1

לפני כמה שנים הייתי לחוצה בכסף, אז התנדבתי להשתתף במחקר ניסויי באוניברסיטת פנסילבניה. הגעתי על פי ההוראות שקיבלתי אל המרכז הרפואי של הקמפוס בוֶוסט פילדלפיה. נכנסתי לאודיטוריום גדול מלא בנשים בנות שמונה־עשרה עד שלושים וחמש. מאחר שלא היו מספיק כיסאות, ומאחר שהגעתי בין האחרונות, נאלצתי לשבת על הרצפה ולרעוד מקור. היה שם כיבוד — קפה ודונאטס שוקולד, וטלוויזיה גדולה ששידרה את השעשועון נחשו את המחיר, אבל כמעט כולן התעסקו בטלפונים שלהן. האווירה הזכירה מאוד אולם המתנה במשרד הרישוי, חוץ מזה שכולנו קיבלנו שכר לפי שעות, אז כולן נראו כאילו לא אכפת להן להמתין שם כל היום.

רופאה בחלוק מעבדה לבן קמה והציגה את עצמה. היא אמרה ששמה סוזן או סטייסי או סמנתה, ושהיא מרכזת את תוכנית המחקר הקליני. היא הקריאה את כל כתבי הוויתור והאזהרות, והזכירה שהפיצוי יינתן לנו בצורת כרטיסי מתנה של אמזון ולא בצ'קים או במזומן. כמה נשים רטנו, אבל לי לא היה אכפת; היה לי חבר שקנה ממני כרטיסי מתנה בשמונים סנט לדולר, אז מבחינתי זה היה בסדר גמור.

כל כמה דקות סוזן (אני חושבת שזו הייתה סוזן?) קראה בשם מבלוק הכתיבה שהחזיקה, ואחת מאיתנו הייתה קמה ויוצאת מהחדר. אף אחת לא חזרה. די מהר היו שם הרבה כיסאות ריקים, אבל אני נשארתי על הרצפה כי הרגשתי שאני לא מסוגלת לזוז בלי להקיא. כל הגוף שלי כאב והיו לי צמרמורות. באיזשהו שלב התפשטה שמועה שהם לא עושים סינון מוקדם של המועמדים — כלומר אף אחד לא הולך לבדוק לי שתן או דופק או לעשות משהו שעלול לפסול אותי — אז הקפצתי 40 מ"ג אחד לפה ומצצתי עד שהציפוי השעוותי הצהוב ירד, ואז פלטתי את הכדור חזרה לכף היד, ריסקתי אותו בין האצבעות והסנפתי איזה שליש ממנו. מספיק בשביל להחזיר אותי לפסים. את השארית עטפתי בנייר כסף להמשך. אחרי זה הפסקתי לרעוד, וההמתנה על הרצפה הייתה הרבה יותר נסבלת.

איזה שעתיים אחר כך הרופאה קראה סוף־סוף "קווין? מלורי קווין?" וקמתי והלכתי במעבר לקראתה, גוררת את מעיל הפוך הכבד שלי על הרצפה מאחוריי. אין לי מושג אם היא קלטה שאני מסטולה, על כל פנים היא לא אמרה שום דבר. היא רק שאלה מה הגיל שלי (תשע־עשרה) ותאריך הלידה (שלושה במרץ), והשוותה את התשובות שלי עם הנתונים שבבלוק הכתיבה. כנראה היא החליטה שאני פיכחת מספיק, כי היא הובילה אותי דרך מבוך של מסדרונות, עד שהגענו לחדר קטן בלי חלונות.

היו שם חמישה בחורים שישבו בכיסאות מתקפלים מסודרים בשורה: כולם עם המבטים מופנים לרצפה, כך שלא יכולתי לראות את הפנים שלהם. אבל החלטתי שהם סטודנטים לרפואה או מתמחים — כולם לבשו מדי חדר־ניתוח בצבע כחול בוהק, ועדיין עם קפלי גיהוץ נוקשים כאילו נלבשו בפעם הראשונה.

"או־קיי, מלורי, אם תוכלי בבקשה לעמוד בקדמת החדר, עם הפנים לבחורים. בדיוק כאן על האיקס, זה מצוין. עכשיו אני אסביר לך מה הולך לקרות, ואחר כך נכסה לך את העיניים." רק אז קלטתי שהיא מחזיקה מסֵכת עיניים שחורה — כיסוי־עיניים רך כזה מבד, מהסוג שאימא שלי תמיד שמה כשהייתה הולכת לישון.

היא אמרה שחמשת הגברים מביטים כרגע ברצפה — אבל מתישהו במהלך הדקות הקרובות הם יסתכלו על הגוף שלי. מה שנדרש ממני זה להרים יד אם ארגיש את "המבט הזכרי החודר" על הגוף שלי. היא אמרה לי להשאיר את היד מורמת כל עוד התחושה נמשכת, ולהוריד אותה ברגע שתיפסק.

"נעשה את זה במשך חמש דקות, אבל אחרי שנסיים ייתכן שנרצה שתחזרי על הניסוי. יש לך שאלות לפני שנמשיך?"

התחלתי לצחוק. "כן, קראתם את חמישים גוונים של אפור? כי אני די בטוחה שזה פרק שתים־עשרה."

זה היה ניסיון שלי להקליל קצת את האווירה, וסוזן חייכה בנימוס, אבל אף אחד מהגברים לא הגיב. כולם התעסקו עם בלוקי הכתיבה שלהם וסינכרנו שעוני עצר. האווירה בחדר הייתה עניינית מאוד. סוזן הלבישה את המסכה על העיניים שלי, ואז התאימה את הרצועה שלא תהיה הדוקה מדי. "או־קיי, מלורי, זה לא לוחץ מדי?"

"זה בסדר."

"מוכנה להתחיל?"

"כן."

"אז אני אספור עד שלוש ונתחיל. רבותיי, תכינו את השעונים. אחת, שתיים, שלוש."

זה נורא מוזר לעמוד חמש דקות בחדר בלי לזוז בעיניים קשורות כשמסביב דממה מוחלטת, בידיעה שגברים אולי מסתכלים לך על הציצים או על התחת או מה שזה לא יהיה. נכון שהיו כל מיני רחשים או רמזים שעזרו לי לנחש מה קורה, אבל אני לגמרי הרגשתי את המבטים שלהם. הרמתי והורדתי את היד כמה פעמים, וחמש הדקות נדמו לי כמו שעה. אחרי שסיימנו, סוזן ביקשה ממני לחזור על הניסוי, וכולנו עשינו את זה שוב. ואז היא ביקשה שאחזור על הניסוי פעם שלישית! וכשהיא סוף־סוף הורידה מעליי את כיסוי העיניים, חמשת הבחורים עמדו ומחאו כפיים כאילו זכיתי באוסקר.

סוזן הסבירה שהם ביצעו את הניסוי לאורך כל השבוע על מאות נשים — אבל אני הראשונה שהשיגה תוצאה כמעט מושלמת. הייתי היחידה שבשלושה סשנים דיווחה על תחושת המבט ב־97 אחוזי דיוק.

היא אמרה לגברים לקחת הפסקה, ואז הכניסה אותי למשרד שלה והתחילה לשאול אותי שאלות. היא בעיקר רצתה לדעת איך ידעתי שהגברים מביטים בי. לא יכולתי להסביר את זה במילים — פשוט ידעתי. זו הייתה מין הרגשת רפרוף בשולי התודעה שלי, מין תחושה עכבישית. אני די בטוחה שהרגשתן את זה בעצמכן, שאתן יודעות בדיוק על מה אני מדברת.

"חוץ מזה, יש גם מין צליל."

העיניים שלה נפערו. "באמת? את שומעת משהו?"

"לפעמים. זה צליל חד וגבוה. כמו זמזום של יתוש קרוב מאוד לאוזן."

היא מיהרה כל כך לקחת את הלפטופ שלה, עד שכמעט הפילה אותו. היא הקלידה כמה מילים, ואז שאלה אם אהיה מוכנה לחזור כעבור שבוע בדיוק לעוד מבדקים. אמרתי לה שבשביל עשרים דולר לשעה אני מוכנה לבוא כמה שהיא רוצה. נתתי לה את מספר הנייד שלי, והיא הבטיחה להתקשר ולקבוע פגישה — אבל באותו לילה מכרתי את הטלפון תמורת חמישה אוקסי־80, אז לא הייתה לה שום דרך ליצור איתי קשר. ולא שמעתי ממנה שוב לעולם.

עכשיו שאני נקייה, אני מתחרטת על מיליון דברים — ומכירת האייפון היא האחרונה שבהם. אבל לפעמים אני נזכרת בניסוי ומתחילה לתהות. ניסיתי למצוא את הרופאה באינטרנט, אבל אני אפילו לא זוכרת את השם שלה. בוקר אחד לקחתי אוטובוס למרכז הרפואי האוניברסיטאי וחיפשתי את האודיטוריום ההוא, אבל הקמפוס השתנה לגמרי מאז; בנו המון בניינים חדשים, והכול נראה אחרת. ניסיתי לגגל רצפי מילים כמו 'היכולת לחוש מבט' ו'חישת מבט', אבל כל התוצאות אומרות שאלה אינן תופעות אמיתיות — אין שום ראיה לכך שלמישהו יש 'עיניים בגב'.

וכנראה גם הרגלתי את עצמי לחשוב שהניסוי לא באמת קרה, שזה עוד אחד מהזיכרונות הכוזבים שצברתי בזמן שהרעלתי את עצמי עם אוקסיקודון, הרואין וכל מיני סמים אחרים. המדריך שלי ראסל אומר שזיכרונות שקריים זה דבר שכיח אצל מכורים. הוא אומר שמוח של מכור 'יזכור' דמיונות שמחים, כי זה מאפשר לנו להימנע מלהתפלש בזיכרונות אמיתיים — של כל הדברים המבישים שעשינו כדי להשיג את הסוטול, כל הדרכים המגעילות שבהן פגענו באנשים טובים שאהבו אותנו.

"רק תקשיבי לפרטים של הסיפור שלך," ראסל אומר לי. "את מגיעה לקמפוס של אוניברסיטה יוקרתית. את מפוצצת בממריצים, ולאף אחד זה לא מזיז. את נכנסת לחדר מלא רופאים צעירים חתיכים. הם נועצים מבטים בגוף שלך במשך רבע שעה, ובסוף מוחאים לך כפיים! כאילו, בחייך, קווין! לא צריך להיות זיגמונד פרויד בשביל להבין את זה!

והוא צודק, כמובן. אחד הדברים הכי קשים בריפוי זה להשלים עם העובדה, שאת לא יכולה לסמוך על המוח שלך יותר. מילא זה. את צריכה להבין שהמוח שלך נהיה האויב הכי גרוע שלך. הוא יכוון אותך לעשות בחירות רעות, יבטל היגיון ושכל ישר, ויעוות את הזיכרונות הכי יקרים לך, כך שייראו כמו פנטזיות מופרכות.

אבל הנה כמה אמיתות מוחלטות:

שמי מלורי קווין ואני בת עשרים ואחת.

אני בהחלמה שמונה־עשר חודשים, ואני יכולה לומר בכנות שאין לי שום תשוקה לצרוך אלכוהול או סמים.

עשיתי את תוכנית 'שנים־עשר הצעדים' והפקדתי את חיי בידיו של אדוננו ומושיענו ישוע הנוצרי. לא תראו אותי מחלקת ספרי קודש בפינות רחוב, אבל אני מתפללת כל יום שהוא יעזור לי להישאר פיכחת, ובינתיים זה עובד.

אני גרה בצפון־מזרח פילדלפיה בהוסטל 'חוף מבטחים', מעון עירוני לנשים בשלבי החלמה מתקדמים. אנחנו קוראות למקום 'הווילה', כי כולנו הוכחנו את הפיכחות שלנו והרווחנו הרבה חירויות אישיות. אנחנו קונות את מצרכי המזון שלנו, מבשלות לעצמנו, ואין לנו המון חוקים מעצבנים. בימים שני עד חמישי אני עובדת כסייעת ב'אקדמיה לילד של דודה בקי', גן ילדים ששוכן בבית טוּרי טיפוסי ישן־נושן ושורץ עכברים, שלומדים בו יותר משישים תלמידים בני שנתיים עד חמש. חלק גדול של חיי עובר בהחלפת חיתולים, חלוקת קרקרים ותקיעת סרטי די־וי־די של 'רחוב סומסום' לטלוויזיה. אחרי העבודה אני יוצאת לריצה, ואחר כך הולכת למפגש או סתם מעבירה את הזמן בהוסטל עם עוד דיירות, ואז אנחנו צופות בסרטים של ערוץ הולמרק, סרטים עם שמות כמו 'מפליגה אל האהבה' או 'בלבי לנצח'. תצחקו כמה שאתם רוצים, אבל תאמינו לי שאין מצב שבסרט בערוץ הולמרק תראו זונה מסניפה שורות של אבקה לבנה. כי זה סוג התמונות שאני לא רוצה שיתפסו לי מקום במוח.

ראסל הסכים להיות מדריך שלי כיוון שהייתי ספורטאית, רצה למרחקים ארוכים, ולוֹ הייתה היסטוריה ארוכה של אימון רצים ואצנים. ראסל היה עוזר מאמן בנבחרת האתלטיקה הקלה של ארצות הברית במשחקים האולימפיים ב־1988. אחר כך הוא הוביל נבחרות בארקנסו וסטנפורד לאליפות המכללות באתלטיקה קלה. ואחר כך הוא דרס את השכן שלו שגר בבית לידו בזמן שהיה מתודלק במתאמפטמין. ראסל הורשע בהמתה בקלות דעת וריצה חמש שנות מאסר. אחרי שהשתחרר למד והוסמך לכמורה. עכשיו הוא חונך חמישה־שישה מכורים בו־זמנית, רובם ספורטאים שכמוני גמרו את הסוס.

ראסל הדליק אותי על חזרה לאימונים (הוא קורא לזה 'לרוץ להחלמה'), והוא מכין לי תוכניות אימונים שבועיות שכוללות ריצות ארוכות וספרינטים קצרים לאורך נהר הסקוקיל ותרגילי משקולות וסיבולת לב־ריאה בימק"א. ראסל בן שישים ושמונה ויש לו מפרק ירך מלאכותי, אבל הוא עדיין מרים מאה קילוגרם בשכיבה על ספסל, ובסופי שבוע הוא מצטרף אליי לאימונים, ואז הוא מסביר, מחדד, נותן עצות ומעודד אותי. הוא תמיד מזכיר לי שנשים רצות מגיעות לשיאן רק בגיל שלושים וחמש, שהשנים הטובות ביותר שלי עדיין לפניי.

והוא מעודד אותי לחשוב קדימה, לתכנן לקראת העתיד — להתחיל מחדש בסביבה חדשה, רחוק מחברים ישנים והרגלים ישנים. כך נולד ראיון העבודה שהוא אירגן לי עם טד וקרוליין מקסוול — חברים של אחותו שלא מזמן עברו לגור בספרינג ברוק, ניו ג'רזי. הם מחפשים מטפלת לבן שלהם, טדי, בן החמש.

"הם חזרו ממש לא מזמן מברצלונה. האבא עובד במחשבים. או עסקים? משהו עם משכורת עתק. שכחתי את הפרטים. איך שלא יהיה, הם עברו הנה כדי שטדי — הילד, לא האבא — יתחיל ללמוד פה בסתיו. בגן חובה. אז הם מחפשים מישהי שתעבוד עד ספטמבר. אבל אם זה יהיה מוצלח, מי יודע? אולי הם ירצו שתישארי."

ראסל מתעקש להסיע אותי לריאיון. הוא מאלה שתמיד לבושים כמו מאמן כושר, גם כשהוא לא הולך להתאמן. היום הוא לובש חליפת טרנינג שחורה של אדידס עם פסים לבנים. אנחנו במיניוואן שלו, נוסעים על גשר בן פרנקלין בנתיב השמאלי, עוקפים את הפקקים, ואני לופתת את ידית הגג ותוקעת את המבט בברכיים בניסיון לא לאבד את זה. מכוניות מלחיצות אותי. אני נוסעת לכל מקום באוטובוס או רכבת תחתית, וזו הפעם הראשונה שאני יוצאת מפילדלפיה אחרי קרוב לשנה. אנחנו רחוקים רק כחמישה־עשר קילומטר ממרכז העיר, איפשהו בפרברים, אבל בהרגשה שלי אני טסה למאדים.

"מה קורה?" ראסל שואל.

"שום דבר."

"את מתוחה, קווין. תירגעי."

אבל איך אני יכולה להירגע, כשאוטובוס בּולטבּאס ענקי עוקף אותנו מימין? זה כמו הטיטניק על גלגלים, וכל כך קרוב שיכולתי להוציא יד מהחלון ולגעת בו. אני מחכה שהאוטובוס יעבור ואוכל לדבר בלי לצעוק.

"מה לגבי האימא?"

"קרוליין מקסוול. היא רופאה בבית חולים למשוחררי צבא. איפה שאחותי ג'יני עובדת. דרכה קיבלתי את השם שלה."

"כמה היא יודעת עליי?"

הוא מושך בכתפיים. "היא יודעת שאת נקייה שנה וחצי. היא יודעת שיש לך המלצות מקצועיות מעולות."

"לא לזה התכוונתי."

"אל תדאגי. סיפרתי לה הכול עלייך, והיא רוצה מאוד לפגוש אותך."

אני בטח נראית ספקנית כי ראסל ממשיך למכור אותה: "זאת אישה שעובדת לפרנסתה עם מכורים. והמטופלים שלה הם משוחררי צבא, אני מתכוון לוחמי קומנדו ימי, נפגעי הלם קרב שאכלו סרטים באפגניסטן. אל תיעלבי, קווין, אבל לעומתם הסיפור שלך לא כזה מפחיד."

איזה אידיוט בג'יפ זורק שקית ניילון מהחלון ואין לנו לאן לסטות אז אנחנו מתנגשים בשקית במאה קמ"ש ויש פּופּ! חזק של זכוכית נשברת. זה נשמע כמו התפוצצות. ראסל רק שולח באדישות יד למזגן ומוריד שתי דרגות קור. אני נועצת מבט בברכיים ולא מרימה אותו, עד שאני שומעת את המנוע מאט ומרגישה את העיקול המתון של מחלף היציאה.

ספרינג ברוק הוא אחד מאותם יישובים כפריים קטנים אופייניים לדרום ג'רזי, שקיימים מימי המהפכה האמריקאית. הוא מלא בתים ישנים בסגנון קולוניאלי ויקטוריאני עם דגלי ארצות הברית תלויים על מרפסות החזית. הרחובות מרוצפים כמו שצריך, והמדרכות בוהקות בניקיונן. אין ולוּ שמץ אשפה בשום מקום.

אנחנו עוצרים ברמזור אדום, וראסל פותח את החלונות.

"שומעת את זה?" הוא שואל.

"לא שומעת כלום."

"בדיוק. שקט ושלווה. מושלם בשבילך."

הרמזור מתחלף לירוק, ואנחנו נכנסים לאזור של חנויות ומסעדות — בית אוכל תאילנדי, בר שייקים, מאפייה טבעונית, מעון יום לכלבים וסטודיו יוגה. יש גם 'גימנסיה למתמטיקה' לשעות שאחרי הלימודים וחנות ספרים/בית קפה. וכמובן יש סטארבקס עם איזה מאה מתבגרים וילדים שמתגודדים ברחבת הכניסה, כולם עסוקים באַייפונים שלהם. הם נראים כמו ילדים בפרסומת של טארגט; הבגדים שלהם צבעוניים, והנעליים חדשות מהניילונים.

ואז ראסל פונה לרחוב צדדי, ואנחנו חולפים על פני בית פרברי מושלם אחד אחרי משנהו. עצים גבוהים ומפוארים מצילים על המדרכות וצובעים את הרחוב בגוונים של ירוק. יש שלטים עם כיתוב באותיות ענק: האט! ילדים חיים כאן! ואז אנחנו מגיעים לצומת, ואשת משמרות הבטיחות באפוד זוהר מסמנת לנו בחיוך לעבור. הכול מונח במקומו עד הפרט האחרון. אני מרגישה כאילו אנחנו נוסעים דרך אתר צילומים של סרט.

סוף־סוף ראסל סוטה אל צד הכביש ועוצר בצל של עץ ערבה. "או־קיי, קווין. מוכנה?"

"לא יודעת."

אני מורידה את מגן השמש ובוחנת את דמותי במראה. על פי הצעתו של ראסל, התלבשתי כמו מדריכה במחנה קיץ, עם סווטשרט ירוק, שורטס חאקי ונעלי קֶדס בוהקות מלובֶן. היה לי שיער ארוך שהגיע עד המותניים, אבל אתמול קצצתי את הקוקו ותרמתי אותו לעמותה למען חולות סרטן. מה שנשאר זה תספורת קצרה שחורה ושובבה, ואני לא מזהה את עצמי יותר.

"קבלי שתי עצות בחינם," ראסל אומר. "דבר ראשון, תזכרי לומר שהילד מחונן."

"איך אני יכולה לדעת דבר כזה?"

"זה לא משנה. ביישוב הזה כל הילדים מחוננים. פשוט תמצאי איזו דרך לשלב את זה בשיחה."

"בסדר. מה העצה השנייה?"

"אז ככה, אם הריאיון הולך לכיוון לא טוב? או אם את חושבת שהם מתלבטים? את תמיד יכולה להציע את זה."

הוא פותח את תא הכפפות ומראה לי משהו שאני ממש לא רוצה לקחת איתי לבית שלהם.

"אוף, ראסל, אני לא יודעת."

"קחי את זה, קווין. תחשבי על זה כמו על אס בשרוול. את לא חייבת להשתמש בו, אבל אולי תצטרכי."

במהלך הגמילה שמעתי מספיק סיפורי זוועה בשביל לדעת שהוא כנראה צודק. אני לוקחת את הדבר המטופש ותוקעת אותו עמוק בתוך התיק.

"טוב," אני אומרת לו. "תודה על ההסעה."

"תקשיבי, אני אחכה לך בסטארבקס. תני צלצול כשתסיימי ואקח אותך חזרה."

אני אומרת לו שאסתדר בעצמי, שאני יכולה לחזור ברכבת לפילי, ומפצירה בו שיצא לדרך עכשיו לפני שהפקקים יהיו בלתי נסבלים.

"בסדר, אבל תתקשרי אליי כשתסיימי," הוא אומר. "אני רוצה לשמוע את כל הפרטים, טוב?"