הלילה שבו נשארנו לבד

מה באמת קרה לליאם נוּן, איל המלונאות המסתורי שנפל אל מותו מביתו שעל מצוק בקליפורניה? הרשויות קבעו שמדובר בתאונה, אבל לנורה ולאחיה המנוכר סאם יש חשדות אחרים. כשהם כורתים ברית לא פשוטה כדי לחשוף את האמת, הם נאלצים להתמודד עם סודות בני חמישים שנה, אינטריגות משפחתיות וקשרים שנפרמו מזמן – עד לגילוי מטלטל שישנה הכול.

רב־המכר של הניו יורק טיימס מאת לורה דייב, מחברת הספר ”הדבר האחרון שהוא אמר לי”, משלב דרמה משפחתית סוחפת עם מתח ומסתורין שלא נותנים מנוח. ספר שמומלץ לכל מי שאוהב עלילות מרתקות, סודות אפלים ותפניות מפתיעות שקורעות את הלב. מתאים לחובבי מותחנים פסיכולוגיים ולמי שמחפש קריאה עוצרת נשימה עד השורה האחרונה.
שם: הלילה שבו נשארנו לבד
מחבר/ת: לורה דייב
שפה: עברית
תחום: מתח
תת תחום: מתח
מק״ט: 011375195

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 106.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-3" class="kot-perek">בתים פתוחים</h1>
			<p class="text-no-hazacha">"אז מה דעתך? אפשר להציל אותו?" היא שואלת.</p>
			<p class="text">אני עומדת בפתחו של בניין לבֵנים חומות בן חמש קומות בפאתי קוֹבְּל היל בברוקלין. לעניות דעתי המקצועית, הבניין מיוחד כמות שהוא: רחב במיוחד, בעל חלונות פלדה, מעקות מקוריים, תקרות פאנלים בגובה של כמעט ארבעה מטרים. וגינת גג בשטח של מאה ושבעים מ"ר, שמשקיפה על פינה ירוקה ויפה של רחוב הנרי.</p>
			<p class="text">אני מסתובבת להביט במורגן, הלקוחה שלי. "לְמה בדיוק את מתכוונת, כשאת אומרת <span class="natuy">להציל</span>?"</p>
			<p class="text">"טוב, את המומחית, אבל ברור שצריך להרוס אותו לגמרי מבפנים. הוא די חורבתי, לא?"</p>
			<p class="text">מורגן מנידה את ראשה וכנראה ממתינה שאדביק אותה. היא יפה וצעירה (בת עשרים וחמש, אולי עשרים ושש) ונועלת את אותם מגפי הברך שנעלה בפעמים המעטות שבהן נפגשנו אישית. בכל פעם ופעם היא נראתה מאוד לא מאושרת, כששמנו פעמינו לברוקלין. אני לא יודעת מה היא לא אוהבת, את בנייני הלבֵנים החומות או את היציאה ממנהטן ככלל. אבל אין ספק שלא מדובר בצעד שמלהיב אותה.</p>
			<p class="text">היא עוברת לברוקלין, כפי שהיא אומרת לי שוב ושוב, מפני שהארוס שלה, איש עסקים כזה או אחר, דוחף לזה. הוא החליט שהוא רוצה לעזוב את טרייבקה והלופט שלהם ברחוב נוֹרת' מוּר ולהימלט לרובע החיצוני. עדיין לא פגשתי את הארוס של מורגן, אבל נראה שהוא זה שהתעקש שמורגן תשכור את שירותיי. הוא רוצה להתחתן פה על הגג. ואם הם כבר בעניין, גם לשפץ מן היסוד את חמש הקומות שמתחת לו.</p>
			<p class="text">"מתי נראה לך שיהיה אפשר לעשות את זה?" שואלת מורגן.</p>
			<p class="text">"את איזה חלק?"</p>
			<p class="text">"את יודעת. הכול."</p>
			<p class="text">היא מחווה בידה באופן שכולל את הבניין כולו, ובתוך כך מדלגת למטה במדרגות לסלון השקוע.</p>
			<p class="text">"בתור התחלה, בואי נדבר על מה שאת רואה בעיני רוחך," אני אומרת. "ואז נוכל לצמצם את הרזולוציה ולוודא שאנחנו על אותו הגל מבחינת לוח הזמנים והתכנון. נשמע טוב?"</p>
			<p class="text">"בטח..."</p>
			<p class="text">היא מתיישבת על הספה כמשלימה עם התוכנית. אבל אז היא שולפת את הטלפון מהכיס, כבר משועממת מן הפרטים שעדיין לא התחלנו לדון בהם. היא נכנסת לאינסטגרם, וחמש מאות אלף העוקבים שלה ניבטים אליה בחזרה. ואני מאבדת אותה.</p>
			<p class="text">אף על פי כן, אני מתחילה לפרוק את התוכניות המקוריות של הבניין. הבעלים הקודם הוא אדריכל שאני מכירה מאז לימודי התואר המתקדם. הוא הקדיש כמעט שלוש שנים להתאמה מחודשת של המרחב למשפחתו שלו, בלי לִצפות שהעבודה של אשתו תשלח אותם לקולורדו זמן קצר לאחר שייכנסו לגור בו. יש כמובן דרכים רבות לעצב מרחב, אבל אני מרגישה בתשומת הלב שהוא הקדיש לכל פרט ופרט — איך הסלון רגוע ורחב ידיים, הפינות מעוגלות, עץ הזית מזדקר מהאח, האור הטבעי חודר פנימה משלושה כיוונים.</p>
			<p class="text">אפשר לחשוב שאדריכלות ראויה לציון היא כזו שבונה את הבניינים המפוסלים החדשניים ביותר. אבל אני מתעמקת בראש ובראשונה באופן שבו הסביבות של אנשים עשויות להשפיע לחיוב על איכות חייהם. אני מתמקדת, במובן התשתיתי ביותר, בבניית מרחבים שיכולים להיות מרפאים. אני מתמחה בנוירו־אדריכלות. רוב הלקוחות שלי מעוניינים בגישה האדריכלית המסוימת הזאת, שעוסקת בעיצוב מרחבים באופן שמתגמל את הרווחה הכוללת.</p>
			<p class="text">אין לי מושג לְמה מורגן מתכוונת כשהיא אומרת <span class="natuy">חורבתי</span>, אבל אני חושדת שאין לה עניין בכיוון החקירה הזה.</p>
			<p class="text">"הארוס שלך עדיין מצטרף אלינו, או שזה רק שתינו?" אני שואלת.</p>
			<p class="text">במקום לענות היא מגביהה את הטלפון שלה בתנוחת סלפי ומכווצת את השפתיים. אני מזדרזת לצאת מטווח המצלמה מהר ככל האפשר.</p>
			<p class="text">"הוא אמור לבוא."</p>
			<p class="text">בדיוק באותו הרגע נכנס הארוס מבעד לדלת הכניסה, והרוח החורפית נכנסת בעקבותיו. הוא נראה טוב — גבוה ורחב, בעל לסת חזקה ועיניים עזות מבע. הוא מבוגר ממורגן, בן קרוב לשלושים, ולבוש מעיל ספורט עם קפוצ'ון שמציץ תחתיו ומשווה לו מראה צעיר יותר.</p>
			<p class="text">נוסף על כך, מתברר שהוא אחי.</p>
			<p class="text">סאם מהנהן לעברי. "מה קורה, נוֹרָה?"</p>
			<p class="text">"אתה צוחק עליי," אני אומרת.</p>
			<p class="text">מורגן מתיישבת ומעבירה את מבטה הלוך ושוב בינינו. "אתם מכירים?" היא שואלת.</p>
			<p class="text">"נורה זאת אחותי," הוא אומר.</p>
			<p class="text">"<span class="natuy">אחותך?</span>"</p>
			<p class="text">אני מחייכת ומחווה עליהם בידי. "<span class="natuy">אתם</span> מכירים?"</p>
			<p class="text">זה קצת לא הוגן. אני יכולה לספור את הפעמים הבודדות שנמצאתי עם סאם באותו החדר. לא התראינו הרבה כילדים. אנחנו מתראים עוד פחות עכשיו כמבוגרים. אני הבת היחידה של אבא שלי מנישואיו הראשונים. סאם הוא אחד משני ילדיו מנישואיו השניים. אפשר לטעון שסאם ואחיו התאום, טומי, הם הסיבה לכך שהיו נישואים שניים — ההיריון הלא־צפוי של אמא שלהם היה רק רמז קטן לכך, שמערכת היחסים בין ההורים שלי לא בדיוק עובדת.</p>
			<p class="text">"<span class="natuy">סאם</span>. ווט דה פאק?" אומרת מורגן. "לא חשבת שזה משהו שאתה אמור לציין?"</p>
			<p class="text">אני לא בטוחה אם ב"זה" היא מתכוונת לכך שאחי שכר את שירותיי בלי להגיד לה מי אני — או לכך שלסאם יש אחות מלכתחילה. אני נוטה לאפשרות השנייה, אבל עוד לפני שסאם יכול לענות למורגן, הטלפון שלה מצלצל. היא ממלמלת שזאת מתכננת החתונות שלהם, ואז נבלעת במסדרון כדי לדבר איתה.</p>
			<p class="text">אני שבה ומסתובבת לעבר סאם, שמחייך אליי. "טוב לראות אותך," הוא אומר. "מה שלומך?"</p>
			<p class="text">"למה אתה צריך להתנהל בצורה עמומה כל כך?" אני שואלת.</p>
			<p class="text">החיוך שלו נעלם.</p>
			<p class="text">"אני מנסה להשיג אותך כבר יותר מחודש. אף פעם לא חזרת אליי. ואני זה שמתנהל בצורה עמומה?"</p>
			<p class="text">הוא אכן התקשר אליי — החלק הזה נכון. מרגע שאבא שלנו מת, הספקתי להתחמק מההודעות הקוליות שלו ומשני אימיילים חידתיים. אבא שלנו לא רצה הלוויה, ולכן גם נמנעתי מלהיפגש עם אחי אישית.</p>
			<p class="text">האמת היא שאני לא רוצה להיכנס לשום דבר עם סאם. ההיסטוריה לימדה אותי שמוטב לי לא לעשות שום דבר איתו — או עם אף אחד אחר מהמשפחה השנייה של אבא שלי. או בעצם המשפחה השלישית של אבא שלי.</p>
			<p class="text">"אני צריך לדבר איתך," הוא אומר.</p>
			<p class="text">"קנית בניין בשמונה מיליון דולר כדי לנהל שיחה?"</p>
			<p class="text">"זאת שיחה די חשובה."</p>
			<p class="text">אני מתחילה לאסוף את התוכניות ולארוז אותן בחזרה בתוך הגלילים. "אני מאחרת ללקוח הבא שלי."</p>
			<p class="text">"האמת היא שמורגן ביקשה ממך לשריין את שארית אחר הצהריים, אז..."</p>
			<p class="text">בימינו כבר אין לי הרבה פרויקטים למגורים כמו בניין הלבֵנים הזה. אבל מורגן שילמה לי שכר טרחה גלובלי מראש — מהסוג שמאפשר לי להקדיש זמן רב יותר לעבודה שאני אוהבת יותר מכול, מהסוג שמאפשר לה לדרוש שעות נוספות מזמני.</p>
			<p class="text">"אני אשמח לבטל את הצ'ק," אני אומרת.</p>
			<p class="text">"אנחנו יכולים פשוט לשבת ופאקינג לדבר כמה דקות?"</p>
			<p class="text">"חשבתי שהבהרתי את עמדתי," אני אומרת. "אני לא רוצה את הכסף של אבא. לא רציתי אותו כשהוא היה בחיים. אני בטח לא רוצה אותו עכשיו."</p>
			<p class="text">"זאת לא הסיבה שאני כאן," הוא אומר.</p>
			<p class="text">אני מרימה את עיניי ופוגשת במבטו. ירוק־עכור מוכר. הירוק של אבא שלי. יש להם אותן העיניים, אותו השיער הבהיר, אותו העור. זה צורב, אבל אני כופה על עצמי לכבוש את התחושה.</p>
			<p class="text">זה קל יותר כשאני מזכירה לעצמי, שזאת הסיבה היחידה שיש לאחי להיות כאן. אפילו מעברו האחר של אובדננו המשותף, הוא ודאי לא גילה בעצמו איזה עניין פתאומי במערכת יחסים בינינו. מה שבסדר גמור מבחינתי. אין לי שום עניין במערכת יחסים עם סאם. ויש לי עוד פחות עניין בקשר כלשהו עם החֶברה של אבא שלי.</p>
			<p class="text">כפי שעניתי כשהעברתי את האימייל האחרון מסאם (שורת הנושא: <span class="bold">אנחנו צריכים לדבר</span>) אל עורכי הדין של אבא שלי, סאם יכול לקבל כל מה שהוא רוצה מהרכוש של אבא שלי. כולם יכולים.</p>
			<p class="text">"כל טוב, סאם," אני אומרת.</p>
			<p class="text">אני מתחילה ללכת לעבר הדלת. הדלת שתוביל אותי החוצה ולמטה במדרגות הכניסה ורחוק מכאן.</p>
			<p class="text">"את מוכנה לחכות רגע?"</p>
			<p class="text">אני ממשיכה ללכת, כבר כמעט חופשייה. חופשייה ממנו שוב ומהמשפחה שלו שוב ומהעולם שלהם שוב.</p>
			<p class="text">ואז, כשידי מונחת על הידית, אחי אומר דבר אחד. הדבר היחיד שמסוגל לעצור בעדי.</p>
			<p class="text">"נורה. המוות של אבא?" קורא סאם. "הנפילה שלו..."</p>
			<p class="text">אני מפסיקה לזוז. אני לא מסירה את היד מהידית. אבל אני מפסיקה לזוז.</p>
			<p class="text">"זאת לא היתה תאונה."</p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 84.80 ₪ מחיר רגיל 95.40 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 79.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 53.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות

הנמכרים ביותר

ימינה

שמאלה