שלום 1 שלום אב חד הורי 1

קומדיה רומנטית סקסית, מצחיקה ומרגשת – עם גיבורה פלאס סייז בלתי נשכחת ואב חד־הורי חתיך במיוחד. אחרי פרידה כואבת, ג’וליה מוצאת את עצמה בבר, בלילה של החלטות גרועות – כולל לילה סוער עם זר מסתורי. רק שהוא לא זר בכלל... הוא אבא של אחד התלמידים שלה, מה שהופך את הקשר ביניהם למסוכן, מבלבל – ומפתה במיוחד.

אהבה, הורות, סודות והרבה פיקנטיות – האם אפשר להרכיב מחדש את הלב השבור? ”שלום, אב חד הורי” הוא רומן עכשווי שנכתב מנקודת מבט כפולה, מלא רגעים מצחיקים, כואבים ומחממי לב. מתאים במיוחד למי שאוהבת גיבורות עם קימורים, גברים עם לב גדול ופה קסום, וסיפורי אהבה שלא מפחדים להיות אמיתיים. הספר הראשון בסדרה ”שלום”, עם סוף סגור וניתן לקריאה כבודד.
שם: שלום 1 שלום אב חד הורי 1
מחבר/ת: קלסי הוס
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011350149

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">ברדי</span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold-italic _idGenCharOverride-1">וידוי: החיים שלי לא</span><span class="no-break"><span class="bold-italic _idGenCharOverride-1"> מסודרים</span></span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">שום דבר לא שימח אותי יותר מפנקייקים מוקדם בבוקר עם החברה הכי טובה שלי. מלבד אולי לראות משאית הובלות<span class="no-break"> ברחוב.</span></p>
			<p class="textindent">המשמעות של זה הייתה <span class="italic _idGenCharOverride-1">מוכרחה</span> להיות שגברת קרונקל עברה סוף־סוף לגור עם הבת שלה. עם חיוך על הפנים, הלכתי לעבר הבית שלנו, מוכנה לספר לדקס שאנחנו יכולים לומר להתראות. זהו, לא תהיה כאן יותר שכנה סנילית שאוהבת להעיר על המשקל שלי, ולא יהיה כאן יותר החתול המלחיץ והממצמץ<span class="no-break"> שלה.</span></p>
			<p class="textindent">עשיתי את הצעדים הספורים עד לדלת הכניסה שלנו ופתחתי אותה. "דקס! אתה לא..." ליבי הפסיק לפעום. ולא היה לזה שום קשר לחצי קילו בייקון שמארה ואני זללנו הרגע. מזוודות מילאו את הסלון, וביניהן, עמד הארוס<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">דקס הרים את מבטו מהטלפון שלו, ובשלווה רבה, הכניס אותו לתוך<span class="no-break"> כיסו.</span></p>
			<p class="textindent">"מה קורה כאן?" שאלתי, סוגרת את הדלת מאחוריי, כאילו הפעולה הפשוטה הזאת תספיק כדי למנוע מהבלתי־נמנע<span class="no-break"> להתרחש.</span></p>
			<p class="textindent">"זה לא עובד," הוא אמר<span class="no-break"> ביובש.</span></p>
			<p class="textindent">המוח שלי צרח, מתחנן להגיד לו שאנחנו מאורסים. שרק לפני כמה חודשים הוא כרע על ברך אחת וביקש ממני להיות איתו לנצח. שעל אף שאני סיפקתי את רוב הכסף לשכר הדירה, לא יכולתי להרשות לעצמי לשלם על הבית הזה לבד. אבל כל מה שיצא לי מהפה היה, "זאת משאית ההובלות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלך?"</span></p>
			<div id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">דקס העיף מבט מעבר לכתפו, מבט קטן, וזה היה הרגע שבו שמתי לב לכך שאנחנו לא<span class="no-break"> לבד.</span></p>
			<p class="textindent">ברונטית קטנה, לבושה שמלה רפויה ונועלת עקבים עד השמיים, עמדה ליד חדר השינה שלנו. זה שהיה משותף לדקס<span class="no-break"> ולי.</span></p>
			<p class="textindent">נהיה לי קצר במוח. "דקס? מי<span class="no-break"> זאת?"</span></p>
			<p class="textindent">"ידידה," אמר<span class="no-break"> בביטול.</span></p>
			<p class="textindent">"ברצינות?" מצמצתי במהירות, נאבקת בדמעות וב<span class="italic _idGenCharOverride-1">זעם</span><span class="bold-italic _idGenCharOverride-1">.</span><span class="italic _idGenCharOverride-1"> </span>זה היה השקר הכי מטומטם והכי שקוף. הוא לא יכול היה להמציא משהו יצירתי יותר, אם התכוון לשבור לי לגמרי את הלב? אחרי הכול, הוא <span class="italic _idGenCharOverride-1">היה</span><span class="no-break"> </span><span class="no-break">אומן.</span></p>
			<p class="textindent">הוא לא ענה, אבל זה היה כל האישור שהייתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">צריכה.</span></p>
			<p class="textindent">עכשיו ידעתי למה הוא היסס כל כך לקבוע תאריך לחתונה שלנו. אבל <span class="italic _idGenCharOverride-1">למה</span> הוא היה צריך לבגוד בי עם מישהי<span class="no-break"> כמוה?</span></p>
			<p class="textindent">לא רק שהיא הייתה רזה ממני, היא גם הייתה יפהפייה, עם שיער חלק שהתפזר סביב פניה בעלות צורת הלב, ותאם את עיני האיילה שלה. לא יכולתי שלא להיות מודעת לעצמי במכנסי הטייץ הפשוטים ובחולצת הטריקו שהראתה בדיוק כמה אני גדולה ממנה. השעה הייתה רק שבע בבוקר. איך ייתכן שהיא כבר נראתה כל כך<span class="no-break"> מושלמת?</span></p>
			<p class="textindent">ואז מחשבה איומה חלפה בראשי. כמה זמן הדבר הזה כבר<span class="no-break"> מתרחש?</span></p>
			<p class="textindent">אבל בזמן שעיכלתי, הוא דיבר<span class="no-break"> </span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-1">אליה.</span></span></p>
			<p class="textindent">"את יכולה לקחת את אלה<span class="no-break"> למשאית?"</span></p>
			<p class="textindent">המשאית. זאת שחנתה בחזית הבית שלנו, מוכנה לפרק לי את<span class="no-break"> החיים</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">היא נשאה שתי שקיות, ופסעה לעברי, אל פתח<span class="no-break"> הדלת.</span></p>
			<p class="textindent">"תסלחי לי רגע," היא<span class="no-break"> אמרה.</span></p>
			<p class="textindent">ואתם יודעים מה עשיתי? אני פאקינג התנצלתי על זה שאני עומדת בדרכה. איזו מין מזוכיסטית הייתי? היא יצאה החוצה, ואני נכנסתי אל הסלון<span class="no-break"> שלנו.</span></p>
			<p class="textindent">"אז זהו זה?" שאלתי את דקס בקול רועד. "אתה<span class="no-break"> הולך?"</span></p>
			<div id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">הוא נאנח. "לא הרגשתי את החיבור, את האש הזו שאמורים להרגיש כלפי מישהי שעומדים לבלות איתה את שארית<span class="no-break"> החיים."</span></p>
			<p class="textindent">"ואתה מרגיש את האש איתה?" אפילו לא ידעתי את שמה. <span class="italic _idGenCharOverride-1">האם כדאי שאדע</span><span class="italic _idGenCharOverride-1"> את שמה של האישה שעזרה לפרק לי את</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-1"> החיים?</span></span></p>
			<p class="textindent">"מה לגבי ראלפי?" דקס שאל, מתעלם מהשאלה שלי. "את לא מעדיפה להיות עם מישהו שלא יהיה לו אכפת שתביאי את הציפור ההיא<span class="no-break"> הביתה?"</span></p>
			<p class="textindent">כמעט הקאתי לו בפרצוף מרוב זעם. וכן, יש דבר כזה. "אתה באמת מזכיר את<span class="no-break"> ראלפי?"</span></p>
			<p class="textindent">הוא הרים את זרועותיו מעלה. "מה את רוצה<span class="no-break"> שאגיד?"</span></p>
			<p class="textindent">שנאתי את השאלה הזאת. היא זרקה לי את כל האמת בפרצוף, את כל ההתנהגות המגעילה שלו, ואילצה אותי למצוא<span class="no-break"> פתרון.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה יכול להתחיל עם 'שלום'," סיננתי ואחזתי בשקית הקרובה ביותר אליי, ואז העפתי אותה מהדלת ופגעתי בפילגש שלו. היא זעקה וכשלה<span class="no-break"> לאחור.</span></p>
			<p class="textindent">זה לא שהתכוונתי לפגוע בה. לא ראיתי אותה מגיעה. אבל בהתחשב בכך שהיא הייתה בבית שלי, ועזרה לפרק את מערכת היחסים שלי, לא הרגשתי<span class="no-break"> רע.</span></p>
			<p class="textindent">היא הסתכלה עליי כאילו <span class="italic _idGenCharOverride-1">אני</span> הייתי המפלצת, ואז הסתכלה על דקס כאילו הוא המושיע<span class="no-break"> שלה.</span></p>
			<p class="textindent">"לך!" צעקתי, ואז הלכתי אל החדר <span class="italic _idGenCharOverride-1">שלי</span> וטרקתי את הדלת<span class="no-break"> מאחוריי.</span></p>
			<p class="textindent">כשדמעות זולגות על פניי, גלשתי עם גבי על הדלת עד שהתיישבתי על הרצפה. לפני שעה אחת בלבד צחקתי עם החברה הכי טובה שלי ב<span class="italic _idGenCharOverride-1">דיינר של וולדו</span>.<span class="no-break"> ועכשיו?</span></p>
			<p class="textindent">הייתי על<span class="no-break"> הפנים</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הכנסתי יד לתוך הכיס שבטייץ שלי כדי למצוא את הטלפון, אבל כשהקשתי על הכפתור, הטלפון היה מת. מת יותר ממערכת היחסים שלי עם מי שהיה לכאורה הארוס שלי, שעזב אותי בשביל בחורה שלא הייתה מסוגלת להבדיל בין פָּרוּש לתוכי, גם אם הייתה לה אנציקלופדיה. מת יותר<span class="no-break"> מאנציקלופדיות.</span></p>
			<div id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">בגניחה, זחלתי על ברכיי כדי להכניס את הטלפון לשקע, וסידרתי את כבל הטעינה המרוט שלי כדי לסחוט ממנו עוד קצת. ותוך כדי כך, הייתי צריכה להתכונן<span class="no-break"> לעבודה.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-1">אקדמיית אמרסון </span>הייתה קפדנית לגבי אנשי הסגל, ממש כפי שהייתה קפדנית לגבי התלמידים, ולהגיע באיחור לא בא בחשבון, גם לא במחיר של עצמות שבורות, מכונית הרוסה או לב<span class="no-break"> מרוסק.</span></p>
			<p class="textindent">ניגשתי לארון שלי ולבשתי שמלה שחורה פשוטה. היא נראתה כמו רוב השמלות האחרות שלי — מקצועית, מחויטת. בדיוק מהסוג שהיית מצפה מהאדם שמנחה את תלמידי התיכון בהחלטות שעתידות להשפיע על שארית חייהם,<span class="no-break"> ללבוש.</span></p>
			<p class="textindent">חבל מאוד שהייתי ככל הנראה גרועה מאוד בקבלת החלטות משל<span class="no-break"> עצמי.</span></p>
			<p class="textindent">שערי המתולתל סירב להתנהג יפה, אז אספתי אותו לפקעת, התזתי תרסיס על השערות הסוררות, ולקחתי את הטלפון שלי עם אחוז הטעינה הבודד<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">הייתי מוכרחה לצאת, אחרת הייתי מסתכנת באיחור, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לפתוח את דלת חדר השינה. בצד אחד הייתה המיטה שחלקתי עם דקס. ובצד השני של<span class="no-break"> הדלת</span><span class="no-break">?</span></p>
			<p class="textindent">הצמדתי אליה את<span class="no-break"> אוזני.</span></p>
			<p class="textindent">שום<span class="no-break"> דבר.</span></p>
			<p class="textindent">הוא כבר<span class="no-break"> הלך.</span></p>
			<p class="textindent">הגרון שלי התכווץ, ועיניי צרבו, אבל לא יכולתי לתת לעצמי להמשיך לבכות. לא לפני<span class="no-break"> העבודה.</span></p>
			<p class="textindent">יצאתי מחדר השינה ונכנסתי לתוך הסלון הריק־למחצה. שילבתי את זרועותיי על אמצע גופי, סופגת את האווירה לתוכי. הבית, שעבדתי קשה כל כך כדי להפוך אותו למשהו שלנו, נהרס תוך פחות<span class="no-break"> מיממה.</span></p>
			<p class="textindent">ידעתי שאתפרק אם אמשיך להישאר כאן ויצאתי במהירות, נכנסת למכוניתי. בערך בחצי הדרך, קלטתי שהחצאית שלי נתפסה בדלת. הייתי צריכה לחכות לרמזור האדום הבא כדי לפתוח את הדלת ולתת לרגליים שלי קצת<span class="no-break"> מקום.</span></p>
			<div id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">קיללתי את דקס, כמו גם את החצאית המטופשת<span class="no-break"> הזאת.</span></p>
			<p class="textindent">היא יכלה לחשוף את הבוקר שהיה<span class="no-break"> לי?</span></p>
			<p class="textindent">זה היה דבר אחד לזרוק את ארוסתך ולהשאיר אותה עם שכר דירה שהיא לא יכלה להרשות לעצמה עם המשכורת שלה, ודבר אחר לגמרי לגרום לה לאחר<span class="no-break"> לעבודה.</span></p>
			<p class="textindent">אז נסעתי מהר ככל יכולתי לעבר בית הספר ורצתי בעקבים הסבירים שלי לאורך המסדרון המרוצף. אנשי סגל וצוות היו אמורים להגיע לבית הספר חצי שעה לפני התלמידים, אבל אני הגעתי לשם כמעט חמש־עשרה דקות <span class="italic _idGenCharOverride-1">אחרי</span> שהייתי אמורה כבר להיות<span class="no-break"> שם.</span></p>
			<p class="textindent">הטלפון במשרד שלי צלצל כשהגעתי אל הדלת. חיפשתי את המפתחות, עברתי על כל מפתחות הסטודיו המטופשים של דקס, ודחפתי פנימה את המפתח הנכון. ידית הדלת הייתה ישנה כמו בית הספר הפרטי המפונפן הזה, כך שנדרש קצת משחק שם, לפני שנכנסתי למשרד וגרמתי לציפור שלי לצווח<span class="no-break"> בהתרגשות.</span></p>
			<p class="textindent">מיהרתי אל הטלפון ומשכתי אותו החוצה<span class="no-break"> מהעריסה.</span></p>
			<p class="textindent">"שלום?" עניתי, מנסה לא להתנשם יותר<span class="no-break"> מדי.</span></p>
			<p class="textindent">"מיס מלרוז?" המזכירה אמרה בקול חד. "למה את<span class="no-break"> מתנשפת</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">החנקתי את ההתנשפות ואמרתי, "יוגה על<span class="no-break"> כיסא."</span></p>
			<p class="textindent">זה זיכה אותי בנהמה. "אימא אחת התקשרה וביקשה פגישה איתך מייד על הבוקר. הוספתי אותה ללוח הזמנים שלך, אבל רציתי לוודא שתראי את זה בזמן. לא ענית למייל שלי, כשהיית כבר אמורה להיות כאן. אלא אם כן<span class="no-break"> איחרת..."</span></p>
			<p class="textindent">"תודה שאת עוקבת, מארג'," מלמלתי, והתחברתי למחשב שלי. לעיתים רחוקות בלבד הורים ביקשו פגישות ברגע האחרון, ובדרך כלל אלה לא היו החדשות הכי טובות. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם בעיות נוספות<span class="no-break"> הבוקר.</span></p>
			<p class="textindent">"מהממ," מארג' אמרה. הטלפון השמיע רחש כשהיא ניתקה. לפחות כבר היה יום רביעי. נותרו רק יומיים אחרי היום, ואוכל להטביע את יגוני בבקבוק או שלושה של יין נתזים<span class="no-break"> מתוק.</span></p>
			<p class="textindent">קירבתי את הטלפון לאוזני ופתחתי את יומן הפגישות שלי <span id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak"></span>במחשב, אבל הטלפון נשמט במהירות על הרצפה כשראיתי מי ביקש את<span class="no-break"> הפגישה.</span></p>
			<p class="textindent">"פאם אלכסנדר," מלמלתי.<span class="no-break"> "</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-1">נהדר.</span></span><span class="no-break">"</span></p>
			<p class="textindent">ראלפי קרא לעברי, מזכיר לי למלא את כלי האוכל<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">אז הנחתי את הטלפון בחזרה במקומו ופתחתי את המגירה העליונה של ארון התיוק שלי, שבו החזקתי את האוכל שלו, ובקבוקים של מי<span class="no-break"> מעיין.</span></p>
			<p class="textindent">ראלפי כבר לא היה צעיר — סבתא קארן קנתה לי אותו כמתנת סיום תיכון, לפני עשר שנים כמעט. דקס שנא אותו, אז כשעברנו לגור יחד, ראלפי מצא לו בית חדש במשרד<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">למעשה, זה היה מצב שבו כולם מנצחים. זכיתי לראות את ראלפי כל היום, ורוב התלמידים שלי אהבו אותו. אפילו אלה שהיו סנובים<span class="no-break"> במיוחד.</span></p>
			<p class="textindent">פתחתי את הכלוב, וראלפי כרסם בעדינות את<span class="no-break"> אצבעי.</span></p>
			<p class="textindent">"איך היה הלילה שלך?" שאלתי<span class="no-break"> ברכות.</span></p>
			<p class="textindent">הוא צייץ, ואז טבל את מקורו בצלחת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">המים.</span></p>
			<p class="textindent">"היה לי בוקר קשה. דקס עזב<span class="no-break"> אותי."</span></p>
			<p class="textindent">ראלפי נעץ בי את עיניו השחורות. לפעמים הרגשתי כאילו הוא באמת מבין מה אני אומרת. בכל מקרה, הוא היה מעולה בשמירת<span class="no-break"> סודות.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא ממש רוצה לדבר על זה." הושטתי יד אל שקית של זרעים והשתמשתי בכוס חד פעמית קטנה כדי לקחת חופן. "מה לדעתך פאם<span class="no-break"> רוצה?"</span></p>
			<p class="textindent">כששפכתי את האוכל לצלחת שלו, ניסיתי לחשוב על הסיבה לכך שהיא ביקשה פגישה, על סיבות אפשריות שיכלו לעצבן אותה כמאמנת המעודדות וכאימא. דווקא לאחרונה לא היה מצב שהבן־השחקן שלה הגיע למשרד שלי בגין הצקות... אולי עצבנתי את אחת<span class="no-break"> המעודדות?</span></p>
			<p class="textindent">גלגלתי עיניים לעבר התקרה. קיוויתי שאוכל לצאת מהפגישה הזאת בזמן כדי להתקשר אל בעל הבית שלי לפני הפגישה הבאה. דקס כבר היה אמור לשלם את שכר הדירה של החודש הנוכחי, <span id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></span>אבל הייתי צריכה להכין תוכנית לחודש<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הבא.</span></p>
			<p class="textindent">מספר דקות לפני השעה שמונה, מיהרתי במסדרון לעבר חדר המורים כדי להכין קפה. לחומר שהיה במכונת הקפה שם היה טעם של גרביים מלוכלכות, אבל לפחות היה בו<span class="no-break"> קפאין.</span></p>
			<p class="textindent">תלמידים הסתובבו במסדרונות, וניסיתי להגיד היי לכל אחד מהם. על אף שרוב המשפחות היו עשירות ממש, היו כאן ילדים רבים שלא קיבלו חיבוק במשך שבועות רבים. לא היה להם מישהו שיגיד להם שהוא גאה בהם. ידעתי את זה, כי פעם גם אני הייתי<span class="no-break"> כמותם.</span></p>
			<p class="textindent">חייכתי אל קבוצה של בנות מרושעות שהתגודדו סביב הלוקרים. בכל שנה הייתה קבוצה חדשה כזאת, והן תמיד נראו אותו הדבר — עם תיקי יד יקרים ושיער נוצץ ושפתיים משורבבות. לפעמים הן היו מעודדות, ולפעמים לא. אבל הן תמיד הפכו את החיים לקשים קצת יותר עבור כל מי שהיה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">סביבן.</span></p>
			<p class="textindent">"היי, בנות,"<span class="no-break"> אמרתי.</span></p>
			<p class="textindent">מלכת הכוורת, ילדה בשם אוליביה נלסון, חייכה אליי חיוך שהיה מזויף יותר מתיק ה'<span class="italic _idGenCharOverride-1">פראדה</span>' שבמשרד שלי. "שמלה יפה, מיס מ. הולכת<span class="no-break"> ללוויה?"</span></p>
			<p class="textindent">ידעתי שזו לא הייתה מחמאה, אבל הודיתי לה כאילו כן. קרצתי לעברה ואמרתי, "תמיד תציגו את עצמכן במיטבכן,<span class="no-break"> בנות."</span></p>
			<p class="textindent">הן צחקקו ולחשו מאחוריי כשנכנסתי אל חדר המורים ומילאתי את ספל הקרמיקה עבודת־יד, עד<span class="no-break"> </span><span class="no-break">השוליים.</span></p>
			<p class="textindent">אחת התלמידות האהובות עליי, סיירה קוק, פיסלה אותו עבורי בשנה שעברה בשיעור אומנות, ומאז השתמשתי בו בכל יום. החריתות המורכבות של הציפורים בתוך החֵמָר, גרמו לי להרגיש מיוחדת. כאילו באמת חוללתי כאן שינוי, אפילו אם הוא היה רק בחייה של תלמידה<span class="no-break"> אחת.</span></p>
			<p class="textindent">כשהקפה שלי עדיין חם מכדי ללגום, נשאתי אותו בזהירות אל המשרד שלי ומצאתי את פאם אלכסנדר עומדת ליד הספסל שמחוץ לדלת. היא כנראה לא רצתה שהמכנסיים הלבנים הצחים שלה יתלכלכו מספסל שתלמידים ישבו<span class="no-break"> עליו.</span></p>
			<div id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"היי, גברת אלכסנדר," אמרתי, וניסיתי להישמע<span class="no-break"> עליזה.</span></p>
			<p class="textindent">היא הסתכלה לעברי בטלפון שלה, במבט של מורת רוח.<span class="no-break"> "איחרת."</span></p>
			<p class="textindent">הרמתי את מפרק ידי כדי לבדוק את השעה. 8:01. "מצטערת. הדקה הנוספת בטח היוותה אי־נוחות <span class="italic _idGenCharOverride-1">עצומה</span>." הובלתי אותה אל תוך המשרד, וראלפי צווח בקול כשהבחין בנוכחותה. לפעמים חשבתי שהוא כלב<span class="no-break"> שמירה.</span></p>
			<p class="textindent">פאם תפסה מרחק ביטחון גדול ככל האפשר מהכלוב שלו לפני שהתיישבה בצד השני של שולחן הכתיבה. לפחות היא חשבה שהכיסאות <span class="italic _idGenCharOverride-1">שלי</span> מספיק<span class="no-break"> נקיים.</span></p>
			<p class="textindent">"מרג'ורי אמרה שביקשת פגישה," אמרתי, והתיישבתי מולה. "הכול<span class="no-break"> בסדר?"</span></p>
			<p class="textindent">"למעשה, לא." היא הסיטה קווצת שיער בלונדיני מעבר לכתפה ורכנה קדימה. "רייד שלי אמר לי שאת לוחצת עליו להגיש בקשות קבלה<span class="no-break"> לקולג'ים."</span></p>
			<p class="textindent">אז זה העניין. "את מתייחסת לפגישת הייעוץ החינוכי שהייתה לי איתו? כי אני נדרשת להיפגש עם כל אחד מתלמידי י"ב כדי לעזור להם בתוכניות שלהם לאחר סיום<span class="no-break"> התיכון."</span></p>
			<p class="textindent">שפתיה המלאות התהדקו. "הוא אמר שנתת לו טפסי הרשמה<span class="no-break"> לקולג'ים."</span></p>
			<p class="textindent">"נכון." ולמה הרגשתי פתאום לחוצה בגלל זה? "את יודעת שלבן שלך יש כישורי משחק מדהימים. פשוט אמרתי לו שאם הוא ירצה לבדוק לימודי תיאטרון במקומות כמו <span class="italic _idGenCharOverride-1">ג'</span><span class="italic _idGenCharOverride-1">וליארד</span> או <span class="italic _idGenCharOverride-1">ייל</span> אז<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"הוא לא יעשה שום דבר כזה," היא אמרה<span class="no-break"> בכעס.</span></p>
			<p class="textindent">גבותיי התכווצו. "סליחה?" רוב ההורים ב<span class="italic _idGenCharOverride-1">אקדמיית אמרסון</span> היו נחושים שהילדים שלהם ילמדו באוניברסיטאות הטובות ביותר. מה קורה<span class="no-break"> כאן?</span></p>
			<p class="textindent">"תוך כדי שאנחנו מדברות כאן, מפיקים חשובים שוקלים לקחת אותו לתפקידים בסרטים עתידיים שלהם. הוא לא יוותר על הזדמנות כזאת בגלל משהו כמו<span class="no-break"> קולג'."</span></p>
			<p class="textindent">"למה זה צריך להיות או זה או זה?" התווכחתי, מתחילה <span id="page15" role="doc-pagebreak" aria-label="15" epub:type="pagebreak"></span>להתרגז. ההורים שלי אמרו לי את אותו הדבר —שלא אצטרך ללכת לקולג', מפני שהכסף של בעלי ושל המשפחה שלי יספיק לי. דקס הוכיח עד כמה ההיגיון הזה היה פגום. "את יודעת, הרבה שחקנים מפורסמים למדו בקולג'. אדם דרייבר, נטלי פורטמן<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"זה שיש לך אובססיה ל<span class="italic _idGenCharOverride-1">מלחמת הכוכבים</span> זה לא אומר שהבן שלי צריך להפוך לאיזה<span class="no-break"> </span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-1">טְרֶקִי."</span></span></p>
			<p class="textindent">עצמתי את עיניי, והצטערתי שלא הקדשתי יותר תשומת לב בשיעורי היוגה שאימא שלי אילצה אותי ללכת אליהם עם נשים לבנות עשירות אחרות, כשהייתי נערה מתבגרת. "טרקי זה מישהו שאוהב את<span class="italic _idGenCharOverride-1"> מסע בין כוכבים,"</span> הסברתי. "זה לא אותו<span class="no-break"> הדבר."</span></p>
			<p class="textindent">"הכול אותו הדבר." היא קמה, תלתה את תיקהּ על מרפקה, ואז רכנה לעברי. "את תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב. הבעל שלי ואני תורמים כל כך הרבה לבית הספר הזה, שאנחנו יכולים לקנות אותו אם נרצה. יש לנו חברים בחבר הנאמנים, והבעל שלי משחק גולף עם המנהל. את<span class="no-break"> מבינה</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">"גולף?" שאלתי בתמימות. "אף פעם לא התעניינתי במיוחד ב<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"אל תתחכמי איתי. יש לי חברים במקומות חשובים. חברים שיכולים להפיל על המדרכה את התחת שלך, שמכוסה בבגדים שנקנו בהנחה.<span class="no-break"> מבינה</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">שתקתי, ושמרתי על מבט חזק ויציב, למרות הסערה בבטני. היא צדקה. וגם ככה לא יכולתי להרשות לעצמי את שכר הדירה. הייתי זקוקה למשרה<span class="no-break"> הזאת.</span></p>
			<p class="textindent">היא קמה, "זה מה שחשבתי," ויצאה החוצה, ובפתח הדלת היא חייכה אליי חיוך זוהר ואמרה בקול רם, "תודה על פגישה כל כך פורייה, מיס מלרוז. נדבר<span class="no-break"> בקרוב!"</span></p>
			<p class="textindent">כשהתרחקה, הפלתי את עצמי על השולחן והשענתי את מצחי על<span class="no-break"> זרועותיי.</span></p>
			<p class="textindent">הכוח <span class="italic _idGenCharOverride-1">לא</span> היה איתי<span class="no-break"> היום.</span></p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

אירוטיקה עכשווית פער גילים קומדיה רומנטית רומנטיקה אסורה רומנטיקה עכשווית חד הוריים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!