קפה לורנץ
תל אביב, קיץ 1933. העיר רותחת מהסערה הציבורית סביב רצח ארלוזורוב. מקס לנגר, צעיר רוויזיוניסט כריזמטי ובטלן, מוצא את עצמו נמלט מחשש שיואשם בפשע שלא ביצע. במנוסתו הוא פוגש את גרטה – צעירה יפהפייה ממשפחה טמפלרית – ונשבה בקסמה. אך במקום להיעצר, מקס מגויס על ידי הבולשת הבריטית למשימה מסוכנת: להסתנן לקהילה הגרמנית ולרגל אחריה.

הוא מוצא עבודה ב”קפה לורנץ”, מוסד תל אביבי אמיתי, ושם – על קו התפר שבין תל אביב ליפו – נרקם סיפור אהבה אסור בינו לבין גרטה. ככל שהרומן ביניהם מתפתח, כך גוברת הסכנה: הקהילה הגרמנית, המזוהה עם הנאצים, מגלה את הקשר – והאהבה הופכת למאבק הישרדות. זהו רומן היסטורי סוחף, עשיר בפרטים, שמציב את הדמויות בלב סערה פוליטית ורגשית, ומעלה שאלות על זהות, נאמנות, תשוקה – והמחיר של הרצון לחיות חיים פשוטים בתוך עולם סוער.
שם: קפה לורנץ
מחבר/ת: רון עמיקם
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011375135
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-1" class="kot-mispar">1.<span class="kot-perek CharOverride-1">לילה לבן </span></h1>
			<p class="text-no-hazacha">בעשר וחצי ירו בארלוזורוב.</p>
			<p class="text">על אגרופיו הניף עצמו מקס מבין חמוקיה הבשרניים של מטילדה והתייצב על אחוריו. הוא הניח רכות את כתפיו על הכרית, תקע בה את אחד ממרפקיו כדי להיטיב את יציבתה, שלף ממכנסיו שהונחו בקפידה על הכיסא את חפיסת ה"לטיף" הממורטת ובעזרת שיניו ולשונו הדביקה משך ממנה סיגריה.</p>
			<p class="text">מטילדה הניפה עליה את הסדין והניחה אותו על חזהּ. מקס רקק מעט אניצי טבק שנותרו על לשונו וינק מהסיגריה, מכחכח. </p>
			<p class="text">"אתה אומן, מקסים," לחשה לו.</p>
			<p class="text">— ואת תאוותנית שכמוך — ענה, צוחק.</p>
			<p class="text">"בכל פעם אני אומרת שזהו, ואז אתה בא ומערער אותי, א־ווילדע חייע."</p>
			<p class="text">— זו לא אשמתך, זו רק אשמתי — המשיך לגחך.</p>
			<p class="text">"יודל יגיע בסוף, מתישהו ביולי, ושוב פעם ניפגש רק בקפה או במדרגות בלי כל השירקעס הזה."</p>
			<p class="text">— יודל הוא קומונאצי ידוע. הוא גם יוצא לשליחות מטעם השירות הציבורי וגם נשוי לך. אם יעשה לך קינדרלעך, אני אקח את חיי.</p>
			<p class="text">"אתה לא תיקח כלום. אתה שלי."</p>
			<p class="text">מקס סירק את בלוריתו הסמיכה באצבעותיו, ניגב אגל זיעה מרקתו וחיפש היכן להטיל את האפר. הוא קפץ עירום מהמיטה, הסיט את הווילון, רקק והטיל את הסיגריה אל החצר.</p>
			<p class="text">— אני נוסע לאמריקה... כשיהיה טוב... שם... אולי... פיו של מקס היה כבד.</p>
			<p class="text">"ומה תעשה באמריקה, תמכור קוניאק? עכשיו מותר," אפילו היא גיחכה. מטילדה היתה מבוגרת ממקס בכמה שנים, הם אפילו לא בדקו בכמה. היא ידעה את מה שאף הוריו בפולין ידעו, שאין לו עתיד. "דרעק," היה קורא לו אבא כשעוד פגשו זה את זה, "אתה מתמקצע בלופט געשעפט,<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-009-backlink">1</span></span> בגורנישט. אתה דרעק." הם לא ידעו את מה שמטילדה ידעה: שהוא בריונצ'יק, מהפשיסטים של אחימאיר וייבין. הולך לתהלוכות, מרביץ ל"אדומים", צועק ומקלל. באחד במאי הוא אפילו שבר שתי שיניים לבורוכק'ה מנהלל. זה הגיע לעיר לצעדה, והוא נגח בו. אחר כך פועלי המרץ<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-008-backlink">2</span></span> עשו ממקס שק חבטות. גם בחלוף חצי תריסר שבועות הוא עדיין נשא סימנים מתחת לעינו. מטילדה נהנתה ללחוך אותם בלשונה. "שלא תעזי לשלוח להם מכתב או משהו כזה, ולספר להם," הזהיר אותה מהוריו. </p>
			<p class="text">הוא רעד ממנה, ובעיקר מאישהּ, יהודה שניידמסר, יודל כמו שקראה לו; עסקן דה לה שמאטע, שהיה בא והולך באוניות פאר ועושה עסקים לתנועה. אם הוא יֵדע עליי, היה שׂח לעצמו, הוא יהרוג אותי ואחר כך יספר להורים שלי, ואז יהרוג גם אותם.</p>
			<p class="text">— באמריקה אני אהיה בסוף גוי, יהיו לי אבטומוביל וכובע לבן ומשרתים כושים — הביט לשמים — די וועלט איז שיין,<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-007-backlink">3</span></span> טילדי, את פשוט לא נהנית ממנו מספיק.</p>
			<p class="text">מטילדה תפסה בירכו ומשכה אותו אליה, מניחה את ראשה על מפשעתו. "אתה חולם, נערי, אתה לא פה. אבל אני פה."</p>
			<p class="text">הוא רכן מעליה, מושך את הנשיקה דרך השפה התחתונה ומתנתק לאט.</p>
			<p class="text">שריקה.</p>
			<p class="text">זה קלמן, כמעט אמר בקול, וחיכה לשריקה השנייה.</p>
			<p class="text">היא הגיעה. פססססס ארוך, ולחישה:</p>
			<p class="text">"מקס!"</p>
			<p class="text">— רגע — התנתק ממטילדה, כורך אותה בסדין וקופץ לתוך מכנסיו, בדרך לחלון הפעור.</p>
			<p class="text">קלמן אחז באופניו, ליד גדר האבן שתחמה את הבניין הדו־קומתי מצדו האפל, ולחש:</p>
			<p class="text">"ירו בדוקטור."</p>
			<p class="text">נביחות כלב הידהדו מהרחוב.</p>
			<p class="text">— איזה דוקטור? אני פה באמצע.</p>
			<p class="text">"התלבש ורד, אני אסביר לך."</p>
			<p class="text">מקס הסתובב לגברת, שחלצה מהסדין ירך כדי לטלטל את מחשבותיו, אבל לשווא. הוא נשק לה, לחש באוזנה מילות כיבושין והתנצלות, כפתר שניים מחמשת כפתורי חולצתו והתייצב מתנשף בתוך שניות אחדות מול קלמן.</p>
			<p class="text">— איזה דוקטור, למען השם, ואיך ידעת שאני כאן? — אווה לטרוף את קלמן.</p>
			<p class="text">"דוקטור ארלוזורוב. לקחו אותו ל'הדסה'."</p>
			<p class="text">— מי ירה בארלוזורוב? — מקס היה מופתע ומוטרד כאחד.</p>
			<p class="text">"מי יודע, בטח אנחנו, לא...? או שהם... או שאני לא יודע. מי ירה בארלוזורוב... עוד לא עצרו שם את הדם ואתה שואל מי ירה. אתה לא ירית, אתה בודק מזוזות למטילדה שניידמסר בדירה שלה... אתה בא?"</p>
			<p class="text">— לאן?</p>
			<p class="text">"לאן שייקח אותנו הלילה, ל'הדסה'. נוודא שהקומונאצי הזה מת."</p>
			<p class="text">מקס פשפש בשיחים, שלף את אופניו, היטיב את כובעו ומיהר לרכוב אחרי קלמן.</p>
			<p class="text">תל אביב היתה שקטה אפילו בשביל ליל שבת. שקטה עד שהרחש החל להתגלגל ברחובותיה. </p>
			<p class="text">ירו בדוקטור. </p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">מקסימיליאן לנגר לא נדרש ביומו להתרוצצויות כגון אלו. בלילו, חייו לבשו גוון צבעוני. כיאה לבטלן מקצועי, שעבד יומיים בחודש בשליחויות שונות, עיניו נפקחו רק כשהשמש עמדה חיוורת באמצע השמים. לילותיו היו בלתי צפויים. לילה כזה רק המריץ אותו ביתר שאת.</p>
			<p class="text">קלמן רכב מהר. ריח קלוש של פריחת הדרים מהפרדס של נבולסי הופיע בנחיריו של מקס, שניסה לשמור על מרחק סביר מחברו הדוהר. ליד מחסום הרכבת התחלף ניחוח הפריחה בבאוש של בן אתונות קרוע לרווחה, שרוסק אל חרטום הקטר באחת הסכנאות<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-006-backlink">4</span></span> הסמוכות, ושרידיו נגררו עד ליפו. </p>
			<p class="text">מקס מיהר לסגור פערים ואחז בזרועו של קלמן כשהוא מביט בזהירות לעבר בית הוועד הפועל שנראה שוקק אדם. קלמן הנהן, מיהר לעקוף את המחסום ולנסוע בדרך צדדית. ברחוב עמד האוויר, יללה של תן נשבה בסמטאות. לשניים היה ברור שתל אביב מתעוררת במהירות שבה פושטת השמועה, ואף שלא היה לאיש מהם שעון בכיסו, היה ברי להם כי השעה כבר נושקת לחצות.</p>
			<p class="text">מקס שיער לעצמו כי קלמן מנווט אותם בין השאונים, מתוך חוסר ודאות ובאינטואיציה מופלאה, ורכב אחריו בביטחון מוחלט, כשהוא מביט אל הבתים סביבו. פרידמן עמד בכתונת שינה בגזוזטרה הננסית שלו, מושך במקטרתו ובאפו בו־זמנית, ועוד בטרם הבינו השניים מה הוציא את הזקן אל המרפסת, הם נתקלו בהמון אדם על הדרך שטיפסה במעלה רחוב מזא"ה.</p>
			<p class="text">קלמן האט בפתאומיות והשתמש ברגלו כדי לעצור את רכיבתו, כשהוא מעלה מן הדרך אבק שחדר אל מתחת למכנסי הגורקה שלבש. מקס עצר מיד אחריו, והשניים הוליכו את האופניים דרך החצרות, מנסים לצמצם את נוכחותם ככל שניתן. </p>
			<p class="text">כאשר חלפו במעלה הרחוב שלושה רוכבי אופניים נוספים, מיהרו השניים לחדש את רכיבתם, כשהם חוצים את עורפו של בית החולים. במוחו של מקס עבר באותה השנייה הביטוי השגור: "עדיף לך לא להיכנס לבית החולים מרחוב בלפור ולצאת ממנו ברחוב מזא"ה", לאמור כי רק המבריאים יוצאים מלועו של "הדסה", והמתים מובלים לדרכם מזנבו. </p>
			<p class="text">העלייה אל גבעת הכורכר היתה מפרכת וכתמי זיעה הופיעו בבית השחי של השניים, אבל קלמן היה נחוש. פנס הרחוב למרגלות מגדל המים הטיל אור קלוש, והשניים החביאו את אופניהם מאחורי עץ הלימון ושבו על עקבותיהם בהליכה מהירה במורד הרחוב.</p>
			<p class="text">ההמולה בעורף בית החולים היתה רבה, אך קטנה לאין שיעור מההמולה בחזיתו. כשהגיחו השניים משביל החול של רחוב מונטיפיורי, נתקלו במאות יהודים שצבאו על השער. בכניסה עמדו ארבעה שוטרים מבועתים, אוחזים ברובים ומנסים להדוף בעזרתם את האמיצים שבסקרנים אשר ניסו לטפס על הגדר. מקס אחז שוב בזרועו של קלמן והוליך אותו לחזית חנות המדרסים של שפי, שבה נוצקו לא מכבר שתי מדרגות עגולות בדיוק למעמד הזה, שבו נמוכי קומה היו יכולים לצפות מעליהן בנחת ברגעי האימה שנחתו על היישוב.</p>
			<p class="text">ענן עשן סיגריות עמד באוויר, הרחש זמזם סביבם, ומדי פעם צעק מישהו בשפת אמו. מי שאך זה הגיע ושמע את שהתרחש, סיפר מיד לזה שבא אחריו. מקס וקלמן לא העזו להוציא הגה מפיהם, אך הקשיבו רב קשב. מה רבה היתה ההפתעה כשאיצקו האדום צץ מולם פתאומית במבט זועף. איצקו היה מאלה שתקפו את צעדת הבית"רים בחיפה בחג השבועות, וכבר התהלכו בקרב הבריתאים<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-005-backlink">5</span></span> מחשבות ונדטה כלפיו וכלפי התוקפים האחרים. והנה, הוא עמד מולם, על נמשיו ושׂערו האדמוני.</p>
			<p class="text">"מה שתי נאציס כמוכם עושים פה?"</p>
			<p class="text">— מחפשים אותך כדי לשאול מה קרה — ענה מקס בשנינות, מתעלם מהעברית השבורה בפיו של בן שיחו.</p>
			<p class="text">"ברצינות, מה קרה?" שאל קלמן, ומבטו הסקרן גרם לאיצקו למצמץ במבוכה. "באמת ירו בערלוזורוב?" שאל כשהוא מדגיש בלא משים את עיוות השם.</p>
			<p class="text">איצקו זקף ראשו. "אולי אתם תענו על זה לסי־איי־די?<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-004-backlink">6</span></span> אמרו שירו בו שניים, והנה — אתם שניים."</p>
			<p class="text">— רגע, רגע — התעשת מקס — אתם לא חושבים... נראה לכם שיהודים יירו ביהודים? נו, תספר מה קרה, אולי היינו שם ולא שמנו לב... — הטעים מקס בסרקזם אופייני.</p>
			<p class="text">איצקו פגש את מקס לראשונה בחורף בבית המרחץ על חוף הים, כך שהכיל את הציניות שלו עד תומה. מקס היה בריונצ'יק, מקסימליסט, אך דיבורו היה משעשע, ואפילו אצל חברי ההסתדרות היו מחשבות כפירה כאשר עלה שמו בשיחות חולין. "מקסים," נהג לומר את שמו ולהציג את עצמו במלרע, כדי להעיד בכך על אופיו מבלי שיישאל על כך. </p>
			<p class="text">"דוקטור ארלוזורוב יצא לטייל עם אשתו על חוף הים," קיצר איצקו בסיפור המעשה, "ואז ירו בו ליד בית הקברות של הערבים והביאו אותו לפה יהודים טובים. הוא מחליף מילים עם סובביו, הכול בסדר."</p>
			<p class="text">— אבל... — ניסה מקס להבין את מה ששמע — מתי בכלל הוא חזר לארץ? הוא היה... אצל ההיטלריסטים, נו... לא ידעתי שהטרוריסט בכלל בארץ.</p>
			<p class="text">איצקו משך בכתפיו: "גם אני לא ידעתי. שמעתי על זה אצל אבא ואמא. מישהו צעק ברחוב. כבר יותר משעה שהכול פה בלגן גדול."</p>
			<p class="text">— ומה קרה לסימה? — שאל מקס בטבעיות כשהוא מגלגל על שפתיו את שמה של האישה, כאילו ידע אותה. במוחו רצה השורה הלעגנית, "סימה סימוצ'קה, זונה זונהצ'קה", שהיתה נפוצה אצל הבריתאים, אבל הוא הזיז אותה כעת מדרכו. הסקרנות אכלה אותו, הוא רצה לדעת הכול.</p>
			<p class="text">"לא קרה לה כלום," הסביר איצקו. "היא הגיעה לפה בשתים־עשרה פחות רבע, נכנסה עם האנשים של התנועה." מקס ראה בזווית עינו את ראש העיר יוצא בפנים מכורכמות מהשער, ורופאים בחלוקים לבנים חולפים על פניו. "סימה זיהתה את מי שירה ואומרים שכבר יצאו שוטרים לעצור את היורים."</p>
			<p class="text">מקס החווה בראשו לעבר השמים מעליו. </p>
			<p class="text">— איך בחושך הזה אפשר לראות משהו, איצקו? איך היא זיהתה? אמרת בית קברות ערבי, מתי חיברו אותו למרץ? </p>
			<p class="text">איצקו שוב משך בכתפיו וצחק במרירות. "ככה אמרו, לא הייתי שם. אתה היית, לא?"</p>
			<p class="text">— יש מישהי שיכולה לספר איפה הייתי, אבל לא בטוח שאני רוצה שתשאלו אותה — מילמל מקס, ספק לעצמו, כך שאף איצקו לא שמע. שאון ההמון הקשה עליהם את הדיבור, ועתה נוספה לכך צרחה של אישה. </p>
			<p class="text">לשיחה הצטרף בהליכה מהירה משכונת בעלי המלאכה ליאון הסלוניקאי, שהיה מסתובב הרבה בצריף של הרוויזיוניסטים ברחוב הכרמל, ומקבל עליו משימות שונות. הוא ידע יותר מאיצקו.</p>
			<p class="text">"הדוקטור הגיע ביום רביעי באונייה מאיטליה, והיה בבוקר בירושלים, ואז יצא לאכול משהו אצל קטה דן וירד לטייל על החול. אומרים שליד בית המלאכה לעורות של לבקוביץ' ירו בו. עכשיו הוא בחדר ניתוח... הגיע לפה איזה רופא רציני מברלין... כירורג... נמצא פה בארץ... כל היישוב פה. הביא אותו השׁוֹפֵר<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-003-backlink">7</span></span> של דיזנגוף."</p>
			<p class="text">מקס חיפש את הסיגריות ונזכר ששכח אותן אצל מטילדה. ליאון נידב לו אחת, מסוג נחות, אך הוא היה חייב לצרוב את ריאותיו כדי לזקק מחשבות. החשד המיידי של איצקו טרד את מנוחתו. על חייו של ארלוזורוב עוד נאבקו הרופאים, ועל צווארם כבר שורטט חבל תלייה... הוא ידע עד כמה אנשי ההסתדרות קנאים לרעיון העבודה של הרוויזיוניסטים. לא הפריע להם החרם על גרמניה שהכריז ז'בוטינסקי כמו שהפריעה להם שבירת השביתות. על זה הם היו מוכנים למות, אפילו להרוג, בוודאי להעליל. סירחון הסיגריה שנידב לו ליאון התערבב עם ריח הפחד. מי שירה בארלוזורוב סימן גם אותו, גם אם האיש שירה בארלוזורוב היה ארלוזורוב בעצמו. </p>
			<p class="text">אחד מבאי בית החולים, שהרוויח את נוכחותו כשליווה את אביו הדואב בשעות הערב המוקדמות, יצא מבין ערוגות השיחים שהקיפו את מבואות בית החולים וצעק להמון: "מישהו רוצה לתת דם?" עשרות בחורים קפצו אל הגדר, ושוב נהדפו על ידי השוטרים. שוטר בריטי, חבוש כובע שעם, פילס דרכו בין ההמון כדי ללחוש משהו על אוזנו של הקצין היהודי, וזה אפשר לשני בחורים להיכנס דרך השער.</p>
			<p class="text">"מישהו יכול לתת דם? הניתוח מתחיל."</p>
			<p class="text">הרעש גבר. מקס עיסה את רקותיו כדי לרכז את תהיותיו. הוא הבין היטב שהבשורה הרעה מתפשטת במהירות. </p>
			<p class="text">הביט סביבו. מרבית הנוכחים היו לבושים בבגדי השבת שלהם, מקטורנים, כובעי לבד לרוב. צעירים כמוהו לבשו חולצת בד פשוטה, שרווליה מקופלים, וחבשו כובע מצחייה. מי שלבש חולצה כחולה נחשב בעיניו לחבר פרולטריון שקפץ לכבוד האירוע מיצועו בבגדי היום־יום שלו, ומי שהגיע בחולצה לבנה כשנהב, היה בוודאי מעסיקו. הוא מעולם לא ביצע מחקר בנושא, אך דעתו היתה יצוקה. כשחשב על זה, אף צחק בלבו. מספר לובשי החולצות הלבנות עלה לאין שיעור על אלה הכחולות, ועל אף הערב הקיצי, מרבית הגברים עטו על עצמם חליפה אירופית, קצתם הזיעו בחליפות צמר.</p>
			<p class="text">מספרם הרב של האנשים שצבאו על הכניסה לבית החולים הטיל עליו מורא. כמוהו היו אולי תריסר, אנשים שבאו מסקרנות מהולה בציפייה נסתרת: מתנגדים לכל דבר, נון־קונפורמיסטים, אנשים שהיו מוכנים לטפס על גגות הקונסוליה הגרמנית ולהסיר משם את דגל ההיטלריזם האדום־שחור־לבן, ולהסיר מהדרך אנשים שהיו מוכנים לשאת ולתת עם המשטר החדש בגרמניה, גם כדי להציל יהודים. מי שעיין בקפידה, כמוהו, בגיליונות ה"חזית", שחולקו כמו לחמניות טריות בכיכר מגן דוד, רצה בסתר בהסתלקותו של ארלוזורוב. הוא היה התגלמות הבגידה של ראשי היישוב. והבחירות לקונגרס הציוני היו ממש מעבר לפינה. לרוויזיוניסטים, כמו שראה בעצמו, עמד הכוח ליטול בעלות על הציונות, וארלוזורוב שיחק לידיהם כאשר נטל על עצמו את המלאכה לייצר שיתוף פעולה עם ההנהגה ההיטלריסטית, וקיעקע בכך את דמותם של מנהיגי הפועלים. </p>
			<p class="text">מקס לא הטריח את מחשבתו בשאלה למה בעצם היה צריך הדוקטור למות, אבל האווירה סביבו ובסביבתו היתה של צלמוות. הרגעים האומללים האלה, בציפייה לבשורה, כשההמון מצוי בחברותא, חידדו אצלו את המחשבה כי אולי יש לו בכל זאת עתיד בארץ הזאת. המשטמה העזה בין האידיאליסטים מכל המחנות, בין עולים חדשים, בין איכרים לבורגנים, התפוגגה בצינת הלילה הזה. גם הוא — כך הבין — רצה בחייו של ראש המחלקה המדינית, וזיר החוץ של הבית הלאומי. זו לא היתה מחשבה קיומית או נצלנית, זו היתה הכרה בכך שמי שירה בארלוזורוב רצה שהיריות יימשכו אל תוך הלילה, בין כל בני הפלוגתא למיניהם. האנשים שהיו סביבו דאגו, הוא ראה את זה במבטם, וגם הוא דאג. לא לעצמו. לארלוזורוב. </p>
			<p class="text">אבל השאלה "מי ירה בארלוזורוב" הוחלפה בסמוך לשעה אחת בשאלה "מי רצח את ארלוזורוב". צעקות עלו מבעד לדלתות בית החולים, עד שהדלת הראשית נפתחה בעוצמה וממנה יצאה אחות שהודיעה ברעדה: "הוא מת," ופרצה בבכי תמרורים. כמה שניות של מתח עברו, ורחש של תהייה והבנה התגלגל מבית הבריאות במעלה הרחוב ועד לרחוב אלנבי, עד שגם בקרב ההמון הרב החלו הצווחות. </p>
			<p class="text">הוא מת.</p>
			<p class="text">מקס חש כי בטנו מתהפכת וכאב החל להתפשט במפשעתו. איצקו חזר והתקרב אליהם, קמטים במצחו ולחלוחית בעיניו. הוא הצביע לעברם: "געוואלד, רק אתם רציתם את זה... כולכם רוצחים."</p>
			<p class="text">מקס הניד בראשו לשלילה, אחז בשרוולו של קלמן, והשניים החלו לנוע בין ההמונים באיטיות כדי לא לעורר חשד, עד שהגיעו לבית הבריאות, ומשם החישו צעדיהם אל עבר מגדל המים. אחר כך רכבו מערבה כשהמונים המשיכו לחלוף על פניהם לעבר בית החולים, הפעם מצדו האחורי, המצמית. תל אביב בליל השבת הזה היתה רוחשת כבמוצאי היום בחוף הים. מקס רצה להחזיר לעצמו את הלילה כדי לסדר את מסקנותיו, קלמן היה אמור לשמש בעבורו הכומר המוודה.</p>
			<p class="text">לאחר שחלפו בסמטאות שכונת התימנים ובין הפחונים של חארת אל־טאנק, השליכו את האופניים והתיישבו על החול. מקס היה צמא, אבל להוט לדבר.</p>
			<p class="text">— אני מודיע לך, קלמן, שזה ייפול עלינו. אנחנו בצרות. אין לי רעיון מי יכול היה לעשות דבר שטות שכזה... אנחנו... בעלי בריתנו... אויבינו מבית... אויבינו מחוץ... אין לי שוונץ של רעיון. אני כן יודע שאם זה משלנו, אנחנו נעבור סבל. לא נישן בבית, לא נישן אצל המטילדה שלנו, אנחנו נישן בקישלה. ואני אומר לך, קלמן אחי היקר, בקישלה הברגוטים<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-002-backlink">8</span></span> גדולים יותר ומוצצי דם יותר.</p>
			<p class="text">מקס דיבר מהר. </p>
			<p class="text">— אנחנו נתנהג רגיל. מחר שבת, בעוד כמה שעות שבת, נלך הביתה לישון. מחר נאכל בחדר. ביום ראשון בטח תהיה הלוויה, יעשו תהלוכה, זה איש חשוב. לא יעשו לנו כלום אם נבוא, ואנחנו נבוא. אני מכיר את ההנהגה שלנו. הם צוחקים בלב, אבל מודאגים כמוני. אופתע אם לא נהיה שם, כל הבחורים. אנחנו צריכים כמה שפחות להיות לבד וכמה שיותר להיות ביחד. אפשר לשבור גפרור ככה — הכה באצבע צרדה כדי להדגים — אי אפשר לשבור קבוצה של גפרורים. צריך לעבור את התקופה הזאת... לא יהיה פשוט... ראית את המוז'יק<span class="Footnote-reference CharOverride-2"><span id="footnote-001-backlink">9</span></span> הזה, איצקו גולדהיים..? עם האצבע הוא הראה עלינו... חתיכת דרעק!</p>
			<p class="text">קלמן שתק. מקס ראה בכך הסכמה. מקס חשב מהר, הוא היה מהיר אפילו לאידיאולוגים של התנועה. כשהיה צריך, קלמן הרגיע אותו. בתנועה לא רצו אנשים שחושבים מהר יותר מאנשים שחשיבה מהירה היתה פרנסתם. הם חיו בארץ ישראל מעט מדי וחשו בסכנה יותר מדי. זה היה עוד אחד מהימים האלה, רק שהפעם זה היה מהיותר מדי.</p>
			<p class="text">ירו בדוקטור.</p>
			<p class="text">הוא מת.</p>
			<p class="text">על זה הם לא חשבו באותו בוקר.</p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">במרוצת השבת הבין קלמן שמקס צודק. הוא ישב בחדר ששכר בצריף חבוי היטב בשכונת התימנים ושמע מבעד לקירות הדקים את הדיבורים. המשטרה פושטת על בתים, מחפשת את הרוצחים, הבריתאים עשו את זה, הבריתאים אומרים שהערבים עשו את זה, ראש הסי־איי־די רוצה למצוא מישהו עד יום שני, ויהי מה. </p>
			<p class="text">למקס לא היה קשר עם קלמן. בשבת בצהריים דפקה אצלו מטילדה, פניה אפורות, ובקולה בשורה. "מחר תהיה הלוויה," הטעימה את המילה האחרונה. "באו לפה וביקשו ממני להגיד לך שתגיע בבוקר לבית הלבן. במדים."</p>
			<p class="text">קולה רעד. גם היא ידעה שכאשר יגיעו למקס, הוא יצטרך לספר היכן היה כשירו בארלוזורוב. יותר מאשר חששה כי יודל יגלה, היא פחדה כי מקס יקושש ממוחו סיפור אחר, יאמר כי היה בחדרו, ולא יאמר דבר על השעשוע הקטן שהתפתח ביניהם. מקס היה כל כך נדיב, שהיה מסוגל להקריב עצמו למען האנשים שהיטיבו עמו. הפעם להקרבה הזאת היתה כתובת: עמוד התלייה.</p>
			<p class="text">למחרת לבש מקס את מדיו החומים, הידק את רצועת העור שהקיפה את כתפו לחגורת מכנסיו ונעל את נעליו המסומרות. הוא יצא מהבית דרך הדלת הקטנה שהפרידה בין המרתף לחצר, דילג מעל לגדר אל השביל ועקף את הבית מצדו הדרומי. מגדל המים השכונתי עמד מולו, ואז נזכר לצערו כי לא באה אל פיו פת של שחרית. החנווני הציע לו שתי פרוסות נקניק אווז בתוך חצי כיכר לחם, שממנה שלף את תוכנה ומרח את החלל במיונית תוצרת בית, שממנה נדף ריח עז של ביצים טרופות. מקס שם בידי החנווני מטבע של עשרה מיל, ועד שהגיע לבית הלבן, מרחק של כמה בתים, שאב לקרבו את ארוחת הבוקר, ואף קידם בגיהוק את המפגש עם כמה משכניו שעברו על פניו.</p>
			<p class="text">משהו במדים שלבש השרה בו תחושה של רוגע. </p>
			<p class="text">הוא היה מופתע ממספר הבית"רים שהתקבצו בכיכר ההומה, ולא פחות מכך, מרבבות האנשים במורד הרחוב. ארלוזורוב היה יותר חשוב מכפי שתיארתי לעצמי, חשב בלבו, ומיד תיקן: חשוב יותר מכל אחד אחר ביישוב.</p>
			<p class="text">שעה ארוכה חלפה עד שהתהלוכה התארגנה. מסע ההלוויה כבר הגיע אל בית העירייה, אך פלוגות בית"ר טרם קיבלו אישור לנוע בעקבותיו. מקס זיהה את קלמן כמה שורות לפניו, מבטיהם הצטלבו, אך לא מש ממקומו עד שלא קיבל את ההוראה. בצעידה איטית, בחום בלתי נסבל, נעה התהלוכה. ליד רחבת הוועד הפועל עמדו מספר חברי קיבוצים וגידפו את חבריו ההולכים, ששמרו על שקט מופתי. שוטרים עמדו בכל פינת רחוב, כך שהגידופים נותרו באוויר ולא התווספו למחוות גוף אלימות. כשנעמדו, נשמע קולם של המספידים. "תנועות שלמות מתיימרות לעשות היסטוריה בידיים טמאות, בשפיכת דם נקיים," שמע מקס באוויר משפט שהתקשה לזהות בו את הדובר, אך כמעט פרץ בצחוק לשמעו. מי שאמר את זה, הרהר בינו לבינו, מינה את עצמו במהלך השבת לבלש, לחוקר, לשופט ולתליין. האצבע המאשימה שהפנה הנואם דקרה בקרביים.</p>
			<p class="text">מדי פעם עצרו המארגנים את התהלוכה. היו אלה גברות בעיקר שחשו סחרחורת עקב החום הכבד, וכמה צופים כמעט מעדו מגגות הבתים וממרפסותיהם שהיו עמוסים לעייפה. רכבי ההצלה המעטים התקשו לפלס דרך, ואנשי רפואה נעו רגלית כדי לשאת את המתעלפים אל מקומות מוצלים ולהשיב את נפשם. מקס העיר לעצמו שבהלוויות הבאות צמרות עצי הפיקוס, שניטעו לא מכבר, כבר יספקו את צורכי המלווים. </p>
			<p class="text">מדי פעם נשמעו מהקהל ומהבתים סביב קריאות לעבר הבית"רים. "רוצחים... מפסידנים... תנועה של בועלים... נבוא חשבון..." </p>
			<p class="text">— זה בלוף — מילמל מקס מהשורה שלו והגביר את קולו. </p>
			<p class="text">— זה בלוף! — כבר צעק.</p>
			<p class="text">מעל ראשו נשר חול שאחד הסקרנים מצד הדרך חפן בידו והשליך לעברו. קלמן, שצעד שלוש שורות לפניו, הפנה מבטו לאחור ולחש: "מקס... שתוק, אל תהיה אובר־חוכעם."<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-000-backlink">10</span></span> מקס לא הוסיף עוד דיבור.</p>
			<p class="text">התהלוכה הוכוונה אל בית החרושת לסיליקט, שדממת מוות אפפה אותו שלא כנהוג ביום הראשון בשבוע. המונים צבאו על שער בית הקברות ומקס מצא את עצמו נדחף ומאבד מקומו בטור, עד שהתנתק עצמאית מן הנוכחים, התיישב על חבילה של לבנים והצית לעצמו סיגריה.</p>
			<p class="text">קלמן מיהר להתיישב לידו, וכמותו עשו גם שימע'לה ומוניה, שאיתם היו השניים משלימים מדי פעם הרכב של משחק קלפים.</p>
			<p class="text">— קלפנים יקרים שלי — פתח מקס בנאום קצר ותקע את עיניו בפרצופם של הסובבים אותו — אני מציע שכל אחד ייקח את עצמו בימים הקרובים ולא יבלוט בשטח. איפה שצריך, ייתן עזרה. מי שנעצר, שיבקש עזרה. אין לנו מה לחפש פה עכשיו. אם לא הבנתם מה הולך להתפתח פה, אז אתם בצרות.</p>
			<p class="text">הוא התרומם, מבטיהם של חבריו נשואים אליו, מתח את מדיו, זקר סנטר ופנה משם הלאה. שעה קלה לאחר מכן כבר היה בחדרו, מצנן את גופו בקילוחים של מים שהניף בכפות ידיים מקערת נחושת רחבה, שמטילדה דאגה להציב בחדרו מבעוד מועד. הוא בחר כמה חולצות מהוהות, קיפל בעדינות את המקטורן היחיד שתאם את כיחשונו, וצרר את החבילה בסדין בד מרופט שמצא בחפציו. במגירת השולחן, שעליו עמדה קערת המים הצוננים, היו מקופלים שלושה שטרות של לירה, שאשת חיקו הסודית טרחה להשאיר לו לפני שבועות, גמול לאושרה. זה היה די והותר בשבילו לספק את צרכיו לשבועות הקרובים. </p>
			<p class="text">מנוי וגמור עמו היה לצאת מהבית, להיעלם לכמה ימים, ללקט מידע, לתת להלם הציבורי לשקוע ולהבין לאן פניו מועדות. הוא התיישב בקצה המיטה, טרוד ממחשבות, ואז קרע חתיכת נייר שמצא בחדרו, נטל עיפרון וכתב בקצרה: </p>
			<p class="text">— זיסלה, נעלמתי. אחזור כשיהיו תשובות. דרישת שלום. לנגר.</p>
			<p class="text">את הפתק קיפל, ותחב מתחת לדלת הדירה של השניידמסרים.</p>
			<p class="text">כשיצא אל השביל, חצו את הרחוב הסמוך שני חמורים, שעל אחד מהם רכב פלאח אוחז בחבל, שאליו היה קשור החמור השני. לרגע קט נחרד מקס מהצפוי לו, ומיד פתח בהליכה איטית מערבה. החמה צלפה בו סימן אחרון לנוכחותה.</p>
			<p class="text">אני לא צריך להיות פה, אמר לעצמו. </p>
			
			<div class="_idFootnotes">
				<div id="footnote-009" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">1	לופט געשעפט = באידיש: עסקי אוויר. </p>
				</div>
				<div id="footnote-008" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">2	מרץ = חשמל.</p>
				</div>
				<div id="footnote-007" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">3	די וועלט איז שיין = באידיש: העולם יפה.</p>
				</div>
				<div id="footnote-006" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">4	סכנאות = שכונות</p>
				</div>
				<div id="footnote-005" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">5	בריתאים = כינוי לאנשי "ברית הבריונים".</p>
				</div>
				<div id="footnote-004" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">6	סי־איי־די (CID) <span class="hipuch">=</span> Criminal Investigation Department, מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט.</p>
				</div>
				<div id="footnote-003" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">7	שופר = נהג.</p>
				</div>
				<div id="footnote-002" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">8	ברגוטים = ברחשים.</p>
				</div>
				<div id="footnote-001" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">9	מוז'יק = אדם חסר השכלה, נבער, גס.</p>
				</div>
				<div id="footnote-000" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">10	אובר־חוכעם = באידיש: חכמולוג.</p>
				</div>
			</div>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
מותחן בלשי אהבה אסורה מותחן ריגול נאציזם רומן היסטורי תל אביב זהות טמפלרים יפו
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!