לילה ללא סוף

יערה מתעוררת בליל חורף לקול רעש קל. היא בטוחה שהחתול שלה אחראי לרעש ופותחת את המקרר, שם ממתינה לה עוגת גבינה מפתה. בעודה חותכת ממנה פרוסה, יד גברית מצמידה סכין אל גרונה. ”תהיי בשקט,” מסנן באוזניה קול מקפיא, ”אחרת אני שוחט אותך.” עולמה של יערה מתהפך כאשר היא נתלשת מחיים נוחים של עורכת דין בעלת עתיד מבטיח אל מסע בריחה מטלטל ומסוכן שטומן בחובו גילויים מפתיעים, הרפתקאות מסעירות וכנגד כל הסיכויים – גם אהבה.

ספרה החדש ועוצר הנשימה של סופרת רבי המכר הישראלית, ששורשיו נעוצים בתקופה שבה הטוב והרע היו ברורים ומוחלטים, מגיע לסיומו המפתיע בתל אביב של ימינו ומעלה שאלות נוקבות לגבי הבחירה בין מצפון לאהבה ובין פשרה כואבת לצדק מוחלט.
שם: לילה ללא סוף
מחבר/ת: אורלי קראוס ויינר
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011325306

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit">פרק 1</h2>
			<p class="firstspace">יש אנשים שנולדו חרדתיים וכל רשרוש בבית עלול להקפיץ אותם, גם אם הם מתגוררים עם שני כלבי אמסטף. ויש אנשים כמוני, שנולדו עם תחושה ששום דבר רע לא יקרה להם לעולם, גם אם הם גרים רק עם חתול אנגורה ברחוב הירקון בתל אביב, ולמרות השמועות העקשניות, שהולכות ומתגברות, על אנס שתוקף נשים בודדות במשולש דיזנגוף-פרישמן-הירקון.</p>
			<p class="text">ההורים קנו לי תרסיס פלפל והגיעו במיוחד מירושלים כדי להעניק לי אותו. הם גם התחננו שאתקין סורגים על החלונות. אבל אני סירבתי בתקיפות. סורגים היו מקלקלים לי את הנוף לים. רק בזכותו התעוררתי בכל בוקר בהתלהבות נעורים לא אופיינית לקשישה בת שלושים ושתיים כמוני.</p>
			<p class="text">הצנחתי את תרסיס הפלפל לתוך הבלגן שבתיק שלי. והצטערתי מאוד על המעשה הזה אחרי הלילה הארור ההוא. הלילה שהפך את עולמי.</p>
			<p class="text">התעוררתי אז מרעש שייחסתי לְחמוד, החתול שלי, והחלטתי לגשת למטבח ולנשנש מעוגת הגבינה שהשאירו לי ההורים במקרר. אמנם נשבעתי לא לגעת בה יותר, לאחר שטחנתי רבע ממנה בעמידה, אבל שרעפי השינה כנראה טשטשו את כוח הרצון שלי.</p>
			<p class="text">הצלחתי להוציא את התבנית מהמקרר ולהניח אותה על השיש, כשלפתע הרגשתי מישהו מחבק את מותני בכוח. בשנייה הבאה חשתי יד נוספת מצמידה סכין לצווארי וקול מתכתי סינן באוזני, "תהיי בשקט או שאני שוחט אותך."</p>
			<p class="text">דווקא האיום הנאלח הזה גאל אותי מהשיתוק שאחז בי. אחזתי בסכין הקצבים הגדולה שנחה בתוך התבנית ותקעתי אותה בכל הכוח בזרוע שחיבקה את מותני.</p>
			<p class="text">הפורץ השמיע זעקת כאב ונרתע לאחור. הסתובבתי בקפיצה. לאור הירח שהציץ פתאום מבין קרעי העננים ראיתי שהוא עדיין אוחז בסכין שלו ביד השנייה. מיהרתי לדקור גם אותה כדי לנטרל אותו, לפני שיתאושש.</p>
			<p class="text">הגבר, שפרצופו היה מכוסה בכובע גרב שחור, צרח שוב. הסכין נשמטה מידו שדיממה קשות. למרות זאת הוא הצליח להימלט לעבר הדלת שחצצה בין הדירה לגג, בעט בה וברח החוצה.</p>
			<p class="text">לבי הלם בקצב של תופי מלחמה כשמיהרתי אחריו. רגלי נרטבו משאריות הגשם שירד בלילה, אבל התעלמתי מזה. הספקתי לראות אותו מתכופף מעל המעקה ומנסה לתפוס משהו בידיו הפצועות. כעבור שנייה ניסרה את חלל הלילה שאגה נוראית, שלא אשכח לעולם.</p>
			<p class="text">לא הייתי צריכה לשמוע את החבטה האיומה כדי לדעת מה קרה.</p>
			<p class="text">ידי החלו לרעוד וסכין הקצבים נפלה על רגלי. בכלל לא חשתי בכאב בתוך סערת הרגשות שהשתוללה בתוכי.</p>
			<p class="text">שאלוהים יסלח לי! הרגתי בן אדם! זאת היתה המחשבה המסודרת הראשונה שחלפה במוחי. לפני שהספקתי לסנגר על עצמי, חשתי קבס עולה בקרבי ומאיים לחנוק אותי. רגלי הרועדות בקושי נשאו אותי לשירותים, שם התקפלתי מעל האסלה והקאתי את נשמתי. ופתאום חשתי משהו רך נוגע בי. פלטתי זעקת אימים - דמיינתי שזוהי רוחו של המת שחזרה לנקום בי.</p>
			<p class="text">אבל היה זה רק חמוד החתול, שהגיח מאי-שם והתלטף ברגלי. גיליתי שזה מה שאני צריכה כדי להתאושש מעט.</p>
			<p class="text">"אתה צודק, אני לא אשמה שהוא החליט לברוח עם שתי ידיים פצועות," מלמלתי וליטפתי את פרוות האנגורה הנעימה שלו. "הרי הוא איים לשחוט אותי..." הצטמררתי כשתהיתי מה היה קורה אילו לא היתה לי במקרה סכין בהישג יד.</p>
			<p class="text">יללות סירנות בקעו מהרחוב. הן הבהירו לי שעוד מעט אצטרך לחזור על הסיפור בפני חוקרי המשטרה. לכן נשמתי עמוק, אחזתי בדופנות האסלה והתרוממתי על רגלי, שעדיין רעדו ממתח. בעומק לבי התחלתי להפנים את העובדה שחיי לא יחזרו להיות מה שהיו לפני הלילה הזה.</p>
			<p class="text">חזרתי לסלון והדלקתי את האור כדי לחפש את הטלפון הנייד. למרבה הבעתה, כך נחשף האזור, שהזכיר בית מטבחיים. שביל של דם מוכתם בטביעות רגליים הוביל אל הדלת שממנה נמלט הפורץ.</p>
			<p class="text">למה לא הקשבתי להורים והתקנתי סורגים? התחלתי לייסר את עצמי, ולמה לא הסתובבתי כמו שהם ביקשו עם תרסיס הפלפל ביד? הרי אם הייתי מרססת אותו, הוא היה מתעוור לכמה רגעים ולא מסוגל לברוח...</p>
			<p class="text">דפיקות רמות בדלת קטעו את מחשבותי. הרמתי את חמוד בידי, כאילו בכוחו להעניק לי כוח, וניגשתי לפתוח בלב הולם.</p>
			<p class="text">שני שוטרים ושוטרת בהו בי במבט חמור. רק אז הבנתי שאני נראית כמו ציור סוריאליסטי. פיג'מת הפלנל הלבנה שלבשתי היתה מנומרת בכתמי דם, שעמדו בניגוד מוחלט לשלווה ששידרתי כשהחזקתי את החתול בידי. הם כמובן לא יכלו לדעת על סופת ההוריקן שהשתוללה בתוכי.</p>
			<p class="text">"אני... האנס היה פה... נלחמתי בו והוא... ברח," התחלתי לגמגם תחת מבטם התוהה. עיניה של השוטרת התרככו.</p>
			<p class="text">"אני מבינה," היא אמרה בקול שקט. "אפשר להיכנס, גברתי?"</p>
			<p class="text">"אפשר... ב... בטח... בבקשה, תיכנסו..." המשכתי לגמגם וזזתי הצדה כדי לאפשר להם להיכנס. "בואו. א... אני אסביר לכם מה קרה..." מיהרתי לצעוד לפניהם לכיוון המטבח.</p>
			<p class="text">בדרך החליט חמוד שהם לא מוצאים חן בעיניו ונמלט מידי ביללת מחאה.</p>
			<p class="text">"הנה," הצבעתי על השיש. תבנית העוגה עדיין עמדה עליו. "אני... רציתי... רציתי לחתוך לי עוגה... ו... פתאום הרגשתי מישהו תופס אותי מ... מאחור ומצמיד לי סכין לצוואר..." גרוני ניחר פתאום, והייתי מוכרחה לשתות. כשפתחתי את דלת המקרר ונגעתי בבקבוק המים, התנפל עלי אחד השוטרים בעצבנות, "מה את עושה? אסור לך לגעת בשום דבר!"</p>
			<p class="text">"רגב, תן לה לשתות למען השם!" התערבה השוטרת בתקיפות. "בינתיים תעשה משהו מועיל ותתקשר לרוסו ולמז"פ, שיגיעו לפה במיידי!"</p>
			<p class="text">"איזה רוסו? מהסיור?" תהה השוטר העצבני.</p>
			<p class="text">"לא, נצ"מ רוסו מפקד הצח"מ!" היא נשמעה חסרת סבלנות ופנתה לשוטר השני, "בעצם, יואל, תתקשר אתה לרוסו, ורגב למז"פ, ותזדרזו בבקשה!"</p>
			<p class="text">"זה בסדר, את יכולה לשתות," היא חייכה אלי והוציאה מתיקה אגד טפסים ועט, "וגם לשבת," החוותה בידה על אחד מכיסאות הבר.</p>
			<p class="text">לקחתי את בקבוק המים איתי וצנחתי מולה. היא נשארה לעמוד ושאלה, "מה שמך בבקשה?"</p>
			<p class="text">"יערה קסטל."</p>
			<p class="text">"יערה, אני סמלת נעמי כץ," היא אמרה והחוותה בידה על התג שענדה. "אני מבינה שעברת אירוע קשה מאוד הלילה ושאת עדיין נסערת, אבל בבקשה, אם תוכלי לתאר לי את כל מה שאת זוכרת ממנו, זה מאוד יעזור."</p>
			<p class="text">"אוקיי," מלמלתי. "חזרתי מהעבודה בערך בתשע..."</p>
			<p class="text">"איפה את עובדת?"</p>
			<p class="text">"אני... מתמחה במשרד עורכי דין קסטל-לוי-ירקוני," דקלמתי במהירות את שם הפירמה המשפטית המפורסמת, שאחד השותפים הבכירים בה היה הדוד שלי. איכשהו תמיד הביך אותי שאנשים יחשבו שהיה פה איזה נפוטיזם, אף על פי שסיימתי את לימודי המשפטים בציונים הכי גבוהים בחוג.</p>
			<p class="text">נעמי הנהנה בפנים חתומות. "היית לבד כשחזרת מהעבודה?"</p>
			<p class="text">"כן," מלמלתי, "אם את לא מחשיבה את החתול."</p>
			<p class="text">הסמלת חייכה שוב. "אוקיי, ומה עשית?"</p>
			<p class="text">"הכנתי לי משהו לאכול." הצבעתי על המחבת שעדיין ניצבה על הכיריים. "התקלחתי וראיתי טלוויזיה, עד שנרדמתי בערך ב... לא יודעת... אחת-עשרה אולי... ואז, מתישהו בסביבות שלוש, אני חושבת, התעוררתי מאיזה רעש ו... חשבתי שזה החתול שמסתובב בבית..." ניסיתי לחייך. "הוא... יש לו התקפי אנרגיה כאלה, באמצע הלילה."</p>
			<p class="text">"אוקיי, ואז מה עשית? חיפשת אותו?"</p>
			<p class="text">"לא, כי... פתאום בא לי משהו מתוק ו... הלכתי למקרר להוציא את העוגה." הצבעתי על השיש. "ואז הרגשתי את האנס נצמד אלי מאחור ומחבק אותי חזק ביד אחת... ביד השנייה הוא הצמיד לי סכין לצוואר ולחש שאם אני לא אהיה בשקט, הוא ישחט אותי..." הצטמררתי שוב. "זה היה נורא. אני לא פחדנית בדרך כלל. אבל זה היה ממש... פחד אלוהים! הרגשתי כמו חיה במלכודת. כזה חוסר אונים איום, משתק. עד שנזכרתי שיש לידי סכין... הרי השארתי אותה בתבנית כל הזמן. אז תפסתי אותה ותקעתי לו ביד. הוא צרח ושחרר אותי. אני חושבת שהוא היה בהלם מהדקירה. היה חושך ו... גם הגוף שלי הסתיר לו את התבנית עם הסכין בפנים. ואחרי שהוא עזב אותי... הסתובבתי וראיתי שהוא עוד מחזיק את הסכין שלו והייתי חייבת לנטרל אותו... אז תקעתי את הסכין שלי ביד שהוא החזיק בה את הסכין... ו... היא נפלה... הנה היא שם," הצבעתי על האולר הכסוף בעל הלהב הארוך שנשאר מוטל בלב שלולית דם מצדו השני של השולחן. "לא רציתי להרוג אותו... את חייבת להבין. אם הייתי רוצה... הייתי תוקעת לו את הסכין בבטן או בחזה. אבל... זה לא מה ש... הוא מת, נכון?!"</p>
			<p class="text">נעמי הנהנה וכנראה עמדה לומר משהו, אך לפתע העיפה מבט מופתע מעבר לגבי ואמרה בנימת הערצה, "נצ"מ רוסו, זה היה מהר."</p>
			<p class="text">הסתובבתי. הבנתי מיד את ההתרגשות שאחזה בסמלת, שעד כה הפגינה מקצועיות עניינית.</p>
			<p class="text">במסגרת תפקידי במשרד נתקלתי לא פעם בקציני משטרה. חלקם היו גם נאים. אבל בקצין מרשים כזה עוד לא חזיתי. הוא היה גבוה וחסון, שחום ובעל עיניים אפורות-כחולות. שערו היה חום ומשיי למראה. אפו הגדול יחסית השתלב בהרמוניה בפניו, שהיו חרושות קמטי קשיחות לאורך עצמות הלחיים הבולטות. על חזהו הרחב, מימין, התנוסס תג ועליו נכתבו דרגתו ושמו: <span class="bold _idGenCharOverride-1">ניצב</span>-<span class="bold _idGenCharOverride-1">משנה תמיר רוסו</span>.</p>
			<p class="text">"שלום, סמלת כץ," הוא אמר באגביות ופנה אלי, "ואת גברת קסטל, אני מבין."</p>
			<p class="text">"כן," הנהנתי. היה בהתנהגותו אלמנט שחצני, שגרם לי מיד לתעב אותו. היה ברור שהוא מודע בהחלט להשפעתו על נשים ומתייחס כמובנה מאליה לאפשרות שכולן ייפלו לרגליו בהזדמנות הראשונה שהוא יואיל להעניק להן.</p>
			<p class="text">הסמלת מיהרה להגיש לו את הבלוק שעליו כתבה את הדוח על הלילה הנורא. רוסו עיין בו קצרות ואמר, "גברת קסטל, אני מבין שאמרת שהבחור שתקף אותך מאחור היה אנס. את יכולה להסביר לי איך הגעת למסקנה הזאת? הוא עשה או אמר משהו שגרם לך לחשוב ככה?"</p>
			<p class="text">"לא ממש..." מלמלתי וניסיתי להיזכר בכל פרטי המעמד המטלטל. "אבל... מה כבר היתה יכולה להיות הסיבה שהוא פרץ לפה?"</p>
			<p class="text">"לא כל הפורצים הם אנסים," הוא משך בכתפיו. "חלק גדול מהם סתם גנבים, את יודעת."</p>
			<p class="text">"תראה, רוסו..." השמטתי בכוונה את דרגתו בגלל הנימה המתנשאת שבה דיבר אלי, "בהתחשב בזה שידעתי שמסתובב אנס באזור ושהקורבנות שלו הן בדרך כלל נשים שגרות לבד... זאת היתה ההנחה הראשונה שעלתה לי בראש."</p>
			<p class="text">"אז ידעת שמסתובב אנס באזור?" הוא ביים הבעת תהייה, "ולמרות זאת לא חשבת להתקין סורגים על החלונות ולנעול את הדלת שמובילה לגג? והכי מוזר זה שהתעוררת כששמעת רעש חשוד, ובכל זאת לא התקשרת מיד למשטרה. אפשר לשאול למה?"</p>
			<p class="text">"תסתכל מה כתוב בדוח. חשבתי שזה החתול שלי!" הטחתי בו בעצבנות. "אני רוצה להבין, נצ"מ רוסו, אתה מאשים אותי במשהו?"</p>
		</div>
	

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

מתח ופשע אירוטי מתח ואקשן סופרות איקוניות אהבה חיפוש עצמי מסעות מתח ישראלי רומנטיקה עכשווית

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!