזרים יותר ויותר. הוא הרבה לצייר בעלי חיים. הוא צייר כלבים. הוא צייר גדיים, ואולי היו אלה טלאים. הוא אהב לרכב על סוסים והִרבה לצייר אותם. ארבעה סוסים דוהרים ועליהם רכובים פרשים, מסתערים על קו האופק, היה הציור שחזר אצלו שוב ושוב. אף פעם לא ראיתי אותו מצייר בני אדם. גם על הציורים שלו שָׁרָה יופי של זרות. ככל שהוא התבגר, החיות שצייר התרחקו והלכו מן המציאות והפכו ליצירי דמיון מעולם אחר. הכלבים צימחו ראש של איש מפח. הגדיים ריחפו מעל הרי געש מעלי תימרות עשן. הסוסים עטו שריון מלחמה, הפרשים צימחו כנפיים. לא אחת שאלתי אותו מאין באים לו הרעיונות הללו, והוא ענה שהוא רואה אותם כשהוא עוצם את עיניו. </p>
			<p class="text">זה קרה ביום האחרון שלנו יחד. למחרת היה עלי להתחיל את המסלול בשייטת. יוני היה בן חמש־עשרה, וכבר היה גבוה ממני במקצת. יצאנו מהים, אוחזים בגלשנים שלנו. השמש החלה להיעלם מאחורי הקיר האחרון שנותר מחומת המבצר האדיר שלפני אלף שנה בנו הצלבנים. חשבתי על כך שעכשיו הגיע גם זמנו להיעלם, להיבלע לעולמים בתוך גלי הים. הייתה לי תחושה מוזרה שגם בראשו של יוני חולפת בדיוק אותה מחשבה. עמדנו זה לצד זה והבטנו בגלים המכים בשארית הקירות העתיקים, ההולכים וקורסים אל תוך הים הגואה. ואז בפעם הראשונה ראיתי כמה יפה אחי יוני. אף פעם לא החשבתי את עצמי לבחור יפה. האשמתי את אבא שהעניק לי את הסנטר הנוקשה וארובות העיניים השקועות. כעת ראיתי שתווי פניו הגסים של אבא, כאילו נחצבו מגוש גרניט בידי פַּסָּל עז מבע אבל קצר רוח, הולכים ומתגלים בפניו של אחי, משורטטים בקווים כל כך עדינים, כל כך מרוככים. אותו סנטר מתריס, אותו מצח נוקשה, אפילו נטיית הראש הנגחנית הופיעו אצלו באורח פלא בתבנית הרמונית מדויקת. הוא עמד שם, כהה וחרישי, והביט במרחב המים האין־סופי, שנראה כמשטח מתנועע עשוי נחושת מרוקעת. עיגול השמש הכפיל את עצמו לתוך קו האופק במהופך ונשבר במיליון זהרורי אודם על פני קצף הגלים. הייתי במרחק לא רב ממנו. אולי מטר או שניים. גם לאור השקיעה הדועך יכולתי לראות היטב את צדודית פניו. משב רוח חולף הסיט מעל פניו קווצת שיער שקצותיה צרובים ממלח הים ומשמש. באותו רגע הבחנתי כי על סנטרו ועל לחייו כבר החל לבצבץ שער פנים דק ובהיר. עמדנו שנינו בדממה מול המראה המרהיב. התחיל להיות קר. יוני עמד זקוף ודומם כמו פסל. כמו פסל יווני, חשבתי, למרות שלא בדיוק ידעתי אז למה אני מתכוון. הנער שצמח מתוך הילד לא הוסיף לגוף התמיר שום משקל. דרך עורו השזוף הבחנתי במתווה הצלעות ובשריגי השרירים הבולטים בשכמות כתפיו, כאשר פרש את ידיו לצדדים, כאילו הוא מנסה לחבק את כל המראה מלא היופי שלפניו.</p>
			<p class="text">שנים לאחר מכן, כשהייתי במשימת עיקוב אחרי איש עסקים איטלקי שנחשד בשיתוף פעולה עם האיראנים, נקלעתי לקתדרלה של מילאנו. הבטתי בציור קיר גדול שבו נראה ישו מתענה על הצלב, עיניו נשואות אל השמיים הריקים. זה היה אותו מבט שרואה את הכול ואינו מבחין בדבר. ואז הבנתי. יופיו של אחי, שרק הלך והתעדן במרוצת השנים, היה יופי הנובע מתוך כאב. </p>
			<p class="text">עוד כשהיה ילד הרבה להתבודד, שקוע בתוך עולמו הפנימי. אחרי שאמא נהרגה בתאונה בנפאל, הוא נסגר עוד יותר. זה קרה באחד מאותם טיולי אקסטרים לנשים. אמא שלי תמיד הלכה על האקסטרים. היא עצמה נהגה ברכב שהידרדר לתהום, כך שלא היה אפשר להאשים במותה איש. אני כבר הייתי בן שבע־עשרה והיה לי יותר קל להשלים עם האובדן. יוני היה מי ששילם את מלוא המחיר. הוא היה אז נער בראשית גיל ההתבגרות ואמא הייתה היחידה שידעה להגיע אליו. היה נדמה שיש להם שפה סודית משלהם. אבא ואני נשארנו מחוץ לתחום. אחרי התאונה השתדלתי לעשות כמיטב יכולתי למענו. לקחתי אותו איתי בכל פעם שהלכתי לגלוש וביליתי בחברתו לא מעט שעות. אני חושב שהייתי החבר היחיד שהיה לו בכל תקופת ההתבגרות. אבל גם באותה תקופה לא באמת הצלחתי להגיע אליו. הוא תמיד גרם לי לחשוב שהוא עסוק באיזו בעיה שמכבידה על נשמתו, אבל מעולם לא הביע שום מצוקה במילים. כאילו השלים עם כך שנועד לגורל אחר. </p>
			<p class="text">אחרי הטיול שלנו לסיני, בחופשה שקיבלתי לאחר סיום המסלול, התחלתי לחשוש שהמצב שלו מחמיר, שאחי האהוב הולך ומאבד את האחיזה במציאות. הרבה לא יכולתי לעשות למענו. כשפניתי לאבא הוא ענה שהוא יודע. שהוא כבר זמן־מה שם לב למצבו של יוני. "אנחנו לא נוכל לעזור לו, אליהו," ענה לי כשהתקשרתי אליו לעבודה. שנאתי את השיחות הללו. הפוליפון הפרטי שלו אף פעם לא היה זמין, והייתי צריך לעבור דרך שלוש מזכירות בדרך אליו. הפעם ענה לי מיד, כאילו ידע במה מדובר. זה היה אחד מאותם דגמי פוליפון ראשונים, ופניו ריצדו על המסך בחוסר סבלנות. ובכל זאת התעקשתי שחייבים לעשות משהו. אולי טיפול פסיכולוגי, הצעתי. אבא שתק רגע ואמר שיוני אינו זקוק לשום טיפול ואנחנו צריכים לקבל אותו כמו שהוא. "אתה מכיר את אחיך יותר מכל אדם אחר בעולם. חוץ מאמא שלך, אולי. אבל גם אתה לא יכול להבין אותו באמת. אחיך יוני הוא..." התיש היסס לרגע ואז אמר שיוני הוא אחר. שאלתי מה פירוש אחר. שוב היסס מעט ואמר שגם הוא אינו יודע להסביר את הדבר במדויק. "אחיך עובר תהליך. תהליך חשוב מאוד. אסור לנו להתערב, אליהו. תניח לעניין הזה וזהו. נצטרך להשאיר את המצב כמו שהוא ולקוות לטוב," כך קבע, ואמר שהוא חייב לחזור עכשיו לעבודה. הוא באמצע דיון חשוב. תמיד הוא היה באמצע דיון חשוב. לא חזרנו לדון בעניין. אני המשכתי לדאוג. למה התכוון התיש כשאמר שיוני עובר תהליך? זה לא התאים לאבא שלי להשאיר דברים סתומים.</p>
			<p class="text">אחרי שהתגייסתי למוסד, נותר לי רק קשר קלוש עם אחי. ידעתי שהוא נע ונד בין מקומות ועבודות אחרי שהשתחרר מהצבא. פעם ירד לאילת. פעם חזר לתקופה ממושכת לישיבה בתקוע. אל הבית בשדות ים חדל להגיע. אם להאמין לתיש, הוא כלוא כעת במרתפי מצודת דוד. אבל אני הייתי משוכנע שהמצב שלו הרבה יותר מורכב. יכולתי לראות איך הצורך שלו לגלות בעולם משמעות נסתרת יכול לקרב אותו אל האנשים מעבר לגבול. האמונה העמוקה הזאת, שעל פיה נע העולם על פי תוכנית שנקבעה מלמעלה, עלולה מן הסתם לקסום לו מאוד. הוא הרי תמיד חיפש אחר פשר התוכנית הגדולה של היקום.</p>
			<p class="text">עוד לפני אותה נסיעה משותפת לסיני תמיד ידעתי שאחי האהוב מהלך על חבל דק בין דמיון למציאות. אבל רק שם הבנתי לראשונה עד כמה החבל הזה הולך ונפרם. העובדה שהסכים להצטרף אלי הפתיעה אותי. הים היה אהבתו הגדולה של יוני, וכנראה ההבטחה שלי, שנצלול יחד בחור הכחול של דהב, הייתה פיתוי שהוא לא היה יכול לעמוד בפניו. יצאנו מאוחר בלילה בהחלטה של רגע. אמרתי לו שהחלטתי לרדת לסיני לכמה ימים והצעתי לו להצטרף אלי. הוא לא שאל שאלות, אלא הלך וארז את תרמיל הטיולים המרופט שלו. נסענו כל הלילה ביונדאי ג'נסיס החבוטה שלי. אפילו לא חשבתי לבדוק אם יש מספיק מימן במכל. יוני כמעט שלא הוציא מילה מפיו במשך כל הנסיעה. הנחתי לו לצלול לתוך מחשבותיו. מבטו היה מרותק אל פנסי המכוניות החולפות מדי פעם אל מול הג'נסיס הדוהרת על פני כביש הערבה השומם. לא היה אפשר להגיע אליו כשהיה שקוע כך בתוך עולמו הפנימי.</p>
			<p class="text">הגענו ממש עם הזריחה, על קצה שאריות הבערה הפנימית במנוע. ניגשתי לדבר עם המצרים במרכז הצלילה. הראיתי להם את כנפי העטלף שלי. זה בדרך כלל עובד. הם הסכימו להשכיר לי ציוד בשביל יוני, למרות שהיה ברור שאין לו רישיון. הוא לא היה צריך יותר מדי הסברים. בתוך פחות משעה כבר השתלט היטב על איזון המשקל הסגולי בתוך המים, ולמד כיצד לווסת את הנשימה כדי לחסוך באוויר הדחוס. הבחור שלקח אותנו אל אתר הצלילה ניסה לומר שהחור הכחול הוא לא מקום שמתאים לצוללנים מתחילים, אבל גם לו הראיתי את הכנפיים והוא השתתק.</p>
			<p class="text">הכתם המרצד של הסירה נשאר מעלינו כשהתחלנו לרדת בין קירות האלמוגים חסרי הקרקעית. זה היה אחד מאותם ימים נדירים. האובך התפוגג והשמש שעמדה <span class="yarok-bold">ברום השמיים </span>הטילה קרניים אנכיות שהצלילו את הים עד לתחתית המעמקים האפלים. עקבתי מקרוב אחר תנועותיו של יוני במים. הוא לא הביט לעברי אפילו פעם אחת. תשומת ליבו הייתה מרותקת לקירות האלמוגים שביניהם התחרו אלה באלה דגים ויצורי מעמקים בצבעוניות שכבר אינה קיימת בשום מקום בעולם. הוא הוסיף לאבד גובה. כבר עברנו מזמן את העומק הרצוי לצולל מתחיל. ניסיתי לרדת מהר יותר ממנו כדי לחסום את דרכו אל המעמקים המחשיכים. הוא ירד מהר ממני, מהר יותר ממה שפרוטוקול הצלילה מאפשר. אחרי כמה דקות איבדתי אותו. הדופק שלי עלה, והתחלתי להרגיש מחנק בתוך המסכה. נאבקתי לא לאבד שליטה. אסור לאבד עשתונות מתחת למים. במשך כל המסלול בשייטת הצלחתי איכשהו להסתיר את נקיפת הבהלה בסרעפת שהרגשתי בכל פעם שהיה עלי לצלול לתוך תהום חסרת קרקעית. חששתי שאני עומד להתעלף או לאבד את הקשר עם המציאות. זה רגע מסוכן לכל צולל, לא משנה כמה הוא מנוסה. היה נדמה לי שאני רואה את דמותו של יוני אי־שם במרחק, והוא רומז לי לבוא אליו, להיבלע איתו במחשכים. <span class="yarok-bold">לרגע לא הייתי </span><span class="yarok-bold">בטוח אם זה הוא או השתקפות של ילד צעיר, בהיר </span><span class="yarok-bold">כל כך כנגד חשכת התהום עד שנדמה היה לי שהוא </span><span class="yarok-bold">קורן אור פנימי</span>, שהוא קורא אלי מתוך מעמקי האפלה. הבנתי שאני מתחיל להזות. הייתי חייב להחליט אם לרדת אחרי הצללית המעומעמת או לעלות למעלה, אל האור.</p>
			<p class="text">בסוף לא קרה בעצם כלום. עוד לפני שהצלחתי להשתלט על הנשימה המואצת ולהתגבר על תחילת התסמינים של שכרון המעמקים שתקף אותי, יוני חזר. המשכנו את הצלילה כרגיל. כשחזרנו לסירה, לא אמרתי כלום. הוא ניער את שערו הרטוב שגלש על פניו וחייך אלי. חייכתי בחזרה.</p>
			<p class="text">בלילה, כששכבנו זה לצד זה על מחצלת ליד הזולה שלנו והבטנו בשמיים מנוקדי הכוכבים, התחלתי לחשוב שבכל זאת הלחצים שאליהם נחשף בעומק הים גרמו לו לשינוי תודעה. הוא דיבר. הוא דיבר בלי הפסקה. הוא אף פעם קודם לכן לא דיבר איתי כך. זה לא שהמילים שלו היו מבולבלות, הרבה מתוך מה שאמר פשוט לא הצלחתי להבין.</p>
			<p class="text">כשיוני היה צעיר יותר חשבתי שאולי חלק מהשונות שלו נובע מנטייתו המינית. חשבתי לא פעם להגיד לו שהכול בסדר, שאני אוהב אותו גם אם הוא אוהב גברים, אבל אף פעם לא הצלחתי להביא את עצמי לקיים איתו את השיחה הזאת. עכשיו הוא דיבר על המיניות שלו מרצונו. הוא אמר שהוא גוזר על עצמו פרישות. שהיצר המיני מהווה מחסום בינו לבין מי שהוא רוצה וצריך להיות. שהוא חייב להישאר טהור. אחר כך עבר לדבר על דיני טוהרה שלמד כפי הנראה בישיבה. "מטמאה מעת לעת... אינה מטמאה את בועלה... ואף מטמאה את בועלה..." אני לא זוכר את המילים המדויקות. זאת הייתה כנראה שפת גמרא שאותה מעולם לא הכרתי. נדמה לי שהוא ניסה להסביר שאין טוהרה מספקת אלא בפרישות מוחלטת, שכל הנאה מינית נגועה בחטא קדמון. זה כבר לא מצא חן בעיני. אפילו בישיבות הכי קיצוניות לא דיברו במושגים כאלה. ניסיתי לעצור את שטף דיבורו, להפוך את העניין למשהו שאפשר לצחוק עליו. שאלתי אם אחרי שניסה לחזור בתשובה הוא החליט עכשיו להתנצר. יוני חזר וניסה בעקשנות וברצינות מוחלטת להסביר לי את כוונתו המדויקת. הדבר היחיד שהצלחתי להבין זה שהוא נמצא באיזושהי שליחות. ביקשתי שיספר לי מהי אותה שליחות. השתדלתי שלא להראות לו שדבריו מעוררים בי דאגה, שלא יחשוש לומר כל מה שעובר בראש היפה הזה שלו, שרציתי באותו רגע לנשק מתוך אהבה ורחמים. הוא אמר שקשה לו להסביר, שצריך פשוט להרגיש את זה. שיש בתוכו מקור של חום, או יותר נכון של אור, ששואף להגיע למקום אחר, הוא לא בטוח שהוא יודע לאן. הוא אמר שזה קשור לתפקיד שלו בעולם. "לכל אחד בעולם יש תפקיד וזה התפקיד שלי, למצוא את הדרך אל האור," אמר, ואני התחלתי לדאוג אפילו יותר. אמרתי שהוא לא חייב למלא שום תפקיד. שיניח למחשבות הללו ופשוט ינסה ליהנות מהרגע הזה שבו אנחנו שנינו יחד כמו פעם, כמו שהיינו לפני שהתגייסתי לצבא. הזכרתי לו את הגלישות בים ואת השקיעות מול המבצר הצלבני. אמרתי שאולי התפקיד שלו יתברר לו בעתיד, ושעכשיו עליו לנסות לקבל את עצמו ואת החיים שלו כמו שהם, כמו שכל אחד חייב לקבל. הוא לא ענה, אבל הרגשתי שדעתו כבר מוסחת ממני, שהוא שקוע בכיפת השמיים האפלה, המרוצפת בכוכבים, שנפרשה מעלינו בכל תפארתה. רק בשמי סיני עדיין היה אפשר לחזות בענן המתאבך של שביל החלב, מתנשא בכל תפארתו במרכז המרחב השמימי האדיר. באותו רגע חצה אותו מטר של מטאורים שהופיעו מן האין בזה אחר זה ונעלמו מעבר לשוליו. </p>
			<p class="text">אחרי השיחה ההיא אל תוך הלילה המשכנו את החופשה כמעט כרגיל. צללנו עוד פעמיים בדהב, ואחר כך עברנו לשארם א־שיח'. אם אני זוכר נכון, זה היה חמש שנים לפני שהגבול למצרים נסגר באופן סופי. </p>
			<p class="text">אבל היה עוד מקרה אחד באותו טיול שהדאיג אותי מאוד. זה היה ביום האחרון, כשכבר התחלנו להתארגן לחזור הביתה. יוני עצר באמצע רכיסת התרמיל שלו ופנה אלי ואמר שהוא מצטער אבל יהיה עליו לעזוב בקרוב. הרגשתי את הנקיפה הזאת בסרעפת כשקורה משהו לא טוב. כמו אז, כשאבא מצא אותי מסתובב על החוף ואמר שהוא צריך לספר לי משהו חשוב שקשור לאמא, וביקש שנחזור קודם הביתה, לפני שהוא יסביר לי מה קרה. שאלתי את יוני בקול הכי רגיל שהצלחתי לגייס למה בדיוק הוא מתכוון. הרי שנינו חוזרים עכשיו יחד לבית שלנו בשדות ים, איזו סיבה יכולה להיות לכך שניפרד? הוא לא רצה להסביר את דבריו, אבל היה ברור שהוא קשוב לאיזו תוכנית שלמה שנהגתה בראשו כבר אז. </p>
			<p class="text">באותו ערב עשיתי את השיחה ההיא לאבא. אמרתי לו שיוני הולך ומתנתק מהמציאות. שהוא קשוב לקול פנימי שמשדר לו כל מיני מסרים. אבא אמר שהוא מבין על מה אני מדבר, אבל הוא משוכנע שכל ניסיון להתערב בחייו של יוני רק יחמיר את המצב. שיש להניח לו לסיים את החיפוש. היה מוזר לשמוע את התיש, שההיגיון האנליטי הכתיב תמיד את דרכו בחיים, מדבר במילים סתומות כל כך. אני הייתי אז רק ילד בן עשרים ושתיים. לא הייתי מסוגל להתווכח או לנסות לסתור את דעתו. והאמת היא שאני חושב שבסופו של דבר הוא צדק כמו תמיד גם בעניין הזה.</p>
			<p class="kot-mispar">6.</p>
			<p class="text-no-hazacha">גם הפעם תוכנת אנתרופוקן לא טעתה. חצינו את הגבול באזור בן שמן בדיוק בשעה שש וארבעים בבוקר במעטה של ערפל סמיך. פעם עבר כאן כביש מספר שש. עכשיו זה היה קו הגבול החדש. את ארבעת מסלולי כביש האספלט הזנוח פילחו קוצים ושיחים. מן המרחק שמענו <span class="yarok-bold">צרורות ירי מהיר</span>. זאת הייתה פעולת הסחה של לוחמי המוסד לכוח של הבריונים שפטרל לאורך קו הגבול. לעבור את הגדר לא הייתה בעיה. היא הייתה שריד לזמנים ישנים, ואת מערכת ההתראה שלה <span class="yarok-bold">לא הייתה בעייה לאייזיק לנטרל</span>.</p>
			<p class="text">היינו מצוידים במערכת קירור מהסוג החדש, רתמת גוף וקסדה שציננו את אזור הלב והראש. זאת תמיד הייתה הרגשה מוזרה לנוע בתוך החליפה הזאת. אני זוכר את הניסיונות הראשונים שעשו עלינו בזמן המסלול בשייטת. הדגמים הראשונים היו מסורבלים וכבדים, ובכל זאת אפשרו לפעול גם בשעות היום החמות ביותר. הדגם החדש היה קל ונוח בהרבה, אבל גם בתוכו חשתי די מהר את התחושה המוכרת. החליפה מקררת את זרם הדם ומגינה על המוח מפני מכת חום, אבל הגוף עדיין חש את המועקה.</p>
			<p class="text">לא יכולתי להרשות לעצמי לפגר אחרי דיאנה. אם גם לה היה קשה לנוע בשדה הפתוח, שהלך והתלהט ככל שהערפל התפזר ושמש רצחנית עלתה מעבר לגבעות, לא היה אפשר לראות זאת. עברנו בסמוך לתל גזר. הבטתי בחורבות הקיבוץ וחשבתי לעצמי שכל כך הרבה פעמים המקום הזה ננטש ונבנה מחדש והנה הוא שוב עומד שומם. לאחר מלחמת ההפרדה הראשונה הורו ארבעת האבות שבכל יישוב שנעזב תקום ישיבה תורנית. אבל לממלכה החדשה לא היו מספיק נתינים להגשים את כל המשימה. רבים מאותם קיבוצים ומושבים שנעזבו על ידי תושביהם נותרו לעמוד ריקים מאדם. </p>
			<p class="text">עשינו איגוף גדול סביב ישיבת יהושע בן־נון והמשכנו לעבר מנזר השתקנים בלטרון. דווקא בו ובנזיריו לא פגעו אנשי בן־דוד. אפילו הם נמנעו מסכסוך עם העולם הנוצרי כולו, לאחר שכבר הקימו על עצמם את כל מדינות העולם המוסלמי. המנזר שבו שהו פעם רק כמה עשרות נזירים הפך כעת למשכנם של מאות, אולי אלפים, אף אחד לא ידע את המספר המדויק, שנהרו אליו מכל קַצוות תבל. זה התחיל כבר בזמן מלחמת ההפרדה הראשונה והתחזק עוד יותר אחרי שהוותיקן הכריז שהמלחמות בין מדינת ישראל לממלכת שלם מבשרות את אחרית הימים, וכי בכל רגע צפויה ההתגלות השנייה. </p>
			<p class="text">החום והלחות שעמדו באוויר הכריעו אותי. נאלצתי לבקש מדיאנה לעצור. מסוכן להמשיך לנוע בשטח החשוף לאור היום, כך תירצתי את העניין. התיישבנו מתחת לעץ אלון בודד ושתינו מים מתוך חליפות הקירור. זה היה התחכום הגדול של החליפה החדשה. התאים הסולאריים שכיסו אותה הספיקו ביום שמש גם לקירור וגם לייצור מים בתוך המעבה שהיה מחובר לחליפה מאחור. דיאנה הוציאה מפה והתיישבנו לְאַתֵּר את מקומנו המדויק. התיש הורה שלא לספק לנו שום מכשיר איכון אלקטרוני. כל מכשיר קשר או תוכנת ניווט מתקדמת היו אסורים לשימוש מעבר לגבול, ואם ניעצר תתגלה בגללם זהותנו האמיתית. לא טרחתי להעמיד פנים שאני יודע לקרוא מפה טופוגרפית. כבר מזמן זה לא היה חלק מההכשרה של איש מוסד, וגם בשייטת כבר לא היה בכך צורך. דיאנה ידעה לקרוא מפה היטב. הרב של ישיבת ארם־צובא, כך הסבירה לי במהלך התדריך, הטיף לבחורי הישיבה לנהוג כממשיכי דרכם של אנשי הפלמ"ח שהקימו את הקיבוץ, ולכן חזרו ללמד בישיבה ידיעת הארץ כמו אנשי דור החלוצים, שהקימו לפני יותר ממאה שנים את המדינה היהודית באמצעות מפה ומימייה ודרך מסעות רגליים בכל רחבי הממלכה. </p>
			<p class="text">עם רדת הערב שַׁבְנוּ לנוע לעבר נקודת המפגש עם איש הקשר המקומי שייתן לנו מחסה לשעות הלילה. הוא הבטיח לארגן לנו שני איזינועים כדי שננוע יותר מהר. כל שהות מיותרת של שנינו בשטח הפתוח סיכנה את המבצע כולו. בתדריך שקיבלנו לא היה עליו הרבה מידע. הראו לנו תמונה של איש מזוקן בעל שׂער פרא. עם אדרת עור הכבש שעל כתפיו הוא נראה כמו נביא מימי התנ"ך. שם הקוד שאייזיק נתן לו היה יוחנן, וזה פחות או יותר כל מה שידענו עליו. סיפרו לנו רק את מה שהיינו צריכים לדעת. חשדתי ששוב אייזיק מתחכם, אבל לא הספקתי לבדוק את העניין.</p>
			<p class="text">איבדנו לא מעט זמן שינה יקר כשחיפשנו בסבך החורשה את בקתת העץ הנסתרת של הסייען. השעה כבר הייתה קרובה לחצות. הכלב שישן על כפותיו הקדמיות בחזית הבית חש בנו, זקף את ראשו והשמיע נביחה אחת. אור עששית נדלק בחלון, ומתוך הבקתה יצא גבר גדל גוף, על כתפיו אותה אדרת מצמר כבשים. </p>
			<p class="text">"שלום עליכם, יהודים טובים, ברוכים הבאים בצל קורתי," אמר בקול רך וכנוע שעמד בניגוד לקומתו הגבוהה ולמראהו החסון.</p>
			<p class="text">שמעתי לא מעט על המתבודדים ששבו לחיות כמו בתקופת התנ"ך, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי באחד מהם. היה אפשר למצוא אותם משני עברי הגבול. רובם היו פליטי המלחמות שנותרו ללא קורת גג. אבל היו מי שבחרו בחיים כאלו מרצונם, מתרחקים מהזיהום וממכות העכברושים שנפוצו בערים הגדולות, ומהמלחמות הנמשכות ללא הרף כבר כמעט <span class="yarok-bold">עשרים שנה</span>. </p>
			<p class="text">נכנסנו פנימה לבקתה הקטנה שנבנתה מקורות עץ גסות. יוחנן שב לבחוש בתבשיל שעמד בפינת הבית מעל פתילייה מעשנת. </p>
			<p class="text">"אודה לכם אם תכבדו אותי במצוות נטילת ידיים," אמר והניח במרכז השולחן קערה וקנקן חרס. הושטנו את כפות ידינו, ויוחנן יצק עליהן מים. אבל רק לאחר שהִזה מהם מעט גם על ראשינו, נחה עליו דעתו. אחר כך לקח תרווד ומזג מהסיר המפויח אל תוך קערות האוכל. לא הצלחתי לנחש מה בדיוק מכיל התבשיל החם והסמיך. כמה מיני ירק, עשבי תיבול וגם כמה חתיכות חיוורות של בשר. דיאנה אכלה במהירות, בלי לומר מילה.</p>
			<p class="text">"טעים מאוד," אמרתי לסייען. "אני רואה שחיים יפה אצלכם כאן בממלכה."</p>
			<p class="text">"אם אדם בוחר לחיות את חייו כשמבטו מושפל אל האדמה, מתגלה לעיניו רק תפארת הבריאה, אבל אם תישא פניך מעלה, תראה מיד את הרשע שבאדם. על כל מאמין מוטל למלא את מצוות הנביא מוחמד, להיות לו לשהיד, ואני תורם מכאן את חלקי המועט. אולי אביא על עצמי מוות מהיר, אבל אזכה במלכות השמיים, אינשאללה ובעזרת השם." דיאנה דחתה ממנה את קערת האוכל והלכה לשבת בפינת החדר.</p>
			<p class="text">במוסד הסתובבו לא מעט שמועות על כת מסתורית שעשתה לעצמה נפשות מעבר לגבול. ערבים מומרים, אלה שבחרו להישאר בגבולות הממלכה ולא נמלטו אל שטחי המדינה הפלסטינית, שהכריזה על עצמאות מיד כאשר התחילו מלחמות היהודים בעצמם. בן־דוד מעולם לא הסתיר את כוונתו לכבוש מחדש את שטח פלסטין מיד לאחר שיביס את מדינת ישראל. קנאי ממלכת שלם לא התכוונו לוותר על נקמת דמם של אלפי המתנחלים שנהרגו על קידוש השם בתקופת הגירוש הגדול. בינתיים גם ערביי פלסטין החופשית וגם אחיהם בעזה שקעו לתוך חיי עוני מחפיר ורעב. <span class="yarok-bold">המחסור במים ושנות הבצורת הנמשכות מוטטו</span><span class="yarok-bold"> את רוב שטחי הגידול החקלאי</span> וגרמו לסכוכים אלימים ברחבי המזרח התיכון כולו. כל מדינה נאבקה לבדה כדי להאכיל את תושביה הרעבים. אף אחד כבר לא סייע לאף אחד אחר. גם ארצות הברית, שהייתה עסוקה בבעיות שלה מבית, משכה את ידה ממדינות האזור מוכות הבצורת וסכסוכי הגבולות הנצחיים. </p>
			<p class="text">ממלכת שלם רדפה את אנשי הכת הזו ללא רחמים, ובכל זאת היא המשיכה לפרוח במסתרים. זו הייתה התכה כלשהי בין האסלאם ובין הנצרות והיהדות לדת חדשה המקדשת את הענווה והשלום. שיערתי שהמארח שלנו חבר בכת הזאת, אבל העדפתי לא לשאול אותו שאלות מיותרות. כל סוכן יודע שעדיף שלא להיחשף לשום מידע מעבר להכרחי לביצוע המשימה.</p>
			<p class="text">יוחנן פרש שתי מחצלות, ודיאנה ואני נשכבנו עליהן כדי לתפוס כמה שעות שינה עד שיעלה השחר. הוא נותר לשבת ליד השולחן, קורא בקול חרישי מתוך ספר תפילה שהוציא ממקום מחבוא בתוך גומחה נסתרת בקיר בקתת העץ.</p>
			<p class="text">"ברוך אדוני אלוהי ישראל כי פקד את עמו וישלח לו פדות, ויצמיח לנו קרן ישועה בבית דוד עבדו, לזכור את השבועה אשר נשבע לאברהם להצילנו ולעובדו בלי פחד יומם וליל," כך או משהו בדומה לזאת מלמל מתוך זקנו הפרוע. חשבתי שאין במילות התפילה שום דבר שעלול להרגיז את הבריונים, אבל ראיתי שדיאנה מתפתלת בחוסר נוחות מתחת לשמיכה. </p>
			<p class="text">לא הצלחתי להירדם. המחשבות רצו לי בראש. מעבר להרים אחי מחכה שאגיע להציל אותו, תמרי ממתינה לי בביתה במושב, וסנדרה מצפה לשובי מעבר לאוקיינוס. מה הסיכוי שאצליח לעשות את הדבר הנכון בשביל כולם? העתיד להיות נפרש בפני באלף מסלוליו האפשריים, ואיך אוכל לדעת מה הכיוון הנכון? ולמי בכלל ניתנת הרשות לבחור? השינה הייתה ממני והלאה. קמתי וישבתי על כיסא העץ הגס מול יוחנן, שקרא בלחש מתוך ספר התפילות לאור עששית מפויחת שכמוה ראיתי עד אז רק בסרטים. הוא הניח מידיו את הספר ופנה אלי.</p>
			<p class="text">"קשה להירדם, אה? אִנְתִ לַיילִי אֻם נָארִי?" שאל בערבית. אור העששית העמיק עוד יותר את הקמטים בפניו, שחייו במקום הנידח הזה חרתו בהן תלמים עמוקים. </p>
			<p class="text">"אל תגיד מה שמך ומה שם הבחורה," המשיך לפני שהייתה לי שהות לענות, "וגם לא מה מביא את שניכם לכאן ולא מהי מטרת הדרך שבה אתה הולך. ענה לי רק לשאלה אחת, האם בסוף כל דרך ממתינה מטרתה?" </p>
			<p class="text">לא הבנתי איך הוא ניחש על מה בדיוק אני חושב. עניתי שאיני יודע. אמרתי שאני חושב שמי שהולך בדרך חייב שתהיה לו מטרה. אמרתי שאולי לפעמים הדרך עצמה יכולה לגלות את סיבתה.</p>
			<p class="text">יוחנן שאל אם אני מבין ערבית. בקורס סוכנים למדתי קצת ערבית מדוברת, אבל שנים שלא השתמשתי בה. אמרתי לו שאני מבין מעט. </p>
			<p class="text">"אִלְחֻדוּל אִלְחַמָאם מִשְׁ זָאי חְ׳רוּג׳וּ. אתה מבין מה הכוונה?"</p>
			<p class="text">"מי שנכנס לחמאם אחר כך יוצא ממנו?" </p>
			<p class="text">יוחנן השמיע צחוק מהוסה. "כמו החכמים היוונים, גם הערבים אומרים שאי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים. ברגע שקפצת לתוכו, לא תצא ממנו אותו בן אדם. מעכשיו אתה הוא האיש שנטבל במים."</p>
			<p class="text">"ומה עם האיש שקפץ לנהר וטבע?" ניסיתי להתחכם עם מארחנו, "גם אצלו עדיין ייתכן שינוי?"</p>
			<p class="text">יוחנן ציחקק מעט ואמר שאני בחור פיקח, שמצאתי חן בעיניו ושהוא מצטער שלא יספיק להכיר אותי יותר. ניכר שהבדידות והסיגוף שכפה על עצמו לא מנעו ממנו את הצורך <span class="yarok-bold">בקשר</span> אנושי. </p>
			<p class="text">"נכון שהמוות הוא סופה של כל דרך, אבל אין הוא מבטל את המסע עצמו. בשבילכם היהודים השהיד הוא מי שמת בשם האמונה. אבל השהיד הוא עד. במותו הוא מעיד על אמונתו, ומי שזכה להעיד על אמונתו לא ימות לעולם. כך לימד אותנו ישו הנוצרי." </p>
			<p class="text">הצצתי לעברה של דיאנה, שזעה שוב בחוסר מנוחה מתחת לשמיכה. שאלתי אותו אם כוונתו לחיי נצח. לא לכך הוא מתכוון, אמר ופתח בהסבר ארוך שהזכיר לי משום־מה את דבריו הסתומים של יוני בטיול לסיני. </p>
			<p class="text">״האור הגנוז נמצא בכול, ולעולם לא יחדל להתקיים. גם במות הגוף הגשמי אינו מתכלה ואינו מתחסר. דווקא בשעה שנופלת אפלה על העולם, הוא מאיר יותר מתמיד. למרות שהרוע הִשְׁלִיט את מרותו בעולם, אין בכוחו שלא להעיד על הטוב. כל מה שחי נגזר עליו למות, אבל מה שמת ישוב וייוולד מחדש. זאת הכפילות שבה אנחנו מאמינים. הסבל והמוות הם גמל שחור יא־זלמי, גמל שחור." </p>
			<p class="text">כך סתם ולא טרח לפרש. אולי רצה להגיד משהו על הגורל האנושי. אולי התכוון לגורלי שלי, בדרך שבה אני הולך. הייתי עייף מכדי לנסות להבין את כל הפלפולים הללו מהתנ"ך או מהקבלה או מהיכן שלא יהיו. </p>
			<p class="text">יוחנן השתתק ושקע שוב בספר התפילה המונח תחת העששית המעשנת, ואני חזרתי לנסות להירדם לכמה שעות. </p>
			<p class="kot-mispar">7.</p>
			<p class="text-no-hazacha">עם שחר יצאנו שוב לדרך. סמוך לבקתת העץ של הסייען המתבודד ראיתי שרידי מבנה שחרב עד היסוד. כתובת חלודה, "מצפה הראל", הציצה מבין ההריסות. יוחנן צייד אותנו בצנצנת דבש, במרקחת שהייתה חשודה בעיני כעשויה מחרקים, ובשני איזינועים ישנים ומרובבי בוץ. הכלים האלו אף פעם לא התקלקלו ויכלו לעבור כמעט כל מכשול. התקדמנו כעת הרבה יותר מהר. נסענו על דרך עפר משובשת. צמחי החורש פלשו ללא הרף אל תוך המסלול. שאלתי את דיאנה אם לא כדאי שנעצור וניעזר במפה הטופוגרפית. היא עצרה באמצע השביל והסתובבה לעברי.</p>
			<p class="text">"אולי פשוט תנסה לזוז קצת יותר מהר? כבר אמרתי לך שאני לא צריכה מפה. אני מכירה את הדרך הזאת טוב מאוד. פעם קראו לה דרך בורמה. הייתי כאן הרבה פעמים כדי לשרת את בחורי הישיבה," ענתה והמשיכה הלאה, מתמרנת בזריזות מעל מהמורות הנתיב המשובש. מיהרתי אחריה, מנסה שלא לאבד את שיווי המשקל על הכלי הקופצני, שמנגנון האיזון הפנימי שלו התעקש לתקן בכוח את תנועותיי המגושמות. </p>
			<p class="text">מאז שיצאנו לדרך היא כמעט שלא דיברה איתי, אלא רק ענתה בקצרה על שאלות. לא האשמתי אותה. אני הרי התנפלתי עליה מיד כשנפגשנו בפעם הראשונה. ובכל זאת לא קניתי את משחק הרובוט המתוכנת שהיא התאמצה לשחק. ברור שהיא ידעה שהיא חוזרת למקום מסוכן. מסוכן כפליים למי שבגדה במפעילים שלה. אלא אם כן היא משחקת משחק כפול. התיש נשמע משוכנע שהיא החליטה לעבור צד מרצונה, אבל לא את הצוואר שלו הוא הכניס לתוך לולאת החבל. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא <span class="yarok-bold">השמיעה</span> יותר ממשפט אחד. לא שאלתי שאלות. הנחתי לה להמשיך לדבר בעודנו מתגלגלים הלאה לתוך מעבה החורש. </p>
			<p class="text">"לא יודעת למה קראו לה דווקא דרך בורמה. זה שם של משהו ישן שקרה באזור הזה. לנו היה אסור לדבר על מה ש<span class="yarok-bold">קרה</span> לפני שהקימו את הישיבה. מוקצה מחמת מיאוס, ׳תקופת הכפירה׳, ככה הם קראו לכל מה שהיה לפני שהם הגיעו. היה אסור לדבר על זה, אבל אבא שלי סיפר לי ולאחים שלי קצת על התקופה ההיא." </p>
			<p class="text">שאלתי איפה <span class="yarok-bold">נמצאים</span> אחיה. הבכור נהרג בהיתקלות עם הבריונים, ענתה בעודה דוהרת על האיזינוע. אחיה הצעיר נעלם לפני שנתיים. גם על הוריה לא ידעה לומר הרבה. כבר שנים שלא שמעה מהם. זה יותר מדי מסוכן גם לה וגם להם. עד כמה שידוע לה, הם עדיין נמצאים בישיבה.</p>
			<p class="text">קיללתי בליבי בפעם האלף את התיש והמוסד כולו שניצלו בלי בושה את הצעירים האלו, בניהם של שרתי הישיבות. הם לא היו רבים, אבל פעולות הגרילה שביצעו נגד הבריונים היו יעילות מאוד. לא פעם המשפחות שלהם היו אלו ששילמו את המחיר. דיאנה השתתקה והתרחקה ממני במעלה השביל. </p>
			<p class="text">פה ושם ראינו עדרי עזים וכבשים מלחכות בנחת עשב על מדרונות הגבעות המיוערות, ורועה בודד נשען על מקלו. כל אחד מהם היה עלול להיות מודיע של השמשונים. היה ברור לשנינו שכל היתקלות עם תושב מקומי תסתיים במקרה הטוב במאסר ובמקרה הרע בהוצאה להורג. כל מה שהיה ביכולתנו לעשות היה לנוע הלאה במהירות ובשקט מרבי. עצרנו מדי פעם להקשיב לקולות החורש לפני שהתקדמנו הלאה. רוח נעימה נשבה. היה יום יפה שמעטים עוד יש כמוהו. בצידי הדרך נפרשׂו מרבדי פרחים כמו בשדות הקיבוץ שבהם טיילתי עם יוני בשנות הילדות. אהבנו לטייל יחד. יוני היה פוסע לידי, מדביק את צעדי ברגליו הקטנות. לפעמים היה מושיט אלי כף יד שמנמנה, ואני הייתי אוחז בה, ושנינו היינו הולכים יחדיו לאורך קו החוף של שמורת הבונים, אוספים צדפים וכל מיני מציאות שנפלטו מהים. בכל פעם הרחקנו קצת יותר, עד לאותה הפעם שבה הגענו למצודה הצלבנית בעתלית. אחרי המקרה ההוא אבא רצה לאסור עלינו לצאת מעבר לגבולות הקיבוץ, אבל אמא אמרה שדווקא טוב שהלכנו לאיבוד. שככה נלמד להסתדר לבד. </p>
			<p class="text">הדרך התפתלה במורד תלול. בצמוד אליה ראיתי שרידים של צינור חלוד ומתפורר. שיערתי שהוא שייך לדרך בורמה, לתקופה שבה נסללה הדרך הזאת במלחמת העצמאות כדי להעביר אספקה ומים לירושלים הנצורה. לא אמרתי לדיאנה שאני יודע היטב מה מקור שמה של הדרך הזאת כדי שלא לבייש אותה. אצלנו במדינת ישראל עדיין לימדו היסטוריה בסגנון הישן. כבר מאה וחמישים שנה שהערבים מנסים להשמיד אותנו, לסיים את העבודה של הגרמנים, אבל אנחנו ניצחנו אותם והקמנו מדינה, ואפילו הענקנו להם זכויות אזרח. בצד השני של הגבול סיפרו סיפור שונה לגמרי. הציונות ומדינת ישראל הן כתם בהיסטוריה של העם היהודי, ולכן אסור ללמוד עליהן. עם ישראל הוא העם הנבחר, זכותנו על ארץ ישראל היא זכות נצחית ואין מקום לשתי דתות בין הנהר לים, וזה כל מה שצריך לדעת על ההיסטוריה של הבית השלישי. אני כבר לא האמנתי לשני הסיפורים. שניהם גררו אותנו לתוך אותה תהום. </p>
			<p class="text">היינו צריכים לחצות כביש אספלט מתפורר. נשארנו בתוך החורש, ודיאנה הוציאה משקפת שדה ובחנה במשך דקות ארוכות את הכביש, שעליו חלפו מדי פעם משאיות דיזל מיושנות. לא ידעתי שעדיין קיימים רכבים כאלה, אבל כאן הם כנראה עדיין שלטו בכבישים.</p>
			<p class="text">"אני לא רואה רכבים של הבריונים, אבל אף פעם אי אפשר לדעת. לפעמים הם משתמשים ברכבים רגילים כדי לתפוס מסתננים," לחשה אלי.</p>
			<p class="text">שאלתי אם היא מעדיפה לחכות שיחשיך. </p>
			<p class="text">היא היססה כמה שניות, אבל בסוף אמרה שננסה בכל זאת למצוא רגע מתאים לחצות. </p>
			<p class="text">"בוא נתקדם וזהו. כמה שאנחנו מתעכבים אנחנו רק מסתכנים יותר." </p>
			<p class="text">הבטתי לעברה. היא הייתה מרוכזת בכוונון המשקפת. היה נדמה לי שידיה רועדות. חיכינו עוד שעה, ולבסוף ניצלנו הזדמנות וחצינו את הכביש במהירות המרבית שיכולנו לסחוט משני האיזינועים הזקנים. </p>
			<p class="text">המשכנו הלאה לתוך יער הקדושים. בפעם האחרונה שהייתי כאן הייתי בן עשר. זה היה באחד מאותם טיולים שנתיים שאמא התעקשה שנצא אליהם כשעוד הייתה בחיים. אבא היה אז מפקד יחידה מבצעית של המוסד, ותמיד ליווה את הטיולים שלנו רכב במסווה אזרחי. לפעמים הוא היה צריך לעצור את הטיול ולשבת עם האנשים שלו להתייעצות. ובכל זאת אני זוכר לטובה את הטיולים ההם שבהם עדיין היינו משפחה שלמה. רק אמא ידעה לחדור מבעד למעטה הנוקשות של אבא. אני חושב שהוא אהב אותה ככל שהוא היה מסוגל לאהוב. אחרי שאמא נהרגה, לא רק הטיולים השנתיים שלנו נגמרו, אלא גם כל מה שהיא החזיקה יחד התפרק די מהר. </p>
			<p class="text">לא ידעתי הרבה על הילדות שלו. אמו ואביו עלו מרוסיה כמה שנים לפני שנולד. אביו היה כנראה מעורער בנפשו או אלכוהוליסט או שניהם יחד. עוד כשהיה ילד קטן, חזר האב לרוסיה ומאז נעלמו עקבותיו. מה קרה לאמו, סבתא שלי, שאפילו את שמה איני יודע, מדוע נטשה אותו כעבור שנים לא רבות? הוא אף פעם לא סיפר. אולי גם הוא לא יודע מה עלה בגורלה. אני לא חושב שהוא אי־פעם טרח בכלל לבדוק. הרווחה העבירה אותו לקיבוץ שדות ים כשהיה בן שמונה, למשפחה אומנת. על פי מה שהבנתי הוא אף פעם לא היה אהוב בקיבוץ. אולי אפילו קצת פחדו ממנו. ראיתי פה ושם תמונות שלו כשהיה נער. כבר אז היה לו מראה של פר נוגח. כשהתגייס לשייטת, היה ברור שהוא הגיע למקום הנכון. הוא השתחרר כמפקד פלגת הלוחמים. גם במוסד התקדם במהירות בסולם התפקידים עד לצמרת הארגון. </p>
			<p class="text">היער היה סמיך וצפוף הרבה יותר מכפי שזכרתי מאותם טיולים משפחתיים. כשהתחילו שינויי האקלים, פרצו כאן שרפות פעם אחר פעם עד שכילו לגמרי את יער האורנים. מאז השתלטו על מדרונות ההרים עצי אלון ואלה חסונים, שגזעם המשורג היה נטוע בחוזקה באדמת הסלעים. סבך החורש חזר לשלוט בנתיב שבו התקדמנו וכיסה את הדרכים הסלולות ואת פינות הישיבה. </p>
			<p class="text">עברנו מתחת לשער יער הקדושים. בקירות נחקקו באזמל שמות חדשים. שיערתי שאלו שמותיהם של הרוגי המלחמות נגד מדינת ישראל, הם קראו להם "מקדשי השם״. שיערתי שגם שמם של הרב קורץ והבן שלו, אלו שהרגתי במבצע ההוא של השייטת, חקוקים בקירות השער. לא התעכבתי לבדוק. </p>
			<p class="text">שמתי לב שהמקום לא ננטש לחלוטין. נראָה שיד נעלמה שומרת על האנדרטאות ועל לוחות הזיכרון, ובכל זאת לא נתקלנו באף אדם מאז שיצאנו לדרך. או שהיה לנו מזל או שאייזיק ידע לבחור היטב את התזמון ואת המסלול. המשכנו לאורך ערוץ הנחל, בין ההרים שהלכו וגבהו משני צידי הדרך. עברנו ליד שני גלילי ברונזה גבוהים שעליהם נוצקו דמויות יהודים נרדפים ומעונים. התפלאתי שהאנדרטה הזו לא הושחתה גם היא. אולי מכיוון שצורתה דמתה לשני גלילי ספר תורה.</p>
			<p class="text">דיאנה פנתה לשביל צר שהתפתל מעלה מתוך אפיק הנחל לעבר פסגת ההר. היה עלינו להיפרד משני האיזינועים. החבאנו אותם בסבך השיחים והתחלנו לטפס ברגל. כעבור זמן קצר התחלתי להתנשם ולהזיע. זה היה מתלול חד שעבר דרך שורות שיחי צבר וחורבות בתי אבן נטושים. הגברתי את עוצמת חליפת הקירור והמשכתי לעקוב אחרי דיאנה שדילגה בקלילות מעל הסלעים והטרסות עתיקות היומין. כעבור זמן קצר היא סימנה לי לעצור.</p>
			<p class="text">"אנחנו צריכים לעבור קרוב לישיבת הרב מאיר. זה היישוב הכי גדול באזור. האברכים תמיד מסתובבים כאן בסביבה. תהיה הכי שקט שאתה יכול ותשתדל לא להתנשם כל כך בקול," לחשה אלי. הנהנתי לאישור והמשכנו הלאה. השביל החל להתפתל במורד ההר. כעת יכולתי להסדיר את הנשימה ולהתבונן סביב. עברנו דרך כפר חרב ואחריו עוד כפר חרב. היה קשה לדעת אם זהו חורבן חדש או ישן. המקומות הללו, אולי בגלל קרבתם לירושלים, הרי ידעו חורבנות כה רבים. </p>
			<p class="text">השמש כבר התחילה לנטות מערבה, ונתיב חיות הבר שבו טיפסנו התחיל להיעלם. ניצלנו את שעות האור האחרונות למצוא את דרכנו אל ראש ההר. הגענו לבית קברות נטוש. ראיתי לידו אנדרטה שבראשה הייתה חקוקה הכתובת: "ללוחמי פלמ"ח־הראל״. דיאנה סימנה לי לעצור והצביעה לעבר שורת אורות שנדלקו באותו הרגע והאירו במרחק לא רב מאיתנו גדר תיל גבוהה המקיפה כמה בתים נמוכי קומה. </p>
			<p class="text">"ישיבת כתר ארם־צובא. לא חשבתי שעוד אחזור לכאן פעם," אמרה והפנתה את גבה למראה.</p>
			<p class="text">הורדנו את חליפות הקירור וישבנו תחת קיר האנדרטה לאכול מהדבש וממרקחת החרקים של יוחנן. שניהם היו טעימים להפליא. הודיתי בליבי לאיש הדת החשאית. <span class="yarok-bold">אמרתי לדיאנ</span>ה שזה יהיה בלתי אפשרי להגיע עוד הלילה לירושלים. היא הנהנה והלכה להתפנות מאחורי השיחים. פרשתי את שני שקי השינה התרמיים וחיברתי אותם אל חליפת הקירור הסולארית. שקלתי איזה מרחק להשאיר בין שני השקים. לא רציתי שהיא תרגיש שאני מנסה לנצל את המסע המשותף שלנו באופן לא הגון. את הקעקועים שכיסו את ידיה וצווארה פירשתי כסוג של הצהרה על זהותה המינית, אבל לא יכולתי להיות בטוח. כבר מזמן הפסקתי להבין את הדור שלה ואת האופן שבו הם חושבים על סקס. ליתר ביטחון, השארתי מרחק של חצי מטר ביניהם. </p>
			<p class="text">כשדיאנה חזרה, היא הצמידה את שק השינה שלה אל שלי והשתחלה לתוכו בלי להגיד דבר. נכנסתי גם אני לשק שלי. שכבנו זה לצד זה והקשבנו לקולות הלילה. נשבה רוח קרירה, שהניעה קלות את צמרות הברושים. ניסיתי להירדם. שמעתי את דיאנה מתהפכת בתוך שק השינה. כעבור זמן־מה הסתובבה לעברי ושאלה בלחישה אם כבר נרדמתי. אולי עדיף שהיא תספר לי עוד על הישיבה למקרה שניפול בשבי. עניתי שגם אני לא מצליח להירדם. שאני מקשיב. </p>
			<p class="text">״הספר הקדוש, כתר ארם־צובא, הגיע לישיבה אחרי שמדינת ישראל הפציצה את ירושלים. בנצוריה, המפקד של השמשונים, נתן הוראה להעביר אותו ממוזיאון ישראל למקום יותר בטוח, מערה שנחצבה בתוך שטח הישיבה. בזכות השם של הקיבוץ ובזכותו של רבי נחמן, זכינו בכבוד הגדול. האברכים מאמינים שבזכות הספר הקדוש הרב של הישיבה עושה ניסים, מרפא חולים ומְעַבֵּר נשים." </p>
			<p class="text">שאלתי מיהו רב הישיבה שלה. מדוע זכה להיות כל כך נערץ ברחבי הממלכה.</p>
			<p class="text">"רבי נחמן הוא איש קדוש וגם גיבור גדול. הוא נלחם עם בן־דוד ובנצוריה בשתי המלחמות הגדולות. למרות שלפני שחזר בתשובה הוא היה קצין באחת היחידות הכי סודיות של ישראל שנקראה השייטת. האברכים מוכנים למות בשבילו אם רק יגיד. לנו השרתים של הישיבה היה אסור להסתכל לו בעיניים. כשהוא היה עובר מולי, הייתי צריכה לזוז לו מהדרך ולהסתכל על הרצפה."</p>
			<p class="text">חשתי בה מצטמררת מתחת לשמיכה. היא שאלה בלחש אם אכפת לי לחבק אותה. "שלא יהיו לך שום רעיונות. אני חושבת שיש תקלה בשמיכה שלי. אני קופאת מקור." </p>
			<p class="text">הסתובבתי אליה ועטפתי בשתי זרועותיי את מתווה הגוף הדקיק, הרועד מבעד ליריעה הסולארית.</p>
			<p class="kot-mispar">8.</p>
			<p class="text-no-hazacha">התעוררתי מקול דריכת נשק. פנס דולק סנוור את עיני. מעלי עמדו שלוש דמויות חמושות. דיאנה התעוררה גם היא ומשכה את שק השינה עד לסנטרה. </p>
			<p class="text">"מה אתם שוכבים מחובקים כאן באמצע הלילה לבד? אין לכם בושה? מי אתם בכלל?" שאל אחד מהם מתוך החושך. זה היה קול של נער שלא הספיק להתחלף. שלושתם נראו לי צעירים מאוד. כמעט ילדים. </p>
			<p class="text">"אפשר רגע לכבות את הפנס? אני יכולה להסביר לכם," ענתה להם דיאנה. </p>
			<p class="text">"את תשתקי. קול באישה ערווה. לא שאלו אותך אלא את החבר שלך." </p>
			<p class="text">היה ברור שהשלושה נרגשים מאוד. חשבתי שיש לי סיכוי לנטרל אותם אם אצליח להגיע לטווח המתאים, אבל לא הייתי משוכנע שאני עדיין מסוגל לבצע את התרגילים הישנים. הגוף שלי התפוצץ מאדרנלין וחיכיתי להזדמנות מתאימה. הנחתי שהשלושה הם אברכים מהישיבה של דיאנה, ולכן אמרתי שאני ואחותי שרתים של ישיבת יהושע בן־נון. נשלחנו לחפש כבשים אובדות של הישיבה. הורידו מפני את הפנס והתחילו לשאול כל מיני שאלות. ידעתי שהסיפור שלי לא יחזיק מעמד יותר מכמה דקות. הייתי חייב לפעול. ניסיתי לצאת בזינוק מתוך שק השינה, אבל הרגליים שלי הסתבכו בתוכו ושלושת הנערים לא התקשו להפיל אותי בחזרה על האדמה. אחד מהם התיישב על דיאנה, מונע גם ממנה לזוז. שני האחרים קרעו בסכין רצועות בד מאחת הטליתות שלהם וקשרו את רגליי ואת ידיי. אחרי שהם סיימו איתי, הם עברו לטפל בדיאנה. ההתפתלויות שלה בתוך השמיכה התרמית שעשעו אותם מאוד. שלושתם התיישבו עליה והשמיעו קולות של דהירה על סוס. אחר כך שלפו אותה בכוח מתוך השק. החולצה שלה נקרעה בזמן המאבק והיא כיסתה את חזהּ בשתי זרועותיה. הגברתן והשמנמן כפתו גם אותה ברצועות הטלית והיא נותרה לעמוד מולם, חזה הנערי והפטמות הזעירות חשופות לעין כול. הודעתי לשלושה שאנחנו חלק מכוח צבאי גדול של מדינת ישראל. השתדלתי להיות הכי משכנע שאני יכול.</p>
			<p class="text">"כדאי לכם לשחרר אותנו, אחרת אתם מחוסלים תוך שתי דקות. מכוונים עליכם נשק. אם אני נותן פקודה, כולכם מתים במקום!"</p>
			<p class="text">"אז באמת כדאי שנסתום לך את הפה," אמר הנער הגברתן בעל הקול הילדותי. עדיין לא ראיתי את פניו בבירור. הנחתי שהוא המנהיג של שלושת האברכים. השניים האחרים דחפו קרע טלית לתוך הפה שלי והידקו אותו בכוח ברצועת בד מאחורי ראשי. אחר כך הם הסבו את מרצם בחזרה אל דיאנה, מאירים עליה בפנס.</p>
			<p class="text">"הי, אני מכיר את המופקרת! זאת הבת של זאביק ורבקה!" קרא האברך בעל הפנס. הוא נשמע לי הכי מבוהל מתוך השלושה. </p>
			<p class="text">"תראו את הקעקועים עליה! זאת הבת של זאביק ורבקה אני אומר לכם!" חזר ואמר. </p>
			<p class="text">"איך קוראים לך? בת נעוות המרדות שכמותך! תתחילי לדבר!" התקרב אליה האברך השמנמן ששתק עד עכשיו וסטר על פניה. התברר לי שדווקא הוא המנהיג של השלושה.</p>
			<p class="text">"אתה אל תיגע בי, חצוף שכמותך," צרחה וניסתה להסתער עליו, אבל שני חבריו החזיקו בה היטב.</p>
			<p class="text">"אני לא יודעת על מה אתם מדברים, מי אלה זאביק ורבקה?" שאלה, אבל היה ברור שהזהות שלה נחשפה. המצב הלך ונעשה גרוע מרגע לרגע, ואני הייתי חסר אונים לגמרי. </p>
			<p class="text">"אתם תשלמו ביוקר אם לא תשחררו אותנו מיד!" ניסתה דיאנה אזהרה אחרונה. בלי לטרוח לענות, התנפלו עליה שניים מהם והשכיבו אותה על האדמה. דיאנה המשיכה להיאבק בהם, בועטת ומתפתלת כאחוזת טירוף, אבל הם גברו עליה ומנעו ממנה לזוז. </p>
			<p class="text">"אז את לא הבת של זאביק ורבקה?" שאל השמנמן, "הבוגדת שהביאה בושה על כל הישיבה? בטח גם לא מעניין אותך לדעת מה שלום אבא ואמא? בגדת גם בהם, נכון או לא? ידעת טוב מאוד מה יקרה להם אם תצאי לתרבות רעה." </p>
			<p class="text">השתררה שתיקה קצרה.</p>
			<p class="text">"אז מה אנחנו עושים איתם? מה אתם אומרים, אחים שלי?" שאל השמנמן.</p>
			<p class="text">"צריך לקחת אותם לישיבה. רבי נחמן יורה לנו מה לעשות," הציע הגברתן.</p>
			<p class="text">"ומה עושים עם המופקרת?" שאל השמנמן והצביע לכיוון דיאנה בקצה הנשק שבידיו.</p>
			<p class="text">"למה אתה מתכוון, ברוכי?"</p>
			<p class="text">"אתה יודע למה אני מתכוון. היא כבר מחוללת. הרב נחמן אמר שמותר לקחת שבויות מלחמה."</p>
			<p class="text">"הוא לא התכוון לבנות ישראל. אף על פי שחטאה, ישראל היא," ניסה בעל הפנס להרגיע את שני חבריו הנלהבים.</p>
			<p class="text">נאלצתי להקשיב לדיון בהלכות שבויות מלחמה שהתפתח בין שלושת האברכים. ברוכי לקח לידיו את הפנס והאיר על בעל הקול הילדותי, בחור מגודל גוף שכבר החל להצמיח זקן מדובלל על לחייו, ושאל אותו אם הוא מפחד לדעת אישה. הבנתי שהוויכוח ההלכתי נגמר. הייתי עסוק במאמצים לשחרר את ידי הקשורות מאחורי גבי. ניסיתי לחכך את רצועות הטלית בסלע משונן. ראיתי שהשמנמן מניח את הנשק ומתקרב לעבר דיאנה שעכשיו הפסיקה להתפתל. הגברתן הצמיד את כתפיה לאדמה. השמנמן פתח את רוכסן מכנסיו ונשכב מעליה. היא השמיעה צעקה קטועה. הספקתי לראות בזווית העין את בעל הפנס משליך אותו על האדמה ונעלם לתוך החושך. </p>
			<p class="text">אני לא בטוח מתי בדיוק הופיעו המחסלים. יכול להיות שברוכי הספיק לפגוע בה. הוא עוד היה רכון מעליה כששמעתי את הזמזום המוכר. אז אבא שלי שוב רימה אותי. הרי הבהירו לנו היטב שאין לנו שום חיפוי. מתברר שאייזיק עקב אחרינו כל הזמן. יכול להיות ששמו עלינו אמצעי מעקב סמוי. חטפנו לא מעט זריקות לפני שיצאנו לדרך. עוד בזמן שהייתי בשירות פעיל הסתובבה שמועה שהמוסד מפתח גששי ניטור שיוזרקו לתוך זרם הדם. בכל מקרה, הם הופיעו ברגע האחרון.</p>
			<p class="text">לפי דעתי, הגיעו ארבעה רחפני חיסול. היה קשה להבחין כמה הם בחשכה. אחד מהם נשאר באוויר במרחק כמה מטרים מעלינו. הוא כנראה היה המנהל של האירוע. בתוך שניות שלושת האחרים נצמדו אל שני הנערים. נשמע קול נפץ עמום. זה כנראה היה דגם מונחה חום שתוכנת להיצמד לחלקי גוף חשופים. הגברתן בעל הקול הילדותי קיבל את שלו בעורף, וברוכי השמנמן זכה לשניים, אחד על כל ישבן. הוא עוד התפתל מעט כשדיאנה דחפה אותו מעליה וחזרה לשבת. ראיתי אותה זוחלת אליו ולוחשת לו משהו באוזן. אני חושב שהיא שאלה משהו על הוריה. לא הצלחתי לשמוע אם הוא הספיק לענות לה. לי הוא נראה כבר די מת.</p>
			<p class="text">דיאנה כרעה מאחורי והתירה בשיניה את ידיי הקשורות. שחררתי אני את ידיה. היא הייתה מכוסה כולה בדם. הצעתי שאעזור לה לשטוף את עצמה לפני שנמשיך. הלכתי להביא מים מתוך מכל העיבוי, ובדרך חזרה תלשתי את הטלית מעל כתפיו של השמנמן המת. דיאנה ישבה רועדת מקור על אחד הקברים, ואני ניגבתי את כל גופה. היא לא אמרה דבר כשהעברתי את המטלית הלחה גם בין רגליה. הסמרטוט נספג בדם ואני ניקיתי שוב ושוב. </p>
			<p class="text">בלי לומר דבר היא התחילה להתלבש ולקפל את שמיכת החימום. קיפלתי גם אני את חפצי והנחתי עלי את חליפת הקירור. יצאנו שוב לדרך בדיוק כשהשחר עלה. </p>
			<p class="kot-mispar">9.</p>
			<p class="text-no-hazacha">ירדנו לאורך נחל שורק וטיפסנו במעלה הגיא המוביל אל ראש ההר שפעם נקרא "הר הרצל״. לא היה לי מושג מה שמו עכשיו. מימין ראיתי את פאתי הכפר עין כרם. על הכנסייה שבמרכז הכפר, זאת שפעם נקראה "יוחנן בהרים", התנוסס עכשיו מגן דוד מנחושת ממורקת. בראש ההר משמאל לנו יכולתי לראות את אנדרטת יד ושם. צלעות המתכת של קרון המשא העתיק כבר התפוררו לגמרי, אבל הוא עדיין נראה כנוסע לעבר התהום. לא נתקלנו בנפש חיה לאורך כל הדרך. שוב שיחק לנו המזל, או שאייזיק המשיך להשגיח עלינו מלמעלה. </p>
			<p class="text">הגענו לביתו של סוכן המוסד הירושלמי כשהשמש כבר החלה לשקוע. זה היה בית בודד בפאתי שכונת קריית יובל. שם הקוד שלו היה אביגדור, וזה בערך כל מה שידעתי עליו. בתמונה שקיבלנו הוא נראה כמו כל אברך צעיר. הוא היה הראשון בשרשרת של סוכני המוסד בתוך ירושלים, האחרונים שעדיין לא נפלו לידי השמשונים. הם היו אמורים לסייע לנו לאתר את מקום המסתור של יוני. בעיני זאת הייתה חרפה גמורה שאבא היה מוכן לסכן כל כך הרבה אנשים כדי להציל את הבן שלו, אבל לא העזתי להגיד לו את זה בזמן שהייתי צריך לדבר. </p>
			<p class="text">נזכרתי בכך ברגע שנכנסנו לחצר הבית המוזנחת, שהייתה מלאה בגרוטאות של מוניטוסים ואיזינועים מפורקים. בתוך שניות מצאנו את עצמנו מוקפים בחבורה של לוחמי שמשון חמושים. הפעם לא הופיעו שום מחסלים. הם הצמידו אותנו לקיר הבית ושמו על ידינו אזיקונים. הספקתי לראות כמה מהם מוציאים מתוך הבית גבר רזה ושדוף, ראש קירח ופאות מסולסלות, עירום בפלג גופו העליון וכפכפים לרגליו. הם הוליכו אותו אל מחוץ לחצר. הוא לא הביט לעברנו, אלא צעד בשקט בין שני מלוויו. השמעתי קללה שכוּונה לעבר התיש. תקעו לי קנה של נשק בצלעות והורו לי לשתוק. הופיע גבר בלבוש אזרחי. נמוך קומה ובעל כתפיים רחבות, לסת מרובעת, סנטר חצוי. הפנים נראו לי מוכרות. הוא התלחש עם אחד מהשמשונים לפני שנפנה אל דיאנה.</p>
			<p class="text">"שלום, דבורה, אחיינית יקרה שלי. לא תברכי לשלום את הדוד שלך שכל כך התגעגע לראות את פנייך?" הוא רכן מעליה וניסה לנשק אותה על שפתיה. למרות שהשתדל לדבר ברכות שמעתי היטב את חריקת הפלדה בקצות המשפטים. דיאנה הדפה אותו מעליה ולא ענתה דבר. </p>
			<p class="text">"אז את כבר לא אוהבת את הדוד שלך. חבל. פעם אהבת אותי מאוד. פעם היית מאוד טובה אלי. בכל זאת תדעי שאני גאה בך מאוד. להביא אלינו את הבן של ראש המוסד הישראלי זה באמת הישג ראוי לציון. אני בטוח שגם זאביק ורבקה יהיו גאים בך כעת." </p>
			<p class="text">"אל תאמין לו, אלי! אל תאמין לאף מילה שהוא אומר! פשוט תשתוק ואל תיתן לו להיכנס לך לתוך הראש!" זה כל מה שהיא הספיקה להגיד לפני שהוא הורה בתנועת יד להרחיק אותה מהמקום. אחר כך נפנה אלי. </p>
			<p class="text">"הבן של קדמי. סוף־סוף אנחנו נפגשים. אני חייב להגיד שאתה נראה הרבה יותר מבוגר <span class="yarok-bold">מהפעם האחרונה שראיתי אותך בטלממד. נדמה לי שזה היה</span><span class="yarok-bold"> בראיון שנתת </span>ל'ניו יורק טיימס׳ על הספר שלך. דרך אגב, ספר בינוני למדי. אני מבין שהפסקת לכתוב וחזרת לעבוד בשביל אבא?" לא טרחתי לענות, ונראה שהוא גם לא ציפה לתשובה. </p>
			<p class="text">"אני אהיה ממונה מעכשיו על החקירה שלך כך שעוד ניפגש הרבה. אני בנצוריה. אולי שמעת עלי כשעבדת בשביל המוסד. אתה יכול לקרוא לי צורי." </p>
			<p class="text">העלו אותי לתוך אוויגול שחור, <span class="yarok-bold">על חרטומו </span>היה מוטבע סמל השמשונים, שתי חרבות מוצלבות ומעליהן מגן דוד. הטיסה הייתה קצרה למדי. לא יכולתי לראות את העיר מפני שחלונות הרחפן היו מוחשכים. לא טרחו לקשור את עיני כשנחתנו במרכז החצר של מצודת מגדל דוד, המפקדה הראשית של פלוגות המחץ של שמשון. זה היה השם הרשמי שלהם, אם כי בדרך כלל הם נקראו בקצרה השמשונים.</p>
			<p class="kot-mispar">10.</p>
			<p class="text-no-hazacha">שנים הכינו אותנו במוסד לחקירות מהסוג הזה. תמיד היה ברור שאין אדם שאי אפשר לשבור. בסופו של דבר כולם מדברים. כל מה שציפו מאיתנו היה להרוויח זמן עד שתימצא דרך לחלץ אותנו. הכרתי את כל הסיפורים על שיטות החקירה של השמשונים. טענו שיש להם מכשיר מיוחד, שילוב של מניעת חמצן עם מכונת אמת. אני לא זכיתי לטיפול כזה. אותי חקרו בשיטות הישנות. הכניסו אותי לאחד מתאי הצינוק שבמרתפי המבצר ודאגו שאעמוד על רגלי בפינת התא החשוך. עמדתי שָׁעוּן במצחי על קיר האבן, שהיה קריר ונעים למגע. היה לי <span class="yarok-bold">את</span> כל הזמן שבעולם לחשוב מחדש על כל מה שקרה, החל מהפגישה הראשונה שלי עם סנדרה, באותו ערב ספרותי שהאוניברסיטה ארגנה לסטודנטים של החוג לכתיבה יוצרת. זה היה הרבה מתחת לרמה שלה, לא מסוג האירועים שהיא הייתה מגיעה אליהם בדרך כלל. אז למה בעצם היא הייתה שם? ומדוע פרופסור ג'לילי ביקש דווקא ממני להקריא סיפור? כעת הבנתי שגם הפגישה הראשונה בינינו לא הייתה מקרית. כבר אז הסי־איי־אֵי וג'לילי תכננו את הכול, וסנדרה הייתה כל הזמן חלק מההצגה. דווקא מתוך בלבול וחוסר שינה התבהרה לי כל התמונה. הנחש הזה ג'לילי, שאמר שהוא מאוד מעריך את הכתיבה שלי, הרי לא היה שם באמת מה להעריך. הסיפור על האב והבן הנאבקים זה בזה תוך כדי סערה המאיימת להטביע את סירתם, מה זה היה בסך הכול? המינגווי לעניים. מי בכלל עוד כותב ככה היום? הכול היה קנוניה מאורגנת להפיל אותי בפח. הסי־איי־אֵי היה מעורב בתרמית כבר מתחילת המבצע. את הפרופסור המפורסם, זה עם הקשרים אצל האייטולות באיראן, הם הספיקו לגייס הרבה לפנינו. הכי סביר שפשוט קנו אותו בכסף. ממשכורת של פרופסור לספרות הוא לא היה יכול להרשות לעצמו את הדירה המפוארת בעלת שלושת המפלסים, עם בריכת הזרמים במרכז הסלון. בדבר אחד הייתי בטוח — הפרופסור הוא זה שדאג שאשתו תשכב איתי. אבל מה אפשר לו לשלוט בה במידה כזאת? לא ייתכן שהיא שיתפה איתו פעולה רק בשביל כספו והמעמד החברתי שלו. הרי בסופו של דבר, היא בחרה להיות איתי. היה שם עוד משהו. אולי הוא היה בשבילה דמות אב שדורש ציות ללא תנאי. ידעתי שהיא לא בקשר עם אביה מגיל צעיר מאוד. לא יודע למה, אבל תמיד הייתה לי תחושה שהיה שם עניין של גילוי עריות. אולי העובדה שהיא בסופו של דבר בחרה בי ולא בפרופסור הייתה סוג של סגירת חשבון עם שניהם. כך או כך, התוצאה הייתה שהיא מצאה את עצמה תקועה בגללי בדירה עלובה באזור המסוכן. בסוף היא הייתה זאת ששילמה את המחיר. וגם ממנה, כמו מתמרי, ברחתי והשארתי אותה לבד. את יוני לא הצלחתי להציל, ועוד עכשיו גרמתי לדיאנה ליפול לידיים שלהם. הייאוש והמחשבות הרעות החלישו את כוח ההתנגדות שלי, אבל לא הצלחתי להפסיק.</p>
			<p class="text">הרעב וחוסר השינה עשו את שלהם. לאחר יומיים התחלתי להזות. חתרתי על גלשן לעומק הים הסוער. ראיתי את רעמת השיער המוזהבת של יוני מתרחקת ממני, עולה ויורדת בין הגלים הגבוהים. רציתי לצעוק לו שיעצור, שלא ייעלם מעיניי, אבל הוא כבר הרחיק לעומק המרחבים השוממים של הים. הייתי באמצע ניווט בדד במדבר סיני. דיונות החול הקודחות מחום התנודדו תחת רגלי. נשאתי משקל כבד בתרמיל שעל גבי. הוא היה חמים ולח, ולרגע נתקפתי פחד שמא אני נושא איתי יצור חי, אבל לא העזתי לעצור ולהסירו מעלי. בשלב מסוים אבדה לי לגמרי תחושת הזמן. סדרי היום והלילה איבדו את משמעותם. השענתי את שתי זרועותיי על הקיר הטחוב. כבר לא הייתי עייף ולא חשתי צמא או רעב. שכחתי מי אני והיכן אני נמצא. הלכתי וצללתי לתוך יקום אחר. ראיתי בקרבתי צללית של גבר רכון על הקרקע, מרוכז בחפץ כלשהו שהיה אחוז בידיו. לפי תנועות כתפיו החסונות, שיערתי שהוא מגלף אותו בסבלנות רבה. הוא רכן לפנים ולחש משהו, ואז ראיתי שמולו יושב אדם צעיר שפניו נחבאות בצללים. מדי פעם הם עצרו ובחנו את החפץ שבידיו של המבוגר מבין השניים, ומיד שבו למלאכתם. המבוגר היה זה שעבד במרץ, והצעיר רק בחן את התקדמות העבודה. לרגע חשבתי שאלה אבי ואחי, ורציתי לקרוא להם שיצילו אותי, אבל לא רציתי להפריע למלאכה שהם היו עסוקים בה בריכוז כה גדול. הרגשתי שזו מלאכה חשובה מאוד, ושבה בעצם תלוי הכול. אימצתי עוד את עיני והבחנתי שהם עמלים לשבץ אבנים צבעוניות בלוח עץ על פי סדר רב־משמעות. רציתי שהעבודה שלהם תימשך לנצח. הייתה לי תחושה ברורה שהם יודעים שאני נמצא בקרבתם וזה משמח אותם לדעת שאני צופה בהם בלי להפריע, שהשתיקה שלי מסייעת להם להתרכז במלאכתם. תוך כדי שאני מתבונן במעשיהם, התחלתי לחוש שהרצפה מתפוגגת מתחת לרגלי, ואני הולך ונסחף הרחק מזוג האמנים. אלא שאז שמתי לב שהם נשאבים בעקבותי לתוך באר או מערה חשוכה. חשתי את תחילתה של החרדה שאוחזת בי בכל פעם שאני נאלץ לצלול לתוך תהום חסרת קרקעית. צנחנו מעדנות לתוך התהום האפלה. מן המרחק הבחנתי במקור אור בהיר, ואני וזוג האמנים, שעדיין עסקו במלאכתם בשקידה מעוררת השתאות, הלכנו וריחפנו לעברו יחדיו. הרגשתי שברגע שנגיע אל מקור האור, אוכל לראות בבירור את מעשי ידיהם של השניים, ואז יתבהר הכול. </p>
			<p class="text">התעוררתי רק כששפכו עלי דלי מים. הייתי שרוע על הרצפה, ושניים מהם אחזו בזרועותיי וסייעו לי לעמוד שוב כנגד הקיר. </p>
			<p class="text">ביום החמישי קרסתי. השומרים הקימו אותי על רגלי, אבל מיד חזרתי לשכב. חטפתי בעיטה בצלעות מאחד הסוהרים. נשארתי על הרצפה, מגן בידיי על הבטן והמפשעה. בדיוק באותו הרגע הגיע צורי לביקור היומי שלו. זה היה הזמן היחיד שבו הרשו לי לשבת. התחלתי לחכות לביקורים הללו. אני מניח שזאת בדיוק הייתה הכוונה. כבר בחקירות הראשונות הבנתי שאין לו שום עניין בידע שלי על המוסד. לא היה שום דבר חשוב שיכולתי לתת להם אחרי יותר משש שנים שלא הייתי בשירות פעיל. די מהר הבנתי שצורי חותר לכיוון אחר לגמרי. הוא רצה שאביא אליהם את אבא שלי. את זה לא התכוונתי לתת להם אפילו תחת עינויים קשים. ככל שהוא לחץ <span class="yarok-bold">יותר</span> כך הלכה ההתנגדות שלי והתחזקה. אחרי כמה ימי חקירות הוא הבין שלא יצליח לגרום לי להתקשר לאבא ולבקש שיבוא להציל אותי. </p>
			<p class="text">למחרת הכניסו לתא שלי את דיאנה והשאירו את שנינו לבד. היא התחילה להגיד משהו, ואני אמרתי לה שעדיף שתשתוק. כל התא מלא מכשירי ציתות, וממילא אין לנו על מה לדבר. </p>
			<p class="text">"רק שתדעי שאני לא מאשים אותך, אלא רק את אבא שלי. הוא לא היה צריך לשלוח למשימה הזאת דווקא אותך. הוא לא היה צריך לסכן אותך בצורה כזאת." </p>
			<p class="text">"תקשיב לי עכשיו טוב," אמרה והתיישבה בצמוד אלי, כורכת את זרועה סביב צווארי ולוחשת לתוך אוזני. "אין לנו הרבה זמן. לא הכול אתה יודע ואין לי זמן להסביר. אני מבינה למה אתה חושב שבגדתי בך, אבל זה לא נכון. הדוד שלי שלח את השמשונים לחסל את אחי. הוא הכניס את ההורים שלי למחנה חינוך מחדש אחרי שברחתי ממנו. ואני לא אגיד לך למה ברחתי ומה הוא גרם לי לעשות. אז כדאי שתאמין לי שבשום מצב אני לא משתפת איתם פעולה."</p>
			<p class="text">אמרתי לה שכל זה כבר לא משנה כלום, ואם הביאו אותה כדי לשכנע אותי להסגיר לידיים שלהם את התיש, אז הם מבזבזים את זמנם. "את הרי מכירה אותו. את באמת חושבת שאם אקרא לו, הוא פשוט יופיע כאן? כולם יודעים שמדינת ישראל לא תחזיק מעמד בלעדיו. מהר מאוד הם ייכנעו."</p>
			<p class="text">"אז תבטיח לי שלא משנה מה הם יעשו, אתה לא תיתן להם את מה שהם דורשים ממך לעשות. תבטיח עכשיו!" אמרה וטלטלה את כתפיי. </p>
			<p class="text">הבטחתי. אבל להבטיח היה דבר אחד, ולחזות בסקילה שלה היה דבר אחר. הוציאו את שנינו לחצר המבצר. השמש העזה סנוורה את עיניי. צורי עמד לידי כשהשומרים נאספו סביבה במרכז החצר והחלו להשליך לעברה אבנים. שמתי לב שחלקן כבר היו מכוסות כתמי דם יבש. מדי פעם הוא הגניב לעברי מבט לראות איך אני מגיב. אני חושב שהוא כבר הבין שאני לא אשתף פעולה, ובכל זאת החליט להמשיך. התפללתי שאחת האבנים תפגע בראשה ותשים קץ לעניין, אבל השמשונים היו כנראה מנוסים מספיק כדי למשוך את המחזה הנתעב כמה שיותר. השתדלתי לא להביט בפניה, אלא רק בקעקועים שעל גבה, שנחשף אחרי שהכותונת שהייתה עליה נקרעה לגזרים. סוסים דוהרים. עוד פעם ארבעה פרשים דוהרים על קו האופק. זה כבר היה יותר מדי בשבילי. די מהר כיסה הדם את כל גופה ואת הקעקועים המוזרים, ואני השפלתי מבט אל רצפת חצר המצודה.</p>
			<p class="kot-mispar">11.</p>
			<p class="text-no-hazacha">אחרי שהחזירו אותי לצינוק, כבר לא דרשו ממני לעמוד מול הקיר. קיוויתי שבקרוב יוציאו גם אותי להורג וייגמר כל העניין הזה <span class="yarok-bold">שכבר</span> הגיע למקומות שלא היה בכוחי לשאת. אבל כבר באותו לילה זכיתי לביקור נוסף. הפעם הם הביאו את יוני. קמתי על רגלי וניגשתי לחבק אותו. "אל תיגע במשיחי!" זעק לעברי אחד מהם והנחית על כתפי את קת הרובה. יוני השמיע צעקה קטועה, ומיד אחריה שמעתי את עצם הבריח מתרסקת. התיישבתי על הדרגש שבפינת החדר ואחזתי בידי הבריאה את הכתף הפגועה. השומרים הרפו מיוני, והוא נותר במרכז החדר לבדו, עומד ללא נוע, זקוף ויפה כמו פסל, כמו פסל יווני, ובעיניו אותו מבט מרוחק שזכרתי מול השקיעה על יד המבצר הצלבני בעתלית. היה נדמה לי שלא חל בו שום שינוי מאז נפגשנו בפעם האחרונה לפני שעזבתי את ישראל. הופתעתי כשהופיע בנמל התעופה כדי להיפרד ממני. הוא רצה לדעת לכמה זמן איעדר, ועניתי שאיני יודע. אמרתי לו שאתקשר אליו מתי שרק אוכל. הוא נד בראשו לשלילה ואמר שהוא מעדיף לא לדעת מעכשיו והלאה שום דבר עלי ועל מעשיי. למרות שביקשתי כמה פעמים, הוא סירב להסביר מדוע, אלא פשוט הסתובב ונבלע באולם ההומה אדם. אפילו לא הספקתי לתת לו חיבוק פרידה. </p>
			<p class="text">המבט שלו נח כעת על פניי, אבל גם באותו הרגע חשתי שהוא מביט דרכי ולא עלי. היה במבט שלו משהו חדש שלא הכרתי, אבל לא ממש הצלחתי לעמוד על משמעותו. שיערתי שהוא <span class="yarok-bold">נמצא </span><span class="yarok-bold">תחת </span>השפעת סמים. "יוני, דבר איתי. יוני, דבר אלי," חזרתי ואמרתי כמה פעמים. "כואב לך," הכריז פתאום, ופניו התעוו כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי. הוא פרש את שתי ידיו כאילו הוא מנסה לחבק אותי או לחבק את הכאב שלי. כאילו הוא רוצה לקחת אותו לעצמו, כאילו הוא חש את המכאוב על בשרו שלו. הייתי שקוע בו עד כדי כך שלא שמתי לב שכל השומרים יצאו מהתא והותירו את שנינו בחברת אדם אחד שנותר לשבת בפינת החדר. הבטתי לעברו, והוא נד לעברי בראשו וחייך. ניחשתי שהוא כבן גילי, למרות שהזקן המאפיר שירד על שיפולי כותונתו הלבנה הוסיף למראהו מנין שנים. הכיפה שלראשו הבהיקה גם היא בלובן צח כשלג ועמדה בניגוד לפניו השחומות. דמותו הזכירה לי מקובל תימני מימים עברו, יושב על כיסא הכבוד. האופן שבו השעין את ידיו על מסעד הכיסא וההדום שהונח לרגליו הזכירו לי שכבר ראיתי אותו קודם. עוד לפני שאמר דבר נזכרתי. כך הופיע בן־דוד בשעת הדרשה החודשית שנשא בפני חסידיו. </p>
			<p class="text">יוני ניגש וכרע לפני ברך, והניח את שתי כפות ידיו מעל הכתף הפגועה. הפעם הביט במישרין לתוך עיני ושאל אם הכאב חלף. ואמנם, באורח פלא, חשתי שהכאב העז התפוגג ונעלם.</p>
			<p class="text">"ויצא חוטר מגזע ישי, ונחה עליו רוח אדוני, רוח חוכמה ובינה, סומך נופלים ומרפא חולים ומתיר אסורים," אמר בן־דוד בקול מלא חמלה כאשר ראה אותנו, שני האחים, זה לצד זה.</p>
			<p class="text">"אם תעז לפגוע באחי, תדע לך שאבא שלי יגיע אליך וידאג שתמות. זה יהיה מוות כואב, אני מבטיח לך. אז אל תנסה אפילו לאיים עלי," הטחתי לעברו. הוא חייך לעברי בשלוות נפש מוחלטת. </p>
			<p class="text">"אני מבין שאתה חושב עלי מחשבות רעות, אליהו, אני מבין אותך לגמרי," אמר בקול הקטיפה המוכר שלו.</p>
			<p class="text">"חשוב שתדע שעונש הסקילה שנאלצת לראות נעשה שלא ברשות וללא כינוס הסנהדרין, ומשום כך מי שהורה עליו ייענש בחומרה רבה. לא כך אנו נוהגים, ואין זו דרך התורה. תורת האבות כולה רק חסד ורחמים, על פי דרכם של הנביאים, ממשה ועד חבקוק. רק אהבה יש בליבי לכל אחד מנידָחי שבטי ישראל. אהבה גדולה במיוחד יש בליבי אליך ואל אחיך יונתן." </p>
			<p class="text">ניסיתי לעצור אותו, להגיד לו שיחסוך ממני את הדרשות שלו, אבל הוא הרים את ידו להסות אותי והמשיך לדבר.</p>
			<p class="text">"בהזדמנות זאת ברצוני להשתתף בצערך על מות אמך, גם אם חלפו מאז שנים רבות. גם אני איבדתי אמא בגיל צעיר, ומי כמוני יודע כמה זה קשה. את אחיך יונתן אני אוהב כאילו היה בני. אני מכיר אותו עוד כשהיה נער צעיר, תלמיד שלי בישיבת תקוע. נפש גדולה שוכנת בלב אחיך. נפש גדולה מעבר לידוע לך, מעבר למה שיש ביכולתך להבין." </p>
			<p class="text">אמרתי לו שיפסיק לדבר על המשפחה שלי מטוב ועד רע ושיעזוב את יוני לנפשו. שיחדל לנסות לשבש עליו את דעתו. בן־דוד ענה שלא הייתה לו וגם לא יכולה להיות לו שום כוונה לפגוע בו או לגעת בשערה משערות ראשו. אם לא הבנתי זאת כבר קודם בכוחות עצמי, אני יכול לשאול אותו ישירות. איש לא היה מעז להביא אותו אל ממלכת שלם בניגוד לרצונו.<span class="yarok-bold"> והוא גם</span><span class="yarok-bold"> </span>זה שביקש להיפגש איתך מפני שאמר שהגיעה העת.</p>
			<p class="text">שאלתי את יוני אם בן־דוד דובר אמת. המבט החולמני חזר לנוח על פניו והוא אמר שאומנם הגיע הרגע. </p>
			<p class="text">"לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר בְּשִׁיר וּמִזְמוֹר סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְּסִלָּה יָבֹא מְבַשֵּׂר בִּלְשׁוֹנוֹ מִלָּה," אמר בן־דוד, קם מכסאו וספק ידיים בשמחה גלויה. אחר כך הוסיף שהוא משאיר את שנינו לבדנו, ואוכל לדבר עם יוני כרצוני ולשאול אותו כל שאלה שארצה. </p>
			<p class="text">חיכיתי שיֵצא מהתא ואשאר לבדי עם אחי. עם סמים או בלעדיהם היה ברור שהוא נמצא כאן מרצונו, ואיש אינו מאיים לפגוע בו. אז גם בעניין זה התיש שיקר לי. הוא ידע כל הזמן שיוני נמצא כאן משום שכך בחר בעצמו. אז למה הוא שלח אותי להציל אותו? מה אני מחמיץ כאן? מה אני לא רואה בתמונה הגדולה? שאלתי את עצמי בפעם המי־יודע־כמה מאז חזרתי לישראל. </p>
			<p class="text">לפני שיצא מהתא הזהיר אותי בן־דוד שאם אנסה לגעת באחי, הוא ייאלץ להפריד בינינו מיד. הוא לא טרח להסביר מדוע. יוני התיישב לצידי ולא אמר דבר. נשארנו שנינו בתוך התא הצר, קרובים מרחק זרוע. ביקשתי ממנו שיסלח לי. אמרתי שאני מצטער שלא הצלחתי להציל אותו. אמרתי לו שעשיתי כמיטב יכולתי. קמתי על רגלי והתחלתי ללכת מקצה התא לקצהו השני, מנסה לחשוב מה עלי לעשות כעת. הם רוצים שנביא לכאן את אבא. זה בעצם כל העניין. יוני ואני תמורת התיש. זאת הייתה התוכנית מהרגע הראשון, וכך זה עומד להסתיים. אבל למה אבא שלח דווקא אותי למשימה הזאת? המוח האנליטי שלו או של אייזיק לא יכלו לחשוב מראש על אפשרות כזאת? יש פה משהו שאני לא מבין. משהו בתמונה הכללית לא מסתדר. </p>
			<p class="text">שאלתי שוב את יוני אם הוא נמצא בירושלים מרצונו. הוא הביט בי בפליאה ושאל למה אני מתכוון. התיישבתי לידו וביקשתי שיגיד לי הכול. שיגיד כל מה שהוא יודע בלי לפחד. "שיאזינו כמה שהם רוצים," אמרתי, "עכשיו זה רק בין שנינו, <span class="yarok-bold">אנחנו צריכים </span>להחליט מה לעשות."</p>
			<p class="text">"אתה באמת לא מבין?" שאל, מביט בי כאילו הוא רואה אותי לראשונה, "אתה עכשיו איתי, אלי, אתה ואני, שנינו עכשיו יחד כמו פעם. אתה לא זוכר איך היינו? אתה זוכר את החוף של עתלית? את המבצר הצלבני? אתה זוכר איך הים היה בולע את השמש, ובכל בוקר היא תמיד נולדה מחדש מתוך ההרים? מתוך החושך זורח האור. אני רואה אותו עכשיו. אני רואה אותו ברור. כל מה שאיבדנו יחזור אלינו <span class="yarok-bold">שוב</span>. אתה חושב לפעמים על אמא, אלי? אתה מתגעגע?" </p>
			<p class="text">רציתי לנער אותו בכתפיו, אבל זכרתי את האזהרה של בן־דוד שלא לגעת בו. שוב שאלתי מה הם עשו לו. ביקשתי שינסה לשכוח מכל מה שהם הכניסו לו לראש, ופשוט יגיד לי מה אנחנו צריכים לעשות. הוא התחיל לדבר כפי שדיבר באותו לילה על החוף בסיני, על הזיו הטהור, על הידיעה השלמה, על השליחות ועל השליח, על בוא המבשר. התחננתי שיחדל מדבריו הסתומים, שאין ביכולתי להבינם, שיורה לי בפשטות מה עלי לעשות. </p>
			<p class="text">"תקרא לאבא שיגיע," אמר, "זה מה שצריך לקרות עכשיו." </p>
			<p class="text">הבטתי בו בתימהון, אבל הוא שב ואמר, "תקרא לאבא שיבוא. תגיד לו שימהר."</p>
			<p class="text">קראתי לשומרים וביקשתי שיביאו לי פוליפון לווייני. </p>
			<p class="text">אבא ענה מיד אחרי שהקשתי את הקוד הסודי. דיווחתי לו בקיצור על המצב ואיפה אני נמצא. אמרתי לו שיוני נמצא איתי ושישתדל להגיע במהירות האפשרית. </p>
			<p class="text">כעבור שעתיים הוציאו אותי ואת יוני מהתא והוליכו אותנו אל קומת המבצר העליונה. זה היה אולם רחב ידיים שרצפתו וקירותיו חופו באבן ירושלמית גסה, והיה מרוהט רק בשולחן עץ ארוך וסביבו כיסאות גבוהי משענת, שבעה במספר. הושיבו אותנו ליד בן־דוד שישב בראש השולחן. הכניסו את אבא לחדר, מוקף בשלושה שומרים חמושים. הוא התיישב בראש השולחן השני, העיף לעברי ולעבר יוני מבט קצר, ופנה מיד אל בן־דוד.</p>
			<p class="text">"בוא נעשה את זה קצר ולעניין, אלקבץ, או שאתה מעדיף שאקרא לך בן־דוד? חבל, דווקא היית מודיע מצוין עד שהחלטת לעבור צד. זאת הרי עסקה פשוטה בסך הכול. אתה משחרר ברגע זה את שני הבנים שלי, ואני משתף איתכם פעולה."</p>
			<p class="text">"אתה תקרא לזה עסקה, ואני אקרא לזה רצון השם יתברך שהכול נעשה בדברו," אמר בן־דוד. "למרות מה שאתה חושב עלי, אני דווקא מעריך אותך מאוד. ובכל זאת אתה אינך יכול לדרוש, ואני איני יכול לסרב. יש דברים גדולים ממידת האדם. גדולים ממידתי ואפילו ממידתך, סרגיי. אתה אמנם לועג לנו, אבל אינך יכול שלא לראות את האמת מול פניך. מי מאיתנו הרס את הארץ המובטחת? מי עובד את עגל הזהב של החומר הגשמי? הפרתם את כל חוקות עם ישראל. יצאתם נגד הבריאה עצמה, ותראו מה עלה בגורלכם. הארבה עלה מארץ מצרים לכלות את שדותיכם, הים קם עליכם, המאור הגדול בכבודו ובעצמו יצא נגדכם, ואתם מסרבים לראות. עיניים להם ולא יראו. אוזניים להם ולא ישמעו. תסתכל מסביבך. תראה בעצמך איך בחרנו בחיי פשטות וטוהר כדרך האבות, חיי צמצום וצנעה, כפי שציווה האל מבראשית. לכן מלאו אסמינו בר ויקבינו יין. תפקח את העיניים, סרגיי, תראה לאן הובילה אתכם הדרך שבה אתם הולכים." </p>
			<p class="text">השתרר שקט. הבטתי לעבר אבי שישב על כסאו מול בן־דוד ולא גרע ממנו את עיניו. הוא השעין את עורף הפר על מסעד הכיסא ועצם את עיניו בלאות. כשדיבר, היה קולו קרוב ללחישה, אבל אני הקשבתי היטב לכל מילה שיצאה מפיו.</p>
			<p class="text">"הדרך... כן... מי מאיתנו יודע את הדרך... בשבילך היא מתקיימת מראשית ועד אחרית, וכל שעליך לעשות הוא ללכת בה עד בוא הגואל. בשבילי הדרך מפותלת, אבל סופה מוביל אל תחילתה. כי מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין חדש תחת השמש. הרי גם זה נכתב. מי מאיתנו מרחיק לראות, ייקבע כששנינו כבר לא נהיה פה להעיד. אבל הרי לא התכנסנו כאן לשמוע דברי תורה. אני מציע שנסיים את העניין עכשיו. אני כבר קצת עייף."</p>
			<p class="text">בן־דוד שתק לרגע, אבל אחר כך חזר ואמר שלא בידי אבי לבקש ולא בידיו לסרב. שההחלטה נתונה בידיו, אמר והצביע לעבר יוני. </p>
			<p class="text">יוני קם ממקומו וניגש וחיבק את אבי וליטף את פניו. בן־דוד ניסה לקום כדי לעצור בעדו, אבל מיד חזר והתיישב. ניגשתי אליו גם אני וחיבקתי אותו ואימצתי אלי את עורף הפר ולחשתי באוזנו שאני אוהב אותו מאוד. עמדנו שלושתנו חבוקים בפעם הראשונה מאז ההלוויה של אמא. אמרתי שאני מצטער ששוב אכזבתי אותו. זאת הייתה הפעם השנייה והאחרונה שראיתי את התיש בוכה. הוא ענה שמעולם לא אכזבתי אותו. שאני בדיוק כפי שתמיד רצה שאהיה. שאני האיש הנכון. שהוא מפקיד את יוני בידי, ושאזדרז לצאת, לפני שבן־דוד ישנה את דעתו. </p>
			<p class="kot-mispar">12.</p>
			<p class="text-no-hazacha">למרבה המזל, או ליתר דיוק בזכות התכנון המחושב של אבא, קיבלנו אוויגול מהדגם הישן שגם אני יודע להטיס, ואנחנו ממריאים ביחד הביתה. כמו תמיד, יוני יושב לידי ומחריש. מבטו נעוץ בעיר ירושלים, הנפרשת כולה לעינינו מעל המקומות הגבוהים ומעל ראשי ההרים. מאז שהיה ילד קטן, בכל פעם שנסענו עם אבא ואמא לטיולים משותפים, תמיד אהב לשבת כך, מבטו השלֵו נעוץ בנוף הנשקף מהחלון.</p>
			<p class="text">השמש עולה מעל להרי אדום, וקרניה מלהיטות בזהב את קירות בית המקדש שעל הר הבית, מבנה ענק־מידות מצופה בשיש לבן. בנייתו לא הושלמה מעולם, וכך נותר לעמוד, מוקף פיגומים קורסים. נורית ההודעות הפנימית מהבהבת. אני לוחץ עליה. חלל הרחפן מתמלא בקולו המוכר של התיש גורס חצץ בשיניו, עם שמץ נסתר של הגייה רוסית שחיבבתי תמיד.</p>
			<p class="text">"אם אתה מקבל את ההודעה הזאת, אליהו, אז כנראה הכול הסתדר לפי התוכנית. אני כבר לא אהיה כאן כדי להגיד לך מה צריך לעשות. מעכשיו תצטרך להחליט לבד. אתה בטח מבין שאין לי שום כוונה לתת להם להשתמש בי בתור קלף מיקוח. יש לי את הדרכים שלי לדעת מתי ואיך לפרוש סופית מהשירות. הכי חשוב זה שתשגיח במקומי מעכשיו והלאה על יוני ועל הבן שלך, על עיליי. זה הדבר הכי חשוב. זה חשוב יותר ממה שאתה כרגע <span class="yarok-bold">מבין</span>. הייתי יכול לנסות להסביר לך, אבל אין לי זמן וגם אני לא מבין את הכול."</p>
			<p class="text">כאן נקטע הקול המונוטוני לכמה שניות כאילו אבא התקשה להמשיך.</p>
			<p class="text">"עשיתי הרבה טעויות איתך ועם יוני אחרי שאמא נהרגה בנפאל. עכשיו כבר מאוחר מדי לתקן. אני מקווה שתדעו לסלוח לי. אני מקווה שתישארו ביחד תמיד. אני אוהב את שניכם מאוד." </p>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות