בזמנים של אור דועך

אויגן רוגה
החל‭ ‬משנות‭ ‬החמישים‭, ‬דרך‭ ‬נפילת‭ ‬החומה‭ ‬ב‮–‬1989‭ ‬ועד‭ ‬לתחילת‭ ‬שנות‭ ‬האלפיים‭, ‬מנסה‭ ‬משפחה‭ ‬אחת‭ ‬במזרח‭ ‬גרמניה‭ ‬לצלוח‭ ‬את‭ ‬החיים‭. ‬סבא‭ ‬וסבתא‭, ‬קומוניסטים‭ ‬מושבעים‭; ‬בנם‭ ‬החוזר‭ ‬לגרמניה‭ ‬‮—‬‭ ‬לאחר‭ ‬שהיגר‭ ‬למוסקבה‭ ‬ונעקר‭ ‬למחנה‭ ‬סיבירי‭ ‬‮—‬‭ ‬כי‭ ‬הוא‭ ‬מאמין‭ ‬שאפשר‭ ‬לשנות‭ ‬אותה‭; ‬והנכד‭, ‬שמולדת‭ ‬משפחתו‭ ‬צרה‭ ‬לו‭ ‬מדי‭, ‬והוא‭ ‬עובר‭ ‬למערב‭ ‬דווקא‭ ‬ביום‭ ‬ההולדת‭ ‬התשעים‭ ‬של‭ ‬אב‭ ‬המשפחה‭. ‬ומעל‭ ‬כל‭ ‬זה‭ ‬מרחפת‭ ‬השאלה‭, ‬האם‭ ‬חיים‭ ‬שהוגדרו‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬מרד‭ ‬הם‭ ‬בסופו‭ ‬של‭ ‬דבר‭ ‬חופשיים‭ ‬יותר‭ ‬מחיי‭ ‬קונפורמיות‭?‬

תגיות: דרמה משפחתית,דרמה משפחתית,הגירה,הגירה,מזרח גרמניה,מזרח גרמניה,סאגה משפחתית,סאגה משפחתית,ספרות גרמנית,ספרות גרמנית
שם: בזמנים של אור דועך
מחבר/ת: אויגן רוגה
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011373649
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 89.00
קרא פרק ראשון
				﻿   <p class="kot" id="_idParaDest-1">2001</p>

    <p class="text-no-hazacha">במשך יומיים תמימים הוא שכב כמו מת על ספת עור התאו שלו. ואז הוא קם, התקלח ממושכות כדי למחות מעליו את שייריו האחרונים של אוויר בית החולים, ונסע לנוינדורף.</p>

    <p class="text">כמו תמיד, הוא נסע ב־<span class="english">A115</span>. הביט החוצה על העולם. בדק אם הוא השתנה. ו — האם הוא אכן השתנה?</p>

    <p class="text">המכוניות נראו לו נקיות יותר. נקיות יותר? אולי צבעוניות יותר. מטופשות יותר.</p>

    <p class="text">השמים היו כחולים, איך לא.</p>

    <p class="text">הסתיו כבר התגנב לשם, בחשאי. התיז כתמים צהובים קטנים על העצים. בינתיים כבר הגיע ספטמבר. ואם הוא שוחרר מהאשפוז בשבת, הרי עכשיו אמור להיות יום שלישי. הוא לא הצליח לעקוב אחר התאריכים במהלך הימים האחרונים.</p>

    <p class="text">נוינדורף זכתה לא מזמן בכביש יציאה מהיר משלה — משמעותו של "לא מזמן" מבחינתו של אלכסנדר עדיין היתה: אחרי המִפנה שעברה גרמניה ונפילת החומה. הכביש המהיר הוביל היישר לתלמאנשטראסה (כן, הרחוב עדיין נקרא כך, על שמו של המנהיג הקומוניסטי). האספלט היה חלק למשעי, ומצדיו שני שבילים מסומנים באדום, לרוכבי אופניים. בתי מגורים ששופצו לא מכבר, עם בידוד על פי תקן אירופי כלשהו. מבנים חדשים, שנראו כמו אולמות שחייה: וילות עירוניות, כך כינו אותם.</p>

    <p class="text">אבל צריך היה רק לפנות שמאלה, להתקדם כמה מאות מטרים לאורכו של שטיינוֶוג המתפתל, ואז לפנות שוב שמאלה — וכאן כבר נדמה שהזמן עמד מלכת: רחוב צר, משני צדיו שורות של עצי טיליה, עם מדרכות מרוצפות בחלוקי אבן, זרוּעות בליטות ושקעים שיצרו שורשי עצים. גדרות רעועות, שורצות חרקים אדמוניים. במעמקי הגנים, מאחורי עשב גבוה, נצפו חלונותיהן החלולים של וילות, שעל החזרתן לבעליהן המקוריים התקיימו באותה עת מאבקים משפטיים בלשכות רחוקות של עורכי דין.</p>

    <p class="text">אחד הבתים המעטים כאן שעדיין התגוררו בהם אנשים היה מספר 7 ברחוב אַם פוּכְסְבַּאוּ. טחב על הגג. בקיעים בחזית. שיחי הסמבוק כבר נדחקים אל המרפסת. ועץ התפוחים, שקורט תמיד גזם במו ידיו, שילח את ענפיו אל עבר השמים, ואלה התפתלו זה סביב זה לכדי סבך פראי גדול.</p>

    <p class="text">מנת היום של "ארוחות על גלגלים" כבר המתינה באריזת הבידוד התקנית שלה על עמוד הגדר. הוא בדק את התאריך על האריזה: אכן, יום שלישי. אלכסנדר נטל את החבילה ונכנס פנימה.</p>

    <p class="text">אף שהיה ברשותו מפתח, הוא צילצל בפעמון הדלת. רצה לראות אם קורט יפתח לו. בד בבד הוא ידע שאין טעם, קורט <span class="italic">לא</span> יפתח. אבל אז הוא שמע את קול החריקה המוכר של דלת הפרוזדור, וכשהביט מבעד לחלון הקטנטן הופיע קורט — כמו רוח רפאים — באפלוליותה של המבואה.</p>

    <p class="text">"פְּתח את הדלת," קרא אלכסנדר.</p>

    <p class="text">קורט התקרב, לטש עיניים.</p>

    <p class="text">"פתח את הדלת!"</p>

    <p class="text">אבל קורט לא נע ולא זע.</p>

    <p class="text">אלכסנדר פתח את הדלת בעזרת המפתח שבידו וחיבק את אביו, אף שהחיבוק לא נעם לו בזמן האחרון. קורט הדיף ריח. ריחה של הזִקנה. הריח נבע ממעמקי התאים ונטמן בנקבוביות. קורט הדיף ריח גם אחרי הרחצה וגם אחרי צחצוח שיניים.</p>

    <p class="text">"אתה יודע מי אני?" שאל אלכסנדר.</p>

    <p class="text">"כן," אמר קורט.</p>

    <p class="text ParaOverride-3">פיו היה מרוח בריבת שזיפים: גם הפעם אצה השעה לעובדת שירות הסיעוד הביתי של הבוקר. כפתורי האפודה שלו הושחלו בלולאות הלא נכונות, והוא נעל רק נעל בית אחת.</p>

    <p class="text-no-hazacha">אלכסנדר חימם את הארוחה של קורט. מיקרוגל, לחיצה אחת על הכפתור. קורט עמד לידו, מביט בסקרנות.</p>

    <p class="text">"אתה רעב?" שאל אלכסנדר.</p>

    <p class="text">"כן," אמר קורט.</p>

    <p class="text">"אתה תמיד רעב."</p>

    <p class="text">"כן," אמר קורט.</p>

    <p class="text">הארוחה כללה גוּלָאש וכרוב אדום (מאז שקורט כמעט נחנק פעם למוות מגוש של בשר בקר, שירות "ארוחות על גלגלים" התבקש לשלוח לו רק בשר בחתיכות קטנות). אלכסנדר הרתיח לעצמו קפה. אחר כך הוא הוציא את הגולאש של קורט מהמיקרוגל והניח אותו על מפת השולחן הסינתטית.</p>

    <p class="text">"בתיאבון," הוא אמר.</p>

    <p class="text">"כן," אמר קורט.</p>

    <p class="text">הוא התחיל לאכול. זמן־מה נשמע רק קול נשימתו של קורט, שהתרכז באכילה. אלכסנדר לגם מן הקפה שלו, שעדיין היה חם מדי. הוא עקב במבטו אחר קורט, הממוקד כל־כולו באכילה.</p>

    <p class="text">"אתה מחזיק את המזלג הפוך," הוא אמר כעבור זמן־מה.</p>

    <p class="text">קורט עצר לרגע ונראה כמהרהר בדבר. אבל אחר כך המשיך לאכול. הוא ניסה לנעוץ את חתיכת הגולאש בחוד הסכין באמצעות ידית המזלג.</p>

    <p class="text">"אתה מחזיק את המזלג הפוך," חזר אלכסנדר ואמר.</p>

    <p class="text">הוא דיבר ללא הטעמה, ללא שמץ של נעימת אזהרה או תוכחה, כדי לבחון את השפעת הדברים כפי שהם על קורט. שום השפעה. לא כלום. מה מתרחש בתוך הראש הזה? בתוך החלל הזה, שעדיין היה תחום מן העולם בתוך גולגולת, שעדיין הכיל בתוכו איזשהו סוג של אני. מה הרגיש קורט, מה חשב קורט, כשהוא הסתובב לו בחדר? כשישב לפני הצהריים ליד שולחן הכתיבה שלו ובהה בעיתון במשך שעות, כפי שדיווחו המטפלות שנשלחו אליו על ידי שירות הסיעוד? מה הוא חשב? האם חשב בכלל? איך אפשר לחשוב כשאין מילים?</p>

    <p class="text">קורט הצליח סוף־סוף לנעוץ את חתיכת הגולאש על חוד הסכין ואיזן אותה כדי להגישה אל פיו, רועד כולו מרוב להיטות. החתיכה נפלה. ניסיון שני.</p>

    <p class="text">איזו בדיחה, חשב אלכסנדר, העובדה שההידרדרות של קורט התחילה דווקא בהקשר של השפה. קורט, הנואם. המסַפר הדגול. איך שהוא נהג לשבת שם, בכורסה המפורסמת שלו — הכורסה של קורט! איך המתינו כולם למוצא פיו כשסיפר את הסיפורים הקטנים שלו, הֶר פרופסור. האנקדוטות שלו. ועוד עניין משעשע: בפיו של קורט כל דבר הפך לאנקדוטה. לא משנה על מה דיבר, גם כשסיפר איך כמעט התפגר במחנה, תמיד היתה לסיפורים שלו פואנטה, תמיד היה בהם יותר משמץ של שנינות. היה, בעבר הרחוק. המשפט השלם האחרון שקורט הצליח להגות היה: איבדתי את השפה. לא רע. ובעצם, הברקה של ממש, לעומת הרפרטואר העכשווי שלו. אבל זה כבר קרה לפני שנתיים: איבדתי את השפה. והבריות סברו באמת ובתמים, כן, נו, טוב, הוא איבד את השפה, אבל חוץ מזה... חוץ מזה נראה שהוא צלול, לפחות במידה מסוימת. חייך, הינהן. עשה פרצופים שנראו עוד איכשהו קשורים לעניין. עטה על פניו ארשת של אדם פיקח. רק מפעם לפעם הוא עשה בכל זאת איזה צעד מוזר: יצק יין אדום לתוך ספל הקפה שלו. או שפתאום נעמד, אובד עצות, עם פקק שעם בידו — ובסופו של דבר הניח אותו על מדף הספרים.</p>

    <p class="text">איזה הישג עלוב: רק חתיכה אחת קטנה של גולאש הצליח קורט להעלות בחכתו עד כה. עכשיו הוא ביצע את הפעולה הזאת בעזרת האצבעות. נשא מבט חושש לעבר אלכסנדר, כמו ילד הבוחן את תגובת הוריו. תחב את החתיכה לתוך פיו. ועוד אחת. ולעס.</p>

    <p class="text">כשלעס את הגולאש, הוא הגביה את אצבעותיו המרוחות ברוטב, כאילו ביקש להישבע.</p>

    <p class="text">"אילו רק ידעת," אמר אלכסנדר.</p>

    <p class="text">קורט לא הגיב. סוף־סוף הוא מצא שיטה: הפתרון לבעיית הגולאש. תחב לתוך פיו ולעס. הרוטב זרם במורד סנטרו בפלג דקיק.</p>

    <p class="text">קורט לא היה יכול לעשות עוד <span class="italic">דבר.</span> לא לדבר, לא לצחצח לעצמו שיניים. אפילו לנגב לעצמו את התחת הוא לא יכול, והיה צריך לשמוח אם הצליח להתיישב על האסלה כדי לחרבן. הדבר היחיד שקורט עוד היה מסוגל לעשות, חשב אלכסנדר, הדבר היחיד שהוא עוד עשה מיוזמתו שלו, שהוא גילה בו עניין של ממש ושלמענו עשה שימוש בשיירי תבונתו, היה לאכול. לקלוט מזון. קורט לא אכל בהנאה. קורט אפילו לא אכל מפני שהמזון ערב לחכו (חוש הטעם שלו, אלכסנדר היה בטוח בכך, נהרס עד היסוד בעקבות עשרות שנים של עישון מקטרת). קורט אכל כדי לחיות. אכילה = חיים. את הנוסחה הזאת, חשב אלכסנדר, הוא למד במחנה העבודה, והוא למד אותה שם באופן יסודי מאוד. אחת ולתמיד. הלהיטות שקורט אכל בה, הלהיטות שתחב בה חתיכות גולאש לתוך פיו, לא היתה אלא דחף הישרדות. זה הדבר האחרון שנותר מקורט. מה שהחזיק את ראשו מעל למים, מה שהניע את הגוף הזה להמשיך ולתפקד, מכונה האחראית לקצב הלב הסדיר ולהזרמת הדם בגוף, שהתחילה להשתולל אבל המשיכה לפעול — ויש לחשוש כי תמשיך לפעול עוד זמן־מה. קורט כבר האריך ימים יותר מכולם. הוא האריך חיים אחרי אירינה. ועכשיו היה סיכוי ממשי שיאריך ימים גם אחריו, כן, אחרי אלכסנדר.</p>

    <p class="text">טיפה סמיכה מהרוטב התגבשה על סנטרו של קורט. אלכסנדר חש דחף עז להכאיב לו: לתלוש פיסה ממגבות הנייר שבמטבח ולנגב בפראות את הרוטב מפניו.</p>

    <p class="text">הטיפה רטטה וניתקה מן הסנטר.</p>

    <p class="text">זה היה אתמול? ואולי היום? ברגע מסוים במהלך היומיים האלה, כששכב על ספת עור התאו (ללא ניע, כי מסיבה כלשהי התאמץ להימנע ממגע ישיר של עור הגוף בעור הספה), כן, ברגע מסוים במהלך הזמן הזה עלתה בראשו המחשבה: להרוג את קורט. ובעצם, לא רק עצם המחשבה הזאת. הוא השתעשע בגרסאות שונות שלה: לחנוק את קורט בכרית, או — הרצח המושלם — להגיש לו סטייק בקר נוקשה. כמו הסטייק ההוא שהוא כמעט נחנק ממנו. ואלמלא הפך אותו אלכסנדר על צדו באופן אינסטינקטיבי, כשהוא כבר נעשה כחול לגמרי והתנודד ברחוב וצנח אפיים ארצה מחוסר הכרה, ואלמלא ייצב אותו על צדו, וכתוצאה מכך התגלגל מתוך לועו של קורט — יחד עם מערכת השיניים התותבות שלו — גם גוש הבשר העגול ככדור כמעט, שהתגבש בעקבות לעיסה אינסופית, כי אז קרוב לוודאי שקורט כבר לא היה בין החיים, והתבוסה הזאת (לפחות זאת) היתה נחסכת מאלכסנדר.</p>

    <p class="text">"שמת לב שלא הייתי כאן בתקופה האחרונה?"</p>

    <p class="text">קורט התרכז עכשיו בכרוב האדום — בתקופה האחרונה הוא אימץ את ההרגל הילדותי לאכול את סוגי המזון השונים בנפרד: קודם כול הבשר, אחר כך הירקות, ולבסוף תפוחי האדמה. למרבה ההפתעה הוא שב ואחז עכשיו במזלג — והפעם בצורה הנכונה — וגרף כרוב אדום לתוך פיו.</p>

    <p class="text">אלכסנדר חזר על השאלה:</p>

    <p class="text">"שמת לב שלא הייתי פה בתקופה האחרונה?"</p>

    <p class="text">"כן," אמר קורט.</p>

    <p class="text">"אז שמת לב לזה. כמה זמן, לדעתך, לא הייתי כאן, שבוע או שנה?"</p>

    <p class="text">"כן," אמר קורט.</p>

    <p class="text">"אתה אומר כן, כלומר שנה?" שאל אלכסנדר.</p>

    <p class="text">"כן," אמר קורט.</p>

    <p class="text">אלכסנדר צחק. ובאמת נדמה לו שחלפה שנה. כמו חיים אחרים — כשהחיים שלפניהם הסתיימו במשפט אחד, משפט רגיל לגמרי:</p>

    <p class="text">"אני שולח את אדוני לפְרֶבֶּלְשטראסה."</p>

    <p class="text">זה היה המשפט.</p>

    <p class="text">"פרבלשטראסה?"</p>

    <p class="text">"לבית החולים."</p>

    <p class="text">רק אחרי שכבר יצא, עלה בדעתו לשאול את האחות אם משמעות הדבר שעליו לקחת איתו פיג'מה ומברשת שיניים. והאחות חזרה לחדר הרופאים ושאלה אם משמעות הדבר ש<span class="italic">המטופל</span> אמור לקחת איתו פיג'מה ומברשת שיניים. והרופא אמר שאכן, <span class="italic">המטופל</span> אמור לקחת איתו פיג'מה ומברשת שיניים. וזהו זה.</p>

    <p class="text">ארבעה שבועות. עשרים ושבעה רופאים (הוא מנה אותם). רפואה מודרנית.</p>

    <p class="text">הרופא המתמחה, שנראה כמו תלמיד בשנת הלימודים האחרונה שלו בחטיבה העליונה, והסביר לו — באולם קבלה מטורף לגמרי, שכמה חולים קשים נאנקו בו מאחורי מחיצות — את עקרונות האבחון. הרופא עם זנב־הסוס (אדם חביב ביותר), שטען כי רצי מרתון אינם סובלים ממחלות מסוכנות. הרדיולוגית, ששאלה אותו אם בגילו הוא עדיין רוצה להוליד ילדים. הכירורג ששמו פליישהאואר, דהיינו קוצץ בשר. וכמובן, הרופא הראשי, הקאראיין<span class="foot _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-002-backlink">1</span></span> מחוטט העור, ד"ר קאופמן.</p>

    <div class="_idFootnote" id="footnote-002">
      <p class="eara">1 מנצח אוסטרי נודע. (כל הערות השוליים הן של המתרגמת)</p>
    </div>

    <p class="text">ועוד עשרים ושניים רופאים אחרים.</p>

    <p class="text">וככל הנראה עוד שני תריסרים של עובדי מעבדה, שמילאו מבחנות בדם ששאבו מגופו, בדקו את השתן שלו, בחנו את הרקמות שלו במיקרוסקופים כלשהם או תחבו אותן לתוך צנטריפוגות כלשהן. וכל אלה לא הניבו אלא את התוצאה מעוררת הרחמים, תוצאה שלא התעטפה אף בשמץ של בושה, שד"ר קאופמן ניסח בשלוש מילים:</p>

    <p class="text">"לא ניתן לנתח."</p>

    <p class="text">כך אמר ד"ר קאופמן. בקולו החורקני. עם החטטים שלו. עם תסרוקת הקאראיין שלו. לא ניתן לנתח, זה מה שהוא אמר, מתנועע אנה ואנה בכיסא המסתובב שלו, וזגוגיות משקפיו הבזיקו בקצב תנועותיו.</p>

    <p class="text">קורט כילה עכשיו גם את הכרוב האדום ופנה לעברם של תפוחי האדמה: יבשים. אלכסנדר כבר ידע מה עתיד להתרחש (אם לא יגיש לקורט כוס מים, ומיד): תפוחי האדמה היבשים ייתקעו בגרונו, והוא יסבול מהתקף של שיהוקים רועמים, שיעוררו את החשש שמא ייפלטו בכל רגע גם המעיים שלו. נראה שאפשר לחנוק את קורט גם בעזרת תפוחי אדמה יבשים.</p>

    <p class="text">אלכסנדר קם ממקומו ומילא כוס במים.</p>

    <p class="text">הפלא ופלא: את קורט דווקא <span class="italic">ניתן היה לנתח:</span> שלושה רבעים ממעיו של קורט כבר נכרתו בניתוח. ועם שארית המעיים שלו הוא אכל כאילו הוסיפו לו עוד שלושה רבעים של מעיים. ולא משנה מה הוצע לו: קורט תמיד רוקן את הצלחת שלו עד תום. גם לפני כן הוא נהג לאכול את כל מה שהוגש לו בצלחת, חשב אלכסנדר. את כל מה שאירינה הגישה לו, ולא משנה מה. הוא אכל הכול ושיבח — מצוין! תמיד אותו השבח, תמיד אותה "תודה" ואותו "מצוין". ורק שנים לאחר מכן, אחרי מותה של אירינה, כשאלכסנדר בישל לו מפעם לפעם — רק אז קלט אלכסנדר עד כמה מתישים ושוחקים, עד כמה משפילים היו בוודאי ה"תודה!" וה"מצוין!" הנצחיים האלה לאמו. לא היה אפשר להאשים את קורט במשהו. ואכן, הוא מעולם לא הציב דרישות כלשהן, גם לא בפני אירינה. כשאף אחד לא בישל בשבילו, הוא היה הולך למסעדה או אוכל פרוסת לחם עם חמאה. וכשמישהו בישל בשבילו, הוא הודה לו בנימוס. ואחר כך הוא פנה לשנת הצהריים שלו. ואחר כך יצא לטיול הרגלי שלו. ואחר כך טיפל בדואר שלו. ומה היה אפשר להגיד נגד זה? שום דבר. וזה בדיוק העניין.</p>

    <p class="text">קורט ניסה לדלות את הפירורים האחרונים שנותרו מתפוחי האדמה בטפיחות קלות של קצות אצבעותיו. אלכסנדר הושיט לו מפית. קורט אכן ניגב את פיו במפית, קיפל אותה בקפידה והניח אותה בצד הצלחת.</p>

    <p class="text">"תשמע, אבא," אמר אלכסנדר. "הייתי בבית חולים."</p>

    <p class="text">קורט הניד את ראשו. אלכסנדר אחז באמַת ידו וניסה שוב, והפעם דיבר בהטעמה יתרה.</p>

    <p class="text">"אני" — הוא הצביע על עצמו — "הייתי ב־בית־חו־לים! אתה מבין?"</p>

    <p class="text">"כן," אמר קורט וקם ממקומו.</p>

    <p class="text">"עדיין לא סיימתי," אמר אלכסנדר.</p>

    <p class="text">אבל קורט לא הגיב. הוא גישש את דרכו אל חדר השינה, עדיין בנעל בית אחת ויחידה, ופשט את מכנסיו. הוא תלה באלכסנדר מבט רווי ציפייה.</p>

    <p class="text">"שנת צהריים?"</p>

    <p class="text">"כן," אמר קורט.</p>

    <p class="text">"טוב, אז נחליף את החיתולים."</p>

    <p class="text">קורט גישש את דרכו אל חדר האמבטיה. אלכסנדר כבר חשב שהוא הבין, אבל בחדר האמבטיה הוא משך מעט כלפי מטה את חיתול המכנס שלו והשתין בקשת גבוהה על הרצפה.</p>

    <p class="text">"מה אתה עושה!"</p>

    <p class="text ParaOverride-3">קורט נשא אליו מבט מבוהל. אבל כבר לא היה יכול להפסיק להשתין.</p>

    <p class="text-no-hazacha">אחרי שאלכסנדר סייע לאביו להתקלח, ליווה אותו למיטה וניקה את רצפת חדר האמבטיה, הקפה שלו כבר היה קר. הוא הביט בשעון: כמעט שתיים. שירות הסיעוד של הערב אמור להגיע בשבע לכל המוקדם. הוא התלבט לרגע אם לקחת עכשיו את עשרים ושבעה אלף המארקים מהכספת שבקיר ולהסתלק משם עם הכסף הזה — פשוט ככה. אבל החליט להמתין. הוא רצה לעשות זאת לנגד עיניו של אביו. רצה להסביר לו למה הוא עושה את זה, גם אם לא היה בכך שום טעם. הוא רצה שקורט יגיד לו כן על מה שהוא עושה — גם אם "כן" זאת המילה היחידה שהוא עוד מסוגל להפיק מפיו.</p>

    <p class="text">אלכסנדר הלך עם הקפה שלו לחדר המגורים. ומה עכשיו? מה הוא יכול לעשות עם הזמן האבוד? הוא כעס על עצמו שוב, על כך שנכנע לקצב של קורט, והכעס על כך התמזג בעל כורחו עם הכעס שכבר הפך מושרש אצלו כלפי החדר. אלא שעכשיו, אחרי שלא היה כאן במשך ארבעה שבועות, הוא נראה לו נורא עוד יותר: וילונות כחולים, טפטים כחולים, הכול כחול. כי כחול היה הצבע החביב על אהובתו האחרונה... כל כך מטופש, בגיל שבעים ושמונה. כשאירינה עדיין לא היתה אפילו חצי שנה באדמה... אפילו המפיות, כן, גם הנרות — כולם כחולים!</p>

    <p class="text">במשך שנה התנהגו השניים האלה כמו שני מתבגרים. שלחו זה לזה גלויות אהבה נרגשות ועטפו בנייר כחול את מתנות האהבה שהעניקו זה לזה. ואז נראה שאהובתו האחרונה של קורט הבחינה בעובדה שהוא מתחיל לאבד את צלילות דעתו — ונעלמה, משאירה אחריה את <span class="italic">ארון המתים הכחול,</span> כפי שאלכסנדר כינה אותו. עולם כחול קר, שאיש לא חי בו עוד.</p>

    <p class="text">רק פינת האוכל עוד נשארה כפי שהיתה. אם כי גם זה לא מדויק... קורט אמנם לא נגע בציפוי הפורניר, שעליו היתה גאוותה של אירינה: ציפוי פורניר אמיתי! אפילו מה שזכה לכינוי ערב־רוב (הגרמנית־של־אירינה) עדיין היה שם — אבל איך! במהלך השיפוץ קורט פינה ממקומו את כל האוסף הזה של מתנות קטנות ושל מזכרות, אוסף מבולגן שצימח פרא וכיסה עם השנים את ציפוי הפורניר כולו. הוא ניגב את האבק שהצטבר על המתנות והמזכרות, בחר את הפריטים "החשובים ביותר" (או אלה שהוא ראה בהם את החשובים ביותר) ומיקם אותם שוב על ציפוי הפורניר ב"סדר מאוּורר יותר" (או מה שקורט התייחס אליו כמאוּורר יותר). במהלך הסידור־מחדש הזה הוא השתדל לעשות "שימוש יעיל" בחורי המסמרים שכבר היו שם. זאת היתה אסתטיקת הפְּשרה של קורט. וככה בדיוק זה גם נראה.</p>

    <p class="text">איפה הפגיון המעוקל, שהשחקן גויקוביץ' — שהיה, ככלות הכול, ראש השבט בכל סרטי האינדיאנים ההם שהופקו באולפני <span class="english">DEFA</span> שבבעלות המדינה במזרח גרמניה — נתן פעם במתנה לאירינה? ואיפה הצלחת הקובנית, שהחברים ממפעל־קארל־מארקס העניקו לווילהלם ליום הולדתו התשעים, והוא — כך סוּפּר — שלף את הארנק והשליך שטר של מאה מארקים על הצלחת, כי חשב שהתבקש להעניק תרומה לארגון הרווחה פוֹלְקְס־סוֹלידָריטֶט, למען האזרחים הקשישים של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית...</p>

    <p class="text">אבל זה לא חשוב. הרי מדובר בחפצים, חשב אלכסנדר... רק חפצים, לא יותר מזה. ובעיני מי שיבוא לכאן אחריו, כל זה לא יהיה אלא ערימת אשפה שיש לפַנות.</p>

    <p class="text">הוא הלך אל חדר העבודה של קורט, ששכן בצדו האחר של הבית (ולדעתו של אלכסנדר, הצד היפה יותר).</p>

    <p class="text">בניגוד גמור לחדר המגורים, שקורט הפך בו הכול על פיו — גם את הרהיטים של אירינה הוא החליף. את ארון התצוגה העתיק היפה עם חזית הזכוכית הוא החליף באיזשהו רהיט נורא שהיה עשוי לוחות סיבית; אפילו את שולחן הטלפון הנהדר הקטן, שהתנודד תמיד, סילק משם קורט; וגם את שעון הקיר הוא פינה — דבר שבעטיו נטר לו אלכסנדר טינה יתרה: שעון ידידותי ישן־נושן, שהמנגנון שלו נהג לנהום מדי חצי שעה כדי להוכיח שהוא עדיין ממלא את תפקידו, אף על פי שמערכת הפעמונים היתה חסרה בו. במקורו הוא היה אורלוגין, אבל אירינה חילצה אותו, על פי צו האופנה, מתוך התיבה המוארכת שלו ותלתה אותו על הקיר. ואלכסנדר יכול לזכור עד היום את אירינה ואותו הולכים לקחת את השעון, והוא זכר גם שאירינה לא העזה לספר לאישה הקשישה שנפרדה מהשעון, שתיבת השעון מיותרת למעשה; הוא זכר שהם נאלצו לבקש מאחד השכנים לעזור להם להעמיס את השעון עם התיבה שלו, ושהתיבה הענקית, שהם לקחו איתם בכלי הרכב בלי שהתכוונו באמת להשאירה אצלם, הזדקרה מתוך תא המטען של הטרַבַּנט הקטנה, כך שהמכונית כמעט איבדה את המגע עם הקרקע מלפנים — ובכן, בניגוד לחדר המגורים ששופץ מן היסוד, הרי כל מה שנמצא בחדרו של קורט נותר כשהיה, ואף השרה אווירת רפאים.</p>

    <p class="text">שולחן הכתיבה עמד, נטוי קצת על צדו, לפני החלון — במשך ארבעים שנה. אחרי כל שיפוץ הוא הוצב בחזרה בדיוק באותן נקודות שרגליו הטביעו בשטיח. כמו גם פינת הישיבה עם הכורסה הגדולה של קורט, שבה ישב בגב כפוף ובידיים שלובות וסיפר את האנקדוטות שלו. וגם רהיט הקיר השוודי הגדול (ולמה, בעצם, רהיט הקיר <span class="italic">השוודי</span>?) ניצב שם כמו תמיד. המדפים התקשתו תחת משא הספרים; פה ושם שילב קורט מדף נוסף, שלא התאים לגמרי מבחינת הצבע, אבל הסדר הקוסמי לא השתנה כלל — מעין גיבוי אחרון למוחו של קורט. על המדפים עמדו ספרי העיון, שגם אלכסנדר עשה בהם שימוש לעתים (אבל אל תשכח להחזיר למקום!). שָם הספרים על המהפכה הרוסית, כאן ניצבו בשורה ארוכה כרכי לנין בצבע חום־חלודה; ובצד לנין, משמאלו, במדור האחרון של הרהיט, מתחת לעוטפן עם הכתובת הפסקנית <span class="bold">אישי</span>, עדיין ניצב — אלכסנדר היה יכול לשלוף אותו באצבעותיו בעיניים עצומות — לוח השחמט המתקפל החבול עם כלֵי השחמט שאסיר אלמוני בגולאג גילף אי־אז.</p>

    <p class="text">הפריטים היחידים שנוספו במהלך ארבעים השנים — מלבד ספרים חדשים — היו כמה מזכרות מתוך האוסף הגדול שסבו וסבתו של אלכסנדר הביאו איתם ממקסיקו; רוב המזכרות האלה הוענקו לאחר מותם בחינם או נמכרו בחופזה במחיר נמוך מאוד, וגם הפריטים המעטים שקורט לא רצה משום מה להיפרד מהם, לא זכו להצטרף ל"ערב־רב" הזה, כביכול מפאת מחסור במקום, אבל לאמיתו של דבר, מאחר שאירינה לא הצליחה מעולם להתגבר על השנאה שחשה כלפי כל דבר שמקורו בביתם של חמיה וחמותה. לפיכך מצא להם קורט מקום "באופן זמני" ברהיט הקיר השוודי שלו, ושם הם נשארו "באופן זמני" עד עצם היום הזה: את תינוק הכריש המפוחלץ, שאלכסנדר התרשם מאוד בילדותו מעורו המחוספס, תלה קורט בסרט מתנה על עמודו של אחד המדפים; המסיכה האצטקית מטילת האימה עדיין היתה מונחת כתמיד בפניה כלפי מעלה ביחידה של רהיט הקיר שהיתה לה חזית מזכוכית, עם אינספור בקבוקי השנאפס הקטנים; והקונכייה הוורודה הגדולה והעקלתונית, שווילהלם — איש לא ידע כיצד — התקין בתוכה נורה, עדיין ניצבה כתמיד על אחד המדפים התחתונים, גם אם ללא חיבור לחשמל.</p>

    <p class="text">הוא שב ונזכר בבנו מרקוס. הוא ראה אותו שוב לנגד עיניו, מסתובב כאן עם ברדס על הראש ואוזניות באוזניים — ככה הוא ראה אותו בפעם האחרונה, לפני שנתיים. עכשיו הוא ראה את מרקוס בעיני רוחו עומד מול קיר הספרים של קורט ובועט קלות במדפים בחודי מגפיו. הוא ראה אותו בעיני רוחו נוטל לידיו את הפריטים שנאספו כאן במשך ארבעים שנה ובוחן את ערכם השימושי או את ערך המכירה שלהם: מי בכלל ירצה לקנות ממנו את כרכי לנין? תמורת לוח השחמט המתקפל ייתכן שיצליח לקבל בכל זאת כמה מארקים. רק תינוק הכריש המפוחלץ והקונכייה הוורודה הגדולה יוכלו אולי לעניין את מרקוס עצמו, והוא ייקח אותם לביתו בלי לגלות עניין מיוחד במקורם.</p>

    <p class="text">לרגע קצר אחד עלתה בראשו האפשרות לקחת איתו את הקונכייה ולהשליך אותה לים, למקום שממנו היא הגיעה — אבל צעד כזה הזכיר לו סצנה טלוויזיונית זולה, והוא שב ודחה את המחשבה.</p>

    <p class="text">הוא התיישב ליד שולחן הכתיבה ופתח את הדלת שבצדו השמאלי. במגירה האמצעית, ממש מאחור, בתוך חבילת נייר הצילום הישנה־נושנה מתוצרת החֶברה המזרח־גרמנית <span class="english">ORWO</span>, הסתתר במשך ארבעים שנה המפתח לכספת שבקיר מתחת לשפופרות דבק — והוא עדיין היה מונח שם עכשיו כמימים ימימה (פתאום עלתה בדעתו של אלכסנדר המחשבה המבהילה, שמא נעלם המפתח משם, וכל תוכניותיו יעלו בתוהו).</p>

    <p class="text">ליתר ביטחון הוא תחב את המפתח לכיסו — כאילו מישהו עוד עלול לקחת אותו ממנו. ואז לגם לגימה אחת מן הקפה הקר.</p>

    <p class="text">מוזר עד כמה זעיר היה שולחן הכתיבה של קורט. על שולחן הכתיבה הקטן הזה הוא כתב את כל עבודותיו. כאן הוא ישב, בתנוחת ישיבה מפוקפקת מאוד מבחינה רפואית, על כיסא הרה אסון בכל הנוגע להנדסת אנוש; כאן הוא עישן את המקטרות שלו, שתה את קפה הפילטר החמוץ־מריר שלו, הקיש במכונת הכתיבה שלו בשיטה השמרנית הלא־עיוורת שלו, תק־תק־תק־תק, אבא עובד! שבעה עמודים מדי יום, זאת היתה ה"מכסה" שלו, אבל לפעמים הוא הודיע בארוחת הצהריים: היום שנים־עשר עמודים! או: חמישה־עשר! חלק שלם מרהיט הקיר השוודי שלו הוא מילא בתקתוק הזה — מטר אחד כפול שלושה מטר וחצי — הכול שם היה גדוש בחומרים האלה, פרי עטו של "אחד ההיסטוריונים הפורים ביותר ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית", כפי שהוא תואר. ולו הוציאו את המאמרים מכתבי העת שבהם התפרסמו, ואת האחרים מאסופות המחקרים שבהן שולבו, והעמידו אותם בשורה אחת עם עשרת הספרים, או שנים־עשר או ארבעה־עשר הספרים שקורט כתב — היתה עבודתו תופסת מדף שיכול כמעט להתחרות בזה של עבודותיו של לנין: מטר שלם של מדע. קורט שקד על מלאכתו שלושים שנה כדי למלא את המטר הזה של מדע, כן, וגם הטיל אימה על משפחתו במשך שלושים השנים האלה. אירינה בישלה וכיבסה למען מֶטֶר המדע הזה. קורט קיבל אותות הצטיינות ועיטורים הודות למטר המדע הזה, אבל גם תוכחות ופעם אחת אף גינוי מן המפלגה; הוא התמקח עם הוצאות הספרים, שתמיד סבלו ממחסור בנייר, באשר למספר העותקים במהדורה; הוא ניהל מאבקים נוקדניים בכל הנוגע לניסוחים ולכותרות; הוא נאלץ לוותר, או השיג ניצחונות חלקיים בעורמה ובעקשנות — ועכשיו היה כל זה, כן, כל זה היה ל<span class="italic">נייר פסולת</span>.</p>

    <p class="text">מכל מקום, זה מה שאלכסנדר חשב. לאחר נפילת החומה והאיחוד מחדש של שתי הגרמניות, הוא האמין שאת הניצחון הזה לפחות יוכל לזקוף לזכותו: כל זה, כך סבר, בא עכשיו אל קצו. החומר הזה, המחקרי־כביכול, כל חצאי האמיתות והטענות הרופפות האלה, שקורט תיקתק כאן בדבר ההיסטוריה של תנועת העבודה הגרמנית — כל זה, כך סבר אלכסנדר, יישטף עכשיו הרחק מכאן עם נפילת החומה. ומיצירתו של קורט, כפי שנקראו עבודותיו, לא ייוותר כל זכר.</p>

    <p class="text">אבל אז, כמעט בן שמונים, שב קורט והתיישב על הכיסא הרה האסון שלו ותיקתק בחשאי את ספרו האחרון. ואף שהספר הזה לא זכה להצלחה חובקת עולם — כן, עשרים שנה קודם לכן יכול היה ספר, שבו קומוניסט גרמני מתאר את שנותיו בגולאג, לנחול הצלחה חובקת עולם (אלא שלקורט לא היה אז האומץ הדרוש לכתיבתו!). אבל גם אם לא זכה להצלחה חובקת עולם, הוא היה בכל זאת, אם תרצו או לא, ספר חשוב יחיד במינו, שנועד להשפיע לאורך זמן — ספר שכמותו אלכסנדר לא כתב מעולם, ונראה שכבר לא יזכה לכתוב.</p>

    <p class="text ParaOverride-3">האם הוא באמת רצה לכתוב? האם לא דיבר תמיד על המשיכה שלו לתיאטרון, דווקא משום שהתיאטרון הוא בן חלוף? בן חלוף — כן, זה נשמע טוב. כל עוד אין לך סרטן.</p>

    <p class="text-no-hazacha">היתושים פיזזו באור השמש. קורט המשיך לישון — אם כי אומרים שזקנים דווקא אינם ישנים הרבה כמו בעבר. אלכסנדר החליט לשכב ולנוח קצת גם הוא.</p>

    <p class="text">כשכבר התכוון לצאת מהחדר, נפל מבטו על העוטפן עם הכתובת <span class="bold">אישי</span>, שתמיד עורר בו סקרנות, אבל הוא מעולם לא העז לפתוח אותו — אף על פי שכנער לא נרתע מפני הצצה באוסף התצלומים הארוטיים של אביו. עד שקורט הורה להתקין מנעול ביטחון בדלת הארון.</p>

    <p class="text">הוא שלף את העוטפן: פתקים, רשימות, עותקי מסמכים. מעליהם כמה מכתבים בדיו סגולה, כפי שהיה נהוג לפני שנים רבות ברוסיה:</p>

    <p class="text">"אירה האהובה!" (1954)</p>

    <p class="text">אלכסנדר עילעל בהם... כל כך אופייני לקורט. אפילו את מכתבי האהבה שלו הוא הקפיד לכתוב משני צדי הדף, בכתב מהוקצע, מילא את העמודים עד תום, ואף ברווחים אחידים בין השורות, בלי להרחיב או לצופף אותם בסופו של המכתב, אפילו בלי לחרוג כהוא־זה לשולי העמוד באיזשהו מקום... איך הוא הצליח לעשות את זה? ונוסף על הכול גם הפְּניוֹת המשתפכות המעצבנות שהוא הרעיף על אירינה:</p>

    <p class="text">"אירינה אהובתי, האהובה מכול!" (1959)</p>

    <p class="text">"השמש הזורחת שלי, אור חיי!" (1961)</p>

    <p class="text">"רעייתי האהובה, אשתי היקרה, ידידת הנפש שלי!" (1973)</p>

    <p class="text">אלכסנדר החזיר את העוטפן למקומו ועלה במדרגות לחדרה של אירינה. הוא צנח על הספה הגדולה, שהיתה מצופה במין פרווה של דובונים, וניסה לישון קצת. תחת זאת הוא ראה שוב לנגד עיניו את הקאראיין המחוטט ההוא, מתנועע בכיסאו אנה ואנה, כאילו הפעילו אותו במפתח. עדשות המשקפיים שלו הבזיקו, קולו חזר שוב ושוב על אותו המשפט... די, מספיק עם זה. הוא חייב לחשוב על משהו אחר. הוא הגיע לכלל החלטה, ואין טעם להשקיע בכך מחשבה נוספת. אין צורך להמשיך ולהרהר בעניין זה.</p>

    <p class="text">הוא פקח את עיניו ובחן במבטו את חיות הבד של אירינה שישבו על הספה, שעונות על מסעדיה בסדר מופתי זו בצד זו — בדיוק כמו שהמנקה סידרה אותן: הכלב, הקיפוד, הארנב עם האוזן החרוכה למחצה...</p>

    <p class="text">ומה אם הם טעו?</p>

    <p class="text">כמה הזוי, הוא חשב, שאירינה אמרה עד הסוף <span class="italic">החדר שלך.</span> ופתאום הידהד שוב באוזניו המשפט שאמרה: <span class="italic">אתם יכולים לישון למעלה בחדר שלך</span>. ועם זאת, היה קשה לחשוב על חדר שייצג יותר מהחדר הזה את התגשמותו המושלמת, גם אם מאוחרת, של חלום נערות: קירות ורודים, מראת רוקוקו פגומה אבל מקורית. ליד החלון עמדה מכתבה עם מגירות צבועה בלבן, שאירינה אהבה להצטלם כשהיא ניצבת לידה בהבעה מהורהרת. והכיסאות השבריריים, שמוצאם המשוער גם הוא מתקופת הרוקוקו, ניצבו בחדר באורח חינני כל כך, שאיש לא הרהיב עוז לשבת עליהם.</p>

    <p class="text">ואכן, כשניסה לדמיין את אירינה בחדר הזה, הוא ראה אותה יושבת על הרצפה באחת האורגיות שערכה לבדה, מאזינה לקלטות החורקניות של הזמר והמשורר הסובייטי ולדימיר סמיונוביץ' ויסוצקי, ומשתכרת לאיטה.</p>

    <p class="text">והיה שם גם הטלפון, עדיין אותו המכשיר של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, שעמד קודם לכן למטה. עדיין אותו המכשיר שבו השמיעה את ארבע המילים האלה בקול נטול גוון:</p>

    <p class="text">"סאשנקה. אתה. חייב. לבוא."</p>

    <p class="text">ארבע מילים מפיה של אֵם רוסייה, שמאז ומעולם התגאתה בעובדה ש<span class="italic">מעולם, במשך כל ימי חייה,</span> לא ביקשה מבְּנה דבר וחצי דבר:</p>

    <p class="text"><span class="english">"</span>סאשנקה. אתה. חייב. לבוא."</p>

    <p class="text">ואחרי כל מילה — רחש ממושך רווי אווירה, כך שהוא התפתה להניח את השפופרת, מאחר שסבר כי הקשר ניתק.</p>

    <p class="text">והוא? מה הוא אמר?</p>

    <p class="text">"אני אבוא כשתפסיקי לשתות."</p>

    <p class="text">הוא קם ממקומו וניגש אל המכתבה הצבועה לבן, שבמגירותיה הסודיות הם מצאו לאחר מותה של אירינה את מלאי האלכוהול שהסתירה. הוא פתח אותן והתחיל לנבור בהן בכפייתיות. ואז שב וצנח על הספה. לא היו שם עכשיו שום בקבוקי אלכוהול.</p>

    <p class="text">ואולי הוא אמר "להשתכר"? אני אבוא כשתפסיקי להשתכר?</p>

    <p class="text">כעבור ארבעה־עשר ימים הוא נסע לבית ההלוויות כדי להחזיר את אמו לחיים... לא, הוא נסע לשם מאחר שנותרו עוד כמה עניינים רשמיים שצריך היה להסדיר. אבל אז, כבר בדרך לשם, השתלטה עליו המחשבה שהוא עוד יכול להחזיר את אמו לחיים, אם רק <span class="italic">ידבר</span> איתה. והמחשבה הזאת לא הרפתה ממנו. אחרי שהקיף פעמיים את גוש הבניינים וניסה לעקור את המחשבה הזאת מראשו, הוא נכנס סוף־סוף פנימה ודרש לראות את אמו. הוא לא ויתר על דרישתו זו גם כשאנשי המקצוע יעצו לו, על סמך ניסיונם המקצועי, לזכור אותה "כמו שהיתה בחיים".</p>

    <p class="text">ואז הם הביאו אותה לשם. וילון נסגר. הוא עמד בצד גופה שטופלה באורח רשלני, ונאלץ להודות בפני עצמו שאינה לגמרי בלתי דומה לאמו (מלבד הפנים שהיו קטנות מדי, והקמטים הקטנים דמויי האקורדיון על השפה העליונה). הוא עמד לידה ולא העז לפנות אליה בדברים, לא בפני שני העובדים של בית ההלוויות שארבו מאחורי הווילון, קרוב כל כך שנעליהם נראו תחת שוליו התחתונים. הוא נגע בידה, רק כדי שיוכל לומר לעצמו שניסה לעשות משהו — והתברר לו שהיא קרה, כן, הוא הרגיש שהיא קרה כמו חתיכת עוף שמוציאים מהמקרר.</p>

    <p class="text">לא, הם לא יכלו לטעות. הרי לצורך האבחון הם עשו גם צילום רנטגן. וסי־טי. ובדיקות מעבדה. לא היה ספק: לימפומה שאינה הודג'קין, מהסוג המתפתח לאיטו. שלא נמצא לו עד כה — איזה ניסוח מתחשב! — טיפול יעיל.</p>

    <p class="text">"ומה המשמעות של האבחון הזה, כלומר מבחינת השנים?"</p>

    <p class="text">ואז התנועע האיש הזה אנה ואנה בכיסאו, שוב ושוב במשך זמן שדמה לנצח, כמי שסבור שהציפייה שיענה על שאלה כזאת אינה סבירה בעליל. ואז הוא אמר:</p>

    <p class="text">"תחזית מהסוג הזה לא תשמע ממני."</p>

    <p class="text ParaOverride-3">וקולו חרק, כמו הרעש שהשמיע מכשיר ההנשמה של הזקן בחדרו.</p>

    <p class="text-no-hazacha">פרק זמן שלם. שתים־עשרה שנים מאז נפילת החומה. פרק זמן בלתי נתפס. ואף על פי כן הוא ניסה להתחקות אחר עקבותיו: מה משמעותן של שתים־עשרה שנים?</p>

    <p class="text">מובן ששתים־עשרה השנים שלפני נפילת החומה נראו לו ארוכות בהרבה משתים־עשרה השנים שאחריה, כן, בכלל בלי בסיס להשוואה. 1977 — כמו נצח ממש! ולעומת זאת, 1989 — זה כבר דמה יותר להחלקה במגלשה, לנסיעה בחשמלית. ובכל זאת אירעו במהלך הזמן הזה כמה וכמה דברים, לא?</p>

    <p class="text">הוא הסתלק, ואחר כך חזר (גם אם הארץ שאליה חזר כבר נעלמה). הוא קיבל על עצמו עבודה עם שכר קבוע במגזין לאמנויות הלחימה (ושב והתפטר). שקע בחובות (ופרע אותם). יזם פרויקט קולנועי (ושכח אותו).</p>

    <p class="text">אירינה מתה: <span class="italic">לפני שש שנים.</span></p>

    <p class="text">הוא ביים עשרה או שנים־עשר או חמישה־עשר מחזות לתיאטרון (בתיאטראות חשובים פחות ופחות). הוא היה בספרד, באיטליה, בהולנד, באמריקה, בשוודיה, במצרים (אבל לא במקסיקו). הוא זיין מי יודע כמה נשים (שאת שמותיהן לא הצליח לזכור עוד). ואחרי תקופה מסוימת של הימנעות ממחויבות ארוכת טווח — הוא הרשה לעצמו להיכנס שוב למערכת יחסים יציבה יחסית...</p>

    <p class="text">הוא הכיר את מריון: <span class="italic">לפני</span> <span class="italic">שלוש שנים.</span></p>

    <p class="text">אבל עכשיו זה כבר לא נראה לו פרק זמן קצר כל כך.</p>

    <p class="text">הוא נזכר שרצה להודיע לה. ככלות הכול, היא היחידה שביקרה אותו — אף על פי שביקש ממנה במפורש לא לעשות זאת. ובסופו של דבר הוא נאלץ להודות שזה לא היה רעיון גרוע כל כך. לא, היא לא הפגינה כלפיו דאגה מופרזת, כפי שחשש. לא ניסתה לרומם את רוחו במיני מינים של קלישאות. לא הביאה לו פרחים, אלא סלט עגבניות. איך ידעה בדיוק מה התחשק לו לאכול? איך ידעה שנתקף חשש כבד שמא יקבל פרחים בבית החולים?</p>

    <p class="text">או בניסוח אחר של השאלה: מדוע, בעצם, הוא לא היה מסוגל לאהוב את מריון? האם היתה מבוגרת מדי? הרי היתה בגילו. האם בגלל שניים או שלושה העורקים הכחולים הקטנים שחצו את ירכיה? האם לא היה מסוגל לאהוב אותה בגלל משהו שקשור אליו?</p>

    <p class="text">"אירינה אהובתי, האהובה מכול!... השמש הזורחת שלי, אור חיי!"</p>

    <p class="text">הוא מעולם לא כתב כך לאישה. האם כך נהגו פשוט לכתוב בעבר לנשים? או שקורט באמת אהב את אירינה? האם הכלב הזקן והקפדן הזה, האם המנגנון המכאני הזה, קורט אוּמניצֶר, הצליח באמת <span class="italic">לאהוב?</span></p>

    <p class="text ParaOverride-3">לנוכח החשד הזה שהתעורר בלבו, תקפה את אלכסנדר בחילה עזה כל כך, שהוא נאלץ לקום.</p>

    <p class="text-no-hazacha">מעט אחרי שתיים וחצי הוא שב וירד במדרגות. קורט עדיין ישן. הוא ידע שמריון עסוקה בגננות. מוקדם מכדי לטלפן אליה. תחת זאת הוא טילפן למודיעין. למעשה, הוא התכוון לנסוע היישר לנמל התעופה. אבל עכשיו הוא טילפן, ביקש מהמודיעין לקשר אותו למספר הישיר, הם העבירו אותו למספר אחר, לבסוף הוא נחת בכתובת הנכונה, ובכל זאת היסס כשהתברר לו שאין שום בעיה לרשום אותו לטיסה של מחר. בתנאי שיש לו כרטיס אשראי.</p>

    <p class="text">היה לו.</p>

    <p class="text">"אז לרשום אותך או לא?" שאלה הגברת בקצה הקו, לא בחוסר אדיבות אבל בנעימה שהעבירה בבירור את התחושה כי אינה מעוניינת לבזבז זמן רב על עניין פעוט כזה.</p>

    <p class="text">"כן," הוא אמר ומסר לה בטלפון את מספר כרטיס האשראי שלו.</p>

    <p class="text">כשהניח את הטלפון השעה היתה 14:46. הוא עמד רגע באור האפלולי, מצפה לאיזשהו רגש שיציף אותו — אבל לא הרגיש דבר. רק לחן הידהד בראשו — מתקליט ישן־נושן של סבתא שרלוטֶה, שהיה עשוי שרף לכה ונפל על המדרכה במהלך המעבר והתנפץ לאלף חתיכות:</p>

    <p class="eng-copy" dir="ltr" xml:lang="en-US"><span class="english">Mexico lindo y querido</span></p>

    <p class="eng-copy ParaOverride-3" dir="ltr" xml:lang="en-US"><span class="english">Si muero lejos</span> <span class="english">de ti…</span><span class="english-natuy CharOverride-4"><span id="footnote-001-backlink">2</span></span></p>

    <div class="_idFootnote" id="footnote-001">
      <p class="eara ParaOverride-4">2 מקסיקו יפה ואהובה</p>

      <p class="eara ParaOverride-5">אם אמות רחוק ממך...</p>
    </div>

    <p class="text-no-hazacha">"אדרות זהב".<span class="foot _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-000-backlink">3</span></span> מה היה ההמשך? הוא לא הצליח להיזכר. האם אפשר עדיין להשיג את התקליט הזה במקסיקו? אחרי מחצית המאה?</p>

    <div class="_idFootnote" id="footnote-000">
      <p class="eara">3 שמו של הזמר המקסיקני חורחה נגרטה, ששר את השיר הזה, נכתב בגרמנית: <span class="english">Jorge Negrete</span>. אלכסנדר הילד הבין כנראה בטעות מדברי הסבתא המובאים בהמשך, שמדובר ב־<span class="english">Goldene Gräte</span> — "אדרות דגים" — מאחר שהצליל נשמע דומה.</p>
    </div>

    <p class="text">הוא נכנס ל"ארון המתים הכחול", לקח את ספל הקפה שלו ונשא אותו אל המטבח. הוא נעצר לרגע ליד חלון המטבח והעיף מבט לעבר הגינה. חיפש, כאילו היה חייב לה לפחות את השנייה הזאת של זיכרון, את המקום בדשא הגבוה והמוזהב שבָּבָּה נאדיה נהגה לעמוד בו בעבר במשך שעות בגב כפוף ולטפח את ערוגות המלפפונים שלה... אבל הוא לא הצליח למצוא את המקום הזה. בבה נאדיה נעלמה בלי להשאיר אחריה עקבות.</p>

    <p class="text">הוא לקח את ארגז כלי העבודה, יצא מהחדר ופנה לחדרו של קורט.</p>

    <p class="text">תחילה שלף את לוח השחמט, שניצב משמאל ללנין, ופתח אותו. הוא פתח גם את העוטפן עם הכתובת <span class="bold">אישי.</span> נטל צרור דפים, בדיוק במידה שהיה אפשר להכניס ללוח השחמט המתקפל. הניח את צרור הדפים בתוך הלוח. נטל שקית ניילון לבנה גדולה מהמטבח. תחב את לוח השחמט לתוכה. באופן מוכני לחלוטין. בשלווה, בביטחון, כאילו השקיע זמן רב בהתוויית התוכנית הזאת.</p>

    <p class="text">גם את הכסף, הוא חשב, יכניס אחר כך לשקית הזאת.</p>

    <p class="text">אחר כך הוא נבר בארגז כלי העבודה ושלף ממנו את האזמל הרחב, שכבר נוצל לרעה לא פעם, תחב אותו לחריץ הדלת של הארונית התחתונה, שהיתה נעולה במנעול ביטחון. נשמע קול חריקה, פיסות עץ ניתזו. זה היה קשה יותר משתיכנן. הוא נאלץ לשלוף את כל המגירות מהמחצית השנייה של הארונית, עד שהדופן הפנימית נכנעה ללחץ במידה כזאת, שהדלת נפתחה באחת: תצלומים. חפיסת קלפים עם תמונות ארוטיות. סרטי וידיאו. כמה מגזינים באותו נושא... והנה, שם היא נמצאת, הוא לא טעה: קופסת הפלסטיק האדומה המוארכת עם השקופיות. רק פעם אחת ויחידה הוא פתח אותה, החזיק את השקופית הראשונה שמצא כנגד האור, זיהה את אמו, עירומה למחצה, בתנוחה שאינה משתמעת לשתי פנים — ומיהר להחזיר את השקופית לקופסה.</p>

    <p class="text">הוא לקח את סל הכביסה מחדר האמבטיה ודחס הכול לתוכו.</p>

    <p class="text">התנור היחיד שנשאר בדירה עמד בחדר הגדול. הוא לא הופעל כלל בשנים האחרונות. אלכסנדר לקח נייר עיתונים, שני תומכי ספרים מעץ מרהיט הקיר השוודי של קורט, שעוצבו בצורת ינשופים, ואת שמן הטיגון מהמטבח. הוא טבל את נייר העיתונים בשמן. הבעיר הכול...</p>

    <p class="text">פתאום עמד קורט בפתח הדלת. ידידותי, שׂבע שינה. רגליו הדקיקות השתרבבו מתוך חיתול המכנס שלו. שערותיו הזדקרו כמו ענפיו של עץ התפוחים. קורט פסע קדימה בסקרנות.</p>

    <p class="text">"אני שורף את התמונות שלך," אמר אלכסנדר.</p>

    <p class="text">"כן," אמר קורט.</p>

    <p class="text">"תשמע, אבא, אני נוסע מכאן. אתה מבין? אני נוסע מכאן, ואני עוד לא יודע לכמה זמן. אתה מבין?"</p>

    <p class="text">"כן," אמר קורט.</p>

    <p class="text">"לכן אני שורף את כל זה. כדי שאף אחד לא ימצא אותן כאן."</p>

    <p class="text">נראה שקורט לא ראה בכך עניין יוצא דופן. הוא השתופף בצד אלכסנדר ליד הסל והביט פנימה. האש בערה היטב עכשיו, ואלכסנדר התחיל להשליך לתוכה בזה אחר זה את הקלפים הארוטיים. אחר כך את התצלומים, המגזינים... את סרטי הווידיאו, הוא חשב, ישליך לאחר מכן לפח האשפה, אך את השקופיות עליו לשרוף עכשיו. אבל איפה הוא השאיר את הקופסה?</p>

    <p class="text">הוא נשא את מבטו: קורט החזיק את הקופסה בידיו. הושיט לו אותה.</p>

    <p class="text">"אז מה אני אמור לעשות בקופסה הזאת?" שאל אלכסנדר.</p>

    <p class="text">"כן," אמר קורט.</p>

    <p class="text">"אתה יודע מה יש בה?" שאל אלכסנדר.</p>

    <p class="text">קורט התאמץ לחשוב, שיפשף את רקותיו כמו שנהג לעשות בעבר כשחיפש אחר המילים המתאימות. כאילו ביקש להפיק אנרגיה חשמלית באמצעות השפשוף ולהחדיר אותה לתוך מוחו, מעין ניסיון אחרון לחולל שם משהו.</p>

    <p class="text">ואז הוא אמר פתאום:</p>

    <p class="text">"אירינה."</p>

    <p class="text">אלכסנדר נעץ את מבטו בקורט, הביט היישר לתוך עיניו. היו לו עיניים כחולות. כחול בהיר. וצעירות. צעירות מדי ביחס לפנים חרושות התלמים.</p>

    <p class="text ParaOverride-3">הוא נטל את הקופסה מידו והקיש עליה עד שהשקופיות נשרו מתוכה. הוא השליך אותן, בכל פעם חופן, לתוך התנור. הן עלו באש במהירות בלי להשמיע רחש.</p>

    <p class="text-no-hazacha">הוא הלביש את קורט, סירק אותו וגם גילח במהירות את ספיחי השיער, שהמטפלת מטעם שירות הסיעוד החמיצה. אחר כך הוא הכין קפה (לקורט, מהמכונה). לא שאל אפילו אם קורט רוצה קפה. אחר כך הגיע תורו של הטיול הרגלי, וקורט כבר נחפז אל הדלת כמו כלב המכיר את הכללים ותובע את זכותו.</p>

    <p class="text">הם יצאו לסיבוב הרגיל של קורט: <span class="italic">אל הדואר,</span> כפי שהוא נהג לומר בעבר, אף על פי שהדרך לדואר היתה רק חלקיק מכברת הדרך היומית שקורט עשה; ואף על פי כן קורט פתח תמיד את הטיול שלו במילים, <span class="italic">אני הולך עכשיו</span> <span class="italic">אל הדואר</span> — וגם זמן רב אחרי שהביא לשם משהו בפעם האחרונה, וכבר לא היה לו שום דבר לשלוח, הוא המשיך <span class="italic">ללכת</span> <span class="italic">אל הדואר</span>. מכל מקום, הדקדקנות הזאת האופיינית כל כך לקורט הניבה את עשרים ושבעה אלף המארקים בכספת שבקיר. כי במשך תקופה מסוימת קורט עוד זכר את המספר הסודי שלו והצליח למשוך כסף מהכספומטים, ומאחר שלא היה לו שום דבר אחר לעשות בדואר, הוא הוציא שם כסף. ותמיד סכומים בכפולות של אלף מארקים. פעם היו לו בארנק שמונת אלפים מארקים. אלכסנדר לקח את הכסף והניח אותו בכספת. וכך הוא היה היחיד שידע על הימצאו של הכסף שם.</p>

    <p class="text">הם צעדו לאורך רחוב פוכסבאו, חלפו על פני הבתים השכנים שאת דייריהם אלכסנדר הכיר בעבר באופן אישי: כאן התגורר הורסט מֶהְליך, שהאמין כל ימי חייו כי וילהלם הוא מרגל סובייטי בכיר, ונמנה עד הסוף עם תומכי התיאוריה שלפיה וילהלם נרצח; והנה, שם ביתו של בּוּנְקֶה, איש השטאזי לשעבר, שבמשך כמה שנים אחרי נפילת החומה עוד גידל ירקות בגינה, ותמיד בירך לשלום בחביבות את החולפים מעבר לגדר, לפני שנעלם חרש; ופה התגורר שְרֵטֶר, המורה לספורט; הרופא שהגיע מן המערב גר כאן; ושם, לבסוף, בקצה הרחוב, ניצב ביתם של סבא וסבתא שלו. הוא כבר "נמסר בחזרה" לבעלי הזכויות המקוריים שלו, ועכשיו התגוררו בו נכדיו של הבעלים דאז — נאצי טיפוסי שהתעשר מייצור טלסקופ עם שתי זרועות ועדשות עבור הוורמאכט. היורשים שיפצו את הבית וצבעו אותו מחדש. הם שיחזרו את המרפסת המרהיבה שנבנתה במקורה מאבן טבעית, מרפסת שווילהלם כיסה בכמויות מופרזות של בטון עד שהיא קרסה תחתיה. החממה, שהותקנו בה זגוגיות חדשות ועיטרו אותה במיני מינים של קישוטי חלונות, נראתה זרה כל כך בעיני אלכסנדר, שהוא התקשה להאמין כי אכן נהג לשבת שם עם סבתא שלו שרלוטה ולהאזין לסיפורים המקסיקניים שלה.</p>

    <p class="text">ואז הם פנו לשטיינוֶוג, קורט התנשף, כפוף לפנים, אבל המשיך לצעוד. כאן, על האספלט החלק, הם נהגו להחליק על גלגיליות וציירו בגיר על הכביש. שם היה הקַצב, שאצלו קנתה אירינה את החבילות שכבר נארזו בחדר האחורי, בלי לבדוק את תוכנן. ושם היה "בית המסחר העממי לספרים", שעכשיו שימש משרד נסיעות. ושם היתה הצרכנייה, ההטעמה על ההברה הראשונה (ולאמיתו של דבר, הקשר בינה לבין צריכה היה רופף ביותר), שבה היה אפשר לקבל לפני זמן רב מאוד — אלכסנדר עוד זכר את זה איכשהו — חלב תמורת תלושים.</p>

    <p class="text">ופה הדואר.</p>

    <p class="text">"הדואר," אמר אלכסנדר.</p>

    <p class="text">"כן," אמר קורט.</p>

    <p class="text">ואחר כך הם לא אמרו עוד דבר.</p>

    <p class="text ParaOverride-3">הם העפילו במעלה הגבעה אל מגדל המים הישן. מכאן היה אפשר לראות היטב את ההָאבֶל, זרועו הימנית של נהר האלבה. הם התיישבו על ספסל והביטו שעה ארוכה בשמי השקיעה ההולכים ומאדימים.</p>
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 39.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
דרמה משפחתית הגירה מזרח גרמניה סאגה משפחתית ספרות גרמנית
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!