האויב שלצדי

רומן נוקב ועוצמתי, המבוסס על מאורעות אמיתיים. העלילה מתמקדת במיליה גוטשטיין, אישה שהקדישה את חייה להנצחת קורבנות השואה ולמאבק בפושעי מלחמה נאצים. כאשר היא מתכוננת להעביר את שרביט ההנצחה ולהקדיש זמן למשפחתה, שיחת טלפון בלתי צפויה מטלטלת את עולמה ומובילה אותה למסע חדש ומורכב. מיליה מוזמנת לנאום בכנס בליטא, שם היא פוגשת את ד”ר דריוס וידס, איש רוח מרדן שמתגלה כשותף למטרותיה.

הספר בוחן את המאבק לחשיפת האמת מול כוחות עוינים המאיימים על משפחותיהם, פרנסתם ושמם הטוב של הגיבורים. דרך דמויות מורכבות ועלילה סוחפת, ”האויב שלצידי” מציג את המתח בין צדק אישי לבין מאבק ציבורי, ומציע חוויית קריאה מרגשת ומעוררת מחשבה על אחריות היסטורית ואומץ לב.

תגיות: מלחמת העולם השנייה,בהשראת סיפור אמיתי,רומן היסטורי,שואה וגבורה
שם: האויב שלצדי
מחבר/ת: נעמי רגן
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011375121

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 108.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-1" class="kot-perek">1</h1>
			<p class="text-no-hazacha">כמו תמיד נכנסה מיליה גוטשטיין־לסקר לתוך משרדה בסערה, כאילו הקרקע שבחוץ בוערת והיא מבקשת מקלט. היא העבירה את אצבעותיה בשערה החום העבות, ששיווע לתספורת ולעיצוב — לא היה לה זמן לזה — הטיחה את תיק היד השחור הענקי על שולחן העבודה שלה ופנתה אל מזכירתה שושנה, שסובלת אותה כבר שנים, בברכת השלום הקבועה: "עד איפה הגענו?״</p>
			<p class="text">שלא כמו משימות אחרות, שיש להן התחלה, אמצע וסוף, או לפחות דרך למדוד התקדמות, ציד פושעי מלחמה נאצים שחמקו מן הצדק הוא תהליך אין־סופי, מאמץ בלתי פוסק, שמסתיים כמעט תמיד באכזבה. לא היתה בעיה למצוא אותם — הם היו בכל מקום, אפילו עכשיו, כעבור שבעים שנה — אחרי שנמלטו דרך נתיבים ידועים לשמצה, שכונו "מסלולי עכברושים": הנתיב הצפוני, דרך פינלנד ושוודיה לארגנטינה, הנתיב האיבֶּרי דרך ספרד, רומא או גנואה. והיה גם נתיב הוותיקן, שאותו איפשרו כנסיות ידידותיות, כמרים שוחרי טוב ואוהדים מרחבי העולם: הכומר הקרואטי קרונוסלב דרגנוביץ' והבישופ האוסטרי אלואיס הודַל. זה היה הנתיב ששימש את אדולף אייכמן בשעתו, כך גילתה מיליה, ונראה שאייכמן היה כה אסיר תודה, שהוא המיר את דתו לקתולית. מיליה היתה בטוחה שהמהלך הזה נשא חן מאוד בעיני האפיפיור...</p>
			<p class="text">אחרים, כך התברר לה, עזרו לא פחות: ארגון הצלב האדום הבין־לאומי סיפק לבורחים מסמכי זהות מזויפים, והאמריקאים, באמצעות הסי־איי־סי, ארגון הריגול שקדם לסי־איי־אֵי, אירחו בעונג רב פושעי מלחמה נאצים ששמחו לרגל לטובת ארצות הברית. אחד מאלה היה קלאוס בַּרבּי המתועב, שפיטפט והסגיר בחדווה פעילויות קומוניסטיות. האמריקאים הרחיקו לכת עד כדי כך שבאמצעות סוכנות המודיעין הצבאית שלהם הקימו בתוך תחומי ארצות הברית מחנה סודי, שמדענים נאצים בילו בו את שנות המלחמה בפיתוח שקדנִי של טילים להשמדת המערב. בתוך כך הורשו המדענים האלה להשתזף על שפת בריכה ולשחק טניס — אם לא היו עסוקים באותו רגע בביקור בחנויות כולבו של יהודים, שבהן יכלו לקנות לנשותיהם ולפילגשיהם פריטים יוקרתיים של הלבשה תחתונה לכבוד חג המולד. בכל התענוגות האלה ליוו אותם חיילים אמריקאים (כמעט כולם פליטים יהודים שדיברו גרמנית מושלמת), שבאמצעות פקודות צבאיות ישירות הוכרחו לספק למדענים הגרמנים "תחושת נוחות". התוכנית האמריקאית לפיתוח טילים היתה אסירת תודה...</p>
			<p class="text">אם לשפוט לפי מספרם של הנאצים הפזורים ברחבי העולם, והם בשנות השמונים והתשעים לחייהם, נוכל לומר שהנמלטים דאגו לעצמם יפה יפה. אחרי הכול, כסף לא היה בעיה; קורבנותיהם־לשעבר דאגו לכך. אבל גם כשאיתרת את הפושעים ואיתרת גם עדים חיים שיעידו נגדם (נס בפני עצמו כי השורדים, למרבה הצער, התגלו כדלפונים וחולים), ממשלות <span class="bold">המשיכו</span> לסרב<span class="bold"> </span>להסגיר את הרוצחים או להביא אותם למשפט, בטענה שהם אינם כשירים לעמוד למשפט או שזהותם לא הוכחה מעל לכל ספק סביר.</p>
			<p class="text">וגם כשאולצו סוף־סוף להעמיד את הפושעים הנאצים למשפט, היו הממשלות פוסקות מאסרים על תנאי או מאפשרות לנידונים לערער עד הסוף הנוח: הם היו מתים בשלווה במיטותיהם, בני תשעים ושמונה למשל. גרועים מהם היו אלה שנגזרו עליהם עונשים שמתאימים יותר למי שגנבו פריט איפור מחנות מאשר למי שניפצו ראשי עוללים אל הסלע. מיליה הגיעה לא פעם למסקנה שעבודתה היא משימה סיזיפית, כי היחידים שנענשים בעקבותיה הם רודפי הנאצים עצמם, אנשים כמוה, כמו אביה וכמו סבה.</p>
			<p class="text">למרות הכול סירב סבה — מריוס גוטשטיין, מייסד "מאבק הניצולים" — להרים ידיים. ניסיונו כיהודי ארצישראלי שלחם בשעתו בבריגדה היהודית לצד הבריטים נגד הנאצים, ההלם שחווה כשנכנס למחנות הריכוז בסוף המלחמה, והגילוי המזעזע של גורל המשפחה שהשאיר מאחוריו — כל אלה הפיחו בו חזון. בחזונו ראה איך הפקידים הזוטרים בגרמניה של פעם, בעלי העסקים הקטנים והכושלים, הרופאים ועורכי הדין הבינוניים, עובדי המדינה נמוכי הדרג, הפושעים המועדים — אלה שהתגאו בשעתם במגפיים הנוצצים ובסמלי הצבא המהודרים שלהם והיו מוכנים לבצע רצח עם תמורת איזו מפת שולחן או זוג עגילים שהוענקו להם — חושפים סוף־סוף מול שכניהם, קרוביהם וכל העולם מי הם באמת ומה עשו. הוא לא שאף לנקמה אלא לחינוך נפשות צעירות, לנסיוב נגד רעל כזה שהאוכלים ממנו הופכים מאנשים רגילים למפלצות ערלות לב וחסרות נשמה.</p>
			<p class="text">די היה לו בכך. הוא מעולם לא קיווה להשיג שום דבר נשגב כמו "צדק". כי מה יכול להיות עונש צודק על פשעים שלא יעלו על הדעת ושלא בוצעו כמותם מעולם?</p>
			<p class="text">מיליה זכרה ביקור במשרד של סבה — חדרים קטנים ומלאים כונניות לאחסון תיקים, וחלונות שצפו אל עוד קירות. זיכרונותיה מסבה היו הפוכים למה שרוב האנשים ראו בו. כלפיה הוא היה תמיד עליז ונדיב, איש רחב פנים, מהיר חיוך. כשהיתה יושבת בחיקו המזמין, הרגישה כאילו היא יושבת על כס בממלכה פרטית, שבה זורמים צעצועים וסוכריות מתוך כיסים שאין להם תחתית. הוא היה איש כל כך גדל־גוף — מה שהעיד על תנגודת נמוכה מאוד לממתקים, במיוחד לעוגות קצפת אוסטריות — שהיא התקשתה לתאר אותו בדמיונה כַּחייל הרזה והשרירי שהיה פעם, בסוף המלחמה.</p>
			<p class="text">אבל פעם אחת, כשראתה אותו במהדורת חדשות בטלוויזיה, חוקר משתף־פעולה נאצי חשוד, שעכשיו כיהן כראש עיר של עיירה גרמנית קטנה, קלטה בהרף מבט צד אחר שלו. היא צפתה מהופנטת בעיניו הכחולות־ירוקות (שהיא ירשה) מתקדרות לכדי אפור בוצי ורושפות באיום קטלני, והבחינה ביציבָתו הקפואה כשל נמר המוכן לזנק. </p>
			<p class="text">בניגוד לצייד הנאצים המקביל אליו, שמעון ויזנטל, ולמרות מאמץ מוסרי בלתי נלאה, הצלחתו היתה זעומה. הישגיו הסתכמו במעצר של בעלי תפקידים נאצים משניים בחשיבותם: שומרים במחנות ריכוז, חוקרי גסטאפו, קציני משטרה הונגרים שהיו מעורבים במצודים ובשילוחים, וקומץ רובאים מן האיינזצגרופן. הדג השמן ביותר שלכד היה אריבֶּרט הַיים, שכונה "דוקטור מוות" בגלל "עבודתו" בבוכנוואלד, במטהאוזן ובזקסנהאוזן, שבהם נזקפו לזכותו שיטות מזוויעות במיוחד של עינויים רפואיים. אחרי שנתקל בכמה וכמה דרכים ללא מוצא, הצליח מריוס לעלות על עקבותיו של היים, שבשנת 1962 חי מתחת לאפם של כולם בגרמניה עצמה. למרבה הצער, הצליח היים לברוח למצרים שעות אחדות לפני מעצרו — אחד מחבריו המקומיים הרבים הזהיר אותו בעוד מועד. המצרים היו יותר ממאושרים לארח אנשים מסוג זה, וכשלחצו עליהם, אף הנפיקו תעודת פטירה להיים. סבא שלה לא השתכנע.</p>
			<p class="text">המקרה של היים שבר אותו. היא זכרה את סבה מרותק למיטתו — חיוכו כבר נעלם — מנהל שיחות עמוקות עם אביה. זרועותיו התנועעו בייאוש מכוּון, אפילו מסוכן, שנועד להדגיש משהו. כעבור זמן קצר נפטר.</p>
			<p class="text">איש לא יכול להאשים את אביה על המסירות שבה מילא את התפקיד שירש. אבל הקשר שלו ל"מאבק הניצולים" מעולם לא היה הדוק כזה של אביו. כי כמו שכתב הוגה הדעות הצרפתי אלן פינקלקראוט בספרו "היהודי המדומה", "הוא ירש סבל שהוא עצמו לא ידע מעולם".</p>
			<p class="text">האירוניה הזאת דיכאה אותו.</p>
			<p class="text">בניגוד לאביו, שחווה סבל כה רב מכלי ראשון, משה גוטשטיין גדל בישראל, בין יהודים חופשיים וגאים, שידעו לא רק להגן על עצמם, אלא גם לנקום באויביהם. עד שמשה הגיע לבגרות, כבר הספיקו הישראלים לשים את אייכמן בכלוב. משה צפה בצורר על מסך הטלוויזיה, ממצמץ ומעווה את פניו בעודו קופץ בעקימות את שפתיו הדקות בכל פעם שנאלץ להקשיב דרך אוזניות לעדים מספרים על הסבל האנושי שחוו, סבל בל יתואר שאייכמן עצמו חולל בפעולותיו. אדם נורמלי, המודע לאשמתו בפשעים שכאלה, היה חוטף את הנשק מהשומר שלו ויורה לעצמו כדור בראש, אמר לה אביה פעם. אבל לא אייכמן. הוא רצה לחיות, והיה גאה מכדי לכרוע ברך ולהודות. תחת זאת טען בהתרסה מעוררת השתאות ש"רק מילא פקודות". הקלטות הרהב שהשאיר אחריו בארגנטינה, ובהן הילל את עצמו על היותו אדריכל הפתרון הסופי והמפקח הראשי עליו, בוודאי עלו לו ביוקר.</p>
			<p class="text">בסופו של דבר, היה מוטב לו להודות באמת. הישראלים לא קנו את השקרים שלו, והם גם לא בחלו בכריכת לולאת חנק סביב צווארו המשקר, הפיכתו לאפר ופיזור שרידיו בלב ים, במקום שבו לא יוכל לזהם את אדמתם. זה, אמר אביה שוב ושוב, העונש היחיד הראוי לנאצים ולעוזריהם. למרבה הצער, אף אחד בעולם, למעט היהודים, לא הסכים עם הקביעה הזאת. "בואי נישיר מבט אל האמת," היה אומר לה, "לרוב המדינות אין שום דבר להרוויח ממשפטי ראווה שחושפים את שיתוף הפעולה שלהן עצמן ואת אופיין הלאומי הקלוקל, שלא לדבר על מראה הזקנים הרשעים שמחרחרים את נשימותיהם האחרונות בקצה החבל."</p>
			<p class="text">היו לו די והותר סיבות לדעה המוצקה הזאת שלו. אחרי מות סבה הסתער אביה על הדלתות הנעולות של משרדי הממשלה, סוכנויות השלטון ומערכות המשפט ברחבי תבל, הולם בהן נואשות, הולך וכלה מרוב תשוקה לראות צדק כלשהו, אפילו מחווה סמלית. זה היה מסע שבסופו של דבר קרע אותו ממשפחתו והוביל אותו לקצווי תבל למשך חודשים רצופים. </p>
			<p class="text">אמה, ג'ודית, גם היא דור שני לניצולי שואה, רחשה לו אהדה בתחילה, רחשה אפילו גאווה — תחילה לחמיה ואחר כך למאמציו הבלתי נלאים של בעלה. אך בסופו של דבר איבדה את סבלנותה. לא היו ביניהם צעקות, רק התפרקות מהירה, כמעט שקטה, של הזוגיות: נישואיהם נבקעו וצפו אל הלא נודע. כעבור זמן קצר נישאה אמה בשנית. הוריה גרו במרחק כמה רחובות זה מזה, באותה שכונה תל אביבית שופעת עלווה, מרחק הליכה מחוף הים. אביה החורג, אורתודנט, היה חסר משמעות בעיני מיליה. מה שהגדיר אותו היה דייקנות, דרישה לסדר ולניקיון ואהבה למרק. אבל היא היתה חייבת להודות, שלמרות הרתיעה שלה ממנו, אמה נראתה מרוצה מהיותו צפוי לגמרי, ולא זו בלבד, אלא שהיא היתה ממש מאוהבת בתכונה הזאת: "כשהוא מגיע הביתה, את לפחות יודעת מה צפוי לך," נהגה לומר. "עם אבא שלך, אף פעם לא יכולת לדעת. הימים שלו היו סיפור אחד ארוך של אימה."</p>
			<p class="text-no-hazacha">לאור הזיכרונות האלה, לא היה פשוט למיליה להמשיך בדרכו אחרי שמת בחטף. עד אז כבר היתה סטודנטית לתואר שלישי בספרות אנגלית, נשואה לג'וליוס לַסקֶר, כירורג מבוקש, ואם לשלושה ילדים פעלתנים. היא נאבקה להחליט איזו מן המחויבויות שלה חשובה יותר מבחינה מוסרית, ועל כן ראויה יותר לזמנה ולהתמסרות שלה. ג'וליוס לא היה מאושר, אם להתנסח בעדינות, ודרש לדעת איך יסתדרו עם שתי משרות תובעניות כל כך. והוא צדק. זה היה מתיש — חיים של פשרות מתמידות, שלא היתה לה ברירה אלא לשאת לבדה. אחרי הכול, הוא היה זה שמציל אנשים חיים, ואילו היא מייצגת כאלה שכבר מתו.</p>
			<p class="text">במוחה נעה מטוטלת הלוך וחזור. לפעמים הרחיקה עד שהתלכדה עם טענת אמה, שהדבר היחיד שאביה השיג בעבודתו במאבק הניצולים היה הרס של עוד משפחה יהודית: משפחתו שלו. אבל בכל פעם שהמחשבה הזאת הציפה אותה, נזכרה מיליה במה שענה לה אביה כשעימתה אותו עם הקביעה המרה הזאת. הוא הושיט לה מעטפה חומה גדולה. "תקראי את זה," אמר ולא יסף. היא קראה. וזה שינה הכול.</p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 86.40 ₪ מחיר רגיל 97.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 80.99 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 54.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

מלחמת העולם השנייה בהשראת סיפור אמיתי רומן היסטורי שואה וגבורה

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!