בגידת המולדת
”בגידת המולדת” הוא מסמך היסטורי מרתק שנכתב בזמן אמת, ומציע שילוב נדיר בין עדות אישית כואבת לניתוח חברתי־פוליטי מעמיק. פרידריך דוד וייל, איש עסקים יהודי־גרמני, מגולל את סיפור חייו בתקופת עליית הנאצים לשלטון – מהפגישה המקרית עם אדולף היטלר באכסניה נידחת, דרך רדיפתו, נידויו, סגירת עסקיו וכליאתו בבוכנוולד, ועד הגירתו לארצות הברית. הספר נכתב בשנת 1939 והוגש לתחרות מטעם אוניברסיטת הרווארד, והוא מעניק מבט נדיר על גרמניה שלפני השבר הגדול.

וייל מצליח לשלב תובנות נוקבות על החברה הגרמנית עם תיאורים אנושיים מרגשים של קשרים שנותקו וניסיונות פיוס נואשים. בגידת המולדת הוא עדות כנה ומטלטלת על תחושת שייכות שנבגדה, על חברות שנבחנת תחת משטר דיקטטורי, ועל כוחו של אדם לשמר חמלה גם מול אכזריות בלתי נתפסת. זהו ספר חובה לכל מי שמתעניין בהיסטוריה, בזיכרון ובמורכבות האנושית בתקופות של משבר.
שם: בגידת המולדת
מחבר/ת: פרידריך דוד וייל
שפה: עברית
תחום: היסטוריה כללית
תת תחום: היסטוריה כללית
מק״ט: 011325484
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit"><span class="CharOverride-9">פרק 1</span></h2>
			<h2 class="chapter">מריה</h2>
			<p class="firstspace">עצרתי במרפסת, הנחתי בזהירות על הרצפה את צמד הדליים שהיו מלאים במי מעיין טריים. הצצתי דרך הווילונות הרקומים, המוסטים חלקית, וראיתי את בתי סופיה בסלון משתעשעת ועושה פרצופים מול הסמובר.</p>
			<p class="text">מהמקום שבו עמדתי יכולתי להתבונן בבבואתה שניבטה מהצד הבוהק של הסמובר. היו לה שיער בלונדיני פרוע וקשת אדומה והיא נראתה מצחיק. כשהתקרבה אל הכלי, התעוותו פניה ולחייה התעגלו והתנפחו.</p>
			<p class="text">בכל פעם שהטילה את ראשה לאחור, פניה של ילדת הסמובר נמתחו מעלה והן נעשו זערוריות יותר ויותר. ואז, מתוך החלק האחורי של ראשה החל לצמוח ראש נוסף. רק הפוך ועם הסנטר כלפי מעלה.</p>
			<p class="text">"שלום, מה שלומך היום?" קראתי את שפתיה כשהיא דיברה אל בבואתה. היא חרצה לשון לעומתה, החליקה אותה מימין לשמאל וחייכה חיוך רחב, צלול ומידבק, שהעלה חיוך גם על שפתי.</p>
			<p class="text">הילדה הקטנה שלי תהיה בקרוב בת עשר! בחיי, איך שהזמן טס, חשבתי לעצמי. היא כבר מדריכה בתנועת הפיונירים<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>1</span></span> בבית הספר, אבל כשנדמה לה שלא מסתכלים, היא אוהבת לעשות פרצופים ולהתנהג כאילו היא בת שש!</p>
			<p class="text">"סופיה, את שוב עושה פרצופים מול הסמובר כמו קוף קטן?" שאל יקוב בעלי שהופיע בפתח הסלון וקלקל את כל המשחק. לא ציפיתי שיתעורר מוקדם כל כך. יקוב עבד יום ולילה כמהנדס הראשי של בית חרושת ענקי לעיבוד עץ. פעם הוא ניסה להסביר לי למה הוא תמיד עייף כל כך ולמה בקושי יש לו זמן לבלות עם סופיה ואיתי. "המדינה הצעירה שלנו זקוקה להרבה חומרי בניין כדי לבנות את המפעלים, את מסילות הברזל ואת בתי התרבות שלה. וזאת האחריות האישית שלי שהמפעל יוכל לספק כמה שיותר עץ עבור כל הקונסטרוקציות הכבירות האלה."</p>
			<p class="text">לרוב כשהיה חוזר הביתה עם עלות השחר, היה נרדם על ספסל העץ שליד הכיריים במטבח, עטוף במעיל גדול וכבד מעור כבש, ידו מתחת לראשו, ואנחנו היינו הולכות על קצות האצבעות ומדברות בלחש. לעתים קרובות ידיו היו קרות כל כך, כואבות ומלאות חתכים ושבבים מהניסור המתמיד של קורות העץ, עד כדי כך שהוא אפילו לא היה מסוגל לחתוך את האוכל שלו כמו שצריך. הייתי צריכה לחתוך עבורו לחתיכות קטנות את תפוחי האדמה, את הבשר ואת הלחם. לפעמים יכולתי לדעת עד כמה הוא כאוב רק מהדרך שבה נשך את שפתיו, אבל אז, משהבחין במבטי המודאג, התעקלו שפתיו לחיוך עדין.</p>
			<p class="text">פתחתי בשקט את הדלת ונכנסתי לאפלולית של ה"סני" - החדר הקטן שלנו בכניסה - והקשבתי לשיחתם בסלון.</p>
			<p class="text">"אני אוהבת לדמיין שהילדה הזאת אמיתית..." מלמלה סופיה אל אביה, רגוזה. ברור שהיא לא אהבה כלל שקוראים לה קוף.</p>
			<p class="text">"את אוהבת לדמיין? אז בואי נעשה קצת כיף ונדמיין ששנינו אמא שלך ונעשה משהו מועיל בבית!" אמר יקוב וצחק.</p>
			<p class="text">"איזה טיפשון אתה, אבא! איך תוכל להעמיד פנים שאתה אמא?" בתי צחקה לשמע הרעיון המגוחך. "הקול שלך שונה, הריח שלך שונה, השיער שלך שונה, ואתה הרבה יותר גבוה ממנה!"</p>
			<p class="text">אבל בעלי כבר התקדם בצעדיו הגדולים לעבר הקיר שמאחורי התנור, שם אחסנו את רוב המעילים, הכובעים והמגפיים. באחת הפינות שמרנו את שיירי העץ מהתנור ואת המטאטאים מעץ הלִבנה, אשר שימשו אותנו כדי לנקות את החצר האחורית. בפינה אחרת החזקנו דליים בגדלים שונים למים ולחלב פרה.</p>
			<p class="text">ואז הוא הרים את אחד מדליי החלב ואמר: "בואי נלך לחלוב את הפרה!"</p>
			<p class="text">הבחנתי בהבעה המבולבלת שנפרשה על פניה של סופיה וחייכתי.</p>
			<p class="text">"מה כיף בלחלוב פרה? ואתה לא יודע שזורקה נותנת רק לאמא לחלוב אותה? היא תנגח בך ותבעט בדלי!"</p>
			<p class="text">הסתקרנתי איך בדיוק בעלי תכנן להוליך שולל את זורקה, פרתנו השחורה-לבנה.</p>
			<p class="text">"את צודקת, סוניה,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>2</span></span> וזה אומר רק דבר אחד - אם אנחנו רוצים חלב, אנחנו מוכרחים להיהפך לאמא שלך!" סיכם יקוב בניצחון, רגע לפני שהחל לשיר בקול גבוה ודקיק כל כך, כמו חוד של מחט: "סוניה ואני משתקפים בסמובר, וכבר הרבה זמן כה חשוך בחוץ..." קרש רצפה אחד חרק, יקוב נענע את סופיה בתנועות ריקוד, בעודו שר את השיר המפורסם "ליד המֵחם של פאני גורדון", שבמקור מככבת בו מאשה במקום סוניה.</p>
			<p class="text">"אמרת שאני נראית כמו קוף? תסתכל על עצמך!" סופיה צווחה בהנאה.</p>
			<p class="text">"הו, חכי עד שתראי משהו."</p>
			<p class="text">חריקות קרש הרצפה פסקו לפתע.</p>
			<p class="text">"אבא, כמעט איבדתי שיווי משקל!"</p>
			<p class="text">"תסתכלי החוצה דרך החלון ואל תסתובבי עד שאגיד לך!" פקד יקוב, וסופיה צחקה.</p>
			<p class="text">ידעתי בדיוק על מה היא מסתכלת - על עץ התפוחים העתיק בגן הקטן שלנו, שהתמלא כולו בניצנים.</p>
			<p class="firstspace">האביב, משום-מה, הגיע תמיד במפתיע. נראה שהחורף היה כאן רק אתמול וכי העצים עדיין עומדים בצינתם. סוסים רתומים לעגלות דהרו ברחוב בנשיפות אוויר קפואות. סופיה ואני בילינו בחורף שעות ארוכות יחד - נצמדנו ללבני התנור וסיפרנו סיפורים זו לזו.</p>
			<p class="text">אך עתה, משוחררים מכל תכריכי הקרח, שצְפו המים במרץ בנחל מול ביתנו. סיסים וסנוניות, ששבו מנדודיהם כשמזג האוויר התחמם, צייצו בקול רם מתחת לגגות. שאפתי עמוקות את ניחוח האוויר המבושם. היה זה יום ראשון, יום החופש של יקוב, ותכננו ללכת ליער שמאחורי ביתנו כדי לאסוף לדלי ניצנים ומיץ לִבנה.</p>
			<p class="text">לעתים היה יקוב נקרא לחזור למפעל בשל תקלה או בעיה, אבל למרבה המזל זה לא קרה, וברגע שחזרנו הביתה מהיער, סיננו את מיץ הלבנה דרך בד לדלי אחר, והורדנו אותו למרתף כדי שיצטנן. בדרך כלל בימי ראשון אחר הצהריים היו אֶחיו של יקוב ובני משפחותיהם באים לבקר אותנו בבית המרחץ המכונה "באניה", והדבר הראשון שעשינו מיד עם הגעתם היה לפנק אותם במיץ הקר והטעים.</p>
			<p class="text">הניצנים לעומת זאת היו שייכים לסופיה. היא נהגה לקחת אותם לבית המרקחת במרכז הכפר שלנו, לשפוך אותם משקית הבד האפורה אל המאזניים לשקילה, ואחר כך - הרוקח-הלא-מחייך-לְעולם היה נותן לה את כספה תמורת הסחורה בלי להביט בה. היא תמיד לקחה את המטבעות בידה וקמצה את אגרופה בחוזקה כדי שלא יאבדו חלילה. כי סופיה תמיד שכחה או איבדה דברים; היא מעולם לא זכרה לחבוש את הכובע לפני שיצאה מבית הספר ותמיד שכחה היכן הניחה את הצעיף. בחורף האחרון איבדה שני זוגות של כפפות צמר. לעתים קרובות נזפתי בה על שהיא כה חולמנית.</p>
			<p class="text">אני זוכרת שפעם אחת שכנה מבית העץ הצהוב שמולנו - אישה שמעולם לא ממש חיבבתי - הגיעה לשער ביתנו והתחילה לצעוק עלי ספק בצחוק בעודי נוזפת בבתי: "עזבי אותה בשקט, מריה! היא תמיד תאבד כל מה שלא קשור אליה! היא בדיוק כמו אנטיפקה!"</p>
			<p class="text">זה היה מביך מאוד, כיוון שהיה רק אדם אחד בעיירה בשם הזה והוא היה משוגע לגמרי - ילד מבוגר בהרבה מסופיה, שהתנהג כמו בן חמש. הוא היה מקפץ אגב הליכה, מטפס על עצים ואפילו מדבר לעצמו תוך כדי שהוא מטלטל את ראשו מצד לצד. הוא היה יושב על הספסל מחוץ לביתו וצופה בילדי השכונה משחקים מחבואים, ואז פתאום היה רץ אליהם ומנסה לתפוס אותם, והם היו נסים לכל עבר בצרחות.</p>
			<p class="text">יקוב סיפר לנו פעם שאנטיפקה לא תמיד היה ככה, שפעם הוא היה ילד נורמלי - לפני המהפכה ומלחמת האזרחים. אלא שאז פרץ הצבא הלבן לבית משפחתו, ואביו, אמו ואחיו הגדול נגררו החוצה, ונורו בחצר ביתם לנגד עיניו של אנטיפקה. הוא היה רק בן שש. הצבא הלבן עשה זאת בלי שום משפט או חקירה.</p>
			<p class="text">"אנטיפקה המסכן..." אמרה סופיה במבט מלא צער. "אבל למה הצבא הלבן ירה במשפחתו? מה הם עשו?"</p>
			<p class="text">"לצערי, סופיה, כשהזמנים חשוכים לא תמיד צריך לעשות איזו טעות כדי להיות מואשם במשהו. מספיק שמישהו יאמר שאת בוגדת או שאת תומכת באידיאולוגיה של האויב..."</p>
			<p class="text">"איזה מזל שאנחנו חיים במדינה קומוניסטית שבה מעשים כאלה לעולם לא יוכלו לקרות שוב!" אמרה בתי בביטחון מלא ונאנחה בקול גדול.</p>
			<p class="text">יקוב ליטף בעדינות את ראשה, והביט למרחק ובעיניו קורטוב של עצב.</p>
			<p class="firstspace">"למה את קוראת לבת שלי אנטיפקה?" שאלתי את שכנתנו במחאה.</p>
			<p class="text">"אנטיפקה! אנטיפקה!" היא המשיכה לצעוק ומרטה את אחרוני עצבי. "זוכרת שרק בשבוע שעבר החזרתי לך מטפחת שהיא השאירה אצל איבנוב בבית?"</p>
			<p class="text">משכתי בכתפי ושלחתי לעברה מבט מזלזל. אחר כך זקפתי גו - כתפיים לאחור וראש מורם - וחזרתי הביתה. אמי לימדה אותי לשמור תמיד על גב זקוף.</p>
			<p class="text">"לפעמים כל מה שאת באמת צריכה לעשות זה לשמור על גב זקוף בלי לתהות מה את נושאת עליו... גם אם מבפנים את על סף דמעות - תמיד תעמידי פנים שהכול בסדר," היא אמרה לי פעם כשהתלוננתי על עמיתה שלי, מורה בבית הספר, לאחר ששוב ניסתה לריב איתי.</p>
			<p class="text">"לְמה את מתכוונת?" מלמלתי, מבולבלת.</p>
			<p class="text">"אני מתכוונת לכך ששמירה על גב זקוף צריכה להיות הגישה שלך לחיים. לא משנה מה - כל עוד את שומרת על גב זקוף - את שורדת ולא נעשית קורבן. השאר כבר יגיע מעצמו..."</p>
			<p class="text">היא לחצה את ידי והביטה בי במבט משונה כמו להדגיש שאמרה משהו חשוב. היא לא אמרה מילה נוספת, אבל תמיד אזכור את תחושת הנוחות והביטחון שמגעה הקל העניק לי.</p>
			<p class="firstspace">אמי היתה רופאה שעבדה בבית חולים במפעל לעיבוד עץ. היא גרה בדירת חדר באכסניה קהילתית ליד המפעל. זה היה בית אבן מיושן דו-קומתי, עם מסדרון ארוך חשוך ודלתות רבות. בכל פעם שסופיה ואני באנו לבקר אותה, ישבנו על מיטתה שהיתה מכוסה בשמיכת צמר אפורה ומעקצצת. היא נהגה לכבד אותנו בקערת כוסמת, מתוך קופסת העץ הקטנה שמחוץ לחלון, ועשינו לעצמנו "מִשתה", כפי שהיא קראה לזה. היא היתה מקריאה לסופיה כל מיני סיפורים מצחיקים שהיא כתבה עלי, וכן מילים מצחיקות שהמצאתי כשהייתי בגילה, מתוך המחברת הכחולה המרופטת שבה תיעדה את שנות ילדותי ושהונחה מולנו על שולחן עם כתבי עת רפואיים.</p>
			<p class="text">בעשותה זאת היתה נשענת קמעה לאחור וצוחקת נוכח הזיכרונות המשמחים מאותם ימים רחוקים. ברגעים כאלה הרגשתי שהיא באמת מאושרת. אבל מיד אחר כך היה מעטה של עצב יורד על פניה.</p>
			<p class="text">"עכשיו הכול שונה, הכול שונה מאוד..." אמרה באחת הפעמים בעודה בוחנת אותנו בהיסוס, כמו מנסה להבין אם להעמיק בקו המחשבה הקודר הזה.</p>
			<p class="text">"את רוצה עוד כוס מים חמים עם דבש?" היא שאלה אז, וסיכמה בכך את הטיול הקטן שלנו בנבכי הזיכרון לפני ששבה להרהוריה. אולי חשבה על בית החולים, על מטופליה, על המאמרים שקראה באותם כתבי עת רפואיים, מי יודע?</p>
			<p class="firstspace">"סופיה!" קולו של יקוב חלחל לתוך זיכרונותי והחזיר אותי להווה.</p>
			<p class="text">"תסתובבי!" אמר לה, וממקום עומדי יכולתי לשמוע אותה קופצת וצווחת בהפתעה. הייתי מוכרחה לראות מה הם מתכננים. התקדמתי בשקט שני צעדים והצצתי לתוך החדר.</p>
			<p class="text">לבוש בז'קט הברזנט שלי, ועם צעיפי האדום הקשור היטב סביב ראשו, נראה שיקוב הצליח באורח פלא לדחוס את עצמו למידותי. הוא קרץ בשובבות לסופיה והתקדם אל החלון. שם שלף מכיסו חיש מהר דף עיתון ישן והחל לנקות ביסודיות את החלון במשיכות קצרות ומיומנות. בדיוק כמוני! זגוגית החלון הבהיקה בתוך רגעים כמו עיניים אנושיות בורקות.</p>
			<p class="text">"אתה עושה את זה מעולה!" אמרתי ולא הצלחתי לכבוש את צחוקי. יקוב וסופיה נשאו אלי מבט מופתע.</p>
			<p class="text">"הו, היש דבר שאני לא יכול לעשות? אני יכול לזרוע שדה שיפון, וכשיצמח לקצור אותו במגל. אני יכול לאפות לחם! אני יכול לחלוב פרה!" חיקה אותי יקוב בטון גבוה ומתנגן בהגזמה.</p>
			<p class="text">"זורקה לעולם לא תיתן לך לחלוב אותה! אפילו לא עם התלבושת הזאת!" הכריזה סופיה בהחלטיות.</p>
			<p class="text">"הו באמת? חכי ותראי!" יקוב פתח את הדלת למרפסת העץ שלנו. התרנגולות, שבמהלך היום הסתובבו בחצר, קרקרו.</p>
			<p class="text">אפילו מאחורי קירות האסם עדיין הצלחתי לשמוע את נשימותיה הכבדות, של זורקה. היא נשמעה תמיד כאילו היא מתאמצת, גם כשלא הבטנו בה.</p>
			<p class="text">סופיה נעלה את הערדליים לרגליה במהירות.</p>
			<p class="text">פעם, כשהיתה קטנה, ביקשה ממנה סבתהּ ללכת לאסוף ביצים. היא רצה לחצר האחורית בלי לנעול ערדליים ודרכה על לשלשת. לעולם לא אשכח איך בכתה כשהלחות הצמיגית הקרירה דבקה בין בהונותיה וצחנת הריח המבחיל הגיעה לאפה. היא נגעלה, אך גם היתה נבוכה. היא לא ידעה אם לרוץ בוכה לסבתהּ, או למהר ולנגב את כף רגלה בדשא. היא בחרה באפשרות השנייה.</p>
			<p class="text">"לא קרה לי אף פעם משהו כזה נורא!" צעקה בעודה מקנחת את כף רגלה בדשא. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא יצאה לחצר יחפה.</p>
			<p class="text">סופיה ואני ראינו איך יקוב מרים חופן חציר, מניח אותו מול זורקה, מלטף את מצחה ואומר בקול שמנסה לחקות את קולי: "זורקה ילדה טובה. זורקה ילדה טובה. זורקה ילדה טובה." הוא עשה זאת כי פעם אמרתי לו ששמתי לב שזורקה נינוחה יותר ומפיקה הרבה יותר חלב כשקוראים בשמה. אחר כך התיישב יקוב על שרפרף נמוך והחל לשיר ברגש שיר מלודי שנהגתי אני לשיר לה: "בחור הולך בשקיעה על יד ביתי..."</p>
			<p class="text">נראה שסופיה התרשמה עמוקות והיתה במעין שכרון חושים משולהב. הפעם היחידה אי-פעם שבה ראיתי אותה מרותקת כך היתה בתיאטרון. כשהמסך עלה וחשף את העולם הנסתר שמאחוריו - באקרובטים שמתעופפים באוויר כמו ציפורים, שרים ורוקדים - היא ישבה מרותקת במהלך כל ההופעה ולא שאלה אף שאלה.</p>
			<p class="text">ההופעה של יקוב אכן השפיעה על זורקה, ועד מהרה נשמעו קילוחים דקיקים ניתזים ומכים בתחתית דלי הפח. יקוב קרץ לנו בתחושת ניצחון.</p>
			<p class="text">סופיה ואני נכנסנו הביתה, וכעבור רבע שעה נעמד יקוב בפתח הדלת בחיוך גדול על פניו, ובידיו סל מלא בצנצנות של חלב חמים. פרצנו במחיאות כפיים נרגשות, והן נענו בקידות מבודחות.</p>
			<p class="text">"ועכשיו, בנות יקרות שלי, לפני ששאר בני המשפחה יגיעו, בואו נלך למרכז ונקנה בייגלה! ואחר כך, בתי היקרה, את ואני נכין את בובת החציר כפי שהבטחתי לך!"</p>
			<p class="text">סופיה ואני חלצנו מעל רגלינו את מגפי הגומי ששימשו אותנו בבית, ומיהרנו לנעול את נעלי העור החינניות שנועדו לאירועים מיוחדים.</p>
			<p class="centerspace">***</p>
			<p class="firstspace">העיירה הקטנה שלנו, קלטניה, השתנתה מאוד בשנים האחרונות. עברנו לכאן לפני חמש-עשרה שנה, בשנת 1925, ומאז נבנו בה הרבה בתים חדשים. רובם נבנו סביב המפעל לעיבוד עץ אשר התרחב במהירות. למעשה, הכול נבנה סביב המפעל - חנות מכולת, בית חולים, בית ספר, סניף דואר, בית קולנוע, תחנת אוטובוס, תחנת רכבת, מגרש חניה, בתי מלאכה ומפעלים.</p>
			<p class="text">"אנשים אוהבים לחיות בלהקות..." התבדח פעם יקוב.</p>
			<p class="text">"למה הבית שלנו רחוק כל כך? כמעט בתוך היער?" שאלה סופיה.</p>
			<p class="text">"כי יש לנו הרבה יותר מקום שם, ורק ככה יכולנו לבנות חדר עבודה משלנו, ובאניה משלנו!"</p>
			<p class="text">יקוב בנה את הבית שלנו במו ידיו ובעזרת אֶחיו, והשער שניצב בחזיתו - אדום כמו צבע המהפכה ועם שני עמודים משני צדיו - היה היפה ביותר בעיירה ומשך את תשומת הלב של עוברי האורח. טבעת מחושלת שמוסמרה לשער השמיעה קול צלול ומהדהד כשמשכו והקישו בה כנגדו, ובישרה על בואם של חבריו של יקוב כשביקשו שיעזור להם לתקן את כלי העבודה שלהם.</p>
			<p class="text">זמן מה הלכנו בלי לדבר, רק הקשבנו לשירת הסנוניות והסתכלנו על הבתים החדשים. בכמה מהם היו החזיתות מעוגלות. הרבה מתושבי קלטניה היו מיומנים מאוד במלאכת עיבוד העץ. הבית הירוק, בצדו השמאלי של השביל, היה בית משפחתו של איוואן קאלושין הנגר. הוא קישט את חזית הבית בציפורים מגולפות במשך כמעט שנתיים.</p>
			<p class="text">הבית בצבע הסחלב בהמשך הרחוב עוּטר בחלונות עץ מגולפים, ובסמלים סובייטיים כגון פיונירים צעירים וכרזות אדומות שהסיסמה "שלום לעולם" התנוססה עליהם לצד תמונתו של ולדימיר לנין. שלט אחר על דלת הבית הכריז: "נקו"ד - קומיסריון הפנים העממי של ברית המועצות".</p>
			<p class="text">"הקומיסריון אחראי לפטור את ארצנו מכל הגורמים האנטי-סובייטיים המנסים לערער את יסודות המדינה שלנו - לגלות קולאקים לשעבר, חברים לשעבר במפלגות אנטי-סובייטיות, קצינים לבנים לשעבר, עובדי מדינה צארית לשעבר, פקידי כנסייה, פגיעה חברתית כלשהי, אנשים ללא מקום עבודה מוגדר או בעלי קשרים עם העולם התחתון," הסביר לי פעם אבא של תלמיד שלי שהגיע לבית הספר ביום הולדתו של סטלין כדי לחלוק איתנו את החדשות האחרונות על הישגי המפלגה, אבל גם כדי לשוחח על כל העבודה הקשה שנעשתה כדי להגן על החברה הקומוניסטית שלנו.</p>
			<p class="text">אפילו בעיירה הקטנה שלנו, מאז 1935, הוגדרו עשרות אנשים כ"אויבי העם" ונלקחו לנקו"ד. אחרים פשוט נעלמו, ועמם גם כמה מבני משפחתם. השמועות אמרו שכולם בידי הנקו"ד.</p>
			<p class="text">התנערתי מהמחשבות האלה והרמתי את ראשי להביט סביב. מולי היה בית חום, שעיטור חלונו היה היפה ביותר בכפר כולו. תחרת עץ לבנה שיוותה לו מראה של כלה. חזיתו המגולפת הזכירה את התצורות שעשה הכפור על החלונות, וביניהם גולפו ציפורים מיתולוגיות.</p>
			<p class="text">"לאחר שסמניץ' סיים לקשט את ביתו, השכנים החלו לבקש ממנו לעזור לקשט בתים נוספים בכפר. לכן אפשר לראות עשרות חלונות נאים בכפר," לחשתי באוזנה של בתי.</p>
			<p class="text">"למה אני לא בן?" שאלה סופיה פתאום, כמעט בדמעות.</p>
			<p class="text">תהיתי מה גרם לה לשאול שאלה מוזרה כל כך.</p>
			<p class="text">"למה שתרצי להיות בן?" שאל יקוב וצחק.</p>
			<p class="text">"כי אז אני אוכל לבנות בית יפה לכולנו, וגם למשפחה שלי, כשתהיה לי אחת!" התשובה של סופיה הצחיקה את שנינו.</p>
			<p class="text">"אל תטעי לחשוב שכל רבי-האומן במלאכת העץ הם גברים," אמר יקוב. "קחי למשל את הבית הזה כאן..." הוא הצביע על בית יפהפה בצבע כחול, מעבר לנחל. "זה הבית של נטליה מאקארובה. רואה את הברבורים ואת החלונות המגולפים? היא עשתה הכול בעצמה."</p>
			<p class="text">הקשר ביניהם היה חזק מאוד ועמוק, עד כי לעתים הרגשתי מדקרות קנאה, כי לי עצמי היו הורים קשוחים ומרוחקים למדי. אבל בשנות ילדותי נראה שגם ההורים של חברַי היו כאלה - מסורים לאידיאלים של המפלגה ולתהליך בניית עתיד מזהיר יותר למדינתנו. הבאת ילד לעולם היתה אף היא חלק מהחובה להעמיד דור עתיד איתן.</p>
			<p class="text">התקרבנו לכיכר הקטנה במרכז הכפר. בחלקה המרוחק עמדו כמה דוכנים: דוכן שמכר סירופים צבעוניים למֵי סודה; דוכן גלידה ודוכן עם ממתקי טופי עטופים בבד שהגן עליהם מהאבק. סוכריות טופי היו הממתק האהוב על סופיה ויקוב. סוכרייה אחת עלתה קופייקה אחת. יקוב ואני החלפנו מבטים, הנהנו בהסכמה לפנק את עצמנו גם בסוכריות מלבד הבייגלה. סופיה חיבקה את שנינו ואמרה: "בטח! באנו לעשות כיף!"</p>
			<p class="text">בדוכן הרביעי היתה אישה שמכרה בייגלה. הם נחו שם מכוסים בשמיכה כדי שיישארו חמימים, כשהמוכרת הסירה מעליהם את הכיסוי בא ועלה בנחירי ריח מגרה של בייגלה חם. שם, מתחת לשמיכה, היתה גם ערימת לחמניות חמות, חומות-זהובות עם פרג עליהן.</p>
			<p class="text">"בתיאבון, ושתחיו עד מאה ועשרים, אתם והילדים שלכם, והילדים של הילדים שלכם," היא בירכה אותנו בחיוך, אבל משהו בחיוכה נראה עצוב ושבור ותשוש.</p>
			<p class="text">"למה את מאחלת לנו חיים ארוכים כל כך?" יקוב עדיין ניסה להתבדח, אבל אני שמעתי בקולו נימה מתוחה.</p>
			<p class="text">"כי אמה של מריה הצילה את הבת שלי, פעמיים. בפעם הראשונה כשהיתה ממש על ערש דווי..." ענתה האישה ברצינות תהומית. "היא שלפה אותה מציפורניו של המוות ואמרה לה, 'תחיי! את מוכרחה לחיות.'"</p>
			<p class="text">"היא בסדר?" שאלתי, המומה מכך שהאישה זיהתה אותי.</p>
			<p class="text">"יש לה שלושה ילדים. אבל אז לקחו את בעלה. הם רצו לקחת גם אותה, לשלוח אותה למחנה נשות הבוגדים באקמולינסק, אבל אמא שלך הלכה אליהם ואמרה שהיא לא תשרוד את הרכבת, והוסיפה שזוהי האחריות של הקהילה שלנו לעבוד על החינוך מחדש שלה... ככה היא הצילה אותה בפעם השנייה," ענתה האישה ואחר כך שקעה בשתיקה ארוכה.</p>
			<p class="text">גם אנחנו שתקנו. לרגע תהיתי אם להמשיך לשאול אותה שאלות, אבל אז היא חזרה לדבר.</p>
			<p class="text">"תודה שקניתם בייגלה, מי ייתן ואתם ובני משפחתכם תזכו לחיים ארוכים..." היא בירכה אותנו שוב, ואני אחזתי בידה של סופיה והובלתי אותה הרחק מהעגלה.</p>
			<p class="text">"מי זה הם? חוליגנים? קולאקים?" שאלה סופיה והביטה בנו במבט שהיו בו סקרנות ובלבול.</p>
			<p class="text">"לא עכשיו, סופיה..." ענינו יקוב ואני פה אחד.</p>
			<p class="text">ריחו הנהדר של הבייגלה הסיח את דעתה משאלתה שנותרה ללא מענה. "אבא, אמא, אפשר לאכול את הבייגלה שלנו עכשיו?"</p>
			<p class="text">"באמצע הרחוב?" שאלתי במחאה. "את יודעת שזה מאוד לא ראוי! רק איכרים אוכלים ברחובות..."</p>
			<p class="text">יקוב מצמץ בחוסר אונים בעיניו קצרות הרואי. "מריה, אולי נאכל שם, על הספסל בכיכר? כיכר היא לא רחוב..."</p>
			<p class="text">"סופיה, רוצי, לכי תמצאי לנו ספסל," אמרתי, והיא מצאה לנו אחד בתוך שניות.</p>
			<p class="text">התיישבנו על הספסל ובצענו את הבייגלה בשקיקה. הספסל עמד מתחת לעץ אֶדֶר ישן.</p>
			<p class="text">"עץ האדר פורח, יקוב. אתה מריח את זה? אתה זוכר שביום שבו נפגשנו לראשונה הלכנו דרך פארק שהיו בו עצי אדר פורחים?" שאלתי. הזיכרונות הצלולים של יקוב האוחז בעדינות בידַי בפעם הראשונה, עוררו בלבי נוסטלגיה בלתי צפויה.</p>
			<p class="text">"כמעט שכחתי את הריח שלהם. העומס בעבודה רק מתגבר, ויש לי מעט מאוד זמן לבנות היקרות שלי," התוודה יקוב בעצב. סופיה ליטפה בעדינות את אצבעותיו.</p>
			<p class="text">"השנה, סוניה, לכבוד יום הולדתך, אקח אותך לבריאנסק לראות את הקרקס. אני הולך להיות בבית מהבוקר עד הלילה, ואנחנו נרקוד ונשחק בתיאטרון עם החברים שלך."</p>
			<p class="text">"אבא, אתה מבטיח לי את זה מדי שנה וזה אף פעם לא קורה," אמרה סופיה בפקפוק.</p>
			<p class="text">"כן, זה מעולם לא קרה. תמיד היה משהו במפעל שדרש את מלוא תשומת לבי. אבל השנה זה יהיה אחרת, את תראי..."</p>
			<p class="text">יקוב כרך סביבנו את זרועותיו. במשך דקות אחדות ישבנו שם, מצטופפים ונצמדים בחוזקה זה אל זה. הוא ליטף בעדינות את שערנו, את כתפינו ואת ידינו, וחשתי את אצבעותיו המיובלות והמחוספסות. שאפתי עמוקות את הריח המוכר של עץ וחמר שנלווה אליו תמיד. זה היה אחד מהרגעים הנדירים שבהם יכולתי לחוש בבירור עד כמה אנחנו אוהבים זה את זה.</p>
			<p class="text">"ממש לא מתחשק לי, אבל הגיע הזמן לחזור הביתה לחתוך עצי הסקה ולחמם את הבאניה." יקוב הרים את מבטו לשמים. עיני השקד שלו נדמו שקועות משנים של עבודה קשה. אהבנו את ימי ראשון, כאשר המשפחה כולה התאספה אצלנו - אֶחיו של יקוב, נשותיהם, וניה הקטן בן השבע ואמי.</p>
			<p class="text">הבטתי בפניו החיוורות של בעלי ובידיו המבוקעות והרגשתי את לבי פועם ברצון עז ללחוש באוזנו כמה אני אוהבת אותו. אבל הוא כבר קם על רגליו, משך את סופיה ואמר, "בואו נלך הביתה להכין בובה!"</p>
			<p class="centerspace">***</p>
			<p class="firstspace">שלפתי את האצבעות מהקמח ושאפתי לקרבי את ריחו המענג של הבצק. כדור הבצק המתוח והרך כבר תפח שעה מתחת למגבת הפשתן. התחלתי לצבוט ממנו חתיכות קטנות, גלגלתי ושיטחתי אותם לעיגול כנגד השולחן, הנחתי במרכז כל עיגול בצק כף מחית תפוחי אדמה עם בצל מטוגן וסגרתי לצורת חצי סהר.</p>
			<p class="text">ראיתי בעיני רוחי את הפרצופים המאושרים של אֶחיו של יקוב, יֵפים ויוסיף, ושל נשותיהם, סבטלנה ופולינה - כולם מתענגים על הלחמניות הטריות סביב שולחן העץ בסיומו של טקס הבאניה השבועי שלנו שהיה המסורת המשפחתית האהובה עלינו ביותר.</p>
			<p class="text">למה יקוב וסופיה שקטים כל כך פתאום? תהיתי. הרי כשהשניים האלה נמצאים יחד, אין רגע דל ללא משחקים או פרצי צחוק רועמים. הצצתי דרך הווילון שהפריד בין המטבח לסלון. הם ישבו ליד השולחן, סופיה קימטה פיסת נייר, הניחה את כדור הנייר במרכז ריבוע הבד וקשרה אותו בחוט. זה אמור להיות ראש הבובה.</p>
			<p class="text">"סוניה, עכשיו את צריכה לכתוב בפתק את כל הדאגות, הפחדים והחרדות שלך. אנחנו נמסור את הפתק לבובה, וכל הדאגות, הפחדים והחרדות שלך כבר לא יהיו שלך יותר," אמר יקוב בעודו כורך את החוט סביב מקל קצר שיהיה החזה והזרועות של הבובה.</p>
			<p class="text">"זה לא הוגן, אבא!" זעקה סופיה במחאה. "היא עוד לא נולדה, ואני, כמו פיה רעה, כבר נתתי לה כל כך הרבה דברים רעים."</p>
			<p class="text">יקוב פסק ממלאכתו והרים את עיניו. "את צודקת, אבל את יודעת מה? את ואני הולכים להטיל עליה כישוף! היא תיקח את הדף עם כל הפחדים והדאגות שלך ותשליך אותו לתוך האש, ואז נפזר את האפר בגינה שלנו, והרוח תישא אותו ותיקח איתה את כל הדברים הרעים שהיו כתובים בו."</p>
			<p class="text">"אבל מה ניתן לה במקום? אנחנו צריכים לתת לה גם דברים טובים!" אמרה סופיה ומחאה כפיים בהתרגשות מעצם הרעיון להפוך לפיה טובה.</p>
			<p class="text">יקוב ליטף בעדינות את תלתליה הזהובים. "נגיד לה: תהיי בריאה, תהיי חכמה, תהיי אדיבה ותהיי טובה. בדיוק כמו חברתך סופיה. הברכה הזאת היא המשאלה והמתנה שלנו עבורך."</p>
			<p class="text">"וואו! זה סיפור אחר לגמרי!" היא אמרה בהתלהבות ואז שרקה בניסיון לחקות את שריקתו של אביה.</p>
			<p class="centerspace">***</p>
			<p class="firstspace">האחים של יקוב ובני משפחותיהם תמיד הגיעו אלינו בבת אחת משום-מה, והבית כולו נמלא באחת בקולות רמים, בידיים מנופפות ובתנועות נמרצות.</p>
			<p class="text">סופיה מיהרה לצאת מחדרה ובעיניים נוצצות קפצה על סבטלנה, אשתו הצעירה, הבלונדינית והיפה של יוסיף. סבטלנה היתה מיוחדת ולא דמתה לשום אדם שפגשתי מִיָמַי, וללא כל ספק היתה גם האישה שהתלבשה הכי יפה. היא נהגה להתהדר בשמלות נשיות רומנטיות, והיתה האישה היחידה שהכרתי שחבשה כובעים רחבי שוליים.</p>
			<p class="text">היא סיימה את לימודיה כזמרת בקונסרבטוריון של לנינגרד. היא הופיעה בברלין, בפראג, בוורשה ובבודפשט, והיתה אמורה להישאר באופרה של מוסקבה, אבל אז הזמינו אותה לשיר שירים קומוניסטיים איטלקיים בכנס של המפלגה הקומוניסטית, ושם היא פגשה את יוסיף שלנו.</p>
			<p class="text">הוא היה ציר של אזור בריאנסק בוועדה הקומוניסטית. הם התאהבו מיד, וסבטלנה ביקשה להישלח לקלטניה הקטנה שלנו. המפלגה הורתה לה להקים את מקהלת העיר ולעמוד בראשה, וכך היא עשתה. כל בוקר שלה, ללא יוצא מן הכלל, נפתח בשעתיים של שירה ונגינה בפסנתר.</p>
			<p class="text">"אני בדיוק כמוך," היא אמרה פעם לאמי. "אני תמיד עובדת, אפילו בימי ראשון וימי חג..."</p>
			<p class="text">לפעמים היתה שרה רק לנו. סוניה ואני הערצנו את הדואט האחרון של ורדי מתוך "לה טרוויאטה", שבו הגיבורה, ויולט, מתה מאהבה ומחולי. המאהב שלה, זה שנטש אותה, חוזר. הוא מבין שהוא לא יכול להמשיך לחיות בלעדיה, ומצטער צער עמוק על מעשיו. ויולטה מתה בזרועותיו, שלווה ומחייכת.</p>
			<p class="text">"סונקה, תופעת טבע שכמוך! מפלצת! דחלילה!" סבטלנה תמיד כינתה את סופיה בשמות חיבה מפוקפקים, שהיו מעין בדיחה פרטית שהן חלקו ביניהן, וסופיה היתה פורצת בצחוק רם.</p>
			<p class="text">"סונקה! התגעגעתי אלייך כל כך! לא ראיתי אותך שבועיים שלמים! ומה איתך? את התגעגעת אלי?"</p>
			<p class="text">"מאוד," לחשה סופיה ברגשנות.</p>
			<p class="text">"סונקה, את כזאת משעממת! מה זה 'מאוד'? זאת מילה משעממת של מבוגרים! ילד צריך להגיד - התגעגעתי אלייך נורא! או התגעגעתי בטירוף! ככה צריך לדבר ילד שמכבד את עצמו!"</p>
			<p class="text">"סבטלנה, אל תקלקלי את הילדה," אמא שלי התערבה והעמידה פנים חמורות סבר.</p>
			<p class="text">"לא תאמינו כמה שטויות האישה הזאת יכולה לייצר בפחות מדקה, ואני צריך לחיות עם זה על בסיס יומי!" אמר יוסיף והחווה בראשו כמו בייאוש.</p>
			<p class="text">"אוי, מסכן, החיים שלך כל כך קשים!" היא ענתה בסרקזם ולפתה אותו בלהט לקול צחוקם של שאר בני המשפחה.</p>
			<p class="text">יוסיף ויפים פשטו את מעילי העבודה האפורים הכהים עם הטלאים במרפקים. לכל העובדים במפעל היו אותם המעילים. גם ליקוב.</p>
			<p class="text">"ההוריקן הגיע. הבצק כבר מוכן. את יכולה לנוח או להצטרף לאחרים, אני אעשה את השאר," אמרה אמי, נישקה אותי על הלחי ונכנסה למטבח. ידיה עיצבו את הבצק במיומנות ובמומחיות, ועד מהרה, בזה אחר זה, הופיעו על השולחן כיסוני פירושקי, מוכנים לאפייה.</p>
			<p class="text">"כולנו נתפוצץ מרוב זלילה," קרא יוסיף בחיוך גדול על פניו כשעבר ליד השולחן עם הפירושקי.</p>
			<p class="text">שלושת האחים היו קרובים זה לזה ובעלי דעות דומות, אם כי ליפים היתה נטייה להסתבך בצרות הרבה יותר מאֶחיו, בעיקר כשהיה במפעל, בקרב חבריו ועמיתיו לעבודה. הוא היה מספר בדיחות בעייתיות וננזף בגללן. יפים שיתף אותנו במעשה הקונדס האחרון שלו, ששוב סיבך אותו בצרות במפעל.</p>
			<p class="text">"אתמול פיקחתי על הצבת דיוקנאות המנהיגים באולם ההרצאות. אחד העובדים הצביע על דיוקנו של סטלין ושאל אותי מה לעשות בו, עניתי: 'צריך לתלות אותו.' ואז העובד שאל על הדיוקן של מולוטוב: 'ומה איתו?' ועניתי, 'גם אותו צריך לתלות...'"</p>
			<p class="text">פניה של אמי החווירו לשמע הסיפור.</p>
			<p class="text">"אתה חושב שזאת היתה ההזדמנות הנאותה לספר בדיחות מהסוג הזה?" שאלה אותו אמא, וכל מי שהיה בחדר - אשתו של יפים פולינה, סבטלנה, יוסיף ואני - קפא במקום. המתח בחלל הקטן היה מוחשי.</p>
			<p class="text">"ומה קרה? זה שוב סיבך אותך עם הממונים עליך?" שאלה פולינה מקץ רגע של שקט צונן.</p>
			<p class="text">פולינה, צעירה יפהפייה בעלת שיער שחור מבריק וריסים ארוכים יפהפיים שמִסגרו את עיניה הכחולות הבורקות, היתה מתוקה להפליא אך תמימה למדי.</p>
			<p class="text">"זמן קצר לאחר מכן, כצפוי, מישהו הודיע לפוליטרוּק..." יוסיף המשיך את סיפורו של אחיו. "וקרא לו להיכנס למשרדו לשיחה."</p>
			<p class="text">"מה הוא רצה ממך?" לחשה פולינה, בקול חנוק, והפנתה את השאלה לבעלה הבדחן קל הדעת.</p>
			<p class="text">"הוא רצה לדעת אם זה נכון שהוריתי לתלות את מנהיגי המפלגה שלנו," השיב יפים במבט זחוח. "ועניתי - ברור שלא! אלה שטויות. אני בולשביק אדוק מאז 1920 ואני עובד חרוץ!"</p>
			<p class="text">"יפים, אתה יודע שפאשה רשטניקוב, מתחנת הרכבת, נעלם לפני חודש?" שאלה אמי. "שמעתי מאחד המטופלים שלי בבית החולים שיום קודם לכן הוא סיפר כמה בדיחות מטופשות על החבר סטלין."</p>
			<p class="text">"נו, באמת, אנה אנטונובנה? את חושבת שלחבר סטלין אין משהו יותר טוב לעשות מאשר לאסוף בדיחות על עצמו?" שאל יפים בביטחון מלא.</p>
			<p class="text">דממה מחרישת אוזניים ירדה על החדר.</p>
			<p class="text">"מה קרה אז?" שאלתי, קצרת רוח.</p>
			<p class="text">"שום דבר! שום דבר לא קרה. כולכם יכולים להירגע. הוא אמר לי שאני יכול ללכת ושאני צריך לסתום את הפה שלי. לי! לקומוניסט ובולשביק גאה מאז 1920!" אמר יפים בזעם, ורטט עבר בכתפיו לפני שיצא מהחדר והלך לעזור ליקוב עם עצי ההסקה של הבאניה.</p>
			<p class="text">אמי התיישבה בלאות על יד השולחן. הקמטים בפניה העמיקו באחת.</p>
			<p class="text">"הוא עוד ימיט עלינו אסון..." היא לחשה, ואז שינתה בפתאומיות את הנושא.</p>
			<p class="text">"הבאת את ריבת הפטל מהמרתף, פולינה?" שאלה בקול רועד, עדיין מוטרדת מהבדיחה קלת הדעת האחרונה של יפים בעבודה. "ואפשר להביא גם את הנרות שעל המדפים בכניסה. סופיה, את תביאי את המפה. הגיע הזמן לערוך את השולחן! אתם לא מריחים? העצים האחרונים להסקה כבר עולים באש."</p>
			<p class="text">ריח בעירה של עצי תפוח התפשט בחצר האחורית ומילא את החדר באנרגיה חמה. כל הגברים ובהם וניה הקטן, בנם של יוסיף וסבטלנה, היו הראשונים שהולכים לרחוץ. האבנים הלוהטות הפיצו בשלב זה חום חזק כל כך, שהיה כמעט בלתי אפשרי להישאר על ידן.</p>
			<p class="text">במבואת הבאניה שלנו היה שולחן עץ ארוך עם ספסלים משני צדיו. בגדי הגברים נערמו בקצה אחד מהם. אחרי הרחצה בבאניה התעטפו כולם בחלוקי הרחצה הנקיים שהבאתי ונשכבו במבואה על הספסלים.</p>
			<p class="text">האור שנכנס דרך החלון הזעיר לא הספיק בחורף או בימים מעוננים, אז תמיד הדלקתי נרות בתוך שני פמוטים ישנים. הלהבות הטילו צללים ורקדו ריקוד קסום על בולי העץ העגולים. החדר כולו נהפך לתמונה מתוך אגדה. לא יכולתי שלא להתפעל מהריקוד המרהיב של הצללים.</p>
			<p class="text">פולינה, שכבר היתה לידי, פרשה את מפת הפשתן הלבנה הישנה אך המעומלנת, ואז עצרה להתפעל מהתמונה עוצרת הנשימה הזאת. עמדנו שם מרותקות והנחנו לחושינו להשתהות אל נוכח היופי בר-החלוף.</p>
			<p class="text">"נראה שהיום הם במצב רוח מרומם במיוחד," אמרה והחוותה בראשה לעבר דלת חדר האדים. רחש המים הנשפכים ממצקת על האבנים הלוהטות, קולות החבטה בצרור הזרדים לעידוד זרימת הדם, פרצי הצחוק המתגלגל - כל אלה התמזגו זה בזה.</p>
			<p class="text">"שמעת את החדשות האחרונות? המפעל הצליח להשלים את עיבוד העץ בשלוש שנים במקום בחמש. הכול בזכות קו המסוע החדש שהשלושה האלה המציאו ויישמו!" בישרה פולינה בהתלהבות.</p>
			<p class="text">"הו, באמת? יקוב לא אמר על זה מילה."</p>
			<p class="text">"גם יפים לא..." אמרה פולינה בחיוך עדין, ועיניה הכחולות, העמוקות והיפות, זהרו. "הם צנועים מכדי להתגאות בהישגיהם. השכן סיפר לי."</p>
			<p class="text">"נחגוג את זה אחר כך, אחרי הרחצה. אני מאמינה שעדיין יש לי במרתף בקבוק של תמצית שזיפים שטרם פתחנו."</p>
			<p class="text">"תמצית שזיפים במקום תה הטיליה הרגיל בוודאי תשמח אותם," ענתה פולינה בעליצות.</p>
			<p class="text">אמי וסבטלנה נכנסו למבואת הבאניה, נושאות צלחות פירושקי ומגבות נקיות. חייכתי כשהבחנתי בסופיה מאחוריהן, מתאמצת לאזן את מגדל כוסות התה בידיה. מיהרתי לסגור את הדלת מאחוריהן כדי לשמור על החום בפנים.</p>
			<p class="text">דלת חדר האדים נפתחה, ידו של יפים נשלחה החוצה וביקשה מגבות. כעבור דקה יצאו שלושתם עטופים במגבות ובענני אדים והסתערו עלינו בחיבוקים וצחוקים.</p>
			<p class="text">"הקיטור מעולה היום," אמר יקוב, ואֶחיו הנהנו בהסכמה. לאחר מכן פצחו בריקוד קטן ומטופש שהצחיק את כולנו. החלפנו מבטים אוהבים. בכל פעם שאנשים אמרו שאנחנו "משפחה טובה", חשבתי על רגעים כגון אלה.</p>
			<p class="text">הקרבה שלהם, היכולת שלהם להבין זה את זה בלי לומר מילה, הביטחון העצמי שלהם - תמיד היו הנכס האיתן ביותר של משפחתנו, העוגן והמגדלור שלנו.</p>
			<p class="text">"עכשיו תורך!" יקוב נישק את סופיה על לחייה ושלח אותה לחדר האדים.</p>
			<p class="text">"אבא! אל תיקח רק מפירושקי תפוחי האדמה. תאכל גם מהאחרים, אני אדע אם לא," קראה סופיה והתרתה בו באצבעה. יקוב הגיב לדבריה בפרצוף מתנצל.</p>
			<p class="text">כולם שוב צחקו. פולינה מזגה את התה המהביל לשלוש כוסות, כדי שהגברים ישתו בזמן שהם מחכים לנו. פתחתי את הדלת ונתתי לאמי, לסופיה, לסבטלנה ולפולינה להיבלע בין האדים הריחניים. עיני חזרו אל פניו הנינוחות של יקוב ומבטינו הצטלבו לרגע ארוך. שפתיו התעקלו לחיוך ולבי הלם, מוצף בהכרת תודה.</p>
			<p class="centerspace">***</p>
			<p class="firstspace">"אמא! אמא!" צרחת האימה המפלחת של סופיה חלחלה אל הבאניה דרך הנקישות והתזות המים. ידי נרעדה ובטעות שפכתי את המים הרותחים על רגלי במקום על האבנים. הכאב היה מיידי, חד וצורב. מיהרתי אל הדלת. הרוח הקרה שטפה את עורי, חדרה לתוכי והביסה את חום גופי. התכווצתי ביללה.</p>
			<p class="text">חשבתי שאני צורחת את נשמתי. פי נותר פעור לרווחה, כמו דג שנשלף מתוך המים, אבל אפילו יפחה קטנה לא יצאה ממני. האימה הקפיאה אותי.</p>
			<p class="text">הרוח כיבתה את הנרות, והצרחה המתמשכת של סופיה צלצלה דרך האפלולית של חדר האדים והדהדה בעור התוף שלי. הדבר הראשון שראיתי כשיצאתי מחדר האדים הוא את סבטלנה, מתפתלת על הרצפה, גופה מתעוות ומפרכס. גם אמי רצה החוצה מחדר האדים, ונפלה על ברכיה כשראתה את סבטלנה על הרצפה כאילו נורתה.</p>
			<p class="text">"אוי אלוהים! אוי אלוהים! לא!" צרחה פולינה במלוא גרון. היא עמדה באמצע החדר ופניה הביעו זעזוע עמוק.</p>
			<p class="text">"אה!" צרחה סבטלנה באימה. "הצילו! שמישהו בבקשה יעזור לנו!"</p>
			<p class="text">תחושת פחד עמוקה הציפה אותי כשחלחלה אלי ההבנה לגבי מה שהתרחש. הרגשתי כאילו להב סכין משונן מבתר את עמוד השדרה שלי.</p>
			<p class="text">"לא. לא. זה לא יכול לקרות..." מלמלתי לעצמי. אחרי רגע הבחנתי בחלוקי הרחצה הלבנים והנקיים שעדיין נערמו בקצה הספסל, לא משומשים, כמו התה שעדיין היה חם והפירושקי שהיו על השולחן. אף אחד מהגברים לא היה בחדר. כולם נעלמו. וכל אחת מאיתנו הנשים ידעה מיד בלבה - הם נלקחו. הרגליים שלי קרסו. התמוטטתי על הרצפה.</p>
			<p class="text">ואז שמעתי את קולה של אמי. "מריה, מריה..." עיניה האדומות ננעצו בי. "אנחנו חייבות לצאת מכאן. אנחנו מוכרחות להסתתר, למצוא מחסה, עד שנבין מה הצעד הבא שלנו."</p>
			<p class="text">"לאן נלך?"</p>
			<p class="text">"אני יודעת לאן. תעזרי להן להתכונן! אל תיקחי איתך כלום!" מבטה נצרב בי.</p>
			<p class="text">עצמתי את עיני ועצרתי את נשימתי בניסיון נואש להאט את פעימות לבי ולהתעשת. שנייה אחת. שתי שניות. שלוש שניות. ארבע. חמש. פקחתי את עיני ולא ראיתי את סופיה, אם כי זה עתה שמעתי אותה צורחת.</p>
			<p class="text">"סופיה! סופיה!" צעקתי.</p>
			<p class="text">הסתכלתי סביב, מבועתת. אמי הצביעה אל מתחת לספסל. נפלתי על ברכי ופשטתי את ידַי כדי למשוך אלי את בתי הרועדת. "סופיה, אנחנו מוכרחות ללכת עכשיו!" הרעמתי עליה בקולי והחזקתי אותה חזק. החיבוק שלה היה הנחמה היחידה שיכולתי למצוא ברגע זה של כאוס ואימה צרופה.</p>
			<p class="text">"איפה אבא? לאן נעלמו כולם? למה דודה סבטה אמרה שכולם נלקחו?" הצטעקה.</p>
			<p class="text">"סופיה, אני אסביר הכול אחר כך. אבל אל דאגה, יהיו היכן שיהיו, אנחנו נמצא אותם! אני מבטיחה לך... נחפש אותם ולא נפסיק לחפש עד שהציפורניים שלנו יהיו מטונפות מרוב לכלוך מכל הסלעים שנדחוף הצדה כדי לבדוק אם הם מתחתם."</p>
			<p class="text">"בסדר, אמא," היא לחשה וכרכה את זרועותיה סביבי.</p>
			<p class="firstspace">אני לא זוכרת שהתלבשנו ועזרנו לאחרות, אבל אני כן זוכרת את תחושת השמחה וההקלה שחשנו כולנו כשראינו לפתע פתאום את וניה הקטן צץ בפתח הבאניה. אביו שלח אותו להביא את הטבק שלו מהבית, ולכן הוא לא היה שם כשכל הגברים נעלמו.</p>
			<p class="text">כשהגיע זמננו לעזוב את הבאניה, סופיה חמקה מבין זרועותי ורצה קדימה.</p>
			<p class="text">"סופיה!" צרחתי בבהלה וידי התרוממה אל פי, אבל מקץ כמה רגעים ארוכים ומייסרים היא חזרה - חיוך ניצחון קטן על פניה. היא החזיקה קרוב אל לבה את בובת הקש שהכינה עם יקוב.</p>
			<p class="text">לאמי היה מפתח לחדר אחסון ישן בבית החולים, ובחסות החשיכה נכנסנו אליו בשקט. בנסיבות אחרות כבר היו סופיה ויקוב משחקים ב"ציד רוחות רפאים" בחלל הקטן הזה, זורקים כריות זה על זה, פורשים מזרנים על הרצפה והופכים מיטות וארונות.</p>
			<p class="text">"אל תבכו," אמרה אמי לסבטלנה, לפולינה ולי. "דמעות במצב כזה הן חסרות תועלת, ואף אחת מאיתנו לא יכולה להרשות זאת לעצמה, עלינו לטפל בסופיה ובווניה!"</p>
			<p class="text">היא נעלה אותנו בחדר ההוא ועזבה כדי לנסות לאסוף קצת מידע על היעלמותם של הגברים. חשתי כי הזמן עמד מלכת. איני יודעת כמה זמן שהינוּ בחדר האחסון הקטן. התחושה היתה שזה נמשך נצח.</p>
			<p class="text">"אמא, מה קורה? המשטרה עצרה את אבא?" שאלה סופיה והצמידה את אגרופה אל גבי.</p>
			<p class="text">"אני לא יודעת, סוניה, ואני מקווה שבקרוב נדע יותר," לחשתי בעודי מחבקת אותה חזק בניסיון לנחם אותה ולהעניק לה כוח.</p>
			<p class="firstspace">החדשות שאמי מסרה לנו מאוחר יותר לא שפכו אור על המצב. "איש לא יודע איפה הם. הם מעולם לא נכנסו לתחנת המשטרה. אין תיעוד של המעצר. הם נעלמו. ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כרגע."</p>
			<p class="text">"הם יחזרו?" שאלה פולינה ביבבה חרישית.</p>
			<p class="text">אמי נעמדה במקום לרגע ובהתה בכולנו.</p>
			<p class="text">"אני מצטערת, פולינה. אף אחד לא יודע היכן הם נמצאים, אבל עלינו להאמין ולקוות לטוב." המילים של אמי חתכו אותי כמו סכין, אבל לא צרחתי. הייתי מוכרחה להישאר ממוקדת בהישרדותה של משפחתי.</p>
			<p class="text">סרגיי, ידידה של אמי, שעבד כנהג בבית החולים, הסכים לעזור לנו. הוא הביא את המשאית שלו לבית החולים והורה לכולנו להיכנס פנימה. "תשכבו, ובשום פנים ואופן אל תשמיעו קול, במיוחד לא כשהמשאית עוצרת," אמר בטון צופן סוד והפחיד אותי עד מוות, ואז הוא השליך עלינו יריעת אברזין. המשאית שָׁעטה אל עבר עתידנו הלא נודע. האם אי-פעם נחזור הביתה? תהיתי.</p>
			<p class="text">כעבור שלוש שעות הרגשתי זרם חם מתחת לירכי. סופיה, התינוקת שלי, לא השתינה על עצמה מאז גיל שנתיים. יריעת האברזין הסריחה וסופיה הצמידה בחוזקה את גופה הרועד אל חזי עד שכמעט נותרתי חסרת נשימה. כרכתי את זרועותי סביבה, בניסיון להרגיע אותה ולשמור על חום גופה.</p>
			<p class="text">לעולם לא אשכח את היום האומלל ההוא, יום שבו נהפכו חיי ללילה אחד ארוך וארור. לעולם.</p>
			
			
				
					<p class="footnote" dir="rtl">1	תנועת הפיונירים היא תנועת נוער לילדים שמפעילה המפלגה הקומוניסטית.</p>
					<p class="footnote" dir="rtl">2	ברוסית סוניה הוא שם חיבה של סופיה.</p>
				
			
		</div>
	

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 32.00 ₪ מחיר רגיל 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
הגירה המאה ה-20 היסטוריה מלחמת העולם השנייה נאציזם גרמניה דיקטטורה
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!