החוקים של הבנות

רומן התבגרות חושפני, פיוטי ונועז, שמחזיר אותנו אל ימי הנעורים בפנימייה המדברית של שדה בוקר. מיה יסעור, בקולה הייחודי – עברית יחפנית, פושטקית ואלגנטית – מספרת סיפור אישי מאוד על ילדות ונערות, על גוף ונפש, על פחדים, כמיהות, חברות ונשיות. זהו טקסט שמצליח ללכוד את התחושה הגולמית של להיות בת בעולם שבו העתיד של הבנים ברור, בעוד הבנות נאלצות לפלס לעצמן דרך בין ספקות, מבוכה, וביקורת עצמית.

זהו ספרה הראשון של מיה יסעור, עורכת ספרותית ילידת באר שבע, והוא נכתב בבשלות נדירה ובכישרון ספרותי מרשים. הספר מתאים במיוחד לקוראות ולקוראים שמחפשים ספרות עברית עכשווית, נוגעת, חכמה ורגישה – כזו שמצליחה להאיר את המקומות החשוכים של ההתבגרות באור חם ואמיתי. זהו סיפור על מקום אחד, נערה אחת, וזיכרון קולקטיבי של נעורים שצרובים בעור ובנפש.

תגיות: דימוי גוף,שדה בוקר,מגדר,העצמה נשית,התבגרות,חיפוש עצמי,ישראל,ישראליות,פנימייה,קיבוץ
שם: החוקים של הבנות
מחבר/ת: מיה יסעור
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011375172

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 86.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-2" class="kot-perek">1</h1>
			<p class="text-no-hazacha">אני שונאת בנים ויש לכך שלוש סיבות. סתם, יש לי מלאנתלפים סיבות. הנה אחת: הם לא צריכים אפילו להתאמץ. לבנים יש עתיד בהיר, נהיר, מזהיר. בנים תמיד יודעים לאן הם הולכים. מישהו כבר צייר להם מפה והם רק צריכים לדעת לקרוא אותה. והם יודעים, מן הסתם, כולנו יודעים, כי למדנו בתיכון לחינוך סביבתי וניווטנו לאורו של כוכב הצפון, והדלקנו מדורות נגד הרוח וקשרנו חבלים ללולאת שמונה והאפים שלנו נשרפו כשטיפסנו למדף הסלע וקפצנו למים הקפואים של עין עקב. </p>
			<p class="text">הבנים של שדה בוקר היו סדיסטים חמודים, מטרידנים בני טובים, מלח הארץ סוציופתים. אפשר היה לראות בדיוק איזה קצינים אהובים הם יהיו בסיירת יום אחד וכמה יפות ומקסימות יהיו הבחורות שיציבו להם אולטימטומים, וכמה ליטרים גולדסטאר הם ישתו לפני שייכנעו וייקחו אותן למדבר להציע נישואים עם כתובות אש שהאחים מהצוות יקימו להם. ובאמת מכולם רק אחד גמר בכפר איזון ורק אחד הצטרף לכת בקוסטה ריקה, ובתמונת הפייסבוק היו לו ראסטות וזקן וגלבייה ושרשראות חרוזים צבעוניות. </p>
			<p class="text">הבנים עמדו להתגייס לשייטת ולטייל במדבריות אפריקה שרגל לבנה עוד לא ידעה, וללמוד בפקולטה לחקלאות ולהקים חווֹת בודדים ברמת הנגב. אבל אנחנו היינו בנות. פחדנו ושנאנו את עצמנו כמו בנות, ועמדנו בתחתונים מול המראה בחדר שלנו בפנימייה כמו בנות, וכל אחת אמרה מה הכי מכוער בה. להיות בת זה כזה, ברור לך שאת חייבת להיזהר תמיד, כל הזמן. אבל כל השאר הוא מסע לארץ לא נודעת. </p>
			<p class="text">עד שהם גדלו להיות אזרחים מועילים בחברה, מינוס הכפר איזון והכת, הבנים ראו ביחד פורנו בחדר של ברקו, וכולם עשו ביד אחד ליד השני. הם הציצו לנו במקלחות כל כיתה י״ב, שנה שלמה הסתכלו מאיזה חריץ על הגג, ואף אחת לא שמה לב. הם הסבירו לנו שלבנות אין טעם, שאנחנו לא מבינות מי כוסית, שאם בת אומרת על בת אחרת שהיא יפה אז בדוק שהיא מכוערת. הם אמרו לנו שחובה לאבד את הבתולים על הקבר של בן־גוריון, כו־לן עושות את זה, זה לא נחשב שהיית פה אחרת, ואנחנו הקשבנו. </p>
			<p class="text">ואל הקבר הזה של בן־גוריון, מטופח בחסות כספי המועצה וספוג בזרע של כל תלמידי התיכון לחינוך סביבתי, ברחנו במקום ללכת לשיעורים. ומאחוריו התחבאנו, במנהרת הבטון שממנה התנהל מחקר רחב יריעה על עטלפים, שלא עניין אותנו אפילו קצת. הקירות היו מלאים בכתמי עטלפים שחורים ובקולות עטלפים מהדהדים והרגשנו כמו בתוך רחם, ועישנו סיגריות שבעיניים התיכוניסטיות שלנו היו פאם פטאליות. סיגריות היו סקסיות, ולהיות סקסית היה טוב ואולי רע. הבנים הרימו קלטות פורנו מהסליק של האבות שלהם, ויעלי אמרה שהיא יודעת לזהות לפי הטעם של השפיך אם מישהו אוכל הרבה בשר או שותה יותר מדי אלכוהול. היא אמרה שהכי חשוב להם זה שתיראי כאילו את נהנית, ועשתה תצוגת תכלית של הקולות והמבטים הכי נהנים שלה. והתווכחנו מה עדיף, ילד בגילנו שיסגוד לנו או מבוגר שיודע מה לעשות ואיך, ובמי מהמורים היינו נותנות. </p>
			<p class="text">המורות שלנו היו מורות: משועממות, מותשות, זועפות. אבל למורים היו דגמ"חים ונעלי טיולים, ושתילי מריחואנה שהם גידלו באדניות. המדריכות בפנימייה נראו לנו אבודות, עם הבדידות המדברית והחולצות הגזורות שלהן. אבל המדריכים הסיעו אותנו בג'יפ פתוח למעלה עקרבים, לא כעסו כשאיחרנו לכיבוי אורות, הזמינו אותנו לחדרים שלהם ברווקיות לשחק שש־בש, בישלו לנו תה על גזייה מצמחים שקטפו מבעד לחלון. נשים מבוגרות הדאיגו אותנו, וכל גיל היה מבוגר מדי. כל גיל היה פתטי. בכל גיל מישהו כבר שתה לך את האדום מהשפתיים, בכל גיל היית תימהונית, מתאמצת, הבגדים שלך מביכים, הבדיחות שלך מאולצות. זה תמיד כבר היה מאוחר, תמיד אחרי השיא. ידענו עם איזה בנים אנחנו רוצות להיות, והבנים ידעו איך פשוט להיות, הם פשוט ידעו. אבל אנחנו לא ידענו. לא ידענו איזה נשים אנחנו רוצות להיות, ואנחנו עדיין לא יודעות. </p>
			<p class="text">אנחנו עדיין לא יודעות, ועדיין תקועות בכור המצרף הזה של הנעורים המוזרים שלנו, בחדרים שלנו בפנימייה, מפחדות שיתפסו אותנו על חם. עדיין מחכות שמשהו יקרה, שהחיים שלנו יתחילו, שאיזה מבוגר אחראי יבוא לקחת מאיתנו את הילדים שאנחנו מגדלות, לתקן לנו את התריסים השבורים, לשאת ולתת עם הבוסים שלנו. עדיין לא יודעות איזה נשים אנחנו רוצות להיות, איזה נשים אנחנו בכלל יכולות. </p>
			<p class="text">הנה אנחנו בנות חמש־עשרה, יושבות על המיטות שלנו אחרי המקלחת, מסרקות אחת לשנייה שיער ארוך־ארוך. מורחות שוקולד השחר על חמש כיכרות לחם אחיד, מכינות סנדוויצ'ים לכל השכבה. הנה אנחנו במסע מים אל ים, הבנים משתינים בכל מקום בלי לסובב אפילו את הגב, ואנחנו מחפשות כבר עשרים דקות שיח להחליף מאחוריו טמפון. הנה אנחנו תופסות טרמפים לליל אהבה בצמח, ויעלי אומרת שאלה יהיו החוקים של הבנות: על כל חמש מכוניות שלא עוצרות לנו, מישהי צריכה להוריד פריט לבוש. הנה היא עומדת על כביש ארבעים בחזייה, מסמנת באגודל למשאית סגולה, מתגלגלת מצחוק, לא מדברת על מה שלא חובה. </p>
			<p class="text">אנחנו נופלות מבולדרים, נשרטות מקוצים, מתרסקות על אדמת השוקולד הרותחת של רמת הנגב, רצות במעלה הכביש של הסרפנטינות עד שאין לנו אוויר. אנחנו קודחות ותולות מדפים בחדרים שלנו ומגדלות עגבניות שרי ברחבה של הפנימייה, ואף אחד לא אומר שאנחנו יכולות לעשות כל מה שנרצה. שאנחנו מדהימות. שהעולם הוא האויסטר שלנו. שאנחנו יכולות ללבוש גם שק, כי הכול יפה לנו. אנחנו מצמידות שתי מיטות יחיד בחדרים שלנו למיטה גדולה אחת וישנות יחד, שתי בנות במיטה זוגית בכל חדר, ואף אחד לא מסביר לנו מה זאת מסגרת אשראי או איך להחזיר שרשרת אופניים שנפלה. אף אחד לא מלמד אותנו לאהוב, להיות אמיצות, להתמסר, לא להתחנן, לא להתחנחן, להפסיק לחפש. אף אחד לא מגלה לנו שהאהבה נמצאת אצלנו, שהיא שלנו, שאין לנו מה לדאוג כל כך, שמי שהתאהבה פעם אחת יכולה להתאהב שוב. ושוב. אף אחד לא שומר עלינו, אף אחד לא אומר לנו שיהיה בסדר, ובאמת לא בסדר, וזה גם לא נהיה בסדר. זה עדיין לא. </p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 68.80 ₪ מחיר רגיל 77.40 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 64.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 27.00 ₪ מחיר רגיל 43.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

דימוי גוף שדה בוקר מגדר העצמה נשית התבגרות חיפוש עצמי ישראל ישראליות פנימייה קיבוץ

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!