להב החרמש 4 ליקוטים
מה מתרחש בסמטת המפוקפקים, איזה חג עתיק ומסקרן נשתמר מעידן התמותה ומדוע אסור לחרמשים להביא ילדים לעולם?
מאות שנים חלפו – שנים שבהן חיו בני האדם בעולם ללא רעב, מחלות, סבל או מוות. כעת נחשפים סודות ונפרשות עלילות סבוכות מדברי הימים שטרם סופרו.
ליקוטים הוא הספר הרביעי בסדרת ”להב החרמש”, זוכת הפרס היוקרתי Michael L. Printz Award למצוינות בספרי נוער. קדמו לו רבי-המכר ”חרמש”, ”עננה” ו”הצלצול”. ספריו של ניל שוסטרמן זוכים להצלחה גדולה ומככבים בטבלאות רבי-המכר ברחבי העולם מיד עם צאתם לאור.
שם: להב החרמש 4 ליקוטים
מחבר/ת: ניל שוסטרמן
שפה: עברית
תחום: נוער בוגר
תת תחום: נוער בוגר
מק״ט: 011325385
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-4" class="chaptersplit ParaOverride-5">אדירה</h2>
			<p class="firstspace">"זה ייקח זמן," אמר לה מייקל. "בקרוב, הנערה שהיית פעם תתפורר ותיעלם אי־שם בזיכרון. את תרגישי בבית בזהותך החדשה, באופן מלא ושלם."</p>
			<p class="text">היה לו קל לומר זאת — מייקל היה חרמש זה חמש שנים. היא תהתה כמה זמן נדרש לו כדי "להרגיש בבית" בזהותו החדשה. עכשיו הוא היה כל־כולו פאראדיי, עד כדי כך שלא יכלה לדמיין אותו כמישהו אחר.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">אני מארי. לא סוזן.</span> היא נאלצה לחזור ולומר את זה לעצמה — כי לא היה די להציג את עצמה כחרמשה מארי קירי; היה עליה להתחיל לראות את עצמה כך. <span class="bold _idGenCharOverride-1">להרגיש</span> את הדבר עצמו. הדמות הציבורית שלה היתה עניין אחד, אבל להטמיע את הדמות בתפיסה של עצמה היה עניין אחר. כמו לחשוב בשפה זרה.</p>
			<p class="text">"זה יפסיק להיות תפקיד שאת משחקת וייהפך להיות מי שאת," הרגיע פאראדיי. "ומרגע שזה יקרה — יש לי הרגשה שאת תהיי אדירה!"</p>
			<p class="text">אבל בינתיים היא לא הרגישה אדירה כלל. החודשים הספורים שבהם ליקטה לא היו ראויים לציון. הם היו תועלתניים. תפקודיים ולא יותר. היא עשתה את עבודתה, אבל עדיין ניסתה למצוא סגנון שיגדיר אותה. בלי סגנון כזה הרגישה מרושלת במלאכתה וחסרת כיוון.</p>
			<p class="text">זה היה הלך הרוח של סוזן — לא... של <span class="bold _idGenCharOverride-1">מארי</span> — כשהגיעה לעצרת האסיף בשנת דג החרב. זאת היתה העצרת הראשונה שלה כחרמשה מן המניין. בתמימותה חשבה שיהיה קל יותר לשאת את האסיפה המורחבת של חרמשים כעת, כשהיא כבר לא סתם שוליה... אבל דבר לא היה רחוק יותר מן האמת.</p>
			<p class="text">רוב החרמשים הגיעו ברכבים ללא נהג — מכוניות ציבוריות, או לימוזינות חרמשים, לראוותנים שבהם — אבל מארי נהגה בעצמה בפורשה ישנה מעידן התמותה שקיבלה במתנה מבנו של אדם שאותו ליקטה. כשיצאה מהמכונית, במקום להניח לאיש משמר הלהב לקחת אותה, היא פנתה לקהל שנאסף.</p>
			<p class="text">"מישהו כאן יודע לנהוג במכונית לא אוטונומית, לא מונחית רשת ועם הילוכים?"</p>
			<p class="text">רק ידיים מעטות הורמו. היא בחרה בחור צעיר שנראה לה בן גילה. תשע־עשרה בערך. כשהבין שנבחר, התקרב, נלהב כמו גור כלבים.</p>
			<p class="text">"לאט־לאט, יש לה הרבה כוח," הזהירה אותו.</p>
			<p class="text">"כן, כבודךְ. תודה רבה, כבודך. אני אזהר, כבודך."</p>
			<p class="text">היא הושיטה לו את המפתחות ביד אחת וגם את היד השנייה. הוא כרע ברך לנשק את ידה, ולמראה הזה, ילדה קטנה בקהל צווחה בעונג.</p>
			<p class="text">"אתה יכול להשאיר את המפתחות אצל כל אחד מחברי משמר הלהב, והם כבר ימצאו את דרכם אלי," אמרה לו.</p>
			<p class="text">הוא קד לעברה. ממש קד קידה. היא נזכרה שמנהג הקידה החל כדרך להוכיח נאמנות — להציע לבן מלוכה את ראשך כדי שיערוף אותו. אמנם היו חרמשים שאהבו את החנופה, אבל בעיני מארי זה נראה מגוחך ומוזר. היא תהתה אם חרמש כלשהו באמת ערף את ראשו של אדם שקָד בפניו.</p>
			<p class="text">"<span class="bold _idGenCharOverride-1">לחרמשים יש </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">בהחלט זכות יתר להטיל משימות אקראיות על אנשים אקראיים</span>," אמר לה מייקל. "<span class="bold _idGenCharOverride-1">בדיוק כפי שיש לחרמשים זכות יתר לגמול להם </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">על שירותם.</span>" היא למדה שהעניין כאן אינו תחושת עליונות אלא דרך להצדיק הענקת חסינות. כך לימד אותה מייקל להפוך את מה שעשוי להיות פריבילגיה — לחסד.</p>
			<p class="text">הבחור נסע לדרכו ומארי הצטרפה לתצוגת הראווה — כי זה בדיוק מה שהיה שם: מופע גרנדיוזי מכוון של חרמשים בגלימות צבעוניות, שעלו במדרגות השיש של בניין הקפיטול בעיר המסעד. העלייה במדרגות היתה חשובה לא פחות מכל דבר אחר שהתרחש בבניין, כי הזכירה לציבור עד כמה מעוררת יראה היא החרמשוּת.</p>
			<p class="text">תמיד ניצב ערב־רב של אנשים משני צדי המדרגות, מעבר לשתי השורות של משמר הלהב. כל צופה בקהל קיווה לתת מבט חטוף בחרמש החביב עליו. היו חרמשים שסיפקו את רצון ההמון; אחרים לא. אבל בין שחייכו או נופפו בידם, ובין שהזעיפו פנים בביקורתיות צוננת, הדבר הותיר רושם, שהיה חיוני לתדמיתה הציבורית של החרמשות.</p>
			<p class="text">בשעה שעלתה במדרגות, לא יצרה מארי קשר עם ההמון. יותר מכול רצתה להיות בפנים ולסיים עם החלק הזה. למרות כל החרמשים שעלו לצדה, הרגישה לפתע בודדה מאוד. היא לא צפתה מראש כמה עוצמתית תהיה תחושת הבידוד. בעצרות הקודמות שלה, כשהיתה שוליה, תמיד ליווה אותה פאראדיי. אבל הפעם לא היה בסביבה חרמש אחד חברותי, כך הרגישה.</p>
			<p class="text">חמש שוליות ניגשו למבחן בעצרת האביב לפני ארבעה חודשים. מארי היתה היחידה שעברה; היחידה שהוסמכה. לכן לא תוכל אפילו למצוא מכרים בין החרמשים האחרים שזו להם העצרת הראשונה, כי אין כאלה. והיא גם לא תוכל להתיידד עם שוליות, כי זה לא יתאים לרמה שלה כחרמשה ועלול להעמיד אותה באור שלילי.</p>
			<p class="text">אשר לשאר החרמשים, אלה היו שקועים מדי בחנופת ההמון, או שקועים מדי בעצמם, ולא יכלו להבחין בתחושת הבדידות שלה. ואולי כן הבחינו — ונהנו מכך. לא מפני ששנאו אותה — אלא מפני ששנאו את עצם <span class="bold _idGenCharOverride-1">הרעיון</span> שייצגה. הם שנאו את העובדה שחרמש צעיר כמו פאראדיי, שהוסמך רק לפני כמה שנים, לקח לו שוליה. וכך מארי נשאה על כתפיה את הנטל של מורת רוחם.</p>
			<p class="text">היו רבים שהתענגו על מורת הרוח הזאת והתייחסו אל מארי בבוז ובביטול. אפילו כעת הבחינה בחרמשים שפזלו לעברה כי לא מצא חן בעיניהם צבע הגלימה שלה — סגול בהיר, בוהק. היא בחרה בצבע צעקני כדי להרגיז בחשאי את הוריה הטוניים, שתיעבו כל דבר שאינו בגוני אדמה דהויים. ועכשיו התחרטה, בגלל תשומת הלב הלא רצויה שמשכה הגלימה.</p>
			<p class="text">היא השתעשעה ברעיון לצבוע את שערה באותו צבע — אבל הספּר עיקם את הפרצוף ואמר שצמתה האחת, היפהפייה, תלך לאיבוד על רקע הבד. "כסוף!" הציע. "אוי, איזה רושם זה יעשה!"</p>
			<p class="text">ומארי שמעה בעצתו. עכשיו היתה צמתה הכסופה מוטלת על גב גלימתה, מתנודדת עד חצי הדרך לרצפה. היא חשבה שהמראה החדש יסייע לה להגדיר את עצמה מחדש, לא עוד בת טיפוחיו של פאראדיי אלא חרמשה בזכות עצמה — אבל עכשיו הבינה שזאת חרב פיפיות. היא ראתה חיוכים דקים ושמעה גיחוכים, ואלה העלו סומק בלחייה — דבר שהביך אותה עוד יותר, כי עכשיו הם ידעו שהצליחו לפגוע בה.</p>
			<p class="text">במבואה שבה נערך משתה הבוקר המסורתי, שהיה משביע עיניים לא פחות ממשביע תיאבון, מישהו דיבר איתה סוף־סוף. החרמש ווֹנֵגוּט ניגש אליה, וגלימת הג'ינס המשופשף שלו נראתה כמו פני הירח; הבד רמז לתקופה שאף אחד לא ממש זכר.</p>
			<p class="text">"תראו מי כאן, הקונדסית הקטנה," אמר החרמש וונגוט בחיוך. היה לו חיוך גדול שהיה יכול להיות מזויף או אמיתי, והיא אף פעם לא היתה בטוחה מה מהשניים נכון. ואשר לכינוי שלה, למארי לא היה מושג מי טבע אותו, אבל הוא נקלט והתפשט ברחבי חרמשות לב־מריקה עוד לפני שהוסמכה. הקונדסית הקטנה. סתם עוד רשעות, כי קטנה היא לא היתה, וגם לא עסקה במעשי קונדס. היא היתה נערה גבוהה ורזה שנעה בגמלוניות — רחוקה מכל קונדסות, קודרת, רצינית מכדי לעסוק במעשי קונדס כלשהם.</p>
			<p class="text">"הייתי מעדיפה שלא תקרא לי ככה, החרמש וונגוט."</p>
			<p class="text">הוא חייך את החיוך הדו־משמעי שלו. "זה סתם כינוי חיבה," אמר ומיד החליף את הנושא. "אהבתי את מה שעשית עם השיער שלך!" ושוב, האם לעג היא שומעת, או כנות? יהיה עליה ללמוד לפענח אנשים טוב יותר. אם כי החרמשים מיומנים מאוד בלהישאר בלתי מפוענחים.</p>
			<p class="text">היא הבחינה בפאראדיי בצד השני של החדר. הוא עדיין לא ראה אותה עדיין. ואולי העמיד פנים שלא. טוב, למה צריך להיות לה אכפת? כעת גם היא חרמשה, לא איזו ילדה קטנה שמתרפסת. לעניינים של הלב אין מקום בחייה.</p>
			<p class="text">"את מוכרחה ללמוד להיות פחות שקופה," לחש לה החרמש וונגוט. "עוד רגע יהיה אפשר להקרין את ההתאהבות שלך על הקירות."</p>
			<p class="text">"למה זה משנה? לחרמש פאראדיי אין רגשות כאלה כלפי."</p>
			<p class="text">ושוב החיוך. "אם את אומרת."</p>
			<p class="text">צליל גונג נשמע, הודיע שנותרה להם רבע שעה כדי למלא את בטנם.</p>
			<p class="text">"שתהיה לך עצרת טובה," אמר וונגוט והתרחק. "ותאכלי לפני שהזללנים האלה יכסחו כל מה שנמצא על השולחן."</p>
			<p class="text">מייקל ניגש אליה בסופו של דבר במבואה, דקות אחדות לפני שכיוונו אותם לאולם הפנימי, אבל שיחתם היתה מאולצת. שניהם היו מודעים מאוד לעובדה שמביטים בהם, שופטים אותם, מרכלים עליהם.</p>
			<p class="text">"את נראית טוב, מארי," הוא אמר. "אני מניח שהיתה לך עונה ראשונה טובה."</p>
			<p class="text">"השלמתי את המכסה שלי."</p>
			<p class="text">"לא היה לי ספק שתשלימי." היא חשבה שיתקרב לעוד כמה מילים אישיות, אבל במקום זאת הוא התרחק. "טוב לראות אותך, מארי."</p>
			<p class="centerspace"></p>
			<p class="firstspace">טקסי הבוקר של העצרת נעו בין שיממון לעינוי. מנִיית השמות. עשרה לכל חרמש, שנבחרו מבין העשרות שליקט כל אחד. עשרה שמייצגים את כולם. החביבים על מארי היו טיילור וֵגה, שבנשמת אפו האחרונה הודה לה על שלא ליקטה אותו לעיני משפחתו; וגם טוּסְדֵיי ריגְל, כי אהבה לומר את השם הזה.</p>
			<p class="text">עד שלבסוף הגיעו לעיקר. הדיון הלוהט (והמבולגן) של העונה סב סביב השאלה איך לנהוג בעושי הצרות שבבירה הישנה. למען האמת, יותר מדיון, זאת היתה הזדמנות לשחרר קיטור.</p>
			<p class="text">"הנפוחים מוושינגטון ממשיכים לבחוש בקדירה, והיא הולכת ונעשית מעופשת," אמר החרמש דאגלס.</p>
			<p class="text">"כן, אבל זאת לא בעיה שלנו," ציינה הלהב הרם גינזבורג. "הבירה הישנה נמצא במזרח־מריקה. שהם יטפלו בזה." כלהב רם, היא תמיד השתדלה להזכיר לחרמשי לב־מריקה לא להתערב בעניינים לא להם — אבל הפעם טעתה. הבעיה לא היתה רק מזרח־מריקאית.</p>
			<p class="text">מארי רטנה לנוכח הזלזול בנושא מצד הלהב הרם. היא לא התכוונה שמישהו ישמע אותה, עד שמישהי לצדה — היא חשבה שזאת החרמשה סטרייסנד — מירפקה אותה. "אם יש לך דעה בנושא, השמיעי קול," אמרה. "את כבר חרמשה. זה הזמן להיות דעתנית."</p>
			<p class="text">"אף אחד לא רוצה לשמוע את מה שיש לי לומר."</p>
			<p class="text">"חה! אף אחד לא רוצה לשמוע כלום מאף אחד, אבל בכל זאת צריך לומר. ככה זה כאן."</p>
			<p class="text">וכך קרה שמארי נעמדה והמתינה עד שהלהב הרם גינזבורג סקרה אותה רגע לפני שדיברה.</p>
			<p class="text">"האם החברה הטרייה ביותר שלנו מעוניינת להתייחס לנושא?"</p>
			<p class="text">"כן, הוד מעלתך," אמרה מארי. "נדמה לי שהממשלה הישנה, מימי טרום־העננה, היא בעיה גם של לב־מריקה — כי הם עדיין טוענים להגמוניה לא רק על מזרח־מריקה אלא גם על לב־מריקה, מערב־מריקה וטקסס."</p>
			<p class="text">ואז חרמש אחר צעק בלי לקבל את רשות הדיבור. "לדרישות הקטנוניות של הוושינגטונים אין שום אחיזה במציאות! הם מטרד ולא יותר."</p>
			<p class="text">"אבל," אמרה מארי, "כל עוד הם מחוללים בעיות, הם מחלישים את כל מה שאנחנו מייצגים."</p>
			<p class="text">"העננה, זה מה שמרגיז אותם," אמר החרמש שדיבר לא בתורו, "אז שהעננה תתעסק איתם."</p>
			<p class="text">"זה קוצר ראות!" מארי הרהיבה עוז לומר. "אנחנו לא יכולים להכחיש שהחרמשות והעננה הן שני צדדים של אותו מטבע. אם אחת מהן מאוימת, כך גם השנייה!"</p>
			<p class="text">דבריה עוררו ריטון שקט של שאר באי העצרת. לא היה ברור לה אם זה טוב או רע.</p>
			<p class="text">"תנו לפוליטיקאים של העולם הישן לפרוק את המרירות," צעק מישהו אחר. "אם העננה מאפשרת, גם אנחנו צריכים לאפשר."</p>
			<p class="text">"העננה מחויבת לכבד את חירותם — גם את החירות לשבש," אמרה מארי. "אבל <span class="bold _idGenCharOverride-1">עלינו</span> לא חלה חובה כזאת. וזה אומר שאנחנו יכולים ממש <span class="bold _idGenCharOverride-1">לעשות</span> משהו בעניין."</p>
			<p class="text">הלהב הרם גינזבורג שילבה את זרועותיה. "אז מה החרמשה הנכבדה קירי מציעה שנעשה?"</p>
			<p class="text">כל העיניים הופנו אליה. מבוכה ומודעות עצמית הסתערו עליה כמו גל אדיר של מי סתיו.</p>
			<p class="text">"אנחנו... אנחנו נעשה מה שהעננה לא יכולה לעשות. אנחנו נפתור את הבעיה..."</p>
			<p class="text">דממה. ואז, מצדו השני של החדר, חרמש אחר הרעים בקול מהדהד במיוחד. "יכול להיות שהקונדסית הקטנה סוף־סוף מצדיקה את שמה?"</p>
			<p class="text">זה עורר בקהל צחוק כה גדול עד שהדיו הכו ברחבי האולם. מארי ניסתה לעמוד בכך בכבוד, אבל הרגישה שרוחה קורסת.</p>
			<p class="text">ברגע שהצחוק שכך, הלהב הרם גינזבורג, בעודה מצחקקת, דיברה אליה בנימה מתנשאת במיוחד. "סייפנית מתחילה שלי, יציבות החרמשות נובעת מעקביות ומשיקול דעת. בחוכמה תעשי, החרמשה קירי, אם תהיי פחות... קיצונית."</p>
			<p class="text">"מילים כדורבנות!" חיזק מישהו.</p>
			<p class="text">תם ונשלם. הלהב הרם עברה לנושא הבא שעל סדר היום והשיחה פנתה לדיון בשאלה אם יש לאסור על חרמשים לאמץ לעצמם שם משפחה זהה לזה של חרמש אחר שעדיין חי, כי זה היה מקור לבלבול תמידי בין החרמשים ארמסטרונג, ארמסטרונג וארמסטרונג.</p>
			<p class="text">מארי פלטה נשיפה בשיניים חשוקות, שנשמעה כמו שריקה. "טוב, זה היה חסר טעם."</p>
			<p class="text">"מסכימה," אמרה החרמשה סטרייסנד, "אבל היה משעשע."</p>
			<p class="text">זה הרגיז את מארי עוד יותר. "לא באתי הנה כדי לבדר את כולם."</p>
			<p class="text">החרמשה סטרייסנד שלחה בה מבט ביקורתי. "ילדונת, אם את לא מסתדרת עם קצת ירידות, אין לך מה לחפש כחרמשה."</p>
			<p class="text">מארי החליטה מיד שלא תמשיך לדבר. היא הביטה בפאראדיי שנמצא בצד השני של האולם. הוא אפילו לא הציץ לעברה. האם הופעתה הביכה אותו? אולי היה שבע רצון שהשמיעה את דעתה? למען האמת, לא היה אפשר לדעת. הוא לא נקף אצבע כדי לתמוך בה, אבל למה היא מתפלאת? עם כל הקושי שלה להודות בכך, מייקל צדק שהרחיק את עצמו ממנה — ולא רק בגלל שמועות ורכילות — אלא משום שהיא צריכה לבסס את עצמה בלעדיו. אבל עם קהל כזה, איך תוכל לעשות משהו שיפיק תגובות שאינן גיחוכים, נחרות בוז וזרועות שלובות על החזה?</p>
			<p class="text">"חרמשים הם דמויות פועלות," אמר פאראדיי בתקופת חניכתה והוסיף בחיוך שובבי, "ולא רק מפני שיצרו דמויות פעולה שלנו."</p>
			<p class="text">הוא צדק. חרמש נדרש לפעול בהחלטיות וללא היסוס — גם אם זה קשה. אם מארי מתכוונת להוכיח את עצמה, הבחירות שלה צריכות להיות עוצרות נשימה עד כדי כך שלחרמשות לא יישאר אוויר כדי לצחוק.</p>
			<p class="firstspace">מארי חיה לבדה. רוב החרמשים חיו לבדם. לא היה שום דיבר שחייב התבודדות. הציווי "<span class="bold _idGenCharOverride-1">לא תעשה לך </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">בני זוג וצאצאים</span>" לא אמר שאסור שיהיו לך או מאהבת או חברים קרובים. אבל מארי גילתה את מה שרוב החרמשים ידעו זה מכבר: מי שבוחר לחיות עם חרמש אינו חבר קרוב שהייתם רוצים לחלוק איתו את ביתכם.</p>
			<p class="text">היו חרמשים צעירים שחזרו לבית נעוריהם, אבל זה לא החזיק מעמד אף פעם. מארי לא היתה מסוגלת לחזור לגור עם ההורים, גם אילוּ לא היו חברים באותה כת טוּנית מגוחכת. היא התקשתה לדמיין את עצמה שבה הביתה אחרי ליקוט ונאלצת להתמודד איתם. כן, ליקוט הוא מטלה חיונית, כמעט מקודשת, למען האנושות, אבל מוות הוא מוות ודם הוא דם.</p>
			<p class="text">היא בחרה לעצמה בית גדול ביער, עם תקרות גבוהות וחלונות עצומים, נוף הרים ופלג מפכפך. היא מצאה שצליל המים הזורמים מרגיע אותה. מטהר. היא שמעה על מעון מפורסם שבו הנהר עובר ממש בתוך הבית. משהו ששווה לבדוק יום אחד, אבל בינתיים היה לה די בביתה הכפרי. היא רכשה אותו בכספי החרמשות, במקום פשוט לקחת אותו מבעליו, כפי שחרמשים מסוימים עשו. גם אחרי ארבעה חודשים היה הבית מרוהט רק בדוחק. עוד דוגמה לכך שלא הרגישה בבית בחייה שלה.</p>
			<p class="text">יום אחרי ששבה מהעצרת יצאה לטיול ביער, בתקווה שהאוויר הצונן, בניחוח האדמה, יטהר אותה מתחושת המיאוס שהותיר בה האירוע, אבל נתקלה בדרכה בשני אצנים. הם ריכלו. מי בוגד בבת זוגו בבתי בושת וירטואליים; מי נוסע לטסמניה לצורך מהפכים גופניים מזעזעים; מי שב על עקבותיו לגיל צעיר יותר בלי סיבה נראית לעין. זה הזכיר למארי את התככים הקטנוניים שפשטו בעצרת.</p>
			<p class="text">היא ליקטה את שניהם ומיד התחרטה על כך — האם לא קטנוני באותה מידה לדון אותם למיתה בעוון רכלנות? ואלה גם לא היו ליקוטים נקיים. אילו היתה עושה את זה כיאות, לבבותיהם היו מפסיקים לפעום מיד, בפחות לכלוך. אבל לא הפעם. היא שמעה בראשה את קולו של מייקל הנוזף בה, אומר לה לשפר את מיומנויות ההרג שלה.</p>
			<p class="text">כשחזרה הביתה, מיהרה אליה חתולתה סְיֵירה והתפתלה סביב קרסוליה. למארי היתה עוזרת בית במשרה חלקית — פריט מותרות יחיד שהרשתה לעצמה — שפערה פה בתדהמה למראה גלימתה המוכתמת בדם. היא תמיד פערה פה, בכל פעם מחדש, ותמיד התנצלה על כך — אבל מארי הכירה לה תודה על תגובתה הכנה. תוצאות הליקוט <span class="bold _idGenCharOverride-1">אמורות</span> לגרום הלם. אם אי־פעם הן יפסיקו לגרום הלם, זה יהיה סימן לכך שמשהו אינו כשורה.</p>
			<p class="text">"דֶבּרה, תוכלי בבקשה לקחת את הגלימה למכבסה?" שאלה אותה מארי. "תגידי להם שזה לא דחוף. יש לי שתיים נוספות."</p>
			<p class="text">"כן, כבודה."</p>
			<p class="text">במכבסה תמיד חוללו פלאים עם גלימותיה... אף כי מארי חשדה לפעמים שפשוט סיפקו לה גלימות חדשות.</p>
			<p class="text">אחרי שדברה הלכה, מארי מילאה אמבטיה כדי לשטוף מעליה את היום הזה, ועשתה טעות ושמעה חדשות תוך כדי טבילה.</p>
			<p class="text">נשיא אמריקה הישנה, הנשיא הינטון, הורה לחיל ההנדסה של הצבא — שהמשיך להתקיים מסיבה מוזרה כלשהי — להתחיל לפרק את הקשרים המוחיים של העננה.</p>
			<p class="text">"מחובתנו המוסרית לשחרר את אומתנו הגדולה מהאחיזה שאותו ענן שחור קנה בה," אמר הינטון בסגנונו האופייני, הנפוח והיומרני — אבל אלה היו מילים בעלמא, לא יותר. דעת הקהל לא צידדה בו. העובדה היתה שפחות מחמישה אחוזים טרחו בכלל להצביע — כי הרוב הבינו שאבד הכלח על עצם המושג ממשלה — ואף פחות אנשים הסכימו עם השקפתו השלילית של הינטון בנוגע לעננה. מובן שהינטון ופמליית חנפניו טענו שהעננה מפיקה סקרים שקריים. הינטון חי בתוך מדמנה כזאת של כזב, שאפילו לא הצליח להעלות על דעתו ישות שלא מסוגלת לשקר.</p>
			<p class="text">העננה לא התאמצה למנוע את ניתוק השרתים. במקום זאת פשוט כוננה קשרים עצביים חדשים במקום אחר — היה בכך ערך מוסף של הוספת אלפי משרות למי שבחרו לעבוד.</p>
			<p class="text">היה ידוע לכול שהעננה הציעה פומבית להינטון את מה שניסתה להציע לנשיאים במשך שנים: דרך מכובדת לפרוש מן התפקיד; גלות ידידותית בכל מקום בעולם לו, לשרי ממשלתו ולכל בני משפחותיהם. הם יקבלו עתיד חדש, יהיו חופשיים לנסות כל פעילות שלבם חפץ בה, כל עוד לא תכלול תפקיד שמקנה להם כוח פוליטי. הינטון היה עוד נשיא אחד בשרשרת הנשיאים שסירבו חד וחלק.</p>
			<p class="text">"איני מאשימה את מר הינטון," אמרה העננה, אצילת נפש כמו תמיד. "איש אינו מוותר על עוצמה מרצונו החופשי. התנגדותו היא תגובה טבעית וצפויה."</p>
			<p class="text">אחרי האמבטיה, מארי ישבה מול האח המבוערת ולגמה שוקו, מנסה להתנחם בהנאות פשוטות, אבל חוסר המנוחה לא עזב אותה. סיירה, כאילו חשה בדבר, זינקה לחיקה, זהירה עד כדי כך ששום אדווה לא רטטה בשוקו של מארי, והתמקמה לה שם. זאת היתה הנשמה השלישית של החתולה. מארי החליטה לאפשר לה תשע נשמות. היה בזה משהו פואטי. צודק. אבל לא כל צדק יצר תחושה אסתטית מענגת כזאת...</p>
			<p class="text">מחשבה קיננה בירכתי מוחה מאז העצרת. מחשבה מטילת אימה. אולי מסוכנת. היא הדחיקה אותה בכוח, סירבה לאפשר לה לעלות אל פני השטח, ניסתה למלא את ראשה במאה דברים אחרים. אבל כשליטפה את סיירה, הבינה שהרגע הזה, של גרגור עדין ונעים, לא יימשך לנצח.</p>
			<p class="text">היא הבינה שזה רק עניין של זמן עד שתיסע לוושינגטון.</p>
			<p class="centerspace"></p>
			<p class="firstspace">מצבו המטריד של מחוז קולומביה, שבו שכנה וושינגטון הבירה, הוכיח בבירור כי לעננה, כל כמה שהיא מושלמת, יש גם צד פסיבי־אגרסיבי. הטבע השתלט על רוב־רובה של הרצועה הירוקה ורחבת הידיים שנודעה בשם המוֹל של וושינגטון. מוזר, כי העננה היתה קפדנית מאוד בכל הקשור לתחזוקת גנים, ולמרות זאת, האזורים הירוקים של וושינגטון הבירה זכו להתעלמות גורפת. זאת ועוד, העננה גם בחרה לא להקדיש שום מאמץ לתשתיות באזור. היא חדלה לתקן כבישים וגשרים, וזה מכבר העבירה משם את תוכן המוזיאונים של האגודה הסמיתסוניאנית, והותירה רק את קליפותיהם העתיקות, הריקות.</p>
			<p class="text">בשלב מסוים שינתה העננה את כל השילוט בעיר. כעת היה שמה הרשמי "חורבות וושינגטון".</p>
			<p class="text">וכאילו כל זה אינו שובר לב דיו, העננה ייסדה שם מועדונים ומקומות מפלט למפוקפקים, ובכך גרמה לרוב אלה שאין להם מעמד של מפוקפקים לעבור למקום אחר.</p>
			<p class="text">הכול היה חלק מתוכנית — לא בדיוק להכפיש את העיר הנכבדה אלא לקבור אותה בעברה, בדומה לחורבות של אימפריות עתיקות אחרות. וושינגטון עדיין היתה מקום ראוי לכבוד, אבל רק כפי שאנו חולקים כבוד לעתיקות מתפוררות.</p>
			<p class="text">עם זאת, נותרו בה כמה שרידים של הממשל האמריקאי. פוליטיקאים שראו בעצמם מבצר אחרון של זמנים טובים יותר. זמנים טובים יותר להם עצמם אולי, אבל כמו כל הממשלות מתקופת טרום־העננה, לא טובים יותר לכל השאר. לא היה להם שום כוח אמיתי — הדבר היחיד שיכלו לעשות היה רוח — לנסות למצוא תפרים פרומים בַּבִּטנה הכסופה של העננה.</p>
			<p class="text">במשך כל התקפותיהם המילוליות, העננה המשיכה בקמפיין ההתעלמות החיובית שלה והתייחסה לפוליטיקאים של כביש הטבעת ההרוס כמו שבעל בית מעידן התמותה היה עשוי להתייחס לדייר שחייב לו שכר דירה. היא לא סילקה אותם, אבל הקשתה עליהם יותר ויותר להישאר.</p>
			<p class="text">רובם הבינו את הרמז ופנו לרעות בשדות נוחים יותר. הקונגרס התפרק רשמית כאשר העננה חילקה מחדש את האמריקות לאזורי מֵריקה השונים. מערכת המשפט היתה קיימת כעת רק כדי לשמש חותמת גומי לשיפוטה הצודק תמיד של העננה. עתה, משתפיסת ה"לאום" עברה מן העולם, לא היה עוד צורך בצבאות הגנה — שהרי הגנה היתה מלכתחילה ייעודן העיקרי של אומות.</p>
			<p class="text">כעת נותר רק הענף הניהולי הבכיר, הנשיא והקבינט שנאחזו במקומם כמו עלים עקשניים המסרבים להיכנע לשלכת...</p>
			<p class="firstspace">מארי הגיעה ביום צונן של נובמבר, חודשיים אחרי עצרת הקציר. היא לא סיפרה לאיש מה היא מתכננת. כך, אם תוכניתה תיכשל, איש לא יוכל ללעוג לה.</p>
			<p class="text">כיוון שהכבישים לא תוחזקו עוד, התפוצץ לה צמיג בבור עמוק בשדרת החוקה, והיה עליה ללכת ברגל לאורך הקילומטר וחצי האחרונים.</p>
			<p class="text">מפוקפקים הסתובבו בקבוצות, כמו שמפוקפקים נוטים תמיד לעשות, שתו עד אובדן חושים ושברו כל מה שנותר שלם. מצחיק שהם מעולם לא קלטו שהם עשו בדיוק מה שהעננה היתה רוצה. פירקו את העיר הישנה כמו שחיידקים מפרקים שרידי גווייה.</p>
			<p class="text">"יוֹ, יפהפייה," הטריד אחד מהם. "החסינות שלך כאן אצלי." כאילו עלבון לחרמשה הוא אות לגבורה ולא לטיפשות נטולת רסן.</p>
			<p class="text">מארי התעלמה ממנו, ומן השריקות והגסויות שהגיעו מצללי המפוקפקים שלאורך הדרך. זה לא הצדיק בזבוז אנרגיה והתרגזות. מפוקפקים עושים מה שמפוקפקים עושים, וזה לא הרבה, כי העננה לא תאפשר שום דבר מפוקפק באמת.</p>
			<p class="text">הבית הלבן היה המבנה היחיד שעדיין היה שמור היטב, וכמוהו גם הגן שסביבו. נווה מדבר מאחורי גדר גבוהה, מאובטח סביב השעון. הכול היה רק תפאורה ולא יותר.</p>
			<p class="text">שתי שומרות עמדו בשער הראשי, חמושות בנשק אוטומטי מפחיד. הן לבשו מדי הסוואה, שגרמו למארי להחניק צחוק. מדי הסוואה? ברצינות? חבל שלא הלכו על שריון ימי ביניימי, זה היה נראה יפה יותר.</p>
			<p class="text">"תנו לי לעבור," פקדה עליהן.</p>
			<p class="text">הן אחזו חזק יותר בכלי נשקן. "לא נוכל לתת לך לעבור, גברתי," אמרה אחת מהן.</p>
			<p class="text">"אתן תפנו אלי בתואר 'כבודה' ואתן תזוזו הצדה."</p>
			<p class="text">הן הקשיחו את מבטיהן ולא זזו — אבל היא הבחינה שהן חוששות.</p>
			<p class="text">"מה כבר תעשו, תירו בי?" שאלה. "כלי הנשק שלכן לא טעונים בכלל."</p>
			<p class="text">"את לא יודעת את זה."</p>
			<p class="text">"ודאי שכן. העננה לא מרשה לאף אחד להחזיק כלי נשק טעונים. רק לחרמשים. מזלכן שהעננה בכלל מרשה לכן לשחק בצעצועים האלה."</p>
			<p class="text">"כבודה," אמרה השומרת השנייה, ובקולה מעט ייאוש, "אנחנו רק ממלאות את תפקידנו."</p>
			<p class="text">לא, הן רק ביזבזו את זמנה. "אני בדרך לשיחה עם המנהל שלכן," אמרה להן. "אם איאלץ ללקט אתכן כדי לקיים את השיחה, זה מה שאעשה. אז מה אתן אומרות?"</p>
			<p class="text">היא המתינה. הן לא זזו. היא הכניסה יד לגלימתה כדי לאחוז בלהב —</p>
			<p class="text">וברגע שעשתה זאת, השומרת משמאל הרכינה את נשקה וזזה הצדה. השנייה מיהרה לעשות כמוה.</p>
			<p class="text">"בחירה נבונה," אמרה מארי ועברה דרך השער אל המדשאה הדרומית רחבת הידיים, בלי להביט לאחור ולראות אם השומרות נטשו את נשקן ואת משמרתן או נותרו בעמדותיהן חסרות המשמעות.</p>
			<p class="text">ככל הנראה אמרו לשומרים בכניסה הראשית לבניין שבשטח מסתובבת חרמשה, כי הדלת היתה נטושה. האם הורו להם לסגת, תהתה, או שהם הפקירו את העמדה מיוזמתם?</p>
			<p class="text">בפנים הכול נראה כפי שדמיינה. רצפת אריחים בלבן ובז'. מדרגות מכוסות שטיח אדום. מקום שקפא על שמריו ולא השתנה אפילו בפסיק מאז עידן התמותה. דיוקנאות של נשיאים שמתו זה מכבר צפו בה מהקירות בעגמומיות, בין ציורים ענקיים שהיללו את מעלות השלטון הדמוקרטי של העם למען העם. חלום נפלא שלעתים אפילו עבד — אבל כל עוד בני אדם מוּעדים לטעות, לא יהיה מושלם לעולם. שלמות הִצריכה עננה. וחרמשים.</p>
			<p class="text">מארי פגשה עוד כמה שומרים בדרך — אבל פחות משחשבה — וכולם הניחו את כלי נשקם הפרוקים לפניה. רק כשניסתה להיכנס לאגף המערבי, נתקלה בהתנגדות. חייל אחד שניצב על המשמר למרגלות המדרגות.</p>
			<p class="text">"בבקשה, אל תגרמי לי לבגוד בו, כבודה," אמר החייל.</p>
			<p class="text">נראה כאילו הוא מחשק את עצמו לקראת ליקוט, וכיוון שמארי לא ליקטה אותו, נרגע טיפונת. יותר משמנע ממנה לעבור, הוא העמיד פנים שהיא לא שם. החייל ניצב על עומדו, אבל רק כפי שסלע ניצב על עומדו בנהר. מארי זרמה סביב לו ועלתה בגרם המדרגות הגדול.</p>
			<p class="text">הנשיא כביכול לא היה במגוריו, בחדר הסגלגל או בכל אחד מהאזורים הרגילים של המבנה רחב הידיים. טוב, בוא נשחק מחבואים, חשבה.</p>
			<p class="text">היא הצמידה את כף ידה למשטח מכשיר האבטחה על דלת, שלפי החוק היתה חייבת להיפתח בפניה, וחמקה אל אחד מכמה מסדרונות סודיים — חבויים מעין הציבור אולי, אבל לחרמשים היתה גישה לכל סוג של מידע, והחרמשה קירי עשתה את שיעורי הבית שלה כראוי. היא ירדה בכמה גרמי מדרגות אל בונקר בטון מזוין שנמצא מתחת לבניין המפורסם — מקלט שנועד לעמוד במתקפה מכל סוג.</p>
			<p class="text">היא התקרבה לדלת פלדה חזקה כמו כספת וגילתה שאין איש שיעצור בעדה. מכשיר האבטחה קרא את הנתונים הביומטריים שלה, מערכת הבריחים העצומה השתחררה, ובמאמץ רב הדלת נפתחה.</p>
			<p class="text">בפנים מצאה חבורת גברים ונשים מקובצים במעין חדר מלחמה. היא ראתה מפות ומסכים. וגם דגל ממוסגר מהימים שבהם פיסות בד כאלה הבדילו בין מקום למקום.</p>
			<p class="text">אנקות הפתעה ואף ריטונים נשמעו למראה החרמשה קירי בגלימה הסגולה־בהירה שלה, סכין בידה. היא זיהתה את הפנים של כולם. אלה היו חברי הקבינט של הנשיא. ובאמצע היה הנשיא הינטון בכבודו ובעצמו.</p>
			<p class="text">כמה מהם התרחקו ממנה, אחרים הרכינו ראש בתבוסה חסרת אונים, והיו מי שכיסו את עיניהם, בניסיון להכחיש לעוד כמה רגעים את מה שעיניהם סיפרו להם. רק הינטון עצמו שמר על קשר עין איתה, בהתרסה בוטה.</p>
			<p class="text">"אני החרמשה מארי קירי," אמרה. "אני בטוחה שאתה יודע למה אני כאן."</p>
			<p class="text">"את ילדה, לא הרבה יותר," גיחך הינטון. "ואפילו לא מהאזור."</p>
			<p class="text">"חשבתי שאתה לא מכיר באזורי העננה," השיבה לו. "אבל מה זה משנה, החרמשים לא מוגבלים לאזורים שלהם. אנחנו יכולים ללקט בכל מקום שנבחר."</p>
			<p class="text">"אין לך שום זכות לבוא לכאן ולאיים עלי."</p>
			<p class="text">"מובן שיש לי, אדוני הנשיא," ענתה. "האנושות העניקה לי את הזכות לעשות ככל העולה על רוחי. זה החוק שלפיו אנחנו חיים כיום — או ששכחת?"</p>
			<p class="text">"את תצאי מכאן ברגע זה!" ציווה הינטון. "ואולי אשכח לך את ההפרעה הזאת."</p>
			<p class="text">מארי השמיעה צחקוק אחד ויחיד. "שנינו יודעים שיש רק דרך אחת שבה אצא מכאן," אמרה לו.</p>
			<p class="text">ואז מזכיר המדינה רכן אל הינטון ולחש, "היו מקרים שחרמשים הסכימו למשא ומתן, אדוני. שאעבוד איתה על עסקה?"</p>
			<p class="text">"אני לא חרמשה מהסוג הזה," אמרה להם מארי.</p>
			<p class="text">"לא," אמר הינטון, והסלידה נטפה ממנו. "את מהסוג הכי גרוע. צעירה, אידיאליסטית, ראש בקיר. חושבת שהייעוד שלך טהור ונוצץ כמו הלהב שלך."</p>
			<p class="text">"אולי אני כל הדברים האלה," הסכימה מארי, "אבל אני גם בלתי נמנעת."</p>
			<p class="text">באותו רגע ניסה אחד האחרים לפתוח את הבריחים ולברוח. וזה התחיל.</p>
			<p class="text">הלהב של מארי היה מהיר. מיומנותה היתה פלא לעיניים הרואות — ואכן העולם כולו עמד לראות ולהתפלא עד מהרה, כי מצלמות היו פזורות בכל פינה. היא ידעה זאת, אבל לא הציגה למען המצלמות. היא פשוט מילאה את חובתה ביעילות ובחינניות. הם נפלו בזה אחר זה, עד שהאחרון שנותר היה הינטון עצמו, שעכשיו התכווץ בפחד בפינה. כל תעוזתו נמוגה תחת כובד משקלו של הרגע.</p>
			<p class="text">מארי הבינה באופן אינסטינקטיבי שזאת נקודת מפנה. לא רק עבורה, אלא עבור העולם כולו. עבור כל המין האנושי. האם גם הוא חש בכך? האם משום כך רעדו ידיו?</p>
			<p class="text">"אין כבר מקום בשבילך," אמרה לו. "הציוויליזציה המשיכה הלאה."</p>
			<p class="text">"בסדר, אני אסתלק," הוא התחנן. "אצא לגלות. לא תראו אותי שוב לעולם."</p>
			<p class="text">אבל מארי ניענעה בראשה. "העננה היתה שמחה לכך — ואם היית מסכים לפני היום, לא הייתי באה. אבל לא קיבלת על עצמך גלות. ואני לא עובדת בשביל העננה."</p>
			<p class="text">"יום אחד את תתחרטי על זה," הוא אמר לה. "תזכרי מה שאני אומר — אם יש דבר אחד שאני יודע זה שתקללי את היום שבו קיבלת את ההחלטה הזאת. וכשזה יקרה —"</p>
			<p class="text">אבל המונולוג שתיכנן לשאת נקטע באיבו באבחת להב אחת.</p>
			<p class="firstspace">היא עלתה בחזרה לבית הלבן עצמו, ובו בזמן ניסתה לתפוס מה עשתה זה עתה. היא פילסה דרך לשלטון ללא מצרים של העננה. היא גם חיזקה את עוצמתה ואת ריבונותה של החרמשות באופן שאיש לא עשה עד עתה. היא תהתה אם זה מפר את הדיבר השני של החרמשים. האם ליקוט הדמויות הבעייתיות האחרונות של שלטון התמותה יכול להיחשב למשוא פנים? וגם אם כן, מה הדבר הגרוע ביותר שהחרמשות יכולה לעשות לה? לצנזר אותה? ליטול ממנה את זכות הליקוט לשנה או שנתיים? מחיר ראוי תמורת שחרור העולם מעברו.</p>
			<p class="text">היא מצאה חדר רחצה בקומת המגורים של הנשיא ומילאה לעצמה אמבט. העסק היה מלוכלך ומלכלך — ואף שהצליחה לשטוף את הדם מידיה, הנתזים הותירו כתמים שנספגו בגלימתה והפכו אותה למראה קשה לצפייה.</p>
			<p class="text">אבל הבד היה עבה, ולכן הפכה אותו אל צדו הפנימי כדי להסתיר את הדם. היא חשבה שזה עשוי להיראות מוזר, אבל לא. בטנת גלימתה היתה עשויה משי בצבע לבנדר. גוון שקט ועדין. היא גילתה שהיא אוהבת אותו הרבה יותר מאשר את הסגול הרועש.</p>
			<p class="text">לנקודות מוקד בהיסטוריה יש כובד משקל משלהן, ולכן כשיצאה משם, מצאה את עצמה מול קהל קטן שהלך וגדל. השער היה פתוח לרווחה, השומרים ברחו. וכמעט כל אדם בקהל החזיק בידו מכשיר כזה או אחר שהקליט, שידר או הנציח את הרגע הזה כעוגן חדש לדורות הבאים.</p>
			<p class="text">היא תפסה שלא הכינה דברים לומר, אבל היה עליה לומר משהו. לכן המילים שאמרה עכשיו — מילים שיתפרסמו עד מהרה בכל רחבי תבל — באו באמת מן הלב.</p>
			<p class="text">"<span class="bold _idGenCharOverride-1">את הדבר שעשיתי היום אשא כנטל וכמתנה</span>," אמרה להמון. "<span class="bold _idGenCharOverride-1">אין עוד מגבלות על העתיד. לחיי כולנו!</span>"</p>
			<p class="firstspace">העננה אולי ידעה לחזות מה הדבר הבא שיקרה, אבל מארי בהחלט לא ידעה לעשות זאת. בשבועות שאחרי הליקוט זכו פעולותיה לחיקוי בכל רחבי תבל. מלכים ורודנים, ראשי מדינות שבעצם לא היו קיימות עוד, לוקטו בזה אחר זה עד שלא נותר ולו אחד מהם. רעיון האומות עבר מן העולם עתה באופן רשמי. כעת הגבולות היחידים היו גבולות בין האזורים. כולם היו שווים. ללא כל תחרות. כבר לא היו "הם", רק "אנחנו". ובכל ליקוט פוליטי נאמרו אותן המילים.</p>
			<p class="text">"<span class="bold _idGenCharOverride-1">אין עוד מגבלות על העתיד. לחיי</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> כולנו!</span>"</p>
			<p class="text">לעננה, שלא הגיבה על מנגנוני החיים והמוות, היה רק דבר אחד לומר, בדרכה הרגילה, המאופקת: "לא ביקשתי זאת, אבל הדבר יקל מעט את שירותי למען כוכב הלכת הזה."</p>
			<p class="text">ואף על פי כן, מארי לא הצליחה למחוק ממוחה את מילותיו האחרונות של הנשיא. היא תקלל את היום שבו קיבלה את ההחלטה הזאת. היא שאלה את עצמה מתי יגיע היום הזה.</p>
			<p class="firstspace">לעצרת החורף באה מארי בפורשה שלה וגילתה שאותו בחור צעיר ממתין להחנות את מכוניתה — הוא החליט ככל הנראה שזה הייעוד הקבוע שלו. ברגע שהתקרבה למדרגות השיש של בניין הקפיטול בעיר המסעד, כל הקהל, שציפה לתהלוכת החרמשים, הפנה את עיניו אליה והחל להתלחש. אולם עד מהרה השתתקו הלחישות. חרמשים אחרים ראו אותה ופינו לה מעבר רחב, איפשרו לה לצעוד לפניהם.</p>
			<p class="text">"הגלימה החדשה הולמת אותך, החרמשה קירי," אמר החרמש וונגוט, ללא שמץ חיוך או רמז לסרקזם. היא הינהנה אליו לאות תודה. ואז, לראשונה על המדרגות האלה, פנתה אל קהל הצופים שמשני צדיהן וחייכה קלות, שולחת לעברם נפנוף קל שבקלים — והם נראו כאילו בעוד רגע יתעלפו בגלל תשומת הלב שהקדישה להם. היא שמעה שאנשים קוראים לה עכשיו "גברת רצח הקטנה״. היא תיעבה את הכינוי הרבה פחות משחשבה. הוא ברא לה דמות שעוררה בה דחף להתעלות עליה.</p>
			<p class="text">מוזר, אבל היא כבר לא הרגישה מפוחדת מול החרמשים שסביבה. היא כמהה לראות איך מייקל יתייחס אליה עכשיו. אולי יראה אותה פחות כתלמידה ויותר כשוות ערך לו. זה יהיה ערך מוסף לליקוט שלה, שעכשיו נהיה ידוע לשמצה.</p>
			<p class="text">כשחצתה את האכסדרה החיצונית, שם המתינה ארוחת הבוקר המפוארת של העצרת, שמעה במקרה חרמש שכלל לא הכירה מדבר עם חרמש אחר.</p>
			<p class="text">"אין לי ספק שיום אחד היא תהיה להב רם," אמר החרמש. "הבחורה פשוט אדירה."</p>
			<p class="text">מארי חייכה, כי הנה, סוף־סוף, לא היו עוד מגבלות על עתידה.</p>
		</div>
	
			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 32.00 ₪ מחיר רגיל 38.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
לפי נושאים
רומן עתידני פנטזיה לנוער מותחן על טבעי פנטזיה נוער בוגר דיסטופיה
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!