חרטה מתוקה

לווינס ג’נינגס היו שתי אהבות בחיים: מוזיקה ובריסטול מתיוס. כישורי הנגינה שלו הפכו אותו לגיטריסט בלהקת הרוק הכי מצליחה, אך כדי להגשים את חלומו היה עליו לנטוש את בריסטול. הוא מתקשה למצוא סיפוק בחיי התהילה, כאב עמוק ואפל מאיים להחריב את כל הישגיו.

בריסטול מתיוס מצאה ואיבדה אהבה מוקדם יותר מרוב האנשים, אך היא נחושה להמשיך בחיים. כעת, חלומה משכבר הימים להפוך לעורכת דין נמצא בהישג ידה, עד שהבוס שלה מצוות אותה ללקוח חדש, כוכב הרוק המפורסם, וינס ג’נינגס.

האם הפעם הזאת תהיה שונה?

חרטה מתוקה הוא רומן מוזיקלי על הזדמנות שנייה.
שם: חרטה מתוקה
מחבר/ת: ק. ברומברג
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011330055

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

				



		<title>Sweet_regret1-4</title>
		
	
	
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">פתח</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-1"> דבר</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">בריסטול</span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">לפני אחת־עשרה</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> שנים</span></span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">ליבי כמעט יוצא מתוך החזה בזמן שאני בוחנת את הצלליות בחדרי, מנסה להבין מה העיר אותי הרגע<span class="no-break"> משינה.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">טוק. טוק</span><span class="italic _idGenCharOverride-2">.</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> טוק.</span></span></p>
			<p class="textindent">אני כובשת צווחת אימה בזמן שעיניי מתבייתות על הצללית האפלולית שעומדת מחוץ לחלון חדר השינה<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">ברגע שהמוח שלי מגיע למסקנה שאם היה מדובר ברוצח, הוא לא היה מקיש בדלת אלא פשוט פורץ פנימה, הטלפון שלי רוטט על השידה לידי. המסך המואר מציג בפניי רצף הודעות שקיבלתי<span class="no-break"> מווינס.</span></p>
			<p class="textindent">אני קמה מהמיטה בכבדות, אחוזת אימה ועיניי טרוטות. לאחר שאני שולחת מבט בדלת חדר השינה שלי כדי לוודא שהיא סגורה, אני מסיטה את הווילון ופותחת את החלון בשקט רב ככל<span class="no-break"> האפשר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"מה אתה עושה?" אני לוחשת-צועקת לפני שאני פולטת צחוק מתוח ומעיפה מבט נוסף מעבר לכתפי. הוא הסיר את הרשת. אין שום סיכוי שהוא יכול להיכנס לפה. מה אם ההורים שלי ישמעו אותו? מה אם הם ייכנסו לחדר שלי? מה אם— "יצאת מדעתך? אתה יודע לכמה זמן ההורים שלי ירתקו אותי אם הם יראו אותך פה? יש לך מושג איזה עונש הם יתנו<span class="no-break"> לי?"</span></p>
			<p class="textindent">ומצד שני, אני גם מאושרת עד הגג שהוא פה. הריב שלנו מקודם היה מאורע נדיר, ושנאתי את תחושת הבחילה שאחזה בבטני בזמן שפרשתי למיטה מבלי לשמוע<span class="no-break"> ממנו.</span></p>
			<p class="textindent">"עונש?" הוא מגחך, אך הוא לא נשמע כמו הווינסנט שאני מכירה. הוא נשמע מוזר. מיואש. אולי אפילו שיכור. "כאילו שעונשים מזיזים לי." הוא חופן את עורפי ומקרב את שפתיו אל<span class="no-break"> שפתיי.</span></p>
			<p class="textindent">להרף עין הריב שלנו מלפני כן מתפוגג ונעלם, ואני מאבדת את עצמי בכל מה שווינסנט ג'נינגס נהיה עבורי. הניצוץ האפל בחיי המשמימים. החבר הכי טוב שאני יכולה לשתף בהכול. המורד שדוחק בי לחרוג מהגבולות בזמן שהייתי מעדיפה לצבוע בין הקווים — או ממש על הקווים — במידה מדויקת להפליא. האדם שמביט בי ומעורר בי את התחושה שאני<span class="no-break"> יפה.</span></p>
			<p class="textindent">האהבה הראשונה<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">אבל יש משהו נוסף בנשיקה הזאת ובטעם הבירה הקלוש בלשונו, ונדרשות לי מספר שניות כדי לקלוט את<span class="no-break"> זה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">יש פה ייאוש — <span class="italic _idGenCharOverride-2">רעב </span>— בהילות שאני לא מצליחה<span class="no-break"> לעכל.</span></p>
			<p class="textindent">"וינס?" אני שואלת בתום הנשיקה, כשהוא משעין את מצחו אל מצחי, ידו עדיין אוחזת בבסיס עורפי ומרתקת אותי אל גופו. "מה<span class="no-break"> קרה?"</span></p>
			<p class="textindent">הוא מניד בראשו בתנועה רפה, אך פרט לכך נותר קפוא<span class="no-break"> במקומו.</span></p>
			<p class="textindent">הוא התנהג כך בעבר, בפעמים קודמות שבהן מה שקורה בבית שלו... <span class="italic CharOverride-1">פשוט קורה. </span>הוא בא אליי לא מפני שהוא רוצה לדבר אלא מפני שהוא זקוק לחברתי. הוא בא אליי עם לחי נפוחה או שפה שסועה, אך סירב לספק לי הסברים ופשוט ביטל את דאגותיי באמצעות הערות כמו 'היית צריכה לראות את הבחור<span class="no-break"> השני'.</span></p>
			<p class="textindent">אבל הוא אף פעם לא דפק על החלון שלי בשתיים לפנות בוקר. הוא מעולם לא נישק אותי בצורה שעוררה בי את התחושה שזו אולי הנשיקה האחרונה שלנו. הנוכחות שלו מעולם לא כיווצה את גרוני מחרדה, כפי שקורה<span class="no-break"> כרגע.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא יודעת מה לעשות, אז אני מנשקת אותו שוב. נשיקה רכה ואיטית, ועל אף שאין לי מושג, אני מנסה לתת לו את כל מה שהוא צריך אך לא מבקש<span class="no-break"> במילים.</span></p>
			<p class="textindent">"בריסטול," הוא ממלמל כנגד שפתיי לפני שהוא מכריח את עצמו לפסוע<span class="no-break"> לאחור.</span></p>
			<p class="textindent">"מה? מה קרה?" אני מעיפה מבט נוסף בכיוון הדלת. "תספר לי." <span class="italic _idGenCharOverride-2">בבקשה תספר </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">לי הפעם.</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span></span><span class="no-break">"תיכנס."</span></p>
			<p class="textindent">בִּן־רגע הוא בתוך החדר שלי. כשכפות רגליו נוחתות על הרצפה, זה נשמע בראשי כמו עדר פילים ואני בטוחה שההורים שלי יתפרצו לכאן בכל<span class="no-break"> רגע.</span></p>
			<p class="textindent">אבל זה לא מה<span class="no-break"> שקורה.</span></p>
			<p class="textindent">הדלת שלי נותרת איתנה<span class="no-break"> במקומה.</span></p>
			<p class="textindent">זה רק וינס ואני עומדים האחד מול השנייה בחשיכה של חדרי ומחזיקים ידיים. אבל כשהוא משנה תנוחה ואור הלבנה מאיר את פניו, אני יכולה לראות את החבורה על הלחי שלו. אני מבחינה באדמומיות בעיניו, ובפעם הראשונה בחיי אני מקווה שהיא נובעת מהאלכוהול ולא<span class="no-break"> מבכי.</span></p>
			<p class="textindent">בעוד שהנשיקה שלו הותירה בפי טעם של בירה, אני יודעת שזה לא<span class="no-break"> מזה.</span></p>
			<p class="textindent">הבעת פניו חמורת הסבר אומרת לי את מה שאני לא רוצה לדעת, ואת מה שהוא מעולם לא סיפר במהלך שלוש השנים שהיינו<span class="no-break"> יחד.</span></p>
			<p class="textindent">הבית<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">אבא<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">הדברים שקרו<span class="no-break"> שם.</span></p>
			<p class="textindent">אני שוקלת מה לומר בזמן שהוא מתבונן בי בנחישות כנועה שאני לא מבינה... ושאני לא חושבת שאני רוצה<span class="no-break"> להבין.</span></p>
			<p class="textindent">"זה קשור למה שקרה מקודם?" אני שואלת, מנסה להיאחז במשהו שימחק את ההבעה הזאת<span class="no-break"> מפניו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">חיוכו העדין בדומה להנהון ראשו מסמנים את<span class="no-break"> תשובתו.</span></p>
			<p class="textindent">"חשבתי על זה, והבנתי שגרמתי לריב בינינו כי הייתי לחוצה. מה אנשים יחשבו עליי אם הם יגלו שהלכנו עד הסוף? ואז פחדתי שהיחסים בינינו יתחילו להשתנות בגלל שעשינו את זה... ואני פשוט לא רוצה להרוס את זה. אותנו. ו..." הצחקוק העצבני שלי שם קץ לחפירתי האינסופית, שאנחנו יודעים שיכולה להימשך לנצח. אני כורכת את ידי סביב עורפו ומקרבת את שפתיו אל שפתיי. "אני מוכנה, וינס. אני<span class="no-break"> רוצה—"</span></p>
			<p class="textindent">"לא, שוג." הוא מסנן קללה בתגובה לגופי הנדרך. "אלוהים, כן, אני רוצה אותך. איך בכלל היית מסוגלת לחשוב אחרת? אני חושב אך ורק עלייך. לפעמים אני רוצה אותך עד כדי כך שממש כואב לי בגוף. אבל לא ככה. לא<span class="no-break"> עכשיו."</span></p>
			<p class="textindent">"אבל..." הדחייה שלו מפלחת את ליבי ומבלבלת אפילו יותר מהנוכחות שלו פה<span class="no-break"> כרגע.</span></p>
			<p class="textindent">"את לא מבינה? מגיע לך מישהו כל־כך הרבה יותר טוב ממני. שיכול לתת לך כל־כך הרבה יותר ממה שאני יכול לתת לך. יותר<span class="no-break"> מ—"</span></p>
			<p class="textindent">"אל תדבר שטויות." אני תופסת את ראשו בשתי ידיי ומתבוננת לתוך עיניו הירוקות. הן כל־כך בהירות שהן נראות כמעט שקופות. "אני לא צריכה אף אחד חוץ ממך. אתה <span class="italic CharOverride-1">הכול</span><span class="no-break"><span class="italic CharOverride-1"> </span></span><span class="no-break">בשבילי."</span></p>
			<p class="textindent">"אולי לבינתיים, אבל מצפה לך עתיד מזהיר. בסוף שנת הלימודים בטח יבקשו ממך לשאת את נאום הפרידה. ואחר כך תעזבי לקולג'. ואחר כך תיסעי ללמוד בפקולטה למשפטים. זאת<span class="no-break"> אומרת—"</span></p>
			<p class="textindent">"כבר דיברנו על זה. תכננו את זה. אתה תיסע יחד איתי, תופיע במועדונים המקומיים בעיר שבה אלמד ותנסה למשוך אליך תשומת לב. אף אחד לא חשב שנחזיק מעמד חודש, אבל הנה אנחנו. זה לא יהיה קל, אבל אנחנו נצליח להסתדר. כמו<span class="no-break"> תמיד."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מהנהן, אך מסרב לפגוש<span class="no-break"> במבטי.</span></p>
			<p class="textindent">"מה קרה, וינס? מה אתה לא מספר לי?" החרדה שוב צפה אל פני השטח, מטפסת עם טפריה במעלה<span class="no-break"> גרוני.</span></p>
			<p class="textindent">"אני עוזב,<span class="no-break"> שוג."</span></p>
			<p class="textindent">"מה זאת אומרת אתה עוזב? כלומר, לסוף השבוע?" מוחי גועש ממחשבות. "חשבתי שאנחנו אמורים לנסוע ל... לא משנה. אני מבינה. יש לך תוכניות. אבל אתה תחזור ביום ראשון,<span class="no-break"> נכון</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">"לא. אני עוזב. עכשיו. הלילה." הוא נושא את עיניו לפגוש במבטי, וכל האוויר נשאב מהחדר בזמן שפניו נקפצות ברצינות.<span class="no-break"> "לתמיד</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"א-אני לא מבינה." פקעת רגשות חונקת את גרוני ועורי מצטמרר. "אתה לא יכול לעזוב. יש לנו תוכניות." אני מנידה בראשי, כאילו שהפעולה תעזור לי להבין את ההיגיון בדבריו. זה לא מה שקורה. "אבל<span class="no-break"> אתה</span><span class="no-break">—</span><span class="no-break">"</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא מסוגל להמשיך לסבול את זה." ליבי נסדק לשמע קולו<span class="no-break"> השבור.</span></p>
			<p class="textindent">"לסבול את מה?" אני שואלת, אבל יודעת עוד לפני שהוא משיב. את <span class="italic CharOverride-1">אבא</span><span class="italic CharOverride-1"> שלו</span>. הסיבה שבגללה במהלך שלוש השנים שאנחנו יוצאים פגשתי את האיש פעם אחת בלבד, והסיבה שבגללה מותר לי ללכת אליו הביתה רק בזמן שאבא שלו לא<span class="no-break"> בבית.</span></p>
			<p class="textindent">בפיירפילד מכירים את אבא של וינס, דיגאן ג'נינגס, בתור האדם שבדרך כלל עוסק בעניינים שלו. זה שיושב בפורד ברונקו הישנה שלו מחוץ לאצטדיון הפוטבול כדי לצפות מרחוק במשחקים של נבחרת התיכון, ולהצטער שהבן שלו לא מככב על המגרש במקום לנגן בגיטרה יד שנייה שלו. האדם שהיה רוצה בן שיהיה המלך של נשף השכבה, ולא איזה זרוק שלא מעוניין להשתלב בחברה. האדם שמבקר בחנות המשקאות לעיתים תכופות קצת יותר מדי, אבל תמיד מהנהן בעדינות בראשו או מבזיק חיוך חרישי לעבר כל מי שמברך אותו<span class="no-break"> לשלום.</span></p>
			<p class="textindent">אבל אני מכירה אותו בתור האדם שווינס שונא. אני מכירה אותו בתור האדם עם הביקורת הנוקבת והעקיצות המשפילות שנשמעות ברקע בזמן שאנחנו משוחחים בטלפון. אני מכירה אותו בתור האדם האחראי על הסימנים בפניו של וינס, על אף שהוא מעולם לא אישר<span class="no-break"> זאת.</span></p>
			<p class="textindent">"אני פשוט לא מסוגל, בסדר?" הוא בולע רוק בכבדות, קולו רווי רגש מהדמעות שעומדות בעיניו וזולגות על פניו עם כל מצמוץ. "הייתי צריך לעשות את זה ביום שסיימתי ללמוד, להתחפף מפה לכל ה...<span class="no-break"> אבל..."</span></p>
			<p class="textindent">"אבל נשארת<span class="no-break"> בגללי."</span></p>
			<p class="textindent">בגללי הוא סבל את מה שזה לא יהיה שהוא לא מוכן לספר לי. הלב שלי נשבר עוד<span class="no-break"> קצת.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מהנהן בראשו, "את הדבר היחידי שיש לי פה,<span class="no-break"> בריסטול."</span></p>
			<p class="textindent">"אבל זה לא מספיק." קולי נשמע אך<span class="no-break"> בקושי.</span></p>
			<p class="textindent">"לא. זה לא העניין." הוא זוקף את סנטרי ומתבונן לתוך עיניי, בזמן שהדמעה הראשונה זולגת במורד הלחי שלו. הנער הזה... הגבר הזה שאני אוהבת נראה שבור כל־כך, ואני לא יודעת איך לתקן אותו, איך לעזור לו. "את הרבה יותר ממספיק. <span class="italic CharOverride-1">את הכול</span>. אבל אם אישאר, אני לא חושב שאי־פעם אקח את הסיכון ואנסה להיות מה שהוא חושב שאני לא יכול להיות, ושאני יודע שאני כן יכול<span class="no-break"> להיות."</span></p>
			<p class="textindent">"בטח שאתה יכול. אני יודעת שאתה תעשה את זה.<span class="no-break"> אתה—"</span></p>
			<p class="textindent">"ששש." הוא מצמיד אצבע לשפתיי ומניד בראשו, "ואם אני אישאר, את לא תקבלי את ההזדמנויות שאת צריכה לקבל. את תעצרי את עצמך בגללי. את תבחרי בקולג' שתחשבי שאוכל להשתלב בסצנה המוזיקלית שלו, ולא בקולג' הכי טוב<span class="no-break"> בשבילך."</span></p>
			<p class="textindent">"אני מבטיחה לך שלא אעשה את<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">"אני מכיר אותך. אין בך טיפת אנוכיות, ואני לא יכול לעשות לך דבר כזה. אני לא יכול למנוע ממך להפוך לאדם ששנינו יודעים שאת יכולה<span class="no-break"> להיות."</span></p>
			<p class="textindent">"אתה אומר את זה רק כדי שיהיה לך קל יותר לעזוב. אתה<span class="no-break"> רק—"</span></p>
			<p class="textindent">"את צודקת. זה נכון." הוא בולע רוק בכבדות. "אני חייב להאמין בזה." הוא מניח את כפות ידיו על לחיי. מצחו שוב נצמד אל מצחי. "רק ככה אוכל לעשות את זה. זה<span class="no-break"> לטובה."</span></p>
			<p class="textindent">אני חשה במליחות על שפתיי. דמעות מתחילות בשצף לקלוח מעיניי, בזמן שהמוח שלי מנסה לעכל את ההחלטה של<span class="no-break"> וינס.</span></p>
			<p class="textindent">את זה שהוא באמת<span class="no-break"> עוזב.</span></p>
			<p class="textindent">את זה שהוא נוטש אותי מבלי<span class="no-break"> להילחם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">היו לנו תוכניות. כל ימי המחר ונצחי הנצחים.<span class="no-break"> עתיד.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">אני</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> אוהבת</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> אותו.</span></span></p>
			<p class="textindent">אני יכולה להבחין באותן המחשבות המשתקפות בעיניו. באותו הכאב. באותם הייסורים. באותה<span class="no-break"> החרטה.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא יכולה להכריח אותו להתייסר עוד בגלל הנאמנות שלו אליי. אני לא יכולה לכפות עליו לסבול את הגיהינום שהוא עובר בבית רק מפני שאני זקוקה<span class="no-break"> לו.</span></p>
			<p class="textindent">הוא זקוק לכל־כך הרבה יותר מזה. הוא ראוי למשהו כל־כך יותר טוב<span class="no-break"> מזה.</span></p>
			<p class="textindent">אני מצמידה לשפתיו נשיקה רכה להפליא. <span class="italic _idGenCharOverride-2">להת', וינס. </span>איפשהו עמוק בתוכי אני מוצאת את הכוח להעניק לו את מה שהוא צריך, על אף שזה אט־אט הורג אותי<span class="no-break"> מבפנים.</span></p>
			<p class="textindent">"אני מבינה," אני לוחשת וקולי נשבר עם המילים הבאות שבוקעות מפי, "זה<span class="no-break"> לטובה."</span></p>
			<p class="textindent">עיניו לא משות מעיניי, ואז הוא מהנהן בראשו ונסוג לאחור אל<span class="no-break"> החלון.</span></p>
			<p class="textindent">נשיקה<span class="no-break"> נוספת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">כיווץ אצבעותינו השזורות<span class="no-break"> יחדיו.</span></p>
			<p class="textindent">נשימה רועדת של קבלה, על אף שאינני רוצה לקבל<span class="no-break"> דבר.</span></p>
			<p class="textindent">הוא יוצא<span class="no-break"> מהחלון.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">תילחמי</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> בדמעות.</span></span></p>
			<p class="textindent">הוא פונה להביט<span class="no-break"> בי.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">אל תניחי לקולך</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> להישבר.</span></span></p>
			<p class="textindent">"אני אתקשר אלייך," הוא אומר, אבל ברור לי שזה לא<span class="no-break"> יקרה.</span></p>
			<p class="textindent">אם יש דבר אחד שאני יודעת על החבר שלי, זה שמבחינתו זה הכול או כלום. וה<span class="italic _idGenCharOverride-2">הכול </span>שלו נמצא לפניו, בעוד שאני ה<span class="italic _idGenCharOverride-2">כלום </span>שחייב להישאר מאחור. אני הכלום שעלול לגרור אותו אחורה, בזמן שהוא לא יכול אפילו להסתכן בהסבת מבטו<span class="no-break"> לאחור.</span></p>
			<p class="textindent">"אל תתקשר," אני<span class="no-break"> אומרת.</span></p>
			<p class="textindent">הוא נושא אליי את מבטו בחטף. כאב מבליח בעיניו, ורגע לאחר מכן הכאב מתחלף<span class="no-break"> בקבלה.</span></p>
			<p class="textindent">זהו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">זה.</span></p>
			<p class="textindent">הסיפור שלנו תם<span class="no-break"> ונשלם.</span></p>
			<p class="textindent">זו ההזדמנות שלו להסתלק, בעודי נאחזת בכל כוחי ברסיסים השבורים של עצמי... כך שהוא לא יצטרך להתבונן שעה שהם מתנפצים אל<span class="no-break"> הרצפה.</span></p>
			<p class="textindent">הוא נועץ בי את מבטו הנוקב במשך דקה ארוכה. החשיכה מסתירה כל־כך הרבה, ואני לא בטוחה אם אני אסירת תודה על כך, או שמא הייתי מעדיפה לראות<span class="no-break"> אותו.</span></p>
			<p class="textindent">"להתראות,<span class="no-break"> שוג."</span></p>
			<p class="textindent">"להתראות,<span class="no-break"> וינס."</span></p>
			<p class="textindent">"אולי מתישהו נתראה<span class="no-break"> בסביבה."</span></p>
			<p class="textindent">"אולי."</p>
			<p class="textindent">אני מתקשה לשמור על קור רוח. כפות ידיי נקפצות לאגרופים, שיניי ננעצות בשפתי התחתונה והלסת שלי ננעלת<span class="no-break"> בנוקשות.</span></p>
			<p class="textindent">אני מתבוננת בצלליתו הנעלמת לתוך הלילה ... "וינס, רגע!" אבל הוא ממשיך להתרחק ממני<span class="no-break"> ומחיי.</span></p>
			<p class="textindent">"אני כבר מתגעגעת אליך," אני<span class="no-break"> לוחשת.</span></p>
			<p class="textindent">אני מתפרקת לגורמים עוד לפני שאני מספיקה להגיע למיטה. הדמעות קולחות מתוך עיניי בעוצמה, משולחות כל<span class="no-break"> רסן.</span></p>
			<p class="textindent">הוא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עזב.</span></p>
			<p class="textindent">כל כוחותיי הפנימיים נוטשים אותי בייאוש. נחישותי מתפוגגת לכדי שיברון<span class="no-break"> לב.</span></p>
			<p class="textindent">אני אחכה לו. הוא יודע את זה. אני יודעת את זה. אבל אני גם לא יכולה להעביר את שארית חיי<span class="no-break"> בהמתנה.</span></p>
			<p class="textindent">תקווה היא כוח שיכול להזין אדם או לשבור אותו<span class="no-break"> בו־זמנית.</span></p>
			<p class="textindent">הייתי נאחזת בה בכל כוחי אם הייתי חושבת שהיא תועיל לי, אך משום מה אני חושבת שהתקווה כבר<span class="no-break"> אבדה.</span></p>
			<p class="textindent">הוא ראוי להרבה יותר מאשר לשמש כשק החבטות של<span class="no-break"> אביו.</span></p>
			<p class="textindent">"תגשים את כל חלומותיך, וינס. אני יודעת שביום מן הימים הכוכב שלך יאיר את<span class="no-break"> השמיים."</span></p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

סודות מהעבר רומנטיקה מוזיקלית אירוטיקה עכשווית הזדמנות נוספת לאהבה

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!