גן העדן המקולל שלי
שלושה שבועות בגן עדן הופכים לגהינום של אובדן מצלמה, מלון מעופש וכמעט-טביעה. הסיבה היחידה שנשארתי בחיים היא גולש מקועקע ורע מזג עם מוניטין גרוע. אבל הבעיה הגדולה ביותר היא שהתמונות שלי גרועות. החופשה שהייתה אמורה להזניק לי את הקריירה רק חשפה שאיבדתי את מגע הקסם שלי. להפתעתי, הגולש הכעסן הוא זה שמעורר את דמיוני. אני לא רוצה להזדקק לו, אבל אני מוחלת על גאוותי ומתחננת בפניו שיעזור לי.

החופשה הזו הייתה אמורה לדחוף את הקריירה שלי, ולא אותי אל תוך זרועותיו של גולש זועף - שראה את סימני האזהרה ויכול היה להציל אותי משיברון לב.
שם: גן העדן המקולל שלי
מחבר/ת: בי סאלסברי גיי
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011350130
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">"אם אתה רוצה להיות</span><span class="bold _idGenCharOverride-2"> צלם טוב יותר, עמוד מול דברים מעניינים</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> יותר."</span></span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">— ג'ים</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> ריצ'רדסון.</span></span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">"תירגעי, גברת, או שנצטרך לאזוק<span class="no-break"> אותך."</span></p>
			<p class="textindent">לא בדיוק המילים הראשונות שדמיינתי שאשמע בירידה מהמטוס בהונולולו. קיוויתי לשמוע אלוהה<span class="bold-italic _idGenCharOverride-2">. </span>אולי איזו שרשרת פרחים סביב צווארי. או לכל הפחות, תודה שטסת<span class="no-break"> איתנו.</span></p>
			<p class="textindent">"אל תיגע בי!" אני מנערת מעליי את אצבעותיו השמנות של איש רשות אבטחת שדה התעופה. "כדאי שתנסה לתפוס את הבחור <span class="bold _idGenCharOverride-2">שגנב לי את</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> התיק!"</span></span></p>
			<p class="textindent">הדייל שהתחיל את כל הבלגן הזה, בחור רזה ויפה, עם עור מושלם וגבות מושלמות לא פחות, מגלגל את עיניו. "כבר עברנו על זה, מיס פארקס," הוא אומר, ונשמע מותש מהשיחה. "לא גנבתי את התיק<span class="no-break"> שלך."</span></p>
			<p class="textindent">הבטן שלי מכווצת. התכוננתי לטיול הזה במשך חודשים...אולי אפילו כל חיי. סוף־סוף עשיתי את זה, והתיק החשוב ביותר במטען שלי, פשוט איננו. אחרי מחשבה נוספת, הבחור הזה שנראה כמו בובת ברבי קידם את פניי באלוהה אחרי שגנב לי את התיק. אני אגיד לו לדחוף את הברכה שלו<span class="no-break"> לתחת.</span></p>
			<p class="textindent">הוא לוחץ את רקותיו, כאילו מנסה לאסוף את עצמו ולשמור על שלוות<span class="no-break"> נפש.</span></p>
			<p class="textindent">תצטרף למועדון,<span class="no-break"> אדוני!</span></p>
			<p class="textindent">"אם פשוט<span class="no-break"> תירגעי..."</span></p>
			<p class="textindent">אני מרימה את סנטרי מעלה כדי לנעוץ מבט זועף באיש רשות אבטחת שדה התעופה. הוא בחור ענק עם כתפיים ברוחב פי שלושה מזה של גברים בגודל נורמלי. אני תוהה אם הוא צריך להסתובב על הצד כדי לעבור דרך פתחים סטנדרטים. הוא לא מסוג האנשים שאני צריכה לאבד איתם את<span class="no-break"> העשתונות.</span></p>
			<p class="textindent">אבל... הוא אמר לי הרגע<span class="no-break"> להירגע?</span></p>
			<p class="textindent">אני לוקחת נשימה רועדת מזעם. "אדון..." אני מאתרת את תג־השם שלו. דעתי מוסחת לרגע, חזי נרגע, ומעט מרוח הקרב שלי שוככת. "השוטר ביג גאיי? זה השם האמיתי<span class="no-break"> שלך?"</span></p>
			<p class="textindent">שעמום עולה על המסכה האדישה שלו. סוג של הינה שוב התחלנו, משועמם, החושף את העובדה שאני לא הראשונה שמציינת את העובדה הזאת לגבי השם<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">"לא היה לנו מקום בתאים העליונים," הדייל היפה מסביר. הוא שולח את ידו באוויר ומחווה לעבר המטוס שהנוסעים ממשיכים לרדת ממנו. "התיק היה אמור להיות מאוחסן עם עגלות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הילדים."</span></p>
			<p class="textindent">"והוא לא אוחסן שם." אני מוסיפה את סיומו של הסיפור. "מה שהופך אותך לשקרן!" אני שוב מסתערת עליו, רק כדי שביג גאיי ירים אותי באוויר, כאילו אני איזו פעוטה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עקשנית.</span></p>
			<p class="textindent">איש הברבי נסוג לאחור כדי להתחמק מזרועותיי ומרגליי המנפנפות. "לא שיקרתי. הוא כנראה הושאר מאחור על גשר העלייה<span class="no-break"> למטוס."</span></p>
			<p class="textindent">"אתה גנב בן ז<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"סליחה." קווין, החברה הכי טובה שלי, אומרת בקול מתנגן כשהיא מתערבת כשסוכריה־על־מקל תקועה לה בתוך הלחי. שערה המעורר־הלם, האדום כדובדבן, ועיניה הכחולות הגדולות, מושכות את תשומת ליבם של שני הגברים. היא מבריקה, מסוג האנשים שמבחינים בהם, כשהם נכנסים לתוך חדר. היא הפוכה ממני בכל<span class="no-break"> מובן.</span></p>
			<p class="textindent">"כמה זמן זה ייקח? אני ממש צריכה להשתין." היא מוציאה את הסוכריה משפתיה ומעגלת את פיה כדי ללחוש לביג גאיי. "שתיתי יותר מדי מאי־תאי<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-4"><span id="footnote-001-backlink">1</span></span> על<span class="no-break"> המטוס."</span></p>
			<p class="textindent">"אתה מוכן להוריד אותי בבקשה," אני אומרת בקול הרגוע ביותר, מקווה שהשוטר יטעה ויחשוב שרעידות הכעס בקולי הן כמעט־דמעות. שום דבר לא מפחיד גבר יותר מאישה<span class="no-break"> בוכה.</span></p>
			<p class="textindent">"את תפסיקי לעשות סצנה?" הוא<span class="no-break"> אומר.</span></p>
			<p class="textindent">הלסת שלי נשמטת. לעשות סצנה. כאילו שכשהמטרה שלי בחיים נגנבת זה לא אמור להיות סיפור<span class="no-break"> גדול?</span></p>
			<p class="textindent">קווין מפצירה בפניו. "זאת הפעם הראשונה שלה על מטוס. היא לא מבינה איך זה עובד. כל החיים שלה<span class="הפניה-להערה"> </span>בתיק ההוא. אתה יכול להבין למה היא קצת<span class="no-break"> נסערת."</span></p>
			<p class="textindent">נסערת? אני לא נסערת. אני כועסת<span class="no-break"> בצדק.</span></p>
			<p class="textindent">היא כנראה מרגישה שאני מתחילה להכניס את עצמי שוב לעצבים, כי היא מרחיבה את עיניה לעברי כאילו רומזת לי לשתף<span class="no-break"> פעולה.</span></p>
			<p class="textindent">"בבקשה." היא שולחת אליו את המבט העצוב הכי טוב שלה ומניחה את ידה על שריר הזרוע של ביג גאיי."וואו, אתה<span class="no-break"> מתאמן?"</span></p>
			<p class="textindent">גבותיו נוטות<span class="no-break"> בכעס.</span></p>
			<p class="textindent">היא מסלקת את החיוך הפלרטטני. "תראה, אם תשחרר אותה, אני אוציא אותה מפה, ואתה תוכל לדאוג שישלחו את התיק למלון שלנו, כשהוא יצוץ.<span class="no-break"> בסדר?"</span></p>
			<p class="textindent">האיש הגדול נראה מהרהר. הוא מכחכח בגרונו. "היא איימה על עובד של חברת<span class="no-break"> תעופה."</span></p>
			<p class="textindent">"אוי, נו," היא מביטה בזעף בדייל, שעושה כמיטב יכולתו להיראות כקורבן, עם השפתיים המשורבבות שלו ו... ברצינות, אם לא הייתי שונאת אותו, הייתי שואלת אותו איך הוא מטפל בעור שלו. "לא איימתי<span class="no-break"> עליך."</span></p>
			<p class="textindent">"אמרת לי שתהרגי אותי אם לא אביא את התיק שלך. ואמרת שהראש שלי תקוע בתחת<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent">"אמרתי 'הייתי הורגת כדי למצוא מישהו שהראש שלו לא תקוע<span class="no-break"> בתחת'!"</span></p>
			<p class="textindent">הדייל פורש את זרועותיו. "זה אותו<span class="no-break"> הדבר!"</span></p>
			<p class="textindent">אני מביטה אל קווין כדי לבקש ממנה<span class="no-break"> תמיכה.</span></p>
			<p class="textindent">היא מזעיפה פנים. "ההשתמעות קיימת<span class="no-break"> שם."</span></p>
			<p class="textindent">הדייל מגחך<span class="no-break"> בגאווה.</span></p>
			<p class="textindent">"מה שתגיד, בחור<span class="no-break"> רזה</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"טוב, בואו נפסיק עם כינויי הגנאי." השוטר ביג גאיי משחרר אותי לקווין. הוא מעביר יד בשערו הקצוץ. "תוציאי אותה מכאן בשלום, ואנחנו נחליק את זה<span class="no-break"> הפעם."</span></p>
			<p class="textindent">"מה לעזא<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">ידה של קווין מכסה את פי. "תודה<span class="no-break"> רבה."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מוציא פנקס ועט. חשבתי שמשתמשים באלה, רק בתוכניות טלוויזיה על<span class="no-break"> בלשים.</span></p>
			<p class="textindent">"באיזה מלון אתן<span class="no-break"> שוהות?"</span></p>
			<p class="textindent">"ה'סוּפְּרִים סֶרְף' ב<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">הוא מחמיץ פנים. "אני יודע איפה<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">אוקיי, לא מנומס. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו מלונות חמישה כוכבים. וזה לא שה'סופרים סרף' הוא המלון הכי זול בוואייקיקי. היו כמה הוסטלים שהיו יותר ברי השגה. למרות שהביקורות על עובש שחור ופשפשי מיטה הספיקו כדי להבריח אותי. המקום שבו אנחנו לנות הוא די<span class="no-break"> שדרוג.</span></p>
			<p class="textindent">"יש על התיק תגית עם השם שלי. אלסי פארקס. יש שם גם את מספר הטלפון הנייד שלי." אני מנידה בראשי לעבר הפנקס שלו. "תרשום אותו." אני אומרת לו את המספר, ונותנת לו תיאור מפורט מאוד של התיק. "שחור, בערך בגודל כזה." אני מראה לו עם הידיים שלי. "יש עליו מדבקה בצד. צלמים אוהבים את זה<span class="no-break"> טרי."</span></p>
			<p class="textindent">מבטו מזנק מהפנקס שלו לעברי, גבותיו<span class="no-break"> מתכווצות.</span></p>
			<p class="textindent">"אם אני צריכה להסביר את זה, זה לא מצחיק," אני<span class="no-break"> אומרת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מניד בראשו וחוזר אל<span class="no-break"> הפנקס.</span></p>
			<p class="textindent">"תבטיח לי שמישהו יביא אותו למלון אם הוא יצוץ?" אם לא יהיה לי את התיק שלי, כל הטיול הזה יהיה חסר טעם. אוי, אלוהים, הפאניקה עושה את דרכה אל חזי. אני מחככת את עצם החזה שלי. האם מישהו יכול למות מרוב דאגה? "ואם הוא לא יצוץ, אתה יודע אצל מי לבדוק." אני מצביעה באצבעותיי על עיניי, ואז מסובבת אותן כדי להצביע על<span class="no-break"> הדייל.</span></p>
			<p class="textindent">הבחור היפה רוקע ברגלו הנעולה במוקסין. "אני לא גנבתי<span class="no-break"> אותו."</span></p>
			<p class="textindent">"הוא יופיע," קווין אומרת, ומושכת אותי כבדרך אגב הרחק משני הגברים. "עכשיו אנחנו צריכות ללכת לקחת את המזוודות שלנו, לפני שנאבד גם<span class="no-break"> אותן."</span></p>
			<p class="textindent">הדייל נראה כמסרב להניח לי ללכת, כאילו אם לא יקבל את מה שהוא רוצה, זה יכאב לו יותר מאשר אם אעשה<span class="no-break"> סצנה.</span></p>
			<p class="textindent">ביג גאיי מכניס את הפנקס שלו לתוך כיס חולצתו. "אלוהה. וברוכה הבאה<span class="no-break"> להוואי."</span></p>
			<p class="textindent">"אה, עכשיו אני מקבלת את הברכה," אני ממלמלת ומסדרת את כובע נהג־המשאית שלי, שרשום עליו הברביקיו של פינקי, זה שאני תמיד חובשת כדי שיהיה לי מזל טוב. אני חובשת אותו הפוך, וכדי להרחיק את התלתלים הטבעיים שלי, שכעת מציגים את הצד המכוער שלהם בלחות הזאת, מהפנים שלי. כמו חיות הצעצוע האלה שצומחות וגדלות, כשמרטיבים אותן במים, תוסיפו קצת לחות, והשיער שלי<span class="no-break"> מתנפח.</span></p>
			<p class="textindent">"את באמת צריכה להירגע," קווין אומרת עם לחי מלאה בסוכריה על מקל. "אנחנו בהוואי! שום דבר לא יכול להשתבש, עכשיו כשאנחנו<span class="no-break"> כאן."</span></p>
			<p class="textindent">במקום להזכיר לה שדברים מאוד יכולים להשתבש, וכבר השתבשו, אני מאלצת את מחשבותיי לחזור אל השיער הדביק והחמים שמונח על עורי כמו שמיכה כבדה. ואפילו דרך הריח של דלק סילוני ומפלטים של מכוניות, יש משהו מתוק מלוח באוויר, זר לגמרי לחוש הריח<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא מאמינה שאני סוף־סוף<span class="no-break"> כאן</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">האובססיה שלי עם הוואי החלה כשהייתי בת שתים־עשרה ונתקלתי במגזין נשיונל ג'יאוגרפיק משנת 1983. דאג ולינדזי פורטר היו הבעלים של חנות ספרים יד שנייה שהייתה ממוקמת ליד המכבסה של המשפחה שלי, והם נתנו לי להסתובב שם בלילות שבהם סבא וסבתא שלי עבדו עד מאוחר. המאמר עסק במלך קמהאמהה, המלך הלוחם של<span class="no-break"> הוואי.</span></p>
			<p class="textindent">סבא וסבתא שלי גידלו אותי. מעולם לא היה להם זמן או כסף לחופשות, ולמדתי לנסוע בעולם דרך תמונות. כשהעברתי דף, עברתי מהסרנגטי לג'ונגל של האמזונס, מהחופים הסלעיים של הגלפגוס לתעלות המים של ונציה. רציתי לנסוע בעולם ולצלם את אותם צילומים שיתנו השראה לאנשים אחרים, כמו שהצילומים בחנות הספרים נתנו<span class="no-break"> לי.</span></p>
			<p class="textindent">נשבעתי, שכאשר ימלאו לי שמונה־עשרה, אצא מדרום דקוטה ואסע לכל המקומות האלה כדי לחוות אותם מיד<span class="no-break"> ראשונה.</span></p>
			<p class="textindent">ולא ידעתי שלחיים היו תוכניות אחרת<span class="no-break"> בשבילי.</span></p>
			<p class="textindent">ולכן הטיסה הראשונה שלי במטוס היא בגיל הבשל — עשרים<span class="no-break"> וארבע.</span></p>
			<p class="textindent">אבל עשיתי את זה. אני סוף־סוף<span class="no-break"> כאן.</span></p>
			<p class="textindent">בלי הרכיב החשוב ביותר של<span class="no-break"> הטיול.</span></p>
			<p class="textindent">"ומה אם התיק שלי לא יימצא אף פעם? זה אמור להיות המונולית שלי!" קולי עולה לטון גבוה יותר כשהחרדה מחלחלת בחזרה<span class="no-break"> פנימה.</span></p>
			<p class="textindent">פניה של קווין מתמלאים<span class="no-break"> בלבול.</span></p>
			<p class="textindent">"פנים של חצי כיפה," אני<span class="no-break"> מסבירה.</span></p>
			<p class="textindent">היא מנידה<span class="no-break"> בראשה.</span></p>
			<p class="textindent">"אנסל אדמס!" אני מתערבת שהוא מעולם לא נתן לאף אחד לקחת את ציוד הצילום שלו. מעולם לא הפקיד את המצלמה האהובה שלו בידיו של דייל אוויר בעל פני<span class="no-break"> מלאך.</span></p>
			<p class="textindent">קווין נוגסת בסוכריה שלה. "הבחור מהסרט בייבי<span class="no-break"> דרייבר?"</span></p>
			<p class="textindent">"תשכחי מזה." הייתי צריכה לדעת שהיא לא תבין. קווין היא מנהלת ברשת הוט טופיק, כך שהמומחיות שלה היא תרבות הפופ, להקות מטאל, מאנגה ואמנויות אפלות. "יש ציוד בשווי שמונת אלפים דולר בתיק<span class="no-break"> ההוא."</span></p>
			<p class="textindent">היא מתכווצת. "כן, אני מבינה. אבל דברים מסוג זה קורים כל הזמן. תיקים תמיד צצים בסופו של<span class="no-break"> דבר."</span></p>
			<p class="textindent">"זה לא גורם לי להרגיש טוב<span class="no-break"> יותר."</span></p>
			<p class="textindent">"ששש, שקט עכשיו." היא כורכת את זרועה סביב כתפי בדרך משדלת מדי, שגורמת לי לרצות לתקוע לה מרפק בצלעות. "הוא<span class="no-break"> יופיע."</span></p>
			<p class="textindent">אני מתחמקת מזרועה. "ואם<span class="no-break"> לא?"</span></p>
			<p class="textindent">"הוא כן." היא מושכת החוצה את המילה האחרונה. "קרה אי פעם<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שטעיתי?"</span></p>
			<p class="textindent">כפות רגליי נעצרות. "כשאמרת לי שמשככי כאבים ואלכוהול עובדים הכי טוב<span class="no-break"> ביחד."</span></p>
			<p class="textindent">היא נעצרת ומביטה בי, מגלגלת עיניים. "אני לא<span class="no-break"> רופאה."</span></p>
			<p class="textindent">"כשאמרת לי שאת ממשפחת<span class="no-break"> מלוכה."</span></p>
			<p class="textindent">היא מקשיחה את הלסת שלה. "סבתא־רבתא שלי עבדה אצל מלכת<span class="no-break"> אנגליה!"</span></p>
			<p class="textindent">"זה לא אותו<span class="no-break"> דבר."</span></p>
			<p class="textindent">"הייתי מסטולית. זה לא<span class="no-break"> נחשב."</span></p>
			<p class="textindent">"אוקיי, הפעם ההיא שנשבעת שהחלומות שלך מגלים לך את העתיד, והזהרת אותי במשך שבועות להימנע מכל דבר<span class="no-break"> כתום."</span></p>
			<p class="textindent">היא מזעיפה מבט. "למה את מזכירה את הדברים הישנים<span class="no-break"> האלה?"</span></p>
			<p class="textindent">"את אמרת<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"ששש!" היא מרימה את כף ידה. "שום דבר מזה לא משנה. את יודעת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">למה?"</span></p>
			<p class="textindent">"כי את איומה בלהודות שאת<span class="no-break"> טועה?"</span></p>
			<p class="textindent">היא מצליפה בזרועי עם החלק האחורי של מפרקי אצבעותיה. "לא, טיפשה. כי אנחנו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בהוואי!"</span></p>
			<p class="textindent">היא מסתובבת ורוקעת ברגלה. "בואי<span class="no-break"> נלך."</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו סוף־סוף מגיעות אל עמדת איסוף המזוודות, ואני כמעט יורדת על ברכיי בהכרת תודה, כשאני רואה את התיקים שלנו מסתובבים על הסרט<span class="no-break"> הנע.</span></p>
			<p class="textindent">תיק הספורט הירוק־צבא העצוב והדהוי שלי בולט אל מול שלוש המפלצות של קווין בוורוד־זוהר, והניגוד מהווה המחשה מושלמת להבדלים בינינו. השיער הוורוד הבוהק שלה לעומת השיער שלי, בצבע אגוז־עמום, הקעקועים המלהיבים שלה, שמקיפים את זרועותיה וחצי מהגב שלה, לעומת עור הזית החיוור־חולני שלי. הבגדים שלה, שנועדו כדי להדגיש, לעומת המכנסיים הרחבים והטישרט הגדולה מדי שלי, שאינם מחמיאים<span class="no-break"> כלל.</span></p>
			<p class="textindent">אני חוטפת את תיק הספורט שלי מהסרט הנע ועוזרת לקווין עם התיקים שלה. קרוב לוודאי שהייתי צריכה לארוז טוב יותר לקראת שהייה של שלושה שבועות, אבל הייתי יותר מוטרדת מכך שלא אשכח שום ציוד, מאשר אם אארוז מספיק בגדים. הבדיחה היא על<span class="no-break"> </span><span class="no-break">חשבוני.</span></p>
			<p class="textindent">"כמה זמן הליכה זה עד למוניות?" קווין מתנשפת, סמוקה מתשישות אחרי שגלגלה את התיקים שלה לאורך כמה<span class="no-break"> מטרים.</span></p>
			<p class="textindent">אני שמה את רצועת תיק הספורט שלי בהצלבה על גופי, ולוקחת ממנה את שני התיקים הקטנים יותר שלה. "בואי,<span class="no-break"> נסיכה."</span></p>
			<p class="textindent">זה שדה התעופה השלישי שבו הייתי היום, ולמרות שהוא לא נראה שונה כלל מן האחרים, יש באוויר חשמל שנותן תחושה של רחוק מהבית. עצי דקל גבוהים מתנופפים ברוח, וכל הצמחייה פה, מהמעט שאני מצליחה לראות, היא בצבע ירוק<span class="no-break"> זוהר.</span></p>
			<p class="textindent">למרבה המזל, המוניות לא רחוקות מדי. אנחנו מניחות את התיקים שלנו ומחכות לתורנו<span class="no-break"> לנסיעה.</span></p>
			<p class="textindent">האף של קווין רחוק כמה סנטימטרים ממסך הטלפון שלה, והיא עוטה חיוך שאני<span class="no-break"> מזהה.</span></p>
			<p class="textindent">"חשבתי<span class="no-break"> שנפרדתם?"</span></p>
			<p class="textindent">היא מושכת בכתף אחת בזמן שאגודליה רצים במהירות על המסך. "נכון. אבל הוא הרגע שלח לי דיק פיק, ואמר לי לא לשכוח<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אותו."</span></p>
			<p class="textindent">"מקסים."</p>
			<p class="textindent">קווין והחבר שלה, פיט, יחד מאז התיכון. הם נפרדים כל כמה חודשים, רק כדי לגרום זה לזה לקנא מספיק כדי שיחזרו להיות יחד. היא אומרת שזה שומר על היחסים שלהם רעננים. חיי הדייטים שלה הם כמו אלבום של טיילור<span class="no-break"> סוויפט.</span></p>
			<p class="textindent">חיי הדייטים שלי דומים יותר לשלם וסע של ברגר קינג. אני בוחרת יחסים קלים, נוחים, עם מעט מחויבות, שמשאירים אותי עם הרגשה של בחילה. העניין הוא שלא היו לי הרבה זמן או אנרגיה להשקיע במישהו אחר. ואני לא מסוגלת להביא את עצמי להשקיע מאמץ במערכת יחסים שבסופו של דבר אשאיר<span class="no-break"> מאחוריי.</span></p>
			<p class="textindent">קווין נאנחת בכבדות. "למרות שפיט חשוב לי מאוד, אני כן מתכוונת להתאהב במציל סקסי בזמן שנהיה<span class="no-break"> כאן."</span></p>
			<p class="textindent">יופי, אז הוא יוכל להעסיק אותה בזמן שאני אעבוד. אם אקבל את——— לא, כשאקבל את המצלמה שלי<span class="no-break"> בחזרה.</span></p>
			<p class="textindent">הדם שלי עדיין רותח, ואני מבשלת רטינה מלאה בקללות אודות האחריות של חברת התעופה, אבל אז האחראי על המוניות מסמן לנו לגשת אל מונית חבוטה בצבע<span class="no-break"> ירוק־ליים.</span></p>
			<p class="textindent">"אלוהה." נהג מקריח בגיל העמידה עם חיוך רחב ועיניים כהות וטובות מעמיס את המטען שלנו כאילו אין לו משקל בכלל. "ברוכות הבאות להוואי." הוא מבטא את זה ה־ווא־אי, במבטא שאומר שהוא מקומי, ולא<span class="no-break"> מושתל.</span></p>
			<p class="textindent">ריגוש חולף בי. הייתי מוקפת כל ימיי באדמה, ועכשיו אני כאן, על קבוצת האיים המבודדת ביותר בעולם, חשופה לסוג שונה לגמרי של אנשים<span class="no-break"> ותרבות.</span></p>
			<p class="textindent">מתוך רצון לקלוט תזכורת חזותית של הרגע הזה, אני מושיטה יד אל הטבור שלי, היכן שהמצלמה שלי תלויה עליי בדרך כלל, רק כדי לגלות שאצבעותיי נאחזות<span class="no-break"> בכלום.</span></p>
			<p class="textindent">פאק.</p>
			<p class="textindent">אני נכנסת אחרי קווין לתוך החלק הפנימי של המונית. הוא בגוון בז' ויש לו ריח של חומר לניקוי חלונות בצירוף ריח שאני משערת שהוא הריח של רוחות האוקיינוס. מעולם לא הייתי ממש ליד אוקיינוס, מעולם לא הרגשתי את החול בין בהונות רגליי או מי מלח על עורי. הציפייה גורמת לי<span class="no-break"> לסחרחורת.</span></p>
			<p class="textindent">"אל ה'סופרים סרף' בוואייקיקי," אני אומרת לנהג שלנו, כשהוא<span class="no-break"> שואל.</span></p>
			<p class="textindent">"מייד מגיע," הוא אומר, למרות שפיו מתעקם בחוסר שביעות<span class="no-break"> רצון.</span></p>
			<p class="textindent">בסדר, זה חור מגעיל,<span class="no-break"> הבנתי.</span></p>
			<p class="textindent">קווין ואני מבלות את הנסיעה, כשהראש של כל אחת מאיתנו, מופנה אל החלון שלה, כמו כלבים<span class="no-break"> נרגשים.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו מצביעות על כל דבר קטן שיש בו<span class="no-break"> עניין.</span></p>
			<p class="textindent">"תראי את ההר<span class="no-break"> הזה!"</span></p>
			<p class="textindent">"מקום<span class="no-break"> לסושי</span><span class="no-break">!"</span></p>
			<p class="textindent">"כאן צילמו את פארק היורה,<span class="no-break"> נכון?"</span></p>
			<p class="textindent">"יש להם<span class="no-break"> קוטסקו."</span></p>
			<p class="textindent">"בית חולים!" קווין מצביעה. "טוב לדעת, לכל<span class="no-break"> מקרה."</span></p>
			<p class="textindent">הנהג שלנו בטח חושב שאנחנו נשמעות כמו תיירות סתומות, אבל, הפתעה! אנחנו באמת תיירות סתומות. הוא שותק בזמן שאנחנו ממשיכות לקשקש במושב האחורי על כל מה שאנחנו רואות, ומניד בראשו בצחוק מדי<span class="no-break"> פעם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו מצליחות מדי פעם לראות את האוקיינוס, והציפייה שלי הולכת וגוברת. בסופו של דבר, רצועת חוף ארוכה מתגלה לעיני, וצווחה מתבשלת בתוך גרוני. צווחה לגיטימית, ואני לא<span class="no-break"> מהצווחניות.</span></p>
			<p class="textindent">פרץ ההתרגשות שוכך, כשהמכונית נעצרת במהירות. פקקי תנועה. לא בדיוק מה שציפיתי בגן עדן על אי. גורדי שחקים בנויים מבטון ופלדה בנויים כמעט זה על גבי זה ומטילים צל על הרחובות. כל כך הרבה רמזורים. מכוניות ואנשים דחוסים בתוך נוף<span class="no-break"> עירוני.</span></p>
			<p class="textindent">בסופו של דבר, אנחנו משתחררים מהפקקים, אבל ליבי שוקע לגמרי כשהמונית שלנו נעצרת מול שלט כחול דהוי עם צבע מתקלף. האותיות המעוגלות יוצרות את המילים מוטל סופרים<span class="no-break"> סרף.</span></p>
			<p class="textindent">"הגענו." הנהג שלנו מעביר את תיבת ההילוכים למצב חניה, וקופץ החוצה כדי להוציא את התיקים<span class="no-break"> שלנו.</span></p>
			<p class="textindent">בחוסר רצון אנחנו הולכות אחריו, ראשינו מוטים לאחור כדי לראות את הבניין הנמוך המגומד בין בתי מלון גבוהים וגדולים משני<span class="no-break"> צדדיו.</span></p>
			<p class="textindent">קווין רוכנת אל זרועי. "אמרת שיש למקום הזה נוף<span class="no-break"> לאוקיינוס?"</span></p>
			<p class="textindent">אני מתרשמת אט־אט מהמבנה. שלוש קומות, טיח סדוק, נייר דבק כרוך סביב ידית הדלת המובילה אל הלובי. "הם פרסמו שיש נוף<span class="no-break"> לאוקיינוס."</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו מחלקות בינינו את התשלום למונית, ונותנות לנהג טיפ צנוע שגורם לו להקדיר פנים, לפני שהוא מאחל לנו חופשה נעימה. לא רצינו להוציא כסף על מכונית שכורה. לא חשבנו שנצטרך אחת, כי נהיה קרובות אל החוף. אבל כשאנחנו מביטות סביב, זה לא מה שציפינו<span class="no-break"> לו.</span></p>
			<p class="textindent">"מה קורה, בנות?" גבר נאה עם שיער כהה פרוע שנתלה על עיניו מברך אותנו בחיוך עצל. "צריכות צ'ק אין?" הוא לא ממתין לתשובה שלנו, ומעמיס על גופו הגבוה, התמיר והשרירי את התיקים שלנו. "בואו לכאן." הוא לובש טישרט ומכנסי גלישה, ונועל כפכפים חומים מרופטים על כפות רגליו השזופות מאוד. על תווית השם שלו מופיע הלוגו של סופרים סרף ושם —<span class="no-break"> הֶסוּס.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו הולכות אחריו אל לובי עם ריח של עובש. הוא מניח את התיקים שלנו, והולך מעבר לדלפק הקבלה הריק אל דפדפת צהובה. בין כל השרבוטים של גלשנים, גלים, קריקטורות של אנשים מעשנים, וכן... זה זין, כתוב צ'ק אין עם התאריך, ומתחת לזה כתוב<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שמי.</span></p>
			<p class="textindent">"אתן בוודאי אלסי פארקס ושות'." הוא נשמע כמו מסטול סטריאוטיפי, שמושך את ההברות. העפעפיים שלו כמעט סגורים, וכשאני מצליחה להציץ בעיניו, אני רואה שהלובן של עיניו שטוף<span class="no-break"> דם.</span></p>
			<p class="textindent">אני חולקת מבט מודאג עם קווין. "כן, אלו<span class="no-break"> אנחנו."</span></p>
			<p class="textindent">"מתוק," הוא עונה בסגנון קיאנו ריבס בנקודת<span class="no-break"> פריצה.</span></p>
			<p class="textindent">אני מושיטה לו את כרטיס האשראי שלי, משהו שקיבלתי במיוחד בשביל הנסיעה הזאת. מעולם לא היה לי אחד לפני כן. סבתא שלי אמרה לי שאם אקנה משהו עם כרטיס אשראי, זה אומר שאני לא יכולה להרשות אותו לעצמי. המוטל הכי זול בעיר, וכן, היא כנראה<span class="no-break"> צודקת.</span></p>
			<p class="textindent">הוא לוקח שני מפתחות התלויים על מחזיקי מפתחות צפים.<span class="no-break"> "מכאן."</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו הולכות אחריו למעלית, אבל הוא עוקף אותה והולך לדלת שעליה שלט שעליו כתוב <span class="bold _idGenCharOverride-2">מדרגות.</span> "אל תיקחו את המעלית. זאת מלכודת מוות," הוא אומר, צוחק, כאילו המילים שלו עצמו משעשעות<span class="no-break"> אותו.</span></p>
			<p class="textindent">קווין נועצת בי מבט זועם כאילו כדי לומר, לאן הבאת<span class="no-break"> אותנו.</span></p>
			<p class="textindent">אני מרחיבה את עיניי ומושכת בכתפיי, מעבירה בדממה את המסר שאין לי מושג למה נכנסנו כאן, אבל שזה לא מה שמכרו לי באתר<span class="no-break"> האינטרנט.</span></p>
			<p class="textindent">למרבה המזל, אנחנו צריכות לעלות רק גרם מדרגות אחד, ואנחנו שוב בחוץ, הולכות אחרי הֶסוּס לאורך שביל ארוך עם דלתות משמאל. למבנה המוטל יש צורת <span class="english">U</span>, עם חצר באמצע. אין בריכה, אין ג'קוזי, רק משטח בטון עם שיחים, הזקוקים לגיזום, וכמה כיסאות חוף מתקפלים<span class="no-break"> מפוזרים.</span></p>
			<p class="textindent">הוא עוצר בחדר מספר 247. הוא פותח את הדלת, ואז גורר את הדברים שלנו<span class="no-break"> פנימה.</span></p>
			<p class="textindent">קווין ואני מחליפות מבט לפני שאנחנו נכנסות<span class="no-break"> אחריו.</span></p>
			<p class="textindent">במבט ראשון, החדר נראה סביר. שתי מיטות זוגיות עם מצעים לבנים ונקיים. אני לא רואה שום כתמים המרמזים על כך שהתרחש כאן רצח. המקום מחניק ויש לו ריח טחוב, כמו הלובי, אבל אולי ככה זה כשאת שוהה על<span class="no-break"> אי.</span></p>
			<p class="textindent">"מכונות לממכר מזון אוטומטי נמצאות למטה." הֶסוּס מצביע לכיוון אחד ואחר כך מניד בראשו ומצביע לכיוון השני. "סליחה, אני מתכוון שהמכונות בכיוון ההוא." הוא משלב את זרועותיו כדי להצביע לשני הכיוונים בו־זמנית. "הקרח בכיוון ההוא. והמשרד נסגר בשש, אבל יש לנו שוטר שכיר שמשגיח על המקום בלילה." הוא מגרד את לחייו המלאות זיפים. "אני חושב שזה<span class="no-break"> הכול</span><span class="no-break">..."</span></p>
			<p class="textindent">"באתר היה כתוב שיש נוף לאוקיינוס," אני<span class="no-break"> אומרת.</span></p>
			<p class="textindent">"כן, נכון." הוא צוחק. "סליחה. הוא מניח את ידו על פיו כדי ללחוש. "אני בהיי כל<span class="no-break"> כך."</span></p>
			<p class="textindent">"מה אתה אומר," קווין ממלמלת<span class="no-break"> בחיוך.</span></p>
			<p class="textindent">"הנוף לאוקיינוס הוא על הגג." הוא מצביע כלפי מעלה, כאילו היינו זקוקות להוראות היכן נמצא הגג. "המדרגות ייקחו אתכן לשם. אם תלכו לפינה הרחוקה שפונה מזרחה, תתכופפו ותביטו בין האאוטריגר לבין בניין הבנק, תראו את<span class="no-break"> האוקיינוס."</span></p>
			<p class="textindent">קווין נוחרת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בכעס.</span></p>
			<p class="textindent">אני משפשפת את המקום הכואב בין עיניי. "נהדר, תודה,<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הֶסוּס."</span></p>
			<p class="textindent">"אה, זה ג'יזס," הוא אומר, הוגה את השם כמו ג'יזס בכבודו ובעצמו, ולא כמו שאני הגיתי את<span class="no-break"> זה,</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">הֶ—סוּס.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה צוחק?" קווין<span class="no-break"> אומרת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מצחקק. "ממש לא,<span class="no-break"> אחותי."</span></p>
			<p class="textindent">"אוקיי, אז אתה... ג'יזס. זה שם אמיתי?" זה הופך במהירות להיות אחד המקומות הכי מעניינים שהייתי בהם, למרות שזה לא<span class="no-break"> קשה.</span></p>
			<p class="textindent">"בסדר." הוא משלב את ידיו יחד. "עוד<span class="no-break"> משהו?"</span></p>
			<p class="textindent">"איפה אפשר לאכול ארוחת ערב?" קווין<span class="no-break"> שואלת.</span></p>
			<p class="textindent">הוא פותח את פיו<span class="no-break"> לענות.</span></p>
			<p class="textindent">"מקום אותנטי," אני קוטעת את דבריו. "איפה המקומיים אוכלים?" הדבר האחרון שאני רוצה, זה ללכת לאיזה מסעדת רשת עם תפריט של עשרה דפים וילדים<span class="no-break"> צורחים.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מהדק את שפתיו<span class="no-break"> "הממ."</span></p>
			<p class="textindent">"ועדיף שזה יהיה על החוף," קווין<span class="no-break"> מוסיפה.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מגרד את זקנו. "אין הרבה מקומיים שבאים לוואייקיקי לאכול. יש כאן בעיקר מקומות<span class="no-break"> לתיירים."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מעקם את פיו ומתאמץ לחשוב בעזרת מעט תאי המוח המתפקדים, שהוא עדיין לא צלה עד<span class="no-break"> הסוף.</span></p>
			<p class="textindent">אני מתאפקת לא לצחוק. הבחור הזה הוא כמו דמות בהיי מסרט מצויר. אני מייד מחבבת<span class="no-break"> אותו.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא אוכל הרבה כאן באזור. כשאני כן אוכל, אני הולך למקום של הנודלס בקאפוני." הוא משפשף את בטנו. "הייתי אוכל משהו<span class="no-break"> עכשיו."</span></p>
			<p class="textindent">"איך קוראים למקום?" קווין<span class="no-break"> שואלת.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מטה את ראשו, כאילו מנסה לתרגם את השאלה שלה. "המקום של<span class="no-break"> הנודלס?"</span></p>
			<p class="textindent">"כמובן," היא<span class="no-break"> ממלמלת.</span></p>
			<p class="textindent">"אנחנו יכולות ללכת לשם ברגל?" אני<span class="no-break"> שואלת.</span></p>
			<p class="textindent">"כן, אז תלכו לשם..." הוא חוזר להצביע. "תפנו ימינה, ואחר כך שמאלה<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"אנחנו נמצא את זה. תודה." אני מתכוונת לחפש את זה בטלפון<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">"ברור," הוא אומר באיטיות בחיוך<span class="no-break"> רשלני.</span></p>
			<p class="textindent">אני מושיטה לו כמה דולרים שהוא דוחף לכיסו. "אני אהיה כאן עד שעת הסגירה, אם תצטרכו<span class="no-break"> משהו."</span></p>
			<p class="textindent">אני הולכת אחריו אל הדלת כדי לסגור אותה מאחוריו, אבל הוא נעצר<span class="no-break"> בחוץ.</span></p>
			<p class="textindent">"היי, לא יהיה אכפת לכן להביא לי קערת נודלס בקר, נכון?" הוא מחזיר לי את כסף הטיפ שלו. "אני אחזיר לכן את שאר הכסף, כשתביאו לי את<span class="no-break"> האוכל."</span></p>
			<p class="textindent">"אני..." אני לוקחת ממנו את הכסף בחזרה. "כן, אני<span class="no-break"> מניחה."</span></p>
			<p class="textindent">"מאהאלו<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-4"><span id="footnote-000-backlink">2</span></span>," הוא אומר, ומרים אגרוף, כשהזרת והאגודל שלו מושטים<span class="no-break"> החוצה.</span></p>
			<p class="textindent">אני סוגרת את הדלת ונועלת<span class="no-break"> אותה.</span></p>
			<p class="textindent">נראה שמצאנו לנו איש קשר שישיג לנו עשב," קווין משליכה את עצמה על המיטה הכי קרוב לחלון. היא שוקעת עמוק באמצע המזרן בזמן שמלתעות מלאות קפיצים בולעות את כל כולה.<span class="no-break"> "</span><span class="no-break">בסדר."</span></p>
			<p class="textindent">שתינו פורצות<span class="no-break"> בצחוק.</span></p>
			<p class="textindent">ידענו שהטיול הזה עומד להיות הרפתקה, אבל לא ציפיתי שדברים ישתבשו כל כך, וכל כך<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מהר.</span></p>
			<p class="textindent"> </p>
			<div class="_idFootnotes">
				
					<p class="footnotes" dir="rtl">קוקטייל.</p>
				
				
					<p class="footnotes" dir="rtl">תודה.</p>
				
			</div>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 33.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
רומנטיקה ספורטיבית רומנטיקה בחופשה גברים מקועקעים גולשים שוברי לבבות
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!