הרואה 1

1

אם הוא לא היה מת כבר, הייתי הורגת אותו בעצמי.

או לפחות צורחת עליו. או מסבירה לו בצורה תקיפה למה לנטוש את הבת היחידה שלך ולהיזכר בה רק כשאתה מת, זאת לא הורות טובה.

אני גוררת את המזוודה על מרצפות נמל התעופה בן־גוריון ומהדקת את האחיזה בתיק שבידי. בפעם המיליון בשבוע האחרון, אני מתחרטת שעניתי לשיחת הטלפון ההיא. הכול היה יכול להיות הרבה יותר קל אם פשוט הייתי מתעלמת מהמספר הלא מזוהה וממשיכה בחיים שלי כרגיל.

הייתי יכולה להתאגרף במועדון כל הקיץ או להתחיל לכתוב כבר את החיבור האישי שלי לקולג'. במקום זה אני כאן באמצע תל אביב, בדרך לקבור אותו.

אני מציצה החוצה אל שמי המתכת הכחולים ואל מכנסי הג'ינס הקצרים של האנשים מסביב ומבינה שאני ממש לא לבושה מתאים לחמסין פה. את שמלת הלוויות השחורה והמרופטת מצאנו בערמת הבגדים הישנים של אמא, והשרוולים העבים שלה מגרדים לי את הזרועות. אני מפשילה אותם ומשתדלת להתעלם מנקישות נעלי העקב הארורות. הסוליה לוחצת ואני מבטיחה לעצמי שברגע שתיגמר ההלוויה, אחזור לוואנס הנוחות שלי.

אם זה היה תלוי בי, הייתי מוותרת על הטיול הכפוי למולדת, אבל אמא התעקשה.

התקשרתי אליה שעתיים אחרי שהבשורה הגיעה. לא רציתי לספר לה בכלל, אבל ידעתי שהיא לא תסלח לי אם היא תגלה שהסתרתי ממנה משהו כזה.

אמא הייתה בעבודת הבוקר שלה, מה שאומר שהיא הייתה תקועה מאחורי דלפק העץ הענק במייק'ס מוטורס, עסוקה בזיוף חיוכים והתחנפויות לבוס הנפוח שלה, מייק, וללקוחות הנפוחים לא פחות שלו. היא בדיוק יצאה להפסקת קפה כשהתקשרתי. יכולתי לשמוע אותה זזה כשהניחה את הטלפון על שולחן הפלסטיק בסמטה מאחורי סוכנות כלי הרכב ושמה אותי על רמקול.

"היי רֶזָה," היא אמרה בקול רם מדי, צועקת לכיוון המכשיר.

"היי אמא, את לא חייבת לצעוק. אני שומעת."

"אה, יופי. הכול בסדר?"

שמעתי את החרדה בקול שלה, ובצדק. אני אף פעם לא מתקשרת כשהיא בעבודה. מייק לא אוהב שהיא מתבטלת, והוא כבר פיטר מזכירות אחרות על הרבה פחות משיחת טלפון עם הבת שלהן. לא יכולנו להרשות לעצמנו לאבד את העבודה הזו.

"עורך דין בשם עידו גנון התקשר אליי לפני כמה שעות," אמרתי. אמא השמיעה קול המהום של תמשיכי ושמעתי אותה מניחה את כוס הקפה על השולחן.

"דניאל אלבז מת."

שתיקה השתררה על הקו.

"אמא?"

"אה, וואו. או־קיי," היא גימגמה, "ואיך את?"

"גנון רוצה שאגיע לשמוע את הצוואה. הם קוברים אותו עוד יומיים."

עוד שתיקה. אחר כך כחכוח בגרון ואמא נשמעה פתאום קרוב יותר, כאילו היא מחזיקה את הטלפון ממש צמוד לפה.

"הדרכון שלך במגירה העליונה בשידה שלי."

"אני לא נוסעת."

"תרזה..."

"ברצינות, אמא. אני לא טסה עד לשם רק כדי לראות אותו נקבר. להזמין אותי להלוויה שלו זה לצחוק לנו בפרצוף. וחוץ מזה, זאת החופשה האחרונה שלי."

התכוונתי לנצל את החופש כדי להתאמן לקראת כפפת הזהב — תחרות האגרוף הכי מפורסמת בניו יורק למתאגרפים חובבים. תחרות שתוציא אותי מאיתקה, החור הזה שנתקענו בו בשנים האחרונות, ותכניס אותי לתוכנית המלגות היוקרתית לספורטאים של אוניברסיטת אמהרסט.

לא שאני מתכוונת לספר לאמא על זה.

"את לא יכולה לא ללכת, הוא אבא שלך." היא היססה לרגע. "גם אם הוא לא היה כל כך מעורב בחיים שלך."

"לא היה כל כך מעורב?" התפלצתי מבחירת המילים שלה. דניאל אלבז עזב אותנו כשהייתי בת שמונה, ומאז לא שמענו ממנו מילה. "הוא לא היה נוכח בחיים שלי, יש הבדל. ואת יודעת את זה יותר טוב מכולם."

עיניי נפלו על הפוסטר המתקלף של לילה עלי, אותו פוסטר שגררתי איתי באינסוף מעברי הדירות שלנו מאז שהייתי בת עשר. הוא גולגל והודבק כל כך הרבה פעמים עד שהקצוות התבלו, אבל עדיין אפשר היה לראות את לילה מניפה כפפת אגרוף כחולה בעיניים נוצצות מניצחון. אם לילה יכלה לעמוד על שלה ולהפוך לאלופת העולם הבלתי מעורערת, גם אני יכולה לעמוד על שלי מול אמא.

אני כבר בת שבע־עשרה, בסוף החופש אני עולה לכיתה י"ב. הגיע הזמן שאחליט לבד.

"זה לא משנה," אמא אמרה בעדינות, "הוא עדיין אבא שלך."

"אנחנו לא מסכימות על זה," רטנתי והיא נאנחה. ברקע זיהיתי את הקול של קלרה, המזכירה הנוספת במייק'ס מוטורס, מציינת שנגמרה ההפסקה. "אני צריכה ללכת, נדבר על זה בערב."

אחרי שניתקנו את השיחה בהיתי בפוסטר של לילה עד שהידיים שלי הפסיקו לרעוד. ידעתי מה נדבר על זה בערב אומר. היא עמדה לגרור אותי לישראל בכוח.

זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהיא תגרור אותי ממקום למקום בלי שתהיה לי זכות בחירה בנושא. בעצם, העובדה שהיא לא גררה אותי בשלוש השנים האחרונות ברחבי ארצות הברית היא המפתיעה כאן.

תכננתי לסרב לה. כבר הכנתי נאום שלם על כמה חשוב שאשאר באיתקה בקיץ, אבל גנזתי אותו ברגע שראיתי את פניה הנפוחות והאדומות באותו לילה. היא התיישבה מולי במטבח, עדיין לבושה במדי המנקה מעבודת הערב שלה, והניחה בינינו מעטפה.

"הכרטיס עלה 1,200 דולר," היא אמרה כשפתחתי את המעטפה בחשש. "אין ביטולים, וכבר אישרתי את ההגעה שלך מול עורך הדין. אני לא אצליח להגיע בגלל העבודה. אני יודעת שאת לא רוצה לנסוע, אבל בבקשה תעשי את זה בשבילי."

אין ביטולים. הכרטיס הזה עלה יותר מהמשכורת החודשית שלה אצל מייק. אין לנו כל כך הרבה כסף לבזבז, בטח לא על כרטיסי טיסה.

היא לא השאירה לי הרבה ברירות.

לפחות אחזור הביתה שזופה, אני מחליטה וגוררת את המזוודה אחריי בקוצר רוח לכיוון היציאה. אחרי שייגמר כל סיפור ההלוויה אבלה את שאר השבועיים בים ואטגן את עצמי מכל הכיוונים.

אני ממהרת לעבר דלתות הזכוכית האוטומטיות. עידו גנון, עורך הדין של דניאל אלבז המנוח, אמר שיבואו לאסוף אותי מהשדה.

"ישר לבית הקברות, כמובן. כדי שנוכל לסיים עם זה. אני לא רוצה להלחיץ אותך, פשוט אנשים מחכים כבר להודעה על השעה הסופית," הוא אמר מעבר לקו באנגלית מצוחצחת והרשה לעצמו להישמע קצת נבוך. "את ענייני הצוואה נסגור אחרי ה... אה... טקס."

בחוץ האוויר הלח מכה בלחיי ואני שוב מתחרטת שלא התעקשתי ללבוש משהו אחר. עד שנגיע לבית הקברות אני אזיע את עצמי למוות בשמלה הזאת.

בקצה המדרכה ניצבות מוניות לבנות בשורה ולפניהן עומד קהל קטן עם שלטים מודפסים. רובם באנגלית, חלק בעברית ועוד כמה בשפה מרובעת שאני לא מזהה. אני יודעת לקרוא בשתי השפות, למרות שהרבה יותר נוח לי באנגלית. אחרי שעזבנו את ישראל, אמא התעקשה שאתאמן על העברית שלי גם בשנות הנדודים שלנו, וכשהגענו לבסוף לאיתקה היא מצאה לי מורה קבוע.

אני עוברת על השמות בזריזות, אבל אף אחד מהם לא נועד לי.

אולי גנון התכוון שאקח מונית לבית הקברות? יכול להיות שלא הבנתי אותו נכון. האנגלית שלו הייתה מעולה, אבל בשיחה טרנס־אטלנטית פרטים יכולים להתפספס.

אני מסתובבת כדי להיכנס חזרה פנימה, בדיוק כשצל מכסה אותי וחוסם את הדרך.

"מיס אלבז? תִּרְצָה אלבז?" שואלות באנגלית כתפיים רחבות שניצבות ממש מול פניי. אני מרימה את המבט ונתקלת בזוג עיניים ירוקות נוצצות. הן מזכירות סוכריות זכוכית בטעם מנתה, אלו עם הצבע הזרחני, מהסוג שאמא מחזיקה על הדלפק בעבודה.

כשהבעלים של עיני הסוכרייה פוגש את עיניי, פיו מתעקם בתיעוב והוא נרתע לאחור כאילו ראה רוח רפאים. אני משתדלת לא לתת לדחייה הברורה שלו להעליב אותי. לא ציפיתי לקבלת פנים חמה מהאנשים של הגבר שנטש אותי, אבל גם לא ציפיתי לתגובה הזאת. בעצם, אני לא יודעת למה ציפיתי.

"זה בייקר, לא אלבז," אני עונה בחמיצות. מעולם לא הייתי אלבז, גם לא בחיים שלפני. ותרז, לא תרצה.

הבחור מזעיף פנים ומהנהן. הוא לא מבוגר ממני בהרבה, אבל גבוה יותר בעשרה סנטימטרים לפחות, וזה אומר הרבה כי אני מתנשאת למטר שמונים על העקבים האלו. עורו שזוף ושערו הפרוע שחור כמו כתם נפט. תווי פניו חדים, סנטרו זוויתי ואוזניו מחודדות. זיפים כהים מעטרים את עצמות לחייו הגבוהות ומשווים לו מראה חייתי.

הוא נראה מוכר, אבל אין שום סיכוי שראיתי אותו לפני כן. הייתי זוכרת את הפנים האלו.

הלסת של הבחור מתהדקת כשהוא קולט את המבט שלי ועיניו מטפסות לשערי, שאסוף היטב לצמה מגולגלת.

הוא לא יכול לראות את זה, אני מרגיעה את עצמי ומעבירה יד על העורף. לא כשהשיער שלי משוך לאחור ככה.

"טוב, מיס בייקר," הוא ממשיך באנגלית, "אני אמור ללוות אותך לבית הקברות, כדאי שנזוז. אנחנו מאחרים."

הוא אומר את זה כאילו זאת אשמתי.

"היה עיכוב בטיסה," אני רוטנת.

"זה לא אומר שהם יחכו לנו."

אני שוקלת לענות לו כשהוא מסתובב ומושך את המזוודה שלי אחריו.

"הֵי! רגע, חכה," אני קוראת וממהרת על העקבים המקוללים, נדחקת בין נהגי המוניות. הבחור זז מהר, קצת מהר מדי בשבילי.

פאק. מה הבעיה שלו? אני מתחמקת ביעילות מהגופים המזיעים וכמעט נתקעת בו כשהוא נעצר בבת אחת לפני טנדר אפור עם חלונות מואפלים וגלגלי ענק שמגיעים לי עד למותניים.

"את בסדר?" הבחור שואל באנגלית ומביט בי כאילו אני קצת מטומטמת.

"כן, אני — אתה מוכן להסביר לי מי אתה לפחות?"

אם הוא חושב שאני פשוט עולה לרכב של זרים ככה סתם, הוא מעולם לא ביקר בניו יורק.

"עוד לא הצגת את עצמך?" גונח קול מחוספס בעברית מחלון הנהג ואני מסתובבת לנעוץ עיניים בבחור המחורר ביותר שראיתי בחיים. יש לו עשרה עגילי חישוק בכל אוזן, פירסינג בגבה ונזם זהוב בנחיריים. קעקוע של חיית טרף מציץ משולי גופייתו הירוקה.

"אחי, חשבתי שסיכמתם איך מתנהגים איתה, לא?" הנהג נאנח ואז פונה להביט בי. עיניו נפערות כמו שתי צלוחיות מרק והוא פולט שריקה איטית של התפעלות, חושף חפץ מתכתי שתקוע בלשונו. "איך שהיא דומה לו, ממש שני גורים בשגר."

אני מתקשחת ואצבעותיי מתאגרפות. אין בי שום דבר ששייך לדניאל אלבז, ואני לא דומה לו. אני גם לא דומה לאמא, מזכיר לי קול ההיגיון בשקט אבל אני מתעלמת ממנו.

"היי יפהפייה," הנהג מושיט לי יד ללחיצה דרך החלון. "קוראים לי יונתן. את יכולה לקרוא לי ג'וני."

גם הוא מדבר איתי באנגלית, אז אני מניחה שהם לא יודעים שאני מבינה אותם. אני מחליטה לשחק את המשחק.

"אני תרזה. אבל תקרא לי תרז, נעים להכיר." הוא עוטף את ידי עם שתי ידיו ונוקש עם העגיל על שיניו. איך הוא אוכל כשהמקל הזה תקוע לו בתוך הפה?

"יאללה ג'וני, תוריד ממנה את הידיים. יש לנו הלוויה להגיע אליה," נובח הבחור עם עיני הסוכריות — פתאום אני קולטת שאני עוד לא יודעת את שמו — ודוחף את המזוודה שלי בכוח לחלק האחורי של הטנדר, שמכוסה בברזנט.

"מה הלחץ, זה לא שהוא עומד ללכת לאן שהוא."

"ג'וני!"

"טוב סבבה, תירגע. לא צריך להתעצבן." ג'וני פונה אליי שוב. "ממליץ לך להיכנס פנימה, יואב פה קצת עצבני היום."

אז זה השם. יואב.

אני נשארת לעמוד על המדרכה בזמן שיואב מקיף את המכונית ונעצר מול הדלת האחורית. הוא פותח אותה בחוסר סבלנות.

"את מתכוונת לזוז?"

"איך אתם מכירים את —" אני שוקלת לומר אבא שלי, אבל למנוח לא מגיע התואר הזה. "את דניאל אלבז?"

יואב מביט בי במבט אטום. "עבדנו ביחד."

"ועידו גנון שלח אתכם?"

"היא מדברת על העורך דין עכשיו?" ג'וני שואל מעל לראשי. "היא מבינה שקוברים את הרוֹאֶה עוד שעה וחצי? אנחנו ניתקע בפקקים אם לא נזוז."

"מה אתה רוצה שאעשה," יואב לא מוריד ממני את העיניים. "שאזרוק אותה למושב האחורי בכוח?"

"בואי נזוז, תרז," ג'וני משדל אותי מהחלון, "אנחנו מאחרים." הוא חוזר להביט ביואב, "תזיז את עצמך לכאן."

יואב עומד ליד הדלת האחורית במחווה שהייתה יכולה להיות נחמדה, אם הוא לא היה מביט בי כאילו אני עומדת להתפוצץ וללכלך את הנעליים שלו באיברים פנימיים ודם. אני נדחקת פנימה והוא טורק את הדלת אחריי ונכנס למושב הקדמי.

"לא חם לה בתחפושת מורה הזאת?" ג'וני בוחן אותי במראה האחורית. אני משכלת את הרגליים ומפנה את הפנים לחלון כדי להסתיר את הסומק על לחיי. תחפושת מורה? הוא לבוש בגופייה כשאנחנו בדרך להלוויה.

"אתה מוזמן לשאול אותה בעצמך," יואב מציע. "רק תעשה לי טובה, ג'וני."

"אה?"

"היא הבת של הבוס. תוריד את הרגל מהגז."

"אני לא נוסע מהר."

"לא דיברתי על המכונית, אחי."

אני שוקעת קצת בכיסא ושולפת את הטלפון מהתיק. זה לא מה שציפיתי לפגוש כשעליתי על המטוס. כשהייתי קטנה אהבתי לשחק בניחושים לגבי הסיבה האמיתית לכך שדניאל נטש את אמא ואותי והשליך אותנו לחיים שאחרי. פעם דמיינתי שהוא סוכן חשאי בסוכנות ביון ישראלית, ופעם שהוא עבריין מורשע שמתחבא מהמשטרה.

אמא שנאה את המשחק הזה. כל מה שהסכימה לומר על הנטישה של דניאל הסתכם בכך שהעבודה שלו הייתה יותר חשובה מאיתנו ולכן היינו חייבות לעזוב.

עכשיו אני מתחילה לחשוד שאולי הייתי קרובה לאמת יותר משחשבתי. יש משהו מוזר בעובדים האלה שלו.

המחשבה על אמא גורמת לי להתכווץ. היא בטח משתגעת עכשיו, הייתי אמורה לנחות לפני שלוש שעות בערך.

אני מדליקה את המכשיר ומקלידה לה הודעה במהירות.

אני: היי, הגעתי. אנחנו בדרך לבית קברות, אדבר איתך בהמשך. נשיקות.

ארבע שניות לאחר מכן המכשיר שלי מצפצף ואני מתמלאת אשמה. הייתי צריכה לשלוח לה הודעה ברגע שנחתי, אבל הייתי כל כך עסוקה בחיפוש המזוודה שזה ברח לי מהראש.

אמא: יופי! איך הייתה הטיסה? אכלת משהו? אספו אותך?

אני מחייכת מול הדאגות שלה, אך לפני שאני מספיקה להקליד תשובה מרגיעה נכנסת הודעה נוספת.

אמא: רזה, אני מצטערת שהכרחתי אותך לנסוע, אבל הייתה לי סיבה טובה. תיפרדי ממנו גם בשמי. אני אוהבת אותך! אל תשכחי את זה.

אני קוראת את ההודעה בלב הולם. אחרי כל השנים, היא עדיין מתאבלת על הגבר שנטש אותנו. אני לעולם לא אבין אותה.

אבל הבטחתי לה שאתנהג יפה, ואני מתכוונת לעמוד בהבטחה הזו. אולי כך היא תרגיש פחות נבגדת כשאספר לה על התוכניות שלי לקולג'.

אני ואמא לא דיברנו על מה שיקרה אחרי שאסיים ללמוד. כלומר, אני העליתי את העניין כמה פעמים, אבל היא תמיד התחמקה ומצאה תירוצים להעביר נושא עד שהבנתי את הרמז. אין לנו כסף לקולג׳. אמא לא יכולה לשלם את שכר הלימוד והיא לא רוצה שאפתח תקוות שווא.

אבל אמא לא ידעה על החלום שלי להיות מתאגרפת מקצועית. אם היא הייתה יודעת שנרשמתי לתחרות כפפת הזהב, בטח כבר היינו אורזות מזוודה וחוזרות לנדוד ברחבי המדינה. היא ממש התנגדה לכל ניסיון שלי להפוך את האגרוף למקצוע. לדבריה, אני צריכה להתאמן, לא להתחרות.

בגלל זה אני חייבת לנצח בתחרות ולהרשים את ציידי הכישרונות שתמיד יושבים בקהל. במיוחד את אלו של אוניברסיטת אמהרסט, שהציעה מימון מלא לספורטאים מצטיינים.

אני מצלמת את עצמי מוציאה לשון ושולחת לה לפני שתספיק להילחץ ולהתקשר אליי, ואז מחזירה את הטלפון לתיק ונשענת על החלון. אמנם הטיול הזה לא היה ברשימת החלומות שלי לקיץ, אבל אולי אצליח סוף־סוף לגלות את התשובה למשחק הניחושים.

ג'וני עוצר את הטנדר בחניית עפר עמוסה ברכבים ומכבה את המנוע. שלט גדול מכריז בית עלמין מנוחת עולמים ומאחוריו גדר שחורה ושערי ברזל גדולים. לצד השער כיור מתכת ארוך ושורת ברזים.

אני מתכווצת בכיסא.

הנה אני באה, אבוש.

יואב יוצא מהרכב וטורק את הדלת אחריו עוד לפני שאני מספיקה לפתוח את חגורת הבטיחות.

"הגענו," ג'וני מכריז ומביט בי במראה האחורית בדאגה. "את מסתדרת שם מאחורה?"

"כן, זה בסדר," אני מחזירה לו בנימוס בדיוק כשהדלת שלי נפתחת.

יואב עומד מולי, חוסם את הפתח וידו מושטת קדימה כדי לעזור לי לקפוץ מהטנדר. פיו מהודק כאילו הוא מסתכל על חתול רחוב חולה. הוא באמת חושב שאני לא יכולה לצאת ממכונית בעצמי? איך לדעתו נכנסתי אליה?

"היא מסתדרת," ג'וני מפטיר באנגלית ויוצא מהרכב, אבל יואב לא זז. לא נראה כאילו הוא רוצה לגעת בי, אבל היד שלו עדיין מושטת בציפייה.

"את באה?" הוא שואל ועיניו גולשות לנקודה כלשהי מעל ראשי. הוא אפילו לא מביט בי.

אולי השמלה שלי זזה מהמקום? אני מציצה למטה, אבל הכול מכוסה כמו שצריך.

אז מה הבעיה שלו?

הוא לא מכיר אותי ולא עשיתי שום דבר חוץ מלהיות הבת של דניאל. וגם את זה לא עשיתי כל כך טוב. אני מחליטה לחסוך לו את הגועל הכרוך בלגעת בי ולצאת לבד מהרכב. זאת התנהגות ילדותית, אבל אני לא מצליחה לעצור את עצמי.

"לא שמעת אותו? אני לא צריכה עזרה," אני מושכת את עצמי החוצה אל הרווח הצר שנשאר בינו לבין המושב. מבט זריז למטה ואני מבינה את הטעות שלי. המרחק לרצפה הוא בערך חצי מטר, ואם יואב לא היה חוסם את הדרך, הייתי פשוט קופצת. אבל הוא קרוב מדי ואני יכולה רק להחליק ולהתפתל בחוסר חן בניסיון לא לגעת בו.

"נו, באמת," יואב ממלמל ופתאום ידיים חצופות תופסות במותניי ומרימות אותי באוויר.

"מה נראה לך שאתה עושה!" אני צועקת כשהוא מניף אותי כאילו הייתי בובת סמרטוטים ומניח אותי על האדמה ליד הטנדר.

"עוזר לך לרדת," הוא אומר ברוגע וטורק את דלת הנוסע שלי חזק מדי.

"אני מסוגלת לרדת ממכונית לבד, תודה רבה לך."

"אנחנו מאחרים, אז עזרתי לך," הוא נוהם בחזרה, "אין בעד מה."

"או־קיי, או־קיי," ג'וני מתקרב ומניח יד על הכתף של יואב, מרחיק אותו ממני. "היה לכולנו יום ארוך, בואו נניח לזה. קדימה," הוא דוחף את יואב קדימה. "מחכים לנו."

יואב מותח את האצבעות ומאגרף אותן כשהוא מתרחק מאיתנו לכיוון שערי הברזל.

"מצטער על זה," ג'וני מסמן לי להתחיל ללכת. "לפעמים הוא יכול להיות קצת חסר סבלנות, אבל הוא מתכוון רק לטוב, תאמיני לי. הוא לא יפגע בך."

"ברור," אני מפטירה ביובש. אם ככה הוא מתנהג כשהוא מתכוון לטוב, אני לא רוצה לפגוש אותו כשהוא מתכוון לדברים אחרים.

"הוא פשוט היה מאוד מחובר לדן," ג'וני לוחש כשאנחנו מתקרבים לכניסה. "הוא לקח את המוות שלו הכי קשה מכולנו."

עשרה מטרים לפנינו יואב עוצר ומסתובב.

"זגורי, עוד מילה אחת," הוא אומר בעברית ומשפד את ג'וני במבטו, "ואני תולש לך את הראש מהכתפיים."

"לא יקרה שוב," ג'וני מרים ידיים בהבעת כניעה ואז שולח אליי חיוך שובב ומושך רוכסן דמיוני על פיו, מסמן לי שסיימנו לפטפט.

מעבר לשערי הברזל נפרשת רחבה גדולה ומבנה אבן נטוש. דממה כבדה עומדת באוויר הלוהט כשאנחנו מקיפים את המבנה ומטפסים בזהירות במדרגות המפרידות בינו לבין הקברים. אני מנגבת את ידיי המזיעות בשמלה, וצועדת במהירות אחרי ג'וני בשבילי בטון צרים, בין שורות אינסופיות של מצבות.

מה אני עושה כאן? אם זה כל כך חשוב לאמא, היא הייתה צריכה לבוא לכאן בעצמה במקום לשלוח אותי. אני נזכרת בפניה הנפוחות מדמעות ונאנחת. היא לא יכלה לבוא, אני מזכירה לעצמי, כי היא ניצלה את כל ימי החופש שלה לפני חודש, כשהמקרר העתיק קיצר ושרף חצי מהמטבח שלנו.

ג'וני מוביל אותנו לעבר קהל מדובלל של זרים והדממה נשברת בקול גברי מתנגן. אף אחד לא מבחין בנו כשאנחנו מצטרפים, אבל אני נעמדת מאחורי ג'וני ליתר ביטחון. אני לא רוצה למשוך את תשומת לבם של האנשים שהכירו את דניאל כל חייו ובחרו ללוות אותו בדרכו האחרונה.

"את רוצה להיכנס יותר פנימה?" הוא לוחש.

"לא, זה בסדר," אני עונה במבוכה. זה הדבר האחרון שהייתי רוצה.

התפילה נמשכת ואנשים ממלמלים "אמן" בתגובה. הייתי רק בהלוויה של סבתא מארי, כך שאין לי הרבה למה להשוות, אבל אני מרגישה שלא ככה הטקס אמור להתנהל. כשקברנו את סבתא, אמא השתטחה על האדמה וצרחה לתוך הקבר שהיא מצטערת. הרבי נאלץ להקים אותה כדי שהזרים שבאו לעזור לנו יוכלו לכסות את הבור באדמה. בהלוויה הזאת אף אחד לא בוכה, הזרים עומדים צפופים, שלובי ידיים. רובם לבושים בג'ינס וחולצת טריקו, וכמעט כולם במשקפי שמש וסנדלים.

אני היחידה בשמלת הלוויות מחויטת.

לעזאזל עם אמא.

אני מבינה שהטקס נגמר רק כשאנשים מתחילים להסתובב ולעזוב את בית הקברות לכיוון היציאה.

"זהו?" אני שואלת ומופתעת לגלות שגרוני צורב.

אני לא בוכה עליו. לא בכיתי על דניאל שנים, ואני לא מתחילה עכשיו.

"כן, פיספסנו את ההתחלה," ג'וני אומר בעדינות ומושיט לי אבן קטנה. "רוצה להניח על הקבר?"

אני לוקחת ממנו את האבן ומלטפת את שוליה המשוננים. מגעה הקר מזכיר לי זוג אבנים דומות שהרבי נתן לי בהלוויה של סבתא. אחת כדי שמארי תדע שהגענו לכבד אותה, הוא הסביר, ואת השנייה את יכולה להניח על הקבר של סבא רוברט, שנמצא לא רחוק.

אני מחכה שהקהל סביב הקבר יצטמצם ורק אז ניגשת אל תלולית האדמה שהייתה פעם האיש שהביא אותי לעולם. האבן כבדה בידי כשאני מתכופפת ומניחה אותה בראש הקבר. "זה מאמא," אני אומרת בשקט, "וממני."

אנשים נוספים מניחים אבנים סביבי ומישהו מתייפח. קול הבכי מטלטל אותי ואני מתרוממת במהירות. להניח אבן זה דבר אחד, לבכות מעל הקבר הטרי זה דבר אחר. אני לא יכולה לעשות את זה. זה לא האבל שלי, אני לא אמורה להיות פה.

אני מסתובבת ומתחילה לצעוד במהירות לכיוון רחבת הכניסה, מופתעת למצוא את ג'וני לצדי. אני מתעלמת ממנו, גרוני חסום ואוויר לא מצליח להיכנס פנימה. אני צריכה לצאת מבית הקברות ולהירגע, אבל אני לא מספיקה לעשות את זה, כי איש בחליפה כחולה עוצר אותי בדרך.

"תרזה?" הוא שואל ושולח יד ללחיצה. "אני שמח שהצלחת להגיע. אני עידו גנון, דיברנו בטלפון."

עיניי נעות בצורה אוטומטית לשערו הכתום ולנמשים המקשטים את פניו, ומיד אל החליפה הכחולה ושוב אל פניו. מעולם לא ראיתי עורך דין צבעוני כל כך.

"תקרא לי תרז בבקשה," אני לוחצת את ידו בהיסח דעת. "אני משתתפת בצערכם."

"רגע," ג'וני פונה אליי בהפתעה, "את מדברת עברית?"

"מתברר."

ג'וני נראה כאילו הוא עומד להתווכח, אבל אז מנער את ראשו ומפנה אליי אצבע מאשימה. "אני שברתי את השיניים עם האנגלית הארורה הזאת, ואת יודעת לדבר בעברית. למה לא אמרת?"

אני מושכת כתפיים. "לא שאלת."

"היא גדלה פה עד גיל שמונה," אומר קול מאחוריי. אני מסתובבת ומוצאת את עצמי מול דיילת יופי של חברת קוסמטיקה. או לפחות, ככה היא נראית. האישה מאופרת באלגנטיות, שערה הכהה מסודר בתספורת קצרה וקופצנית מעל עצמות לחיים גבוהות וחליפת החצאית שלה נראית יקרה יותר משכר הדירה שלנו. עיניה האפורות בוחנות אותי בחדות.

לפחות אני לא היחידה בעקבים.

"יש לך את העיניים שלו," היא קובעת ומושיטה את ידה. "אני רחל שמש. אני מצטערת שלא הספקת לפגוש את אבא שלך לפני מה שקרה."

אני רוצה לתקן שהוא לא אבא שלי, לא בעשור האחרון, אבל מחליטה שזה לא שווה את הוויכוח. במקום זה אני חורקת שיניים ומכריחה את עצמי לחייך.

"מה היה הקשר של דניאל ושלך?" אני שואלת. מבחינת הגיל היא יכולה להיות אשתו השנייה או אפילו קרובת משפחה. המחשבה על דודה אבודה גורמת לבטן שלי להתהפך.

"אפשר לומר שהייתי מנהלת משק הבית שלו," רחל עונה וג'וני פולט נחרת לעג. היא מעיפה בו מבט נוקב וחוזרת להביט בי. "אבל בואי נעזוב את ההגדרות. את בטח עייפה מהטיסה. עידו, אולי ניקח אותה לנוח?"

"כמובן," עורך הדין אומר, "את תגורי באחת הדירות של דן בבאר שבע עד שנסדיר את כל העניינים. רחל תדאג לכל מה שאת צריכה, אז את בידיים טובות."

אחת הדירות שלו? כמה בתים כבר יש לו?

יואב צץ מאחורינו. "כדאי שנזוז," הוא אומר בקול קודר. "יש לנו הרבה דברים לסגור לקראת הלילה."

הסקרנות שלי מרימה ראש בערנות. "מה יש הלילה?"

העיניים הירוקות מתרחבות בהפתעה. "את מבינה אותי?"

הבעת הבלבול על פניו הייתה שווה את המאמץ. אני מתאפקת לא לחייך בסיפוק, כשג'וני מתמרמר שוב בקול רם.

"ברור," אני אומרת במתיקות, "אז מה קורה הלילה?"

הפעם יואב מתעלם ממני בהבעה זועפת, אבל רחל מחליפה מבטים מהירים עם גנון. אני כמעט מפספסת את האזהרה שחולפת ביניהם.

כמעט.

"רק עוד טקס אחד שאנחנו נוהגים לעשות פה," עורך הדין מכוון אותי בעדינות לכיוון היציאה. "שום דבר יוצא דופן."