סולם גנבים
אמו של יודה טייב נשבעה שתמלט אותו מהגורל שהועידו לו נסיבות לידתו - חרף היותו בן לאחת ממשפחות הפשע הידועות לשמצה בשכונת התקווה, הייתה אמו נחושה בדעתה שבנה לא יראה לעולם את בית הסוהר מבפנים. על פניו נראה שמאמציה נשאו פרי; טייב הפך לתלמיד מצטיין, מפקד אהוב ומנהל נערץ במוסד שיקומי לנערים בסיכון.

אם כך, באילו נסיבות הוא מוצא את עצמו כעת מובל באזיקים ומורחק ממפעל חייו?
שם: סולם גנבים
מחבר/ת: ליאור אנגלמן
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011374943
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 106.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-1" class="kot-perek">יערות צובעים בירוק</h1>
			<p class="text-no-hazacha">אבא מעולם לא בא מן היערות, אלא סמוך להם. הוא גם לא היה זה ששרף אותם. היה זה סבא. איש בעל עיניים אפלות כעיני ברדלס, ועור פנים מקומט כאחד מקורבנותיו. היה יוצא בלילות אל היערות ומבעיר אותם. אבא ירש ממנו רק את המשטמה, והיא זו שגרמה לו להרעיל עצמו ללא הרף באמצעות המקטרות. כך, לפחות, התוודה פעם בפני אמא, באחת משיחות הנפש הנדירות, שבהן הביא אותה להבין, שהמקטרת היא סם חיים. עדות הכרחית מיער חרוך.</p>
			<p class="text-no-hazacha">את המקטרת הכירה אמא עוד מימי החיזור הראשונים של אבא אחריה. ואם לדייק, את המקטרת הכירה עוד קודם שהכירה את אבא. לא הסתיר מפניה דבר. לא את הסיבה לצבעה המפויח של המקטרת, כמו גם לא את כמויות עשן הטבק האדירות שדחס לגרונו, ופלט אותן בעשן אחר, דוחה, כשל ארובת מכרות פחם. "זה עניין של סגנון," הקפיד לבקש את סליחתה, "וזו גם הדרך היחידה שלי לשמור על ערנותן של הריאות," הסביר את המעבר התכוף ממקטרת אחת לשנייה. כך גם לא השתאתה לשמוע מפיו, שאת מרבית שירותו הצבאי, וזאת על פי בקשתו, עשה ליד המשרפה המרכזית של המחנה. זו גם הייתה, במידה לא מעטה, הסיבה להחלטתו להתחתן. האמין שבמטבח של אמא ימצא תמיד, בהישג יד, גפרורים.</p>
			<p class="text-no-hazacha">בתחילה, עם סיום שירותו הסדיר בצה"ל, עמד בפני החלטה קשה. האם לנסוע, על פי הצעת דודו החורג, לקנדה, ולמצוא שם את עתידו במפעל למחזור אשפה עירונית, שבו שימש הדוד כמנהל. או לנסות הרפתקה מקצועית מפתה יותר באיתור פגרי לווייתנים, בדרום מקסיקו, בתקופה שהיא עדיין הייתה חלק מהאוקיינוס המאוד לא שקט. לבסוף, לאחר שהתחבט הרבה, ובעיקר, לאחר שהתברר לו, שאין בידו די כסף להגיע אפילו לנמל התעופה, נכנס לבית קפה זול בעיר, ושם לראשונה הכיר את אמא.</p>
			<p class="text">זו הייתה הבחירה היחידה, אך המאוד נבונה שעמדה בפניו. אמא דמתה עד כדי השתאות, למקטרת אנגלית. כתמי עור שחומים בלחיים, יציבות גמלונית משהו, אך בעיקר חן מחוספס שזלג מתוך עיניים חמות. כך, לימים, סיכם אבא לעצמו את מוצאה הטוניסאי.</p>
			<p class="text">היכרותם הראשונה הייתה, כאמור, בבית קפה זול, ואף היא לא הבטיחה בתחילה טובות. אבא נכנס חמוץ פנים, ובשל מיעוט מזומנים בכיס, ביקש ספל מים עם כתמי תה זולים. אמא, כצפוי, הפנתה אותו לאיש האבטחה, שבנימוסיות מאוד לא אירופאית, הניח אותו על רצפת המדרכה. שם כבר מיהרו שניים לעזור לו לקום על רגליו. אחת מהם הייתה אמא, שאולי בשל רגשות אשמה, אחזה בכף ידו. זו הייתה הפעם הראשונה, וגם האחרונה, שלדברי אמא, נעשה אבא לכמעט משורר. "יש לך יד לוהטת, כמו תנור חימום חורפי שנותר דולק בקיץ." אפשר שהתפייטות זו, היא שהביאה אותה לגילוי המפעים, שבנוסף לפרצוף, יש לאבא גם זוג עיניים, מאוד לא ים־תיכוניות.</p>
			<p class="text">"אני מסכימה," השיבה לו, לאחר שבועות מעטים של חיזור.</p>
			<p class="text-no-hazacha">כבר מן היום הראשון לנישואיהם, לא חרגו חייהם מן הצפוי. אבא השתכר כעובד שכיר, בבית מסחר זניח לחומרי בניין, בעוד אמא נותרה, על פי בקשתו המפתיעה, לנהל את משק הבית. כך התנהלו חייהם. בצמצום מופתי. מעט אוכל. מעט בגדים. וריהוט צנוע שנאסף משוק הפשפשים. גם שיחותיהם על הספה הצרה, מול מקלט הטלוויזיה, שלא תמיד נשמע להוראות השלט, לא הפליגו מעבר לשיעור ההכרחי. אבא רטן מדי ערב על העושק שבמחירי מצרכי המזון, בעוד שאמא תרמה את חלקה בשיחה, בהימנעות מארוחת הערב.</p>
			<p class="text">רק לעתים רחוקות חרגו חייהם מן המסלול השגרתי. היה זה באותן פעמים, שבהן התפתתה אמא, מתוך זחיחות דעת, לבקש את רשותו של אבא לרכוש, במכירות סוף העונה בלבד, שמלה עממית פשוטה, או להחליף את נעליה הבלויות, באחרות. אז, באותן שעות, היה אבא מאבד את ארשת פניו, ומציע לה, בחיוך מאוד מקטרתי, להחליף את הנושא.</p>
			<p class="text-no-hazacha">עשן המקטרות לא פלש בפראות לריאותיה של אמא, אלא חלחל לתוכן במתינות ראויה, כדייר חרישי וביישן. בתחילה לא תבע לעצמו העשן דבר בדירתו החדשה, ואף הקפיד על יחסי שכנות הוגנים, חרף ניסיונותיה של אמא לסלקו, בפרצי שיעול אלימים. הוא גם סלח לה על הבוץ המורסתי, שאיימה לא אחת להטביע אותו בתוכו.</p>
			<p class="text">אמא מצִדה, למדה, ככל שחלפו הימים, להשלים עם קיומו של העשן, ואף נמנעה משיעולים קשים, מחשש שתזיק לשלומו האוורירי. כך, מתוך הסכמה כפייתית עם נוכחותו, לא השגיחה בערמומיות שבה תרגם את כניעותה, לוותרנות, והחל מספח לבעלותו חלקים לא מעטים מריאותיה. בתחילה, בנגיסות מאוד עדינות, וכמעט בלתי מורגשות, אך בהמשך, בתיאבון פרוע, כשל לביאה צעירה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">השלמה נואשת זו, עם שתלטנותו של הדייר החדש, שאותו הגדיר לימים אחד הרופאים שטיפל בה, כ"חומר ציפוי לארובה", גם הביאה עליה שינויים מחפירים במראה פניה. ראשונות היו עיניה, שכמעט והתהפכו בחוריהן, כל אימת שהשתלט עליה השיעול. גם עור פניה שכח את צבעו המלטף, ונטה חליפות להשחים. אך הנורא מכל אלה היו שאריות פניה, שנדחסו אל בין לסתותיה, כאל תוך כספת שנפרצה מאחור.</p>
			<p class="text-no-hazacha">אלה אף היו הימים, שהשלימה עם נוכחות המקטרות בבית, ואף התירה לאבא להקיף עצמו בענני הקטורת המפויחים. גם לא הפריעה לו לרפד את הספה בנשורת עלי הטבק הבוערים. ואבא אכן גמל לה על כך בהכרת תודה, שבה שב והתוודה בפניה, שלא הוא זה שהצית את יערות אירופה, כפי שלא הוא זה שנעץ סכינים בלבם של הגזעים קודם שהבעיר אותם. סגנון חדשני זה, הוא שהביא רבים מחוקרי השרפות, להחמיא לסבא, ולטעון שסגנונו גובל באומנות של ממש. וידוי מפתיע זה כה הלהיב את אמא, שבסערת נפש משלה, השכילה אותו ואמרה, שבארץ מוצאה, טוניס, כמעט ואין יערות, אלא, ובעיקר, שדות תבואה והרבה צמחי תבלין. "ויש להודות על כך לאוקיינוס שחצץ ביניכם לבינינו," ניסח אבא, במתינות טובת סבר, את ההבדל שבין תרבות לבין מסורת שבטית.</p>
			<p class="text-no-hazacha">וכך, על פני כמעט כשנתיים, הוסיף עשן המקטרות ותימר גושים גושים מפתחי חלונות הבית. האוויר איבד הרבה מכוחו. הרהיטים נקברו לאִטם מתחת לנשורת המקטרות. הקירות, שנואשו אף הם מקיומם, החלו להתקלף טיפין טיפין. אך כל אותות הכיליון האלו, לא היה בהם להחריד את אמא משאננותה, אלמלי זיהתה מאחורי אסלת השירותים, שני מקקים שנפחו את נשמתם, מאיכותו האימתנית של הטבק הסקוטי החדש שרכש אבא. </p>
			<p class="text">"ככה זה, שריתה," מיהרה מרת ארואסטי השכנה, להזהיר את אמא מפני הבאות, "איפה שמתים הג'וקים, ברוך הבא, ישמעאל." הרופאים, שמיהרה אמא להבהיל עצמה שוב אליהם, לא התחבטו הפעם הרבה עם אבחנתם. "במקרה הזה, גברת מרכוס," פסקו פה אחד, "זה את או הוא," אמנם, לא המליצו בפניה להרחיק אותו מן הבית, אך יעצו לה, תחת זאת, להציב את מיטתו בחצר. "כך עשי אם חפצת חיים את," ניסח אחד הרופאים, בהתפייטות בנוסח עממי, את הפורענות התלויה מעל לראשה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">אבא, שלא כפי שחששה אמא, לא האשים אותה בהמרדת הרופאים כנגדו, ועם זאת, סיכם את דעתו לעצתם, בהתבטאות כמעט מדעית. "למאות מיליוני תושבים על פני כדור הארץ שלנו ישנן מקטרות, ואיש מהם עדיין לא התאלמן קודם זמנו מאשתו." אמא שהופתעה מבשלותו המחשבתית, שאלה, "ומה הגיל המתאים להתאלמן מאישה." חיוכו של אבא הדהים אותה אף יותר מדבריו, "כשייעלם היער האחרון באירופה," השיב.</p>
			<p class="text-no-hazacha">אלה היו הימים שחזרה בהם אמא מהתנזרותה, והשיבה את כלי המיטה מן הפרוזדור לחדר השינה. אבא, כדרך שסיפרה לי אמא רק שנים אחדות לאחר שנולדתי, לא חשד בה עדיין בכלום, ואף התפתה מפעם לפעם להיכנס למיטה עם מקטרת כבויה בלבד. גם את התכרבלותה מתחת לשמיכתו, לא ייחס לכל ערמומיות נשית כלשהי, אלא תלה זאת במזג האוויר הסתווי המתעתע ששרר באותה שנה. אמנם מפעם לפעם הזהיר אותה על התנגדותו לצרף תינוק למשפחה, וזאת בשל מראות היערות הבוערים באירופה, אך מעבר לכך, לא חשש מנוכחותה במיטתו, ולא מצא בכך כל איום על נפח בטנה בעתיד. זאת, עד שבוקר אחד, ניעור בבהלה לשמע גניחות ההקאה הראשונות של אמא באסלת השירותים. דומה שרק אז הצטללה דעתו, נוכח הוודאות המפחידה, שסופו להיעשות אבא. "השתגעת," התנפל עליה עוד בהיותה בחדר השירותים, וכמעט ואיים לשבור עליה את הדלת, "האם ראית אי־פעם בחייך תינוק צועק לאמו מתוך האש. האם ראית, ראית, ראית," לא הצליח לבלום את צווחותיו, "זה נשמע מטורף כמו לשמוע יער בוער." </p>
			<p class="text-no-hazacha">הרופאים, ששבה והבהילה עצמה אליהם, הדהימו אותה, כשהתייצבו שכם אחד לצד תביעת בעלה, להשתחרר מן העובר עוד בימי הריונה הראשונים. "הרפואה, גברת מרכוס, מלמדת, שנשים במצב בריאות כשלך, מרבות יותר מנשים אחרות, ללדת תינוקות עם ריאות העשויות מארובות." ואחד מן הרופאים, ודווקא הצעיר שבהם, אף סיים במפתיע את נבואות החורבן של חבריו, בפורענות משלו. "ותינוקות, כמו זה שאת עתידה ללדת, גברת מרכוס, אינם זוכים, במרבית המקרים, להגיע לכיתה א'." זו הייתה הפעם הראשונה שאמא יצאה מכליה, ובהתפרצות, שדמתה לזעמה של לביאה שמישהו איים על אחד מגוריה, הסתערה עליהם בצווחה, "אני אלד אותו, גם אם אהיה זו שאצטרך לאחר מכן, גם לקבור אותו."</p>
			<p class="text-no-hazacha">למרות כל נבואות החורבן, שליוו את אמא בכל ימי הריונה, נולדתי עם ריאות נקיות, אם כי עם נטייה שולית לחרחור כרוני. אבא, שמן היום הראשון ללידתי ועד לטקס הקזת הדם היהודי ביום השמיני לא דיבר עם אמא מטוב ועד רע, הנה, עם שנדרש על ידי המוהל לנקוב בשמי, סירב לרצונה של אמא, לקרוא לי על שם הדוד שלה, שנטרף על ידי סיעת תנים בשדה תבואה טוניסאי, וקרא לי בשם אורן. "אבל זה שם של אחד ממיני העצים שהצית אבא שלך באירופה," ניסתה אמא להתנגד, אך אבא, במרירות אף יותר מבזה מזו שהפגין קודם, ביטל את רצונה. "רק עם שמות מחייבים כאלה, אולי נצליח להפוך את התינוק שלך, לגבר." את צירוף המילים "התינוק שלך", ביטא אבא כמדביר חרקים.</p>
			<p class="text-no-hazacha">את הצטרפותי למשפחה קיבל אבא, כצפוי, כדרך שמשלימים עם נוכחות חיית מחמד מיותרת. מעט מסירות והרבה התעלמות. מה שהקל על מצבו באותם ימים, הייתה הבשורה הרפואית, שאסרה על אמא, מסיבות ודאיות של פיקוח נפש, להרות בשנית. היה זה רופא, כמעט ישיש, בעל נטייה מופרזת לחוטם יהודי, שהסביר לה, שריאותיה הפגומות לא יעמדו בהרפתקה נוספת. אבא קיבל את הבשורה בהכרת תודה, ועוד באותו יום, הרחיק לבית המסחר של מנדלסון ושות', ויצא משם כשהוא מצויד במקטרת חדשה ושקית הגונה של טבק צרפתי משובח.</p>
			<p class="text">כנגד זאת, את הגזרה הרפואית שלא לעשן סמוך לעריסה, אימץ אבא ברגשות מעורבים. אמנם, נמנע מלעשן סמוך לעריסה, אך את ענני העשן לא חסך ממני, ושיגר אותם לעברי בתאוצה טלגרפית. רק בעקבות ביקור חירום של מנהלת סניף "טיפת חלב" המקומית, השלים עם האיסור והחל לעשן בחצר הבית. כך, כגולה מדירתו, החלו מסעותיו אל חנות המשקאות של אדון סיבוני. אמא לא התקוממה על שינוי זה בסדר יומו של אבא, ואף נמנעה מלהציק לו על נטייתו המחודשת, לשתוק. </p>
			<p class="text-no-hazacha">אפשר שדו־שיח אילם זה שבין שניהם, הוא שעודד את אבא להביא עמו, בעזרת אחד משני עוזריו הצעירים של אדון סיבוני, מזנון זכוכית ישן וסדוק, ולהציב אותו בזווית החדר, הרחק מהשפעתו הקולנית של מקלט הטלוויזיה. הציג בו, על פני שלושת מדפי הזכוכית, את אוסף המקטרות הרב שצבר במהלך שנותיו, ואף הוסיף להן את קופסאות הגפרורים שרכש, באמצעות ידידים מארצות אחרות, ובעיקר, מארצות מזרח־אירופה. </p>
			<p class="text">"זה הקדיש של אבי." הצהיר בפניה, ושב לשתוק.</p>
			<p class="text-no-hazacha">עוד קודם להצטרפות המזנון למשפחת הרהיטים בבית, חשה אמא שיחסו של אבא אליה צונן ואדיש, כמו הייתה דיירת משנה לא רצויה. מיעט בדברים, שקע בשתיקות, וגם את תימרות עשן המקטרות פלט לעברה בעוינות מאוד לא מקרית. גם בעת שתיית הקפה המשותפת, לא חרג ממנהגו, והוסיף לשתוק. את תסכולה פרקה אמא מול מקלט הטלוויזיה, ופעם אף רגמה את המסך באחת מנעלי הבית שלה, "אז מה אתה רוצה," הטיחה בו בקולניות לא צפויה, "שאלד למענך יערות בטוניס?"</p>
			<p class="text-no-hazacha">"הוא לא בדיוק אדם חולה," סיכמה אמא בפני מרת ארואסטי, השכנה שממול, את יחסו של אבא אליה, "ובכל זאת, לשתיקות שלו יש ריח של חדר מיון." </p>
			<p class="text">מרת ארואסטי, שמיום פטירת בעלה, פיתחה יחס עוין לכל הסובבים אותה, לא סלחה לאבא על יחסו המתנכר לאמא, וכבר למחרת, עם שיצא את הבית לעבודה, ארבה לו ליד שער חצר ביתה, ומקל המטאטא המרשים בידה. "איך אתם הייקים לא מתביישים," זרקה לעברו, עם שהיא מרקידה את המטאטא מעל לראשו, "תראה כבר איזה פרצוף השארת מהאישה שלך." </p>
			<p class="text">אבא, להפתעתה, לא התפרץ עליה. אדרבא, חילץ בנימוס את המקטרת מבין שיניו, והאיר לה פנים, כמו במפגש משפחתי של קרובים רחוקים, "מה שלומך, הבוקר, גברת ארואסטי." מרת ארואסטי לא התפתתה לציוצי הבוקר שלו, וכשהיא מחווה לו דרך באמצעות המטאטא שבידה, הפכה פניה מעליו, ועם מקל המטאטא שבידה, חמקה מן הכניסה האחורית לביתה של אמא.</p>
			<p class="text">"את חייבת כבר ועכשיו לחפש לך מזוודה גדולה, שתספיק גם לבגדיו של הילד," המריצה אותה לעזוב את אבא, ולהשליך את הבית מאחוריה. אמא, מבלי להתעניין תחילה בכתובת המקלט שבו תסתתר מפניו של אבא, הציעה לאורחת עם מקל המטאטא שבידה, כיסא, ושאלה אותה, בנימוס מפתיע כשל אבא, "איך ישנת הלילה, מרת ארואסטי?"</p>
			<p class="text-no-hazacha">ודווקא באותם ימים, כשהתחבטה אמא לא במעט, בנפח מידותיה של המזוודה, פגשה באחד מביקוריה אצל הרופא, איש זקן, בעל רגל תותבת, שחרף נכותו לא הסתייע בקביים. הזקן, מיד כשהשגיח בה, פינה לה את הכיסא שישב עליו בחדר ההמתנה, והציג עצמו כשאר בשר רחוק של אבא. "את בוודאי לא תזכרי, אך הפעם האחרונה שפגשתי בו, הייתה ביום חתונתכם," אמר. עוד סיפר שהיה עד, עם כל בני המשפחה, למאמצים של סבא לנקות את אירופה מכל היערות. אמא, מבלי להתיישב על מושבו, שאלה לשמו, כשבאותה שעה ממש פתח הרופא את הדלת. "גם את השמות השארנו שם מאחורינו," השיב הזקן, קודם שסגר אחריו הרופא את הדלת.</p>
			<p class="text">בשובה הביתה, לא הסתירה מפניו של אבא את דבר פגישתה המוזרה עם הזקן. "הוא הזכיר את האבא הזועף שלך," אמרה. </p>
			<p class="text">אבא היסס גם הפעם מלדבר, אך משך, תחת זאת, את המקטרת מפיו, ותלה בה מבט מהוסס של מנתח. "מה שלום רגל העץ שלו," שאל לבסוף, ושב לשתוק. </p>
			<p class="text">אמא, כמותו, לא שבה לדבר, החליפה את בגדיה, ולאחר שלגמה מעט מים, שבה להרהר בזקן. איש כחוש, זקן לא מטופח, אך הנורא מכול, עיניים קרות, חסרות עומק, שכאילו נחצבו מתוך פנים מצריות חנוטות באבן. "הוא גם סיפר לי שקטע את רגלו בכדי להאכיל בה ילדים רעבים שהסתתרו איתו ביערות," אמרה, ולא הוסיפה אף היא לדבר.</p>
			<p class="text">דומה שאז, לראשונה, למדה לדעת על התלות המבהילה שבין המקטרת המעשנת שלו, ליערות הבוערים של אירופה. "הוא גם סיפר לי שאין לו שם," שבה לדבר בזקן, קודם שיצא אבא למחרת בבוקר, לעבודה. אבא לא הפך פניו לעברה, אך חכך הרבה עם עצמו, אם לשוב ולדבר. לבסוף דיבר. "גם משוגעים יצאו משם," אמר, ורק אז, ירד בשלוש מדרגות האבן של הרחוב.</p>
			<p class="text-no-hazacha">בעקבות שיחתה עם הזקן, חזרה בה אמא מרעיון המזוודה. "היום יותר מתמיד, אני משוכנעת שהוא אדם חולה," התוודתה שנית בפני מרת ארואסטי, על החלטתה להשלים עם קיום זה של חייה. </p>
			<p class="text">"אבל את אישה בריאה," הזהירה אותה השכנה ממשמעות החלטתה. </p>
			<p class="text">"אולי," הסכימה עמה, "אך היום אני גם אמא."</p>
			<p class="text">החלטה אמיצה זו של אמא, סתמה את הגולל על גורלה המר של המזוודה. אם כי, לנוכח מאמציה העיקשים של מרת ארואסטי, לתקופת ביניים בלבד.</p>
			<p class="text-no-hazacha">בכל אותם ימים לא חדלתי לגדול. אמנם, לא בקצב התפתחותם של עצי היערות בארץ, אך בהחלט הרבה יותר משיעור צמיחתם של ילדים שבעים, ובעיקר אשכנזים. אלא שקומתי הבוטחת לא שחררה את אמא מאזהרותיהם הנושנות של הרופאים בימי הריונה, והיא החלה לשתף את רופאת הילדים בחרדותיה. </p>
			<p class="text">רופאת הילדים, שהקפידה לקבל את הזאטוטים ללא חלוק לבן, אלא בלבוש צבעוני, כמעט פורימי, אמנם, לא דחתה את אזהרות חבריה למקצוע, ואף הדגישה בפניה, שישנם לא מעט ילדים שמתהלכים גם היום עם בלון חמצן צמוד. "אך במקרה של בנך, גברת מרכוס," הפתיעה את אמא באבחנתה, "הוא מתפתח כנראה כאחד העצים ביער. שם העצים, גם לאחר שרפה, מתעוררים בשנייה לחיים חדשים." </p>
			<p class="text">אבחנתה התומכת של הרופאה, עוררה באמא את החשד, שמא גם היא אחת מקרובי המשפחה הרחוקים של אבא, והביאה אותה להתוודות בפניה. "אז מה עוד עליי לעשות?" התחננה. </p>
			<p class="text">"לעודד את אבא שלו לחבק אותו," השיבה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">אמא נשמרה שלא לגלות לאבא את המלצת רופאת הילדים, ובוודאי שלא את אבחנתה, בדבר היותי פליט חי מאחד היערות השרופים של סבא. תחת זאת, ובלשון מאוד זהירה, עודדה אותו ללוות אותי מפעם לפעם לגן השעשועים, ולפני השינה, לנסות ולהרדים אותי בסיפורי ערש. </p>
			<p class="text">"אגדות אינן עוזרות לילדים להתפתח," דחה את הצעתה, "הן רק מטעות אותם להאמין, שמלתעות של זאבים עשויות מפלסטלינה לא רעילה." </p>
			<p class="text">"אז מה בכל זאת, היית מציע לספר לילד לפני השינה," ניסתה להשיב לחיים מיתרים אבודים באבהותו. </p>
			<p class="text">"לספר לו, שגם את היער של כיפה אדומה השמיד הסבא שלו," השיב, והפעם ללא כל סטייה במראה פניו.</p>
			<p class="text">זו הייתה אולי השיחה הבוגרת היחידה שקיימו השניים מיום שנולדתי.</p>
			<p class="text-no-hazacha">בכל אותם ימים, ואף שנטה, אם גם במקצת, לשוב ולדבר אל אמא, ניכר היה על אבא שרוח רעה השתלטה עליו, והביאה אותו לקרוא מלחמה גם כנגד השמיים. בוקר בוקר, ולעתים עוד קודם שהפציע השחר, היה יוצא אל חצר הבית, ופותח בניסיונות אלימים להשחיר את השמיים בעשן המקטרות. עשן ועוד עשן. ענן ועוד ענן. בהתמדה חסרת לאות. בעיקשות מעוררת חרדה, ולעתים אף הערצה. גם בערבים לא הניח לשמיים, ואף שירד הלילה והחשיך, הוסיף במאבקו לחבל בהם. בבוקר, כשניעורה השמש, נודע כוחו ברבים. זרחה, וכתמי טבק מכתימים את פניה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">גם על שיח היסמין האומלל שבחצר, שטיפס בצניעות ריחנית מתוך חבית העץ, שפך אבא את זעמו. משהו בשלווה הבוטנית שהקרין, הוציא אותו מדעתו. החל ממטיר עליו, בתדירות גוברת והולכת, את אפר המקטרות, והמתין למותו. בתחילה שמח על העלעלים הראשונים שהצהיבו מרעל המקטרות, אך ככל שהוסיף השיח והתאמץ לחיות, החל אבא קורע ענפים לא מעטים מגופו, לזרז את מותו. אמא שניסתה להציל את השיח הגוסס מציפורניו של אבא, השקתה אותו בכמויות עצומות של מים, שהיו אמורות להרוות עדר של פילים, אך כל מאמציה לא הצליחו להשיב לשיח היסמין את אוניו, ובוקר אחד קמה, ומצאה אותו יבש לחלוטין.</p>
			<p class="text-no-hazacha">זו הייתה אולי הפעם הראשונה מיום נישואיהם, שאמא מרדה באבא, וכמעט והרימה עליו את ידה. חיבקה את גוויית השיח בשתי ידיה, וצווחה לעברו. "יערות אני אולי מסוגלת להבין. אך השיח המת הזה, מה עשה לך, לעזאזל. אין עליו אפילו זבוב." </p>
			<p class="text">אבא הפתיע אותה באיפוק שבו האזין להתפרצותה, ולאחר שהשליכה לרגליו את דלי ההשקיה, עזב אל בית היין של אדון סיבוני, ושב משם רק סמוך לעלות השחר. "היו שם לא רק זבובים ביער, קודם שהבעיר אותו אבא," העיר לעברה של אמא, שהמתינה לו כל אותו לילה מול מקלט הטלוויזיה הכבוי.</p>
			<p class="text-no-hazacha">מאז מותו של שיח היסמין הערירי, החריפו התקפי השיעול של אמא, ואיימו על ריאותיה. בפעם זו, היה זה הרופא שהזעיק עצמו אל הבית, ולאחר שבדק אותה במשך רגעים ארוכים, לא כיסה מפניה על סימני הסכנה הראשונים לתפקוד תקין של הריאות. "את חייבת לעבור לעיר אחרת," הזהיר אותה, "לעיר שבה האוויר יבש, ובעיקר נקי." "לאן?" התעניינה בסתמיות. "ערד," השיב.</p>
			<p class="text">אבא, ששמע על המלצתו של הרופא, לא שינה ממבע עיניו דבר. "אפילו למזוודה אין לי כסף," השיב בפשטות, אם גם נטולת חיוך. כנגד זאת, האיום המחודש על ריאותיה, שחרר מאמא את אותה חרדה נושנה לגורלי. שבה אל רופאת הילדים, וכשהיא מציגה אותי בפניה, הדהימה גם אותי באבחנתה. "אני שומעת צלצולים חשודים גם אצל הילד." </p>
			<p class="text">הרופאה, כמו גם בביקוריה הקודמים, לא חזרה בה מקביעותיה, והפעם אף הפתיעה את שנינו, באבחנתה הנבואית. "כפי שאני מתרשמת, הילד שלך יהיה מסוגל לשאת סלעים על גבו," הבטיחה לה. </p>
			<p class="text">"אבל בזמן האחרון, גם השתן שלו אינו מספיק צהוב," הוסיפה להתנגד לאבחנתה. הרופאה, בחיוך מתנשא, שרק הוסיף והכעיס את אמא, קמה מעל כיסאה, וכשהיא טופחת על גבי, אמרה, "זו הוכחה נפלאה, שאתה שותה הרבה."</p>
			<p class="text">בשובה מרופאת הילדים, מיהרה תחילה אל ביתה של מרת ארואסטי, ושפכה בפניה את תסכולה מרופאת הילדים. "בקושי ביקשה אותו להוריד את הגופייה," התלוננה. </p>
			<p class="text">מרת ארואסטי הצטרפה בסערה לדבריה. "אם היית שומעת אותי, שריתה, אני הייתי מעבירה את קופת חולים לאלוהים. שיוציא להם גם הוא פעם את העיניים." </p>
			<p class="text-no-hazacha">אבא, ששמע בערב את דבריה של מרת ארואסטי, שמר על הבעת פנים חתומה. סילק מעליו את החולצה, שחרר את המקטרת מכיסו, ורק לאחר שפיטם אותה בעלי טבק, פנה אל עבר חלון הבית הפונה אל ביתה של מרת ארואסטי, וגם שם לא שינה הרבה ממבעו. "מטומטמת," היה כל שאמר.</p>
			<p class="text-no-hazacha">ודווקא באותו לילה, זמן קצר לאחר שעליתי על מיטתי, הופיע אצלי אבא, ולאחר מבוכה לא מעטה, התיישב למרגלות המיטה. "הבוקר גילתה לי אמא שאתה כבר בן אחת־עשרה," אמר. "רק בעוד שלושה חודשים," תיקנתי אותו. </p>
			<p class="text">"מאוד ייתכן," הנהן בראשו, "אלא שלא על כך רציתי לדבר איתך הלילה," החריש מעט, קודם שהתחזק ושב לדבר, "אלא על אח נוסף שבוודאי אתה מתפלל שיהיה לך," ומבלי שהתיר לי להשיב לו דבר, הוסיף באותה לשון מאוד לא בוטחת, "אח נוסף, שהיה הופך אותך לדייר מיותר בבית." שוב לא השתהה שאענה לו. קם מעל המיטה, פנה אל עבר הפרוזדור, אך שם עצר והפך פניו לעברי. "אמא בכל זאת צודקת," החריש משהו, "אתה מאוד דומה לילדים שחיו שם פעם באירופה." אף שמיהר הפעם לעזוב, זיהיתי דמעה בודדת תלויה לו באחת מעיניו.</p>
			<p class="text-no-hazacha">האכזבה מכישוריה הרפואיים של רופאת הילדים, הביאה את אמא, לא רק להסכים לדעתה של מרת ארואסטי, להעביר את הבעלות על "קופת חולים" לידיו של אלוהים, אלא אף לבחון, בלא מעט דאגה, את נזקי העישון שהחלו משחיתים את פניה. בעיקר היו אלה סימני הבלות הראשונים שהשחיתו את עור לחייה, כמו גם קמטי העיניים הזעירים, שחיזקו את החלטתה לעצור את "מחול המוות" של המקטרות, כדרך שהגדיר זאת פעם אחד הרופאים. </p>
			<p class="text">ואכן, יום צהריים אחד מצאתי אותה ניצבת ליד מזנון אוסף המקטרות, ואומדת בעיני רוחה את כמות הדלק שתספיק להעלות באש את המזנון. "תגידי לו שמנורת הנפט נפלה לך מהידיים," הצטרפה בהתלהבות מרת ארואסטי לרעיון.</p>
			<p class="text-no-hazacha">יומיים לאחר מכן, עם שובו של אבא מן העבודה, מצא את אמא רכונה אל המזנון, ומנקה במטלית וסבון סימנים זעירים של חריכה בדלת הזכוכית. "הצלחתי ברגע האחרון לכבות את האש." אבא משך לאחור את ידה של אמא, ואמד את נזקי האש. "אכן בזמן," היה כל שאמר.</p>
			<p class="text">בכל אותו ערב, וגם למחרת, לא חדל להתרשם מנס החיים שאירע לאוסף המקטרות. ועם זאת, עננה סמויה של ספק, לא הניחה לרוחו. כך גם ביומיים הנוספים, שאף בהם לא הרפתה ממנו אותה עננה. בערבו של היום הרביעי, הוציא את כלי המיטה מחדר השינה, והציע בהם את ספת הסלון. "מוטב שאישן סמוך להן," הציץ אל עבר המזנון.</p>
			<p class="text-no-hazacha">כשלושה שבועות שכב אבא על הספה בסלון, כשבכל אותם ימים, חזר להעלות אש במקטרת העתיקה של סבא. בשבוע הרביעי השיב, בשלווה מופתית, את כלי המיטה לחדר השינה. "אני עוזב את הבית," אמר. </p>
			<p class="text">אמא האזינה לבשורה ללא כל התפרצות היסטרית שהיא. "ומה עם הילד?" שאלה. </p>
			<p class="text">"השארתי לו מקטרת קטנה על השולחן," השיב. אמא ניגבה את ידה בסינר, לחצה את ידו, וליוותה אותו עד לדלת. "תיזהר מן המדרגות," אמרה.</p>
			<p class="_1">*</p>
			<p class="text-no-hazacha">נטישת אבא את הבית, אף שלא החמירה בהרבה את מצבה הרפואי של אמא, הביאה אותה להתהפך לילות ארוכים על מיטתה, ולא אחת, ברגעי הייאוש, אף להזעיק אליה את אמה המתה, אף שעדיין קבורה הייתה בטוניס. גם בבקרים לא חל כל שיפור במצבה. רכנה עם ספל הקפה אל מעבר לאדן החלון, ומשם צפתה בעציץ הריק שבו מצא שיח היסמין את מותו. גם בשעות אלו נעזרה באמה המתה, וליוותה את פנייתה אליה בגניחה עמוקה.</p>
			<p class="text">שינוי מדאיג ומבהיל זה במצבה, הוא שהביא, להפתעתי, את מרת ארואסטי, לשנות את דעתה על "קופת חולים", ולהמליץ בפני אמא להתייעץ עם אחד מאותם "מטומטמים אשכנזים", כלשונה. ואכן, אותו "מטומטם אשכנזי", הצטרף לדאגתה של מרת ארואסטי, והמליץ בפני אמא על טיפול שיקומי אצל רופא בכיר פרטי, בעל חזות של תשמיש קדושה נוצרי. </p>
			<p class="text">הרופא, שבפגישתה עמו, התברר כבעל הסמכה רפואית בניתוחים המשפרים את תפקוד המוח, הבטיח לה שיקום כמעט מוחלט, "ואולי מוחלט לחלוטין," כניסוחו, למה שהגדיר, "שוטטות לא אחראית של מקצת מתאי המוח." </p>
			<p class="text">אמא, התלהבה מן האבחנה החרטומית, ומיהרה להסכים, אך כשנקב בסכום להשבת תאי המוח למיקומם הטבעי, סכום שהשתווה בערכו לשכרו התלת־שנתי של מנהל סניף בנק, החליטה, מיד בפגישתם הראשונה, לוותר על הבשורה הנוצרית, ולהסתפק בטיפול עממי של "קופת חולים". זאת עשתה, חרף אזהרתו של אותו רופא, "אספן שטרות," כלשונה, שהעמיד אותה בפני החלטה גורלית לקיומה, "להיות או לא להיות," כדרך שציטט, לדבריו, מפיו של חכם אנגלי אחד.</p>
			<p class="text-no-hazacha">אמא, שכאמור, בחרה, בשל פערי התעריפים, ב"לא להיות", פנתה לאחד מרופאי "קופת חולים", שציווה עליה, מיד עם הביקור הראשון, לשחרר את כל פתחי הבית, ולהתיר לאוויר הטרי לפלוש פנימה. בערבים, ואף זאת עשתה בהמלצתו, התחפרה, כדרכו של אבא, בכורסה שמול מסך הטלוויזיה, ומשם עקבה, בין תקלה לתקלה, אחר השדרניות החדשות, שבישרו באדישות מעוררת הערכה, על הופעת חיידקים אלימים מזן חדש, העתידים, בהיעדר תשובה רפואית לחסל רבע מאוכלוסיית העולם. </p>
			<p class="text">כך, במהלך הכחדת העולם, פיתחה יחסי ידידות חמים עם שתיים מן המגישות, שאחת מהן, לאחר שבישרה בהתפעלות על הצטרפות טורף חיידקי חדש למשפחת המחסלים, חשפה בפני צופיה את בשורת זכיית אמה בפרס יושב ראש ההסתדרות, על ניהול חכם של מפעל ביתי קטן לייצור ריבות.</p>
			<p class="text-no-hazacha">עוד באותו שבוע, סמוך לשעות הערב, הפתיעה אותי אמא, כמו גם את מרת ארואסטי, ששהתה באותה שעה סמוך לשער החצר, כשהגיעה מן השוק, כשהיא מלווה אל הבית, סבל בעל כרס, בלתי נתפשת בממדיה, נושא על גבו שלוש קופסאות קרטון דחוסות בפירות העונה. "מה יכולתי לעשות," הסבירה את החלטתה להתמסר להרפתקה הכלכלית לייצור ביתי של ריבות, "האבא של הילד הזה שולח פרוטות שמספיקות בקושי ללחם וזיתים."</p>
			<p class="text-no-hazacha">ואכן, מאז אותו ערב, לא חדלה להלהיב את דמיונה במגוון הטעמים של הריבות, שריחן בלבד טרף את דעתם של יושבי הרחוב. גם עיצובן הצבעוני של הצנצנות פיתה לא במעט את הנשים, שרבות מהן אף האמינו, שהשנה, תהיה אמא בין המועמדים המועדפים לפרס יושב ראש ההסתדרות. "ואולי, אם יתעלמו ממוצאך הטוניסאי," כך הבטיחה לה מרת ארואסטי, "גם יעניקו לך את הפרס האשכנזי של יום העצמאות."</p>
			<p class="text">בתחילה לא האמינה אמא באיכותן של הריבות, והציעה אותן רק למקצת מן הנשים ברחוב שלנו. אך מקץ ימים ספורים, כששבו אליה הנשים, נדהמה אמא לראות לצדן גם נשים מהרחובות הסמוכים. </p>
			<p class="text">"הילדים משתגעים על הריבות שלך," החמיאה לה אחת מן הנשים. אמא לא ידעה את נפשה משמחה, ועוד באותו ערב חיבקה אותי ואמרה, "בשבוע הבא נלך לקנות לך עוד שני זוגות גרביים."</p>
			<p class="text">אך את פרסומה הגדול רכשה עם הופעתו של אבשלום המשופם, בעל המינימרקט השכונתי, שקנה מאמא כמות מרשימה בהיקפה של צנצנות, בעיקר ריבת פירות יער. </p>
			<p class="text">"הריבות שלך, גברת מרכוס, משוחררות מטעם תעשייתי," קבע.</p>
			<p class="text-no-hazacha">כעשרה חודשים שימש ביתנו מוקד עלייה לרגל, ובכל אותם חודשים לא ידעה אמא כל מנוחה, ועלתה על מיטתה הרבה מעבר לחצות הלילה. הסירים לא חדלו לגעוש, וימים לא מעטים הזעיקה אמא את מרת ארואסטי לעזור לה ביציקת הריבות לצנצנות.</p>
			<p class="text-no-hazacha">ודווקא חודשי ההתשה האלה, הביאו לשיפור לא צפוי במצבן הרפואי של ריאותיה. מיעטה להשתעל, קצב נשימתה התאזן, ושוב לא נזקקה לצפצופים המפחידים שבהם שאבה את האוויר. הרופאים, שאליהם פנתה, במסגרת הביקורת התקופתית, התקשו לתת הסברים מדעיים לנס הרפואי שאירע לה, אם כי אחד מהם העלה את הסברה המאוד תמוהה, שאדי הסוכר, בצד התפרקות הפירות, גרמו לחיטוי מוקדי המורסה בריאותיה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">בכל אותם חודשים, לא מצאה אמא את הפנאי לשמור על יחסי הידידות עם מגישות החדשות בטלוויזיה. גם כמעט ולא התעניינה אם קיים אבא את הסכם ההבנה שביניהם, וביקר אותי בבית הספר. אמנם מפעם לפעם שמעה מפי מכרים על תנאי חייו, ופעם אף העירה למרת ארואסטי, בלא מעט הלקאה עצמית, "אולי חייבת הייתי לעודד אותו להישאר." גם את מגישת חדשות הטלוויזיה הצעירה שיתפה בהתחבטותה, וערב אחד לא חסכה ממנה את האמת המרה. "אפילו למעט אלכוהול כבר לא נותר לו כסף." זה היה הרמז הראשון, שבעקבותיו, כך נודע לי לאחר זמן רב, שאמא תומכת באבא בסתר, ומשגרת לו באמצעות שליח אישי מעט כסף.</p>
			<p class="text-no-hazacha">התמוטטות מפעל ייצור הריבות של אמא לא הייתה צפויה. בוודאי שלא בחיפזון המעליב, שבו חדלו הנשים לפקוד את הבית. בקריסה זו היה גם לבעל המינימרקט השכונתי, אבשלום המשופם, חלק לא מבוטל, ואולי בלעדי. "מה לעשות, גברת מרכוס," הסביר לה, בלא מעט בושת פנים את ניתוק קשריהם המסחריים, "היום כל הקונים אצלי מעדיפים מוצרים עם פרסומת של קיבוצים." כשהזכירה לו אמא, שבית העסק שלו אינו ממוקם סמוך לרפת פרות, הסכים איתה, אך טען, שלקיבוצים היום ישנן שיניים כמו של זאבים. "הם מתנים, גברת מרכוס, את אספקת הגבינות ומוצרי החלב האחרים, ברכישה מרוכזת גם של שאר התוצרת."</p>
			<p class="text-no-hazacha">מהלומה קיבוצית זו, חיסלה, כצפוי, את סיכוייה של אמא לזכות, במה שהבטיחה לה מרת ארואסטי, "הפרס האשכנזי של יום העצמאות." מרבית הסירים אוחסנו במרתף הבית, ומקצתם בלבד נותרו צוננים על הכיריים הכבויים.</p>
			<p class="text">אמנם, בכל אותה תקופה עצובה, חשדתי באמא ששפכה את כל מכות מצרים האפשריות על בני הקיבוצים, ואף הוסיפה עליהן, לא מעט, גם מאותם חיידקים קטלניים, שעל פי דיווחיה האחרונים של מגישת החדשות בטלוויזיה, חיסלו את מחצית תושבי מרכז־אפריקה. ועם זאת, בשעות הערב האפרוריות, כשהיא לוגמת בחברת מרת ארואסטי את הקפה, התרכך לבה, ובנימה מאוד לא מסחרית, חמלה על כל בעלי השיניים הזאביות של בני הקיבוצים, והתהרהרה, "מה לעשות, אבל גם בקיבוצים ישנם ילדים רעבים, ואולי גם לא מעט זקנים."</p>
			<p class="text-no-hazacha">אובדן מפעל חייה זה של אמא, הביא כנגד זאת, לשיפור מדהים ביחסיה למגישות חדשות הערב בטלוויזיה, ובעיקר, למגישת החדשות הצעירה, שבפניה שבה לקונן על מצבה הכלכלי האבוד. "לאבא של הילד, כמעט ואין כסף, ואצלי, מה שנשאר בארנק, זה בקושי הרוכסן." מגישת החדשות לא נותרה אדישה למצוקתה, והבטיחה לה שמחר, על פי התחזית, יהיה יום אביבי.</p>
			<p class="text-no-hazacha">אלא שחרף האביביות שהבטיחה לה מגישת החדשות, החל מצב רוחה של אמא להתרופף. גם גופה החל דועך במקצת, ולא אחת, שינה עור פניה את צבעו, ודמה למתכת שרוססה בחלודה. </p>
			<p class="text">גם בשובה מן השוק, לא שינה עור פניה את צבעו. הניחה את שללה הדל שבסל על רצפת המטבח, וחיפשה ניחומים מול מסך הטלוויזיה. ואז יום צהריים אחד, בשובה מחנות המכולת, התעלמה מהבטחותיה החדשות של מגישת החדשות הצעירה, התיישבה על הכורסה, וכשהיא נשמרת שלא להפוך לעברי את פניה, לא התביישה להודות בתבוסתה, "אפילו בהקפה כבר מסרבים למכור לי." </p>
			<p class="_1">*</p>
			<p class="text-no-hazacha">באחד מאותם ערבים קשים שעברו על אמא, היא הוזמנה למפגש תקופתי של המורים וההורים, לשמיעת הערכה להישגי התלמידים. זה היה המפגש התקופתי הראשון של אמא בבית הספר, לאחר שנטש אבא את הבית. עד אז, היה זה דווקא אבא ששמר על קשר עם בית הספר, ופעמים אחדות אף הדהים אותי בתובנות מבהילות, שילדים בעלי הישגים שכליים נמוכים, הם חרפה בלתי נסבלת להורים. הוא רמז להישגיי האישיים, שמעולם לא היו נמוכים, אך מעוצמת המבט הכמעט אזמלי שנתן בי, חשתי בצמרמורת האוחזת בילדים הנעזבים ליד שערי בתי יתומים.</p>
			<p class="text">לאותו מפגש עם המורים, הקפידה אמא להגיע במבע שלא הסגיר בכלום את המשבר העובר עליה. רחצה בסבון ריחני את פניה, משחה בשפתון חיוור את שפתיה, וכשהיא מתעטפת בשמלת השבת ניצבה מול הראי, ושכנעה את עצמה שהיא אמו של "הילד המחונן", זו ההערכה שקיוותה לשמוע מפי המורים. לפני שעזבה את הבית, לא החמיצה את הצורך לשתף גם אותי בהתרגשותה. "אני מקווה, ילד, שכמו אבא, אשמע גם אני רק הערכות חיוביות עליך."</p>
			<p class="text-no-hazacha">בעקבות המפגש, התירה לי אמא לבלות באותו יום, ואפילו עד שעת ערב מאוחרת, בחברת חברי הטוב מילדות, אבינועם. למען האמת, היה זה אבא, בניגוד לרצונה של אמא, שעודד אותי להתמיד בחברותי עמו. אבינועם היה נער מאוד גבוה, מאוד חסון. למרות היותו תימני, הרשים את אבא בהתנהגותו החצופה, ולא אחת גם האלימה, שהפילה אימה על כמעט כל ילדי השכונה. </p>
			<p class="text">"אילו היו לנו הרבה יותר נערים, כמותו, באירופה, לא היה צריך אבא להבעיר כל כך הרבה יערות," העיר פעם אבא לאמא, מבלי להסתיר על הפזילה המבזה ששלח לעברי.</p>
			<p class="text">אמא, כאמור, התירה לי באותו יום של מפגש עם המורים, להכניס את אבינועם אל הבית, אך הזהירה אותי, כמו בשאר ביקוריו הקודמים, לפתוח את כל חלונות הבית. אף שאבינועם הקפיד, במצוותה, לחלוץ את הנעליים מחוץ לדלת, לא הצליחה אמא להתמודד עם הריח הנורא שעלה מבגדיו, אך בעיקר מגרביו, שלטענתה הנצחית של אמא, לא ראו סבון בשלושת החודשים האחרונים. </p>
			<p class="text">"אני לא מבינה מה יש לה לאמא התימנייה שלו כנגד גיגית הכביסה," התלוננה באותם מקרים שהריח מגרביו של אבינועם העיר את שיעולה הנושן. כנגד זאת, בשיחותיה עם מרת ארואסטי, הייתה דעתה על גרביו של חברי אוהדת יותר. "לא היית מאמינה," הניחה ידה על כף ידה של מרת ארואסטי, "אך בכל פעם שהוא מגיע עם הגרביים שלו אלינו הביתה, אין יותר יתושים בלילה."</p>
			<p class="text-no-hazacha">כשהגיע באותו יום אבינועם אל הבית, הופתעתי לראות שפניו רוטנים, כאילו שוב שבר אביו על ראשו את מקל המטאטא. "אתה תשתגע איזה לילה עבר עליי," דחף משום מה את אגרופו אל בטנו, "אבל איך שאני ישן, בא אצלי סבא בחלום. ככה ממש. בוכה. אמר שכבר לא מרשה לו אלוהים לשתות קפה עם הצדיקים בגן עדן." הוא לא נרגע גם לאחר שהצעתי לו ספל של מים. "עכשיו בטח לא ירשה גם לי אלוהים לשתות קפה," אמר והעלה מכיסו זוג שרוכים אדומים שגנב מהחנות של פרלה האשכנזייה.</p>
			<p class="text">גם כשליוויתי אותו, סמוך ללילה, אל מחוץ לבית, עדיין היה נסער. "והאלוהים הזה, באלוהים, מה כבר עשה לו סבא? כמעט כלום. בקושי חתך לאיזה חתיכת מלאך את הכנף." ואז, כשהוא נזכר בכוחו האדיר, תפס באבן מעל המדרכה, והניף אותה, עם חצי קללה, אל עבר השמיים. "יש לו היום לאלוהים מזל, שאני מעט עייף," עקב בעצב אחר האבן שצנחה עקרה לקרקע, "אם לא, היה עכשיו גם הוא הולך עם פלסטר בעין." רק סמוך לטאבון הפיתות של סוליקה העיראקית, שבה אליו רוחו הטובה כמקודם. "גם ככה אני לא אוהב קפה," אמר.</p>
			<p class="text-no-hazacha">שלא כצפוי, הגיעה אמא מאוחר בלילה ממפגשה עם המורים, ועוד קודם שפשטה את המעיל הדק מעליה, התאמצה שלא להקיא את האוויר מגרונה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">"שוב שכחת לפתוח את החלונות," גערה בי. בעקבות הריח הרע שהותירו גרביו של אבינועם בחדר.</p>
			<p class="text">"זה בגלל שרצה להרוג הערב את אלוהים," השבתי.</p>
			<p class="text">אמא לא הגיבה, ואולי לא האזינה. הסירה רק אז את המעיל מעליה, ועדיין נותרה על מקומה, נרגשת משהו כפי שנכנסה.</p>
			<p class="text">"מה סיפרת למנהל בית הספר?" הפתיעה אותי.</p>
			<p class="text">"למנהל?" נדהמתי, "מעולם לא דיברתי איתו."</p>
			<p class="text">"לקראת סיום המפגש, קרא לי ללשכה שלו."</p>
			<p class="text">"אדון ספדי?"</p>
			<p class="text">"מרדכי," נקבה בשמו הפרטי.</p>
			<p class="text">"איך את יודעת," שבתי והופתעתי, "כולם, אפילו המורים, קוראים לו אדון ספדי."</p>
			<p class="text">"מישהו סיפר לו על אבא שלך." התעלמה מתגובתי.</p>
			<p class="text">"זה בטח המורה השמן לתנ"ך," שיערתי.</p>
			<p class="text">"למה דווקא הוא?"</p>
			<p class="text">"בגלל שכולם יודעים שהוא כמו מכשף," גיליתי לה, "פעם אפילו הבטיח לי, שכשאגדל, אהיה משורר יהודי."</p>
			<p class="text">"מדוע בחר בך להיות משורר?" חששה במקצת מן הבשורה.</p>
			<p class="text">"כי משוררים טובים, הם תמיד רזים."</p>
			<p class="text">פנתה לחדר הרחצה, ושם שמעתי אותה שוטפת פעמים אחדות את פניה. כשיצאה משם, עדיין החזיקה בידה את המגבת. התיישבה על הכורסה, הפעילה את מקלט הטלוויזיה, ועדיין לא התאוששה.</p>
			<p class="text">אף שלא חקרתי אותה, חשדתי שאחד מן המורים התנכל לה, ובעזרת שאר חבריו, העלילו עליה בפני מנהל בית הספר, שבוודאי הוציא גם אותה, כמו את שאר התלמידים, בעונש כבד לשוב אל בית הספר רק בלוויית ההורים, מבלי שידע בעל "שש העיניים הזה", כלשונה של אחות בית הספר, שאמא יתומה מהוריה מזה שנים לא מעטות. כנגד זאת, באבא איש מן המורים לא העז לפגוע, ואם היה מי שטעה, והעיר דבר מה שלילי בדבר הישגיי בלימודים, היה אבא עוזר לו לשוב אל ביתו בתוך אמבולנס.</p>
			<p class="text">"גם המנהל מרדכי טוען שאתה מאוד רזה."</p>
			<p class="text">ועדיין זעה חסרת מנוחה על גבי הכורסה, ואף שלמולה, מבעד למסך הטלוויזיה, חוללה להקת רקדניות בלט עליזות, קמה אמא ממושבה, פנתה אל חלון החדר והשקיפה מבעד לשמשה באפלת הלילה.</p>
			<p class="text">"אתה יודע שלמנהל בית הספר שלך אין אישה," אמרה ועיניה חותרות עדיין בחשכה.</p>
			<p class="text">שוב התכנסה אמא שותקת אל חלון הלילה, כשכל אותה שעה הולך גופה ומתכווץ. גם לאחר שהפכה לבסוף את פניה לעברי, לא הצליחה לשוב ולגבוה. משהו מהלך רוחה, שעמו חזרה ממפגשה עם המורים, העיד על סערת נפש שטלטלה אותה. גם לא הצליחה להסתיר ממני על חוסר השקט התמוה, שבו ניסתה לקלף מעליה את סנטרה. ואולי מפחיד מכך, חוסר האונים שבו התקשתה להאמין לדברי עצמה, בעיקר כששבה לדבר באדון ספדי.</p>
			<p class="text">"הוא גם סיפר לי," ניסתה לדבר אליי מבעד לאפלולית הלילה.</p>
			<p class="text">"אני לא שומע, אמא," קרבתי אליה.</p>
			<p class="text">"הוא גם סיפר לי," הפכה פניה לעברי, "שהוא חי לבד בבית. ממש כך, לבד. מין רהיט ישן שאין מי שינקה מעליו את האבק."</p>
			<p class="text">"אדון ספדי?!"</p>
			<p class="text">"בדיוק אלו המילים שלו. רהיט ישן."</p>
			<p class="text">כששבה וסגרה מאחוריה את החלון, לא ניתן היה עוד להסתיר מה עולל לה הלילה. מין עצבות מקומטת, שעטפו אותה בנייר עיתון עתיק. גם מול ראי חדר הרחצה, לא הצליחה למחוק מעליה את עטיפת העיתון.</p>
			<p class="text">ככל שהוסיפו קמטי העיתון לחבל בפניה של אמא, הפך החשד לוודאות עבריינית. הפעם לא התקשיתי לזהות את הבלעם העמלקי שרדף את אמא. היה זה ללא ספק המורה המאוס להתעמלות. אף ששימש בתפקידו רק שלוש שנים בלבד, כבר הספיק לטפח לעצמו כרס קטנה שדמתה לבצק שמרים שממאן לתפוח. מכל תלמידי הכיתה נהג להתנכל רק לי. לא החמיץ שיעור שבו לא שיבש במכוון את שמי. הוא גם הציג לראווה את הסנדלים הפשוטים שלי, ותלה בהם את האשמה להפסדים הכבדים של הכיתה שלנו בתחרויות מול הכיתות האחרות. "עם סנדלים כמו שלך עוד עלולים יום אחד לסגור את בית הספר," הכריז, אך כשהשגיח בהתלהבות שבה התקבלה נבואתו, שינה את דעתו, והסתפק רק בפיזור תלמידי הכיתה בין הכיתות האחרות. "וגם זה הרבה מדי," הגניב משום מה, מבט חביב בפרצוף הדרקוני של שמואל גגיוף. </p>
			<p class="text">עם אשמה עצמית זו שלי לגורל בית הספר, אין עוד כל מקום לספק, שהיה זה המורה להתעמלות שהלשין עליי בפני מנהל בית הספר והסית אותו לפגוע באמא. ואולי צדק המורה השמן לתנ"ך שטען, "שבכל דור ודור נברא עמלק חדש בכדי שתהיה לאלוהים סיבה טובה להפיל עלינו את המבול פעם שנייה." שמחתי על הנבואה, מתוך מחשבה שגופו הבצקי של העמלק הזה יצוף ראשון מעל פני המים ויצרח לשאר המתים הצפים מסביבו, "מישהו ראה איפה המכנסיים שלי."</p>
			<p class="text-no-hazacha">סמוך ללילה, כשיצאתי עם הפיג'מה להתפנות בחדר השירותים, עדיין חפורה הייתה אמא בכורסה, ואיימה בכל אותה שעה לירוק על להקת הרקדניות שסירבו בחוצפה לעזוב את מסך הטלוויזיה.</p>
			<p class="text">"רק רגע, ילד," עצרה בי, ושוב נבהלתי שעדיין לא חזר אליה ראשה מתוך אפלולית הלילה, "לא רק המורים, גם המנהל מאמין שאתה ילד נבון," אמרה, ולראשונה האמנתי שפניה אכן דמו למקטרת, "הוא גם סיפר לי שבאירופה, שבה נולד, חשבו המורים שלעולם לא יֵדע לקרוא. הייתה לו, כך אמר, מין כזו מחלה בראש, שאפילו את השם שלו כתב בשגיאות."</p>
			<p class="text">"ספדי."</p>
			<p class="text">"לא, מרדכי," הציץ לפתע חיוך מבין שפתיה, "רק אמר שלא תמיד קל להיות שם יהודי. ואז, משך מעט בעניבה, הוציא מטפחת מכיסו וכיסה בה על פניו. פתאום חם פה אמר, וליווה אותי לדלת."</p>
			<p class="text">"ולא אמר עליי עוד כלום?" עדיין חששתי מלשון הנחשים הארוכה של המורה להתעמלות.</p>
			<p class="text">"לא. הוא רק הסביר לי, שבאירופה נוהגים לנשק את לחייה של האישה לפני שנפרדים ממנה."</p>
			<p class="text">"אדון ספדי?!" צווחתי.</p>
			<p class="text">"כמו ג'נטלמן."</p>
			<p class="text-no-hazacha">לאחר הנשיקה הג'נטלמנית על לחייה של אמא, השתנה, במפתיע, יחסם של המורים אליי, כאילו מישהו שיקר ובישר להם שזכיתי במקום ראשון בתחרות הריצה של כל בתי הספר בעיר. מכולם, היה זה המורה השמן לתנ"ך, שמשום מה, מיום מפגש ההורים והמורים, הִרבה לשוחח איתי בהפסקות שבין השיעורים. </p>
			<p class="text">באותן שיחות החמיא למשקל גופי הירוד, ועודד אותי להאמין שסבל וצער, ובעיקר רעב, הם מתנה שמוריד אלוהים לילדים, על מנת להפוך אותם בעתיד למשוררים יהודים. "אמנם נכון הוא," סייג במקצת את דבריו, "שלא כל המשוררים חייבים להיות רזים," רמז שאף הוא, למרות משקלו הלא פיוטי, חוטא, כפי שהגדיר זאת פעם, בכתיבת שירה, "אך משוררים רעבים מולידים שירה איכותית יותר," שב והחמיא למשקלי.</p>
			<p class="text-no-hazacha">בכל אותן שיחות, נשמרתי שלא לגלות למורה השמן את דעתו העוינת של אבא לספרות, ובעיקר לספר התנ"ך, שאותו כינה באחת מהתפרצויותיו על אמא, "ספר הדרכה לקצבים שהבעירו אלפי תנורים באירופה." </p>
			<p class="text">גם את המורה לציור, שפניו דמו לדמותו המכוערת של הקוסם מארץ עוץ, תיעב אבא, אך בפחות עוינות מאשר את המורה לתנ"ך, ומעולם אף לא האשים אותו, כשותף לאספקת חומרי בעירה לתנורים באירופה. כנגד זאת, לא סלח לו על ההערות הפוגעות שבהן ביטל את הציורים שלי, "אתה לעולם אל תשמע לעצותיו של הקוף הקולנועי הזה," הזהיר אותי, "אתה תמשיך לצייר יערות איך שאתה רוצה. ואפילו באדום." לטענת אמא, שאת ציוריו של הקוף הזה מציגים בלא מעט מדינות באירופה, קיבל בקורת רוח נלהבת. "מגיע להם."</p>
			<p class="text-no-hazacha">אך יום אחד, כשהמורה הקולנועי החזיר אותי הביתה עם מכתב המלצה, לשקול את העברתי ממגמת אמנות לחוג לנגרות, קרע אבא את המכתב לגזרים ופיזר אותם אל מול עיניה של אמא, "אולי במקום לתקוע בי פרצוף של חצי מוזיאון, תסבירי לי, מי פה החמור בארץ שביטל את עונש המוות."</p>
			<p class="text-no-hazacha">הנשיקה הג'נטלמנית שהעניק מנהל בית הספר לאמא, חוללה פלאים לא רק ביחסם של מורי בית הספר אליי, אלא, לתדהמתי גם על שרת בית הספר, שאותו כינינו, "המן בן בלעם הכורדי", בשל מוצאו הפרסי.</p>
			<p class="text">כי באותו בוקר קיבל את פניי במבט של סכינאי שהעיד על ייחוסו הבלעמי, וכשהוא מגביה אל־על את מקל המטאטא שבידו, הכריז גם באוזני שאר התלמידים המופתעים, "אדון מנהל רוצה לדבר איתך." הפורענות הצפויה לי השתקפה היטב בצווארו שתפח לממדים מעוררי הערצה של בלון דחוס בריר, כשליווה אותי בהתלהבות אל הקומה העליונה, שם שכנה לשכתו של מנהל בית הספר. "הוא בטח יגמור איתך עם בעיטה בתחת," ניבא את תוצאות הפגישה, מבלי להחסיר גם הפעם רקיקה על אחת המדרגות.</p>
			<p class="text">ליד דלת לשכתו של המנהל הוציא מטלית אבק מכיס חלוקו העמוק ונתן בידי. "תנקה קודם את הנעליים, לפני שאדון מנהל יעשה ממך, גם בגלל הסנדלים האלה, קציצות." הוא עוד הספיק לתחוב את מחצית גולגולתו אל תוך כובע הברט השחור שלו, כשלפתע, אחז בי מאחור וכמעט הדביק אותי אל הדלת. "ועכשיו, איך שאתה נכנס אצלו, אל תפחד. תגיד לו שאני הבאתי אותך לכאן. אל תשכח. רחמים. רחמים ישועה."</p>
			<p class="text">להפתעת שנינו, עוד קודם שהקשתי על הדלת, נפתחה זו לרווחה, ומנהל בית הספר, נמוך וגמדי אף יותר מתמיד, עמד על הסף. ישועה השרת, שלא הכין עצמו להתגלות השכינה הזו, מיהר לכרוע בפניו ברך, ולמלמל כמו מתחת לרצפה, "זה התלמיד, אדון מנהל." המנהל לאחר שבחן את שנינו, הרחיק בתנועת יד קצרת רוח את השרת, ופינה לי, במחוות יד גנדרנית, את הדרך פנימה.</p>
			<p class="text">"אתה יכול לשבת על הספה," אמר, אך הציע לי, משום מה, דווקא את הכיסא השחור הסמוך לה, בעוד שהוא התיישב על הכיסא המרופד שמעבר לשולחן עבודתו. אף שכיסא זה נבנה למענו גבוה משאר הרהיטים שבלשכתו, נותר המנהל ננסי כשהיה, וזה מה שהביא את "המן הכורדי" להתקין למענו, במהלך כל טקסי יום השישי שנערכו ברחבת החצר, פיגום גבוה, על מנת שנוכל לזהות מאין בוקע קולו.</p>
			<p class="text">אלא שהבוקר לא התאמץ לגבוה, אולי מפני שהיה זה יום רביעי בשבוע, שבו אינו נועל את נעלי הננסים שלו בעלות סוליית פרסות הסוסים. אך כנגד זאת, לבוש היה בחליפה החגיגית של טקסי יום השישי, כשעניבה כחולה חונקת את גרונו, וגורמת לו לדבר כמו צפרדע תשושה שאיבדה את הדרך אל הביצה.</p>
			<p class="text">"ובכן, רונן, מה שלומך?" הצליח להיפטר לרגע מקרקורו הצפרדעי.</p>
			<p class="text">"אורן," תיקנתי אותו.</p>
			<p class="text">"אכן כן, אורן," הציץ בתיק התלמיד שלי שהיה מונח על שולחנו, "ובכן כיצד אתה מרגיש בבית הספר שלנו?"</p>
			<p class="text">"אני משתדל להכין את כל שיעורי הבית," הבטחתי לו.</p>
			<p class="text">"כך גם מדווחים לי המורים," שב והציץ בתיק שלי, "ואמא בוודאי שבעת רצון מהציונים הטובים שלך."</p>
			<p class="text">"לא תמיד," נכשלתי בלשוני.</p>
			<p class="text">"ובכל זאת, במפגש האחרון עם המורים התרשמתי ממנה מאוד. כלומר, אישה מאוד מאוד תרבותית."</p>
			<p class="text">"זה אולי בגלל שבאה מטוניס," שמחתי לספר לו.</p>
			<p class="text">"כן בהחלט, טוניס. וטוניס, כפי שבוודאי למדת מן המורה לגיאוגרפיה, שוכנת בחלק התרבותי של אפריקה."</p>
			<p class="text">"ליד הים של אירופה," מיהרתי להפגין את ידיעותיי.</p>
			<p class="text">"לא בדיוק," תיקן אותי בסלחנות חייכנית, "אך מדוע?"</p>
			<p class="text">"כי שם שרף סבא את היערות."</p>
			<p class="text">"לא שמעתי על כך," העיר בהשתאות.</p>
			<p class="text">"כי סבא שרף אותם רק בלילה. כשאנשים כבר ישנים."</p>
			<p class="text">"אתה בטוח?" החל להתעניין.</p>
			<p class="text">"זה מה שאבא אמר תמיד, שגם ליערות כאן בארץ צריך מטורף כמו סבא."</p>
			<p class="text">"אכן מוזר," הסיט לרגע את עיניו אל עבר חלון החצר, "אמא לא סיפרה לי על כך דבר."</p>
			<p class="text">"אולי לא רצתה שתדע שבגלל זה אבא אינו יכול להפסיק לעשן."</p>
			<p class="text">"אפשר שכך," שב והטה אליי את מבטו, "אמא שלך אישה מאוד אצילית."</p>
			<p class="text">"מה זאת המילה הזו?" השתוממתי.</p>
			<p class="text">"קשה להסביר," הטה שוב, והפעם לתקרה, את עיניו, "זו כמו תמונה מרשימה של פרפר הנח על מצח של תינוק בבוקר."</p>
			<p class="text">הלחץ הפתאומי שבו ניסה לשחרר מעליו את העניבה, העיד שהצפרדע מציקה לגרונו.</p>
			<p class="text">"גם שמעתי שאמא מחפשת עבודה," הפתיע אותי בקול, שלא היה צפרדעי כלל.</p>
			<p class="text">"זה בגלל שכבר לא באים לקנות אצלה ריבה," הסברתי לו.</p>
			<p class="text">"אפשר להתפרנס גם ללא מכירת ריבה," הבטיח לי.</p>
			<p class="text">"מזה פוחדת אמא," גיליתי לו, "שישלחו אותה לנקות בתי שימוש במשרדים."</p>
			<p class="text">"מוטב לנקות משרדים מאשר לשדוד בנקים," קם לפתע נלהב ממושבו, ולמרות שלא גבה בינתיים, הניח את ידו על כתפי, "ואפילו לנקות בית פרטי," הוסיף, מבלי לדעת שקולו הפך לאנושי לחלוטין.</p>
			<p class="text">הוא עוד ניסה לשוב ולשחרר את העניבה מצווארו, כשפעמון בית הספר הכריז על תחילת הלימודים.</p>
			<p class="text">"כן, סיימנו," ציית אף הוא לפעמון, וליווה אותי אל הדלת, אך שם, שב והניח ידו על כתפי, "ולאמא נותרו עדיין צנצנות ריבה?" התעניין.</p>
			<p class="text">"בעיקר רק ריבת אתרוגים."</p>
			<p class="text">"שמעתי מכמה מורים, שזה ממש מעדן," שיבח את איכותה, "ייתכן שאגיע אליכם ערב אחד ואקנה כמה צנצנות."</p>
			<p class="text-no-hazacha">עוד באותה שעת צהריים, כששבתי מבית הספר, הייתה זו מרת ארואסטי שמשכה בזרועי והרחיקה אותי מן הבית.</p>
			<p class="text">"תיזהר," הזהירה אותי, "אל תרגיז היום את אמא."</p>
			<p class="text">"מה קרה, חולה?"</p>
			<p class="text">"לא. זה המשוגע שלכם."</p>
			<p class="text">"אבא?"</p>
			<p class="text">"מוטב שכבר הייתה נשארת בטוניס," הפתיעה אותי בשנאתה לאבא.</p>
			<p class="text">כשנכנסתי הביתה, מצאתי את אמא חפורה שוב בכורסה, וצופה במקלט הטלוויזיה הכבוי.</p>
			<p class="text">"יש מרק במטבח," אמרה ללא כל חמימות.</p>
			<p class="text">נשמעתי למצוותה של מרת ארואסטי, ולא נשקתי הפעם ללחייה של אמא. הסיר עמד על אש נמוכה, והמרק השמיע צליל של הזמנה.</p>
			<p class="text">"אה, מרק עדשים," קראתי בשמחה.</p>
			<p class="text">"יש גם פיתה בקופסה," אמרה.</p>
			<p class="text">מרת ארואסטי צדקה. גם קולה של אמא לא דמה היום לכלום. אולי רק לשיעול שלא הצליח להשתחרר מגרונה. כששבתי אליה, ראיתי שגם את המעיל הדק שכחה על כתפיה.</p>
			<p class="text">"למה אתה לא שואל כלום?" פלטה לבסוף.</p>
			<p class="text">"מה לשאול?" הצטדקתי.</p>
			<p class="text">"על האבא הטיפש שלך, למשל," התרוממה רק אז מעל הכורסה, "השוטרים מצאו אותו שיכור ברחוב."</p>
			<p class="text">"ולמה את בוכה?" נשקתי לה רק אז על לחייה.</p>
			<p class="text">"מזה לפחות לא משתעלים," ניסתה, אך לא הצליחה לחייך.</p>
			<p class="text-no-hazacha">ואני כל כך רציתי לעודד אותה. דמעות כל כך שקופות, כאילו רחצה אותן בסבון כביסה קודם שזלגו מעיניה. וחשבתי על הסיפורים העצובים, שאחות בית הספר לימדה אותנו, שהם כמו תחבושות על פצעים טריים, אמרה. ואז גם חשבתי, שמכל הסיפורים, ינחם את אמא הסיפור הנוגה שסיפרה לנו האחות סטלה על מנהל בית הספר, שיום אחד מצא תינוק קטן, כמעט גור, נטוש ליד חבית האשפה השכונתית. הוא אסף אותו אל הבית, ובמשך כמעט שנה וחצי טיפל בגור הקטן. הרשה לו להרטיב את השטיח, להקיא במיטה, ולאחר כמעט שנה לימד אותו לומר, אולי בשפת הכלבים, "אבא". ואז, בוקר אחד, כשהגור המתוק למד גם לומר, "בוקר טוב", הגיעה אישה צעירה, מאוד בוכה, בלוויית שני שוטרים, וביקשה מהמנהל סליחה. השוטרים הסבירו למנהל שזו האמא של הגור, וכיום כבר אינה משתמשת באבקות אסורות. לקחו את הגור הקטן, והשאירו את המנהל רק עם החיתולים בלבד. חודש ימים לא הגיע המנהל לעבודה, אך ביום הראשון לחזרתו, כינס את כל המורים ואסר עליהם לשלוח, מכל סיבה שהיא, את התלמידים הביתה להביא עמם את ההורים.</p>
			<p class="text">כששבה אל הכורסה, כבר שבו עיניה כשהיו. </p>
			<p class="text">"אתה יודע שגם העצים כמו האנשים מתייבשים בצהריים," אמרה.</p>
			<p class="text">"איזה עצים?"</p>
			<p class="text">"אפילו האיקליפטוסים," משהו רטט בעיניה, "לכן סבא שלך מעולם לא התאכזר להם. הבעיר אותם רק בלילה, לאחר שהספיקו להירגע מן החום."</p>
			<p class="text-no-hazacha">כבכל בוקר, גם הבוקר עצרתי ליד ביתו של אבינועם, ולאחר שהזעקתי אותו בשאגת הג'ונגל של סרטי "טרזן", שצפינו בהם שנינו, יצאנו יחדיו לבית הספר. </p>
			<p class="text">למרות שנולד תימני עם פאות מסולסלות, וסנדלים מאוד עניים, שלח אותו אביו ללמוד בתלמוד תורה של יהדות אפגניסטן, "מפי עוללים", ששם האמינו שאלוהים הוא מלך מלכי המלכים, שבולע אש וגופרית בבוקר, ומקיא אותה בצהריים על העמלקים. כך נהג המורה, חכם ג'רג'י, לכנות את האשכנזים, למרות ששתיים מחמש בנותיו נשואות לאשכנזים כשרים, יראי שמיים.</p>
			<p class="text">חכם ג'רג'י גם לימד את אבינועם, ואולי גם את שאר התלמידים שבחדר, שאלוהים, כמו פועל בניין חרוץ, ברא את העולם בשישה ימים וחמישה לילות מבלי להיעזר בפועלי בניין ערבים מנצרת. "וזה אות ומופת לנו היהודים שאת בית המקדש יבנו רק פועלים אשכנזים כשרים." כשהסבירו לו, שהאשכנזים אוחזים רק עט ונייר בידיהם, השיב ואמר, שגם זו סיבה להשיב את המבול על הארץ.</p>
			<p class="text-no-hazacha">אותי, כנגד זאת, שלח אבא ללמוד בבית הספר, הכמעט לא יהודי, "אין כמוני", למרות שאמא התחננה על בית ספר עם מסורת ותפילה יהודית. "אם את רוצה ללמד את הילד שלך משהו על אלוהים," התנגד לה, "קחי אותו לבתי הקברות באירופה, ותסבירי לו, מדוע במקום פרחים השאירו שם תינוקות יהודים ללא צעצועים."</p>
			<p class="text">ואכן, בבית הספר שלי לא חייבים היו המורים לחבוש כיפה, אלא, ואולי, רק בטקסי יום השישי, שבהם עמד מנהל בית הספר על הדום עץ גבוה, והביע תודה, בשמם של המורים, ולא במעט גם בשמם של התלמידים, לאלוהים, על שהתעצל ממלאכתו ביום השביעי, ונותר ישן במיטה. </p>
			<p class="text">בבית הספר שלנו גם התעקשו, חלק מן המורים, להאמין, שאלוהים אינו מלך מלכי המלכים, אלא, ואולי, סתם מנהל גן חיות, שגם אצלו נשרפים הכלובים, אם לא מגיעים אליהם הכבאים בזמן. מה שהוכיח, בפעם המי יודע כמה, עד כמה צדק אבא, שטען לא אחת שאלוהים של אמא מעולם לא הצליח להציל, ולו תינוק אחד, משיניה של לביאה, שהפכה אותו לארוחת ערב לגוריה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">אבינועם, ששמע על דעתם הפרועה הזו של המורים שלנו, לא היסס, אף לא לרגע, כשניבא בוודאות מבהילה את סופם. "אלוהים כבר יחכה להם שם למעלה עם שלושה רופאי שיניים." לעתים, כשחזר עם פרצוף של אין תורה מ"תלמוד תורה", הבטיח לאותם מורים בנוסף לשיניים, גם עין אחת או שתיים.</p>
			<p class="text">ואמנם, הכול האמינו לדבריו, ואף שאיש מהם לא ראה מעולם את אלוהים מדבר עם אבינועם פנים אל פנים, האמינו שבשל קומתו המפחידה, ופניו, שפעמים דמו למלונה, אלוהים הוא היורד אליו לביקור בלילות, ולאחר שהיו לוגמים ספל קפה תימני, היה מפתיע אותו בסיפורי מעשיות, כמו המעשייה בשוחט האשכנזי סירוטקין, שעמד לשחוט פרה והופתע לגלות שהיה זה אריה, ששמח לאחר הסעודה להניח מאדון סירוטקין אחד־עשר יתומים עליזים, ואישה אחת שיינה, שבירכה על המוגמר ואמרה, "ברוך שפטרנו."</p>
			<p class="text-no-hazacha">ואכן, אף אני לא יכולתי להכחיש. אבינועם היה נער מפחיד, ואפילו מבהיל, וכל נערי השכונה התייראו מפניו. מין עוג מלך הבשן, עם פרצוף של פרעה לפני שפגש את משה. לפעמים, כשהיה מרגיש שאיזה שהוא יתוש מתעקש לעקוץ אותו, או כשנקרע כפתור, או משהו אחר, במכנסיים, היו פניו הופכים לפיח הארובות, שהביאו גם את אחרוני העכברים להימלט מחוריהם.</p>
			<p class="text">ולכן, היה זה אך מובן, שבשעה שראו אותו ילדי השכונה לוכד ציפורים מעל צמרות העצים, כשהוא עומד על שתי רגליו בלבד, החלו נשבעים בשמו, ולא בשם מלך מלכי המלכים. גם לא מעט מן המבוגרים האמינו בכך, ופעם אף טען עבדו, הסנדלר, שאילו ראה האפיפיור של הנוצרים את נס הציפורים הזה, היה ממהר לחזור בתשובה, ונרשם ל"תלמוד תורה" ללמוד עברית.</p>
			<p class="text">מסיבה זו, לא הופתע אף לא אחד מתושבי השכונה, למראה שני שוטרים שהגיעו בלוויית שמשון הקצב, שראשו חבוש בתחבושת של בית חולים. גם סופו של הסיפור היה צפוי. כשלוש שעות לאחר הופעת שני השוטרים, הגיעו שישה שוטרים נוספים, לחפש לאן נעלמו שני חבריהם.</p>
			<p class="text">דומה, שמכל תושבי השכונה, לרבות מלך מלכי המלכים, הייתה זו אמו של אבינועם שלא חששה מבנה, ואף נהגה לצעוק עליו בחוצפה. מפעם לפעם אף ניסתה על ראשו את פטיש העץ, שבו רצצה את ראשיהם של הדגים לקראת השבת, ולאחר היעלמות שני השוטרים, אף משכה בו באוזנו על פני כל בתי הסמטה וצרחה, "מה עוד היית רוצה, שגם אני, כמו כל החמורים פה בשכונה, אנשק לך את הסוליה."</p>
			<p class="text">אותי, תחת זאת, קיבלה להפתעתי, ללא פטיש העץ, אך עם פרצוף של דג לאחר שהפכה אותו לקציצה, למרות שהרשתה לי, בכל ביקור, לפנות אליה בנימוס ולומר, "ערב טוב, מרת מדמוני."</p>
			<p class="text-no-hazacha">בדרכנו לבית הספר, נהג אבינועם לעצור ליד חנות הממתקים של סלמן, משכונת הפחים, ותמורת סוכריות פטל בצבע נייר, היה מספר לו סיפורים מבהילים, על איך שאלוהים עושה צחוק מאנשים. בעיקר התלהב סלמן ממכת הצפרדעים, שהביא אלוהים על פרעה במצרים, והתרגש במיוחד לדעת, שגם פשפשים מצא פרעה במיטתו. </p>
			<p class="text">אך הסוחף מכל הסיפורים, שהביא את אבינועם לזכות בחבילת שוקולד אירופאי מנופח באגוזים, היה הסיפור, שלפיו, באמצעות מטה עץ באורך של חצי מטר, הצליח משה רבנו להטביע את כל מרכבות פרעה בטיט. </p>
			<p class="text">"מה אגיד לך," נאנח אז סלמן, "אחד כזה, כמו משה רבנו, הייתי רוצה שיעבוד אצלי בחנות."</p>
			<p class="text-no-hazacha">ליד מאפיית החלות המתוקות של פלומין, נפרדנו. אבינועם פנה שמאלה, אל תוך סמטת פליטי אנוסי משהד, שבה שכן תלמוד התורה שלו, "מפי עוללים", בעוד שאני המשכתי אל עבר הבניין הגבוה של בית הספר שלי, ששבשבת כפולת ראשים גוננה על גגו הקמור, שדמה לחטוטרת עצובה של ישישה חולה. </p>
			<p class="text">בשער, כמו בכל בוקר, קידם את פנינו ישועה השרת, שעם מקל המטאטא שבידו, הזהיר אותנו שלא להשליך אוכל מאחורי מחסן הכלים שלו. "גם ככה לא חסרים עכברים בבית הספר," החמיא למראם של מקצת מן המורים. </p>
			<p class="text">רק בכיתה, עם צלצול הפעמון לתחילת השיעור, חשתי עד כמה חסר לי אבינועם. זאת, ובעיקר, להגן עליי מפניו של שמואל גגיוף הרשע. שמואל, שבשל פרצוף גן החיות שלו, הפך את כולנו למשרתים שלו, ובהפסקה שלח אותנו, לפי תור, לקנות לו מסטיק בקיוסק שמעבר לשער בית הספר, לא התבייש להציג מין פרצוף של עמלק בתוך גוף של המן. </p>
			<p class="text">אך את עיקר כוחו, שזיכה אותו בכתר מלך הכיתה, ירש בזכות חמש שיניים, ששלוש מהן היו צהובות, שצמחו לו זו על גבי זו בלסת העליונה. חמש שיני כריש אלו, בתוספת כינים שחורות, שהסתתרו אצלו תמיד מתחת לכובע הברט, הם שגם שכנעו את המורה הגמלוני להתעמלות, בעל נעלי הבד, למנות אותו לראש קבוצת הכדורגל של הכיתה. </p>
			<p class="text">שמואל גגיוף היה זה, שעל פי כמות המסטיקים שקנו לו, קבע מי יהיו השחקנים, ומי ישמשו כמחליפים על ספסל האבן שמסביב למגרש חצר בית הספר. אך מכל התלמידים, ואולי בסיוע סמוי מהמורה להתעמלות, התנכל בעל שיני הכריש דווקא לי, וציווה עליי לעמוד בכל משחק ומשחק על חבית אשפה ריקה, ולשרוק במשרוקית, רק באותם מקרים שבהם הוא זה שהבקיע את השער. </p>
			<p class="text">כך גם היה במשחק המרכזי, בסיום השנה, שבה ניצחנו את הקבוצה המקבילה, שאותה הדריך מלך הכיתה שלהם, אליהו שרם. אף שלא תקעתי במשרוקית ולו פעם אחת, ניצחנו בהפרש מפתיע של ארבעה שערים, הפסד שגרם לאליהו שרם להתלונן בפני המורה להתעמלות, שתבוסה משפילה זו אינה חוקית, מפני שבמהלך המשחק צמחה לשמואל גגיוף שן שישית.</p>
			<p class="text-no-hazacha">כנגד זאת, במשחקי "המחניים", שהתקיימו אף הם ברחבת טקסי יום השישי, הייתה ידה של קבוצתו של אליהו שרם, תמיד על העליונה. לא רק נגדנו, אלא גם במשחקיהם כנגד שאר הכיתות. כל ניסיונותיו של שמואל גגיוף לנצח את קבוצתו של אויבו, לא הצליחו. גם הלטאה הירוקה, ששלף שמואל גגיוף במהלך המשחק האחרון ואיים בה על השחקנים של אליהו שרם, לא הפחידה אותם, וגם משחק גורלי זה הסתיים בתבוסה, שהביאה את שמואל גגיוף בתום המשחק להמית את הלטאה, ולקלל גם את אבי אביה. </p>
			<p class="text">הפעם היחידה, שהביאה אותנו לניצחון מדהים על קבוצת האלוהים של אליהו שרם, הייתה בעקבות הצעתה של אחות בית הספר, סטלה, להעביר אותי מחבית האשפה הריקה למגרש. "יש לו אינסטינקט טבעי," הסבירה למורה להתעמלות, מבלי שאחד מן התלמידים, לרבות בעל שיני הכריש, הבינו את פשר המילה המשוגעת הזו. </p>
			<p class="text">שמואל, רק לאחר הפצרות מרובות מצד המורה להתעמלות, הסכים לשתף אותי במשחק, אך זאת בתנאי שאחלוץ תחילה את הסנדלים הכמעט קרועים שלי. כרבע יום נמשך המשחק, שבעקבותיו איש מן הצופים, גם לא האחות סטלה, לא האמינו בתוצאה. ניצחנו את קבוצת האלופים של אליהו שרם, אם כי בהפרש נקודה אחת בלבד. </p>
			<p class="text-no-hazacha">ניצחון בלתי נתפש זה, הוא שחולל את הנס, שכתוצאה ממנו הזמין אותי מנהל בית הספר שנית ללשכתו. בביקור זה כבר נשמר לנפשו, וקיבל את פניי ללא עניבת החנק, ששחררה את גרונו מכל השפעה צפרדעית.</p>
			<p class="text">"שמעתי שבזכותך הצליחה הקבוצה שלכם לנצח את הקבוצה של אדון שרם הקטן."</p>
			<p class="text">"אני לא בטוח... זה אולי, בגלל, שאולי..."</p>
			<p class="text">"אל תהיה צנוע," גער בי בלבביות, כשהוא אף מצמיד את שתי אצבעותיו ללחיי, "האחות סטלה סבורה שיש לך, בכל הקשור לתגובות פתאומיות, אינסטינקטים בריאים."</p>
			<p class="text">"מה זאת המילה הזאת?" העזתי לבסוף לשאול.</p>
			<p class="text">"בשביל זה אנחנו מחזיקים בבית הספר מורה ללשון עברית," הצטחק בכמעט שובבות ילדותית, וכשהוא מתיישב הפעם על ספת העור, הציע לי להתיישב לצדו, "גם הצטערתי לשמוע מהמורה להתעמלות, שמתחילת השנה אינך מגיע עם נעלי התעמלות."</p>
			<p class="text">"אמא הבטיחה לי שכאשר תמצא עבודה קבועה תקנה לי."</p>
			<p class="text">"אמא כבר מצאה עבודה," בישר אותי.</p>
			<p class="text">"איפה?" הופתעתי.</p>
			<p class="text">"היא לא סיפרה לך?" קימט בהנהון ראש חשוד את מצחו, "עבודה אחרי הצהריים."</p>
			<p class="text">"אני לא חושב," תיקנתי אותו, "אחרי הצהריים, אמרה לי, שאולי תתחיל טיפולים רפואיים חדשים."</p>
			<p class="text">המנהל הסיט מעליי את מבטו, התהרהר רגעים לא מעטים עם עצמו, וכל שהעלה לבסוף בדעתו, היה להוציא סיגריה מקופסת המתכת, ולדחוק אותה לפיו.</p>
			<p class="text">"מאוד ייתכן," הסכים איתי.</p>
			<p class="text">ועדיין נותר מהורהר, ולא פחות מכך אף מוטרד, וגם לאחר שצלצל הפעמון לשוב לכיתות, הוסיף להחזיק בי על הספה.</p>
			<p class="text">"ואולי, שלא אשכח," הצית באטיות את הסיגריה, "מתי לאחרונה פגשת את אבא?"</p>
			<p class="text">"אני לא זוכר," נעצבתי לפתע.</p>
			<p class="text">"וזה מה שמאוד מפתיע," קם רק אז מעל הספה, ולאחר שליווה אותי אל הדלת, הניח ברכות את ידו על ראשי, "כי האחות סטלה, כמו גם המורה להתעמלות, טוענים שראו אותו פעמים אחדות מציץ מאחורי רשת הגדר."</p>
			<p class="text">"אבא?!" קראתי בקול.</p>
			<p class="text">"כבר זמן לשוב לכיתה," נמנע מלהמשיך בשיחה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">איש מן המורים לא ידע כנראה על הפגישה השנייה עם מנהל בית הספר, כי איש מהם לא שב לחייך אליי כמקודם. גם לא המורה השמן לתנ"ך, שחדל להתפעל באותם ימים מן המשורר היהודי הרזה שבי, והעדיף תחת זאת לשוב ולשפוך אש וגופרית על יוצאי מצרים הפראיים, שסקלו למוות באבנים יהודי מסכן שקושש עצים בשבת, להסיק בהם את התנור לאמו הזקנה.</p>
			<p class="text">מכולם, כנגד זאת, היה זה המורה הממושקף לחשבון שהוסיף, כנראה בעקבות שיחה אקראית עם המנהל, להאיר לי פנים, והוא זה שהפתיע את התלמידים, כשפנה אליי ראשון בניסיון לפתור את החידה התחבורתית שהציג בפני התלמידים. "באיזו מהירות, אורן," פנה אליי בעידוד החם שזרם מגרונו, "צריכות שתי רכבות לנסוע, כשהראשונה יוצאת מחיפה והשנייה מירושלים, על מנת שלא תתנגשנה בתחנת ראש העין?"</p>
			<p class="text">אף ששגיתי קשות, וגרמתי להתנגשות קטלנית, סלח לי המורה, ואף מיהר להרגיע אותי ולהבטיח ששתי הרכבות היו ריקות מנוסעים. כנגד זאת, שמח לשבח אותי על שגיליתי לו, ולשאר התלמידים המודאגים, שבראש העין מתגוררים רק תימנים, שמתהלכים עם תפילין ראש וטלית, ומדיפים ריח מסוכן, דוחה זבובים, של סחוג. המורה המופתע, כמו גם שאר התלמידים, לא שיערו בדעתם, שאת הידענות החכמה הזו ירשתי מאבינועם, שסבתו הזקנה גרה שם, כנראה במרחק שני צריפים ממקום התאונה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">בשעת הצהריים כשחזרתי מבית הספר, לא מצאתי את אמא בבית. רק פתק קטן, שהוצמד בנעץ לדלת הכניסה, העיד, באותיות מאוד לא ברורות, את שבישרה אותי לפני ימים, שהתחילה את הטיפולים הרפואיים שיימשכו עד שעות הערב. את האוכל, כך כתבה, ערכה על שולחן המטבח, בעוד שאת מפתח הבית שמרה בידה של מרת ארואסטי.</p>
			<p class="text">ביתה של מרת ארואסטי, שהיה ישן, אך יציב, נבנה, על פי עדותו הלעגנית של אבא, בימים שעדיין בנו את הבתים מהרבה לכלוך ומעט בוץ. את טענתו המעליבה הזו של אבא, חיזקה דווקא מרת ארואסטי שהעידה, שכאשר התחתנה, היה הבית ממוקם מאחורי שני עצי האזדרכת שברחוב הסמוך. אך לאחר מות בעלה, באה הרוח והעיפה את הבית עד אלינו. </p>
			<p class="text">ביתה של מרת ארואסטי, ובעיקר החצר הקטנה אך העמוסה, הדיפו גם בשעות הלילה, ריחות משכרים של תבליני שוק, כמעט רפואיים, שעלו מחביות העץ וכדי החרס, שדמו יותר לתצוגת מרתפים מאשר לעציצים. </p>
			<p class="text">מפעם לפעם עלה גם מחלון ביתה, אותו ריח דוחה של בית חולים, אך זאת, רק בימים שהייתה חוזרת עם רגלי תרנגולת מאטליזו של צארום התימני. היא משום מה האמינה בכוחם הרפואי של תבליני החצר שלה, ואף הבטיחה לאמא, שאם תשתה מדי יום חליטה מהתבלינים שלה, סופה להאריך ימים, כמשה רבנו, לפחות עד מאה ועשרים שנה. </p>
			<p class="text">את אזהרת הרופאים, שניבאו לה, לבעלת בית המרקחת הזה, שבשל משקל גופה העצום לא תגיע אף לשנותיו של הצעיר משני בניו הכושים של משה, דחתה בבוז, ואף לעגה לנבואות החורבן שלהם. "שמונה מהם," כך הכריזה בפני אמא, "כבר זכיתי לקבור, ועוד שלושה, השבח לאל, כבר ממתינים בתור."</p>
			<p class="text-no-hazacha">כשנכנסתי לביתה של מרת ארואסטי, מצאתי אותה מקללת את עצמה מול קערת הבצק. לא סלחה לעצמה על שערבבה את הקמח בחצי כוס מלח במקום סוכר. "והכול, על ראש כל שונאי ישראל, בגלל שהחלפתי את המיץ של הכוסברה בפטרוזיליה."</p>
			<p class="text">במהרה, מבלי אף לבקש סליחה ממני, מיהרה לחדר השירותים, אך כששבה משם, התברר שסלחה שם בינתיים לעצמה.</p>
			<p class="text">"אז מה," טפחה על ראשי בכמעט חבטה, "אמא מצאה סוף־סוף עבודה."</p>
			<p class="text">"בכלל לא," תיקנתי אותה, "הלכה לרופא."</p>
			<p class="text">"לרופא לא נכנסים עם מטאטא וסחבה," שיטתה בבורותי, אך מיהרה להתחרט על דבריה ולחזור בה, "אתה בטח כבר רעב," הציעה לי מרק.</p>
			<p class="text">"אמא כבר השאירה לי אוכל על השולחן."</p>
			<p class="text">"שתהיה בריאה," נדה לה בראשה, "כל הזמן מחפשת לעצמה רק צרות."</p>
			<p class="text-no-hazacha">רק לאחר שנכנסתי הביתה הבנתי עד כמה מעליבים היו דבריה של מרת ארואסטי על אמא. דיברה בה באותן מילים, שבהן ליוותה בוודאי את הרופאים שלה לקבורה. ואולי טוב שניבאו לה הרופאים מה שניבאו. כי במשקלה חסר הגבולות, יכולה להדוף משאית ממסלולה. אמנם כשנולדה, כך סיפרה לי אמא, נולדה במשקל מעורר דאגה כמשקלם של שני אפרוחים. אך עם השנים, וכשעמדה לצד בעלה מתחת לחופה, כבר שקלה ככל כלה נחשקת. לאחר שנפטר בעלה, והוא צעיר לימים, מאסה במשקלה הקפדני, ובמקום לאכול את הלב כמו כל אלמנה, החלה טורפת פיתות עיראקיות בנפח של מאפייה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">כששבה אמא הביתה, נבהלתי לראות שהפעם צדקה במקצת מרת ארואסטי בנבואתה. שבה תשושה לא במעט, ושמלתה מוכתמת בכתמים חשודים, כאילו נפלה אל תוך שלולית מים חורפית.</p>
			<p class="text">"אכלת?" היה כל שאמרה בהיכנסה.</p>
			<p class="text">לא רציתי לצער אותה.</p>
			<p class="text">"היה מאוד טעים," שיקרתי.</p>
			<p class="text">ועדיין לא התאוששה.</p>
			<p class="text">"שמעת שהאישה שהייתה פעם למנהל שלך, הייתה אישה מאוד לא שקטה."</p>
			<p class="text">"מי סיפר לך?" נבהלתי מן העצב הנורא ששקע בעיניה.</p>
			<p class="text">"אישה מאוד לא שקטה," שבה ודיברה, אך הפעם רק אל עצמה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">גם הפעם לא הצליחה להוליך אותי שולל. אמנם לרגע התפתיתי לחיוכה המגומגם, אך לא לפניה, שהעידו על תשוקה בלתי ניתנת לשליטה, להצמיח כעופות נודדים, כנפיים של חסידת בר, ולהמריא עמן אל בית אמה הישן והטוב בטוניס. לשוב ולרבוץ על מדרגות בית הכנסת ולהאזין משם לבִכיין המטלטל של הנשים, קודם תקיעת שופר בית הדין.</p>
			<p class="text">כששבה לדבר, ניכר היה על החסידה שלא הצליחה לנחות שם על היבשה.</p>
			<p class="text">"שאלת את עצמך, ילד, מדוע מעולם לא סיפרתי לך על הבית שלנו בטוניסיה, ובעיקר על סבתא שלי."</p>
			<p class="text">"סבתא גזאלה?"</p>
			<p class="text">"כי חששתי, שלאחר הסיפור לא תוכל להירדם בלילות."</p>
			<p class="text">אלא שהערב, כך השגחתי משעה שחזרה מאצל הרופא, דבר מה הסעיר את רוחה. עיני החסידה אמנם נותרו כשהיו, אך משהו במבען החריף משהיה. </p>
			<p class="text">"וטוב שלא הכרת אותה," תירצה את הסתרת הסיפור מפניי עד היום, "כי סבתא גזאלה מיום שנולדה, הביאה על המשפחה רק קללה. </p>
			<p class="text">תחילה הייתה זו המיילדת שכמעט נמלטה מפני היצור שהחזיקה בידה. לא ידעה לבשר ליולדת, אם ילדה זכר או נקבה. כל גופה היה עטוף בשיער רך, אך שחור. מין ציפור צווחנית, שהכול חשדו בה שתהפוך לנשר. גם קולה לא הפיג את החששות, שאמה התרועעה עם להקת תנים בלילות קודם שילדה אותה. אפילו שלטונות העיר, וזה נודע למשפחה רק לאחר שנים, התחבטו הרבה בסוגיה, אם לכלוא אותה בכלוב באחד מגני החיות, או לשחרר אותה לחופשי עד שתתבגר באחד היערות. </p>
			<p class="text">הבעיה נפתרה רק בזכות התנגדותו העיקשת של אחד מבכירי העירייה, יהודי במוצאו, שטען שאם לכלבים וחתולים יש את הזכות להתהלך חופשי ברחובות, אסור למנוע זאת גם מסבתא. ׳לא כל מי שנולדה עם פרווה, ואפילו היא יהודייה, חייבים להפוך אותה לחיה,׳ וטיעון זה הוא ששכנע לבסוף את ראש העיר, להתיר לסבתא להמשיך ולהטיל אימה על הבריות ברחובות.</p>
			<p class="text">לימים, כשהודיעה סבתא שברצונה להינשא, לא ידעו כל שדכני העיר אם לשדך לה חתן או כלה. הייתה זו, למזלם הטוב, סבתא שקבעה את עתידה. יצאה יום אחד לשוק, משכה מתוך התור הארוך שבפתח מאפיית הפיתות, בחור רזה בעל פריחה אדומה בלחיו השמאלית, העמידה אותו לצִדה מתחת לחופה, וכך התחתנה."</p>
			<p class="text">"והבחור?" חששתי לגורלו.</p>
			<p class="text">"לא הוציא אף לא מילה. גם בשעה שציווה עליו הרב המקדש לדרוס ברגלו את הכוס, הייתה זו סבתא שמחצה אותה, תחתיו."</p>
			<p class="text">"וכך נולדה אמא שלך?"</p>
			<p class="text">"עם מגילת יוחסין, שהביאה צרות גם עליה," קוננה על חייה של אמה.</p>
			<p class="text">"ומדוע את מספרת לי זאת דווקא עכשיו?" התחלתי לחשוש, שהביקור אצל הרופא רק החמיר עם מצבה.</p>
			<p class="text">"כי פתאום, דווקא הערב, יש לי רצון לבכות," כמעט וקיפלה את ראשה בין כתפיה.</p>
			<p class="text">"זה בטח בגלל הרופא," האשמתי אותו במצב רוחה.</p>
			<p class="text">"בכלל לא," התעוררה לפתע לחיים, כשחיוך מפתיע ומהורהר זוחל משפתיה, "הוא דווקא נהג בי מאוד יפה. ופעמיים במהלך הערב, כלומר, במהלך הטיפול, הגיש לי ספל קפה ופרוסות גבוהות של עוגת דובדבנים. ואולי זה מה שהביא אותי להשיב את סבתא לחיים. כבר סיפרתי לך, אישה שכל ימיה חיפשה את הפרצוף שגנבו ממנה. </p>
			<p class="text">בלילות הייתה עובדת בבית קפה זול, ובבקרים הייתה עולה עם שני בקבוקים למיטה ומתעוררת בצהריים. אפילו באמא שלי לא היה לה זמן לטפל. היה זה סבא מואיז, זה היה שמו, שטיפל בתינוקת. אומרים שקנה עז שהיניקה אותה. כשגדלה מעט, מכר את העז וקנה לה אופניים מעץ. בבוקר היה לוקח את אמא שלי למשהו כמו גן ילדים של יהודים, ובצהריים היה אוסף את בקבוקי היין הריקים שמתחת למיטה של סבתא. לפעמים היה עוסק גם בסנדלרות, אך זאת, רק בימים ששכחה סבתא להשתכר."</p>
			<p class="text-no-hazacha">אמא בכפייתיות תמוהה, נאלמה. פנתה אל עבר החלון, וגם לאחר שהשקיפה משם אל חצר גן התבלינים של מרת ארואסטי, הוסיפה לשתוק.</p>
			<p class="text">"למה אינך ממשיכה?" חששתי מלהתקרב אליה. </p>
			<p class="text">"כי מכאן זה כבר לא סיפור לילדים," הפכה לעברי את פניה.</p>
			<p class="text">"אני כבר ילד גדול," זקפתי את ראשי.</p>
			<p class="text">דומה שרק אז הופתעה מקומתי הבוגרת ושבה לדבר.</p>
			<p class="text">"בוקר אחד, לא לקח סבא מואיז את אמא שלי לגן הילדים. הניח אותה אצל שכנים, שב אל הבית, אסף את כל הבקבוקים שמתחת למיטת סבתא, ושבר את כולם לעיניה. </p>
			<p class="text">מעכשיו את קמה בכל בוקר לטפל בילדה, צעק עליה. סבתא צייתה. קמה מעל המיטה, הכינה לעצמה קפה חריף במטבח, ועוד הספיקה לשאול את סבא מה השעה, קודם ששיספה את גרונו בסכין לעריפת ראשי עופות. רק אז שבה למיטה והמשיכה לישון. סמוך לצהריים, כשהזעיקו השכנים את השוטרים, כבר לא השאירו ממנו הזבובים הרבה. אספו אותו לתוך עגלה, וכך קברו אותו."</p>
			<p class="text">"וסבתא גזאלה?" נותרתי משותק מן הסיפור.</p>
			<p class="text">"השוטרים היו סלחניים כלפיה. המתינו לה עד שהתעוררה."</p>
			<p class="text">רק כשהתיישבה לבסוף על הכורסה, ראיתי מבעד לשמשת החלון, שירד הלילה.</p>
			<p class="text">"עכשיו אתה אולי מבין, ילד, מדוע התחתנתי עם אבא שלך."</p>
			<p class="text-no-hazacha">הביקור הפתאומי של אבא בבית הספר, היה לא רק מפתיע, אלא גם אפוף במסתורין, מילה משונה שלמדנו מהמורה השמן לתנ"ך. תחילה הייתה זו האחות הרפואית של בית הספר, סטלה, שללא כל נקישה נימוסית על הדלת, נכנסה במהלך השיעור לכיתה, פנתה למורה לחשבון, ורגע ארוך, כאילו נגסה לו את האוזן, לחשה לו סוד כמוס, שהביא אותו להסיר בחיפזון את המשקפיים מעל חוטמו, ולצחצח במטפחת פעם נוספת את העדשות. רק אז, לאחר שהתפעל מצלילותן, הכריז בקול סמכותי, ובלתי ניתן לערעור, "התלמיד אורן מרכוס מתבקש להתלוות אל האחות סטלה."</p>
			<p class="text">גם לאחר שעזבנו את הכיתה, עדיין שמרה האחות סטלה על הסוד. אחזה בשתיים מאצבעות ידי, וזה הספיק לה בכדי למשוך בי עד סמוך לשער חצר בית הספר.</p>
			<p class="text">"אבא מחכה לך שם," אמרה בקול מהוסס.</p>
			<p class="text">"אבא," כמעט וצרחתי.</p>
			<p class="text">"מחכה לך."</p>
			<p class="text">"איפה?"</p>
			<p class="text">"אני חושבת ששם, מאחורי העץ ההוא," הצביעה אל עבר העץ בעל הפריחה הסגלגלה, מבלי לדעת ששמו כליל החורש, שם שאותו למדנו מפיו של המורה ללשון, שאביו, כך התייהר ואמר, עבד כגנן בחצרות בתיהם של אנשים מיוחדים, שטיפוח עצים קדם אצלם לגידול ילדים.</p>
			<p class="text">האחות ליוותה אותי אל מחוץ לשער הברזל, שאותיות מתכתיות "אם אשכחך ירושלים", עיטרו את חזיתו, אך להפתעת שנינו, אבא לא נמצא ליד כליל החורש, אלא הסתתר מאחורי עץ סמוך, שעליו הצפופים דמו למחטים, ושאת שמו לא הכיר כנראה עדיין אביו הגנן של המורה ללשון. העץ היה מאוד חולה, כי רבים ממחטיו נערמו כמספוא על המדרכה.</p>
			<p class="text">"כפי שהבטחתי לך, אדון מרכוס, הנה הילד," הקפידה הפעם על לשון נימוסית, כמו לפני חיטוי פצע פתוח באלכוהול.</p>
			<p class="text">"תודה," נדהמתי לשמוע את אבא משתמש במילה זו.</p>
			<p class="text">גם לאחר שעזבה, נותר אבא רגעים נוספים במחבואו. הניח לי תחילה לעקוב אחר השינוי העצוב שחל במראה פניו, קודם שהתאושש והניח לי לגלות שגם סנטרו נעלם בינתיים מאז שעזב את הבית, אמא צדקה. לא רק השוטרים, גם הכלבים היו רודפים אחר פנים מפחידים שכאלה.</p>
			<p class="text">"אתה לא מחבק אותי?" התחנן פתאום.</p>
			<p class="text">לא יכולתי להתאפק עוד ופרצתי בבכי. היה זה אבא שיצא ממחבואו וחיבק אותי אליו. הוא לא בכה, רק ניסה להשתעל ולא הצליח.</p>
			<p class="text">"אמא בוודאי סיפרה לך," מלמל, מבלי שהצליח אף לגמגם, ומשך בי עמו עד לספסל שמתחת לעלוותו הצבעונית של עץ כליל החורש.</p>
			<p class="text">"השוטרים?" חששתי מלפגוע בו.</p>
			<p class="text">"אנשים מאוד חביבים," הפתיע אותי בקור רוחו.</p>
			<p class="text-no-hazacha">רגע ארוך התקשה להמשיך ולדבר, כשבכל אותה שעה התאמץ לחבר מילים בודדות למשפט שלם ויפה, כפי שלימד אותנו לכך המורה ללשון. כשנכשל מלמצוא את המילים החינוכיות, השתעל במקצת, הוציא מקטרת ארוכה ומאוד מחוספסת מכיסו, תחב אותה לפיו, וזה אולי מה שהביא אותו לשוב ולדבר.</p>
			<p class="text">"שמעתי שאמא מצאה עבודה," העיר ללא כל תרעומת.</p>
			<p class="text">"לא," תיקנתי אותו, "היא עדיין מחפשת."</p>
			<p class="text">"אז לאן היא הולכת בכל יום אחר הצהריים?" חשד בתשובתי.</p>
			<p class="text">"לרופא," לאטתי בקול חלוש.</p>
			<p class="text">אבא חילץ את המקטרת מפיו, ואולי חשש כמוני, לאן נעלם סנטרו.</p>
			<p class="text">שוב השתתק. אך הפעם העידו פניו על מבוכה נסערת. נעץ עיניו במקטרת, ומבלי שהתגרתה בו, נעץ בה את שיניו.</p>
			<p class="text">"ואיך היא מרגישה עכשיו?" שב לדבר, אך ללא הרכות כמקודם.</p>
			<p class="text">"היא עדיין לא מצליחה לחייך הרבה," השבתי.</p>
			<p class="text">"והשיעול?"</p>
			<p class="text">"מעט."</p>
			<p class="text">לבסוף חזר בו והשיב את המקטרת לכיסו.</p>
			<p class="text">"הבטחתי לגברת סטלה לא לעכב אותך הרבה," אמר, וכשהוא שוכח לחבק אותי שנית, הניח אותי לבדי ברחוב.</p>
			<p class="text">כל כך כחש מאז שעזב את הבית.</p>
			<p class="text-no-hazacha">כשחזרתי באותו יום מבית הספר, ואף שהבטחתי לאבינועם, שהפעם נלך לגנוב מסמרי עץ מצריף הסנדלרייה של אבו־נעים הזקן, ואולי גם להשאיר פגר של עכבר בחנות העוגות של אדון בוימל, נותרתי בבית. גם את ההבטחה, שלאחר שיסיים את תפילת "ערבית", נצא לשבור, כמו בכל יום שני, נורות פנסים ברחוב של האשכנזים, שכחתי. </p>
			<p class="text">עמדתי ללא כל תנועה ליד החלון, כמי שיצקו חול הרים לרגליו, ביטוי יפה שהשתמש בו המורה ללשון, והשקפתי משם אל עבר חצר ביתה של מרת ארואסטי. למזלי הטוב, שמע אלוהים באותן שעות אחר הצהריים לתפילתי, ומצאתי את מרת ארואסטי רגועה, ומפצחת גרעינים ליד שיח היסמין.</p>
			<p class="text-no-hazacha">באותו ערב חזרה אמא מאוחר מתמיד הביתה. גם הפעם לבושה הייתה בלבוש שלא תאם ביקור רפואי. השמלה הפשוטה של עבודות הבית, ונעלי הגומי שנעזרה בהן לשטיפת הרצפה. כשנכנסה הביתה, ומבלי שבירכה אותי תחילה לשלום, השליכה מידה את שקית הבד, ובחנה את פניי במבט מאוד לא סלחני.</p>
			<p class="text">"מה רצה ממך?" שאלה לבסוף.</p>
			<p class="text">"מי?"</p>
			<p class="text">"אל תסתיר ממני," גערה בי בקול.</p>
			<p class="text">"חיבק אותי רק פעם אחת."</p>
			<p class="text">כנראה שתשובתי הביאה לרוח רעה ופתאומית להשתלט עליה. "החבר שלך עם הגרביים ביקר פה היום?" התבטאה כלפיי ללא כל חמלה.</p>
			<p class="text">"לא," השבתי.</p>
			<p class="text">"וטוב שכך," קמה מעל הספה, "גם ככה יש לנו פה היום מספיק זבובים בבית."</p>
			<p class="text-no-hazacha">באותו לילה נדדה שנתה של אמא. שלוש פעמים קמה ממיטתה, לחדר השירותים, ובפעם הרביעית, נכנסה למטבח ושהתה בו זמן ממושך, שהיה אמור להספיק לה לארבעה ספלי קפה לפחות.</p>
			<p class="text">בבוקר, כשהתעוררתי משנתי, מצאתי אותה מחזיקה בספל קפה אחד בלבד.</p>
			<p class="text">"לאן אתה הולך?" עצרה בי.</p>
			<p class="text">"לשירותים," הופתעתי מן הנימה המגומגמת שבקולה.</p>
			<p class="text">"בוא לכאן, לרגע."</p>
			<p class="text">הספל שבידה, אף שהיה מלא למחצה, היה צונן.</p>
			<p class="text">"עד עכשיו, ילד, אני לא מבינה," טלטלה ראשה, כאילו ניסתה להעיר יצור ישן במוחה, "ואפילו הלילה חשבתי על כך, מדוע עד היום לא שאלת על אבא."</p>
			<p class="text">היא בחנה אותי כמו ילדה שממתינה לסוכרייה.</p>
			<p class="text">"כי הוא אפילו לא חיבק אותי כשברח מן הבית."</p>
			<p class="text">"אבא לא ברח," הגיבה בקול חלוש.</p>
			<p class="text">"אז לאן הלך?"</p>
			<p class="text">"לחפש מקטרות."</p>
			<p class="text">למרות שניסתה, שוב לא הצליחה להערים עליי.</p>
			<p class="text">"ואותך חיבק?"</p>
			<p class="text">"אני לא זוכרת," התוודתה בכנות מעוררת חמלה.</p>
			<p class="text">"אז למה התחתנתם?"</p>
			<p class="text">"כי אבא העריץ נשים שדמו למקטרות."</p>
			<p class="text">"ואת אהבת אותו?" התפללתי שלא תפרוץ בבכי.</p>
			<p class="text">"עכשיו, ילד, אתה כבר יכול ללכת לשירותים."</p>
			<p class="text">אך אני הוספתי לעמוד, בעיקר לאחר שחששתי שהיא מאיימת לשבור את ספל הקפה בכיור. אלא שאמא נהגה בהגינות והניחה את הספל במתינות מידה.</p>
			<p class="text">כששבה והסתכלה בי, לא נותר בה עוד דבר מן הילדה שביקשה סוכרייה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">"פעם סיפרת לי שהמורים מאמינים שתהיה לסופר."</p>
			<p class="text">"משורר," תיקנתי אותה, "וגם בזאת מאמין רק המורה לתנ"ך."</p>
			<p class="text">"ושאר המורים?" החמירו לרגע פניה.</p>
			<p class="text">"המורה לתנ"ך לועג להם, ואומר שהם בקושי יודעים מי היה חיים נחמן ביאליק."</p>
			<p class="text">"ואתה יודע מי היה?"</p>
			<p class="text">"מעט," התוודיתי, "אשכנזי נמוך."</p>
			<p class="text">"גם זה הרבה," שחררה אותי.</p>
			<p class="text">כשחזרתי מחדר השירותים, כבר החזיקה ספל קפה שישי בידה. אך הנורא מכול, היה המיאוס שבו מיאנה ללגום מתוכו.</p>
			<p class="text">"אתה יודע שלמנהל בית הספר שלך הייתה פעם אישה ותינוקת," שבה והפתיעה אותי, כאילו חפרה גם היא, כמו הקוסמים, במוחם של אנשים, וניחשה מה מסתתר בהם.</p>
			<p class="text">"מי סיפר לך?"</p>
			<p class="text">"תינוקת בת פחות משנה," התעלמה מפליאתי, ״כשבוקר אחד לקחה אותה האמא שלה וברחה איתה לאיזה שהיא מדינה באירופה."</p>
			<p class="text">"ואדון ספדי?"</p>
			<p class="text">"לא פנה אפילו למשטרה."</p>
			<p class="text">"למה?"</p>
			<p class="text">"כי אפילו הרופאים אוסרים על מנהלי בתי ספר לגדל ילדים. הם הופכים אותם לתלמידים, כשהם עדיין בחיתולים."</p>
			<p class="text">ואולי צדק הפעם אבינועם בנבואות החורבן שהביא על קוסמים הפולשים בסתר, וללא רשות, למוחם של אחרים. כי בשעה שאמא סיפרה אודות התינוקת, זיהיתי לראשונה את טביעת אצבעו המענישה של אלוהים על פניה. כתמים חומים הופיעו בלחייה השמאלית.</p>
			<p class="text-no-hazacha">ועדיין הציקה לי המחשבה, מדוע אינה מפסיקה לדבר על המנהל. איש מאוד נמוך, כמעט גמד, שגם בכדי לתלות תמונה על הקיר, נאלץ להיעזר בסולם מעליב של סיידים. כנראה שמוראות הלילה פגעו לא מעט במוחה, ותחת לרדת מן המיטה לחדר השירותים, ניסתה, כפי שעשתה לא אחת, לעמוד ליד חלון הלילה, ולהמריא בעדו אל ים הכוכבים, בדרכה אל בית אמה בטוניס. שם תחליף את בגדיה לבגדי ילדה, תשוב לאסוף גחליליות, וללמד אותן להתפלל בשפת הקודש של היהודים. אלא שהלילה לא הצליחה להדביק לעצמה כנפיים של חסידה, ובמקום זאת התנהגה עם הגמד האומלל הזה בחוסר נימוס כשכינתה אותו שוב ושוב בשמו הכמעט פרסי, מרדכי.</p>
			<p class="text-no-hazacha">הייתה זו הפעם הראשונה, ואולי היחידה, שאמא הזכירה לי בהתנהגותה התמוהה, גם את מוזרותה של המורה לאנגלית, גברת בלה, שלמרות הלשון הנימוסית והשקטה שבה ניהלה את השיעורים, הייתה מפסיקה מפעם לפעם את מהלך השיעורים, בכדי לקלל סוחר יהודי מנוול אחד, שמכר לפני אלפי שנים, לטענתה, צלב עץ לרומאים בכדי לצלוב עליו יהודי תימהוני אחר, "ובגלל המנוול הזה," האשימה את אותו סוחר עצים יהודי, "עד היום אינני יודעת היכן קבורים אמא ושלושת האחים שלי מהונגריה."</p>
			<p class="text">למרות שראתה בסוחר היהודי הזה, את האחראי לאובדן משפחתה, הקפידה, תחת זאת, לכסות במטפחת צנועה את שׂער ראשה, ולהילוות מדי שבת לבעלה, לתפילה בבית הכנסת "על שם פליטי קרקוב". היא גם הסבירה לנו, ותמיד רק לאחר ששרפה בלשונה את אותו סוחר עצים, עד כמה חובה על כולנו להאמין באלוהים, למרות כמה טעויות, "לא נעימות", כלשונה, שהביא על היהודים במהלך ההיסטוריה. "אלמלי האלוהים הטוב הזה," הקפידה באותה שעה ללקק את שפתה התחתונה, כאילו עשויה הייתה ממרח שוקולד, "לא הייתה נשארת לנו," הקפידה להדגיש, "שארית הפליטה." את המילים "שארית הפליטה", ביטאה בהתרוממות רוח נפלאה, כאילו תחבו באותה שעה לגרונה את צנצנת השוקולד כולה.</p>
			<p class="text">אמונתה האדוקה הזו של המורה בלה באלוהים, היא שהביאה אותי לרעיון, הלא פחות אדוק משלה, לשגר לאלוהים באמצעות המורה בלה, מכתב ללא בול ואף ללא מעטפה, ובו לבקש ממנו, שלא להוסיף עוד טעות היסטורית לא נעימה מצדו, ולעקור הפעם, ביד רמה ובזרוע נטויה, כמה שיניים שחורות, מלסת הנמרים של שמואל גגיוף, מלך הכיתה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">את המכתב אמנם לא מסרתי, לבסוף, בידי המורה בלה, אך האלוהים הטוב שלה לא טעה הפעם, ואף שלא עקר את שיני הטרף מלסתו של מלך הכיתה, שלח אליי, תחת זאת, עוד באותו לילה את אמא, שהיא עם לחיים אדומות למרות הכתמים החומים שבהן, התיישבה על מיטתי וליטפה את שׂער ראשי. "הפעם אולי באמת צדק המנהל שלך. אתה ילד יפה."</p>
			<p class="text-no-hazacha">עוד באותו שבוע עברה השמועה המסעירה, שלקראת סיום שנת הלימודים תתקיים תחרות עירונית במשחק "המחניים", בין כל בתי הספר שבעיר, כאשר הנבחרת המנצחת באליפות, תזכה בלחיצת ידו של ראש העיר, ובכרטיסים חינם לביקור בגן החיות. </p>
			<p class="text">בכל אותו יום לא הצלחתי לבלום את ההתרגשות שאחזה בי, ולקראת סוף השיעור האחרון, כמעט והרטבתי את התחתונים. משוכנע הייתי, שבעקבות הצטיינותי במשחק "המחניים" האחרון כנגד הכיתה המקבילה של אליהו שרם, שבה הצלתי תשע חבטות פסילה, יבחר בי המורה להתעמלות כאחד מראשוני שחקני הנבחרת, זאת, למרות שבאותם ימים ממש צמחה לשמואל גגיוף שן שמינית בלסת הנמרים המבהילה, שן, שהפכה את בחירתו לראש הנבחרת ודאית מתמיד, ואת זכייתו האפשרית בביקור בגן החיות, כביקור אצל בני משפחה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">את הדרך מבית הספר עשיתי הפעם בריצה מטורפת, אך לא אל הבית, אלא אל ביתו של אבינועם. השתוקקתי להיות הראשון שיבשר לו על צירופי הכמעט ודאי לנבחרת, ובעיקר להפתיע אותו, ולהבטיח לו שאזמין אותו למשחק הגמר, אך זאת בתנאי שיאוורר את הגרביים לפני התחלת התחרות.</p>
			<p class="text">אלא שבינתיים, הרגשתי דחף נורא להשתין, ועוד קודם שהצלחתי להגיע לבית השימוש הציבורי שברחוב הנגרים, לא התאפקתי והרטבתי את התחתונים. עם ריח מביך זה של שתן הגעתי לביתו של אבינועם, ומבלי להקיש תחילה על הדלת, הדפתי אותה פנימה.</p>
			<p class="text">שם כבר המתינה לי ההפתעה המרה. אבינועם לא היה בבית, אלא רק אמו. קידמה את פניי הפעם, נמוכה כמו תמיד, עם מבט מלחמתי כמו לאחר השתוללות עכברים בביתה.</p>
			<p class="text">"אם כבר באת להפריע, לפחות תעזור לי," ציוותה עליי להחזיק עמה בגיגית הכביסה.</p>
			<p class="text">בידה האחת החזיקה בגיגית, ובשנייה ניסתה עם צמר פלדה לקלף את הפיח מקרקעיתה.</p>
			<p class="text">למרות שנשים בשכונה, אם כי מעטות עדיין, כבר החלו משתמשות במכונות כביסה, אמו של אבינועם נשבעה שלעולם לא תכניס את "השרץ הטמא הזה", כלשונה, אל הבית. </p>
			<p class="text">"סבתא שלי הייתה בטח משתינה על המכונה הזו," החמיאה לעצמה, וכמעט הגביהה את שמלתה. "וגם אחרי שאמות, אכבס כמו שכיבסה האמא שלי." כך נשבעה. אך בכל יום שני, כששבה וכיבסה בגיגית הכביסה, קיללה את אלוהים, על שלא ברא לאישה בעולמו, רעיון מוצלח יותר מהפגע הזה. "ואם גיגית, לאלף עזאזל, למה עם כל כך הרבה גרביים מסריחות."</p>
			<p class="text">"מה באת דווקא היום?" שחררה לרגע את צמר הפלדה מידה, "אתה לא יודע שהיום כל היהודים בתענית דיבור בבית הכנסת."</p>
			<p class="text">"גם אבינועם?" נכזבתי.</p>
			<p class="text">"מה הוא לא יהודי?" גערה בי על בורותי.</p>
			<p class="text">למרות שהייתה נמוכה, כמעט כמו אדון ספדי, היו לה אצבעות נפוחות כמו בלון של יום הולדת, וזה מה שהקל עליה ללדת את אבינועם, בממדים מבהילים כמו של סיחון מלך האמורי, למרות שעל פי מראה פניו המאיימים, דמה לגוליית הפלישתי.</p>
			<p class="text">"תחזיק חזק," שבה להתכתש עם קרקעית הגיגית.</p>
			<p class="text">לבסוף נשבר כוחה, הניחה לגיגית לצנוח מידה והתיישבה על השרפרף הסמוך לפתח המטבח, העשוי מעץ ויריעות בד.</p>
			<p class="text">"אולי מספיק להיום," התנשמה, וקינאה, אולי לראשונה, בנשים המפונקות שהחזיקו מכונת כביסה בביתן.</p>
			<p class="text">לאחר שהות מה, שבה והחליפה פנים.</p>
			<p class="text">"שמעתי שעוד מעט תהיו עשירים," הכריזה.</p>
			<p class="text">"איך?" הופתעתי לשמוע.</p>
			<p class="text">"מה אתה לא יודע שאמא שלך התחילה לעבוד אצל אחד כמו פרצוף של לקרדה, ונעליים של כמעט גמד."</p>
			<p class="text">"אה, זה בטח הרופא החדש שהיא הולכת אצלו," גוננתי על אמא מדבריה המעליבים.</p>
			<p class="text">"עם רופא כמו הגמד הזה, עוד יצמחו לאמא שלך שערות באוזניים," לעגה לי.</p>
			<p class="text-no-hazacha">כשעזבתי את ביתה הרטבתי פעם שנייה. כיצד יכולה הייתה לפגוע כך באמא. מעולם, מיום שהחלה מבקרת אצל אותו רופא, לא שבה מאצלו עם ריח של לקרדה. לפעמים רק עם כתמים מכוערים על השמלה. אך עוד באותו ערב כיבסה אותה ותלתה אותה לייבוש על חבל הכביסה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">ודווקא באותה שעה מרגיזה, כשאני מבשל את אמו של אבינועם, עם תחתוניו המטונפים של בעלה, בגיגית הכביסה, צצה ועלתה בעיני רוחי, מבלי אף להבין גם הפעם מדוע, אותה שעת צהריים, כשאבא חזר מוקדם מן העבודה, ומבלי שבירך מי מאיתנו לשלום, התיישב על הספה והתאמץ למחוץ את ראשו בין כפותיו. </p>
			<p class="text">בתחילה נזהרה אמא והניחה לו לנפשו. עמדה מרחוק והתפללה בלבה שלא יצליח אבא לעקור את ראשו מבין כתפיו. גם כשהעזה לבסוף, והציעה לו את ספל הקפה, נשמרה שלא להמתיק בהרבה סוכר. "כמו שאתה אוהב," מלמלה ושבה להתפלל מרחוק. </p>
			<p class="text">לבסוף לא התאפקה עוד וקרבה אליו. "היית רוצה אולי גם צלחת מרק?" זו הייתה טעותה, וזה אולי מה שהביא את אבא להתפרץ בקול. "מה שבאמת הייתי רוצה, זה לעקור לאלוהים שלך שהבאת מטוניסיה את שתי העיניים." </p>
			<p class="text">הייתה זו אולי הפעם הראשונה שאבא הזכיר את ארץ מוצאה של אמא. אמא, אף שניכר היה על פניה שנפגעה מהתפרצותו, השיבה לו בנימה נימוסית. "הסבא שלי עדיין קבור שם," הסבירה לו. </p>
			<p class="text">"סבא שלך, אולי, אך למה, לעזאזל, לא הנחת לצדו גם את האלוהים שלך. למה. למה. למה," הוסיף לצרוח, תפס באגרטל הזכוכית שעל השולחן הסלוני הקטן, ואיים לרסק אותו על הרצפה, "היית צריכה לראות את התינוק שנמרח שם לפני כשעתיים על הכביש מפגיעת רכב, והנהג מחזיק בו ומתחנן שישוב לנשום. מתחנן ובוכה. מתחנן ובוכה," ואז, כשנדמה היה שאכן ינפץ את האגרטל, חיבק אותו אליו בכוח, ופרץ בבכי נורא.</p>
			<p class="text-no-hazacha">באותו לילה באה אליי אמא והתיישבה ליד מיטתי. "אל תכעס על אבא," הניחה ידה על מצחי, "אתה צריך להבין אותו, ככה זה אצל אנשים, שכל הראש שלהם מלא בצעקות של תינוקות הנשרפים ביערות," אמרה, ומבלי שהצליחה להתאפק, כיסתה את פניה בשתי כפותיה, והחלה בוכה אף היא. "מכאן אתה גם יכול להבין, ילד, מדוע לאחר לילות משוגעים שכאלה, מודה אני לאלוהים, על שהוא מתעורר רק עם מקטרת ביד."</p>
			<p class="text">עוד ניסיתי להיזכר, מה עוד גילתה לי אמא באותו לילה מסעיר, כשבינתיים עלה הריח הרע מן התחתונים הרטובים, ומיהרתי אל הבית להחליף אותם ביבשים.</p>
			<p class="text">לאחר שעות אחדות כשהגיעה אמא הביתה, שוב הייתי בחדר השירותים.</p>
			<p class="text">"הגעתי," היה כל ששמעתי מפיה.</p>
			<p class="text">עתה, כמו בכל ערב, תמהר לפשוט מעליה את השמלה עם הכתמים ותכבס אותה, וכמו בכל בוקר, תסיר אותה יבשה מחבל הכביסה.</p>
			<p class="text">כשיצאתי מחדר השירותים, מצאתי אותה שותקת על כיסא העץ סמוך לפתח המטבח ושמלת הכתמים עדיין מונחת עליה.</p>
			<p class="text">"מה עשית שם בחדר השירותים כל כך הרבה זמן?" שאלה ופניה עדיין יבשות.</p>
			<p class="text">חששתי לשקר ושתקתי.</p>
			<p class="text">"למה אינך עונה לי," גערה בי בקול.</p>
			<p class="text">אף שהוספתי לשתוק, לא דרשה עוד ממני דבר. קמה מעל הכיסא, פנתה למטבח, ואף שהרתיחה לעצמה שם את המים, יצאה את המטבח ללא ספל הקפה.</p>
			<p class="text">"שמעתי שבזמן האחרון אתה מתרשל בלימודים," אמרה.</p>
			<p class="text">"לא נכון," נבהלתי.</p>
			<p class="text">"המורים חושדים שזה אולי בגלל שאבא עזב את הבית," שבה והבהילה אותי.</p>
			<p class="text">"איך הם יודעים. אני לא סיפרתי להם."</p>
			<p class="text">"ובבחינה האחרונה בתנ"ך קיבלת ציון מאוד מעליב," לא הרפתה ממני.</p>
			<p class="text">אלוהים, אבינועם צדק. אמא ממשיכה בתעלוליהם של המכשפים, ומשתלשלת למוחם של אנשים לגנוב מהם משם את כל הסודות.</p>
			<p class="text">"זה בגלל ששכחתי מי הרג את בת יפתח," התביישתי להסתכל בעיניה.</p>
			<p class="text">"ומי זו הילדה הזו?"</p>
			<p class="text">"בת של איזה גיבור."</p>
			<p class="text">"מה עשתה?"</p>
			<p class="text">"גם את זה שכחתי. אולי יצאה כמו כל הנערות לקטוף פרחים בכרמים."</p>
			<p class="text">"בגלל זה הורגים?"</p>
			<p class="text">"אולי גם אז אסור היה לקטוף פרחים ללא רשות."</p>
			<p class="text">"בת כמה הייתה?"</p>
			<p class="text">"אני חושב שלא הספיקה אפילו להתחתן."</p>
			<p class="text">דומה שרק אז נזכרה במים החמים ששכחה במטבח, ושבה משם אך הפעם עם ספל תה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">כחודשיים וחצי מיום שהחלה אמא עוברת את הטיפולים הרפואיים אצל הרופא החדש, ניכר שיפור מדהים במצבה הבריאותי, או כפי שהסבירה זאת, אם כי במיאוס, מרת ארואסטי, כשאמרה, "שאולי גם אצל האשכנזים יש כמה חמורים טובים." </p>
			<p class="text">בעיקר התבטא השיפור במבט החייכני, שבו החלה אמא בוחנת מדי בוקר את פניה מול ראי הכיור, כמו גם הצביטות השובבות, שבהן מתחה את עור לחייה עד מאחורי אוזניה. אך המפתיע מכול, הייתה המוזיקה החדשה שהחלה מאזינה לה ברדיו, עם שובה מן הרופא. הייתה מתיישבת על הכורסה של אבא, ולעתים, גם מבלי ששאלה אותי על מצב הגרביים של אבינועם, האזינה, בעיניים עצומות למחצה, למוזיקה. "טוב שאבא שלך אינו שומע את המוזיקה הזו," הרהרה בלא מעט חרדה, "זו מוזיקה שנהגו לשמוע פעם באירופה." לא היה בלבי כל ספק. מרת ארואסטי צדקה. הרופא האשכנזי, אכן היה חמור משובח.</p>
			<p class="text-no-hazacha">ודווקא באותם ימים מאושרים של בריאות, שבהם החליפה אמא בלכתה, את שמלת הכתמים, בשמלה נאה יותר, נפל עליי האסון הנורא. המורה להתעמלות, שדווקא באותם ימים שבהם החל, סוף־סוף, מישהו להחליף אצלו את מוח העכברים, במוח אנושי יותר, החל מתעלם ממני יותר מתמיד, ולמרות הישגיי המרשימים במסלול הריצה, שבהם הנחתי מאחוריי, במרחק משפיל ממש, את שמואל גגיוף, בחר דווקא בו להנהיג את נבחרת בית הספר לתחרות משחקי "המחניים", בחירה שהעידה בוודאות ששמואל גגיוף הוסיף שן תשיעית ללסת הראמים שלו. </p>
			<p class="text">בפעם זו לא התאפקתי, ומיד עם תחילת השיעור, וכשאני נזהר שלא לבכות, התלוננתי בפני המורה להתעמלות על החלטתו של שמואל גגיוף שלא לצרף אותי לנבחרת בית הספר. אלא שהמורה להתעמלות, שכנראה המתין לתלונתי זו עוד מימי מתושלח, השיב בבקיאות של לוכד נחשים, "לנבחרת בוחרים תלמידים עם פרצוף של נמרים, שמפחידים את שחקני הנבחרת המתחרה, ולך, לצערי, יש פרצוף שלא מפחיד אפילו פשפש," הציץ לשמאל, ששם המתין לו שמואל גגיוף בחיוך ארסי לא פחות משלו. אין להכחיש, שאם המורה להתעמלות צודק, כי אז מלתעותיו של שמואל גגיוף הן ההבטחה הוודאית לזכות גם באליפות המדינה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">היה זה המורה השמן לתנ"ך, שניסה, באותם ימים של חרפה, להמתיק במקצת את הגלולה המרה שהאכיל אותי בה המורה העמלקי להתעמלות.</p>
			<p class="text">"מה קרה, אדון מרכוס הקטן," הפתיע אותי המורה השמן במתק שפתיים, שבו הרחיק אותי בהפסקת האוכל הארוכה משאר התלמידים, "משהו איתך בזמן האחרון לא הולם משורר עברי."</p>
			<p class="text">לא יכולתי להסביר לו, שמשורר עברי לא יכול להתפתח, כשבכל שבועיים מצמיח שמואל גגיוף שן חייתית נוספת, גם חששתי להתוודות בפניו על רשעותו של העמלק להתעמלות, שכמו המן, חייבים היו מזמן לתלות אותו בצד שמואל גגיוף, על שני עצי ברוש גבוהים, ולרקוד מסביבם "הורה".</p>
			<p class="text">"גם המבחנים האחרונים שלך, אינם הולמים משורר עברי," הביע את אכזבתו מהישגיי.</p>
			<p class="text">"זה אולי מפני שאני פוחד ממה שיעשה אלוהים לאבא," ניסיתי להסתיר מפניו על האמת.</p>
			<p class="text">"מה יש לאבא שלך עם אלוהים," הופתע.</p>
			<p class="text">"איים לעקור לו את העיניים."</p>
			<p class="text">"לאלוהים?" התאפק שלא לצחוק.</p>
			<p class="text">"את שתיהן," השבתי.</p>
			<p class="text">"מאוד מוזר," המהם עם עצמו, אך במהרה התאושש, "אתה מתגעגע לאבא?"</p>
			<p class="text">"רק בלילות," שבתי לשקר לו, "כשאני לא מסוגל להירדם."</p>
			<p class="text">"גם זה יכול להיות נושא מעניין לכתיבת שירים," עודד אותי.</p>
			<p class="text">"למי אכפת שקשה לי להירדם," השתוממתי על דבריו.</p>
			<p class="text">"לכל חובב שירה," הבטיח לי, "ואולי גם לשר החינוך, שישמח לצרף את נדודי השינה שלך לתוכנית הלימודים."</p>
			<p class="text">גם כשנכנסנו לכיתה, עדיין היה המורה נלהב משמחת שר החינוך, והתעלם משמואל גגיוף, שהסית באותה שעה את התלמידים למרוד באלוהים. "איזה מין אלוהים זה, שמרשה לאחד כזה כמו יפתח הגלעדי, להרוג את בתו היחידה." בהתלהבותו הכופרת לא השגיח בכניסת המורה, והאשים גם אותו כשותף לרצח, על שלא הרשה לנו לקרוע את הדף האכזרי הזה מספר התנ"ך. הוא גם הבטיח לכל התלמידים הנלהבים מדבריו, שהמורה השמן לעולם לא ימצא כלה. "איזו מטומטמת תסכים להתחתן עם אחד כזה שמסוגל להתעורר פתאום בלילה, ולחשוב שהיא בתו היחידה." בכל פעם שהאשים את המורה השמן לתנ"ך, נדמה היה שצמחה לו עוד שן טורפת.</p>
			<p class="text-no-hazacha">להתנהגותו הנבזית של המורה להתעמלות, ולבשורה של המורה לתנ"ך, הצטרף באותם ימים, ובפראות חסרת רחמים, גם המורה המפוזר לגיאוגרפיה, שפגע, בגסות חסרת מחילה, בארץ מוצאה של אמא, כשטען שטוניסיה מעולם לא הייתה סמוכה לצרפת האירופאית, אלא הייתה תמיד ותמיד תהיה חלק מיבשת מאוד פרימיטיבית, לטעמו, שלפני מאות שנים עדיין חיו בה אוכלי אדם ומוצצי מוחות.</p>
			<p class="text">כשחזרתי באותו יום הביתה, מלא ברעיונות כיצד להשחיל נחש ארסי לתיקו של המורה לגיאוגרפיה, מצאתי, להפתעתי, את אמא עטופה בשמלת השבת, ומפתח הדירה עדיין בידה.</p>
			<p class="text">"אינך הולכת היום לרופא?" השתוממתי על דמותה החגיגית.</p>
			<p class="text">"עכשיו חזרתי מאצלו," בחנה בהנהון ראש את המפתח שבידה, "והוא זה שציווה עליי להקפיד על מנוחה שלמה."</p>
			<p class="_1">*</p>
			<p class="text-no-hazacha">יומיים לאחר שזכתה אמא בחופשה הרפואית המשמחת, החלה מקיאה. תחילה בנימוס, אך לאחר מכן, עד אובדן הנשימה. בכל הפעמים האלו ניסיתי להציע לה מים, או כפית של ריבה, אך אמא דחתה אותי, ונמלטה לאסלה, שגם שם שכחה את נימוסיה והקיאה. </p>
			<p class="text">מצבה זה של אמא גרם לי להאמין למרת ארואסטי, שחשדה כבר מן היום הראשון שלרופא הגמד הזה אין תעודת הסמכה לעסוק ברפואה, ואף לא רישיון להרכיב משקפיים, "אולי יודע הוא, וגם זאת בקושי, לעזור לאמא ללבוש את השמלה לאחר הטיפול." </p>
			<p class="text">ההקאות החמורות של אמא השפיעו באופן מזיק גם על תאבונה. בבקרים הסתפקה בתה בלבד, כשהיא מרחיקה מעליה את צנצנת העוגיות. בצהריים הסתפקה בצלחת מרק דליל ובספל תה נוסף. רק סמוך לערב השתפר במקצת תאבונה. המירה את ספל התה בשתי כוסות קפה ופרוסת עוגה קנויה.</p>
			<p class="text">יום צהריים אחד, כששבתי מבית הספר, מצאתי את צלחת המרק צוננת על השולחן, ואמא מביטה בה כאילו זיהתה שרץ בקרקעיתה. היא הוסיפה להתבונן בשרץ, גם כשדיברה אליי. "זה המרק שתמיד ביקשתי מאמא לבשל לי כשהייתי ילדה קטנה בטוניס."</p>
			<p class="text">באותו לילה, ואף שלא צימחה כנפיים, חלמה על אותה חסידת בר שנחתה על מדרגות בית הכנסת בטוניס.</p>
			<p class="text-no-hazacha">לאחר כחודש ימים, ומבלי שהרבתה לבקר אצל הרופא, השתפר מצב בריאותה. מיעטה להקיא, תאבונה הוטב, ואף הצבע שב לפרוח בלחייה. </p>
			<p class="text">אלא שבאותם ימי החלמה של אמא, שוב חטפתי מהלומה קשה. היה זה בשיעור ההתעמלות האחרון, שבו אסף אליו המורה להתעמלות את כל התלמידים אל רחבת המסדרים של בית הספר, ושם נקב שנית בשמם של התלמידים שנבחרו לייצג את נבחרת בית הספר בתחרויות משחקי "המחניים". לא די לו, לבלעם העמלקי הזה, שלא נקב בשמי, גם הניח יד חמה על עורפו של שמואל גגיוף והכריז, "התלמיד הזה, שמואל, כפי שאתם משערים, נבחר לראש קבוצת הנבחרת." זו הייתה הפעם הראשונה שהצטערתי על שהמורה להתעמלות לא נולד כעץ ביער של סבא.</p>
			<p class="text-no-hazacha">עוד באותו לילה הערתי את אלוהים משנתו, ולאחר שהבטחתי לו להתפלל, כמו אבינועם, בכל יום, השבעתי אותו, להפיל על הגגיוף העמלקי הזה מכה גדולה שאינה כתובה בתורה, כמו נחש הודי, או עדיף מזה, דוב קוטב רוסי, שיהפוך את הגגיוף הזה למודעה קטנה במסגרת שחורה בעיתון. "וגם זאת, אלוהים הטוב, אם לא השגחת בעמלק הזה עד היום, הוא מעולם גם לא צם לכבודך ביום כיפור."</p>
			<p class="text">שלושה ימים ושלושה לילות המתנתי לאצבעו הטובה של אלוהים, שתבשר את העולם על שחרורו של בית הספר משלטונו העריץ של בעל הלסתות, אך, לאסוני, הדוב הרוסי נמלט מפניו על נפשו, וכמותו, גם חברו הנחש ההודי. אכזבה מרה זו, חיזקה בי את האימה, שמכאן ואילך דבר לא יעמוד עוד למכשול בפני גגיוף הבלעמי, ואולי כבר בשבוע הבא יופתעו התלמידים לגלות, שבנוסף ללסת הראמים, הצמיחה לעצמה מפלצת זו, גם חדק של פיל.</p>
			<p class="text-no-hazacha">בכל אותם ימים התאמצתי שלא לצער את אמא, והסתרתי מפניה את ההשפלה הנוראה שעברתי בבית הספר. אלא שאמא, שלא כמו אלוהים, הצליחה לחוש בכאב העובר עליי.</p>
			<p class="text">"זה שוב אבא?" העזה ושאלה.</p>
			<p class="text">"לא," השבתי.</p>
			<p class="text">"אז מדוע בימים האחרונים כמעט ואינך מוציא מילה."</p>
			<p class="text">"זה מפני האמא של אבינועם," הסתרתי מפניה על האמת, "היא תמיד צועקת עלינו ואומרת, תסתכלו על הילדים האשכנזים, אצלם רק הילדים הטיפשים מדברים הרבה."</p>
			<p class="text">"ובגלל זה כמעט ואינך מדבר גם איתי?" נעלבה.</p>
			<p class="text">לא יכולתי להבליג יותר.</p>
			<p class="text">"זה המורה להתעמלות," הסגרתי את העמלק היהודי הזה בפניה.</p>
			<p class="text">"הרביץ לך?" התקוממה.</p>
			<p class="text">"עוד יותר גרוע," לא הסתרתי עוד מפניה דבר, "הוא, עם הג'וק הזה, גגיוף, לא בחרו בי לנבחרת."</p>
			<p class="text">"איזו נבחרת?" השתוממה.</p>
			<p class="text">"שוב שכחת מה שסיפרתי לך פעם," נפגעתי גם ממנה, "נבחרת בית הספר למשחקי המחניים."</p>
			<p class="text">"כנראה שכך, ילד," חייכה לעברי בנימה סלחנית.</p>
			<p class="text">"אבל הפעם, לא אכפת לי. אפילו שיעמידו אותי ליד פח הזבל עד הלילה, אני לא אהיה יותר זה שעומד בצד ותוקע בשופר."</p>
			<p class="text">השופר החזיר את אמא לימי ילדותה בטוניס, ואת סבתא מארצות המתים. אמנם לא בכתה, אך כשהזכירה את סבתא הייתה קרובה שוב להקיא.</p>
			<p class="text">בשובה מחדר השירותים, ואף שהניחה בפניי ספל חם של קקאו ופרוסה נדיבה של עוגת גבינה הונגרית, שבה לקונן על חייה המפחידים של סבתא, אלא שבמהרה הניחה לה לנפשה, והפתיעה אותי, כשהחלה מדברת אודות אבא.</p>
			<p class="text">"אתה בוודאי תשמח לשמוע, שכבר כמה שבועות עושה אבא שלך מאמצים קשים לחדול מלעשן."</p>
			<p class="text">"אבא," התלהבתי בקול.</p>
			<p class="text">"אולי מפני שהוא אוהב אותך."</p>
			<p class="text">"וכשאבא יחדל לעשן, היית רוצה שיחזור?" שאלתי.</p>
			<p class="text">"הוא אינו צריך מפתח בכדי לחזור הביתה." שבו הדמעות וצצו בעיניה.</p>
			<p class="text">"ואז הוא כבר לא יצעק יותר על אלוהים שלך שבטוניס."</p>
			<p class="text">"אינני בטוחה, ילד," כיסתה במטפחת על עיניה.	</p>
			<p class="text-no-hazacha">יומיים לאחר שבישרה אותי אמא שאבא מתאמץ להפסיק לעשן, זכיתי בבשורה לא פחות משמחת. אל הכיתה, באמצע השיעור השני, התפרצה האמא של שמואל גגיוף, כשהיא גוררת עמה בחולצתו את בנה העמלקי.</p>
			<p class="text">"בגללך, מנוול, תסתכל, כל הגוף שלו מלא באבעבועות," הטיחה בפני המורה הנדהם ללשון עברית.</p>
			<p class="text">"מי את גברתי," שאל המורה בנימוס.</p>
			<p class="text">"לך יש עדיין את החוצפה לשאול מי אני," הוסיפה להתעלל בו בקולה.</p>
			<p class="text">"אהה," השגיח רק אז לראשונה בדמיון המבהיל שבין השניים.</p>
			<p class="text">"ועכשיו תראה מה נשאר מהפרצוף שלו," שבה והציגה לעיניו את אלף האבעבועות, שהפכו אכן את פניו של בנה להשוואה פורימית לסוס ביצות.</p>
			<p class="text">"ומה מציע הרופא?" התעניין באותה נימה של נימוסיות.</p>
			<p class="text">"לשים את המסכן הזה כמו דג באמבטיה."</p>
			<p class="text">"ובלבד שהמים יהיו פושרים," המליץ בפניה, אך האמא של העמלק הזה לא התפתתה לחנפנותו, ושבה להסתער עליו.</p>
			<p class="text">"באלוהים," קירבה לעברו את אגרופה, "אם עד השבת הילד שלי לא יהיה נקי מהמוגלה הזו, אני עם נפט גומרת לכם את כל בית הספר הזה."</p>
			<p class="text">"רעיון נפלא," החמיא לה המורה.</p>
			<p class="text">"ועכשיו תחזור כבר לשבת," התעלמה מלעגו וטפחה, בעוצמה של מוט פלדה על גבו של בנה, קודם שהסתלקה בטריקת דלת, שרק בנס נותרה על ציריה לאחר לכתה, "כלבים בני כלבים."</p>
			<p class="text">כשעזבה, מיהר המורה ללשון להוציא מטפחת מכיסו ולאוורר בה את האוויר שמסביבו. להפתעתי המרה, כמו גם להפתעת שאר תלמידי הכיתה, לא נזף בשמואל גגיוף, אלא עמד איתן על רגליו, והסביר לכולנו, שנימוס אינו מותנה בפרצוף עדתי כלשהו, וכי גם בנורווגיה, למרות ששם לא חיות מפלצות כמו גגיוף שלנו, לוקים התלמידים באבעבועות, ואפילו בדלקות עיניים, וכי גם לאימהות שם, "בארץ האגמים הכחולים", כלשונו, לא חסר נפט בבתים. לא יכולתי שלא להעריץ אותו על דבריו, וכמעט ומחאתי לו כפיים, כשלפתע השבית לכולנו את השמחה כשאמר, שמאבעבועות אין מתים.</p>
			<p class="text-no-hazacha">בהפסקת האוכל הארוכה שוב הופיע השרת, אדון ישועה, והפעם במבט כשל אחד מבני משפחתו של בלעם המדייני, אחז בזרועי, וללא כל חמלה, גרר אותי בעקבותיו.</p>
			<p class="text">"מה שוב עשית," שמח למראה האימה שאחזה בי, "אדון מנהל רוצה שוב לראות אותך," קימט את נחיריו, וכשהוא מחליק בהנאה את לשונו על שפתו התחתונה, הוסיף, "עכשיו נראה עם איזו אלונקה יוציאו אותך מאצלו."</p>
			<p class="text">פני התליין של השרת, ניבאו על הנורא מכול. המורה לגיאוגרפיה הלשין עליי בוודאי בפני המנהל, והאשים אותי על שמחקתי את ארץ מוצאה של אמא, טוניס, ממפת כדור הארץ שבכיתה, ושתלתי אותה בתוך שכונה מפוארת בצרפת. המנהל, שעוד מימי ילדותו האמין שרק רעידת אדמה מסוגלת להסיע מדינות ממקום למקום, יצווה עליי, ללא דיחוי, להזעיק את אמא לשיחת נזיפה. "כל שינוי נוסף, גברת מרכוס, במפת כדור הארץ, יביא אותי לסלק את בנך מבית הספר," כך בוודאי יזהיר אותה. ואולי אין זה נורא כל כך, חשבתי בלבי, אם להאמין לאיומיה של האמא של גגיוף הבלעמי, שימיו של בית הספר ספורים, בזכות שלושה פחי נפט ושתי קופסאות גפרורים.</p>
			<p class="text">דלת לשכת המנהל לא בישרה אף היא טובות. נקבעה עליה לוחית חדשה עשויה מנחושת מצוחצחת, ועליה חקוקה העדות המרשיעה, "מרדכי ספדי — דוקטור". </p>
			<p class="text">אלוהים, הרי זה התואר המבעית של כל רופא שיניים. אין ספק, שמאז ביקורי הראשון אצל המנהל, שינה את מקצועו, וברשותו של אלוהים, הפך למחבל יהודי. כנראה שגם אלוהים לא סלח לי על ששיניתי את מפת כדור הארץ, שלא בהסכמתו.</p>
			<p class="text">להפתעת שנינו, ועוד קודם שהקיש השרת על הדלת, שוב נפתחה זו לרווחה, והמנהל, דוקטור ספדי, עם עניבה חגיגית, וללא כל צבת לעקירת שיניים, לחץ בקידה עליזה את ידי, ומשך בי עמו בחמימות פנימה, כשהוא משחרר בשמץ ביטול את מלאך החבלה שליווה אותי עד לשכתו.</p>
			<p class="text">"אני מודה לך על שהגעת," הדהים אותי בנימוסיו, כשהציע בפניי את הכיסא המרופד שמול שולחנו.</p>
			<p class="text">הוא התחבט לא מעט בין ספת העור לכיסא המשרדי שמעבר לשולחן, אך לבסוף בחר לעמוד סמוך אליי על שתי רגליו הננסיות.</p>
			<p class="text">"אתה בוודאי משער מדוע הזמנתי אותך אליי?" הפתיע אותי בחיוך עמוק, שחשף שן זהב בלסתו העליונה.</p>
			<p class="text">"לא," השבתי באנחת רווחה, למראה השולחן הנקי מכל מכשירי חבלה לריסוק איברים.</p>
			<p class="text">"רציתי להיות בין הראשונים לברך אותך על הצטרפותך לנבחרת בית הספר."</p>
			<p class="text">"למשחקי המחניים," צרחתי בקול שמחה.</p>
			<p class="text">"המורה להתעמלות עדיין לא בישר אותך?" השתומם.</p>
			<p class="text">"אולי שכחתי," הסתבכתי בלשוני.</p>
			<p class="text">"אני משוכנע שתביא כבוד לבית הספר."</p>
			<p class="text">"כן כן," הבטחתי לו, "אני גם אבקש מאבינועם התימני שיתפלל כל בוקר להצלחת הנבחרת."</p>
			<p class="text">"אני לא משוכנע שאלוהים מתעניין בספורט," שב וחייך, כשהפעם נחשפה שן זהב נוספת בלסתו.</p>
			<p class="text">כשהתיישב לבסוף על ספת העור, עלה סומק מפתיע בלחייו, ולחות מבריקה נאספה על מצחו.</p>
			<p class="text">"ואמא שלך," פלט לבסוף את האוויר מגרונו, "מה שלומה."</p>
			<p class="text">"היא כבר לא מקיאה," בישרתי אותו.</p>
			<p class="text">"כן, בוודאי," שחרר באנחת רווחה את העניבה מגרונו, "כך זה אצל מרבית הנשים," הפתיע אותי בידענותו, כשלפתע, נעלם הסומק מלחייו וקמטים זעירים צצו בזוויות שפתיו, "ואבא שלך, ביקר אצלה לאחרונה."</p>
			<p class="text">"לא," הסברתי לו, "עד שלא יפסיק לעשן."</p>
			<p class="text">"כן, וזה מה שעושה אותה בתקופה זו לחסרת שליטה עצמית," הביע את דאגתו.</p>
			<p class="text">"מה זו שליטה עצמית?" התקשיתי לנחש את כוונתו.</p>
			<p class="text">השתיקה הפתאומית הביאה אותו לעצום לרגע את עיניו, אך כשפקח אותן הייתה ארשת פניו חמורה וחסרת פשרות.</p>
			<p class="text">"אני חושב שכבר צלצל הפעמון להתחלת השיעור," הניח לי לחמוק מלשכתו, מבלי שליווה אותי הפעם לדלת.</p>
			<p class="text-no-hazacha">בצהריים, מבלי שאיש מן המורים, אף לא אחות בית הספר, הזהיר אותי מראש לפגישה, היה זה אבא שהמתין לי לא הרחק משער הברזל של בית הספר. מיד עם בואי לא הסתיר על חוסר השקט המפחיד שהפך אותו לכמעט מגמגם.</p>
			<p class="text">"בוא," היה כל שהצליח לומר, קודם שמשך אותי עמו לספסל המדרכה, "שב."</p>
			<p class="text">רגעים ארוכים עמד שותק לידי, כשבכל אותה שעה לא הצליח לומר דבר. גם כשישב לצדי על הספסל, עדיין היה אילם.</p>
			<p class="text">ושוב מבט השנאה שנתן בגזע עץ האלון, והחבטה הפתאומית שנתן בו, כאילו זיהה תולעת ארסית שכרסמה את קליפתו.</p>
			<p class="text">"ותאמר לאמא שכבר אין לי יותר גפרורים בכיס."</p>
			<p class="text">ועם שאמר זאת, ומבלי שבירך אותי לשלום, הפך פניו לאחור והסתלק.</p>
			<p class="text-no-hazacha">כשבוע ימים לאחר מכן, ומבלי שאמא ידעה על בואם, הופיעו שלושה פועלים במדי עבודה כחולים, וללא רשותה החלו קודחים על דעת עצמם חורים מכוערים בקירות. לרגע התפללתי שאמא תזעיק את המשטרה, אך להפתעתי, אמא בחנה בשלוות נפש תמוהה את חורבן הבית, ואף מבהיל מזה, כשאחד הפועלים ביקש ספל מים, הציעה לו וגם לשני חבריו לימונדה מתוקה.</p>
			<p class="text">"מתקינים לנו טלפון," דיווחה לי לבסוף בפשטות אדישה.</p>
			<p class="text">גם מקץ יומיים, לאחר שסיימו את עבודתם, נפרדה מהם בנימוס.</p>
			<p class="text">"לא שילמת להם," השתוממתי.</p>
			<p class="text">"לא אני זו שהזמנתי אותם," השיבה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">אף שהותקן הטלפון בחריצות כה רבה, איש לא צלצל. בתחילה לא נתנה אמא את דעתה על השתיקה, אך לאחר ימים ספורים מיום ההתקנה, נעשתה דרוכה, ולרגעים, כשחלפה על פני מכשיר הטלפון שעל השידה החומה, עצרה והתבוננה במראהו השחור, כמי שבוחנת מזיק ארסי.</p>
			<p class="text">לאחר שבוע נוסף של שתיקה, נואשה אמא ממראהו האפל של המכשיר, והעניקה לו תשומת לב מפתיעה כאל פסלון אמנותי. הניחה מתחתיו מפת בד קטנה, הצמידה אליו צנצנת זכוכית גמלונית, שמפתחה עלו פרחי פלסטיק סגלגלים שדמו לרקפות ביישניות, ומשני צדי המכשיר, כשני נוטרים, העמידה שני פמוטים ישנים, שמעולם לא ראיתי אותה מעלה בהם את אש נרות השבת. </p>
			<p class="text">ואולי לפינוק האימהי הזה המתינה השפופרת. לאחר שעה קלה, ואולי פחות מכך, צלצל הטלפון בצלילים מדויקים שדמו להפליא לקולו הרחוק של פעמון בית הספר. בתחילה הזדעזעה אמא וניצבה חסרת תנועה, כשהיא מאזינה בחרדה לצלצולים העקשניים שדפקו על אוזניה. אך כששבו הצלצולים והכו בה, פתחה פתאום את פיה, וכשנדמה היה לי שבלעה את כל אוויר החדר, הגביהה רק אז את השפופרת אל אוזנה.</p>
			<p class="text">"הלו! הלו!" צרחה אל תוך פומית השפופרת, קודם שהשליכה אותה בידה.</p>
			<p class="text">ועדיין הייתה נסערת. נמלטה למטבח, ניסתה להירגע בחדר הרחצה, וגם מתוך חדר השירותים יצאה חסרת רוח כשהייתה. רק בחדר השינה הצליחה לצאת מדעתה. הסתערה על ארון הבגדים, סילקה מתוכו את כל תכולתו, רק בכדי לצאת מתוך המאבק בשמלה פשוטה וסתמית בידה. התעטפה בה, ועמה אף עזבה את הבית.</p>
			<p class="text">"אני אאחר היום," היה כל שאמרה.</p>
			<p class="text">מבעד לשמשת החלון, לא התקשיתי לזהות את רוח הקרב שעמה עזבה את הבית. גם כשפתחה את התיק שבידה האמנתי שתשלוף משם סכין, אך אמא החזיקה, להפתעתי, דף נייר בידה ועיינה בו בשפתיים מושחזות. ואז הגיע רכב קטן שאסף אותה לתוכו.</p>
			<p class="text">כשפניתי מעל החלון, כבר הייתה האמת ברורה לי. אמא לא נרפאה לחלוטין. שבתי אל חדר השינה, ושם לא יכולתי שלא לחוס על מראה הבגדים שהושלכו על המיטה. השבתי אותם אחד לאחד לארון. לא חששתי גם מן התחתונים, והשבתי אף אותם פנימה. </p>
			<p class="text">רק אז השגחתי בגיליון נייר צהוב שנח מקופל על המיטה, פליט שנחשף, כנראה, מבין התחתונים. אף שכתב היד היה מעוות במקצת, ומאוד לא יציב, הצלחתי למרות זאת לזהות מתוכנו רק שורה אחת בלבד, שנכתבה בכתיבה תמה. "מדוע שלא נהיה אמיצים להעניק לאוצר העוברי המתוק הזה חיים." אך מה שהבהיל אותי מכול, הייתה החתימה הקפדנית והמעגלית שמתחתה, שדמתה עד להדהים לחתימה שראיתי על שולחנו של המנהל בביקורי השני אצלו.</p>
			<p class="text-no-hazacha">סמוך ללילה שבה אמא, אך שלא כדרך שעזבה, היו הפעם פניה שקטות. התיישבה ברכות מפתיעה על הכורסה ומתחה את שתי רגליה לפנים.</p>
			<p class="text">"כמעט לילה," הצטדקה לא במעט.</p>
			<p class="text">"כמעט," הסכמתי איתה.</p>
			<p class="text">אלא שמעיניה לא נעלם עלבוני.</p>
			<p class="text">"אני יודעת, ילד, שהייתי מעט מטורפת הערב," קמה מעל הכורסה והניחה ידה על ראשי.</p>
			<p class="text">"זה כבר לא חשוב," הוספתי להסתיר מפניה את דבר חשיפתו של הפתק התמוה, "בינתיים החזרתי לארון את כל הבגדים."</p>
			<p class="text">"את הכול?" התעורר רק אז חשדה.</p>
			<p class="text">"את הכול."</p>
			<p class="text">מיהרה לחדר השינה, ואף ששהתה בו זמן ממושך בכדי להירגע, יצאה ממנו מוטרדת כשהייתה.</p>
			<p class="text">"לא היית צריך לגעת בבגדים," נמנעה מלהסתכל בי.</p>
			<p class="text">מכאן לא הייתי צריך לנחש, איזו מבין שתי ידיה רועדת. שתיהן.</p>
			<p class="text">"לא היית צריך," שבה והתהרהרה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">גם כשקמה והפעילה את מקלט הטלוויזיה, ידעתי שלא תופיע כל דמות על המסך. לא התרעמה על כלום. שבה והתיישבה על הכורסה, והניחה ללילה להיאסף כפגרי חלומות מסביב לרגליה.</p>
			<p class="text">גם את סופו של הלילה סיימה עם ייאושה.</p>
			<p class="text">"לא היית צריך לגעת בבגדים..."</p>
			<p class="text-no-hazacha">הידיעה על צירופי לנבחרת בית הספר למשחקי "המחניים", שעליה בישר אותי מנהל בית הספר, הביאה לתוצאות לוואי נפלאות, שהוכיחו, כפי שטען אבינועם, שיש אלוהים בשמיים. היה זה יומיים בלבד לאחר הפגישה, שמיד, עם תחילת השיעור להתעמלות, אסף אותנו המורה לרחבת מסלול הריצה, ושם, כשהוא מחבק את שמואל גגיוף בידו הארוכה, גילה לנו שאתמול אחרי הצהריים, הבהילה אמו של העמלק הזה את בנה לרופא שיניים, שמתמחה בוודאי גם בטיפול חיות, והוא, רופא הבהמות הזה, בחריצות שעליה היה מקבל כאן בבית הספר את הציון "מצוין", "עקר לגיבור שלנו," כך בפירוש התבטא המורה הנלהב, "שלוש שיניים והוא אפילו לא בכה," שב ושיבח את עוז רוחו, כשבכל אותה שעה יורק "הגיבור שלנו", דם מלסתו. הוא גם ציווה להריע ל"שמשון הגיבור שלנו," הוסיף על תוארו, "במחיאות כפיים ממושכות," מבלי לציין לטובה את הבטחתו של רופא הבהמות המסור, לעקור "לגיבור שלנו", בביקורו הבא את שאר שיני הטרף, ולהחזיר לו את פרצוף השפן, שאיתו בוודאי נולד עוד מרחם אמו. אני עוד הספקתי לזהות טיפות אחדות של דם ניתזות מלסת הלביאות של "הגיבור שלנו", על אחת מנעליו של המורה, כשמחיאות הכפיים של התלמידים, הביאו את אחד המורים לצאת מן הכיתה ולצעוק, "שקט".</p>
			<p class="text-no-hazacha">הבשורה הסופית על צירופי לנבחרת בית הספר, הגיעה רק לאחר כעשרה ימים, ואף זאת לא מפיו של המורה להתעמלות, שיחסו אליי נותר קר ומעליב כשהיה, אלא על ידי הצורר העמלקי, שמואל גגיוף, שלסתו העליונה הייתה עדיין חבולה מטיפולו המסור של רופא הבהמות. "החלטנו, קלמן ואני," כך נהג לנקוב, ללא בושה, בשמו של המורה להתעמלות, "לחפש לך משהו בנבחרת." כך הודיע לי בצליל קול, שדמה לאדם הלועס זנב של עכבר, ובאותה נימה אף הוסיף, "אבל אתה תמשיך לדפוק כל שיעור על מכסה פח האשפה." רק אז הצטרף אלינו לשיחה גם המורה להתעמלות, שפרצופו המכוער הלם באותה שעה להפליא את השם קלמן, ולאחר שבחן כמעט בתיעוב את מראה הנעליים שלי, אמר, "אני מקווה שאינך מתכוון להגיע למשחקי הנבחרת עם הדבר הזה."</p>
			<p class="text-no-hazacha">כנגד היחס המשפיל שבו צירף אותי המורה המכוער להתעמלות קלמן, לנבחרת בית הספר, שאר המורים נהגו בי מאז, במפתיע, בהערכה חמה, כאילו האמינו שכבר הבאתי להם את גביע האליפות. ראשון בהם היה זה המורה לגיאוגרפיה, שנוכח התלמידים כולם, הודה בטעותו, והסכים איתי הפעם, שאולי לפני מיליוני ימים, או שנים, אכן הייתה טוניס חלק מהנימוסים של צרפת. </p>
			<p class="text">אך השינוי המדהים ביותר, התבטא באמצעות המורה השמן לתנ"ך, שבוקר אחד, בהפסקה הארוכה, הניח את ידו על עורפי, וכאילו היינו שנינו חברים באותה תנועת נוער, הרחיק אותי עמו שוב אל עבר החורשה הקטנה.</p>
			<p class="text">"אבא שלך בוודאי סיפר לך שנפגשנו לפני כשלושה ימים," הפתיע אותי בנימה החברית שבה דיבר אודותיו.</p>
			<p class="text">"לא," התקשיתי להאמין. </p>
			<p class="text">"פגשתי בו במסעדה העממית של הסלוניקאים," נטה אף לחייך, "ואם לדייק, אבא שלך הוא שזיהה אותי והצטרף אליי לשולחן."</p>
			<p class="text">"מה ביקש?" חששתי מפני החיוך המאולץ שלו.</p>
			<p class="text">"הוא היה מאוד נסער. בעיקר כשהתעניין במנהל בית הספר."</p>
			<p class="text">"אדון ספדי?" נדהמתי.</p>
			<p class="text">"צריך לומר תודה לאלוהים על שהשניים לא נפגשו."</p>
			<p class="text">"מדוע," נבהלתי מן החרדה המרומזת שעלתה מקולו.</p>
			<p class="text">"זה אינו נושא לשיחה עם ילדים," נרתע מלהשיב.</p>
			<p class="text">"אני כבר לא ילד," נעלבתי.</p>
			<p class="text">"ובכל זאת," נשמר מלפרט, "הוא גם סיפר לי על יערות שהבעיר סבא שלך באירופה."</p>
			<p class="text">"מפני שקיווה שאלוהים נמצא שם," ציטטתי מהתפרצויותיו של אבא כלפי אמא.</p>
			<p class="text">"וזו הייתה הטעות הגדולה שלו, אדון מרכוס הקטן, ואולי גם שלנו," איבד לפתע את השפיות שבקולו, שנעשה למהורהר ועגמומי, "אלוהים אינו נוכח ביערות, אין לו כל עניין בפטריות הגדולות שם. הוא נמצא במקום שבו קורעת לביאה תינוק מתוך העריסה ומאכילה בו את גוריה. במקום שבו מסתער אב מוכה טירוף על בית בוער שבו נמצאים ארבעת ילדיו הקטנים, ונשרף עמם. כן, שם נמצא האלוהים," עצר לרגע בקולו בכדי לירוק במיאוס את הריר שהצטבר בגרונו. "ולכן, אדון מרכוס הקטן, ולמרות היותי מורה לתנ"ך, אני מסכים עם אותם תיאולוגים הטוענים, שהאכזריות, ולא הוודאות, היא ההוכחה לקיומו של אלוהים."</p>
			<p class="text-no-hazacha">האימון הראשון של נבחרת בית הספר למשחקי אליפות "המחניים", עבר בהצלחה עצומה. שש פעמים מתוך שבע הצלחתי ללכוד את הכדור האדיר ששלח לעברי המורה להתעמלות, בעוד ששמואל גגיוף הצליח רק פעמיים מתוך שבע הפעמים, ודווקא באותן שתי פעמים עצר המורה את מהלך השיעור, וכשהוא טופח, כמו תמיד, על שכמו של המנוול העמלקי הזה, שב וציווה עלינו להריע להמן הגגיופי הזה, כשהוא שולח באותה שעה מבט שועלי לעברי, "עד עכשיו אינני מבין מה אתה עושה פה."</p>
			<p class="text">לאימון השני הגיע המורה להתעמלות כמו לאחר תאונת דרכים. שערו היה פרוע, בגדיו מונחים עליו ברישול, אך הנורא מכול, היו אלו שתי עיניו שאותן נעץ בי, כאילו הייתי נהג המכבש שניסה למרוח אותו על הכביש. </p>
			<p class="text">"כפי שאתם משחקים, אתם תעופו מן התחרויות כבר לאחר המשחק הראשון," פלט בזעם, וכשהוא פוסע לעברי, בתאוצה של משאית לאיסוף אשפה, אירע הנס שהוכיח שלפעמים אלוהים מגיע בזמן לשיעור. הייתה זו אחות בית הספר, סטלה, שהפריעה לשיעור, ומבלי לקבל את רשות המורה, שילבה במפתיע את ידה בזרועי, ומשכה בי אל מחוץ למגרש.</p>
			<p class="text">"תשתדל מאוד מאוד שלא להרגיז אותו היום," הזהירה אותי.</p>
			<p class="text">"המנהל?" נבהלתי.</p>
			<p class="text">"לא. זה שוב אבא שלך," אמרה, והפעם בנימה מפחידה כמו לפני קריסת תקרה, "הוא הגיע היום עם פרצוף של גפרור."</p>
			<p class="text">ליד שער בית הספר נבהלתי לדעת עד כמה צדקה. אבא עמד שם מעבר למדרכה כאילו המתין למשלוח חדש של יערות. </p>
			<p class="text">"בוא," אחז בי ללא כל חמלה, ומשך בי עמו אל עבר שני עצי האלון שגבהו צמודים זה לזה, כאילו עלו יחדיו מעציץ אחד.</p>
			<p class="text">במהלך כל הדרך הקצרה התקשה לנשום, ואף שהשתעל פעמיים, לא הצליח לשחרר את הסתימה בגרונו. לבסוף, כשהשעין גבו לשני עצי האלון התאומים, כבר נדמה היה שאחזה האש בשתי עיניו.</p>
			<p class="text">"שמעתי שהפרצוף הזה, ספדי, הזמין אותך לשיחה," פלט לעברי בנימה כמעט משטרתית.</p>
			<p class="text">"קוראים לו אדון ספדי," נרתעתי מנימת קולו.</p>
			<p class="text">"מה רצה ממך האיש הזה," הוסיף בקולו הגס.</p>
			<p class="text">"סיפר לי על ילדים שנולדו ללא צעצועים."</p>
			<p class="text">"מאיפה הוציא את הטמטום הזה," הגיב בבוז קולני.</p>
			<p class="text">"פחדתי לשאול."</p>
			<p class="text">"מה עוד רצה ממך הפרצוף הזה?"</p>
			<p class="text">"סיפר לי על אנשים בודדים שמתפללים לתינוקות שיעירו אותם בלילות."</p>
			<p class="text">המבט האלים שנעץ אבא בחזית בית הספר דמה לפטיש סלעים המחפש הר.</p>
			<p class="text">"אילו סבא שלך היה עדיין בחיים, היה מאושר להפוך את הספדי שלך לעץ."</p>
			<p class="text">כששבנו ללכת, שוב התקשה לנשום, וגם כשפגע באבן שכמעט וחיבלה ברגלו, פלט אנחה קלושה שלא דמתה בכלום לקללה. הדרך המוזרה שנכנסנו לתוכה לא דמתה לכלום, ובוודאי שלא לכביש אספלט, אלא לשביל משובש, סלול מאבני חצץ זעירות ודוקרניות.</p>
			<p class="text">"כאן עוברות בדרך כלל רק עגלות," פלט בבוז, ולפתע, כמו נרתע אף הוא מן המקום העלוב שתעינו אליו, הפתיע אותי במבט האחר, והכמעט חייכני, שנתן בי, "אולי אתה צודק, בוא נסתלק מכאן."</p>
			<p class="text">כביש האספלט הרחב והרועש שנכנסנו אליו הפתיע לא רק אותי, אלא אף את אבא, שבחן בסקרנות תמוהה את בתי העסק הרבים והבניינים הגבוהים שמעליהם, מבלי יכולת לזהות את המשך הדרך.</p>
			<p class="text">"כדאי שננסה משם," רמז אל עבר פתח סתמי, ומאוד לא מרשים, שדמה לפתחה של מנהרה.</p>
			<p class="text">אף שהמקום שנכנסנו אליו הפתיע במראה הבתים המטופחים שבו, והעצים הטריים שהקיפו את חצרותיהם, לא נשברה רוחו של אבא.</p>
			<p class="text">"היית רוצה אולי לאכול?" נדהמתי מן החמימות האבהית שעלתה מגרונו.</p>
			<p class="text">"מעט."</p>
			<p class="text">"זה מספיק."</p>
			<p class="text">מכאן, החלה השנאה נושרת מפניו, ואף שעדיין לא הצליח לחייך, עצר בשלווה תמוהה ליד שני פועלי עירייה שעסקו באותה שעה בכריית שוחה עמוקה ליד פנס רחוב ישן.</p>
			<p class="text">"הגענו," שמעתי את הכרזתו.</p>
			<p class="text-no-hazacha">עמדנו ליד מבנה נמוך, צר מידות, ששלושה עצי איקליפטוס עבים חונקים אותו מכל עבר, ומאיימים לפרוץ פנימה מבעד לשני אשנביו.</p>
			<p class="text">"כאן מטגנים את הדגים הטעימים ביותר בכל העיר," החמיא למקום, ומבלי להחזיק בי הפעם, נכנס ראשון פנימה.</p>
			<p class="text">המסעדה למרות מידותיה הצרות, הכילה ארבעה שולחנות שניצבו צפופים זה לזה כמו לפני פינוי דירה. מסביבם התארכו על פני הקירות מדפי מתכת, צפופים אף הם, ועליהם אוסף מפתיע של אבנים קטנות עתיקות, שכאילו נלקחו מהריסותיהם של בניינים ישנים. אך המפתיע מכול, שאבנים עתיקות אלו הדיפו ריח של בגדים שזה עתה נמשו ממכונת כביסה.</p>
			<p class="text">המסעדה הייתה ריקה מסועדים, למעט אדם בחלוק לבן ובכובע ליצני, שישב ליד אחד השולחנות ועיין בגיליון נייר. מיד כשהשגיח באבא, מיהר לקפל את הגיליון לכיסו, וליווה את שנינו אל השולחן הצמוד לחלון, שענפים לא מעטים מעץ האיקליפטוס הסתירו ממנו את אור היום.</p>
			<p class="text">כשהתיישב אבא על הכיסא, מיהר להציג בפניי את בעל הכובע הליצני.</p>
			<p class="text">"זה בעל המסעדה, שמעון, אבל אתה יכול לקרוא לו כמוני, סימון."</p>
			<p class="text">"ומי התכשיט הזה?" חייך בעל המקום לעברי.</p>
			<p class="text">"הילד שלי," השיב אבא, ומיהר להוציא, להפתעתי, את המקטרת האבודה מכיסו והניחה על השולחן.</p>
			<p class="text">"הוא אינו דומה לאמא שלו," כיווץ לעברי את עיניו.</p>
			<p class="text">"האישה ההיא אינה האמא שלו," הגיב אבא במבוכה.</p>
			<p class="text">"כן, כן," גמגם ושלף פנקס קטן מכיס חלוקו, "ומה להציע לכם."</p>
			<p class="text">"לי כמו תמיד," אמר, "והילד ישמח לחביתת ביצים עם הרבה גבינה מלוחה."</p>
			<p class="text">"וסלט?" שאל.</p>
			<p class="text">"היית רוצה?" פנה אבא לעברי.</p>
			<p class="text">"מעט," מלמלתי בבושה.</p>
			<p class="text">"וספל גדול של שוקו," ליווה את בעל המסעדה אל עבר המטבח. </p>
			<p class="text">לאחר שעזב בעל המסעדה, שוב התעננו פניו של אבא וכשהוא בוחן בקוצר רוח נרגז את המקטרת שבידו, נדמה היה לי שהכיר סוף־סוף לראשונה בכישלונו.</p>
			<p class="text">"הבוקר, לאחר שעזבת לבית הספר, ביקרתי אצל אמא."</p>
			<p class="text">"אתה חוזר הביתה," לא הצלחתי לחסום את השמחה שעלתה מגרוני.</p>
			<p class="text">"לא כל כך מהר," שב הייאוש לקולו, וכשהוא מקרב את המקטרת אל עיניו, עקב אחר הנזקים שהותירו שיניו "בצינורית היניקה", כפי שהגדיר אותה פעם בפני אמא.</p>
			<p class="text">"סיפרה לי שאתה כבר ילד גדול," הצליח לבסוף גם לחייך, כשבאותה פתאומיות תחב את המקטרת לפיו והחל לנגוס בה באכזריות.</p>
			<p class="text">מלצרית צעירה, ומאוד כחושה בגזרתה, התייצבה ליד השולחן.</p>
			<p class="text">"מה להציע לכם?" שאלה.</p>
			<p class="text">אבא, מבלי לחייך לעברה, הציץ אל עבר המטבח.</p>
			<p class="text">"תזרזי שם את סימון, הוא כבר יודע."</p>
			<p class="text">מיד כשעזבה, נכנס זוג זקנים, ובכבדות, שלא נועדה לעורר כל חמלה, התיישבו ליד השולחן הסמוך לכניסה.</p>
			<p class="text">"כן, אמא שלך מאוד צודקת," שב והתפעל ממראה פניי, "אתה באמת כבר ילד גדול."</p>
			<p class="text">לא האמנתי למראה עיניי. אבא הניח כף יד אוהדת על כף ידי.</p>
			<p class="text">"הנה החביתה לילד," שבה המלצרית והתייצבה בפנינו.</p>
			<p class="text">"והסלט?" נזף בה ברכות.</p>
			<p class="text">"אני מיד חוזרת."</p>
			<p class="text">גם בפעם זו לא יכולתי לטעות. ידו נטתה לרעוד.</p>
			<p class="text">"מעולם לא שאלת אותי מדוע קוראים לך אורן."</p>
			<p class="text">"זה שם יפה."</p>
			<p class="text">"הנה גם הסלט," הניחה המלצרית את הצלחת לידי, "וזה השוקו."</p>
			<p class="text">"והדג?"</p>
			<p class="text">"אדון סימון הבטיח שבעוד כמה רגעים," קדה בפניו והסתלקה.</p>
			<p class="text">פניו של אבא התרככו לאִטם. בפעם זו החליק באצבעותיו על המקטרת החבולה, וכמעט התפתה לנשק לנזקים שגרם לה.</p>
			<p class="text">"אורן היה השם של הדוד שלך."</p>
			<p class="text">"דוד," נדהמתי, "אמא מעולם לא סיפרה לי."</p>
			<p class="text">"אני זה שדרשתי ממנה להסתיר זאת ממך," עיוות את שפתיו קודם שהמשיך, "כן, היה לי אח תאום."</p>
			<p class="text">"והיכן הוא היום?" התקשיתי לשאת את הכאב שבקולו.</p>
			<p class="text">"במקום שבו התחיל סבא שלך, לשרוף את העץ הראשון."</p>
			<p class="text">את קולו השבור קטעה המלצרית הכחושה, שהתייצבה בשלישית ליד השולחן.</p>
			<p class="text">"הנה הדג," הפתיעה את שנינו בחיוך המתוק שבו חשפה בפנינו את שיניה, "אדון סימון ביקש לומר לך שהפעם הוסיף לדג רוטב מרוקאי חריף. וזו המאפרה, למרות שאדון סימון טוען שלא ביקשת אותה היום."</p>
			<p class="text">משהו התפתל בלשונו, קודם שהשיב.</p>
			<p class="text">"אין לי בה כל צורך גם עכשיו," אמר.</p>
			<p class="text">שוב לא חזר לדבר באחיו התאום. את כל מרצו השקיע תחת זאת, בצלחת האוכל, שבה התנפל בסכין שבידו על הדג המת. גם את הצ'יפס טחן ללא חמלה כאילו היו אלה בעלי חיים שעדיין פרפרו בין שיניו.</p>
			<p class="text">גם לאחר שסיים לאכול, נותרה הסכין בידו.</p>
			<p class="text">"ריקי."</p>
			<p class="text">הנערה הכחושה מיהרה להגיע.</p>
			<p class="text">"קפה שחור," הניח רק אז את הסכין מידו.</p>
			<p class="text">כשעזבה, שוב עלה הכאב מגרונו.</p>
			<p class="text">"אמא שלה מתה כשהייתה רק בת שנתיים," ליווה מרחוק את גופה הכחוש של המלצרית.</p>
			<p class="text">"ואבא שלה?"</p>
			<p class="text">"כשנה לאחר מות אמה, סיפר לסבתה שיוצא הוא לשני חודשי מילואים, ורק לאחר כמעט שנתיים קיבלה משגרירות ישראל בפרו את הבשורה שהוא טבע באיזה שהוא אגם."</p>
			<p class="text">"הנה הקפה," הניחה בפניו.</p>
			<p class="text">"ריקי," עצר בה הפעם אבא בידו, ובכמעט חיוך הציג אותי בפניה, "זה הבן שלי, אורן, כלומר הבן היחידי."</p>
			<p class="text">"כן, אדון סימון סיפר לי עליו," הסתכלה בי בחביבות מפתיעה, שהציגה בפניי שוב את שיניה המתוקות, "ילד מאוד נאה."</p>
			<p class="text">"בהחלט נאה," הסכים עמה בהתלהבות פתאומית, "איך אפשר אחרת. הוא ירש הכול מאמו. כן, הכול מאמו," האריך בדיבורו.</p>
			<p class="text">גם הפעם לא הצליח לעצור בעד כף ידו ששבה ונשלחה לעברה.</p>
			<p class="text">"אדון מרכוס," פלטה בקול.</p>
			<p class="text">"היא אהבה אותי עוד קודם שהתחתנו," התוודה ללא כל בושה.</p>
			<p class="text">המלצרית הצעירה לא פלטה כל הגה, ועם זאת נמלטה ללא כל סיבה גלויה.</p>
			<p class="text">הוא הטה ידו אל עבר מקצת מענפי האיקליפטוס שאיימו לפלוש פנימה מבעד לחלון, והחליק עליהם באצבעותיו.</p>
			<p class="text">"כן, אמא שלך היא זו שהתעקשה שאקרא לך בשם של דודך המת," חזר על דבריו, "האמינה שכך אלמד לסלוח."</p>
			<p class="text">הוא המתין במקצת עד שהחלו הדמעות זולגות מעיניו.</p>
			<p class="text">"זה היה ביום רביעי," החלו המילים מאבדות את דרכן מגרונו החוצה, "כשאחי אורן רצה דווקא באותו יום להוכיח לכולנו שהוא כבר ילד גדול, ויצא לבדו אל היער לאסוף פטריות. כמעט שש שעות חלפו עד שסבתא שלך הבינה, שהבן שלה עדיין לא חזר. השליכה את סחבת הרצפה שהחזיקה בה באותה שעה, וכשהיא שוכחת את נעליה בבית, רצה אל תוך היער. ככה יחפה, אך זה היה כבר מאוחר," עצר אבא בקולו, ומבלי להסס הפעם תפס במקטרת וכמעט הצית אותה בגפרור שלא היה בידו, "אנשים מעטים שנמלטו משם, סיפרו על ציידים צהובים שקוטפים ילדים כפי שקוטפים פטריות בר ומשליכים אותם למשאיות. זה היה כפי שסיפרתי לך ביום רביעי. וזה גם היה אסונה של סבתא שלך," כיווץ לרגע את עיניו במאמץ נואש לחסום את הדמעות שהוסיפו לזלוג מעיניו, "היא רק לא ידעה, שהציידים הצהובים אוספים גם נשים מבוגרות ששכחו את הנעליים שלהן בבית. בלילה, כששב סבא שלך מכריית התעלות, לא המתין שאספר לו דבר. עם לפיד בידו ועם המגפיים המטונפים שעמם שב מן העבודה, יצא אל היער לחפש שם את השניים. כששב, לא אמר כלום," פקח אבא רק אז את עיניו, "הוציא מקטרת ישנה מכיסו, ועם המגפיים לרגליו, העלה בה אש והתיישב אילם על הכיסא. לא זעק. גם לא קרע דבר בבגדיו, רק שתק, והצית שוב ושוב אש במקטרת. בבוקר, כשקמתי מעל המיטה, הייתה מיטתו של סבא שלך ריקה. מצאתי אותו בכורסה והמקטרת עדיין עשנה בין שיניו. גם אז כמעט ולא אמר כלום, ואת המעט שאמר, סינן מפיו כדוחה ליחה שהצטברה בגרונו. למה לקחו לי דווקא את הילד החכם שלי."</p>
			<p class="text">כשהשתתק אבא, כבר היו לו פנים של יתום.</p>
			<p class="text">"ריקי!" צרח.</p>
			<p class="text">"כן," הגיעה במרוצה.</p>
			<p class="text">רגע ארוך התקשה לדבר. כנגד זאת, בחן את פניה כמו הייתה תבשיל חם שהונח בקערה על שולחנו.</p>
			<p class="text">"בת כמה את?" פלט לבסוף.</p>
			<p class="text">"אדון מרכוס, אתה בוכה," נבהלה.</p>
			<p class="text">"את יכולה ללכת," ביקש.</p>
			<p class="text">"ולכן ביקשה אמא שתקרא לי בשם אורן?" שאלתי.</p>
			<p class="text">למרות ששתק, לא הצליח לעצור את המילים שנמלטו מבין שפתיו.</p>
			<p class="text">"בכדי שלא אצטרך גם אני לשרוף יערות, כשאמצא יום אחד את הנעליים שלך ריקות."</p>
			<p class="text">כשהתרומם ממושבו, כבר היה קולו שקט וכנוע.</p>
			<p class="text">"ריקי," קרא לעברה.</p>
			<p class="text">"כן," שבה, ועדיין הייתה נרגשת.</p>
			<p class="text">"את החשבון."</p>
			<p class="text">כשחזרה והחשבון בידה, תחב ידו לכיסו האחורי והוציא משם ארנק רזה.</p>
			<p class="text">"ומה עם התשלום על ארוחת הילד?" בחן נפתע את החשבון.</p>
			<p class="text">"אדון סימון אמר שהארוחה של הילד היום על חשבון הבית."</p>
			<p class="text">אבא הציץ בדומייה אל עבר פתח המטבח, וכשהוא מוסיף שטר נוסף מארנקו, נתן בידה.</p>
			<p class="text">"סליחה על הצעקות ריקי."</p>
			<p class="text">את המשך הדרך עשה אבא במתינות מפתיעה. גם כשבאנו אל רחוב עליז, עשיר בבתי שעשועים, לא איבד כלום מן הרוגע התמוה שאחז בו. כך גם הצליל המפתיע שבקולו.</p>
			<p class="text">"שמעתי מאמא שמישהו חושב שאתה תהיה אולי משורר."</p>
			<p class="text">"המורה לתנ"ך," שמחתי לבשרו.</p>
			<p class="text">"מנין לו לדעת?" לא הצטרף להתלהבותי.</p>
			<p class="text">"בגלל שאני מדקלם יפה מכולם את נבואות החורבן של הנביאים."</p>
			<p class="text">"נביאים," איבד בפתאומיות את הרוגע שבפניו ונעץ בי עיניים קרות, "הייתי נותן לך עכשיו סטירת לחי."</p>
			<p class="text">רק ליד חנות דגים, שבעליה עמד וניפץ בפטיש של עץ את ראשו של דג מפרפר, השגתי אותו. עדיין עמד שם נסער, אך מקולו עלתה נימה אומללה של חרטה.</p>
			<p class="text">לא ידעתי כיצד להרגיעו.</p>
			<p class="text">"אבא," שבתי והתנצלתי בפניו, "גם המורה לתנ"ך כועס לפעמים על הנביאים."</p>
			<p class="text">"עכשיו זה כבר לא חשוב," התעלם ממני. </p>
			<p class="text">את המשך הדרך מחנות עריפת ראשי הדגים, עשה אבא בפיזור דעת ממש, כאילו שכח את עצמו בחנות לעריפת הדגים. גם כששב לדבר, נדמה שלא זיהה את קולו, והתאמץ לשכנע את עצמו שאכן קולו הוא זה.</p>
			<p class="text">"אמא בוודאי סיפרה לך שעוד מעט תלון אצלי כמה ימים," מלמל בלחש, כמו חשש עדיין לשמוע את עצמו.</p>
			<p class="text">"אמא?"</p>
			<p class="text">"היא זו שהציעה," מיהר ואמר.</p>
			<p class="text">"למה?"</p>
			<p class="text">"היא טוענת שכבר קשה לה לסחוב את הבטן המכוערת שלה."</p>
			<p class="text">רק אז הצליח להשתלט במקצת על עצמו, אך משהו עדיין כרסם בתוכו. תחב ידו לכיסו, ואף שידעתי שגם הפעם התאווה לשלוף את המקטרת משם, חזר בו, אם כי באטיות מדאיגה. ידעתי שאותם תינוקות שאבדו ביערות עדיין רודפים אותו. ואכן, לא התבדיתי.</p>
			<p class="text">"האם שמעת על נביא כלשהו שהצליח להציל תינוקות מתוך יערות בוערים?" </p>
			<p class="text">"סבא לא חי בימי התנ"ך," הזכרתי לו.</p>
			<p class="text">"הייתי נותן לך עכשיו סטירה שנייה."</p>
			<p class="text">כברת דרך לא קצרה עשינו בשתיקה, קודם שהניח ידו על כתפי, ובנימת קול שעדיין לא דמתה לקולו, הכריז, "אני מצטער, ילד." </p>
			<p class="text">מצאתי עצמי עומד לצדו ומשקיף בשורת העציצים שטיפחה אמא על מעקה האבן של החצר.</p>
			<p class="text">"כל כך הרבה עציצים," נעצבתי לשמוע את צליל הגעגועים שעלה מגרונו.</p>
			<p class="text">"ועכשיו גם שתלה שם ורדים חדשים."</p>
			<p class="text">"ותמיד קינאתי בהם," הוסיף קולו ונסדק.</p>
			<p class="text">"מדוע?"</p>
			<p class="text">"כי אמא אהבה אותם יותר מאשר אותי."</p>
			<p class="text">החיוך האבל שבו ליווה את דבריו, העיד ששכח שאני עומד לצדו.</p>
			<p class="text">"היה שם פעם גם שיח גבוה של יסמין," הצטער עליו.</p>
			<p class="text">"הוא כבר מת," נזהרתי שלא להאשים אותו.</p>
			<p class="text">"הוא הזכיר תמיד לאמא את כל אלה שהשאירה שם בטוניס."</p>
			<p class="text">מעולם לא נראה נפול וכחוש כבשעה שדיבר על ארץ מוצאה של אמא.</p>
			<p class="text">משעה זו לא היה מי שיציל אותו מידי עצמו. אף לא הוא. תחב ידו לכיסו בתקווה למצוא שם לפיד חי, אך כל שהוציא מכיסו לא היו אלא מטבעות קטנים של כסף.</p>
			<p class="text">"הנה שם בסוף הרחוב של הדגים, יש איזה שהוא צריף. שם תמצא גלידה טובה."</p>
			<p class="text">זה הספיק לו להימלט מפניי, מבלי לחבק אותי גם הפעם.</p>
			<p class="text-no-hazacha">לא רדפתי בעקבותיו, אלא עקבתי נדהם אחר האופן שבו הפך מאבא לעוף פורח שהשיל מאחוריו במנוסתו את זנבו. אמא צדקה. אבא שכח לעלות במשקל. מין תינוק שחדל לינוק, עד שבוקר אחד התעוררה אמו ומצאה את החיתולים ריקים.</p>
			<p class="text">ואולי היה זה התינוק שחלחל לתוכי, והעיר בי את זיכרון הלילה הנורא, שבו חזר אבא פרוע ומבולבל עם בגדים כמעט קרועים כמו לאחר ריב שיכורים. אמא לא צריכה הייתה לנחש שהגיע מבית המרזח של סיבוני. הוא הריח כמו חבית יין שצלל לתוכה. פרץ את הדלת בבעיטה, ומבלי שסגר אותה מאחוריו, הזהיר באגרוף קמוץ את אמא, שלעולם לא תגהץ לו את הבגדים. "ואפילו לא את סוליית הנעליים." שתשאיר אותו סתם ככה. כמו עץ שמחכה לגפרור. את המילה גפרור ביטא כמו ציטטה ממגילת "איכה".</p>
			<p class="text">ואמא צייתה. הוציאה לו ספל חריף של קפה, וליוותה אותו תחילה לאסלת חדר השירותים. שם הקיא. מחדר השירותים הצליחה אמא לחלץ אותו רק לאחר שפרצה את הדלת. אבא לא האמין למראה עיניו. "מתי חזרת?" שאל את אמא. כך, לבסוף גם נרדם.</p>
			<p class="text">עוד באותו לילה ליוותה אותי אמא למיטה. התיישבה לצדי וביקשה שאסלח לאבא. "איש שראה כיצד רוצצים ראשי תינוקות, רק מפני שחשבו שהם דגים, לעולם לא יהיה מסוגל לספר אגדות לפני השינה." ואז, כמו תמיד, לפני שהייתה פורצת בבכי, שבה לספר לי על סבתה הגדולה מטוניס.</p>
			<p class="text-no-hazacha">רק לאחר שנעלם אבא, נדהמתי מערכו הענקי של הכסף שתחב לידי. בוודאי יספיק לשלושה כדורי גלידת פטל, הוספתי לשכנע את עצמי בעושרי.</p>
			<p class="text">מיהרתי לטפס אל הקיוסק של הללי הקירח, אך שם המתינה לי הפתעה מפחידה, זקנה שכאילו נמלטה זה עתה מהלוויית עצמה. פנים מצומקות, חרוכות למחצה מצִדן השמאלי, שהזכירה לי את הסבתא המבהילה של אמא שבטוניס. כיסתה את גופה התחתון בסמרטוטים, והתחננה בפני העוברים והשבים לתת נדבה, "לזקנה שהרופאים גנבו לה את שתי הרגליים." לאחר שנכותה לא העלתה כל תמורה, התפשרה על "חתיכת לחם וגבינה." אך כשגם זה לא שינה דבר בקופסת הפח, הציעה את הפרס הקדמון, "צדקה תציל ממוות". לבסוף הסתפקה במילה אחת, "כלבים". </p>
			<p class="text">רק אז התמתחה אל הקיר שמאחור, הסירה מעליה ללא בושה את הסמרטוטים, וחשפה זוג רגליים חדשות שצמחו לה בוודאי בינתיים מתחת לזפת המדרכה. רגליה היו מלאות בבשר חולה, שהסתיימו לבסוף באצבעות מלאות בציפורניים שחורות, שכל זבובי השכונה הספיקו בוודאי לסעוד מהן.</p>
			<p class="text">רגליים עצובות אלו, הן שהזכירו לי שוב את בכיו הפתאומי של אבא, והמקטרת, שכמעט וגרס אותה בין שיניו, והסיפורים המבהילים שסיפר לאמא, על רגליים יחפות של תינוקות שחיפשו את הנעליים שלהם ביערות האבודים של סבא, ואולי גם להם צמחו ציפורניים שחורות שחיפשו זבובים. </p>
			<p class="text">ופתאום, כשנדמה היה לי שגם אני בוכה, השלכתי את כסף הגלידה לקופסה של הזקנה ונמלטתי אל עבר ביתו של אבינועם, כשאני קורא לעברה בשם שגם אותו למדתי מפיו של אבינועם, "מג'נונה".</p>
			<p class="text-no-hazacha">ביתו של אבינועם שכן תמיד בשכנות טובה לצד מכל האשפה השכונתי. אלא שבאותה שעת צהריים, כשהגעתי, הופתעתי לגלות שהבית זז ממקומו ימינה, או שמא היו אלה פועלי העירייה שלא השיבו את המכל למקומו הקבוע. הבית, עשוי היה מחומרים שמהם גם התקינו את עגלת הסבלים של רושדי. קורות של עץ מסוקס ועבה, שאפילו רצועות הזפת שהוטלאו עליו, לא היו מצילים אותו מהגפרורים הזועפים של סבא. </p>
			<p class="text">להפתעתי, אבינועם, שלמרות שהבית היה מכוער ומדיף תמיד ריח של שתן ישישים, התגאה בו ואף הכריז בהתלהבות שאיש מבני משפחתו לא ייפגע מרעידת האדמה הקרובה, שעליה ניבא חכם בית הכנסת שלהם. כנגד זאת, את הסדק המסוכן בקיר המטבח, שמבעדו השתלשלו בלילות עכברים רעבים, תלה אבינועם בפלישת שלוש משפחות אשכנזיות לשכונה, שבגללן הפך אלוהים שנית את סדום ועמורה. הוא לא הסתפק בעונש זה, אלא הזהיר ואמר, שאילו ירדו שלוש משפחות אלו עם יעקב ובניו מצרימה, לא היה פרעה מחכה ארבע מאות שנה, אלא דוחף להם עוד באותו יום את הצפרדעים לתחתונים, וזאת, הרבה לפני שהיה מצליח משה רבנו לבטא בפניו את המילה הגסה, "אל שדי". </p>
			<p class="text">כמעט ארבע שנים מאז שאבינועם ואני הפכנו לידידים בלב ובנפש. זה קרה בעקבות העוון המתוק שעשיתי, כלשונו, בשעה ששיקרתי לשוטרים, שמעולם לא ראיתי את התימני הזה עם הברט השחור גונב את התחתונים האדומים של גברת שכטר מעל חבל הכביסה. "ובכלל הם לא היו אדומים, ואפילו לא היו להם חורים כמו אצלנו הילדים," הצלחתי לשכנע אותם לשחרר אותו מחבל התלייה ולהסתפק באזהרה בלבד. </p>
			<p class="text">מאז אימץ אותי לחבר הכי נאמן, שרק לו הוא מספר סודות, ובערבים, כשהיה מנהל מלחמות עם ילדי הכורדים, היה מרשה לי לשאת את האבנים הקטנות לרוגטקה שלו. הוא גם הכריז, כמעט בכל יומיים, בפני ילדי השכונה, שאם יתנפלו עליי האינדיאנים מהסרטים של ג'ון ויין, הוא יטפס ללא כל פחד על החמור של אבשלום העגלון, ויחסל את כולם. "ואפילו בלי האקדח של ארול פלין," הניף את אגרופו בשבועה אל־על, כשהוא מניס בדרך זו בבהלה גם שני זבובים נדהמים שרחרחו מסביב לנחיריו. בפני אחותו היפה, הציג אותי כמי שהציל אותו מחבית הזפת הרותחת, שלתוכה איימו השופטים האשכנזים לטבול אותו.</p>
			<p class="text">כפרס על הצלתו, לימד אותי מאז כיצד גונבים מחבלי הכביסה של האשכנזים, לא רק תחתונים, אלא גם את החזיות של בתולות אשכנז. את כל השלל היקר הזה לא הציע למכירה אצל משפחות עשירות, אלא לבית היתומים של "אנוסי משהד", ואף זאת ברבע מחיר. "זה פטנט כנגד עונשו של אלוהים," הסביר לי, "כי כשמוכרים בזול ליתומים, אלוהים מפרש זאת כגמילות חסדים." </p>
			<p class="text">אבינועם מעולם לא השתמש במילה המלוכלכת לגנוב, "אלא לקושש אבדות," בלשון החרטומים של התימנים. גם את שוד שתי קופות הצדקה, שנקבעו בחזית בית הכנסת "בבא תמא", לא הגדיר כחטא, אלא כמצווה "להתיר אסירים מכלאם," כך הגדיר את מצבם האומלל של מטבעות הכסף באפלת כלובי המתכת. </p>
			<p class="text">לימים חזר בו ממצוות שחרור אסירים, והחליף אותה במצוות "מתן חסד לעניים", שזו מצווה חשובה אף יותר מן התורה, מה שהביא אותו לקושש מטבעות גם מקופת הצדקה של בית הכנסת "ע"ש צופיוף".</p>
			<p class="text">מעולם לא הבנתי כהלכה את שפת החרטומים של התימנים, ובעיקר של אבינועם, שאותה הצליח להגות לאחר מאמץ רב, ותמיד בקיתונות של ריר שהתיז, כגשמי ברכה, על הסובבים אותו. אמו, שלא כשאר הבריות, התלהבה מנכותו זו של בנה, ואף הזכירה לנשים, שהספיקו בינתיים לשכוח, שגם משה רבנו הזקן היה מגמגם, אך זה לא הפריע לו להשתמש בפני פרעה הרשע במילה המגעילה, כינים.</p>
			<p class="text-no-hazacha">כמו בשאר הביקורים שלי בבית הזפת שלהם, גם הפעם הייתה זו אמו של אבינועם שפתחה בפניי את הדלת.</p>
			<p class="text">"אתה שוב פה?" חסמה בגופה את הפתח, "אתה לא יודע שהיום הוא יושב בבית הכנסת ובוכה על חורבן הבית?"</p>
			<p class="text">לא הבנתי, כיצד אפשר להגדיר את צריף הזפת שלהם, כבית ששווה לבכות עליו. אך אם כך היא טוענת, למרות שהתקרה כמו גם קירות העץ המכוערים עדיין עומדים על תִלם, אז החלטתי לשקר לה גם אני.</p>
			<p class="text">"אבא לקח אותי היום לקולנוע."</p>
			<p class="text">"דווקא היום כשכל כך הרבה יהודים בוכים," גערה בי.</p>
			<p class="text">"זה לא סרט על השמן והרזה שכולם צוחקים בו," גיחכתי על בורותה.</p>
			<p class="text">"אז בטח סרט עם בחורות בלי מכנסיים," לעגה לי ולאבא.</p>
			<p class="text">"בכלל לא," שמחתי שהתחלתי להרגיז אותה, "זה סרט על פילים, שכמו הנמרים, מלמדים גם אותם ליטול ידיים לפני הארוחה." </p>
			<p class="text">"למה לא," הדפה אותי בכמעט רקיקה לאחור, "ולפני הארוחה בטח מלמדים את הפילים של אבא שלך להניח תפילין," ומבלי שהמתינה לתגובתי, סגרה עליי בבוז את הדלת.</p>
			<p class="text">את אבינועם ידעתי שלא אמצא בוכה על בית שעדיין קיים, אלא במקום המסתור בו מחביא הוא את שלל האבדות שקושש במהלך היום מחצרותיהם של האשכנזים, קודם שהציע אותם למכירה ליתומי השכונה.</p>
			<p class="text">אלא שבפעם זו מצאתי אותו ממורמר ונרגז, כאילו מעולם לא נולד ענק.</p>
			<p class="text">"היית צריך לראות את הפרצוף העמלקי של המורה שלנו לטעמי המקרא," העלה את שמו, כאילו חזר זה עתה מטקס קבורתו, "איך שנכנס לכיתה, כבר היה לעמלק הזה פרצוף של המן. דפק עם היד הזקנה שלו על השולחן, ועוד לפני שהספקנו לפתוח את הספרים, הוציא לעינינו את החגורה מהחורים של המכנסיים שלו, וצעק על כל אחד ואחד, שאם יתפוס מישהו מאיתנו מקושש עצים בשבת, או סתם בוזז סמרטוטים לפני התפילה, הוא הראשון שיחד עם אלוהים יתלו אותו על עץ הכי גבוה בחצר. ואם העץ יישבר, לא נרגע הבלעם הזה והוסיף להתיז ריר מלא בטבק מן הפה, יבשל אותנו בארבע מיתות בית דין עד שתצא נשמתו. ככה, בלי רחמים. כמו שמבשלים אצלו בבית פרה לאחר שהוציאו לה את הנשמה. </p>
			<p class="text">הפרעה הזה לא האשים אותי, אבל הסתכל עליי בעיני המשקפת שלו, כאילו בא אצלו אדון שכטר ולחש לו על האוזן הסתומה שלו, שאני זה שקוששתי את כובע הסמרטוט שלו מחבל הכביסה."</p>
			<p class="text">"אבל למה ארבע מיתות," ניסיתי להרגיע אותו, "הרי מתים רק פעם אחת."</p>
			<p class="text">"זה בגלל שלמקוששים יש, כמו לחתולים, תשע נשמות."</p>
			<p class="text">"וכל האש הזו בגלל כובע סמרטוט אחד?"</p>
			<p class="text">"לא רק," לעג לתמימותי בחיוך של מנצחים, "אלא גם בגלל עט הדיו הזה שבזזתי מהשולחן של רושם השטרות, אדון מועלם," משך מכיסו עט ציפורן מהודר.</p>
			<p class="text">"איך הצלחת לגנוב את זה," התפעלתי מאומץ לבו, "כולם יודעים שהעיראקי הזה שומר אולר במגירה."</p>
			<p class="text">"לא אומרים לגנוב אלא לבזוז," מיהר לתקן אותי, "ובכלל זה לא היה קשה. אדון מועלם תמיד שמן, ואנשים שמנים כל הזמן הולכים להשתין."</p>
			<p class="text">"ואתה לא פוחד שאלוהים יתפוס אותך?"</p>
			<p class="text">"אתה חושב שאני כזה טיפש כמוך," בז לבורותי, "אני בוזז רק בזמן שגם אלוהים הולך להשתין."</p>
			<p class="text">"ואם פעם אלוהים יתחרט ולא ילך?" הזהרתי אותו.</p>
			<p class="text">דומה שעל אפשרות מדאיגה זו לא חשב.</p>
			<p class="text">"אולי הפעם אתן את העט הזה במתנה לאיזה יתום בחינם," בחן בעצב את העט, וכשהוא עדיין חושש מעונשו של אלוהים, מיהר לעזוב, אף מבלי להיפרד ממני, בכדי לבכות עם שאר המתפללים על בית הזפת של אביו, מבלי ששניהם יודעים שהוא עדיין עומד על תלו.</p>
			<p class="text-no-hazacha">אבינועם אולי צדק. עמלקים כמו המורה שלו לטעמי המקרא, קיימים לא רק אצל התימנים. זה אולי מסביר מדוע אמא עדיין לא סלחה לעצמה, והמשיכה לשכנע את עצמה ששיח היסמין לא מת. גם שאר העציצים הדאיגו אותה באותם ימים. הייתה יוצאת לעתים לפני השינה לחצר, ומבטיחה להם את שלומם. בבוקר קיימה את הבטחתה. השקתה אותם מתוך דלי נקי במים צלולים, ונשבעה בפני מרת ארואסטי, שזיהתה כבר עלים ירוקים אחדים בשיח היסמין, "ואפילו פרח אחד לבן," השתכרה מאושרה החדש. אלא שמרת ארואסטי לא יצאה, כמו אמא, מכליה. "זה הכול בא לך בגלל הבטן הזו," שבה לגעור בה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">ואולי צדקה אף היא. אמא אמנם הוסיפה להשקות את העציצים בבוקר, אך לא אחת שכחה להמתיק לי את הקקאו בסוכר. כשניסיתי להעיר לה על כך, הפכה גם לחירשת. הסתגרה לא מעט בחדר השירותים, והנעימה לעצמה שם את הזמן במנגינה עתיקה שהגיעה אליה אולי במעטפה מטוניסיה.</p>
			<p class="text">הבטחתי לעצמי שהערב לא ארגיז אותה. לא אספר לה על הארוחה הטעימה שאכלתי עם אבא במסעדה של סימון. גם לא אגלה לה, שאבא כמעט בכה כשביקש מהמלצרית הצעירה סליחה. אמא בוודאי לא תיפול בפח. היא תנחש מעצמה, שאבא השתעשע לא מעט עם ידה של המלצרית ואפילו צבט אותה. בתנועה נימוסית תוציא את המטפחת מכיסה ותפלוט לתוכה קללה, שאולי גם היא הגיעה אליה באותה מעטפה מטוניסיה.</p>
			<p class="text">אלא שליד עץ האיקליפטוס, שמקצת מענפיו העתיקים גלשו אל חצרה, הפתיע אותי קולה של מרת ארואסטי.</p>
			<p class="text">"איפה היית?"</p>
			<p class="text">"בקולנוע עם אבא," העלמתי גם ממנה על האמת.</p>
			<p class="text">"איזה קולנוע, רמאי," הזהירה אותי, "רק עכשיו יצא מפה אבא שלך."</p>
			<p class="text">"אבא?!"</p>
			<p class="text">"והיית צריך לראות עם איזה פרצוף יצא המסכן הזה," דיברה בו בחמלה אנושית מפתיעה, "כאילו השתין עליו אלוהים."</p>
			<p class="text">"ואמא?" הצצתי אל עבר חלון הבית האפלולי.</p>
			<p class="text">"כשאלוהים משתין על מישהו, כולם נרטבים."</p>
			<p class="text">זו, אפוא, הייתה המנגינה שהגיעה אל אמא במעטפה מטוניס.</p>
			<p class="text">"ואיפה היא עכשיו?"</p>
			<p class="text">"תתפלל לאלוהים שלא תעשה איזה שטויות," הנידה ראשה בדאגה, קודם שבעטה ברגל כיסא שעמד לצדה.</p>
			<p class="text">השקט רק הקשיח את מבטה, וכשפזלה אל עבר השמיים, חששתי שאלוהים עומד לאבד את אחת משתי עיניו.</p>
			<p class="text">"ככה זה היום העולם, כשאלוהים שוכח שהוא אלוהים," שבה לאיים על השמיים, "אנשים גונבים איזה לחם, מה לעשות, רעבים. אבל האלוהים הזה, מה יש לו לגנוב לנו את התינוקות מהלול, עוד לפני שלמדו לצעוק אמא."</p>
			<p class="text">הספק הפך לוודאות מבהילה. אלוהים איבד גם את עינו השנייה. "ואמא שלך, רחמנות, כל מה שרצתה, זה לשמור על האפרוח שלה חי בלול," נעצה מבט נוסף בשמיים, בתקווה שהפעם תשאיר את אלוהים גם בלי שיניים.</p>
			<p class="text">וכל אותה שעה לא השגיחה בכעס שבו פצעה את שפתה התחתונה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">אמא לא הכריזה בפעמון על שובה. הייתה זו הדלת שהניחה פתוחה מאחוריה, שהביאה את מרת ארואסטי לזרז אותי לשוב הביתה. "ואל תשכח לתת לה הפעם נשיקה," ליוותה אותי בחמלה.</p>
			<p class="text">הבית היה אפלולי, למעט אור החשמל שהדליקה אמא בפרוזדור. מצאתי אותה נאחזת בשתי כנפות החלון, כמו תומכת את כל הבית מקריסה.</p>
			<p class="text">"מה רצתה ממך?" שאלה מבלי שהצליחה להבליע את צליל התחינה בגרונה.</p>
			<p class="text">"מי?"</p>
			<p class="text">"מרת ארואסטי."</p>
			<p class="text">"קיללה את אלוהים."</p>
			<p class="text">"למה דווקא היום?"</p>
			<p class="text">"בגלל שטורף חטף לתרנגולות המסכנות את האפרוחים שלהן מהלול."</p>
			<p class="text">הקדרות שבה הפכה פניה לעברי, כמו גם חוסר האונים שבו חיבקה אותי, לא הצליחו לכסות על הדמעות שבעיניה.</p>
			<p class="text">"ואני, ילד, כל כך רציתי שתהיה לך אחות."</p>
			<p class="_1">*</p>
			<p class="text-no-hazacha">הבוקר נפתח לא בתרועה רמה, ואם לדייק, נדמה היה שעדיין לא השתחרר מציפורני הלילה. אף שאמא נטשה את החלון, נותר החלון פתוח, וזה אִפשר ללילה להוסיף ולפלוש פנימה. תחילה היו אלו פניה של אמא שנתלשו מדיוקנן, ובעקבותיהן הכורסה שנדמה היה שכוח דורסני כתש אותה. אמנם לא שכחה להעמיד לי את ספל הקקאו על שולחן המטבח, אך מעבר לכך, כפת הלילה את ידיה מלהמשיך.</p>
			<p class="text">רק כשיצאתי מחדר השירותים, התחוורה לי האמת. נורת החשמל נסדקה והשחירה.</p>
			<p class="text">כך חלף הבוקר.</p>
			<p class="text-no-hazacha">את הדרך לבית הספר עשיתי בדומייה מוחלטת, מבלי להתיר אפילו לסוליות הסנדלים לחוש במגע הקרקע. בכל אותה שעה, הוספתי לייסר את עצמי, על שלא קמתי בלילה ושכנעתי את אמא להרשות לי לתמוך, תחתה, את הבית מקריסה.</p>
			<p class="text">באותם רגעים חשתי כאותם דובי קוטב שכולים, המסוגלים למוטט קרחונים מבסיסיהם, בתקווה למצוא את גוריהם. ואמנם, כשחלפה באותה שעה חתולה חלושה לידי, בעטתי בה בפראות מפחידה שכמעט הפכה אותה לחולדה.</p>
			<p class="text">זה היה הרגע, שכמו סבא, זממתי להחזיק לפיד בוער בידי ולהיכנס איתו לחורשת בית הספר, כשזעקותיו של אבינועם מאחור, השיבו אותי לשפיותי.</p>
			<p class="text">"תסתכל על האמא הזו, רוצה להרוג אותי," חלף בבהלה על פניי.</p>
			<p class="text">מאחוריו דלקה אמו, כשפטיש העץ לריסוק דגים מוגבה בידה. עיניה הזועפות העידו בוודאות, שחיפשה להוסיף את ראשו של בנה לתפריט סעודת ליל השבת.</p>
			<p class="text">"חכה, חכה," הבטיחה לו את כל שבעת מדורי הגיהינום, "תראה כבר איזה פרצוף ישאיר ממך אבא שלך, כשיחזור."</p>
			<p class="text">כשהשגיחה בי, ידעתי בבטחה שהחליטה להוסיף גם את ראשי לשולחן המשפחה.</p>
			<p class="text">"וגם אתה, מה אתה צוחק," זרקה לעברי, "אתה חושב שאתה יותר טוב ממנו?"</p>
			<p class="text">הפתאומיות שבה נרגעה, ולרגע אף התפתתה לחייך, הוכיחה עד כמה דייק המורה השמן לתנ"ך, שטען שלא רק עבדים יצאו ממצרים, אלא גם משוגעים.</p>
			<p class="text-no-hazacha">זה היה הרגע שבו השתוקקתי לשוב הביתה, לחבק את אמא ולהבטיח לה, שלעולם לא ארשה לאלוהים לטרוף את האפרוחים מתוך הלול.</p>
			<p class="text">וכל כך שמחתי על החיבוק החזק שתעניק לי אמא, עד ששכחתי את כל כללי הזהירות וירדתי ללא כל התראה אל הכביש, כשרק ערנותו של הנהג הצילה אותי מלהפוך הארון של עצמי. "חמור!" עוד הספיק לברך אותי, קודם שהמשיך עם רכבו בנסיעה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">כך הגעתי באותו בוקר אל בית הספר.</p>
			<p class="text-no-hazacha">את השיעור הראשון פתח המורה השמן לתנ"ך בסערה כמעט מלחמתית, כאילו זה עתה נולד אל תוך ספר "שופטים". בגיר לבן ומושחז שרטט על גבי הלוח השחור את מסלול מנוסתם של כנופיות הפלישתים, שנבהלו מאימתו של שמשון הגיבור. בהתלהבותו התוקפנית גם מנה כמאתיים גוויות, שלא עמדו מול כוח מחלפות שׂער ראשו של אותו ענק יהודי. סערת הקרב הזו שאליה נסחף המורה, גם גרמה לו ברגע של אובדן עשתונות, לירות בשגגה את הגיר החד אל עבר הדלת, שבאותה שעה ממש נפתחה לרווחה, והציגה לראווה את ראשו של השַמָש, שעוד קודם שהצליח להישמר לנפשו, ספג במצחו כמו גוליית הפלישתי, את הגיר הקטלני שהטביע המורה במצחו. ואז, כשהתפללנו כולנו, שהמורה יסיים, כדוד, את המלאכה, ויכרות את ראשו העמלקי של השרת הישועי, נתקף המורה תחת זאת, בבהלה, ובכניעה מבישה ביקש את סליחתו של הפלישתי. התבטלות זו, היא שגם הביאה את המורה להסגיר אותי לידיו של קורבנו ולעזוב עמו את הכיתה.</p>
			<p class="text">בחצר, לא הסתיר מפניי השַמָש את רשעותו.</p>
			<p class="text">"עכשיו כבר יעשה ממך המנהל זבוב," שב ומשך בי ללא רחם באוזני.</p>
			<p class="text">"למה?" נבהלתי.</p>
			<p class="text">"חכה תראה מי פה המנהל," חזר על איומיו הנושנים.</p>
			<p class="text">רק ליד דלת לשכת המנהל, הניח השַמָש לאוזני ומתח בגאווה את כתפיו מעלה.</p>
			<p class="text">"עם פרצוף כמו שיש לו היום, נראה איזה עין יוציא לך ראשונה," הכריז, ומבלי להמתין לפתיחת הדלת, עזב את הפרוזדור.</p>
			<p class="text">רגע ארוך המתנתי, נפחד ממש, ואף שלא הקשתי על הדלת, עלה קולו של המנהל כבד ודוחה מאי־פעם.</p>
			<p class="text">"להיכנס."</p>
			<p class="text">פתחתי בנימוס את הדלת, ואף שפסעתי בזהירות פנימה, לא הגביה לעברי את פניו. הוסיף לעיין בריכוז נרגז בתיק אחד התלמידים, מבלי שהאיר לי הפעם פנים.</p>
			<p class="text">"תמתין שם בינתיים," הסיט עיניו אל עבר הכיסא. </p>
			<p class="text">מבטו המריר, חסר החמימות, העיד שהפעם צדק השרת כשקונן על גורל שתי עיניי. ידו של המנהל אחזה בעט, שמראהו דמה הפעם למראהו של אזמל. גם כששב לדבר, לא עלתה מגרונו כל נימה של בשורה.</p>
			<p class="text">"אתה יודע מדוע הוצאתי אותך מהכיתה?" נעץ בי את מבטו, שלא היה רחוק ממבטו של משחיז סכינים, ומבלי שהמתין לתמיהתי, הוסיף באותה נימה מבשרת רעות, "האבא שלך התפרץ לביתי אתמול בערב."</p>
			<p class="text">"אבא," כמעט וצעקתי.</p>
			<p class="text">"היה רגע שכמעט הזעקתי את השוטרים."</p>
			<p class="text">אף שניסיתי להגיב, הצלחתי בקושי רק לנשום.</p>
			<p class="text">"איים להפיץ עליי האשמות מכוערות בפני כל המורים."</p>
			<p class="text">כשהתרומם, לבסוף, מכיסאו עדיין היה נסער. נבהלתי לגלות שמכל קומתו הננסית לא נותרה אלא פיסה של עניבה כחולה. אף שניסה באותה שעה לשלוף את קופסת הסיגרים מכיסו, לא הצליח להגיע אליה באף לא אחת משתי ידיו.</p>
			<p class="text">"מיד לאחר שהסתלק, צלצלתי לאמא שלך."</p>
			<p class="text">"היא לא סיפרה לי," מלמלתי בקול חלוש, כשבכל אותה שעה נבהלתי לגלות שגם מעניבתו לא נותר כלום.</p>
			<p class="text">"מה כבר יכולה אמא לספר לילד שלה, על תינוק שרוצחים אותו עוד קודם שנולד."</p>
			<p class="text">גם הניסיון השני להעלות את קופסת הסיגרים מכיסו, לא צלח.</p>
			<p class="text">כשפנה אל החלון והשקיף בעדו בחצר הטקסים הריקה, כבר עלה העשן מפיו ודבק כריר בשמשת החלון. משהו בתלות החלושה שבה נשען אל החלון, לא העידה על הסערה שאיימה להתפרץ מתוכו. גם קומתו האבודה, ששבה בינתיים למידותיה הגמדיות, לא העידה על השאגה שפרצה כקריסת סכר נהר, מגרונו.</p>
			<p class="text">"שמעת פעם על צעצועים עצובים שממתינים מזה שנים לתינוק," צעק לעברי, כאילו איים להצית שדה קוצים שתעיתי לתוכו, "ואפילו דובון חמוד מצמר כבשים," הפכה לפתע שאגתו ליבבה חלושה.</p>
			<p class="text">רק אז השגחתי במאמץ המפחיד שבו ניסה לנגב במטפחת את משקפיו.</p>
			<p class="text">"ועכשיו, לך כבר," פרצה מגרונו תחינה נוראה.</p>
			<p class="text">בדרכי לשוב אל הכיתה, עצרה בי האחות סטלה, שבאותה שעה ממש חזרה, להפתעתי, מכיתתי.</p>
			<p class="text">"אני יודעת הכול," חיבקה אותי בחמימות פתאומית, "וגם ביקשתי מהמורה לשחרר אותך מיד עם הצלצול להפסקה הארוכה, אבא יחכה לך באותה שעה ליד השער."</p>
			<p class="text-no-hazacha">אלא שאבא לא המתין לי באותו יום, גם לא בימים שבאו לאחר מכן. לא שאלתי את אמא על התנהגות חשודה זו, כפי שהיא נמנעה באותם ימים לדבר אודותיו בנוכחותי. המשיכה, תחת זאת, בניסיונותיה הנואשים להשחיל את גופה אל תוך שמלת השבת הישנה.</p>
			<p class="text">ואפשר שנואשות זו היא שהביאה אותה לידי החלטה לשוב ולייצר ריבות.</p>
			<p class="text">"הרבה נשים מתגעגעות לריבה שלי," החמיאה לעצמה באדישות מעוררת חמלה. "בעיקר הילדים שלהן."</p>
			<p class="text">"אבל הרופאים אסרו עלייך פעם לייצר ריבות," הזהרתי אותה.</p>
			<p class="text">"בינתיים הבראתי מאז," השיבה ללא כל נימה של אושר.</p>
			<p class="text-no-hazacha">ודווקא באותם ימים, שבהם גמלה בה ההחלטה לשוב ולייצר ריבות, החלו נופלים עליי, בפתאומיות אכזרית וחסרת חמלה, כל מכות מצרים. תחילה היו אלה מורי בית הספר, שכמו על פי צו אחד, החלו לנהוג בי באדישות פוגעת, ומהם אף התעלמו ממני לחלוטין. הכאיב לי מכולם המורה השמן לתנ"ך, שחדל משום מה להאמין בעתידי כמשורר עברי, ואף דחה לא מעט מן העבודות והחיבורים שהגשתי בפניו. הוא אף החל מדגיש, בעט אכזרי, את האכזבה מעתידי, והציע לאמא לשקול מחדש את העברתי לבית ספר אחר.</p>
			<p class="text">אך המכה הנוראה מכול, והיא שאולי הביאה אותי להשלים עם גירושיי האפשריים מבית הספר, ספגתי בשיעור ההתעמלות הכפול של יום רביעי בשבוע. מיד עם תחילת השיעור, ועוד קודם שהגיע המורה להתעמלות, הופיע שמואל גגיוף, וכשהוא אינו מצליח לעצור בעד הריר האלכוהולי הרפואי של מרפאת השיניים, בישר אותי, כמי שמתענג על כל מילה ומילה שהוציא מפיו, שהוחלט לסלק אותי מנבחרת בית הספר למשחקי "המחניים", ולהחזיר אותי לתפקידי הקודם, כמלקט הכדורים מרחבת החורשה. "ובכלל," סיים לפשוט מעליי את עורי, "הגרביים האדומות שלך, הן בכלל גרביים של בנות."</p>
			<p class="text">גם החלל השחור והריק שהותירו רופאי השיניים החרוצים בלסתו העליונה, לא ניחם אותי, ובוודאי שלא לאחר שהגיע המורה להתעמלות, שכמעשה ראשון, טפח בהערכה על שכמו של שמואל גגיוף, קודם שדרש משאר התלמידים להכין עצמם לריצת הבוקר. "אני מקווה ששמואל מסר לך, שמכאן ואילך עליך להמתין לנו בחורשה," העיר לעברי, אם כי נשמר, שלא כשמואל גגיוף, שלא לפלוט ריר מפיו.</p>
			<p class="text-no-hazacha">במהלך כשבועיים וחצי, מאז גירושי מנבחרת בית הספר, ובמהלך כל שיעורי ההתעמלות, התמקמתי על ענף עבה של עץ בחורשה, והתעלמתי, למרות כל הנזיפות והאיומים, ממרבית הכדורים שנבעטו אל תוך החורשה. שם, על הענף העבה גמלה בי ההחלטה האמיצה, על פי עצתו של אבינועם, להלשין בפני מנהל בית הספר על המורה להתעמלות, שמרד בסמכותו וסילק אותי מן הנבחרת. גם אגלה בפני המנהל, שראש הנבחרת גגיוף העמלקי, מקלל את השחקנים, ולפעמים אפילו בערבית, עם ריר אלכוהול רפואי.</p>
			<p class="text">מיד עם צלצול הפעמון להפסקה הארוכה, ולאחר שהשתנתי בצריף השירותים, מיהרתי לטפס בגרם המדרגות שהוליך ללשכת מנהל בית הספר, כשעל המדרגה הכמעט אחרונה, עצר בי השרת ישועה, ולהפתעתי, בקול חלוש ועצוב, שאל, "איפה?"</p>
			<p class="text">"למנהל," לא הסתרתי על כוונתי.</p>
			<p class="text">"לא שמעת?" נותר קולו עגום כשהיה.</p>
			<p class="text">"מה?"</p>
			<p class="text">"אדון ספדי כבר לא יחזור לבית הספר."</p>
			<p class="text">"איך," התקוממתי בקול, "אבל הוא מנהל."</p>
			<p class="text">"היה," ליווה אותי במתינות על פני המדרגות מטה, "עד שסילקו אותו בשבוע שעבר."</p>
			<p class="text">"אבל למה?" מיאנתי להשלים.</p>
			<p class="text">"אומרים בגלל שלכלך איזו אישה שעבדה אצלו בבית."</p>
			<p class="text">כשעזבתי את השַמָש, ידעתי שנגזר גורלי ללקט עד תום השנה את הכדורים בחורשה. אך כואב מכך, לא ידעתי כיצד לבשר לאמא על גירושו של המנהל מבית הספר. מאז שיחתה הטלפונית עמו, התמעטו פניה כאילו שאבה השפופרת נתח גדול מלחייה.</p>
			<p class="text">בשובי לכיתה, פגשה בי שוב אחות בית הספר סטלה, שאחזה בי בידה.</p>
			<p class="text">"ראיתי ששוחחת עם אדון ישועה."</p>
			<p class="text">"הוא סיפר לי על אדון ספדי," השבתי בקול חלוש.</p>
			<p class="text">"כן, סיפור עצוב," חזרה על דבריי, מבלי להסתיר על העצב שעלה גם בלחייה, "וכל זאת, מפני שאנשים אינם יודעים לסלוח לאנשים עצובים, שגרים כל הימים לבדם עם ארגז מלא של צעצועים," הוסיפה לחנוק את הרעד הפתאומי שעלה מגרונה, כשצלצול הפעמון קטע את דבריה.</p>
			<p class="text">עם תום הלימודים, וכשאני מהסס אם לשוב הביתה ולגלות לאמא על הבשורה המרה, השגחתי סמוך לברזייה במורה השמן לתנ"ך, מסתודד נרעש ומריר עם אחות בית הספר, ומנסה בתנועות ידיים חסרות נימוס להסביר לה דבר מה. קרבתי אליהם בהיחבא, ונדהמתי לשמוע את המורה מדבר ללא הרף, ובמילים שאף לא אחת מהן נלקחה מן התנ"ך, אודות אישה, שעל פי נימת לשונו, הייתה אמו של המן הרשע. "ועכשיו תבוא המכה החדשה הזו וגם תגיד לנו עם איזה מכנסיים להגיע ללמד." להפתעתי, התברר, שגם דעתה של האחות סטלה לא הייתה פחות מבזה משלו. "זה בדיוק גם מה ששמעתי עליה מאחות בית הספר, שאותו ניהלה."</p>
			<p class="text-no-hazacha">לקראת צהריים, כשהגעתי הביתה, הציף הריח המתוק של מרקחת הריבה את הבית. אמא ישבה על הכיסא במטבח והמתינה לריבה החמה שתצטנן במְכל. מעליה, על אדן החלון, ניצבו צנצנות ריקות לא מעטות.</p>
			<p class="text">"איחרת היום," אמרה, בחוסר עניין. "הלכתי לאט," שיקרתי לה.</p>
			<p class="text">שוב חזרה לשתוק, ואף ששבה ובחשה את עיסת הריבה בכף העץ הארוכה, הוסיפה להחריש. היה זה צלצול הטלפון שהקפיץ אותה ממקומה. הגביהה את השפופרת לאוזנה, אך כל רחש לא עלה מעבר לקו.</p>
			<p class="text">"זו כבר פעם שנייה," המהמה עם עצמה בנימה לא מעטה של דאגה.</p>
			<p class="text">"מי זה היה?"</p>
			<p class="text">"סתם טרדן," השיבה באותה נימה מדאיגה.</p>
			<p class="text">ממראה הכתמים שהוסיפו והבעירו את לחייה, חששתי לספר לה על גירושו של מנהל בית הספר, כמו גם על אמו של המן, שמינו אותה לנהל תחתיו את בית הספר. כנגד זאת, לא התאפקתי, וכשאני נשמר שלא לבכות הפעם, גיליתי לה על סילוקי מנבחרת בית הספר. האמנתי שאמא תתפרץ באיומים, ותבטיח לי שעוד מחר תגיע לבית הספר ותרוצץ את ראש הנחש, בדמות גגיוף העמלקי, אך להפתעתי המרה, הגיבה אמא כמעט באדישות, ובנימה מעליבה של שביעות רצון מפתיעה.</p>
			<p class="text">"וזה בדיוק מה שהביא את אבא שלך ואותי לחשוב על האפשרות להעביר אותך לבית ספר אחר."</p>
			<p class="text">הכעס שגאה בי על כך שגם אמא ואבא השלימו עם ניצחונו של שמואל גגיוף והמורה להתעמלות, לא הפריע לה להמשיך ולפגוע בי.</p>
			<p class="text">"בית ספר הגון," ניסתה לשכנע את עצמה יותר מאשר אותי, "בית ספר שבו לומדים לא רק על אלוהים אכזר, שמצווה על זקן יהודי טיפש לשחוט את בנו יחידו, אלא שם גם תלמד כיצד להתקין שולחן, ואולי גם ארון, מלוחות פשוטים של עץ."</p>
			<p class="text">"אבל למה?" התחננתי.</p>
			<p class="text">"כי הגיע הזמן שגם לי פה בבית יהיה שולחן חדש," לא התאפקה וחיבקה אותי אליה בכוח.</p>
			<p class="text">"אל תבכי, אמא," חשתי את הרעד בגופה.</p>
			<p class="text">הרעיון התבוסתני של העברתי מבית הספר, מוטט אותה לבסוף.</p>
			<p class="text">"הייתי צריכה אולי גם אני, כמו אבא שלך, להיוולד באירופה."</p>
			<p class="text">"אמא," נבהלתי מן האבדון שאחז בה.</p>
			<p class="text">"ואפילו להישרף שם."</p>
			<p class="text">זו לא הייתה אמא שהכרתי כל השנים, אלא חסידה אומללה שביקשה לשוב אל טוניס האהובה, אך תששה במסעה וצללה בדומייה אל מצולות הים.</p>
			<p class="text">"אתה זוכר את הסבתא שלי בטוניס?"</p>
			<p class="text">"זו ששחטה את סבא שלך?"</p>
			<p class="text">"כי פתאום גם לי יש רצון להחזיק בסכין."</p>
			<p class="text">שלושה צלצולי טלפון הקפיצו את אמא ממושבה, אך עוד קודם שהספיקה לצעוק, "הלו!", נדמו.</p>
			<p class="text">"מישהו שם בטח בוכה בטלפון," הגיבה בחמלה עגומה.</p>
			<p class="text">"למה דווקא בטלפון?" נעצבתי מקולה המדוכדך.</p>
			<p class="text">"כי שם לא צריך לנגב את הדמעות."</p>
			<p class="text">אך מיד עם שהניחה את השפופרת מידה, התבררה לה טעותה. הגביהה שנית את השפופרת ועברה עליה במטפחת שהחזיקה בידה.</p>
			<p class="text">"אבא בטח הסביר לך שתצטרך לגור אצלו כמה ימים," לא נשמרה הפעם בצליל קולה ונחנקה.</p>
			<p class="text">"כן."</p>
			<p class="text">"עד שאחזור בריאה," נמנעה הפעם מלהציץ בבטנה הגדולה.</p>
			<p class="text">"כן."</p>
			<p class="text">"רק כמה ימים," הבטיחה.</p>
			<p class="text">"כן."</p>
			<p class="text">רק אז העזה לראשונה לנשום כהלכה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">במהלך כל יום הלימודים הבא לא שיתף אותנו איש מבין המורים בגירושו של מנהל בית הספר, ועם זאת, לא הסתירו מאיתנו את מבט החרדה לנוכח מינויה של הסבתא הנחשית כמנהלת תחתיו. מכולם, היה זה המורה הכחוש לגיאוגרפיה, שמיד, עם שהגיעה אליו הבשורה המרה על גירוש המנהל, נתקף בכאב נכותי ברגלו הימנית, והבוקר, כשנכנס לכיתה, כבר צלע בבטחה גם על רגלו השנייה. ואולי נכות מבישה זו, היא שגרמה לו, מיד עם שנכנס לשיעור, לתבוע מכולנו לעמוד על רגלינו עד שיתיישב על מושבו שבצד השולחן.</p>
			<p class="text">"כך עליכם לנהוג עם כניסת כל מורה." פקד עלינו, אך בנימה תמוהה שדמתה לקריאה לקרב.</p>
			<p class="text">"ומה אם אחד הילדים לא יקום?" התמרד, כדרכו, שמואל גגיוף.</p>
			<p class="text">"פשוט מאוד," הגיב המורה בהסכמה אילמת עם מרדנותו של בעל לסת הטרף החלולה, "אם התלמיד יתום, שיגיע למחרת רק עם סבתו, ולאו, עם שני הוריו."</p>
			<p class="text">ארבע פעמים קמנו באותו יום, אך בשיעור האחרון הייתה זו אחות בית הספר, סטלה, שנכנסה לכיתה, ומיד עם שהגיעה ציוותה עלינו למהר ולשבת.</p>
			<p class="text">"אני נאלצת להודיע לכם, שהחל ממחר, על כל תלמיד חובה להגיע ללימודים עם נעליים מצוחצחות, ציפורניים גזוזות, ושיניים שטופות במשחה."</p>
			<p class="text">גם הפעם הגיב שמואל גגיוף, אך הפעם אף קם ממושבו והעיר בנימה פוגעת של חוצפה.</p>
			<p class="text">"לנו בבית אין משחה. אנו מצחצחים את הנעליים רק במים," הכריז.</p>
			<p class="text">"אני מקווה שהמנהלת החדשה לא תשגיח בכך," הזהירה אותו, בנימה לא מעטה של חמלה.</p>
			<p class="text">"אני לא פוחד ממנה," הפתיע שמואל גגיוף את כולנו באומץ רוחו, כאילו שכח את עבודתם היסודית של רופאי השיניים, שהותירו מלוע הנמרים שלו בקושי סימנים של לסת מכרסמים.</p>
			<p class="text">"אתה אולי לא," הנידה ראשה בעצב, "אך אני חוששת שאמא ואבא שלך לא ישמחו להכיר את המנהלת החדשה."</p>
			<p class="text">זה היה הרגע, שבו כמעט וקמתי ממושבי, ועודדתי את שאר התלמידים להריע לכבודה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">במהלך כל הדרך הביתה, שמחתי על הגזרות החדשות שהטילה עלינו מנהלת בית הספר, ובעיקר על ביקור האימים שיעשו שני הוריו של שמואל גגיוף בלשכת המנהלת החדשה, ביקור שיסתיים ללא ספק בצפירת האמבולנס שיבהיל את שני הוריו לניתוח חירום.</p>
			<p class="text">את אמא מצאתי בהכנות קצרות רוח לפני יציאה מן הבית. </p>
			<p class="text">"אני לא יודעת מתי אחזור הערב," העירה לעברי, מבלי להסב אליי את ראשה. "אז אם אתה רוצה ללכת היום לחבר התימני שלך, ולחזור אפילו מאוחר, אני מרשה."</p>
			<p class="text-no-hazacha">ביתו של אבינועם, שלא כמו בביקור הקודם, ניצב הפעם איתן על רצפתו. גם הדלת, אף שהקשתי עליה לא בנימוס, לא קרסה. שוב היו אלו עיני הלביאה של אמו, שחיפשו דרך כיצד לבעוט בי החוצה.</p>
			<p class="text">"הוא לומד עכשיו," ביקשה לסגור עליי את הדלת.</p>
			<p class="text">"הניחי לו להיכנס," גער בה קולו של אביו ששהה פנימה.</p>
			<p class="text">בחדר הקטן מצאתי את אבינועם מכווץ בפחד ליד השולחן, ומאזין לניסיונותיו של אביו לסייע בידו בשיעורי הבית.</p>
			<p class="text">"תחכה שם, איפה שהחלון, עד שנגמור," הרחיק אותי באצבעו.</p>
			<p class="text">אדן החלון, לתדהמתי, היה חם, כאילו הסתירו מתחתיו פתילת נפט בוערת. התיישבתי על תקרת הפתילה, והתענגתי על הבישול האטי של בשר אחורי, כשבכל אותה שעה עקבתי, כיצד עומדת סבלנותו של אביו של אבינועם להתרסק על ראש בנו. "איפה הראש שלך, כשאני מנסה ללמד אותך משהו," חבט על עורפו. אבינועם לא שכח שהפוגע הוא אביו, ונשמר שלא להשיב באגרוף משלו. עיין, תחת זאת, בספר הלימוד, וקילל בוודאי, כמו אביו, את מחברו של הספר, שכמו גם את שאר הספרים, חיבר מחבר אשכנזי.</p>
			<p class="text">פעם סיפר לי אבינועם, שחכם בית הכנסת שלהם דרש בפניהם ואמר, ששעה שאלוהים שובר בגיהינום את ראשיהם של הרשעים, כל העוונות בורחים והעולם מתמלא, כמו כינים בנגיפים, עד שבאים תינוקות של בית רבן, ובעזרת מזמורי "תהלים", מדבירים את המחלות. "זו הסיבה," שב להתפאר בידענותו, "שכאשר סתם אשכנזי שובר את הראש, אפילו התינוקות שם בשכונה שלהם הולכים עם פלסטרים."</p>
			<p class="text">בינתיים, הצליח אביו לצאת סוף־סוף מכליו.</p>
			<p class="text">"מאיפה, לעזאזל, מצא המורה האורפלי שלך את כל השטויות האלו שבספר," חבט באגרופו על ספר החשבון הדק, "ובכלל, איזה מין חמור המציא את כל הטמטום הזה," הוסיף לקלל, וכשהוא תוחב את פיו לתוך אוזנו של בנו, צרח לתוכה כמו בתקיעת שופר של ראש השנה, "תשע נשים נכנסו לשוק. שש מהן ביקשו לקנות חמישה תפוחי אדמה כל אחת, ושלוש האחרות, רק שלושה תפוחי אדמה, עם כמה תפוחי אדמה יצאו התשע מן השוק, אם לאחת הנשים גנבו את הארנק עוד קודם שנכנסה לשוק?"</p>
			<p class="text">אבינועם לאחר שהתאושש מקריעת עור התוף של אוזנו, קימט תחילה את מצחו קודם שהפגין בקול את ידענותו.</p>
			<p class="text">"עם הרבה תפוחי אדמה," הכריז בקול.</p>
			<p class="text">"בטח עם הרבה," התפעל אביו מחוכמתו, "אבל אלה האורפלים, גם מתים לדעת עם כמה בדיוק."</p>
			<p class="text">"אז אולי... אולי... אולי עם מאה," הוסיף לסחוט את מצחו.</p>
			<p class="text">"איך מאה," גער בו אביו, "למה זה הכסף של אמא שלך? בקושי תשע נשים. ואם אחת מהן היא אשתו של שאול הזגג, היא בטח גם ברחה מבלי לשלם," ליטף, בלא מעט הנאה, את שתי פאותיו.</p>
			<p class="text">"אז אולי... אז אולי..." נותר הפעם אבינועם עם מצחו המקומט בלבד.</p>
			<p class="text">"בוא נראה מה החבר, החצי אשכנזי שלך, מבין," הפך פניו לעברי, והזמין אותי להצטרף לספסל.</p>
			<p class="text">רק לאחר שהשתכנעתי, שאביו אכן בוטח בחצי האשכנזי שבי, העזתי להציע פתרון.</p>
			<p class="text">"אני חושב שצריך קודם לברר לאיזו אישה גנבו את הארנק," הצעתי מבלי לקמט את המצח, "לזו שרצתה לקנות חמישה תפוחי אדמה, או לזו שרצתה רק שלושה."</p>
			<p class="text">"מה זה לבדוק," גער גם בי, "למה אני פה משטרה?" הוסיף, כשהייתה זו אשתו שקראה אליו מעבר לפרגוד המטבח.</p>
			<p class="text">"שכחת שהערב נותן חכם קראווני דרשה."</p>
			<p class="text">"אה, אלוהים, איך שכחתי," נזף בקול גם בעצמו, וכשהוא מחליף את הכיפה שעל ראשו בכובע קסקט חום, זרק אל עבר בנו, "נו טוב, שיהיו מאה תפוחי אדמה."</p>
			<p class="text">רק לאחר שעזב, התמתח אבינועם למידותיו הטבעיות של עוג מלך הבשן, טמן את המחברת והספר בילקוט הבד שלו, וקם אף הוא מעל הספסל.</p>
			<p class="text">"גם אני הולך, אמא, לשמוע את חכם קראווני," הערים עליה, ומשך בי עמו מחוץ לצריף.</p>
			<p class="text">ליד עץ הערבה הזקן עצרנו, אך הפעם לא מיהר אבינועם לחשוף את פתח מנהרת השלל ולהתענג על החפצים שבה, אלא הגביה עיניו אל צמרת העץ ומדד בדאגה את קומתו.</p>
			<p class="text">"אתה יודע," מלמל, כשהוא מוסיף ובוחן בחרדה לא מובנת את ענפי העץ, "לפעמים, כשאלוהים רוצה הוא יכול להתחפש אפילו לעץ הזה."</p>
			<p class="text">"מה עשית?" חשדתי בקולו הנפחד.</p>
			<p class="text">"גנבתי איזה שוקולד מהחנות של אבו סלים בפסח."</p>
			<p class="text">"ואתה חושב שמאז הוא זוכר?"</p>
			<p class="text">"בשביל זה הוא אלוהים," הוסיף להתבונן במראהו המאיים של העץ, כשלפתע התלהב מפתרון גאוני שצץ במוחו, "אתה יודע מה, אמכור לאבו סלים את השוקולד, כמו ליתומים, ברבע מחיר."</p>
			<p class="text">"ואתה חושב שאלוהים כזה טיפש," הזהרתי אותו.</p>
			<p class="text">"אז מה אתה מציע?" נסוג מרעיונו.</p>
			<p class="text">משהו בקולו המהוסס, הכמעט מתחבט, העיר בי לפתע רחמים על אמא. על האופן הנורא והנואש שבו חיבקה את בטנה הגדולה. </p>
			<p class="text">"שתחזיר לחנות את השוקולד," נדהמתי, לא פחות ממנו, לשמוע את הרעיון שעלה במוחי.</p>
			<p class="text">"השתגעת," נבהל מהצעתי, אך עוד קודם שנואש ממצבו, צץ רעיון שני במוחו, "אתן לו סתם כסף," הכריז.</p>
			<p class="text">"וכסף מאיפה?" חשדתי בו.</p>
			<p class="text">"מקופת בית הכנסת של בתי אונגרין."</p>
			<p class="text">"עכשיו באמת תיזהר שהעץ לא ייפול עליך."</p>
			<p class="text">"אז מה אתה בכל זאת מציע?" נאלץ הפעם להסכים עם דעתי.</p>
			<p class="text">"שתחזיר את הכסף לקופה."</p>
			<p class="text">"איך להחזיר," נבהל שוב מעצתי.</p>
			<p class="text">"הם יאמינו שזו תרומה."</p>
			<p class="text">דומה שלרגע הפך מוחו התימני, למוח של חצי אשכנזי.</p>
			<p class="text">"איך לא חשבתי על כך," התלהב מהפתרון, וכשהוא מעלה מטבעות אחדים מכיסו, שקל אותם בהנאה, "זה גם מה שאוהב אלוהים," הסתכל, והפעם בבטחה בענפי עץ הערבה, "גמילות חסדים."</p>
			<p class="text">רק אז השגחתי באפלולית הראשונה שירדה על הערב, ומיהרתי הביתה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">עוד מרחוק זיהיתי את אמא מתרפקת על העציצים, ולרגע האמנתי שניסתה לנשק שיחים אחדים מהם.</p>
			<p class="text">"אתה זוכר את שיח היסמין המת?" שאלה.</p>
			<p class="text">"אבא עד היום לא סולח לעצמו," מיהרתי לגונן על מעשיו.</p>
			<p class="text">חיוכה הלא צפוי הפתיע אותי.</p>
			<p class="text">"בינתיים השיח שב לחיים," בישרה אותי.</p>
			<p class="text">קולה רווי הגעגועים העיד, ששוב ביקשה כחסידת הבר לעופף אל בית אמה הישן בטוניס.</p>
			<p class="text">"שם אמא גידלה שיחי יסמין גם על הגג," התהרהרה פתאום, כאילו נחתה לפתע עם החסידה בין העציצים, "האמינה שהריח של היסמין יגרום לאבא לשוב ולאהוב אותה."</p>
			<p class="text">"אבא שלך לא אהב אותה?" נדהמתי מווידויה.</p>
			<p class="text">"חזר לאהוב אישה, שההורים שלו, בצעירותו, אסרו עליו להינשא לה."</p>
			<p class="text">"ואמא שלך?" חששתי מן הכאב שהביא אותה להיזכר גם באביה.</p>
			<p class="text">"השליכה לבסוף את כל היסמין מעל הגג."</p>
			<p class="text">היה זה ברור שגם את הלילה הזה לא תבלה במיטתה. אך, להפתעתי, כשקמתי בבוקר ממיטתי, קידמה את פניי בערנות תמוהה.</p>
			<p class="text">"מה שמה של המנהלת החדשה?" התעניינה.</p>
			<p class="text">"גברת מנהלת," הקפדתי בכבודה, "אך הרבה מן המורים קוראים לה נחש."</p>
			<p class="text">מעבר לכך, לא התעניינה עוד בכלום. אמנם, הציצה מפעם לפעם בבטנה הגדולה, אך מעבר לחריקת שיניים, לא נתנה דעתה לכלום. גם לא לאופן הרשלני שבו השלכתי את הילקוט על גבי. רק כשפניתי לעזוב לבית הספר, העירה רוח את אמא מאדישותה, היא התרוממה ממושבה למטבח ויצאה מתוכו עם צנצנת ריבה בידה.</p>
			<p class="text">"זה למורה שלך לתנ"ך."</p>
			<p class="text">"אבל הוא בזמן האחרון שונא אותי," התנגדתי, "ולא מפסיק ללכלך את המחברת שלי בדיו אדומה."</p>
			<p class="text">"ובכל זאת, הוא היחיד שהבטיח שתהיה משורר."</p>
			<p class="text">הפעם עלה חיוכה יפה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">דבר לא הונח עוד בספק. מאז שהחלה אמא להתנכר לבטנה הגדולה, הפך יחסה לכל הנוכח מסביבה, לעוין. עיניה נדדו ממאורותיהן ושיחרו לטרף. בעיקר שפכה את חמתה על הדירה והריהוט שבה, ולא אחת השתוקקה בלבה לארח בה את כל המכרסמים שבשכונה, ולהימלט מפניהם אל ארץ אחרת ומאוד מוכרת.</p>
			<p class="text-no-hazacha">כך, באחד מאותם ימים של געגועים אל בית אמא הישן, נפתח חלומה והפך לממשות. סיעת חסידות בר נחתה בהמון בחצר ביתה, ונשאו עמן את אמא במשט הפלאים אל ביתה הישן בטוניס. שם המתינה להם אמה, ולאחר שפיזרה לחסידות התשושות גרגירי תירס חצויים, התיישבה עם בתה על מדרגות הבית, ולגמו שתיהן ממשקה קליפות החרובים. במהרה הצטרפה אל שתיהן גם סבתא גזאלה לשתייה, ולאחר שקינחו בעוגיות סומסום קלויות, שבו שלושתן, והפעם על כנפי נשרים, אל ארץ הבחירה. </p>
			<p class="text">שם בארץ, ומבלי לחזור בתשובה, אימצה סבתא את מצוות אלוהים למחות את זכר עמלק עד לשרץ האחרון שבהם. חרף סלידתה מאשכנזים, הגיעה סבתא לשיעור ההתעמלות, שבסיומו תופיע מודעת ענק שחורה על שער בית הספר, שהמורה להתעמלות, קלמן בן רייזלה, ייעדר מן השיעורים עד תחיית המתים. על גורלו המר של שותפו הבלעמי, ייאסר על המורים לשוחח עם התלמידים.</p>
			<p class="text">גם אמא לא תטמון ידה בסיר, ומיד כשתגיע לאוזנה השמועה, שהמורה הדחלילי לטעמי המקרא של אבינועם, ניבא על פורענות המאיימת על ישראל, בשל ריח הזימה שמניחות מאחוריהן בחורות בחורשות הלילה, תמהר לפתוח בפטיש את ראש הצפרדעים של המומחה התימני לנבואות החורבן, ותצרח אל תוך מוח השרצים שלו, שלא ריח בתולות ישראל, אלא ניחוח הגרביים המסריחות של תלמידו, הוא המעכב את המשיח מלעלות על חמורו.</p>
			<p class="text">אז, ורק אז, תשקוט הארץ, כהבטחת אבינועם, ארבעים שנה, וסבתא גזאלה תוכל סוף־סוף לשכב בשלווה לצד בעלה ולבקש ממנו סליחה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">עוד הספקתי למצוא עצמי נשען לגזעו הכחוש של עץ ברוש, ומנסה לזהות את תלמידו העמלקי של המורה להתעמלות תלוי בצמרתו, כשצלצול הפעמון המתוק של בית הספר, בישר שהחמצתי את השיעור הראשון. </p>
			<p class="text">השיעור השני נפתח, לתדהמת התלמידים, בקול נכאים. המורה לגיאוגרפיה, שלמרות גילו הצעיר, כבר הספיק להקריח, ציווה על כולנו למהר ולסגור את ספר הלימוד, ותחת זאת, לעמוד שנית על רגלינו, אך הפעם לא לכבודו, אלא כפי שהסביר לנו, לזכרם של אלפי אנשים, ובהם רבבות תינוקות, שהר געש אכזרי, ומאוד מטורף, המטיר אש רותחת על כל התושבים שגרו למרגלותיו. אף שאיש מבני משפחתו לא נפגע באסון, הסיר את כובע הליצנים שהסתיר בו על קרחתו, והידק אותו לחזהו. "ואתם, חשבו לרגע על איזה שהוא צעצוע שהחזיק אחד התינוקות קודם ששטפה אותו האש," עודד אותנו לדמוע. </p>
			<p class="text">גם השיעור השלישי נפתח, לתדהמתנו, באסון, אם כי חמור פחות מקודמו. המורה לחשבון נכנס בסערה לכיתה, ומבלי שהמתין שנעמוד לכבודו, פתח במטר קללות על כנופיית שודדים שפרצה הלילה אל בית אמו, ולאחר שקשרו אותה בקרעי סדין לכיסא, ותחבו לפיה את סחבת הרצפה, גזלו ממנה את כל רכוש הדירה. "גם את מעט הכסף ששמרה לנכדים," לא חדל להתיז ריר וגידופים על אותם פושעים, שהיו כולם, לטענתו, "פליטי חוק השבות של מדינת היהודים הזו." הוא אמנם, שלא כמו המורה הקירח לגיאוגרפיה, לא האשים במישרין את אלוהים שהתחלק עם השודדים בשלל, אך הזהיר, כשהוא יורק הפעם אל תוך מכל האשפה, שאם כך שומרים עלינו הרבנים שלו, עדיף להחליף את הטלית והתפילין במנעולי פלדה שאינם עשויים מציציות של סיבי צמר זולים.</p>
			<p class="text">ועדיין לא נרגע, וגם לאחר שרקק בשנייה אל תוך מכל האשפה, התהלך מסביב לשולחנו כסכין המחפשת צוואר פרה, ואף שידע בוודאות, שאף לא אחד מאיתנו לקח חלק בפריצה, השליך דווקא עלינו את האשמה, וציווה על כל אחד ואחד מאיתנו להוציא גיליון נייר, והכתיב לנו, מבלי כל הכנה מראש שאלות, שספק אם מנהל בית הספר היה מסוגל להשיב עליהן כהלכה. </p>
			<p class="text">"כמה שודדים," הכתיב לנו בנימה של כמעט רקיקה שלישית, "צריכים להוריד פסנתר גנוב מהקומה החמישית, אם בכל קומה מתעלף אחד מהם, ובקומת הקרקע ממתינה לאחרונים ניידת משטרה." אף לא אחד מאיתנו הצליח לפצח את החידה, וכשאנו חוששים מהתפרצות חדשה של בנה של הנשדדת, הפתיעה אותנו האחות סטלה בבשורה מתוקה ובישרה אותנו, בשיניים מצוחצחות מאושר, שהמורה להתעמלות נפגע בניסיון מטופש להחליף נורת חשמל שרופה בביתו, ואת מקומו ימלא דווקא המורה השמן לתנ"ך. היא אמנם פגמה גם הפעם בשמחתנו, כשהרגיעה ואמרה, שאין כל חשש רפואי לחייו, מה שהביא אותי במפתיע לפתרון חידת הבחינה. שני שודדים בלבד נותרו עם הפסנתר בקומה השנייה, ושניהם הצליחו להערים על השוטרים, וחמקו באמצעות גלישה בצינור הביוב.</p>
			<p class="text">מיד עם הצלצול להפסקה המתנתי למורה לתנ"ך בחצר המשחקים.</p>
			<p class="text">"זו מתנה מאמא," הפתעתי אותו בצנצנת הריבה.</p>
			<p class="text">"ומה עם שאר המורים," השתאה על זכייתו.</p>
			<p class="text">"זה בגלל שהבטחת שאהיה בעתיד משורר."</p>
			<p class="text">"אולי," צינן במעט את נבואתו, "אך זה תלוי רק בך. ורק בך בלבד, אדון מרכוס הקטן. כי שירה אמיתית, היא תרגום זעקות למילים, ניסיון להצפין דמעות רותחות בתוך אותיות מתות."</p>
			<p class="text">ועדיין היה נרגש, ומבלי כל מבוכה, פתח את מכסה הצנצנת, תחב לתוכה את אצבעו הנפוחה ודחף לפיו נפח לא קטן מן הריבה.</p>
			<p class="text">"אה, ריבת תאנים," שב ותחב אצבעו פנימה.</p>
			<p class="text">צלצול הפעמון לתחילת השיעור, הציל את הצנצנת מפוגרום סופי.</p>
			<p class="text">את השיעור, להפתעת כולנו, ואולי לא מעט בהשפעת צנצנת הריבה שבכיסו, פתח המורה לתנ"ך, שלא על פי מתכונת הלימודים, אלא עזב את שולחנו, וכשהוא מתעלם מספר התנ"ך שעליו, קרב במלוא משקלו אל עבר הכיסאות שעליהם ישבנו, ובטון דיבור עוין, וכמעט אלים, האשים את אלוהים, על כל העוולות והפשעים שנעשו בהשראתו, ומנה אותם אחד לאחד לפנינו, כמו מסית מיסיונרי. </p>
			<p class="text">בעיקר שפך את כעסו, על שקטף ללא כל חמלה, את נשמתה של רחל אמנו היפה, "ודווקא בשעת הלידה," הוסיף וכמעט רקק אל עבר התקרה, "וכל זאת למה? מדוע לא יכול היה להמתין לפחות עד שימולו את בן אונה ביום השמיני. כן, כן," לא הניח לאלוהים לחמוק מכעסו, "אישה אומללה, שארבע־עשרה שנה המתינה ליעקב אהובה על מיטה ריקה באוהל קר, כשבכל זמן הנצח הארור הזה, לעזאזל, מוסיפה אחותה הבכורה להוסיף תינוקות חדשים להשבחת האומה. ואם זה עדיין לא הספיק לו, לאדון האדונים," החל ממש משתולל כאילו נתקף בדחף בלתי נשלט להשתין, "אולי צריך היה מישהו מנביאיו להזכיר לו, ואולי לא פחות מכך, גם לשאר חבריו הצרחניים, שכל העולם היהודי של אז שתק, כשיהודה בנו של יעקב ציווה לשרוף את כלתו תמר, על שהרתה ממנו." והוסיף והשתולל, מבלי שחס על החרדה שאחזה בכולנו, ושב והתרתח, ואיים באגרופו, ובזעם לא פחות ארסי מקודמו, לא רק על חוט החשמל שהשתלשל מן התקרה, אלא גם על חבריו המורים, שהחרישו אף הם כנגד מעשה הנבלה הזה, "כן, כן, גם לנו, בני יהודה המודרני הזה, חייבים לדחוף מסמרים למוח בכדי שנשוב ונזכור, שלא הנשים, אלא אנו, השועלים בני השועלים, הם אלה שקוששו את העצים מסביב לעמוד המדורה של תמר." ובאותה שעה, כשהוא מכריז על סיום השיעור לפני הצלצול, פתח שנית את צנצנת הריבה ועזב ראשון את הכיתה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">בכל הדרך הביתה, לא יכולתי להשתחרר מן החשד הוודאי שאמא טמנה למורה לתנ"ך סם מטשטש בצנצנת הריבה, שהביא בוודאי את אלוהים לגזור על אויבו האנטישמי החדש, תוספת של עוד מאה ושמונים גרם למשקלו ההיפופוטמי הנוכחי.</p>
			<p class="text">להפתעתי עם היכנסי הביתה, המתינה לי אמא עם סכין שבו בצעה ללא חמלה את כיכר הלחם. עטופה הייתה, שלא כצפוי, בשמלת השבת, אך לא היה בה להוליך אותי שולל. כל חגיגיות יהודית לא שפעה ממנה.</p>
			<p class="text">"נתת לו את צנצנת הריבה?" שאלה.</p>
			<p class="text">"כן."</p>
			<p class="text">"מה אמר?"</p>
			<p class="text">"שמשורר יהודי חייב לצעוק במקום לכתוב."</p>
			<p class="text">"אתה בטוח?" התעללה בעפעפיה.</p>
			<p class="text">"זה מה שאמר."</p>
			<p class="text">העפעוף הפך לתעתוע, והוא שהביא אותה להכיר בטעותה.</p>
			<p class="text">"גם ללא הריבה, הוא מאוד שמן," קבעה.</p>
			<p class="text">ועדיין התמודדה עם רוחה הרעה, ואף שהחליפה את שמלת השבת בשמלה עממית, נותרה חפורה בין צלעותיה, וארבה לכל המתחולל מולה. השיפור חל רק כשהוציאה את ראש הדג מתוך המקרר, והטיחה אותו על קרש הריסוק.</p>
			<p class="text">"המזוודה ארוזה," הכריזה על ייאושה.</p>
			<p class="text">ואז כיבה מישהו את אור החשמל ואמא נעלמה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">למחרת בבוקר השלימה עם מפלתה.</p>
			<p class="text">"בלילה הגיע אבא ולקח את המזוודה," אמרה.</p>
			<p class="text">יצאה אל החצר, מבלי להשגיח ששכחה להרתיח לי את הקקאו. לבשתי את הבגדים של אתמול, הצצתי בשולחן המטבח ומשלא מצאתי עליו כלום, הצצתי גם בילקוט, אך גם שם לא הניחה לי דבר.</p>
			<p class="text">לגמתי מעט מים, וכשיצאתי עם הילקוט לחצר, מצאתי את אמא מחזיקה ענף יבש משיח אחד העציצים.</p>
			<p class="text">"לאן אתה הולך?" שאלה.</p>
			<p class="text">"לבית הספר," השתוממתי על שאלתה.</p>
			<p class="text">"אה כן, כבר בוקר."</p>
			<p class="text">רק סמוך לשער בית הספר נזכרתי, שגם הבוקר שכחה לחבק אותי.</p>
			<p class="text-no-hazacha">השיעור הראשון נפתח בשמחה שאין עזה ממנה. שמואל גגיוף, שמשעה שהצליח במזימתו לגרש אותי מנבחרת בית הספר נדמה היה שגבה בעוד חצי מטר, הגיע הבוקר לכיתה, כמו ניצול מהתקפת חיידקים. עיניים מוגלתיות, גרון נפוח כצוואר תרנגול הודו, וחוטם זב ואדום כשל ליצן גמדי בקרקס. מיד עם התחלת השיעור, כשעדיין עומדים אנו על רגלינו לכבודו של המורה לחשבון, נפתחו ארובות השמיים ושמואל פתח בשיעול אדיר, שכמעט והדף את המורה אל מחוץ לכיתה. את המטח השני ליווה בגשם נדבות של ריר מורסתי, בכמות שהייתה מספיקה לרסס את מחצית מתלמידי הכיתה. </p>
			<p class="text">המורה לחשבון לא המתין לסופה הבאה, שהייתה עלולה בוודאי לאיים על קיומו של בית הספר כולו, ומיהר להזעיק בבהלה את האחות סטלה, שבעורמה שאין מופלאה ממנה, הצליחה לבלום לבדה את המגפה. מיהרה לחסום את החוטם הליצני, בסמרטוט כחול מלא בריח אלכוהול, וציוותה על המפגע המורסתי שלא לשוב ללימודים אלא רק באישור של רופא. אכן צדק הפעם השרת העמלקי, אדון ישועה, שטען, שרק ביום שלישי נזכר אלוהים שהוא אלוהים.</p>
			<p class="text">גם השיעור השני נפתח, כקודמו, בהפתעה. האחות סטלה נכנסה שנית לכיתה, אך הפעם מלווה באיש מאוד צעיר, ולא פחות מכך מאוד חייכני, שללא כל בושה ליטף בנוכחותנו את עורפה של האחות המאושרת. היא בישרה אותנו, בשמץ לא נסתר של שמחה, שהמורה השמן לתנ"ך לקה בהרעלת קיבה קשה, בשל מה ששיערה, צריכה לא מבוקרת של ריבה. את מקומו ימלא, והפעם הפך קולה לכמעט שיר מקהלה, "החבר השובב שלי, שלומי סלונים," הצהירה, וללא כל בושה הניחה אף היא את ידה על כתפו.</p>
			<p class="text">מיד עם צאתה, החליף החבר שלה את זהותו, ובמקום ממלא מקומו של המורה לתנ"ך, הפך בקולות גרוניים לחקיין חיות. תחילה הפחיד אותנו בשאגה של אריה, ובעקבותיה צרחת מלחמה של גורילה. ואז, כשכמעט והצליח להניס את אחד התלמידים בנביחה של לביאה, נפתחה הדלת שנית, ואל הכיתה נכנסה שוב האחות סטלה, והפעם בלוויית אבא. "אורן," הכריזה, מבלי להשתמש בכל צליל תזמורתי, "בבקשה עם הילקוט," ומבלי לחייך הפעם אל חברה השובב, יצאה עמנו אל מחוץ לכיתה.</p>
			<p class="text">ליד שער בית הספר נפרדה מאיתנו, ועדיין ללא כל חיוך.</p>
			<p class="text">"אני מקווה, אדון מרכוס, שהכול יעבור בשלום."</p>
			<p class="text">אבא נמנע מלהשיב, ומשך בי עמו אל מחוץ לתחום בית הספר.</p>
			<p class="_1">*</p>
			<p class="text-no-hazacha">את הדרך אל ביתו עשינו כשאבא מאבד, לתדהמתי, טיפין טיפין את נשימתו. פסע בזהירות, ולא אחת השתעל בצרידות. סמוך לספסל גן ניסה לנוח, אך התקשה לשבת, והמשיך הלאה. רק בפתחו של רחוב צדדי, ומאוד מוזנח, לא הסתיר עוד על מצוקתו.</p>
			<p class="text">"אני עייף," אמר.</p>
			<p class="text">הרחוב היה עני ודוחה, מאוכלס בבתים שמרביתם קרסו, והאחרים החזיקו בייאוש תקרה סדוקה מעליהם. מספר חסרי בית הציצו בנו מבין ההריסות, ואישה בלבוש מכובד ומרשים, עברה בין האומללים, ובעזרת גיליון נייר ניסתה לדובב אותם, אך על פי מראה פניה, לשווא. דומה שרק החתולים מצאו כאן בבטחה את ביתם, ומבטם הרירי העיד על מניינם המשביע של שכניהם העכברים.</p>
			<p class="text">ליד ספסל עץ ערירי, שריד אף הוא מן ההריסות, עצר והניח לי לתמוך בו לשבת.</p>
			<p class="text">"אמא בטח סיפרה לך לאן היא הולכת?" לא הסתיר על ייאושו.</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">"אישה חכמה."</p>
			<p class="text">גם לאחר שחדל לדבר, התקשה להתרומם מעל הספסל. נעץ עיניו בשארית גזעו של עץ יבש, ואיים למחוק אותו מעל קברו.</p>
			<p class="text">"אתה לעולם לא תבין ילד, כמה שנאה יכולה להיות במקטרת אחת," הציג לעיניי את המקטרת הישנה של סבא שהעלה מכיסו.</p>
			<p class="text">לא הייתה כל עוינות בהתבטאותו, אלא רק תחושת השלמה עם תבוסתו.</p>
			<p class="text">"ואני, ילד, ניסיתי כל הימים להימלט מן המקטרת הזו," התבונן בה כמי שמאיים לקרוע אותה בין שיניו, "להימלט. להימלט. גם במחיר שאהפוך את עצמי לאחד מן העצים ביערות הבוערים של סבא. זקן שהפך עצמו ללפיד חי. יער, ועוד יער, ועוד יער. שרפת אלוהים שלא השאירה מאחוריה פיסה נקייה של שמיים כחולים. רק אז שב הביתה. זקן זועם עם מגפיים מפויחים. עמד מול תמונת הילדים שתלה מעל מיטתו וקרא בשמותיהם. וקרא וקרא, וחזר וקרא, עד שחרך הפיח גם את גרונו. שלוימלה, חיימקה, גיטל, איזאק. שיינדי. וחזר וקרא, וחזר וקרא, עד שכבה הלפיד הבוער בידו. רק אז שב אל היערות. שם, לבסוף, גם מת. איש לא יצא לחפשו. גם לא הילדים שבתמונה. לא שלוימלה, לא חיימקה, גם לא גיטל, גם לא אחיה הקטן ממנה, איזאק. ואפילו לא שיינדי התינוקת, שנותרה מחייכת עם המוצץ בפה."</p>
			<p class="text">גם לאחר שחדל לדבר, נותרו פניו עשנות. עצם את עיניו, ולרגע חשדתי שהתיר ליערות הבוערים למשוך בו אליהם. לבסוף, כשהשיב את המקטרת לכיסו, שבה אליו במקצת רוחו.</p>
			<p class="text">"עזור לי, ילד, לקום," ביקש.</p>
			<p class="text">כך עשינו שנינו את שארית הדרך אל ביתו. אבא הגדול נשען בידו על כתפי, בעוד שאני הולך בוכה לצדו, וחושב, שגם אני, כמו אמא, שכחתי לחבק אותו.</p>
			<p class="text">לאחר רגעים ארוכים, שב לדבר.</p>
			<p class="text">"זה הבית," אמר.</p>
			<p class="text-no-hazacha">החדר הקטן שלא דמה בכלום לבית מגורים, היה מרוהט בפשטות מעליבה. שולחן עץ ישן בעל שלוש רגליים מעוקלות. ספה נטולת כל נוכחות, שאחת מזרועותיה יצאה בוודאי לבקש את הנגר הבוגדני שהתקין אותה. שני כיסאות מתקפלים, מרופדים ברישול בשתי מגבות רחצה, ניצבו סמוך למיטתו, שגם היא בוודאי ממתינה לבעליה הנוכל. </p>
			<p class="text">ליד דלת היציאה ניצב, ככלב שמירה המתריע מפני מבקרים, מזנון זכוכית ישן שחזר זה ממש עכשיו מהלוויית עצמו. אחת ממגירותיו שכחה לשוב מטקס הקבורה, והותירה מאחוריה מאורה אפלולית ללינת חרקים. כנגד כל אלה, כתייר שתעה לכאן בדרכו, עמדה מיטת מתכת קטנה שכיסוי חדש, מפתיע בצבעוניותו, עטף אותה בשובבות פרחונית, כשמעליה מחייכת מן הקיר חתולה מאושרת המיניקה עד לרוויה שבעה גורים.</p>
			<p class="text">"זו המיטה שלך," המהם כמשלים עם דלותו, "ושם, אם תרצה, השירותים," הצביע אל עבר פתח צר שבקצה הפרוזדור.</p>
			<p class="text">ליד פתח נוסף, שהתברר לי כמטבח, נכנס לבדו, וכשיצא משם, לאחר זמן שהיה מספיק לאבינועם ולי לקושש חצר שלמה של חבלי כביסה, כבר החזיק במגש ובו גביע של יוגורט מתוק, שתי פרוסות לחם לבן מרוחות בשכבה גבנונית של ממרח שוקולד, ולצדן, כמזון הישרדות, צלחת ערוכה בירקות קצוצים.</p>
			<p class="text">"לא הספקתי להכין, כפי שאתה אוהב, חביתת ביצים עם גבינה מלוחה."</p>
			<p class="text">רק אז זיהיתי בחדר גם שולחן נמוך ושני כיסאות נוספים.</p>
			<p class="text">אף שלא הייתי רעב, חששתי לפגוע בו ואנסתי עצמי לאכול. אבא התהלך כל אותה שעה על פני החדר, כמי שצרעה ארסית מאיימת על עורפו. שוב ושוב נעץ עיניים עוינות במכשיר הטלפון הדומם, ולא הסתיר על האימה שבפניו. כשהגביה לבסוף את השפופרת לאוזנו, כבר נדמה היה שאיים לקרוע בקולו את הפתיל.</p>
			<p class="text">"הלו! הלו!" צרח אל תוך השקט, "מישהו נמצא שם מעבר לקו?"</p>
			<p class="text">מרחוק נשמעה יבבה צורמנית של אמבולנס מבוהל, ואחריו דלקה ניידת משטרה.</p>
			<p class="text">"הלו! הלו! מישהו שומע אותי," שב וצרח.</p>
			<p class="text">במטבח שאליו נמלט, לא עשה דבר מלבד להתעלל שוב ושוב בברז המים. כשיצא משם, כבר החזיק את חולצתו הספוגה במים, והשליך אותה אל מסעד אחד הכיסאות.</p>
			<p class="text">"לאף אחד שם לא אכפת מכלום," סינן אל עבר שפופרת הטלפון.</p>
			<p class="text">"למי?" ניסיתי להרגיעו.</p>
			<p class="text">"תמשיך לאכול," גער בי.</p>
			<p class="text-no-hazacha">כשהתיישב לבסוף תשוש על מיטתו, לא יכולתי לשער את שעתיד להתרחש. אבא התכנס אל תוך עצמו. פניו נשרו כשלכת דהויה ומיותרת אל מתחת לסנטרו, וכששלח לרגע מבט חטוף במכשיר הטלפון, כבר דמו עיניו לעננה עצובה של בקשת רחמים. הוא עוד ניסה לשקוע בתוך שקט טובעני, כשלפתע היה זה הרעד הפתאומי שטלטל את גופו, וזה אולי מה שפוגג מעליו לבסוף את שארית עוינותו, תחב יד עייפה לכיסו והוציא משם את המקטרת.</p>
			<p class="text">"אתה יודע למי שייכת המקטרת הזו?" הציג אותה לעיניי מרחוק.</p>
			<p class="text">"אני חושב לסבא," נחרדתי מצליל קולו.</p>
			<p class="text">"ואמא שלך חושבת שהיא קבורה מזמן בערמות האשפה הרחוקות שמחוץ לעיר," בחן אותה מבלי להעניק לה הפעם כל רגע של מחילה, "שלוש פעמים הבטחתי לה, ושלוש פעמים הצלתי אותה מתוך חבית האשפה."</p>
			<p class="text">קם באטיות מעל המיטה, ושלח מבט כמעט אבהי ומפתיע במכשיר הטלפון.</p>
			<p class="text">"אני משוכנע שהם עושים שם עבודה אחראית."</p>
			<p class="text">ושוב הייתה זו המקטרת שרעדה בידו, אך הפעם בתחושה ודאית שצפתה אף היא את אחריתה.</p>
			<p class="text">"כשמת סבא שלך, הייתי זה שהשליך את המגפיים השחורים, ועמם את בגדיו החרוכים אל תוך מכל האשפה. האמנתי שכך אשתחרר מאימת היערות הבוערים. מתמונת התינוקות השותקים שמעל מיטתו. בעיקר מן המבט הכמעט מחבק של חיימקה. </p>
			<p class="text">אינני יודע מדוע דווקא הוא משאר הילדים והתינוקות שעל הקיר התחנן אליי. אולי הייתה זו אצבעו המפויחת של סבא שהוטבעה מתחת לפניו על הזכוכית. ואני כל כך רציתי, משעה שמת סבא שלך, לברוח משם. מן התינוקות המחייכים אליי, לפני שהפכו גם הם לתמונה. </p>
			<p class="text">וזה היה הרגע הנורא שבו מצאתי את המקטרת של סבא שלך. לא ידעתי מה גרם לי להביא אותה לפי. את המקטרת שכה תיעבתי. מצצתי את הריח שבה, אך מבלי להעלות בה עדיין את האש. כך נשמתי אותה. ימים ארוכים. משוטט בעיני רוחי מעל היערות הבוערים, ושומע את צריחותיו הנואשות של סבא שלך, שלוימלה, חיימקה, גיטל, איזאק, והיערות מוסיפים לבעור. כך נותרה בפי המקטרת מאז. לפיד של אש שממאן לדעוך. כך עם האש הזו עמדתי לצדה של אמך מתחת לחופה, והמקטרת בפי."</p>
			<p class="text">כשהשתתק, הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי את השקט מדבר מגרונו.</p>
			<p class="text-no-hazacha">הוא שתק עוד ואז אמר "כן, ילד," שב והציג בפניי את המקטרת, "זו המקטרת שיערות שלמים פחדו ממנה. מן האש הנוראה שאין מחרידה ממנה. אש העולה רק לאחר שתינוקות זעקו שם מבין העצים, קודם שציידים צהובי פנים הפכו גם אותם לתמונות שקטות על הקירות. כן, ילד, לתמונות," דיבר בצליל נורא, כאילו חיקה, כמו החבר השובב של סטלה, יונה פצועה, "עכשיו, ילד, הגיעה השעה. הגיעה השעה שלראשונה בחייך תתבגר. תתבגר ותהיה אמיץ מאמא שלך. כן, ילד, אמיץ גם מאבא שלך. הנה קח את המקטרת הזו. לא, לא, אל תירתע. קח אותה, ילד," קם אליי ותחב אותה לידי, "קח וצא איתה רחוק. רחוק מכל מקום. מקום שלעולם לא אצליח למצוא אותה שוב. לעולם. ואפילו בסוף העולם, ובלבד שיוכלו, סוף־סוף, עצים טריים לשוב ולשמוע תינוקות עליזים מתרוצצים בין הגזעים. </p>
			<p class="text">כן, ילד, לך. אתה חייב לי זאת הפעם. ולא רק לי, ואולי יותר ממני, לאמא הטובה שלנו. אולי הפעם אצליח להבטיח, וגם לקיים," נחנק קולו, וכשהוא נמלט מפניי למטבח, התחיל פתאום לצרוח, "ואל תשוב, ילד, עד שיהיו אותם עצים טריים נכונים לסלוח. אתה שומע, אל תשוב. אל תשוב." </p>
			<p class="text">כשעזבתי את הבית, עוד הספקתי לשמוע את הבכי הראשון שריסק את גרונו.</p>
			<p class="text-no-hazacha">לא הרחק מן הבית, כפי שאולי שיער גם אבא, נערמה פסולת דוחה ומכוערת של קרעי מתכת, קורות עץ אכולות, ואבני בניין שהתפזרו נטושים בכל עבר, שרידים מיותמים אולי ממפעל תעשייתי, שבעליו נטשו אותו עוד קודם שהשלימו את בניינו.</p>
			<p class="text">חיפשתי מקום קבורה בין ערמת הפסולת, כשלצד שלד מתכת, שדמה לשער ברזל, זיהיתי חלל אפל ועמוק של צינור ביוב עירוני שהרקיב משימוש רב־שנים. במקום המזוהם הזה לעולם לא יעלה בדעתו של אבא לחפש אחר המקטרת. הצצתי בה קודם קבורתה ונבהלתי לזהות את עקבות שיניו של סבא. שיניים שנעץ אותן במקטרת בכל פעם שבכה על תינוקות שהפכו לתמונות. ושב ובכה, ושב ונעץ שיניו במקטרת, ולא חדל, גם כשזעקו היערות והתחננו לרחמים. אז, מול התמונה השותקת שמעל מיטתו, שמעתי את קולה של סבתא בצעירותה, "ילדים שובבים," ונמלטתי מן המקום.</p>
			<p class="text">כששבתי אל הבית, הייתה הדלת פתוחה כדרך שהנחתי אותה מאחוריי. נכנסתי בפסיעות חוששות פנימה, וראיתי את אבא עומד בקומה שפופה ליד מכשיר הטלפון והשפופרת עודנה רועדת בידו.</p>
			<p class="text">"רק עכשיו הודיעו לי הרופאים שאמא בסדר."</p>
			<p class="text-no-hazacha">שלא כפי שהבטיחה לי אמא, רק לאחר כשבוע ימים חזרה הביתה. אבא לא איחר להוציא את המזוודה, ועם הבגדים בתוכה, השיב אותי הביתה. גם בפעם זו פסע בכבדות, אך שלא כמו בפעם הקודמת, שבה אליו נשימתו כשהקיש בהקלת מה על הדלת.</p>
			<p class="text">כשנפתחה הדלת, הופתעתי מן המבט השקט שבו קיבלה אמא את פנינו. נטלה בדומייה את המזוודה מידו של אבא, ומבלי שהציעה לנו להיכנס, פנתה לחדר השינה והניחה אותה שם. רק כשחזרה, השתנו במעט פניה.</p>
			<p class="text">"מדוע אינכם נכנסים?"</p>
			<p class="text">אבא הדף אותי לפנים, בעוד שהוא נותר על הסף.</p>
			<p class="text">"אז זה הוא זה," אמר.</p>
			<p class="text">"כנראה," השיבה.</p>
			<p class="text">לא הציעה לו שנית להיכנס, והוא לא ביקש. התבונן בי רגעים אחדים, ומבלי שאמר דבר, הפך פניו לאחור, וללא כל התמרמרות, סגר מאחוריו את הדלת.</p>
			<p class="text">"אני יודעת," עצרה בי מלצאת בעקבותיו, "הוא צריך עכשיו את הזמן הזה לעצמו."</p>
			<p class="text-no-hazacha">רק לאחר שהתיישבה, תשושה עד כדי חמלה, על כורסת הטלוויזיה ועצמה את עיניה, ראיתי עד כמה עשו בה הימים האחרונים שמות. פניה איבדו את ערנותן, עצבות בלתי נסלחת שלטה בה, והנורא מכול, המבט הנואש ששלחה מפעם לפעם אל עבר הדלת, כאילו נרעדה מנקישה שלא עלתה משם כלל.</p>
			<p class="text">"שאעשה לך אולי איזה קפה?" חמלתי עליה.</p>
			<p class="text">"רק מעט מים," השיבה.</p>
			<p class="text">גם לאחר שלגמה מן המים, נותרה עצובה כשהייתה.</p>
			<p class="text">"מאז שחזרת לא נתת לי נשיקה," מלמלה.</p>
			<p class="text">רק אז ראיתי עד כמה רזתה.</p>
			<p class="_1">*</p>
			<p class="text-no-hazacha">כפי שניבא זאת מראש שרת בית הספר, אדון ישועה, את מקומו של מנהל בית הספר תפסה אישה מבוגרת מאוד, ומרירה לא פחות, שבשל קומתה הנמוכה, אף מזו של המנהל שגורש, דמתה לגור חתולים ששכח להצמיח פרווה. בנוסף למראה פניה הדוחה אף הייתה קירחת, מה שהביא אותה לכסות את ראשה בשביס ליצני, שהיה מעליב כל אישה חרדית. היא לא הרבתה לשוחח עם המורים, כך רטן עליה השרת, "ובטח גם לא עם מטאטא כמוני."</p>
			<p class="text">גם בטקסי קבלת השבת בימי שישי ברחבת האספלט של חצר בית הספר, לא נשאה דברים אלא ציוותה על המורה לתנ"ך לשאת דברים תחתה. במהלך כל דרשותיו נותרו פניה חתומות. כדרך שהגיעה לטקס כך עזבה אותו. בדומייה. ורק יום שישי אחד, כשסיים המורה לתנ"ך את דרשתו במילים: "לא על כל מכנסיים קרועים של ילד קטן, חייבים להאשים את אלוהים," הפתיעה את כל התלמידים כשהגיבה בחיוך.</p>
			<p class="text">בכל בוקר התייצבה המנהלת הכחושה ליד שער בית הספר, ובחנה במבט משטרתי את הופעת התלמידים. גם את המורים חייבה בהופעת לבוש תקינה ובנעליים מצוחצחות. "כוהני תרבות אינם ירקנים בשוק," העירה פעם לאחד מן המורים הסוררים. את התנהגותה הרודנית של המנהלת, הסבירה לנו האחות סטלה, בקיומו של פצע עצבני ומאוד מורסתי בקיבתה, "מה שמחייב אתכם התלמידים לגזוז אחת לחמישה ימים את הציפורניים."</p>
			<p class="text-no-hazacha">ביום הרביעי, כחודש ימים לאחר גירושו של אדון ספדי, המתינה לי בהפסקת האוכל הארוכה האחות סטלה, וכשהיא לבושה כשאר המורים בלבוש קפדני, הזמינה אותי לבוא בעקבותיה.</p>
			<p class="text">"זה חייב היה לקרות," אמרה, בשעה שטיפסנו שנינו בגרם המדרגות שהוביל ללשכת המנהלת.</p>
			<p class="text">"מה?"</p>
			<p class="text">"גברת שומברג מבקשת לשוחח איתך," נקבה בשמה של המנהלת הזקנה.</p>
			<p class="text">"מה עשיתי?" נבהלתי.</p>
			<p class="text">"אל תדאג," הניחה יד מרגיעה על עורפי, "גם אני אשתתף בשיחה."</p>
			<p class="text">מיד עם כניסתי ללשכת המנהלת, התפכחתי למראה השינויים המעליבים שעוללה למשכנו הקודם של אדון ספדי. הספה הקטנה סולקה מן הלשכה, הכיסא המרופד שעליו נהג המנהל להניח לי לשבת, הוחלף בכיסא עץ פשוט וקישח. זה גם היה גורלו של כיסאו הגמיש של המנהל, שהומר בכיסא בעל שלבי הגבהה שונים, לאפשר לאורחים לזהות את מיקומה המדויק של המנהלת בכל תנוחה שתהיה. אך המשפיל מכול היה המבט המזלזל שבו התבוננה בתיק האישי שלי, מיד עם כניסתי.</p>
			<p class="text">"אתה בוודאי אדון מרכוס," קידמה את פניי מבלי להגביה לעברי את מבטה.</p>
			<p class="text">"אורן," מיהרה האחות סטלה לתקן אותה.</p>
			<p class="text">"כאן בלשכה אני מקפידה על כבוד התלמידים," נזפה בה, וכשהיא שבה לגלגל בין אצבעותיה את מסמכי התיק שלפניה, תלתה בי לראשונה את עיניה, "אתה בוודאי יודע, אדון מרכוס, מדוע זימנתי אותך כאן ללשכה."</p>
			<p class="text">"לא," השבתי.</p>
			<p class="text">"ובכן," הניחה רק אז את התיק מידה, "כפי שאתה יודע הפטרון שלך לא ישוב ללשכה הזו יותר."</p>
			<p class="text">"מה זה פטרון?" התאמצתי להבין.</p>
			<p class="text">"אילו הקפדת להקשיב בשיעורי הלשון בכיתה, היית יודע." לא הסתירה דעתה על הישגיי בלימודים, "ולכן הוחלט, גם על דעת המורים, שטוב יהיה לבקש משני ההורים למצוא לך מוסד חינוכי אחר."</p>
			<p class="text">"את מגרשת אותי?!" לא עצרתי בלשוני והתפרצתי בקול.</p>
			<p class="text">המנהלת קמה מעל הכיסא, ומבלי להשיב לי, פנתה אל האחות סטלה.</p>
			<p class="text">"נדמה לי, גברת אברהמי, שהפגישה עם אדון מרכוס הסתיימה."</p>
			<p class="text">מיד כשנסגרה מאחורינו הדלת, הוציאה האחות סטלה סוכרייה צבעונית מכיסה ותחבה אותה לפי.</p>
			<p class="text">"האמן לי, אורן, שזו החלטה הכרחית."</p>
			<p class="text">"אבל מה עשיתי?" התחננתי שלא לבכות.</p>
			<p class="text">"זה לא אתה," שבה והניחה את ידה על עורפי, "אלה אנו המבוגרים, שנולדנו פעם כתינוקות יפים ללא שיניים, והיום מסוגלים, כולנו, לא פחות טוב מזאבים, לחסל רפת שלמה."</p>
			<p class="text">"אפילו את הכיסא של המנהל השליכה מן החדר."</p>
			<p class="text">"ועל זה במפורש הייתי רוצה לספר לך," אמרה, "אך לא כאן," משכה בי על פני המדרגות אל המרפאה הקטנה שלה, "ובכן, לפני יומיים פגשתי אותו."</p>
			<p class="text">"את אדון ספדי?"</p>
			<p class="text">"הוא זה שטלפן אליי וביקש לפגוש אותי," תחבה, משום מה, סוכרייה מרירה כלשהי גם לפיה קודם שהמשיכה, "הפגישה הייתה מאוד כואבת, לשנינו. בתחילה התקשיתי להכיר אותו. המתין לי ליד שולחן צדדי בבית קפה קטן. ללא עניבה, ללא חליפה, ובלבוש דוחה שדמה ללבושם של תושבים משכונות מצוקה."</p>
			<p class="text">"מה אמר לך?"</p>
			<p class="text">"בעיקר שתק. גם לאחר שסיימנו לשתות מתוך שני ספלי התה, כמעט ולא אמר כלום. רק כשהוציא תמונה ישנה מימי ילדותו והציג אותה בפניי, לא התאפק, ואת המראה שראיתי מעולם לא ראיתי על פניו. בכה כמו הילד הקטן שבתמונה."</p>
			<p class="text">"אדון ספדי?" שבתי והשתוממתי.</p>
			<p class="text">"ולכן אורן, אני משוכנעת שטוב יהיה גם לך, אם האבא שלך ימצא למענך מוסד חינוכי אחר."</p>
			<p class="_1">*</p>
			<p class="text-no-hazacha">שלושה שבועות לאחר גזרת הגירוש מבית הספר, שב אבא הביתה. הניח מידו את המזוודה, ומבלי שנשק לאמא, עמד ליד הכורסה והחריש. אמא פיזרה את הבגדים שהביא עמו על פני מדפי ארון הבגדים, ולאחר שהורידה את המזוודה למרתף, שבה ועצרה לידו.</p>
			<p class="text">"אני מקווה," לאטה בקולה.</p>
			<p class="text">אבא נותר עומד על מקומו. הוציא קופסת עץ זעירה, מרופדת בקטיפת בד אדומה מכיסו, ונתן בידה.</p>
			<p class="text">"אני מקווה שזה ימצא חן בעינייך."</p>
			<p class="text">אמא, מבלי להציץ אל תוך הקופסה הניחה אותה על השולחן הנמוך ופנתה אליי.</p>
			<p class="text">"אבא ישמח לדעת שאתה כבר יודע להכין קפה."</p>
			<p class="text">לא התקשיתי להמתיק לאבא את הקפה בשתי כפיות גדושות של סוכר.</p>
			<p class="text">לגם בדומייה כשהוא מלווה בדריכות תמוהה את אדי הקפה הרותח שהסתלסלו מתוך הספל.</p>
			<p class="text">"כמה זמן עבר?" שאלה אמא.</p>
			<p class="text">"הרבה," השיב.</p>
			<p class="text">שוב שתק, אך הפעם לא חסה עליו אמא והוסיפה לדבר.</p>
			<p class="text">"וכל הזמן הזה," המהמה מבלי לקוות לתגובה.</p>
			<p class="text">"הרבה זמן," הסכים עמה.</p>
			<p class="text">גם לאחר שסיים ללגום את הקפה, נותר מרוחק כשהיה. ישב על הספה, בחן בהשתאות את המסך הכבוי של הטלוויזיה, כשלפתע התעורר, והשגיח רק אז בנוכחותי.</p>
			<p class="text">"חזרתי," אמר.</p>
			<p class="text-no-hazacha">גם למחרת, כששבתי מבית הספר, עדיין מצאתי אותו ליד הכורסה. פעמים התיישב עליה, ופעמים עמד ותמך בשתיקה את המסעד. וכל אותה שעה הוסיף לבחון את מסך הטלוויזיה הכבוי.</p>
			<p class="text">"חזרת?" שאל מבלי לסלק מבטו מן המסך השחור.</p>
			<p class="text">"מבית הספר," ניסיתי לקשור עמו שיחה, אלא שאבא לא התפתה.</p>
			<p class="text">"שמעתי שיש לכם שם מנהלת חדשה."</p>
			<p class="text">רק אז השגחתי בספל המים הריק שרעד בידו.</p>
			<p class="text">"אמא במטבח," אמר.</p>
			<p class="text">גם אמא לא הרבתה במילים.</p>
			<p class="text">"היום מכרתי ארבע צנצנות ריבה," התאמצה לשכנע אותי שהחיים שבו לשפיותם.</p>
			<p class="text-no-hazacha">ארוחת הצהריים עברה בנימוס מופתי. אבא הִרבה ללעוס, ואמא הקפידה למהר ולהעביר לכיור המטבח את כלי האוכל שעל השולחן. שלא כביום אתמול, הפעם הציצה בלא מעט דאגה באצבעותיו של אבא. לא יכול היה גם הוא לכסות על מצוקתו.</p>
			<p class="text">את ספלי התה כבר לגמו שניהם על הספה, אם כי נשמרו מלהתקרב זה אל זו.</p>
			<p class="text">"המתקתי לך בהרבה סוכר," הציצה בספל החם שבידו.</p>
			<p class="text">אבא הנהן בראשו בהכרת תודה. לא ניתן היה לשער את עוצמת המאמץ שעשה לרסן את הרעד שבאצבעותיו.</p>
			<p class="text">"פתאום אני כל כך עייפה," אמרה אמא.</p>
			<p class="text">"מדוע לא תלכי לישון," התפתה פתאום לדבר.</p>
			<p class="text">"עדיין לא לילה," הזכירה לו.</p>
			<p class="text">אבא הסיט ראשו אל עבר החלון, ולאחר שהשתכנע בטעותו, קם על רגליו.</p>
			<p class="text">״לאן?" שאלה.</p>
			<p class="text">"לחדר השירותים."</p>
			<p class="text">"אך מדוע עם הספל."</p>
			<p class="text">אבא הסתכל בספל ומיהר להניח אותו מידו.</p>
			<p class="text">"את צודקת. עדיין לא לילה."</p>
			<p class="text">עם צאתו לחדר השירותים, רווח לאמא במקצת.</p>
			<p class="text">"אבא חזר," אמרה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">שלושה ימים הוסיף אבא להתהלך מסביב לכורסה. מפעם לפעם אמנם התיישב עליה, אך במרבית הזמן עמד לצדה, מוסיף ומתבונן בהשתאות גוברת והולכת במסך הכבוי של הטלוויזיה. מאז שובו החווירו במעט פניו. קומתו אמנם נותרה כשהייתה, אך כנגד זאת, הרעד באצבעותיו גבר. במהרה גם התקשה ללכת. משהו בשתי ברכיו ניזוק וכשהיה מנסה מפעם לפעם להתרומם מעל הכורסה, נאחז בשתי זרועותיה והתרומם בכמעט חריקת שיניים. שוב ושוב פנה לחדר השירותים, עד שלבסוף לא הצליח להסתיר עוד על האמת החדשה. גם שיניו החלו נוקשות.</p>
			<p class="text-no-hazacha">בערבו של היום השלישי נפל דבר.</p>
			<p class="text">"הטלוויזיה אינה פועלת," יצא לפתע משתיקתו.</p>
			<p class="text">אמא התמלאה שמחה על השינוי הטוב בהלך רוחו.</p>
			<p class="text">"רזית," אמרה.</p>
			<p class="text">אכן צדקה. גם לחייו כחשו.</p>
			<p class="text">"הלילה מוטב שאשכב על הספה הזו," ביקש.</p>
			<p class="text">מעיניה לא נסתר הכאב שבו נשך את לשונו בין שיניו. מיהרה להציע לו את כלי המיטה על הספה, ערמה למראשותיה שני כרים, והציבה על שרפרף קטן את מנורת הלילה.</p>
			<p class="text">"אתה צריך עוד משהו?" שאלה.</p>
			<p class="text">"לחדר השירותים."</p>
			<p class="text-no-hazacha">הוודאות לא נעלמה גם מעיניי. כל גופו רעד. נאחז במסעד הכורסה, והניח לצל נורא לכסות אותו כבתוך תיבה. הייתה זו אמא שמיהרה לחלץ אותו מבין ציפורניו. הציעה לו ספל פושר של חלב.</p>
			<p class="text">"זה יעזור לך להרגיע את הגוף," אמרה.</p>
			<p class="text">אבא נשך תחילה את שפתיו קודם שלגם את החלב עד תומו.</p>
			<p class="text">"לילה טוב," השיב את הספל לידה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">בבוקרו של היום הרביעי לא מצאתי את כלי המיטה של אבא על הספה. אמא עמדה ליד אדן החלון וליוותה בעיניה את רסיסי השמש הראשונים, שנחתו כזבובי זהב על עציצי הגרניום. בידה החזיקה בספל צונן של קפה, מבלי שלגמה ממנו כלום.</p>
			<p class="text">"הלך," אמרה.</p>
			<p class="text">"אבל הוא הבטיח לי," התחננתי.</p>
			<p class="text">אמא השיבה ראשה מן החלון והניחה את ספל הקפה על השולחן הקטן.</p>
			<p class="text">"הוא ניסה," אמרה.</p>
			<p class="text">בתנועה כושלת, כשל עילפון רגעי, צנחה לכורסה וכיווצה אליה את שתי ברכיה.</p>
			<p class="text">"עדיין לא הלכת לשירותים," אמרה.</p>
			<p class="text">קרבתי אל אמא ונשמרתי שלא לגעת בה.</p>
			<p class="text">"ומתי ישוב?"</p>
			<p class="text">"הוא כבר לא ישוב."</p>
			<p class="text">"לאן הלך?"</p>
			<p class="text">"לחפש יערות."</p>
			<p class="text">רק אז השגחתי במאפרה שעל השרפרף, ובאפר הטרי שנערם בתוכה.</p>
			<p class="text">"הוא מלכתחילה נולד אבוד," טלטלה ראשה בחוסר אונים, "תינוק חרוך בתוך המגפיים המפויחים של אביו. משם כבר לא היה לו לאן להמשיך."</p>
			<p class="text">כשקמה מעל הכורסה, השגחתי בכתמים החומים ששבו וצצו על לחייה.</p>
			<p class="text">"אבל לפני שעזב, ביקש שאמסור לך את הקופסה הזו," משכה אותה מעל השולחן.</p>
			<p class="text">"מה זה?" מיהרתי למשוך במכסה.</p>
			<p class="text">"עפרונות לציור," אמרה.</p>
			<p class="text">"אבל איזה מין עפרונות אלה," הגבתי באכזבה, "כולם סתם ירוקים."</p>
			<p class="text">"כן, ילד, כי זה מה שביקש אבא שאסביר לך," הנידה בראשה, "יערות צובעים בירוק."</p>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 84.80 ₪ מחיר רגיל 95.40 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 79.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
יחסי אם ובן ישראליות סופרים דתיים רומן משפחתי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!