הנערה מחומיין

שרה אהרוני
”

רומן היסטורי ישראלי סוחף ונוגע ללב שלוקח אותנו כל הדרך מאיראן של שנות החמישים אל שנותיה הראשונות של מדינת ישראל:

תגיות: קיבוץ,קיבוץ,רומן היסטורי,זהות מזרחית,סופרות ישראליות,סופרות ישראליות,היסטוריה ישראלית,התבגרות,התבגרות,איראן,המזרח התיכון,שנות החמישים,שנות החמישים,ישראל,ישראליות,עלייה וקליטה,עלייה וקליטה
שם: הנערה מחומיין
מחבר/ת: שרה אהרוני
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011325211
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-5" class="Subsplit">1.</h2>
			<p class="firstspace">הרגשה משונה ליוותה את נהיד לאורך כל היום. זה היה יום שהתחיל באופן מוזר, והמוזרות נטלה לעצמה חירות ולא הרפתה משליטתה בכל השעות הבאות באותו יום בסתיו 1950. יום שנראה רגיל לכאורה, עומד בתווך בין ימי השמש לימי הגשם הפוקדים את ח'ומיין, עיירה קטנה המרוחקת שלוש מאות עשרים וחמישה קילומטרים מעיר הבירה טהרן. בתוך העיירה הנחבאת אל הכלים, שמניין תושביה נושק לכשלושת אלפים מוסלמים, התגוררה הנערה היהודייה נהיד רַבּאני, במתחם הקטנטן של הגטו היהודי.</p>
			<p class="text">נהיד חזרה ותהתה בינה לבין עצמה לנוכח מוזרותו של היום.</p>
			<p class="text">כי מתי כבר קרה שאמא קָמָר פטרה אותה מלצאת לבית הספר?</p>
			<p class="text">גם כשהיא חולה, אולי לא ממש חולה אבל מבחינה ברמזים מקדימים למחלה, אמא תמיד דוחקת בה לקום, רודה מתנור החמר את לחם הבוקר המהביל ומניחה את סלסילת הלחם על הסוֹפְרֶה, מפת האוכל הנפרשת על השטיח לקראת הארוחה. אחר כך היא קורעת פיסה מן הלחם ומורחת עליה את הקרום השומני של החלב, מפזרת גרגירי סוכר בכמות נדיבה ונותנת בידיה.</p>
			<p class="text">"תאכלי, תאכלי, זה בריא כשזה חם," היא מאיצה בה.</p>
			<p class="text">משצולחת התערובת המתוקה בדוחק את מסלול גרונה של הבת החולה, או שמא החצי חולה, פוקדת עליה אמה לשתות את כוס הצ'אי עם הקינמון והנַבָּאת, קוביות הסוכר השקופות המקילות על שיעול ועל כאבי בטן. אחר כך היא עוטפת אותה בסוודר הצמר שסרגה עבורה, וכך יוצאת נהיד מתחומי הגטו אל בית הספר המוסלמי. רק בפעמים הספורות שהיא מתלוננת על חום מניחה אמא יד על מצחה, מעמיקה מבט אל תוך עיניה וקובעת: "היום תישארי בבית, אבל מחר את הולכת ללימודים, אה?!" ואז ממהרת ומעמידה על הפרימוס סיר ורוקחת נזיד מיוחד, סגולה לריפוי, ודוחקת בה לבלוע שיקוי מדכא שיעול ולקנח בצ'אי החם והמתוק - ערובה לדיכוי כל מחלה.</p>
			<p class="text">כי לאמא קמר סדרי עדיפויות ברורים לחיים, ובראש הסולם ניצבים הלימודים. "חשוב שתהיו מלומדים, הידע פותח את כל הדלתות של החיים," היא אומרת. ובאין בית ספר יהודי בסביבה, היא שולחת את בתה ללא יראה וללא חרטה לבית הספר המוסלמי, שם היא היהודייה היחידה.</p>
			<p class="text">ככלל, אמא סולדת ממחלות. כאשר אחד מבני הבית נופל למשכב, היא מטפלת בו בזריזות מרבית, כאילו יש בה, במידת החופזה של פעולותיה, כדי להניס את המחלה. וכשנראה כי המחלה נכנעת ונסוגה, היא ממריצה את החולה לשעבר לקפוץ אל החיים ולשוב אל עבודת היום, בטרם יתעוררו פגרי המחלה לחיים ויניחו שוב יד על הקורבן. היא עצמה אינה מוכנה לעולם ליפול למשכב, "אדם צריך לעוף כמו ציפור," היא אומרת. וכבקיאה בהקזת דם - שיטת ריפוי שהוכיחה את יעילותה - היא נוטלת פיסת זכוכית מושחזת, חותכת בחלקו העליון של הגב חתכים דקיקים ומעמיקה בהדרגה את החדירה, עד אשר מתרצה הדם ומגיח החוצה בקילוחים. הדם הניגר מסיר את החולי והמכאוב, ובתוך יומיים-שלושה מגליד הפצע.</p>
			<p class="text">אז מה פתאום היתה היום אמא נדיבה כל כך והציעה לה להישאר בבית? היא הרי לא התלוננה על מחלה, בוודאי לא על חום. נכון שאתמול אירעה תקרית מצערת בבית הספר, אחת מאלה שמתפרצות בעיקר בעונת הסתיו הבלתי יציבה. עונה הפכפכה זאת מהססת בינה לבינה כיצד לנהוג, ולאחר שהחליטה השמש ברוב אדיבותה להרים עוגן בשמים ולפזר כמה קרניים על האדמה, היא לפתע, ללא התראה, חוזרת בה ואוספת את הקרניים לנרתיקה, ועננים אפורים בוקעים מחיתוליהם ומטילים גשמים מופתעים.</p>
			<p class="text">אתמול מי הגשמים נספגו בשערותיה הארוכות, השחורות, החלקות והעבותות, מקור גאוותו של אביה יצחק, שהוא האחד והיחיד שמסרק אותן ומפריד ביניהן שערה־שערה ומעביר את המסרק בעדינות וברוֹך, שלא להכאיב חלילה לילדה, וכל קווצת שערות הוא מלווה במילים, "יקירתי, חיים שלי, בבת עיני." והמילים האלה עוזרות לפוגג כל כאב. ואם הסתבכו פתאום שיני המסרק בקשרי השיער, אבא מחמיר עם עצמו ורוטן, "תיפח רוחי, מה עשיתי לילדה שלי?" היא ממהרת להרגיע את בּאבּא הטוב ומשכנעת אותו ואת עצמה שלא חשה שום כאב. בתום פעולת הסירוק הוא אוחז ביד אחת ברעמה היפהפייה, ובידו האחרת מוליך את המסרק במיומנות לאורך הקרקפת, עד מקום הדגדוג שבקצה העורף, משרטט פסוקת ישרה ומדויקת, קולע שתי צמות ארוכות ועבות לתפארת ומלפף את קצותיהן בגומייה. לסיום הוא מחליק באצבעו על אפה הזעיר והחינני, לפני שהוא קם ויוצא אל חנות הבדים המשגשגת שלו שבבזאר.</p>
			<p class="text">היא אוהבת את הצמות שאבא קולע לה, והצמות האלה נרטבו אתמול לגמרי בגשם הסתווי, ביום שבבוקרו נשלחו קרני השמש, מחקו את העננים, הציגו שמים צלולים ופיתו אותה לצאת מביתה ללא מגן. היא היתה בדרכה לבית הספר, כשלפתע נסוגו הקרניים ווילונות גשם מצחקקים החלו לשטוף אותה ואת בגדיה, וזיכרון האירוע מהשנה שעברה הצליף בפניה הרטובות. ירֵאה מפני הבאות נכנסה לחדר הכיתה, שרידי המטר זולגים מבין צמותיה הקודרות, והבנות המוסלמיות נרתעו מפניה כמו היתה השטן בכבודו ובעצמו, וחילצו מפיותיהן צריחות אזהרה, "נָגֶ'ס, נג'ס," <span class="CharOverride-2">טמאה</span>, ואז התפלגו לשתי קבוצות בלתי מאוזנות בעליל: מן הצד האחד קבוצת בנות מוסלמיות, מבטיהן מאגדים כעס, פחד ולגלוג, ומן הצד האחר נהיד, הג'וּד, היהודייה היחידה בכיתה, בגיבוי חברתה הטובה אניס, המוסלמית המתגוררת בשכנות לביתה, שהשתופפה מאחורי גבה הרועד.</p>
			<p class="text">כך נהפך היום הזה לעוד אחד מן הימים המשתקים את גופה ומשתיקים את פיה. יום שבו היא מרכינה את ראשה בהכנעה צורבת, נצמדת לקרן זווית, כדי שחלילה לא תיגע בטעות במי מהמוסלמיות הטהורות, ומבקשת בלבה שהשיעורים יתנהלו ללא הפסקות; וכשאחת הבנות מסננת לעברה משפט קצר וארסי והמורה חולף בסמוך אליה - היא מקווה שלא שמע ולא יעצים את ההשפלה ומייחלת לסיומו של היום, כי ממילא ראשה הטמא אינו פנוי ללימודים בעת שכזאת.</p>
			<p class="text">ברגע שהסתיימו הלימודים יצאה בחופזה מן הכיתה, ובדרכה חזרה מבית הספר סטתה מן השביל המוליך אל הבית ורצה לכיוון הבזאר. דרך העפר היתה נהירה לה. גם בעיניים עצומות ידעה מתי לדלג על גוש האבן המזדקר במורד השביל ומתי לעקוף את המכשול הקוצני. היא חלפה על פני החנות לדברי סדקית של אָגָא מנצור, חנות הנעליים של אגא חוֹסְרוֹ, חנות המִסבָּחָה ושאר השרשראות של אגא בֶּהְרוּז, ופרצה לחנות הבדים של באבא.</p>
			<p class="text">אבא נתון היה במדידת הבד עבור לקוח - את קצהו הצמיד לסנטר ואז מתח את הבד בידו. המרחק מסנטרו עד קצות אצבעותיו היה מטר אחד. כלל ידוע ושמור הוא כי אין להפריעו בעת שכזאת. אבל הפעם היא פסחה על התכתיבים המקודשים והתנפלה עליו בבכי תמרורים, טמנה את ראשה בכרסו המוצקה, פניה התחפרו בתוך שורת הכפתורים הצפופה של החולצה ההדוקה לגופו, עטויה בז'קט השחור הפתוח. גופה היטלטל בקצב היללות, וגליל הבד שבידו נפל בחבטה על הרצפה.</p>
			<p class="text">אבא עטף אותה ברכּוּת בידיו הגדולות שהתפנו, ואין היא יודעת מה אירע עם הלקוח ועם הבד. היא התמסרה לתחושת היד החמה המלטפת את ראשה ולקולות הרגיעה, "ילדתי האהובה, אף אחד לא יזיק ליקירת לבי."</p>
			<p class="text">הוא הניח לפרפורי בכייה לגסוס, עד שנדם הבכי. רק אז הרחיק את ראשה, התבונן בה, החליק את פניה המשורטטות עיגולים־עיגולים מכפתורי חולצתו, הובילהּ אל הכיסא, התיישב לצדה וניסה להציל מפיה את שאירע. "ספרי לי, ילדתי, מה קרה."</p>
			<p class="text">היא תלתה בו את זוג עיניה החומות, כחכחה, ופיה נפתח וגולל בקול קטן את התקרית עם הבנות המוסלמיות. אבא האזין והנהן וקם ומזג לה כוס צ'אי, שהמתיק בשתי קוביות סוכר. בהיותה נתונה ביניקת הטיפות המתוקות שהשיבו את האור לפניה, נעלמו אט־אט העיגולים הכפתוריים מלחייה.</p>
			<p class="text">הוא הורה לאהרן המשרת לארגן את החנות לסגירה, ישב ללא ניע ורק גלגל באצבעותיו את חרוזי העץ המושחלים בחשבונייה שמסגרתה מתכת, שבאמצעותה חישב את המספרים לפי טורי האלפים, המאות, העשרות והאחדות. אחר כך לקח מבין אצבעותיה את הכוס שהתרוקנה, הניחהּ בידיו של אהרן, אחז בידה ויצא עמה בשיניים חורקות. אהרן נעל את השער המסורג, מסר ליצחק את צרור המפתחות ויצא לעזור בחנות הסמוכה של סבא נהוראי.</p>
			<p class="text">בכל הימים משמש אהרן שוליה בחנויות הבדים של אבא יצחק ושל סבא נהוראי. אהרן היה ילד קטן ומנוזל כשהגיע מהעיירה חוּמְסָאר עם משפחתו, משפחת יקוטי, לגטו היהודי בח'ומיין. לחיים בבית הוריו היו צלילים חורקים ודוחים. המריבות היומיומיות שהתלקחו בין הוריו ובין אֶחיו הניסו אותו בתכיפות מן הבית והוליכו אותו אל בית השכנים, משפחת רבאני. ההורים לבית רבאני, יצחק וקמר, קיבלו אותו בחמלה ובחמימות, הושיטו לו פיסות בד למחות את אפו הזב והמתיקו את ייסורי נפשו בקוביות סוכר. בני משפחת רבאני הסכינו עם נוכחותו של אהרן בביתם, וזמני השהות שלו עמם הלכו והתארכו, עד שבדרך הטבע נפרד הילד מחיי הבית הרעילים, לרווחתו ולרווחת הוריו גם יחד, ונהפך לבן בית אצל שכניו הטובים.</p>
			<p class="text">יצחק וקמר דאגו לכל מחסורו ולא מנעו ממנו דבר מכל שקיבלו ילדיהם. משבגר וסיים את פרק לימודיו בבית הספר המוסלמי, פנתה אליו קמר וקבעה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "עד עכשיו שירתנו אותך. עכשיו אתה תשרת אותנו." אהרן האזין לדברי החאנוֹם, הגברת, ברכינת ראש, מחה את חוטמו, וגם אם רקם במכמני נפשו תוכניות אחרות, השיב בהנהון לקביעתה והעמיד עצמו לרשותם. שירותיו עבורם התמקדו בחנות הבדים של יצחק רבאני, ההומה לקוחות, ובהגשת עזרה בחנות הסמוכה של נהוראי רבאני, אביו של יצחק, שאף היא בורכה בהמולת קונים בכל שעות היום.</p>
			<p class="text">בימים שבהם יצאו יצחק או נהוראי לעסקי הבדים באספהאן הגדולה, הוא נותר לבדו לנהל את אחת החנויות. בתמורה המשיך ליהנות מהחיים הנוחים בקרב המשפחה האמידה והנדיבה ומהחדר הפרטי שהעמידו לרשותו, הממוקם בקצהו הימני של הבית הגדול, צמוד לחדר החשוך שבו ארון עם לחמים. מזווה הלחם היה מיקום הולם למי שניחן בתיאבון בלתי נשלט, ומשהנץ בו הרעב, נשאו אותו רגליו אל החדר החשוך, והוא לא יצא משם עד אשר איימה כרסו להתפוצץ. למרבה הפלא, לא היה כל קשר בין כמויות הלחם שדחס אל קרבו לבין מראהו הצנום.</p>
			<p class="text">הילדים היו מודעים למעשיו של אהרן בחדר החשוך ולא פעם חמדו להם לצון וארבו לו מעבר לדלת. בצאתו, בעוד ידו מלטפת את בטנו, קראו "וָוא" ונגרפו בצחוק קולקטיבי, בעוד הוא גורף את חוטמו בתרועת מבוכה.</p>
			<p class="text">אמא קמר לא אהבה את המהתלה. אדרבה, היא דאגה למלא את מדפי הארון בכמות נדיבה של לחם על מגוון צורותיו.</p>
			<p class="text">"שיאכל, מסכן," היתה אומרת. "לתת לחם לרעב זאת מצווה קדושה."</p>
			<p class="text">אבא טמן את המפתחות בכיס מכנסיו והחל בצעידה מהירה לעבר הבית. כנפות הז'קט של חליפתו השחורה נעו מצד לצד, כמו מתריסות אף הן נגד עוולות העולם. נהיד, ידה נתונה בתוך ידו, רצה לצדו, מתאמצת להדביק את צעדיו הנרגזים. היא חשה בחבטות כנף הז'קט על כתפיה המוגנות בסוודר הצמרירי ולא הסירה את עיניה מצדודיתו המאובנת ומשפתיו הקמוצות.</p>
			<p class="text">בהגיעם לבית הסיר אבא את המגבעת מעל ראשו ורכן אל אמא, שקומתה נמוכה מקומתו כדי ראש. הוא לחש על אוזנה דבר־מה, ואת המילה "נג'ס", טמאה, הגה באופן שנראה כאילו הכאיבה לו בלשון. אבל אמא לא התרשמה מאפיפת המסתורין שלו והסתערה עליו בקולות רמים שעלבו בלחישותיו.</p>
			<p class="text">"אתה רואה שצדקתי? הנה עוד מעט היא הולכת מכאן, ואף אחד כבר לא יגיד לה 'נג'ס', אבל אתה מתנגד, חכם בלילה," הטיחה בפניו ומיד הפנתה אליו בהפגנתיות את גבה ושבה לטפל במיני אביזרים שהניחה בתוך קופסת קרטון גדולה וקשיחה.</p>
			<p class="text">"קמר ג'וּן, <span class="CharOverride-2">קמר יקירתי</span>," פנה בלחישה אל גבה המנוכר. משלא נענה, נראה כי נמלך בדעתו והתחפר בשתיקה מכווצת שפתיים. נהיד התכווצה בעלבונו של אביה והניחה לו להובילה אל שולחן האורחים, שעליו נהגה להכין את שיעוריה. הוא חילץ שתי מילים מתוך שתיקתו, "תכיני שיעורים," ולרגע קט הוליך יד פזורה על ראשה. אחר כך יצא שפוף ומהורהר, מועך בפיזור דעת את המגבעת הנתונה בידו. היא ליוותה בעיניה את גבו השחוח, והעצב שלה על עצמה מכל עניין הנג'ס החליף מקום ועבר להיות עצב על באבא.</p>
			<p class="text">היא בהתה במילים הממלאות את עמוד המחברת. מחשבותיה הובילו אל הלילות האחרונים. בכל לילה נערכו כולם לישון על השמיכה הענקית, הפרושה על השטיח שבחדר הגדול, שממלא את תפקידו כחדר מגורים וכחדר אורחים במשך היום, ובלילה מחליף את ייעודו לחדר שינה. הילדים ישנים על שמיכת פוך אחת הפרושה בצדו האחד של הכּוֹרְסי - שולחן ההסקה הנמוך הממוקם במרכז החדר ומתחתיו, בתוך משקע חבוי באדמה, קערת מתכת ובה פחמים וגחלים לוחשות. שמיכת פוך נוספת הפרושה בצדו האחר של הכורסי משמשת מצע שינה להורים.</p>
			<p class="text">בשבועות האחרונים, בעודה מצרפת את קצב נשימותיה לנשימותיהם הקצובות של אחיה, טרדו את אוזניה ויכוחים מהוסים בין אבא לאמא. היא שלחה רגליה לעבר הכורסי, ליניקה אחרונה של החום בטרם ייעצמו עיניה, ומשכה אותן בחזרה אליה לתנוחה עוברית. אלא שהשינה חמקה מעפעפיה, וחושיה נדרכו ודחקו בה להטות אוזן לקולות העולים מעברו האחר של הכורסי. לא היה באפשרותה לפענח את לחישותיהם והיא לא ידעה על מה נסב הוויכוח, אבל לא יכלה להתעלם מקולה הנחרץ של אמא לעומת קולו המתרפס של אבא.</p>
			<p class="text">אמש יכלה להישבע ששמעה אותו גונח ואפילו בוכה. מעולם קודם לכן לא שמעה אותו כך. הרי אבא חזק וגיבור, והבכי שמור לחלשים. היא בכתה בשבילו אל תוך הכרית וקיוותה שבכייה החנוק ימלא את המכסָה ויעצור את בכיו.</p>
			<p class="text">והנה הבוקר, הגם שאתמול לא הגיבה ולא אמרה לה דבר וחצי דבר על מקרה הנג'ס עם בנות כיתתה, הבזיקה אמא שביב חיוך אל עיניה המתעוררות, קבעה, "היום תישארי בבית" ופנתה לעיסוקיה.</p>
			<p class="text">אין זו הפעם הראשונה שהבנות מציקות לה. אבל מעולם אירוע מסוג זה לא זיכה אותה ביום של חסד הפטור מלימודים. עוד מעט תסיים את לימודיה בכיתה השישית והיא כבר בת שתים־עשרה, די זמן כדי לצבור מלאי גדול של הצקות רק בשל היותה יהודייה.</p>
			<p class="text">עיקר הקושי היה בימים הגשומים, שבהם היא מחויבת להישמר מפני הירטבות. לא פעם צצו ועלו בה השאלות, למה יהודי שנרטב בגשם נחשב לטמא ויש להיזהר מפניו ולהישמר מנגיעה בו? למה אסור לה לשתות ממי הברז כמו כל הילדים בבית הספר? את התמיהות האלה ודומותיהן צררה בירכתי לבה ולא העלתה על דל שפתיה. במרוצת הזמן נהפך העניין לעובדת חיים ולא דרש הסבר. הוא תבע רק הקפדה וזהירות. הקפדה על הימנעות משתייה בברזייה וזהירות מפני הירטבות. אבל קורה לעתים שהגשם מופיע ללא התראה ואינו מאפשר להצטייד באמצעי ההגנה הדרושים, כפי שאירע אתמול.</p>
			<p class="text">גם המשכו של היום עמד בסימן המוזרות. היא שלחה מבט לעבר שולחן ההסקה המכוסה בשמיכה היפה העשויה טלאים־טלאים, מעשה ידיה של אמא. נהיד חזרה וביקשה מאמה להדריך אותה במלאכת התפירה, אלא שידיה של האם היו מלאות תמיד בעבודה והיא היתה פוטרת אותה בתנועת יד מבטלת.</p>
			<p class="text">"יש עוד זמן לדברים האלה, לאן את ממהרת? את צריכה לחשוב על הלימודים, כי מה שלא תלמדי עכשיו לא תלמדי אף פעם."</p>
			<p class="text">פעם אחת, לפני חורף ועוד חורף, הטילה נהיד מטבע אל הבאר הקפואה שבחצר ביתם וביקשה שתזכה לדעת לתפור כמו אמא. היא נפרדה מהמטבע המוטל על הקרח ונדרה נדר שבתמורה תצום שלושה ימים רצופים.</p>
			<p class="text">היא הבחינה כי קערת המתכת העגלגלה כבר הוזנה בפחמים חדשים. בכל בוקר אמא מחלצת את הקערה מתחת לכורסי ויוצאת לחצר, הרחק מהילדים. שם היא מרוקנת את תכולתה, מאביסה אותה בגושי פחם חדשים ומדליקה אותם בעזרת גפרור ומעט נפט. כשהאש אוחזת בפחמים, היא לופתת ביד איתנה את הידית הארוכה של הקערה המפוטמת ומסובבת אותה בסיבובים מהירים. לאחר שהגצים מתפזרים באוויר והפחמים נהפכים לגחלים לוחשות, היא שבה אל הבית ומניחה על שולחן ההסקה את חומרי החום, הנשמרים בו עד למחרת בבוקר. על הגחלים הלוחשות היא מניחה קערת מתכת אחרת לחימום המים, שמצדה האחד ידית לאחיזה ומצדה האחר זרבובית, והיא נועדה לרחיצת הפנים והידיים עם ההתעוררות. קערה דומה היא מניחה בשירותים הממוקמים בחצר.</p>
			<p class="text">נהיד נעמדה מול המראה הגדולה המוקפת במסגרת המוזהבת. שערה הסתור הנשקף אליה הטיל אותה אל תמונת הנג'ס מבית הספר. היא החליטה לנטוש את המראה ולהדחיק את הזיכרון. בזריזות שטפה את פניה וידיה במים החמים וניגשה לקפל את השמיכה המשותפת לה ולאחיה אבנר, מקור בלתי נדלה להתקוטטויות.</p>
			<p class="text">בכל לילה בעלותם על יצועם הם פותחים במה שנהפך עם הזמן לטקס קבוע: הוא מושך אליו את השמיכה והיא מושכת אותה אליה - התנצחות שמתחילה במשובה ומתפתחת לריב ומדון. הקץ למריבה מגיע בקריאה קצרה ורועמת מפי אמא: "בָּס, <span class="CharOverride-2">מספיק</span>," ואז הם משתתקים ומעמידים פני תם, כל אחד מהם מפלל שהאשמה תיפול על האחר. כך הם שוכבים ללא ניע, ובאורח פלא השמיכה מונחת עליהם בשוויון מוחלט.</p>
			<p class="text">יתר האחים חיים בשלום עם השמיכה וזה עם זה. אמנם דניאל לא חי בבית, אך טרם צאתו ללימודי הרוקחות באוניברסיטת טהרן הרחוקה נהנה מזכות יתר כאח הבכור וקיבל שמיכה שלמה לעצמו. אחיותיה הקטנות, שַׁמְסִי ופָארוֹך, מתחפרות מתחת לשמיכתן המשותפת, עוצמות עיניהן באחידות מושלמת ושוקעות בתרדמה. ואילו אחותה התינוקת וידה, המלופפת במעטפת בד, ישנה עם האגודל התמידי בפיה, ועליה פרושה שמיכתה האישית הזערורית, זו שעברה אליה מפארוך, שקיבלה אותה משמסי. גם אהרן זכה לשמיכה משלו ובלילות הקרים היה מצטרף לשינה סביב הכורסי ומתכרבל לו בפינה, מנותק מהריבים ומהנשימות הישנוניות שסביבו.</p>
			<p class="text">נהיד לעולם לא תשכח את לידתה של וידה, אחותה הקטנה ביותר. באחד הימים בשובה מבית הספר, בעודה מקפצת על מדרגות המרפסת, שמעה קולות גניחה וזעקות ולא הבינה מדוע אבא יושב על המדרגות ואינו עושה דבר. היא פרצה אל חדר המגורים. אמה שכבה על הסדין הפרוש על השטיח, רגליה מוגבהות על שתי לבנים מכל צד, ובידה בקבוק שלתוכו נשפה נשיפות חזקות. השכנה, אמה של אניס חברתה, ניגבה את מצחה שוב ושוב בבד הכותנה הלבן, שאמא חזרה והתרתה בילדים לבל ייגעו בו כי הוא חייב להישמר נקי.</p>
			<p class="text">המיילדת השמיעה הוראות ללחוץ ולהרפות, ללחוץ ולהרפות, ופתע שלפה ולד זעיר, עטוף בנוזלים. בבת אחת חדלו הגניחות של אמא. השתרר שקט, עד שהוולד פרץ בציוץ בכייני דקיק, ואמא התחילה לצחוק. נהיד עמדה משתוממת ולא הבינה למה אמא צוחקת אם הוולד שלה בוכה. המיילדת פקדה על נהיד, "לכי לאבא, תגידי לו שזאת בת," והיא נעקרה ממקומה, רצה אל המרפסת וקראה, "באבא, זאת בת!" אבא עטף אותה ברעד קל ואמר, "יקירת לבי, יש לך אחות קטנה. את תשגיחי עליה."</p>
			<h6 class="small ParaOverride-4"><span class="bold CharOverride-1">●●●</span></h6>
			<p class="firstspace">לאחר שמשתרר השקט, מכבה אמא את הלוּקְס. הם המשפחה הראשונה בגטו הח'ומייני שזכתה להתחבר לחשמל, ובלחיצת קסם על המתג הוא מאיר חדר שלם, אבל אמא מדליקה גם את הלוקס ומפמפמת פעמים מספר עד שאורו מרקד על הקירות ומתחזק. את כל מי שמעיר לה על כך היא פוטרת בפתגם האהוב עליה, "אל תגדע את העץ שמצל עליך."</p>
			<p class="text">לא רק בחשמל הם הראשונים, גם ביתם המרווח והחצר רחבת הידיים עולים בגודלם וביופיים על אלה של השכנים. ביתם וביתו של אפלטון, האחיין של אבא, הם הבתים היחידים בח'ומיין שכל רצפתם מכוסה שטיחים, ומהבודדים שקירותיהם בנויים מאבן ורצפתם מרוצפת.</p>
			<p class="text">בתים רבים בעיירה בנויים מתערובת של בוץ וקש, ורצפתם עשויה ממשטחי בטון וחפה משטיחים. הם גרים בצדו הצפוני של הגטו, במתחם הגובל בבאר המרכזית, לצד אחד־עשר בתי אב נוספים, עשרה מהם יהודיים כמותם ומשפחה מוסלמית אחת, שעמה מתנהלים יחסי שכנות טובים. אבי המשפחה נוהג לבקרם עם אשתו, שלושת בניו ובתו אניס, הלומדת עם נהיד באותה הכיתה. מעברה האחר של הבאר משתרע המתחם הדרומי, המאגד גם הוא שנים־עשר בתי אב, אחת־עשרה משפחות יהודיות ומשפחה אחת מוסלמית. אבי המשפחה המוסלמית, סָיֶיד מוחמד, שעל ראשו עממה, מצנפת שחורה, הוא רופא עיניים מכובד. מצוקתו הכלכלית אינה פוגמת במידת ההערכה שרוחשים לו שכניו. ביתו בנוי מחומר ומלבנים זקנות, ובחדרי הבית שוררת אפלה תמידית. מלבד חדר האורחים, שבו פעורים שני חלונות גדולים, יתר החדרים נטולי אשנבים. רצפת הבית חפה משטיחים.</p>
			<p class="text">מספרים שסבו של מוחמד היה בעל קרקעות, ולאחר מותו הן חולקו בין חמשת בניו. הבכור שבהם קיבל את החלקה הגדולה ביותר. אמו, צַדיקֶה עליה השלום, בתו של בעל אחוזה, נישאה לאביו מוסטפא בהיותה בת תשע, כמצוות המסורת השיעית, והביאה לבית הריק נדוניה שכללה לבוש, כלי בית וכמה שטיחים. אבל נהיד, שנכנסה לביתם לא אחת, לא מצאה שטיח אחד לרפואה.</p>
			<p class="text">עוד מספרים כי טרם לידתו התייתם סייד מוחמד מאביו מוסטפא, שנרצח. אחיו סייד רוחוללה היה אז בן שישה חודשים, והדבר נחשב למזל רע. המסורת השיעית קובעת כי התינוק הנולד נושא באחריות למזלה של המשפחה. על תינוק שנולד למזל טוב מרעיפים אהבה, מחפשים את קרבתו ומרבים לגעת בו כדי לזכות מן הזוהר הזורח עליו. מותו של אביו בגיל צעיר ובדרך אלימה גזר על רוחוללה את הכינוי "מזל רע", ואמו לא עמדה בפני לשונות הרכיל שהילכו בין הנשים ונאלצה למסור אותו לאימוץ בידי דודתו רוֹקִיה.</p>
			<p class="text">נהיד לא ראתה מעולם את רוחוללה, אולם שמעה כי בהיותו תלמיד מוכשר ומצליח במַכּתַבּ, הציע לו המלמד להמשיך את דרכו כשוחר דעת. וכך בגיל שש־עשרה יצא ללימודים בעיר אראק ובהמשך למד בעיר הקדושה קוֹם. הוא לא שב לבקר בח'ומיין, אבל בחר לעצמו את שם המשפחה ח'ומייני. מדי פעם נהגה שמו בין הקשישים כמי שעתיד לדרוך כוכבו.</p>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 49.90 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
קיבוץ רומן היסטורי זהות מזרחית סופרות ישראליות היסטוריה ישראלית התבגרות איראן המזרח התיכון שנות החמישים ישראל ישראליות עלייה וקליטה
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!