שם פרפרים עפים

סיפורם של בני משפחת אגיד, המתמודדים עם אובדן כואב ועם משבר כלכלי שמאיים לפרק את עולמם. דווינה היא אחות לשעבר שנפצעה קשה במלחמה, חיה בבקתה מבודדת ליד הנהר, ומוכרת בעיירה כ”מכשפת הנהר”. למרות מראה המצולק, היא אהובה בזכות יכולתה לרפא ולתמוך בקהילה. כאשר המשפחה נאלצת למכור את האחוזה ולעזוב, מתעורר קונפליקט טעון בין דווינה למארי, נכדתו של הקולונל שהעניק לדווינה את ביתה.

הספר כתוב בגוף ראשון מנקודות מבט שונות, ומציע תמונה רחבה ומורכבת של מערכות יחסים, רגשות ואמיתות אנושיות. זהו סיפור על כאב, חמלה, תקווה והקשרים הבלתי צפויים שנרקמים ברגעים של משבר. סוזן רדפרן מצליחה לגעת בלב הקוראים דרך דמויות עמוקות ועלילה עשירה, המשלבת ריאליזם עם ניחוח של קסם.
שם: שם פרפרים עפים
מחבר/ת: סוזן רדפרן
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011325465

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit">פתח דבר</h2>
			<h3 class="above">25 במרס, 2002</h3>
			<p class="firstspace">דָווינָה היקרה מאוד,</p>
			<p class="first">שמעתי זה עתה מד"ר הולמבֶּרג שההשתלות האחרונות היו מוצלחות ובקרוב תהיי חזקה מספיק לשוב הביתה. הכנתי כבר צנצנת של קרם קלנדולה, והקולונל יביא לך אותה כשתגיעי לבית החולים במנצ'סטר.</p>
			<p class="text">מה לא הייתי נותנת בשביל להיות לצדך או להחליף את הגוף הזקן והבלוי הזה בגופך הצעיר ולהרחיק ממך את הכאב. במקום זאת, מכיוון שאני כל כך מעשית, אתן לך את מה שאני יכולה לתת ביחד עם מה שיש לך כבר... את לבי.</p>
			<p class="text">ברגעים שנותרו לי, הגיע הזמן להסביר את האמת על האופן שבו נהפכנו למשפחה. מה שתבחרי לעשות בזה תלוי רק בך.</p>
			<p class="text">לפעמים אני תוהה עד כמה את זוכרת. היית בת שש כשנפגשנו, בגיל של הבת שלך, רוז. יש אנשים שזוכרים דברים שקרו להם בגיל שנתיים, ואת היית תמיד מפותחת לגילך, אז אני מתארת לעצמי שאת מכירה חלק מהסיפור. אבל נקודת מבט של ילדים היא גם קצרת ראות, העולם נראה מבעד לפריזמה של פרטים שיוצרים את הפקעת הרכה של חייהם. את במיוחד היית כזאת. היית אמנית כמו אמך, תמיד סקרנית מאוד וערנית, קולטת דפוסים ואדוות, מבחינה בצלקות בפרחים ובעורקים ובאבנים, מהירה לזהות צורת פנים בענן.</p>
			<p class="text">לא מפתיע שהפעם הראשונה שראיתי אותך היתה רק הבלחה של צבע. כחול. תכלת. תמיד שאלת אותי למה זה הצבע החביב עלי ביותר. חשבת שזה בגלל האופן שבו הוא מתגלגל על הלשון כמו פה מלא בגולות. הסיבה האמיתית היא שהצבע הזה היה נוכח ברגע שמצאתי אותך, מעיל הצמר שלך היה כל כך בהיר, עד שהוא נראה לא טבעי על הרקע הירוק הביצתי של הגדה. גם אמא שלך היתה שם. גבוהה ודקיקה עם מסך של שיער שחור. גם היא לא היתה שייכת לשממה. שכבתן על גדת הנהר, מסתתרות בעשב, מביטות ברוח שעל פני המים או שאולי התבוננתן בדגיגים שהתרוצצו בין הצללים. אמך מילאה דלי במים. היא הרימה את מבטה, ראתה את הסירה, אחזה בידך ואת ברחת, והמעיל הכחול שלך הציץ בין העצים.</p>
			<p class="text">המבט המהיר ההוא חולף לעתים קרובות במוחי, המקריות שבה פניתי בעיקול בדיוק ברגע שאת ואמא שלך שאבתן מים. אם כי כשאני חושבת על כך, אני בטוחה שלא היתה כאן שום מקריות אלא השגחה, יד אלוהים שהתערבה במהלך הגורל. אחרת איך את מסבירה את מה שקרה אחר כך, את הגורלות שלנו שנשזרו זה בזה?</p>
			<p class="text">אף על פי שראיתי אותך פחות משנייה, ידעתי מיד מי את. הייתי צריכה להיות אישה שחיה במערה בשביל לא לדעת. אביך הופיע בחדשות מזה חודשים, התחנן בפני הציבור שיעזרו לו למצוא את אשתו ואת בתו הנעדרות.</p>
			<p class="text">את זוכרת את זה? את שמך האמיתי, רֵבֶּקָה ג'קלין דוּפּרי? או את שמה של אמך, וָלֶנטינָה? את זוכרת שנולדת למשפחה עשירה, או שאביך, סטנלי דופרי, היה... הוא... אחד האנשים העשירים במדינה?</p>
			<p class="text">אם תלכי לספרייה, תמצאי הרבה כתבות על פרשת היעלמותך, איך נעלמת מחוץ לחנות הכולבו בפאלם ביץ', ושהיו שקיות של קניות במושב האחורי של המכונית של אמך עם כמה שמלות היריון חדשות. עד היום, כמעט שלושים שנה אחר כך, הסיפור שלך הוא אחת התעלומות הלא פתורות הגדולות של התקופה המודרנית. מסתובבות כל מיני תיאוריות לגבי מה שקרה, ובמשך השנים עשרות מתחזות טענו שהן את או אמא שלך. אז בחזרה לסיפור של פגישתנו ואיך נעשית בתי.</p>
			<p class="text">הסיבה שבאותו יום הרחקתי כל כך צפונה היתה כי הייתי זקוקה לעוד מורן שסוע עלים, שכפי שאת יודעת, צומח במקומות גבוהים. ואף על פי שכמעט הגעתי לשם, המחשבה הראשונה שהיתה לי כשראיתי אותך היתה להסתובב לאחור. הפרס שהציע אביך היה משמעותי, וכולם חיפשו אותך. אבל מכיוון שהייתי כבר קרובה כל כך, החלטתי להמשיך הלאה.</p>
			<p class="text">אספתי את קליפת השיח והתחלתי לחזור, תוהה כל הזמן איך הגעת אל האזור המיוער. כשחלפתי על פני המקום שבו את ואמך הייתן, עלתה במוחי מחשבה. כפי שאני נוהגת לומר, שינוי בנקודת המבט משנה לעתים קרובות את הדעה. וזה בדיוק מה שקרה.</p>
			<p class="text">ילדים, כפי שאת יודעת היטב, אינם מסוגלים לרמות ממש עד גיל שמונה בערך. הם יכולים לשקר, והם עושים זאת לעתים קרובות, אבל אם הם אינם סוציופתים, ורובם אינם, הם לא יהיו מסוגלים למניפולציה מורכבת. ומה שהבנתי כשחלפתי על פני החוף שבו ראיתי אותך היה, שבאותו מבט חולף ראשון, היתה אמת. אמא שלך אחזה בידך, אבל את היית זאת שמשכה אותה לעבר היער, כשעינייך פעורות בבהלה, פוחדת להיראות.</p>
			<p class="text">אז החלטתי. קודם אפגוש אותך, ואז אחליט. הכנתי סלסילה עם לחם, ריבה ותה והשארתי אותה בקצה השביל ביחד עם פתק שבו הצגתי את עצמי והסברתי שאני גרה בבית שבמורד הנהר. חתמתי עליו "רוזלינדה, הידועה בכינוי מכשפת הנהר מפני שאני מיילדת והרבליסטית".</p>
			<p class="text">למחרת היה פתק מתחת לשטיח הכניסה שלי שבו הודו לי על הסלסילה והזמינו אותי לתה. הייתי המומה. אבל כפי שעמדתי לגלות, אמא שלך היתה מלאת הפתעות.</p>
			<p class="text">לעולם לא אשכח את המילים הראשונות שאמרת כשראית אותי. הדלת נפתחה, ואת עמדת שם, שיער שחור כדיו כמו של אמך ועיניים גדולות להפליא בצבע של כוסברה (הצבע השני החביב עלי, כפי שאת יודעת). הטית את ראשך, בחנת אותי מלמעלה למטה ואמרת, באכזבה גדולה, "את לא נראית כמו מכשפה."</p>
			<p class="text">צחקתי, ואת לא אהבת את זה כלל וכלל. אז שיניתי את ההבעה ואמרתי, "ואיך את חושבת שמכשפה צריכה להיראות?"</p>
			<p class="text">"מכשפה טובה היא יפה מאוד ויש לה שמלה כסופה מנצנצת עם כנפיים, ומכשפה רעה היא ירוקה ויש לה קופים."</p>
			<p class="text">נאלצתי להתאמץ מאוד כדי לא לצחוק שוב, מפני שהיה ברור שאת מנסה לנהל שיחה רצינית.</p>
			<p class="text">"טוב, אני מכשפת נהר," אמרתי, "לא מכשפה מעוּץ, לכן הכישוף שלי מוגבל. בלי כנפיים ובלי קופים ורק כמה טריקים קטנים שעוזרים להביא תינוקות לעולם ועוזרים לאנשים להרגיש טוב יותר."</p>
			<p class="text">ואז הופיעה אמא שלך, מחייכת בחמימות והרבה יותר יפה מאשר בתצלומים שלה. היא הציגה אתכן בשמות האמיתיים שלכן, ולנטינה ורבקה, אבל, לאחר ההיכרות, היא קראה לך בשם "מי סיֵילו" שפירושו בספרדית "שמים שלי".</p>
			<p class="text">באותו אחר צהריים אכלנו מרק עם קרקרים ושיחקנו קלפים וצחקנו. אמא שלך היתה מאוד מצחיקה, והיא יכלה להמציא סיפור לכל דבר. נמנענו מלדבר על דברים רציניים, ועזבתי בהרגשה שעשיתי את הדבר הנכון כששמרתי את הסוד שלכן.</p>
			<p class="text">כעבור יומיים חזרתי עם כמה משחקים, תצרפים וספרים. אמא שלך היתה אסירת תודה על הספרים. היא היתה קוראת נלהבת ומתברר שאת ירשת את זה ממנה.</p>
			<p class="text">את ואני הרכבנו את התצרפים. את זוכרת את זה? שישבנו ליד השולחן ועבדנו עליהם?</p>
			<p class="text">במשך כל אותו הסתיו זאת היתה השגרה שלנו. כמה פעמים בשבוע בילינו ביחד בשעות אחר הצהריים. התוכנית של אמך היתה לחזור הביתה, למולדתה ספרד, לאחר שתלד את התינוק ולהתחיל שם בחיים חדשים. אף פעם לא דיברנו על הסיבה לבריחתכן, אבל לפי הרעד בקולך ידעתי שאתן בורחות ממשהו ממש נורא.</p>
			<p class="text">גם הבנתי שהקולונל הוא זה שעזר לכן. לא הכרתי אותו אז. ראיתי אותו כמה פעמים במהלך השנים, אבל מעולם לא ניהלנו שיחה מעבר לברכת שלום. הוא שירת עם אבא של אמך בקוריאה, והיתה ביניהם קרבה כמו בין אחים, עד שסבא שלך נהרג. התוכנית היתה שהוא יחזור חודש לפני שהתינוק היה אמור להיוולד, כך שיהיה נוכח בלידה ואז יוכל לעזור לך להגיע לספרד.</p>
			<p class="text">כמובן, הכול הידרדר לפני כן.</p>
			<p class="text">זה היה יום רביעי. אני זוכרת, מפני שבימי רביעי ערכתי ביקורי בית. אבל באותו יום לא ביקרתי אף אחד. סופת שלג מוטטה את קווי החשמל וחסמה את רוב הכבישים. דאגתי לך ולאמא שלך. העצים והפרופן היו בצריף, ואמא שלך היתה כמעט בסוף החודש השביעי ולא יכלה לסחוב בולי עץ ומכלים בשלג.</p>
			<p class="text">הנהר היה סוער מדי לשיט בסירה, אז נעלתי את נעלי השלג שלי ויצאתי עם חבילה. השלג הכבד ירד מכל הכיוונים וכמה פעמים כמעט חזרתי, אבל מה שגרם לי להמשיך היה אַת, כמובן. אפילו אז, הלב שלי היה איתך.</p>
			<p class="text">כשהגעתי לקרחת היער וראיתי את החלונות זוהרים, כמעט התמוטטתי מרוב הקלה. הסרתי את נעלי השלג ונכנסתי ואז הבנתי שהיה מוקדם מדי לשמוח. את היית על הרצפה ליד אמך, ששכבה על הספה. באוויר עמד ריח חריף של דם ומתחתיה היה כתם חום־אדמדם.</p>
			<p class="text">כשראית אותי, בכית, "אמא, המכשפה כאן. היא תרפא אותך."</p>
			<p class="text">ייחלתי בכל לבי שיהיו לי הכוחות, אבל אפילו המכשפה החזקה ביותר מכירה במגבלות הכישוף שלה. השפתיים של אמך היו כחולות, והבנתי מה קרה. ככל הנראה כשסחבה את העצים או את מכל הפרופן, השליה התנתקה מדופן הרחם ורעלים חדרו לגופה.</p>
			<p class="text">התקרבתי ועיניה נפקחו לכדי סדק. "באת," היא אמרה, המילים נשמעו בקושי.</p>
			<p class="text">הנהנתי וכרעתי ברך לצדה.</p>
			<p class="text">"את תטפלי בה?"</p>
			<p class="text">הנהנתי, מבלי לחשוב, הרגע היה נורא ויקר מכדי לומר כל דבר אחר. וכאילו רק לכך היא המתינה, עיניה נעצמו, והיא מתה.</p>
			<p class="text">כשהסערה נפסקה, קברתי אותה בנהר ואז לקחתי אותך הביתה. שנה לאחר מכן, הצגתי אותך כבתי המאומצת. זייפתי תעודת לידה עם תאריך לידה שביגר אותך בשנה ובחרתי בשם דווינה, שמשמעותו אהובה. גבהת בשלושים סנטימטר, רוב שיני החלב שלך נשרו, והיית דומה רק במעט לנסיכה היקרה שנעלמה כמעט לפני שנתיים.</p>
			<p class="text">אף פעם לא שוחחנו על חייך הקודמים. הרגשתי שאת עושה זאת במכוון, אז מעולם לא לחצתי. אני מקווה שעשיתי את הדבר הנכון. השנים הראשונות ההן היו מלאות ניחושים.</p>
			<p class="text">זה ארך זמן־מה, אבל הימים נהפכו לחודשים, התחילו להיות יותר רגעים שמחים מאשר עצובים, ובסופו של דבר היו לנו חיים. ביום שקראת לי "אמא" חשבתי שהלב שלי יתנפץ לרסיסים.</p>
			<p class="text">ועכשיו, ברגע הגרוע מכול, הגוף שלי בוגד בי. הלוואי שיכולתי לשכנע את עצמי להמשיך, אבל כפי שאת יודעת טוב יותר מרוב בני האדם, איננו בוחרים כמה זמן ננדוד על פני האדמה. כשתגיעי למנצ'סטר, הקולונל יחכה לך. לעתים קרובות הוא אמר שאת המשפחה שלו יותר מאשר ילדיו, וזה מנחם אותי מאוד לדעת שהוא יהיה שם לצדך. אני לא יכולה לתאר לעצמי כמה זה קשה. איבדת כל כך הרבה. אבל עם הזמן, אפילו הכאב הנורא ביותר חולף, ועדיין יש לך הרבה מאוד מה לתת.</p>
			<p class="text">אני משאירה לך מעט מלבד ידע הריפוי שלי ואת אהבתי. מקווה שזה מספיק.</p>
			<p class="text">את היית החסד הגדול ביותר שלי, והיה זה כבוד להיות אמך השנייה.</p>
			<p class="text">שלך תמיד,</p>
			<p class="text">אמא</p>
		</div>
	

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 73.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 32.00 ₪ מחיר רגיל 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

מוות ופרידה רומן משפחתי התחלות חדשות נוגע ללב דרמה משפחתית עיירה קטנה

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!