אוי ויליאם

רומן מרגש, חכם ומלא חמלה מאת הסופרת זוכת הפוליצר אליזבת סטראוט. הספר עוקב אחר לוסי, סופרת מצליחה, שמתמודדת עם זיכרונות, אובדן וסודות משפחתיים כשהיא יוצאת למסע בלתי צפוי עם בעלה לשעבר, ויליאם. דרך מבט אינטימי ומלא הומור, נחשפים רבדים עמוקים של אהבה, חברות, בדידות והקשרים שמעצבים את חיינו.

זהו סיפור על מערכות יחסים מורכבות, על מה שנשאר גם אחרי שהאהבה נגמרת – ועל האפשרות להתחיל מחדש. ”אוי ויליאם” מציע לקוראים חוויית קריאה נוגעת ללב, עם תובנות חדות על החיים, הזוגיות והמשפחה. מתאים במיוחד לאוהבי ספרות איכותית, דרמה אנושית וסיפורים שממשיכים להדהד גם אחרי העמוד האחרון.
שם: אוי ויליאם
מחבר/ת: אליזבת סטראוט
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011325442

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p class="textsplit"> </p>
			<p class="firstspacebig"><span class="_idGenDropcap-1">א</span>ני רוצה לומר כמה דברים על בעלי הראשון, ויליאם.</p>
			<p class="firstspace">ויליאם עבר לאחרונה אירועים עצובים מאוד - כמו רבים מאיתנו - אבל אני רוצה לציין אותם, יש לי הרגשה שאני כמעט נאלצת. הוא בן שבעים ואחת עכשיו.</p>
			<p class="text">דיוויד, בעלי השני, הלך לעולמו בשנה שעברה, וכשהתאבלתי עליו התאבלתי גם על ויליאם. אֵבל הוא דבר כל כך... <span class="bold">בודד</span>, זה הביעוּת שבו, אני חושבת. זה כמו להחליק במורד הצד החיצוני של בניין זכוכית גבוה במיוחד בזמן שאיש אינו רואה.</p>
			<p class="text">אבל פה אני רוצה לדבר על ויליאם.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-6"><span class="engb" lang="en-US" xml:lang="en-US">=</span></h6>
			<p class="firstspace">שמו ויליאם גֶרהַרדט, וכשהתחתנו אימצתי את שם משפחתו, אף על פי שבאותם ימים זה לא היה אופנתי. השותפה שלי לחדר במעונות הסטודנטים אמרה, "לוסי, את תקראי לעצמך בשם שלו? חשבתי שאת פמיניסטית." ואמרתי לה שלא מעניין אותי להיות פמיניסטית, אני לא רוצה יותר להיות אני. באותה עת הרגשתי ש<span class="bold">נמאס</span> לי להיות אני, כל חיי לא רציתי להיות אני - זה מה שחשבתי אז - ולכן אימצתי את שמו ונעשיתי לוסי גרהרדט לאחת־עשרה שנים, אבל לא הרגשתי לרגע שזה מתאים לי, וכמעט מיד אחרי שאמא של ויליאם מתה, הלכתי למשרד הרישוי והחזרתי את שמי לרישיון הנהיגה, אף על פי שזה היה מסובך יותר מכפי שחשבתי שיהיה. הייתי צריכה להביא איזשהם מסמכים מבית המשפט ולחזור אליהם, אבל עשיתי את זה.</p>
			<p class="text">חזרתי להיות לוסי בארטון.</p>
			<p class="text">היינו נשואים כמעט עשרים שנה עד שעזבתי אותו, ויש לנו שתי בנות, וכבר מזמן היחסים בינינו ידידותיים - אני לא זוכרת בדיוק כמה זמן. יש הרבה סיפורי גירושים איומים, אבל חוץ מהפרידה עצמה, הגירושים שלנו אינם נמנים עמם. היו פעמים שחשבתי שאמות מכאב הפרידה בינינו, ומהכאב שהיא הסבה לבנותי, אבל לא מַתִּי, ואני פה, וגם ויליאם.</p>
			<p class="firstspace">כיוון שאני סופרת, עלי לכתוב את הסיפור הזה כמעט כאילו הוא רומן, אבל הוא אמת - אמת במידת האפשר מבחינתי. ואני רוצה להגיד - כמה קשה לדעת מה להגיד! אבל כשאני מדווחת משהו על ויליאם הרי זה מפני שהוא סיפר לי אותו, או מפני שראיתי את הדבר קורה במו עיני.</p>
			<p class="firstspace">לפיכך אתחיל את הסיפור הזה כשוויליאם היה בן שישים ותשע, לפני פחות משנתיים.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-6"><span class="engb" lang="en-US" xml:lang="en-US">=</span></h6>
			<p class="firstspace">דימוי חזותי:</p>
			<p class="text">בזמן האחרון החלה עוזרת המעבדה של ויליאם לכנות את ויליאם "איינשטיין", ונראה לי שוויליאם ממש מתלהב מזה. לדעתי ויליאם לא דומה לאיינשטיין בכלל, אבל ברורה לי הסיבה של הבחורה. לוויליאם יש שפם שיבה עבות שזור באפור, אבל זה מין שפם מטופח, ויש לו ראש מלא שׂער שיבה. השיער גזוז, אבל בכל זאת מזדקר מהראש. ויליאם גבה קומה ומתלבש מצוין. ואין לו דבר מהמבט המטורף־משהו שהיה לאיינשטיין, עד כמה שנראה לי. פניו של ויליאם חתומות לעתים בחביבות בלתי מעורערת, אבל רק לעתים רחוקות ראשו נוטה לאחור בצחוק אמיתי. כבר מזמן לא ראיתי אותו עושה את זה. עיניו חומות ונשארו גדולות. לא אצל כולם העיניים נשארות גדולות כשמזדקנים, אבל עיניו של ויליאם נשארו גדולות.</p>
			<div id="page5" role="doc-pagebreak" aria-label="5" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="text">עכשיו -</p>
			<p class="text">בכל בוקר התעורר ויליאם בדירתו המרווחת בריבֶרסַייד דרַייב. תארו לכם אותו - מעיף הצדה את שמיכת הפוך הרכה עם ציפת הכותנה הכחולה־הכהה - אשתו עדיין ישנה במיטה הזוגית הענקית - ונכנס לשירותים. איבריו היו נוקשים בכל בוקר. אבל הוא נכנס לסלון והשתרע על הגב על השטיח השחור־אדום הגדול מתחת לנברשת העתיקה כדי לעשות תרגילי כושר, דיווש ברגליו באוויר כמו באופניים ומתח אותן מצד לצד. אחר כך עבר אל הכורסה החומה־אדמדמה ליד החלון שהשקיף אל נהר ההדסון וקרא את החדשות בלפטופ. בשלב מסוים אסטל יצאה מחדר השינה, זיכתה אותו בנפנוף יד ישנוני והעירה את בתם ברידג'ט, שהיתה אז בת עשר, ואחרי שוויליאם התקלח, שלושתם אכלו ארוחת בוקר במטבח סביב השולחן העגול. ויליאם נהנה מהשגרה הזאת, ובתו היתה ילדה דברנית, וגם את זה הוא אהב. היתה לו הרגשה שהוא מאזין לציפור, הוא אמר פעם, וגם אמה היתה דברנית.</p>
			<p class="text">אחרי שהוא יצא מהדירה הוא חצה את סנטרל פארק ונסע ברכבת התחתית לדאונטאון מנהטן, ירד ברחוב 14 והלך משם ברגל לאוניברסיטת ניו יורק. הוא נהנה מההליכה היומית, אף כי הבחין שהוא מהיר פחות מהצעירים שנתקלו בו וחלפו על פניו עם שקיות אוכל או עם עגלות לשני ילדים או עם מכנסי לייקרה ואוזניות ועם מזרן יוגה שנתלה ברצועה אלסטית מכתפיהם. הוא התעודד מהעובדה שהוא יכול לעקוף אנשים רבים - את הזקן עם ההליכון ואת האישה שהשתמשה במקל ואפילו אדם בגילו שהתקדם לאט ממנו - ובזכותם הרגיש שהוא בריא וחי וכמעט בלתי פגיע בעולם של תנועה מתמדת. הוא היה גאה שהלך יותר מעשרת אלפים צעדים ביום.</p>
			<p class="text">ויליאם הרגיש (כמעט) בלתי פגיע, זה מה שאני אומרת כאן.</p>
			<p class="firstspace">בחלק מהבקרים האלה הוא חשב, אלוהים, הייתי עלול להיות <span class="bold">האיש ההוא...!</span> שישב בכיסא גלגלים בשמש הבוקר בסנטרל פארק, ועל הספסל ישבה המטפלת שתקתקה בטלפון הסלולרי שלה, ובינתיים ראשו של האיש נשמט על חזהו, והוא היה עלול להיות <span class="bold">האיש ההוא...!</span> שזרועו מעוקמת משבץ והליכתו מקרטעת - ואז ויליאם חשב: לא, אני לא האנשים האלה.</p>
			<p class="text">והוא לא היה האנשים האלה. הוא היה, כפי שאמרתי, גבר גבוה, שהגיל לא הוסיף לו כל משקל (חוץ מכרס קטנה שבקושי רואים כשהוא לבוש), גבר שעדיין יש לו שיער, לבן אבל מלא, והוא... ויליאם. והיתה לו אישה, השלישית שלו, צעירה ממנו בעשרים ושתיים שנה. וזה לא דבר של מה בכך.</p>
			<p class="firstspace">אבל בלילה, לעתים קרובות הוא נתקף ביעותים.</p>
			<p class="firstspace">ויליאם סיפר לי את זה בוקר אחד - לפני פחות משנתיים - כשנפגשנו לקפה באפר איסט סייד. נפגשנו בדיינר בפינת רחוב 91 ושדרת לקסינגטון. לוויליאם יש הרבה כסף, והוא תורם הרבה, ואחד המקומות שהוא תורם להם הוא בית החולים לנוער שנמצא סמוך למקום מגורי, ובעבר כשהיתה לו שם פגישה מוקדם בבוקר, הוא היה מתקשר אלי והיינו נפגשים לזמן קצר לקפה בפינה הזאת. באותו יום - זה היה במרס, כמה חודשים לפני שמלאו לוויליאם שבעים - ישבנו ליד שולחן בפינת הדיינר הזה. על החלונות היו ציורים של תלתן לכבוד יום פטריק הקדוש, וחשבתי - באמת חשבתי את זה - שוויליאם נראה עייף מהרגיל. לא פעם חשבתי שוויליאם נעשה נאה יותר ככל שהוא מזדקן. שׂער השיבה המלא משווה לו הדרת כבוד. התספורת קצת ארוכה מכפי שהיה רגיל, והשיער מתרומם קצת מראשו, עם השפם המשתפל הגדול שיוצר ניגוד, ועצמות הלחיים שלו נעשו בולטות יותר, ועיניו נותרו כהות. וזה טיפ־טיפה מוזר, כי הוא נוהג להיישיר מבט - בחביבות - אבל מדי פעם בפעם עיניו נעשות לרגע קצרצר חודרות. לאן הוא חודר במבט הזה? מעולם לא ידעתי.</p>
			<p class="text">באותו יום בדיינר, כששאלתי אותו, "אז מה <span class="bold">שלומך</span>, ויליאם?" ציפיתי שיענה כמו תמיד, כלומר בנימה אירונית, "אני? אני בסדר גמור, תודה, לוסי," אבל הבוקר הוא אמר רק, "אני בסדר." הוא לבש מעיל עליון שחור ארוך, שאותו פשט והניח מקופל על משענת הכיסא שלידו לפני שהתיישב. החליפה שלו תפורה לפי מידה, כי מאז שהכיר את אסטל, כל החליפות שלו תפורות לפי מידה, ולכן היא היתה מונחת יפה על כתפיו. זאת היתה חליפה אפורה כהה, והחולצה היתה תכולה, והעניבה אדומה. הוא נראה רציני. הוא שילב את זרועותיו על החזה כפי שהוא נוהג לעשות לעתים קרובות. "אתה נראה טוב," אמרתי, והוא אמר, "תודה." (נדמה לי שוויליאם לא אמר לי אף פעם שאני נראית מצוין, או יפה, או אפילו טוב, בכל הפעמים שהתראינו במשך השנים, והאמת היא שתמיד קיוויתי שיגיד.) כשהזמין לנו קפה, עיניו ריחפו על פני המסעדה והוא מולל קלות את השפם. הוא דיבר זמן־מה על בנותינו - הוא חשש שבֵּקה, הצעירה, כועסת עליו. היא היתה איכשהו לא חביבה כלפיו בטלפון - לא בצורה בוטה - כשהוא סתם התקשר לשוחח איתה באחד הימים, ואמרתי לו שהוא פשוט חייב לתת לה מרחב נשימה - היא מסתגלת עכשיו לחיי הנישואים - דיברנו ככה זמן־מה - ואז ויליאם הביט בי ואמר, "בוטן, אני רוצה לספר לך משהו." הוא רכן קדימה לרגע קצרצר. "יש לי ביעותים נוראיים באמצע הלילה."</p>
			<div id="page6" role="doc-pagebreak" aria-label="6" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="text">כשוויליאם משתמש בכינוי החיבה שלי מהעבר, פירוש הדבר הוא שהוא נוכח במובן מסוים שלא רגיל אצלו, וזה תמיד נוגע ללבי כשהוא קורא לי ככה.</p>
			<p class="text">"אתה מתכוון לסיוטים?"</p>
			<p class="text">הוא הטה את ראשו הצדה כאילו שקל את השאלה ואמר, "לא. אני מתעורר. בחושך דברים מסוימים באים אלי." הוא הוסיף, "אף פעם לא היו לי דברים כאלה, אבל זה מבעית, לוסי. מבעית."</p>
			<p class="text">ויליאם רכן שוב לפנים והניח את ספל הקפה.</p>
			<p class="text">הבטתי בו ושאלתי, "השתנה משהו בתרופות שאתה לוקח?"</p>
			<p class="text">הוא קצת החמיץ פנים ואמר, "לא."</p>
			<p class="text">אמרתי, "אז תנסה לקחת כדור שינה."</p>
			<p class="text">והוא אמר, "אף פעם לא לקחתי כדור שינה," וזה לא הפתיע אותי. אבל הוא אמר שאשתו לוקחת. אסטל לוקחת כל מיני כדורים, הוא הפסיק לנסות להבין את התרופות שהיא לוקחת בלילה. "עכשיו אני לוקחת את הכדורים שלי," היא תמיד אומרת בעליצות, ואחרי חצי שעה היא ישנה. זה לא מפריע לו, הוא אמר. אבל כדורים זה לא בשבילו. ובכל זאת, פעמים רבות הוא מתעורר אחרי ארבע שעות ופעמים רבות הביעותים מתחילים.</p>
			<p class="text">"ספר לי," אמרתי.</p>
			<p class="text">והוא סיפר, ורק מדי פעם העיף בי מבט כאילו הוא עדיין נמצא בתוך הביעותים.</p>
			<p class="firstspace">ביעות אחד: לא היה אפשר לתת לו שם, אבל הביעות היה קשור לאמו. אמו - שמה היה קתרין - מתה לפני שנים רבות, ובביעות הלילה הזה הוא הרגיש את נוכחותה, אבל זאת לא היתה נוכחות טובה, וזה הפתיע אותו, כי הוא אהב אותה. ויליאם היה בן יחיד, ותמיד הבין את אהבתה העזה (אך השקטה) של אמו אליו.</p>
			<p class="text">כדי להתגבר על הביעות הזה שבא אליו כששכב ער במיטה ליד אשתו הישנה - הוא סיפר לי את זה באותו יום, וזה די הרג אותי - הוא חשב <span class="bold">עלי</span>. הוא חשב על העובדה שאני חיה וקיימת ממש ברגע זה - שאני בחיים - וזה עודד אותו. כי הוא ידע שאם ייאלץ, הוא אמר, ואגב כך סידר את הכפית על התחתית של ספל הקפה - אף על פי שלא ירצה בשום אופן לעשות את זה באמצע הלילה - הוא ידע שאם <span class="bold">ייאלץ</span>, אענה לשיחה ממנו. הוא אמר לי שנוכחותי היתה מבחינתו העידוד הרב ביותר, וכך הוא חזר ונרדם.</p>
			<p class="text">"ברור שאתה יכול תמיד להתקשר אלי," אמרתי.</p>
			<p class="text">ויליאם עיווה את פניו. "אני <span class="bold">יודע</span> את זה. זה בדיוק <span class="bold">העניין</span>," הוא אמר.</p>
			<p class="firstspace">עוד ביעות: הביעות הזה היה קשור לגרמניה ולאביו, שמת כשוויליאם היה בן ארבע־עשרה. אביו הגיע מגרמניה כשבוי - במלחמת העולם השנייה - ונשלח לעבוד בשדות תפוחי האדמה במיין, ושם הוא הכיר את אמו של ויליאם. היא היתה נשואה לחוואי שגידל את תפוחי האדמה. זה היה אולי הביעות הנורא ביותר של ויליאם, כי אביו לחם בצד של הנאצים, והעובדה הזאת שבה לפעמים אל ויליאם בלילות וגרמה לו ביעותים - הוא ראה בבירור רב את מחנות הריכוז - ביקרנו במחנות כשנסענו לגרמניה - והוא ראה את תאי הגזים, ואז הוא נאלץ לקום ולעבור לסלון ולהדליק את האור ולשבת על הספה ולהביט על הנהר מבעד לחלון, ובמקרה הזה, לא משנה כמה חשב עלי או על כל דבר אחד, זה לא עזר לו עם הביעותים האלה. הביעותים האלה לא היו תכופים כמו הביעותים על אמו, אבל כשהם באו, הם היו חמורים מאוד.</p>
			<p class="firstspace">עוד אחד: זה היה קשור למוות. היתה בו תחושה של עזיבה, הוא הרגיש שהוא כמעט עוזב את העולם, והוא לא האמין בחיי העולם הבא, ולכן בלילות מסוימים זה מילא אותו במעין ביעות, אבל בדרך כלל הוא הצליח להישאר במיטה, אם כי לפעמים היה קם והולך לסלון ויושב בכורסה החומה־אדמדמה הגדולה שליד החלון וקורא ספר - הוא אהב ביוגרפיות - עד שהרגיש שהוא יכול לחזור לישון.</p>
			<p class="firstspace">"כמה זמן הם כבר מופיעים אצלך?" שאלתי. הדיינר שישבנו בו נמצא במקום ההוא כבר שנים, והיה צפוף בשעה הזאת של היום. ארבע מפיות נייר לבנות הוטלו על השולחן שלנו אחרי שהובא הקפה.</p>
			<p class="text">ויליאם הביט מבעד לחלון ונראה שהתבונן בקשישה שעברה על פני הדיינר עם ההליכון שלה שהיה בו מושב. האישה התקדמה לאט, כפופה, ומעילה התנפנף מאחוריה ברוח. "כמה חודשים, אני חושב," הוא אמר.</p>
			<p class="text">"אתה אומר שהם התחילו סתם ככה באופן פתאומי?"</p>
			<div id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="text">ואז הוא הביט בי; גבותיו נעשו מדובללות מעל עיניו הכהות, והוא אמר, "אני חושב שכן." כעבור רגע הוא התרווח בכיסא ואמר, "אני פשוט מזדקן כנראה."</p>
			<p class="text">"אולי," אמרתי. אבל לא הייתי בטוחה שזאת הסיבה. ויליאם היה ונשאר תעלומה בשבילי - וגם בשביל בנותינו. אמרתי בהיסוס, "אתה רוצה ללכת למישהו כדי לדבר עליהם?"</p>
			<p class="text">"אלוהים, לא," הוא אמר, והחלק הזה שבו לא היה תעלומה בעיני, תיארתי לעצמי שזה מה שהוא כנראה יגיד. "אבל זה איום," הוא הוסיף.</p>
			<p class="text">"אוי פּילי." השתמשתי בשם החיבה שנתתי לו מזמן מאוד. "עצוב לי כל כך לשמוע."</p>
			<p class="text">"חבל שנסענו אז לגרמניה," הוא אמר. הוא לקח את אחת המפיות וקינח בה את אפו. אחר כך העביר יד על פני השפם - כמעט ברפלקס, כמו שהוא עושה תכופות. "וחבל מאוד שנסענו לדכאו. אני כל הזמן מדמיין את... את... המשרפות ההן." הוא העיף בי מבט והוסיף, "עשית בשכל שלא נכנסת אליהן."</p>
			<p class="text">הופתעתי שוויליאם זכר שלא נכנסתי לתא הגזים וגם לא למשרפות בקיץ ההוא שנסענו לגרמניה. לא נכנסתי כי אפילו אז כבר הכרתי את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שאסור לי לעשות את זה. ואכן לא עשיתי. אמא של ויליאם מתה בשנה שלפני כן, והבנות היו בנות תשע ועשר. הן היו יחד במחנה קיץ לשבועיים, ואנחנו טסנו לגרמניה - ביקשתי רק שנטוס בטיסות נפרדות, פחדתי כל כך ששנינו ניהרג בהתרסקות מטוס ונשאיר את הבנות יתומות, וזה היה מטופש, הבנתי לאחר מכן, כי באותה מידה יכולנו שנינו להיהרג באוטובָּן, כשהמכוניות עקפו אותנו ביעף - ונסענו לשם לגלות כל מה שנוכל על אבא של ויליאם, שמת, כמו שאמרתי, כשוויליאם היה בן ארבע־עשרה. הוא מת בבית חולים במסצ'וסטס מדלקת הצפק, הסירו לו פוליפ מהמעי ונוצר נקב, והוא מת. נסענו לגרמניה באותו קיץ כי ויליאם ירש הרבה כסף כמה שנים לפני כן. התברר שסבו צבר רווחים מהמלחמה, וכשמלאו לוויליאם שלושים וחמש, הוא קיבל כסף מקרן נאמנות, והכסף הזה עורר אצל ויליאם מצוקה, ולכן טסנו יחד ונפגשנו עם הזקן, הוא היה זקן <span class="bold">מאוד</span>, ופגשנו גם שתי דודות של ויליאם, הן היו מנומסות אבל קרירות, לדעתי. ולזקן, לסבא שלו, היו עיניים קטנות ונוצצות, ומאוד לא אהבתי אותו. שנינו נשארנו עם הרגשה רעה מהנסיעה.</p>
			<p class="text">"אתה יודע מה?" אמרתי. "נראה לי שהבעיות בלילה יתחילו להיעלם. זה משהו זמני - זה יעבור מעצמו."</p>
			<p class="text">ויליאם הביט בי שוב ואמר, "אלה עם קתרין הכי קשים לי. אין לי מושג מה קורה בהם." ויליאם תמיד התייחס אל אמו בשמה הפרטי, הוא גם פנה אליה ככה. אני לא זוכרת שהוא אי־פעם קרא לה "אמא". ואז הוא הניח את המפית על השולחן וקם. "אני חייב לזוז," הוא אמר. "תמיד טוב לראות אותך, בוטן."</p>
			<p class="text">אמרתי, "ויליאם! כמה זמן אתה כבר שותה קפה?"</p>
			<p class="text">"שנים," הוא אמר. הוא התכופף לנשק אותי, והלחי שלו היתה קרה. השפם הסתמר קלות כנגד הלחי שלי.</p>
			<p class="text">פניתי להביט בו מבעד לחלון, והוא הלך במהירות אל הרכבת התחתית, לא בהליכה הזקופה הרגילה שלו. והמראה שלו אז שבר את לבי, קצת. אבל הייתי רגילה להרגשה הזאת - ככה הרגשתי כמעט בכל פעם אחרי שראיתי אותו.</p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 73.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 32.00 ₪ מחיר רגיל 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

אהבה מאוחרת דרמה משפחתית מחמם לב ניו יורק נישואים ויחסי זוגות נפש סודות מהעבר ספרות אמריקאית רומן משפחתי

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!