כראמל 8 גברת בלום שולטת
גברת בלום קרובה להיות השליטה היחידה על הטירה של ארתור ג’רום, על המפעלים ועל החתול המופלא כפי שתמיד רצתה – והשלטון כל כך הולם אותה! אלא שלפתע מופיעה בטירה גברת בלום נוספת – וגם היא מרושעת ושתלטנית... ספר חדש ומסעיר בסדרה האהובה שגרמה לאלפי ילדים להישאר ערים בלילה ולהתאהב מחדש בקריאה.
שם: כראמל 8 גברת בלום שולטת
מחבר/ת: מאירה ברנע גולדברג
שפה: עברית
תחום: נוער צעיר
תת תחום: נוער צעיר
מק״ט: 011374903
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 84.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-1" class="kotere-mispar">פרק ראשון</h1>
			<p class="itur-1"></p>
			<p class="koteret-perek">ובו יסופר על אישה מרושעת ביותר, על דף ההוראות שחזר לפתע עם אזהרה מטרידה, ועל דומיניק דה וינצ'י — צייר מפורסם שנקרא להגשים משאלה כמוסה </p>
			<p class="text-no-hazacha">כמו בכל בוקר בשלושת השבועות האחרונים, רובי התעורר וצבט את עצמו. הוא התחיל בצביטה קטנה וחלשה, אך כשזו לא עשתה את המצופה ממנה, ניסה עוד אחת חזקה הרבה יותר. הוא רצה להתעורר מהסיוט שאליו נקלע. אבל זה לא היה חלום.</p>
			<p class="text">רובי הביט בטבעת שעל אצבעו. כבר שלושה שבועות שהוא לא מעז להסיר אותה. שלושה שבועות שהיא איתו בכל מקום: בבית הספר, במקלחת, ואפילו כשהוא לבד בחדרו ובטוח שהדלת נעולה.</p>
			<p class="text">היה לו קשה להתרגל למציאות: גברת בלום היא בעלת הטירה ובעלת מפעלי המכוניות עכשיו, והיא תעשה הכול כדי לקבל גם את הטבעת השלישית של משפחת ג'רום ולקחת ממנו את כראמל. </p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">לפני הרבה הרבה שנים, בארץ רחוקה רחוקה, חיה אישה אכזרית ומרושעת שקראו לה אלפונסינה, או אלפונסיה, תלוי את מי שואלים. (ההורים שלה לא הצליחו להסכים על השם שנתנו לבתם, אבל זה לא באמת משנה. היא לא אהבה את שני השמות, וכולם ממילא קראו לה רק גברת בלום.)</p>
			<p class="text">טוב, אולי הגזמתי קצת עם "הרבה הרבה". וגם עם ה"רחוקה רחוקה". אבל בפרטים החשובים באמת דייקתי: היא היתה אכזרית ומרושעת וקראו לה גברת בלום. </p>
			<p class="text">לגברת בלום היו סנטר מחוטט, פה מעוקל, אף פחוס, זוג עיניים רעות וציצת שיער משונה. היא אהבה מאוד את המראֶה שלה ואת העובדה שבמבט אחד היא יכלה לגרום כמעט לכל אדם לפרוץ בבכי. </p>
			<p class="text">לגברת בלום היתה בת ושמה הלנה, בעלה של גברת בלום היה פרופסור דה ויל, ולמרות שלא סיפרה לאיש, לאחרונה היא אפילו התחילה לחבב את ברליוז — חזיר היבלות הזעיר והסירחוני שגידלו יחד. גברת בלום יכלה לחיות את חייה בשמחה ובכיף לולא היה לה חלום ישן, שטיפחה במהלך עבודתה כסוכנת הבית בטירת ג'רום: להיות הבעלים של הטירה, המפעלים והחתול של ארתור ג'רום. במשך שנים רבות זו היתה הסיבה היחידה שעבורה קמה בבוקר ועבדה קשה כל כך. בעבר היא כמעט השיגה את מבוקשה (פעמיים!), אבל ברגע האחרון הניצחון נלקח ממנה בגלל מפלצת פרוותית כתומה ומייללת. כעת הדברים ניתנו לה בקלות, יותר מדי בקלות: אל־אל וגול פשוט נתנו לה את הטבעות שלהם, ואיתן עברה אליה השליטה שהיא כל כך רצתה. כן, נכון שהם עשו זאת רק כי לא היתה להם ברירה, וגם כי היא הבטיחה להחזיר. אבל למה להיות קטנוניים? גברת בלום לא יכלה לוותר על ההזדמנות. </p>
			<p class="text-no-hazacha">לפני שפרופסור דה ויל הצטרף עם מייקל וג'ורג', האחיינים שלו, למשלחת מדענים שנסעה לאנטארקטיקה, הוא ניסה לשכנע את גברת בלום להצטרף אליהם. היא סירבה וסיפרה לו על התחושות המוזרות שיש לה בלב: בכל פעם שהיא מסתכלת על אוליבר, התינוק הקטן של מילה וספ, או על ויש, האחיין הכחוש של מילה, היא מרגישה משהו מוזר בלב... </p>
			<p class="text">פרופסור דה ויל טען שמדובר באהבה, והתחיל להסביר לה שלכל אחד יש עמוק בפנים לב אוהב ומצפון. </p>
			<p class="text">"נו, באמת, מה השטויות האלה מצפון?" היא זעמה. </p>
			<p class="text">"את יודעת," הוא המשיך. "מצפון — המחשבות המטרידות האלו שאומרות לך שמה שאת עושה כנראה לא נכון ויכול לפגוע באחרים. אבל את, פרת ביצות אהובה, יכולה לעשות מה ש<span class="bold _idGenCharOverride-1">אני</span> עושה כשאני מרגיש את המצפון מתחיל לעבוד."</p>
			<p class="text">"מה אתה עושה?" היא שאלה בתקווה שיש פתרון לבעיה.</p>
			<p class="text">"אני פשוט מתעלם ממנו," פרופסור דה ויל צחק צחוק מרושע. "נתראה בעוד חודש, תולעת חיננית שלי."</p>
			<p class="text-no-hazacha">גברת בלום בחנה את שתי הטבעות שענדה. למרות שחסרה לה הטבעת השלישית, היא היתה מאוד מרוצה. היא ישבה בראש השולחן והביטה בילדים שנכנסו בזה אחר זה לחדר האוכל.</p>
			<p class="text">"שבו זקוף," היא פקדה. </p>
			<p class="text">"בוקר טוב גם לך," מילה הצטרפה לשולחן. </p>
			<p class="text">"אני מזכירה לכם שאחר הצהריים יבואו לצייר את הדיוקן המלכותי שלי, והנוכחות של כולכם נדרשת," אמרה גברת בלום בתקיפות. </p>
			<p class="text">"אם מציירים דיוקן שלך, זה אומר שמציירים <span class="bold _idGenCharOverride-1">אותך</span>. למה הנוכחות <span class="bold _idGenCharOverride-1">שלנו</span> נדרשת?" ג'יין לא הבינה.</p>
			<p class="text">"ויש סיפר לי על ציור מאוד מפורסם של הנסיכה מרגריטה מבית המלוכה הספרדי. בציור רואים את הנסיכה מוקפת במשרתים ובבני לוויה בארמון, ואפילו הצייר עצמו מופיע בו. חשבתי שבציור שלי אני אהיה במרכז, ואתם תעמדו סביבי ותביטו בי בהערצה."</p>
			<p class="text">"תודה, ויש," גול הביט בו בכעס. "יש עוד משהו שאתה רוצה לספר לגברת בלום על אומנות?"</p>
			<p class="text">"למען האמת, כן," ויש מזג לעצמו מים. "יש עוד הרבה דברים. ידעת שאמא של מלך צרפת הזמינה מהצייר פטר פאול רובנס עשרים וחמש תמונות ענקיות שתיארו את החיים שלה?" </p>
			<p class="text">"ענקיות?" העיניים של גברת בלום נצצו. "כמה ענקיות?" היא התחילה לחשב את המקום שיישאר על קיר הכניסה ברגע שתעיף משם את ארבע התמונות הישנות של ארתור ג'רום. </p>
			<p class="text">"בתמונות האלו הופיעו המון דמויות," ויש עצם את עיניו ושיחזר את התמונות בראשו.</p>
			<p class="text">"המון דמויות?" גברת בלום התלהבה. היא הביטה במר בראון. "הנוכחות של כל אנשי הצוות נדרשת גם כן," הוסיפה. </p>
			<p class="text">כולם הביטו בוויש בכעס, אבל הוא לא שם לב, והמשיך לאכול בנחת את הפסטה. </p>
			<p class="text">גברת בלום קמה מכיסאה והתקרבה לרובי. "ותגיד לחתול המעצבן שלך שכדאי מאוד שיַראה את עצמו גם כן."</p>
			<p class="text">רובי שיחק בעצבנות בטבעת. "אני לא יכול לתת הוראות לכראמל. את מכירה אותו. כראמל עושה מה שהוא רוצה."</p>
			<p class="text">"נו, באמת, מה השטויות האלה? אתה הבעלים של כראמל או שהחתול הוא הבעלים שלך?" היא אחזה בידו בפתאומיות. "כשהחתול הזה יהיה שלי, אני אדאג לחנך אותו."</p>
			<p class="text">רובי שיחרר את ידו מאחיזתה של גברת בלום. "כראמל לעולם לא יהיה שלך."</p>
			<p class="text">"אני יכולה לחשוב על אלף דרכים להכריח אותך לתת לי את הטבעת."</p>
			<p class="text">"ואני תמיד אצליח להתחמק," אמר רובי בביטחון, למרות שבתוך־תוכו כבר לא היה בטוח.</p>
			<p class="text">"אנחנו עוד נראה לגבי זה." גברת בלום הביטה במילה. "החתול יצטרף לציור. אם לא, העסקה שלנו מבוטלת, לא תוכלו להישאר כאן אפילו לא לרגע. הבנת אותי?"</p>
			<p class="text">"אני מבטיחה לך שאני אדבר עם כראמל, והוא יצטרף כמו כולם לאירוע."</p>
			<p class="text">גברת בלום חייכה חיוך מזויף. "טוב, מה אתם יושבים כאן חסרי מעש? תסיימו לאכול. בעוד רגע תגיע המכונית החדשה ממפעל המכוניות, ומר בראון יסיע אתכם לבית הספר."</p>
			<p class="text">"לא הבנתי למה צריך שבכל יום תגיע מכונית חדשה," רובי החליט סוף־סוף לשאול את מה שכולם רצו לשאול, אבל פחדו מהתגובה. </p>
			<p class="text">"כן, זה די מוזר, לא?" הלנה הביטה באל־אל. "הרי זו אותה מכונית בדיוק. מה רע במכונית של אתמול?"</p>
			<p class="text">"או במכונית של שלשום?" גול הצטרף. </p>
			<p class="text">"או במכונית של לפני שלשום?" גם ג'יין רצתה לדעת.</p>
			<p class="text">"נו, באמת, מה השטויות האלה? אתם לא תגידו לי מה לעשות עם הרכוש שלי, חוצפנים. יש לי מפעלים למכוניות, וזכותי לקבל בכל יום מכונית חדשה." </p>
			<p class="text">"מר בראון, תוכל להסיע אותנו בערב לנמל התעופה?" הלנה הסתכלה על אל־אל שישב אומלל מול הצלחת הריקה. מהיום שהבין שהטירה היפה שלו, הטירה הגדולה שלו, הטירה האהובה שלו, כבר לא שלו, הוא לא חייך, מיעט לדבר ובקושי אכל, גם את שְׂערו בקושי סירק.</p>
			<p class="text">מר בראון חיכה לתגובה של גברת בלום. </p>
			<p class="text">"נו, באמת, מה השטויות האלה? ברור שהוא יסיע אתכם. מה את חושבת שאני? מפלצת? אולי באמת עדיף שתיסעי מכאן עם הנער העצוב והכלב שרק עושה פה פיפי בכל מקום." </p>
			<p class="text">אוגוסט בדיוק הרים את רגלו, אבל המבט של גברת בלום גרם לו לעצור. הוא פלט יבבה, הוריד באכזבה את רגלו ונצמד למילה. </p>
			<p class="text">"גם אני שמחה שאתם טסים לצ'אנג," מילה ליטפה את אוגוסט. "יפה מצדו שהזמין אתכם אליו לבלות קצת ולצפות בהופעה הגדולה והמרגשת. חבל שלא כולנו יכולים לטוס. אבל אולי עד שתחזרו, נמצא פתרון לכל הבעיות."</p>
			<p class="text">"נו, באמת, מה השטויות האלה? אל תבנו על זה," גברת בלום גיחכה. </p>
			<p class="text">ספ נתן ביס אחרון בפנקייק, "טוב, אני אלך לארוז כמה דברים אחרונים לקראת הטיסה. את בטוחה שזה בסדר שאני משאיר אותך לבד?"</p>
			<p class="text">"אני לא לבד," מילה ניסתה להישמע הכי רגועה שאפשר. "וחוץ מזה, מישהו צריך לנסוע עם הילדים, ואני שמחה שזה אתה."</p>
			<p class="text">"אז רק בגלל שהם יותר גדולים ממני, ורק בגלל שבניגוד אלי <span class="bold CharOverride-4">להם</span> אין לימודים עכשיו, ורק בגלל שלהם אין פחד מטיסות ולי יש, ורק בגלל שהם מאוד רוצים ואני לא, אז רק בגלל זה הם יטוסו לסין לחודש ואני אשאר כאן בטירה? זה לא הוגן."</p>
			<p class="text">"נו, באמת, גול, מה השטויות האלה לא הוגן? תגיד תודה שמישהו לפחות חשב עליך. אותי בכלל לא הזמינו," גברת בלום חזרה לשבת בראש השולחן.</p>
			<p class="text">"זה מפתיע אותך?" שאלה ג'יין. "את גנבת לנו את הטבעות, וכבר שלושה שבועות את מתייחסת אלינו בגועליות."</p>
			<p class="text">"נו, באמת, מה השטויות האלה? אני לא גנבתי לכם את הטבעות. אל־אל וגול נתנו לי אותן מרצונם החופשי, ואני, נדיבה וחביבה שכמותי, הסכמתי שתישארו לגור כאן בינתיים עד שמילה תמצא עבורכם סידור נוח." היא ניגשה אל לוח השנה ומחקה את יום האתמול. "הכנתי טבלת ייאוש. יש לכם בדיוק עוד חודש למצוא מקום חדש, ואם זה לא מוצא חן בעינייך, את מוזמנת לחזור לבית היתומים."</p>
			<p class="text">"את לא מתבלבלת קצת?" ג'יין התרגזה. "את רצית לסלק אותנו באותו הרגע. אפילו כמעט סיימת לארוז את כל החפצים של מילה, ואת הבגדים של ספ מצאנו זרוקים בכניסה לטירה."</p>
			<p class="text">"מה לעשות שיש לי רצונות ושאיפות, ומתחשק לי להביא את ברליוז לטירה?" גברת בלום היתממה. "מה לעשות שהחדר שלהם הכי מתאים?"</p>
			<p class="text">"אם ויש לא היה מבקש ממך לחכות לפחות עד שאבא שלו יחזור, כבר מזמן היינו ברחוב."</p>
			<p class="text">"ילדה חצופה, אבא של ויש תמיד נוסע לאנשהו. הסכמתי להשאיר אתכם כאן עוד חודש רק מטוב לבי."</p>
			<p class="text">"טוב," מילה הפסיקה את הוויכוח. "לא משנה למה, אנחנו כאן יחד החודש, ואני יודעת שנסתדר."</p>
			<p class="text">"אני חושב שכדאי שאשאר," ספ עמד בסמוך לדלת, אובד עצות. "איך אני יכול לעזוב אותך ככה, כשצריך למצוא בית חדש?" </p>
			<p class="text">"אתה יכול להיות רגוע ולטוס עם הילדים. רק בבקשה תדאג לאל־אל. תנסה לעודד אותו קצת. טירה זה לא הכול בחיים."</p>
			<p class="text">"למה <span class="bold _idGenCharOverride-1">אותי</span> אף אחד לא מנסה להרגיע? למה <span class="bold _idGenCharOverride-1">לי</span> אף אחד לא אומר שמפעל מכוניות זה לא הכול בחיים?"</p>
			<p class="text">"נו, באמת, מה השטויות האלה, גול?" גברת בלום חייכה בעודה מביטה בהתגרות בטבעת שעד לא מזמן היתה שייכת לו. "מפעל מכוניות זה לא הכול בחיים," היא ציחקקה. "אבל אם אתה רוצה להישאר בחיים, כדאי לך ולכולכם לא לאחר כשהצייר שלי יגיע היום. להתראות."</p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">רובי טרק את דלת חדרו בכעס. "איזו אישה איומה! והיא עוד חושבת שהיא תשיג אותךָ. כמה שהיא טועה."</p>
			<p class="text">נראה שהכניסה של רובי לחדר הבהילה את כראמל. הוא זינק ממקומו, וברגע אחד נעלם. </p>
			<p class="text">"כראמל...?" </p>
			<p class="text">"כראמל לא כאן," נשמע קולו של החתול. </p>
			<p class="text">"נו באמת, כראמל, אני יודע שאתה כאן. לאן נעלמת?"</p>
			<p class="text">"למה אתה חושב שנעלמתי?" כראמל חזר, ואיתו הופיע דף מרופט, מקומט, מודבק בנייר דבק. </p>
			<p class="text">"מה זה, כראמל? מה זה הדף הזה?"</p>
			<p class="text">"כל כך רציתי שלא תשים לב, אבל אם אתה כבר כאן, ואם תבטיח לא לצחוק עלי, אז אגלה לך."</p>
			<p class="text">"אני מבטיח," רובי הניח יד על הלב. "אני לא אספר ולא אצחק."</p>
			<p class="text">"אתה זוכר את דף ההוראות שוויש הכריח את גברת בלום לתת לי?"</p>
			<p class="text">רובי הינהן. הוא זכר איך בחתונה שלה, גברת בלום הגיעה זועפת והגישה לכראמל את דף ההוראות, והוא, במקום לקרוא בו בעיון, קרע אותו לחתיכות. "אני זוכר שאמרת שלא לכל דבר בחיים יש תשובה, וזה כל הקסם."</p>
			<p class="text">"אז... אהה..." כראמל גימגם. "מתברר שלרוב הדברים יש תשובה, ואין לזה שום קשר לקסם."</p>
			<p class="text">"מה?" רובי נראה מבולבל. "לא הבנתי כלום."</p>
			<p class="text">"מה יש להבין?" כראמל הזדקף. "אחרי שקרעתי לחתיכות את דף ההוראות, הצטערתי מאוד. זה היה מעשה מטופש. אספתי את כל החתיכות, ואז ויש עזר לי להדביק אותן." </p>
			<p class="text">רובי לא צחק על כראמל, אבל גם לא הבין מה יש לו להתבייש. "אז למה אתה צריך להסתיר את זה ממני? לפחות גילית בו משהו מעניין?"</p>
			<p class="text">"כן. זוכר שפעם הזנב שלי נעלם? מתברר שזה בכלל לא דבר רע, זה סימן, סימן שמופיע מדי פעם, סימן שאומר שעדיין לא גיליתי את כל היכולות שלי, ושיש עוד דברים שאדע לעשות בעתיד."</p>
			<p class="text">"איזה יופי!" רובי התעודד. </p>
			<p class="text">"כן, בפעם הקודמת שהזנב נעלם גיליתי שאני יכול להזיז חפצים בכוח המחשבה, והבוקר הזנב שלי נעלם שוב לכמה שניות. אני סקרן לגלות מה עוד אני יודע לעשות."</p>
			<p class="text">"גם אני מאוד סקרן לגלות. אבל תגיד, חוץ מזה היה כתוב עוד משהו חשוב בדף ההוראות?"</p>
			<p class="text">"אתה תאחר לבית הספר. אני מציע שתרד למטה לפני שגברת בלום תתחיל לחפש אותך."</p>
			<p class="text">רובי נראה מודאג. "אם אתה לא עונה לי על מה ששאלתי, סימן שגילית משהו לא טוב."</p>
			<p class="text">"ההוראות מאוד משעממות. אתה יכול להסתכל בעצמך." </p>
			<p class="text">רובי הושיט יד לעבר הדף, אבל כראמל זינק עליו. "אתה יכול להסתכל בעצמך כשתחזור מבית הספר. עכשיו קח מכאן את מה ששכחת ורד כבר למטה."</p>
			<p class="text">"איך אתה יודע ששכחתי משהו?" </p>
			<p class="text">"שכחת שאני חתול קורא מחשבות?" </p>
			<p class="text">כראמל הביט בקלמר שעל שולחן הכתיבה. הקלמר ניתַק ממקומו וריחף היישר לידיו של רובי.</p>
			<p class="text">רובי הכניס את הקלמר לילקוט, הביט בכראמל שניסה בכל כוחו להיראות רגוע, ויצא מהחדר. </p>
			<p class="text">כראמל קיווה שעד סוף היום רובי ישכח את השיחה הזאת. הוא בדק שהוא לבד, ואז חזר לדף ההוראות. זה היה מוזר. בפעם הראשונה שקרא בו הוא לא הבחין בשורה הזאת, אבל אתמול היא פשוט הופיעה שם. הוא קרא את המשפט שוב:</p>
			<p class="text">"אם טבעת החתול תימסר על ידי בעליה לידיו של אחר בשל איום ולא מרצון חופשי, החתול עלול למות". </p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">בשעה ארבע בדיוק הכניס מר בראון לטירה את דומיניק דה וינצ'י, הצייר המפורסם שהגיע כדי לצייר את הדיוקן המלכותי של גברת בלום. </p>
			<p class="text">ויש רץ אליו נרגש. "האם אתה קרוב משפחה של ליאונרדו דה וינצ'י?" הוא שאל ונופף בידיו. </p>
			<p class="text">דומיניק סידר את כובעו, כיחכח בגרונו וענה בקול מלא בחשיבות עצמית. "ליאונרדו דה וינצ'י? המדען?"</p>
			<p class="text">ויש הינהן.</p>
			<p class="text">"המתמטיקאי?"</p>
			<p class="text">"כן!" </p>
			<p class="text">"הממציא?"</p>
			<p class="text">"בדיוק!"</p>
			<p class="text">"הצייר? הפַּסָל? האדריכל?"</p>
			<p class="text">"כן! כן וכן!" ויש קיפץ במקום.</p>
			<p class="text">"לא שמעתי עליו מעולם. ועכשיו זוז מכאן, ילד, אני רוצה להתחיל לעבוד."</p>
			<p class="text-no-hazacha">דומיניק הביט בכל הנוכחים בחדר. "יותר מדי אנשים," הוא הכריז. "זה יהיה דיסאסְטרוֹ אחד גדול." </p>
			<p class="text">"נו, באמת, מה השטויות האלה? זה מה שאני רוצה! דיסאסטרו גדול! דיסאסטרו ענק! דיסאסטרו עצום! ושמישהו כבר יגיד לי מה זה דיסאסטרו!"</p>
			<p class="text">כולם הביטו בוויש.</p>
			<p class="text">"זה בלגן באיטלקית, וגם אסון."</p>
			<p class="text">"תקשיב לי, דומיניק, אני רוצָה תמונה גדולה כמו של אמא של מלך צרפת, מלאה באנשים," גברת בלום התקרבה לאוזנו. "אז אתה אל תסתובב לי כאן ותצעק דיסאסטרו. הבנת אותי?" היא צרחה. "ואתם!" היא המשיכה לחלק הוראות. "תעמדו סביבי ותביטו בי בהערצה, ושאף אחד לא יעז לחייך."</p>
			<p class="text-no-hazacha">הלנה סידרה קצת את שְׂערו של אל־אל, שמרוב עצבות שכח להשתמש בג'ל המיוחד שלו. ג'יין החליטה שאם כבר מציירים אותה, היא תנסה לצאת הכי טוב שאפשר — היא החזיקה את ידו של רובי וחייכה למרות ההוראה המפורשת של גברת בלום. מילה עמדה ליד ספ, שאחז בידיו את אוליבר. גול, שלא הבין מה כולם עושים בחדר הכניסה כי הספיק לשכוח את השיחה מארוחת הבוקר, התעצל לשאול והחליט לעמוד עם כולם ולראות מה יקרה. אוגוסט השאיר שלולית צהובה סביב כן הציור של דומיניק — הוא קיווה שאף אחד לא ישים לב. ויש ספר כמה מכחולים יש לצייר, שעמד נרגז והביט בגננים, בסייסים, במנקים וביתר המשרתים שעמדו מבוהלים בצד וחיכו להוראות. </p>
			<p class="text">"רובי, אני רוצה שתיתן לי את הטבעת, רק בשביל הציור." גברת בלום הושיטה לרובי את ידה המיובלת משנים של עבודה קשה. היא עצמה לא האמינה שהטריק הזה יעבוד, אבל לפעמים אנשים עושים מה שאומרים להם בלי לחשוב יותר מדי. היא החליטה לנסות.</p>
			<p class="text">"איזה שטויות את מדברת," מילה לא יכלה להתאפק. "רובי לא ייתן לך את הטבעת שלו בשום פנים ואופן!"</p>
			<p class="text">"נו, באמת, מה השטויות האלה להגיד לי שאני מדברת שטויות?" גברת בלום התעצבנה. היא סירבה להשלים עם העובדה שהטבעת השלישית לעולם לא תהיה שלה. "רובי, אמרתי קודם ואומר זאת שוב, אתה יודע שאם ארצה אוכל להכריח אותך לתת לי אותה."</p>
			<p class="text">"רק תנסי," מילה חיבקה את רובי והרחיקה אותו לצד השני של החדר. </p>
			<p class="text">"נו, באמת, מה השטויות האלה, רובי? איפה החתול שלך? דרשתי שהוא יגיע לכאן." גברת בלום שינתה נושא. </p>
			<p class="text">"ואני הסברתי לך שאני לא יכול לשלוט בכראמל. את יודעת בדיוק כמוני שהוא בא והולך כשהוא רוצה."</p>
			<p class="text">"אי אפשר להתחיל בלי החתול," גברת בלום נשפה. "ויש בפירוש הסביר לי שהרבה מאוד אומנים צירפו חתולים לסצנות שציירו כי זה מוסיף עומק ועניין."</p>
			<p class="text">"ויש!" להלנה כבר נמאס. "אולי תפסיק ללמד את אמא שלי אומנות, אתה מכניס לה כל מיני רעיונות לראש!" </p>
			<p class="text">ויש לא הבין מה הלנה רוצה ממנו. הוא התבלבל בספירה של המכחולים והתחיל מחדש.</p>
			<p class="text">"מילה!" גברת בלום כבר איבדה את הסבלנות לגמרי. "את הבטחת שכראמל יהיה כאן. שכחת? את זוכרת מה יקרה אם הוא לא יופיע?"</p>
			<p class="text">"אני כאן, גברת בלום," נשמע קולו של כראמל. </p>
			<p class="text">"נו, באמת, מה השטויות האלה? אתה כאן ואני לא רואה אותך."</p>
			<p class="text">"מילה הבטיחה לך שאני אבוא, אבל היא לא הבטיחה לך שתוכלי לראות אותי, נכון?"</p>
			<p class="text">"נו, באמת, מה השטויות האלה?" היא רקעה ברגלה. </p>
			<p class="text">באותו הרגע נשמע רעש צורמני. אל החדר התפרצה לטאה שמנמנה בעלת זנב מסולסל. "פנו דרך! פנו דרך! רינגו הגיעה! עכשיו אפשר להתחיל." הלטאה רצה לכיוונו של ויש. "מה חוגגים כאן? איזה אירוע?"</p>
			<p class="text">ויש ליטף אותה ברכות. "לא חוגגים שום דבר. גברת בלום רוצה שיציירו אותנו."</p>
			<p class="text">רינגו התלהבה, "יציירו אותנו? זה נהדר." היא ניפחה את ראשה, וכעת נראתה כמו דרקון קטן. "ככה יותר יפה לי?" שאלה.</p>
			<p class="text">"נו, באמת, מה השטויות האלה?" גברת בלום לא הבינה מה הלטאה אומרת, ודומיניק נראה כאילו הוא עומד להתעלף. </p>
			<p class="text">יש שלושה דברים שדומיניק לא אהב. יש שיגידו שנא: </p>
			<p class="mispur">1.	כששאלו אותו אם הוא קרוב משפחה של ליאונרדו דה וינצ'י.</p>
			<p class="mispur">2. 	כשההורים שלו אילצו אותו לצייר קרובי משפחה בחינם.</p>
			<p class="mispur">3. 	לטאות. </p>
			<p class="text-no-hazacha">"די!" הוא צרח. "נמאס לי כבר! מה זה הדיסאסטרו הזה? הכלב עשה פיפי על הכן שלי, יש כאן ילד עם שיער צהוב שמבלגן לי את כל המכחולים, בעלת הבית מדברת לאוויר, ולא מוכנה להתחיל עד שיגיע חתול דמיוני, ועכשיו זה? לטאה צרחנית! אף אחד לא סיכם איתי על הדיסאסטרו הזה. אני הולך. שלום, גברת בלום, תחפשי לך צייר אחר!"</p>
			<p class="text-no-hazacha">הוא ארז את חפציו ועזב את הטירה. </p>
			<p class="text">"נו, באמת, מה השטויות האלה? למה אתם צוחקים?" גברת בלום שאלה בכעס. </p>
			<p class="text">"ברור לכם שלא תטוסו היום לסין," היא הביטה בהלנה ובאל־אל. "אני דוחה לכם את הטיסה, ננסה שוב מחר, אני מקווה שאמצא צייר אחר פחות דיסאסטרו." </p>
			<p class="text">"מה...? אבל..." הלנה ניסתה להתקומם, אבל גברת בלום יצאה מהחדר. </p>
			<p class="text">"טוב," מר בראון התנצל בפני העובדים. "כדאי שנחזור לעבודה. ניפגש כאן שוב מחר באותה השעה."</p>
			<p class="text">"זהו?" גול שם לב שכולם עוזבים את החדר. "סיימו לצייר אותנו? איך יצאתי? יפה?"</p>
			<p class="text">"אתה תמיד יפה," כראמל חזר לצורתו. "נתראה מחר."</p>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 67.20 ₪ מחיר רגיל 75.60 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 62.99 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 42.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
סופרות איקוניות פנטזיה לנוער כראמל הומור לילדים הרפתקאות חתולים נוער צעיר ספרים שהפכו לסדרות הרפתקאות לנוער סדרות איקוניות
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!