לילות מיאמי 1 העוצמה שברגש
כרמן שחוותה אובדן טרגי מתחילה מחדש, נחושה להגשים את חלום הקריירה ברפואה. היא לא דמיינה שהתוכניות שלה ייהרסו ככה, כשהתפקיד החדש שלה כולל השגחה על מנתח מוח יהיר, גבר חתיך ומרתיח כמו קלישאה של סרטי רומנטיקה. ג’ייסון נורת’ראפ בעצמו לא בדיוק נלהב מהרעיון, אבל מבין שהוא זקוק לכרמן כדי לשכנע את ההנהלה להתעלם מהכתם העקשני שדבק במוניטין שלו. יותר מזה - היא ממלאת אותו באופטימיות ומביאה משהו חדש, שונה ורענן לחייו.

סיבוך רומנטי זה הדבר האחרון שהם צריכים, ואם ימשיכו לצעוד בדרך הזו השערוריה לא תאחר להגיע…

”העוצמה שברגש” – ספר ראשון וכובש בסדרת ”לילות מיאמי”.
שם: לילות מיאמי 1 העוצמה שברגש
מחבר/ת: מארי פורס
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011350144
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page5" role="doc-pagebreak" aria-label="5" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">כרמן</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">יום אחד בלבד — זה כל שנדרש לעבודת החלומות שלי להפוך לסיוט. למעשה, זו הערכה נדיבה. בפועל, נדרשה רק פגישה אחת של חמש־עשרה דקות עם נשיא בית החולים כדי להשליך שנים רבות של לימודים, תכנון וחלומות אל מחוץ לחלון, לעבר השמש הקופחת של דרום<span class="no-break"> פלורידה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">בשום מקום בתיאור המשרה שקיבלתי בריאיון שלי לתפקיד עוזרת מנהלת יחסי הציבור של בית החולים <span class="italic _idGenCharOverride-1">מיאמי דייד</span> לא הופיעה המילה "שמרטפית." בואו נודה באמת, אילו ידעתי מה באמת רצו שאעשה, לא הייתי מתייבשת בחום הלוהט של הבוקר המוקדם בהמתנה לד"ר ג'ייסון נורת'ראפ שיגיע ליומו<span class="no-break"> הראשון.</span></p>
			<p class="textindent">"כל מה שהוא רוצה או צריך, את משיגה לו," מר אוגוסטינו הורה לי. "רק תרחיקי אותו ממתחם<span class="no-break"> ההנהלה."</span></p>
			<p class="textindent">"אבל זה גם היום הראשון שלי. לא עדיף שמישהו שמכיר את המקום ילווה<span class="no-break"> אותו</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">"אני רוצה שאת תעשי את זה," הוא אמר, ולא השאיר מקום לוויכוח<span class="no-break"> נוסף.</span></p>
			<p class="textindent">"שאביא אותו לכאן לדבר<span class="no-break"> איתך?"</span></p>
			<p class="textindent">"אני אהיה כל היום עם מועצת המנהלים. אל תביאי אותו לשום מקום קרוב לחדר<span class="no-break"> הישיבות."</span></p>
			<div id="page6" role="doc-pagebreak" aria-label="6" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">משהו בכל העניין הזה העלה צחנה קשה. למה שבית החולים לא יפרוש שטיח אדום כדי לקדם את פניו של ד"ר נורת'ראפ? מר אוגוסטינו אמר שנורת'ראפ הוא מנתח מוח לילדים, ברמה עולמית, שאושר על ידי מועצת המנהלים. אם לו לא מגיע השטיח האדום, אז למי כן? והדבר התמוה ביותר הוא מדוע שמר אוגוסטינו ייתן לאדם החדש ביותר בסגל העובדים לטפל במשימה חשובה, ולא יגיע לשם<span class="no-break"> בעצמו.</span></p>
			<p class="textindent">ההנחיה המאוחרת של הבוס שלי לא הותירה לי זמן לביצוע תחקיר לקראת ה"משימה" הראשונה שלי, ולכן אני מרגישה עכשיו לא מוכנה ולא במיטבי, כשאני מחכה לו. מר אוגוסטינו נתן לי צילום של גבר נאה באופן שערורייתי, בעל שיער בלונדיני־מלוכלך, עיניים חומות־זהובות, וכמות מושלמת של זיפים על הלסת המחוטבת שלו. אני יכולה רק לדמיין לעצמי איזה טיפוס הוא נורת'ראפ — פריווילג מפונק, אחד כזה שסולחים לו על חטאיו. ועכשיו העבודה שלי היא להתחנף אליו ולגרום לו להרגיש ש"שמחים לקראת<span class="no-break"> בואו".</span></p>
			<p class="textindent">אחרי שנים של עבודה במלצרות והשגחה על ילדים אמיתיים כדי לממן לעצמי את הקולג' ואת לימודי התואר השני, כשאני מתבקשת לשמרטף זה מכעיס אותי מאוד. כל תוכניות השיווק ויחסי הציבור שטיפחתי בקפידה כדי להרשים את הבוסים ביומי הראשון כאן, עדיין תקועות בתוך תיקייה עם כריכת עור שאני מהדקת אל חזי, והיא כנראה חסרת תועלת לאור המשימה שקיבלתי היום, תוך כדי כך שאני נמסה בלחות המעיקה של סוף<span class="no-break"> יוני</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">דבר אחד ייאמר לזכותו של בית החולים <span class="italic _idGenCharOverride-1">מיאמי דייד</span>, והוא שהשטחים שלו יפהפיים, הגינון מושקע, ערוגות הפרחים צבעוניות, והדשא שנשאר ירוק בחום הקיץ הודות לממטרות המוסתרות<span class="no-break"> ביצירתיות.</span></p>
			<p class="textindent">כמובן, '<span class="italic _idGenCharOverride-1">הרופא הטוב</span>' מאחר, מה שנותן לי יותר מדי זמן <span id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></span>באפשרויות המוגבלות שלי, תוך כדי כך שאני מנסה לא לנבול לגמרי בחום הזה, שהופך את בתי השחי שלי לבִּיצה קטנה וגורם לשיער המוחלק־בקפידה שלי להתחיל להסתלסל. יכולתי אולי ללכת למחלקת משאבי אנוש ולספר להם שהתפקיד פשוט לא מתאים לי, בעצם. אחרי פחות מיום בעבודה, זה לא יופיע ברישום הקבוע שלי, במיוחד מכיוון שרק עכשיו סיימתי עם מילוי טופסי ההצטרפות למערכת השכר ולתוכנית הביטוח הרפואי של בית החולים. אני עדיין יכולה לעצור את<span class="no-break"> זה.</span></p>
			<p class="textindent">אבל אז אני נזכרת כמה גאים היו ההורים והסבים שלי כשקיבלתי את המשרה הראשונה שלי אחרי שנים רבות של לימודים. אני חושבת על הדירה ששכרתי לאחרונה ב<span class="italic _idGenCharOverride-1">קנדל</span>, וגם על המלתחה של החליפות המרשימות שרכשתי באשראי כדי שאוכל לשדר הופעה מקצועית בעבודה. היכולת לשלם עבור כל הדברים האלה תלויה בשכר הנאה החדש שלי, שאפסיד אם<span class="no-break"> אתפטר.</span></p>
			<p class="textindent">התפטרות היא לא<span class="no-break"> אפשרות.</span></p>
			<p class="textindent">לא בהתחשב בכך שאפילו לא נתתי הזדמנות למשרה הזאת. ומלבד זאת, אני לא מאלה שמרימות ידיים. האבואלה<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-4"><span>1</span></span> האהובה שלי תהיה כל כך מאוכזבת. היא והנונה<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-4"><span>2</span></span> האהובה לא פחות שלי, שמחו יותר ממני כשקיבלתי את התפקיד. אני לא יכולה לאכזב את כל האנשים בחיי בוויתור על ההזדמנות הזאת. כבר הצלחתי לייצב מעט את עמוד השדרה שלי, כששאגה של מכונית ספורט מושכת את תשומת ליבי לשביל הגישה הארוך של בית<span class="no-break"> החולים.</span></p>
			<p class="textindent">אני מסתכלת באי־אמון, כשפורשה שחורה נוצצת עם גג נפתח מתקדמת בנהימה לאורך שביל הגישה הבנוי כחצי־עיגול, כשנורת'ראפ ליד ההגה ובלונדינית מחומצנת בשמלה אדומה סקסית יושבת במושב שלצידו. "איזו קלישאה," אני ממלמלת <span id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></span>כשהוא עוצר את המכונית השחורה הנמוכה במרחק של מטר מהמקום שבו אני עומדת מוכנה "לקדם את<span class="no-break"> פניו</span><span class="no-break">".</span></p>
			<p class="textindent">הוא מזנק החוצה מהרכב בקלילות חתולית, גבוה, שרירי, ועוד יותר נאה אפילו מכפי שנראה בתמונה שלו, כמובן. כשהוא פוסע לעברי, הוא שולח אליי חיוך יהיר, וכל תא בגופי כאילו נעמד לדום ושר <span class="italic _idGenCharOverride-1">הללויה</span> במקהלה קולנית של פטמות מזדקרות ותחתונים נרטבים, שמכעיסה<span class="no-break"> אותי.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא רוצה ששום חלק ממני יגיב על שום חלק ממנו, אבל אצטרך להיות מתה כדי שלא אבחין בגבר הזה. ועל אף שיכול להיות שבחמש השנים האחרונות הייתי קהת חושים, ד"ר נורת'ראפ הוא הוכחה חיה לכך שאני עדיין לגמרי אישה חיה ונושמת, שמזהה גבר סקסי כשהיא רואה<span class="no-break"> אחד.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מאובזר במשקפי שמש של <span class="italic _idGenCharOverride-1">ריי־בן </span>שנמצאים על שערו, שעדיין פרוע בגלל הגג הפתוח של המכונית. עליו, פרוע זה סקסי. עיניו הזהובות נוצצות, חיוכו כאילו יצא היישר מפרסומת למשחת שיניים, והגוף שלו... <span class="italic _idGenCharOverride-1">וואו.</span> הוא כנראה בילה בחדר הכושר מספר שעות זהה לזה שבילה בבית הספר<span class="no-break"> לרפואה.</span></p>
			<p class="textindent">אני קולטת שאני נועצת עיניים, אבל נראה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי למצמץ. האם ראיתי אי פעם בחיי גבר יותר מושלם מזה? המחשבה הזאת גורמת לי להרגיש חסרת כבוד כלפי זכרו של הגבר היחיד שאהבתי אי פעם, וזורקת אותי החוצה מהעילפון הקל שאליו גלשתי לנוכח מראהו של<span class="no-break"> נורת'ראפ.</span></p>
			<p class="textindent">אני מכחכחת בגרוני ומצמידה את התיקייה חזק יותר אל חזי, בניסיון נואש להסתיר כל ראייה לתגובה המגוחכת שלי אליו. "ד"ר<span class="no-break"> נורת'</span><span class="no-break">ראפ?"</span></p>
			<p class="textindent">"זה אני. ומי<span class="no-break"> את?"</span></p>
			<p class="textindent">"כרמן." אני מושיטה אליו יד בתקווה שהיא לא מזיעה. "כרמן ג'ורדינו, עוזרת מנהלת יחסי הציבור. ברוך הבא לבית החולים <span class="italic _idGenCharOverride-1"><span id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></span>מיאמי</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-1"> דייד</span></span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"נעים מאוד, מיס ג'ורדינו." איכשהו הוא הופך את האקט של נטילת כף ידי — לחיצה קלה עליה ושחרורה — לאקט מיני ארוטי, שפעם נוספת גוזל את הנשימה מריאותיי ומחליש את עמוד השדרה<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">אני שונאת אותו על כך שהוא גורם לי להגיב כלפיו כמו שכל אישה אחרת עם דופק כנראה הגיבה אליו מאז שהתחיל להתבגר מינית. אני שונאת אותו עוד יותר כשאני מגלה שהוא מניח שטר של חמישים דולר בידי. אני עומדת לשאול אותו בשביל מה זה, אבל אז הוא משלים לי את הפרטים<span class="no-break"> </span><span class="no-break">החסרים.</span></p>
			<p class="textindent">"תעשי לי טובה, וקחי בבקשה את בטי לקפטריה, תקני לה ארוחת בוקר ותשלחי אותה לדרכה במונית," הוא אומר בטון נמוך שרק אני יכולה<span class="no-break"> לשמוע.</span></p>
			<p class="textindent">"אבל<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"האם מישהו ביקש ממך לפגוש אותי ולדאוג ל<span class="italic _idGenCharOverride-1">צרכים</span><span class="no-break"> שלי?"</span></p>
			<p class="textindent">האופן שבו הוא אומר <span class="italic _idGenCharOverride-1">צרכים</span> גורם לי לדמיין אותו מזיע, עירום ועומד לרשותי, וזה רק מכעיס אותי עוד יותר. אני לא בטוחה על מי אני כועסת יותר — עליו או עליי. את מי אני יותר מכעיסה — אותו או אותי. אני מרגישה את הפנים שלי מתלהטות, וכשאני פותחת את פי כדי להגיב על הדרישה השערורייתית שלו, שום דבר לא יוצא<span class="no-break"> החוצה.</span></p>
			<p class="textindent">"מה שאני <span class="italic _idGenCharOverride-1">צריך</span> זה שתדאגי לה." הוא מביט בי במבט מפציר, וזה כל מה שאני מצליחה לעשות כדי לא להתעלף.<span class="no-break"> "בסדר?"</span></p>
			<p class="textindent">מספיק מעליב להתבקש להיות שמרטפית של מנתח מוח, אבל להתבקש להיות שמרטפית של הזנזונת ששימשה אותו כסטוץ ללילה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. "אני מצטערת, אבל אני לא מוכנה<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">מתעלם ממני, '<span class="italic _idGenCharOverride-1">הרופא הטוב</span>' פונה ומחווה אל "בטי" שתצטרף <span id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></span>אלינו על שפת המדרכה. "בואי תפגשי את כרמן ג'ורדינו. היא תעזור לך למצוא את הקפטריה ואת ההסעה לשדה התעופה." הוא מנשק את לחייה של הבלונדינית. "היה נחמד לפגוש אותך, אבל אני צריך ללכת לעבוד<span class="no-break"> עכשיו."</span></p>
			<p class="textindent">"תודה רבה לך על <span class="italic _idGenCharOverride-1">הכול</span>, ג'ייסון," בטי אומרת עם מבט מעריץ על פניה<span class="no-break"> המושלמות.</span></p>
			<p class="textindent">נורת'ראפ שולח לעברה את הגרסה שלו לחיוך מלא כנות. "העונג כולו<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent">אני מגלגלת עיניים, מדמיינת מה נכלל ב"<span class="italic _idGenCharOverride-1">הכול</span>" הזה במקרה הנוכחי. דקירת הקנאה שאני חשה רק מגבירה את כעסי. מה אכפת לי אם היא זכתה לבלות<span class="no-break"> איתו?</span></p>
			<p class="textindent">הוא זורק אליי את מפתחות המכונית שלו, ואני צריכה לבחור באופן מיידי אם לתפוס אותם או לתת להם לפגוע לי בראש. אני תופסת אותם שנייה אחת לפני שהם פוגעים בי. "את יכולה למצוא את מגרש החניה של הסגל ולמצוא שם מקום בשביל פריסיליה?" הוא קורץ, ומוסיף, "תודה, אני חייב לך אחת." הוא מעיף מבט אל בטי, ומחייך את החיוך הזוהר הזה. "או אולי<span class="no-break"> שתיים."</span></p>
			<p class="textindent">"אבל לאן אתה<span class="no-break"> הולך?"</span></p>
			<p class="textindent">"לבדוק את מקום המגורים החדש שלי. אצטרף אלייך יותר<span class="no-break"> מאוחר."</span></p>
			<p class="textindent">"אני אמורה ל —" אני עוצרת את עצמי כשאני קולטת שאני מדברת אל הגב שלו. אז עכשיו אני שמרטפית של בלונדינית מחומצנת <span class="italic _idGenCharOverride-1">וגם</span> של פורשה 911? היום הזה רק הולך ומשתפר. מעולם לא הייתי גאה יותר מאשר ברגע הזה בשנים בהן השקעתי עבודה קשה בקולג' ובלימודי התואר<span class="no-break"> השני.</span></p>
			<p class="textindent">הנהמה הנמוכה שלי גורמת לבטי להתרחק ממני, מטופפת על עקביה הגבוהים. "אני לא באמת רעבה כל כך." הצחוק העצבני שלה רק דוחף את העצבים שלי עוד יותר אל<span class="no-break"> הקצה.</span></p>
			<div id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">אני משחררת את האחיזה ההדוקה שלי בתיק העור ומניחה לזרועותיי ליפול לצידי גופי, מרגישה מובסת לחלוטין בחלוף שעה אחת בלבד במשרת ה"חלומות" החדשה<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">עיניה של בטי מתרחבות, שפתיה האדומות יוצרות צורת<span class="no-break"> </span><span class="no-break"><span class="english">O</span></span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"מה?" אני משפילה מבט כדי לראות במה בטי ממוקדת כל כך, ורואה שהציפוי של תיק ה"עור" שלי נצלה בשמש ונדבק אל חזית החליפה הכחולה המאוד־יקרה־שעדיין־לא־שולמה־במלואה שלי. אני פולטת צווחת<span class="no-break"> תסכול.</span></p>
			<p class="textindent">"אני בטוחה שזה יֵרד בניקוי יבש." חיוכה הנעים של בטי גורם לי להרגיש רע על כל המחשבות המגעילות שהיו לי כלפי מישהי שהפכה להיות עדה תמימה להתמוטטות הקריירה<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">אני מחליטה שאין לי מה להפסיד בלהפוך את בטי לבת בריתי, מביטה לעבר האישה שמיתמרת מעליי הודות לעקבי העשרה סנטימטרים שלה, ושואלת, "אני יכולה לשאול אותך איך פגשת...<span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-1"> אותו?</span></span><span class="no-break">"</span></p>
			<p class="textindent">"זה היה צירוף המקרים המוזר ביותר<span class="no-break"> שיש</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-1">הם כולם כאלה,</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-1"> לא?</span></span></p>
			<p class="textindent">"הייתי בדבר הזה של איסוף המטען בשדה התעופה, וחיכיתי למזוודות שלי, שלא הגיעו, ולמי שעכשיו כבר החבר־שלי־לשעבר, שלא הופיע לאסוף אותי." בטי מנגבת דמעה. "ואז חברת התעופה לא הצליחה למצוא לי מקום בטיסה הביתה עד היום בבוקר. השתמשתי בכל הכסף שלי והגעתי לתקרת האשראי שלי כדי לטוס לכאן ולפגוש את <span class="italic _idGenCharOverride-1">המניאק</span> שהבריז לי. אין מטען, אין כסף, אין מניאק. ג'ייסון ראה אותי בוכה ושאל אם יוכל לעזור. תודה לאל שהוא קיים, אחרת הייתי ישנה בשדה התעופה. הוא אפילו לקח אותי לארוחת ערב נחמדה וקנה לי בקבוק מהיין האהוב<span class="no-break"> עליי."</span></p>
			<p class="textindent">"ומה הוא קיבל בתמורה להכנסת האורחים שלו?" השאלה <span id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak"></span>נפלטת מפי לפני שאני מספיקה לעצור אותה. מבועתת, אני עומדת להתנצל על גסות הרוח שלי, אבל היא ממשיכה<span class="no-break"> לדבר.</span></p>
			<p class="textindent">"שום דבר." נראה שבטי לא נעלבת מהשאלה שהיא לגמרי הייתה צריכה להיעלב ממנה. "הוא עשה לי טובה ולא ביקש ממני שום דבר בתמורה. הוא אפילו ישן על הספה כדי שאוכל לקבל את המיטה. ואז השעון המעורר בטלפון שלי צלצל. הוא עמד לאחר ליום הראשון שלו, והיה כולו בלחץ. את יודעת מה השעה? הטיסה שלי לפילדלפיה יוצאת בעשר וחצי. אשמח לראות לפני כן אם הם מצאו את המזוודה<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent">אני בודקת בשעון, רואה שהשעה כמעט תשע, ומסתכלת על הפורשה. "תיכנסי." אני אומרת, תוהה אם אפשר להיות מפוטרת כבר ביום הראשון לעבודה. אגלה את זה בקרוב, כנראה. אני מתיישבת בתוך מושב הנהג הלוהט העשוי עור וחולצת את נעלי העקב שלי, כדי שאוכל לנהוג בדבר הזה. כשאני מתניעה אותה, המכונית משמיעה קול נהמה שמעביר רטט בגופי, המזכיר לי את העקצוץ שחלף בי בתגובה לבעלים שלה. למכונית שלו יש ריח שאני מדמיינת שיש גם לו — הדרים, תבלינים וגבר<span class="no-break"> סקסי.</span></p>
			<p class="textindent">אני אסירת תודה לבעלי המנוח, טוני, על זה שלימד אותי לנהוג במכונית עם הילוכים כשהיינו בתיכון. המיומנות הזאת עומדת להיות שימושית<span class="no-break"> עכשיו.</span></p>
			<p class="textindent">אם קודם לכן כפות הידיים שלי הזיעו, הרי שעכשיו הן רטובות לגמרי כשאני מתמרנת בכביש המהיר העמוס, במכונית שעולה יותר ממה שארוויח בעשר שנים. ד"ר נורת'ראפ אמר לי להביא אותה לחניה, לא לנהוג בה מרחק של שמונה־עשר קילומטרים לשדה התעופה ובחזרה. ומה אם תהיה לי תאונה או אתנגש במשהו? המחשבה גורמת לי לבחילה, וכך גם התהייה מה הרוח הלחה עושה לשיער שהקדשתי קודם לכן שעה כדי<span class="no-break"> להחליק.</span></p>
			<p class="textindent">ברגע מסוים של חרדה מחליאה, עולה בדעתי שלא הייתה לי <span id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></span>הזדמנות להגיד להוד מעלתו להתרחק מאגף ההנהלה. הוא לא יֵלך לשם, נכון? אוי, אלוהים, בבקשה תגיד לו להתעניין יותר בחדרי הניתוח ובמעבדות מאשר בחדרי<span class="no-break"> ישיבות.</span></p>
			<p class="textindent">מר אוגוסטינו הורה לי להיות השמרטפית של ג'ייסון נורת'ראפ, שהוא מצידו ביקש ממני להיות השמרטפית של בטי. כך שבפועל, אני רק מצייתת להוראות כשאני מסיעה את בטי לשדה התעופה, נכון? זה בטח נכנס איכשהו תחת הקטגוריה של 'מטלות אחרות שיוטלו עלייך',<span class="no-break"> נכון?</span></p>
			<p class="textindent">במקרה המאוד לא־סביר שבטי תחזור אי פעם לדרום פלורידה ותיתקל במשבר בריאותי, היא תזכור את הטיפול הטוב שהציע לה הסגל של בית החולים <span class="italic _idGenCharOverride-1">מיאמי דייד</span>. הינה. עשיתי את שלי להיום בענייני יחסי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ציבור.</span></p>
			<p class="textindent">"זה ממש נחמד מצידך," בטי אומרת כשאנחנו פונות אל היציאה המובילה לשדה<span class="no-break"> התעופה.</span></p>
			<p class="textindent">"אין בעיה." כמה דקות אחר כך, אני עוצרת ליד שפת המדרכה, במפלס הטיסות היוצאות, ופולטת אנחת רווחה על כך שלא פגעתי בשום דבר<span class="no-break"> בדרך.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-1">אלוהים</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-1"> אדירים</span></span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">התיק, הארנק, הרישיון והטלפון הנייד שלי נמצאים במגירה העליונה של שולחן הכתיבה שלי במשרד. אז בנסיעה חזרה אני יכולה גם לחשוש מהאפשרות שיעצרו אותי על נהיגה במכונית "מושאלת" בלי רישיון.<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מקסים!</span></p>
			<p class="textindent">השוטר שמכוון את התנועה באזור הורדת הנוסעים בוחר בדיוק ברגע הזה לשרוק במשרוקית שלו, וזה מבהיל אותי וגורם לכף רגלי להישמט מדוושת המצמד. המכונית מזנקת קדימה ונעצרת. אני כמעט פוגעת במכונית שלפניי, מחמיצה אותה בשני סנטימטרים אולי. זה רשמי — לפני שהיום הזה יסתיים, תהיה לי התמוטטות עצבים. אני מקווה שכבר אהיה בחזרה בבית החולים כשזה<span class="no-break"> יקרה.</span></p>
			<div id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">בטי רוכנת קדימה, מותחת את צווארה כדי לראות את המרחק בין שתי המכוניות. "זה היה<span class="no-break"> קרוב."</span></p>
			<p class="textindent">"מה את<span class="no-break"> אומרת..."</span></p>
			<p class="textindent">"אני אפסיק להפריע לך, כדי שתוכלי לחזור<span class="no-break"> לעבודה."</span></p>
			<p class="textindent">"היה נחמד להכיר אותך. מצטערת שהייתה לך נסיעה כזאת<span class="no-break"> גרועה."</span></p>
			<p class="textindent">"לא הכול היה רע," בטי אומרת במשיכת כתף. "גיליתי שעדיין נותרו בעולם אנשים נחמדים שמוכנים לעזור לאישה זרה שנזקקת<span class="no-break"> לעזרה."</span></p>
			<p class="textindent">רושם ראשוני, כך אני מגלה, הוא לעיתים קרובות מטעה. "קחי את זה," אני מושיטה לבטי את חמישים הדולרים שנורת'ראפ נתן לי. "הוא נתן לי את זה בשביל ארוחת בוקר עבורך ונסיעה<span class="no-break"> במונית."</span></p>
			<p class="textindent">בטי מסתכלת על הכסף בהיסוס. "אני ארגיש לא בנוח לקחת את הכסף הזה אחרי כל מה שהוא עשה כדי לעזור<span class="no-break"> לי."</span></p>
			<p class="textindent">"תסתכלי על המכונית שבה אני נוהגת. אני מתערבת שאת צריכה את זה יותר ממנו. קחי את זה. תגיעי הביתה, ואז תוכלי לכתוב לו לבית החולים ולשלם לו<span class="no-break"> בחזרה."</span></p>
			<p class="textindent">פניה של בטי מאירות כשהיא שומעת את הרעיון. "אני אעשה את זה. שוב תודה,<span class="no-break"> </span><span class="no-break">כרמן."</span></p>
			<p class="textindent">"בשמחה." אני מביטה בבטי ממהרת אל הטרמינל, ככל שמישהו יכול "למהר" על עקבים של עשרה סנטימטרים. החבר המניאק הזה שלה הפסיד אוצר אמיתי, זה<span class="no-break"> בטוח.</span></p>
			<p class="textindent">אני מחזירה את המיקוד שלי אל המשימה שעל הפרק, שהיא להחזיר את הפורשה של ד"ר ג'ייסון נורת'ראפ בחזרה אל בית החולים בלי שריטה או מכה, ובלי שיעצרו<span class="no-break"> אותי.</span></p>
			<p class="textindent"> </p>
			<div class="_idFootnotes">
				
					<p class="footnotes" dir="rtl">1 הערת המתרגמת: אבואלה — סבתא בספרדית — הכוונה לסבתא הקובנית שלה. </p>
				
				
					<p class="footnotes" dir="rtl">2 הערת המתרגמת: נונה — סבתא באיטלקית — הכוונה פה לסבתא האיטלקייה שלה. </p>
				
			</div>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 33.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה