האלמונית מנהר הסן
אישה צעירה נמשית מנהר הסן עירומה ומבולבלת, אבל בחיים. דגימות ה-DNA חושפות שהיא הפסנתרנית הנודעת מילנה ברגמן - מה שיכול היה להיות הגיוני, אלמלא מתה ברגמן בהתרסקות מטוס שנה לפני התקרית.

הצעירה המסתורית מצליחה להימלט, וכעת מוטל על רוקסן - שוטרת שמושעית זמנית מתפקיד מבצעי, לשתף פעולה עם רפאל - ארוסה של מילנה ברגמן, על מנת לפתור את התעלומה ולגלות את זהותה האמיתית של הצעירה מן הנהר.
שם: האלמונית מנהר הסן
מחבר/ת: גיום מוסו
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011374941
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p id="_idParaDest-1" class="kot-mispar">1. <span class="CharOverride-6">מגדל השעון</span></p>
			<p class="tzitut-perek">"מגיע הרגע שעל אדם לבחור בנתיב חייו, לעשות את הצעד המכונן שאין ממנו דרך חזרה".</p>
			<p class="tzitut-small"> — ז'ורז' סימנון</p>
			<p class="kot-mishne">1.</p>
			<p class="text-no-hazacha-1"><span class="natuy">פריז.</span></p>
			<p class="text">"הפעם, רוקסן, לא דילגתְ על אף אחד, סיכנת את כולנו, אֵת היחידה, את החבר'ה, אותי..."</p>
			<p class="text">הניידת הסמויה סטתה משדירות הגרַנד־אַרמֶה ופנתה לכיכר האֶטוּאַל. לראשונה מאז עזבו את נאנטֶר, הרב־פקד סוף־סוף דיבר. באצבעות קפוצות סביב ההגה, בקול קודר, המשיך השוטר בתוכחה שלו.</p>
			<p class="text">"בנסיבות הקיימות, אם ייוודע לתקשורת מה עשית, גם המפכ"ל שַרבּוֹנֶל עלול לעוף."</p>
			<p class="text">רוקסן מוֹנקרֶטיאֵן ישבה לצדו בשתיקה, עיניה בוהות בנוף החולף דרך טיפות המים שזלגו על השמשה. עננה כבדה ואפורה האפילה על פריז, מותירה אותה במשך ימים ארוכים ללא אור שמש. פְּנים המכונית נמלא אדים. השוטר, בעיניים עצומות למחצה, רכן קדימה ולחץ על הכפתור להפשרת אדים. מאחורי מסך הגשם, צורתו הכבדה והמתעתעת של שער הניצחון נראתה בקושי. מעבר לזגוגית, נחשפת לעצבות הנוף, נזכרה רוקסן באותה הפגנה של יום שבת, איך הגל האלים ביותר בשולי ההמון המשתולל חולל הרס בבניין הפריזאי. זירת ההתקוממות שודרה בעולם כולו והעצימה את האווירה הארסית שהרעילה את המדינה. מאז המצב לא ממש השתפר.</p>
			<p class="text">"בקיצור, הכנסת את כולנו עמוק לבוץ," סיכם סוֹרבּיֶיה והחליף הילוך לפני שפנה לשדירות מַרסוֹ.</p>
			<p class="text">רוקסן, מכורבלת במושב הנוסע, ספגה את הטרוניות בלי שיעלה בדעתה להתגונן. היא רחשה כבוד לבוס שלה, רב־פקד סורבייה, שעמד בראש החטיבה הארצית לאיתור נמלטים, ה־<span class="english">BNRF</span>. הבעיה הייתה שלה. זה כמה חודשים שגיששה באפלה. רוקסן עיסתה את עפעפיה ופתחה את החלון. מגע האוויר הצח בפניה, כך רצתה להאמין, השיב לה את כוחה והביא לתגלית מכריעה: מעכשיו גורלה ייחרץ הרחק ממשטרת צרפת!</p>
			<p class="text">"אני אתפטר, בוס, זה הדבר הנכון לעשות, למען כולם," היא פלטה והזדקפה במושבה. </p>
			<p class="text">רוקסן חשה הקלה לשמע הבשורה שיצאה מפיה. היא, שתמיד התמסרה כל כולה לעבודתה, מצאה את עצמה כיום בלתי כשירה לעסוק בה כראוי. בדומה לרבים מעמיתיה, עם חלוף הזמן אי־הנוחות הפכה למצוקה של ממש. בצרפת, ובמיוחד במחוזות פריז, השנאה לשוטרים הורגשה בכל מקום.</p>
			<p class="text">"<span class="bold">לכו תתאבדו! לכו תתאבדו</span><span class="bold">!</span>" היא נזכרה בסיסמאות האיומות שנזרקו לעבר השוטרים במהלך ההפגנות. <span class="natuy">עכשיו</span>, היא חשבה ושאפה כמה שאיפות אוויר. <span class="natuy">אני חייבת לעזוב </span><span class="natuy">עכשיו</span>.</p>
			<p class="text">היה זה מעגל קסמים קטלני, שבמהלכו הציבור נתקף שנאה כלפי מי שאמורים להגן עליו. בפרוורי העוני טמנו להם מלכודות, נכנסו בכוח למִפקדות שלהם, תקפו אותם באלימות במהלך הפגנות ואף ירו בהם במרגמות בלב פריז. ילדי השוטרים הלכו מפוחדים לבית הספר, משפחות התפרקו, ושבת אחר שבת, הפגנה אחר הפגנה, ערוצי התקשורת התייחסו אליהם בתיעוב בוטה. </p>
			<p class="text">"<span class="bold">לכו תתאבדו! לכו תתאבדו!</span>" <span class="natuy">אני חייבת לעזוב עכשיו.</span> למזלה לא נערמו קשיים בפניה. לא היו לה הלוואות שעליה להחזיר, ילדים שעליה לפרנס, או מזונות לשלם. היא עמדה לעזוב לא רק את המשטרה, אלא את הארץ החולה הזו. למצוא לעצמה איזה צוק מבודד, אם כי לא רחוק מדי, משם תוכל בלב דואב לצפות בצרפת בוערת.</p>
			<p class="text">"אגיש לך מכתב התפטרות עוד הערב," הבטיחה.</p>
			<p class="text">סורבייה ניענע בראשו.</p>
			<p class="text">"את חולמת, רוקסן. אל תחשבי שזה יהיה כל כך פשוט!"</p>
			<p class="text">הם נסעו לאורך נהר הסֵן לכיוון פּלאס־דה־לה־קונקורד. לראשונה בחייה, השוטרת לא הסתירה את מורת רוחה.</p>
			<p class="text">"מותר לי לדעת לאן אתה לוקח אותי?"</p>
			<p class="text">"אני מוציא אותך לאחו."</p>
			<p class="text">בנסיבות אחרות הביטוי הזה היה מעלה חיוך על שפתיה, לצד תמונה של מרחבים ירוקים, בריזה קלה, שדות פרושים עד אינסוף, חיטה זהובה תחת השמש, צליל פעמוני פרות. הרחק מן המציאות הפריזאית — עיר שמתפשטת כמו סרטן גרורתי, מלוכלכת ואדישה, עוטה שכבה של זיהום אוויר ועצבות תהומית.</p>
			<p class="text">סורבייה המתין עד לאמצע גשר הקונקורד כדי להסביר מה הוא זומם.</p>
			<p class="text">"אז ככה, רוקסן, שַרבּוֹנֶל מצא לך מחלקה שקטה, כדי שישכחו ממך כמה חודשים."</p>
			<p class="text">"כלומר פשוט מעבירים אותי למשרד אחר, זה העניין?"</p>
			<p class="text">"באופן זמני, כן."</p>
			<p class="text">פרנסואה שרבונל שימש מפקד האגף הממונה על הלשכה המרכזית ללוחמה בפשע מאורגן, שבסמכותו פעלה ה־<span class="english">BNRF</span>.</p>
			<p class="text">"ומה עם צוות החקירה שלי?"</p>
			<p class="text">"סגן בּוסאריס ימלא את מקומך זמנית. יש לך פה הזדמנות לתיקון, ואם עדיין תרצי לעזוב, תוכלי להמשיך בלעדינו."</p>
			<p class="text">רוקסן הניחה יד על מִפתח הלב, שהתלקח בפרץ צרבת.</p>
			<p class="text">"אז, באיזה תפקיד מדובר?"</p>
			<p class="kot-mishne">2. </p>
			<p class="text-no-hazacha-1">"שמעת פעם את המושג <span class="english">BANC</span>?"</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">"האמת שעד הבוקר גם אני לא ידעתי מה זה."</p>
			<p class="text">לפחות סורבייה ישר ולא מנסה לייפות את המצב.</p>
			<p class="text">המגבים התקשו להרחיק את טיפות הגשם שהציפו את השמשה. בגדה השמאלית, הניידת נטמעה בלב הפקקים ששיתקו את שדירות סן ז'רמן.</p>
			<p class="text">השוטר הסביר.</p>
			<p class="text">"<span class="english">BANC</span> היא הלשכה לעניינים חריגים שנוסדה ב־1971, וכיום כפופה ישירות למטה. בתחילה היא נועדה לחקור מקרים שלא פוענחו על ידי היחידה למלחמה בפשיעה."</p>
			<p class="text">"מה פירוש חריגים?"</p>
			<p class="text">"מקרים שקשורים באירועים על־טבעיים."</p>
			<p class="text">"אתה רציני?"</p>
			<p class="text">סורבייה נימק. </p>
			<p class="text">"כן, אם נחזור לאותן שנים, התעסקו אז הרבה במה שכונה 'ריאליזם קסום'. ניסו לחקור כל מיני תחומים שסטו מהמדע המסורתי, ובעיקר נושא העב"מים. יחידת החקר של תופעות חלל בלתי מזוהות עמדה להיפתח אז בטולוז..."</p>
			<p class="text">"איך לא שמענו על זה?"</p>
			<p class="text">הקצין משך בכתפיו.</p>
			<p class="text">"התפרסמו אז כמה כתבות בעיתונות. בסוף שנות השבעים היחידה הזו מנתה צוות של כעשרה איש. אבל הממשלה הסוציאליסטית שעלתה לשלטון ותהליכים חברתיים שהתרחשו אז שינו את אופי היחידה, והיא הפכה בהדרגה למקום מפלט לשוטרים שהלכו לאיבוד או התערערו עקב איזה מחדל שלהם."</p>
			<p class="text">רוקסן אמנם ידעה על קיומו של מרכז קוּרבָּה שנועד לשוטרים שנתקפו דיכאון, התמכרו לאלכוהול או סבלו משחיקה, אבל מעולם לא שמעה על מקום המפלט הזה.</p>
			<p class="text">"במשך השנים הלשכה לעניינים חריגים עברה למבנה אחר, והצוות הפעיל שלה התמוסס כמו שלג ביום שמש. כיום מדובר רק בעוד שורה בדוח התקציב, וגם היא תיעלם לקראת יוני הבא. אז את כנראה השוטרת האחרונה שתאייש את המשרה הזו."</p>
			<p class="text">"לא מצאתם לי הוספיס אחר?"</p>
			<p class="text">סורבייה לא נשאר חייב.</p>
			<p class="text">"רוקסן, לא נראה לי שמצבך כל כך מזהיר כרגע. ובתור אחת שהתכוונה להתפטר לפני דקה, את נשמעת די בררנית."</p>
			<p class="text">הרב־פקד סטה ימינה לכיוון רחוב דוּ־בַּאק. רוקסן פתחה את החלון. רחוב גרֶנֶל, וֶרנוֹי, וארֶן... היא גדלה ברובע סנט תומא ד'אקן. בית הספר שלה היה ממוקם צעדים ספורים משם, בסנט קלוֹטילד. אביה היה איש צבא שעבד בהוֹטֶל דה בּריאֶן — הארמון שבו שוכן משרד ההגנה. המשפחה התגוררה ברחוב קאזימיר־פֶּרִיֶיה. סנט תומא ד'אקן נראה בדיוק כמו סן ז'רמן דה פּרֶה, רק בלי תיירים. השיבה למקום הזה דווקא היום, הייתה בלתי צפויה. זיכרונות עמומים אך נעימים צצו במוחה: רצפת הפרקט המעוצבת בסגנון ארמון ורסאי עם נגיעות של קרני השמש, עיטורי קיר ותקרה לבנים בצורת עלי אקנתוּס, צליל הפעמונים של פסנתר סטיינווי ישן, פסל הברונזה של חתול ממלצֵר שכמו מתגרה ממרומי לוח השיש שמעל האח.</p>
			<p class="text">צופר זועם של נהג מונית הזניק אותה בחזרה למציאות.</p>
			<p class="text">"כמה חבר'ה יהיו איתי בצוות?"</p>
			<p class="text">"אף אחד. אמרתי לך, המחלקה הזאת עובדת על ניוטרל כבר כמה שנים טובות. בחודשים האחרונים רק אדם אחד מונה לתפקיד, המפקח מארק בָּאטַאי."</p>
			<p class="text">רוקסן הרימה גבה. למרות שהשם נשמע לה מוכר, היא התקשתה לזכור מאיפה.</p>
			<p class="text">סורבייה ריענן את זיכרונה.</p>
			<p class="text">"באטאי שירת שנים ביחידה לפלילים. הוא זכה לתהילה בתחילת שנות התשעים, כשהצוות שהוא עמד בראשו במרסיי זיהה ועצר את 'הגנן', אחד הרוצחים הסדרתיים הצרפתים הראשונים."</p>
			<p class="text">"'הגנן'?"</p>
			<p class="text">"הבחור נהג לקצץ במסור כל איבר שבלט אצל הקורבן: אצבעות, בהונות, אוזניים, פין..."</p>
			<p class="text">"יצירתי."</p>
			<p class="text">"אחרי המהלך הנועז הזה באטאי קיבל את הקידום המיוחל ועבר לפריז, אבל מאז לא הצליח לעמוד בציפיות שתלו בו. הסיבה, לדעתי, טמונה בטלטלות משפחתיות. הוא איבד ילדה, והזוגיות שלו התפרקה. פרק הסיום של הקריירה שלו היה כושל עקב בעיות בריאות, ולכן הוא הועבר ללשכה לעניינים חריגים."</p>
			<p class="text">"הוא יצא לפנסיה?"</p>
			<p class="text">"עדיין לא, אבל אתמול בלילה הוא חטף אירוע לב רציני. וזאת הסיבה ששרבונל שיבץ אותך לתפקיד הזה."</p>
			<p class="text">סורבייה הפעיל את נורות האיתות ועצר מול שערי כיכר דה מיסיון אֶטרַאנזֶ'ר. הגשם פסק. רוקסן יצאה מהרכב בחופזה. בגדיה, שֹערה וראשה היו ספוגי לחות. סורבייה גם הוא נחלץ מהרכב, נשען על מכסה המנוע והדליק סיגריה.</p>
			<p class="text">רוח החלה לנשוב קלות. סוף־סוף היה אפשר לנשום. מעל הפארק נחשפה פיסת שמיים כחולים, מבוישים. מכל עבר צצו ילדים שרצו בצעקות שמחה לעבר הנדנדות והמגלשה. המקום היה טעון זיכרונות עבור רוקסן: גלידת וניל־תות מהגלידרייה הידועה שם; מסעות הקניות עם אמה בחנויות; דירתו של הסופר רומן גארי, קצת יותר למטה, שעל פניה חלפה בעודה מתכוננת לבחינת הבגרות בצרפתית, מעיפה מבט ממושך כדי לוודא שדלת הכניסה לבניין פתוחה, ואולי היא תיתקל ברוחות הרפאים של רומן, דיאגו (בנו) וג'ין (אשתו).</p>
			<p class="text">"הנה המשרד שלך," סורבייה ציין והצביע אל השמיים.</p>
			<p class="text">רוקסן הביטה מעלה. תחילה התקשתה להבין על מה הבוס שלה מדבר, עד שהבחינה במגדל שעון מרוחק מן הרחוב, שלא התבלט עד כה אף שהשקיף על גגותיהם של שאר המבנים.</p>
			<p class="text">"הבניין הוקם בשנות העשרים," סורבייה החל להסביר בטון של מרצה.</p>
			<p class="text">"הוא נועד להיות שלוחה של חנויות בּוֹן מַרשֶה שבנה האדריכל לוּאי־היפּוֹליט בּוֹאלוֹ. מטה המשטרה השתלט על המקום בשנות השמונים, אבל לא מזמן החליטה המדינה למכור את הבניין."</p>
			<p class="text">רוקסן ניגשה אל דלת הכניסה המרשימה שנצבעה בכחול.</p>
			<p class="text">סורבייה הושיט לה צרור מפתחות.</p>
			<p class="text">"אני הולך. תזכרי, רוקסן, בלי שטויות."</p>
			<p class="text">"מה קוד הכניסה?"</p>
			<p class="text">"301207, תאריך הקמת בריגדות הנמר, ואז האות <span class="english">B</span>, כמו בריגדה." </p>
			<p class="text">"או כמו <span class="english">Bureau</span> — הלשכה לעניינים חריגים," היא הוסיפה.</p>
			<p class="text">"אני מקווה שיש בינינו הבנה, רוקסן. את מורידה פרופיל לאפס. אנחנו לא תמיד נהיה שם כדי לגבות את השטויות שלך."</p>
			<p class="kot-mishne">3.</p>
			<p class="text-no-hazacha-1">גם אם המגדל לא ממש בלט מהרחוב, הוא בהחלט הזדקר במלוא הדרו מרגע הכניסה למבנה. בקצה חצר קטנה מוקפת עצים הוא ניצב חינני, תקוע בין שני מבנים קודרים למדי. בראשו, מחוגי השעון הכבדים האריכו את גוו שנמתח לעבר שמי פריז. מבצר אמיתי בלב הרובע השביעי של פריז.</p>
			<p class="text">רוקסן צעדה בנחישות אל הכניסה ל"מגדלור", שם חנה קטנוע בצבע אדום בוהק. בעזרת אחד המפתחות שקיבלה מסורבייה היא פתחה את שתי כנפיה של דלת העץ הכבדה המצופה לכה. המגדל העתיק נפתח וחשף אלומת אור. קרני השמש חדרו דרך חלונות הוויטראז' כמו בכנסייה, שוטפים את שלוש הקומות בזוהר חמים. קומת הקרקע בישרה את הבאות — לבֵנים אדומות, פרקט מעץ אלון, תמוכות מתכת וקורות ממוסמרות בסגנון העיצוב של גוסטב אייפל.</p>
			<p class="text">גרם מדרגות לולייני אנכי מברזל מגולוון חיבר בין המפלסים. רוקסן טיפסה בו, עיניה נעוצות מעלה. חמימות נעימה שררה במקום. תנורי ההסקה זימזמו בשלווה. צלילי פסנתר בקעו מראש המגדל. <span class="natuy">אימפ</span><span class="natuy">ּרוֹמפּטוּ</span> של שוברט. יצירה מימי ילדותה.</p>
			<p class="text">היא הגיעה לקומה שמעל. זו הייתה מחולקת לשניים. בצד אחד, אינספור תאי מתכת, מדפים עד התקרה, ארגזי קרטון בתפקיד ארכיב, מכשיר פקס ואפילו מסוף מקוון. ובצד שני, מטבחון ובו דלפק עץ טבעי ואחריו חדר אמבטיה.</p>
			<p class="text">ליד מכונת צילום ניצב עץ חג המולד, מקושט בסגנון של פעם, ולרגליו רבץ חתול סיבירי גדול על מצע של ניירת. כשהבחין ברוקסן החל ליילל ונמלט למפלס העליון. </p>
			<p class="text">"בוא הנה, חתול."</p>
			<p class="text">השוטרת תפסה אותו במדרגות, רכנה אליו וליטפה את בטנו. החתול, חסון ושרירי, שפניו כמו צצו מסרט מצויר, התהדר בפרווה כסופה ובוהקת.</p>
			<p class="text">"קוראים לו פּוּטין," הכריז קול מאחוריה. </p>
			<p class="text">רוקסן הסתובבה בהפתעה, ועמדה לשלוף את אקדח הגלוק החבוי בנרתיק שלו. אישה צעירה עמדה מול חלון הקומה השנייה. היא נראתה בת עשרים וחמש לערך, תספורת אפרו, עור שחום, עיניים ירקרקות מאחורי משקפי קרן, חיוך קורן ורווח בין השיניים הקדמיות.</p>
			<p class="text">"מי את, לעזאזל?" שאלה רוקסן בטון כעוס.</p>
			<p class="text">"ולנטין דיאָקיטֶה. אני סטודנטית בסורבון," ענתה הבחורה בקול שלֵו.</p>
			<p class="text">"ומה את עושה פה?"</p>
			<p class="text">"אני כותבת תזה על הלשכה לעניינים חריגים."</p>
			<p class="text">רוקסן נאנחה. "ומי אישר לך להיות פה?"</p>
			<p class="text">"המפקח באטאי. בחצי השנה האחרונה אני ממיינת ומתייקת את כל החומר. חבל שלא ראית באיזה מצב היו המסמכים בארכיון. בלגן אמיתי!"</p>
			<p class="text">מבטה של רוקסן עקב אחר הסטודנטית שהתרוצצה בין ארגזי הקרטון כמו נסיכה בטירה. בגרבונים שחורים, חצאית קורדרוי, צווארון גולף ומגפי עור בצבע קרמל, היא נראתה כמו הסוכנת החשאית אִֶמָה פִּיל מסדרת הטלוויזיה הבריטית.</p>
			<p class="text">"ואת, מי את?"</p>
			<p class="text">"משטרה, פקד רוקסן מוֹנקרֶטיאֵן."</p>
			<p class="text">"את המחליפה של מארק באטאי?"</p>
			<p class="text">"משהו כזה."</p>
			<p class="text">"את יודעת מה שלומו?"</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">"מסכן, זה נורא, מה שקרה לו. אני לא מפסיקה לחשוב עליו מהבוקר. אני זאת שמצאתי אותו כשהגעתי למשרד."</p>
			<p class="text">"הוא חטף את ההתקף פה?"</p>
			<p class="text">"אני לא חושבת שזה היה התקף, נראה לי שהוא נפל במדרגות. אפשר לשבור את הראש בקלות," אמרה והצביעה על מדרגות המתכת הלולייניות.</p>
			<p class="text">רוקסן הפנתה גב לסטודנטית ועלתה לקומה האחרונה, שם היה משרדו של באטאי. המקום היה עוצר נשימה. גובה תקרה של כשישה מטרים לפחות, עם קורות ממוסמרות, ספת צ'סטרפילד כבדה, שולחן כתיבה מרשים מעץ אלון בסגנון ז'אן פּרוֹבֶָה. העיצוב והלבֵנים האדומות יצרו אווירה שבין מועדון חברים בריטי ללופט ניו־יורקי. אבל יותר מכול, הנוף הוא שסחף את המבט — פריז במלוא הדרה הייתה פרושה לרגליה. במערב, מגדל אייפל וכיפת האינווליד. בצפון הגבעה של מונמארטר והסַקרֶה־קר. בדרום גני לוקסמבורג ומגדל מונפרנאס המפלצתי, ובמזרח הקתדרלה של נוטרדאם, עדיין חבולה. היא נתקפה תחושת ריחוף משכרת מעל העולם, שאיפשרה לשמור מרחק־מה ממנו, להימלט מפני זעמו.</p>
			<p class="kot-mishne">4.</p>
			<p class="text-no-hazacha-1">רוקסן חזרה אל ולנטין דיאקיטה, שהקימה לעצמה משרד משלה בקומה שמתחת. אף שנראתה כמו ספרנית קפדנית, הילה שטופת שמש ריחפה מעל הסטודנטית הצעירה ועוררה בשוטרת אי־נוחות מסוימת.</p>
			<p class="text">"ספרי לי איך מארק באטאי בילה פה את זמנו."</p>
			<p class="text">ולנטין נענתה.</p>
			<p class="text">"המפקח עבד פה יום כן יום לא. כשהגעתי לכאן לפני כחצי שנה, סרטן הריאות שלו היה בהפוגה. למרות שמארק התעייף די מהר, הוא נשאר נעים הליכות, ותמיד הייתה לו עצה טובה."</p>
			<p class="text">"מתי הלשכה הפסיקה את הפעילות שלה?"</p>
			<p class="text">הסטודנטית, שמֵחה להיקרא לדגל, פתחה בסקירה קצרה. </p>
			<p class="text">"בתחילת דרכה, בשנות השבעים והשמונים, הלשכה ניהלה לא פעם חקירות אימתניות על תופעות שקשורות ברוחות רפאים, טלקינזיס, שליטה מוחית, ומה שהיום אנו קוראים לו חוויית סף מוות. הצוות אסף אז מאות עדויות מכל רחבי צרפת." </p>
			<p class="text">ולנטין הצביעה על ארגזי הקרטון שהיו פזורים סביבה.</p>
			<p class="text">"הלשכה עסקה בכול: רוחות רפאים, מכשפות של מאגיה שחורה, גבירות לבנות, טלפתיה... אז הייתה גם תקופת השיא של העב"מים. אם מתוך סקרנות תרצי לעיין במסמכים מאותה תקופה, תגלי שזה די דומה ל'תיקים באפלה'."</p>
			<p class="text">"ומה קורה היום?"</p>
			<p class="text">הסטודנטית כיווצה שפתיים בשאט נפש.</p>
			<p class="text">"היום אנחנו עדיין מקבלים מכתבים מדי פעם. כל מיני מטומטמים שחושבים שהעולם מנוהל על ידי זוחלים, או שביל גייטס מייצר וירוסים כדי לפתור את התפוצצות האוכלוסין, ושממשלת צרפת מפיצה אותם באמצעות אנטנות 5<span class="english">G</span>." </p>
			<p class="text">רוקסן עיסתה את עפעפיה. לו רק יכלה להיות לבד עכשיו, להירדם, לנתק את הזרם שחישמל את מוחה. </p>
			<p class="text">"את לא נשארת פה, ולנטין, את חייבת לעזוב."</p>
			<p class="text">"למה? המפקח אישר לי..."</p>
			<p class="text">"כן, אבל אני הבוס עכשיו. וזאת יחידה משטרתית, לא ספרייה." </p>
			<p class="text">"אני אוכל לעזור לך בכל מיני דברים."</p>
			<p class="text">"אני לא רואה איך. יש לך יום כדי לארוז. ואל תשכחי לקחת את החתול איתך."</p>
			<p class="text">ולנטין משכה בכתפיה. </p>
			<p class="text">"הוא לא שלי. וגם לא של מארק באטאי, לצורך העניין. הוא כבר היה פה כשהגענו. מצאתי פרטים בארכיון. פוטין הופיע בלשכה בשנת 2002, מה שאומר שכיום הוא בגיל מופלג."</p>
			<p class="text">רוקסן, נסערת, הסתובבה על עקביה וחזרה לקומה העליונה. מאחורי קירות הזכוכית, מחוגי הברזל היצוק של השעון הישן העניקו למקום נופך תמוה, כמעט לא מציאותי. מין מחסן של פריטים שונים ומשונים. הציוד המשרדי, לעומת זאת, היה מיושן עד כדי שלושים שנה לאחור. לא הייתה מערכת מחשוב, ומכשיר הטלפון הזכיר לה את זה שהיה בבית הוריה בנערותה. אור אדום קטן היבהב ליד השפופרת. רוקסן, בדחף סקרני, לחצה על הרמקול כדי להאזין להודעה שהוקלטה בשעה 13:10 באותו היום. </p>
			<p class="text"><span class="natuy">מארק, זו שוב אני, קתרין אוּמוֹ</span><span class="natuy">ניֶיה. אני חייבת לדבר איתך דחוף בעניין ההודעה שלי </span><span class="natuy">הבוקר. אנא צור איתי קשר.</span></p>
			<p class="text">רוקסן האזינה אפוא להודעה הקודמת שהוקלטה בשעה 7:46 בבוקר. </p>
			<p class="text"><span class="natuy">הי מארק, זו קתרין אומונייה, סגנית </span><span class="natuy">מנהלת היחידה הרפואית של מטה המשטרה. אני מתקשרת כדי להתייעץ </span><span class="natuy">איתך על מקרה די חריג. אתמול קלטנו צעירה במצב של </span><span class="natuy">אמנזיה מוחלטת. בריגדת הנהר חילצה אותה, עירומה, מנהר הסן. כיוון </span><span class="natuy">שאין לי את המייל שלך, אני שולחת לך את התיק </span><span class="natuy">שלה בפקס. צלצל אליי כדי לומר אם אתה מכיר אותה. </span><span class="natuy">להתראות. </span></p>
			<p class="text">רוקסן, מסוקרנת, הקשיבה שנית להודעה. אם באטאי שמע אותה, והנורה האדומה רמזה שאכן כך, הוא ודאי עשה זאת דקות אחדות לפני הנפילה שלו. </p>
			<p class="text">השוטרת חשה עקצוץ בבטנה. היא תמיד התעניינה בכל מה שנקשר באופן ישיר או עקיף ליחידה הרפואית של מטה המשטרה — אגף מפורסם בזכות הפעילות שלו — שאפופה עננת מסתורין. קתרין אומונייה אמרה ששלחה פקס לבאטאי. רוקסן פישפשה בניירת שהייתה מונחת על השולחן, אבל לא מצאה זכר לפקס. היא נזכרה שהבחינה במכשיר פקס ממוקם ליד מכונת הצילום. היא ירדה במדרגות לקומה הראשונה. ולנטין דיאקיטה ישבה ברגליים משוכלות על רצפת הפרקט ומיינה מסמכים בפינת החדר, פניה זעופות.</p>
			<p class="text">"הגיע איזשהו פקס היום?" שאלה רוקסן. </p>
			<p class="text">הסטודנטית הנידה בראשה בלי להוציא הגה. </p>
			<p class="text">מגש הפקס היה ריק. רוקסן ניסתה לשחזר בדמיונה את ההתרחשות.</p>
			<p class="text">מארק הגיע מוקדם. הוא האזין להודעה המוקלטת של קתרין אומונייה, ניגש לקחת את המסמך ממכשיר הפקס ועמד לעלות במדרגות בחזרה למשרד שלו. בנקודה הזו הוא נפל. אבל איפה המסמך כעת? רוקסן חיפשה מתחת למדרגות, מתחת לרהיטים ולארונות המתכת. היא לא מצאה דבר. ואז, תחושת בטן: היא חזרה אל עץ חג המולד, שם החתול המנומנם היה שרוע על לא אחר מאשר... הפקס של קתרין אומונייה. </p>
			<p class="text">רוקסן פרשה בידה את שני גיליונות הנייר המהודקים שהתקמטו. למרות שפוטין קרע אותם מעט, היה אפשר לקרוא אותם בקלות. כפי שהסבירה סגנית המנהלת בהודעה, היה מדובר בטופס טיפול באישה עם אובדן זיכרון. הדוח נכתב בנימה יבשה ועניינית לעומת התמונה של הצעירה שעוררה סקרנות: פנים עדינות ומפוחדות, שיער משתפל עד הכתפיים. </p>
			<p class="text">אם לרגע חשבה להתקשר לקתרין אומונייה, החליטה לבסוף לגשת בעצמה למרפאת מטה המשטרה. כשלבשה את הז'קט שלה נזכרה לפתע, שנותרה ללא רכב. מכונית הפיג'ו שלה נשארה בנאנטר, והיא ודאי לא תקבל אותה בחזרה בקרוב. </p>
			<p class="text">לפתע קלט מבטה קסדת ג'ט על השולחן של ולנטין. קסדה ללא משקף בצבעי חום וצהוב, חצויה בפס משבצות דמקה.</p>
			<p class="text">"הקטנוע שחונה בכניסה הוא שלך?" שאלה רוקסן בעודה חובשת את הקסדה עם המגן הנוקשה. "אפשר את המפתחות?"</p>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
סופרים איקוניים מוזיקאים פריז בעיות זיכרון תעלומה מותחן משטרתי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!