הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון
סיפורה של תמר, צעירה מהיישוב קדומים שעוזבת לעיר הגדולה לאחר שפספסה את רכבת הנישואים, או לפחות כך נדמה לה, ולצדה שלוש חברותיה הטובות - רזי, ציפי וגוגוש. איך מגשרים על הפער בין חיים בסביבה חילונית לבין התפתחות אמונית? עד לאילו עומקים יכולה להגיע חברות נשית? מה זה אומר להיות אישה דתייה בלי בן זוג? מתי תמצא תמר את שאהבה נפשה?

תופעת הרווקות המאוחרת מתוארת בסחף ובהומור ומאפשרת לקוראים ולקוראות להבין איך מרגישות צעירות דתיות שמוצאות את עצמן מחכות מחוץ לקהילה בה גדלו.
שם: הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון
מחבר/ת: תמר שילה קינן
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011325189
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-5" class="ChapterSplit">עשרים ושתיים</h2>
			<p class="firstspace">מה את מחפשת? הם שואלים כמו מוכרים שמסתובבים בחנויות ומציעים עזרה ואת אף פעם לא יודעת אם זה בשבילך או בשבילם ולמה צריך להסביר מה אני מחפשת אם אני מחפשת את מה שכולם מחפשים, בן זוג שהוא חתיכת חמוד. אז הם צוחקים כי בטח, בטח שהוא יהיה חתיכת חמוד. זה בסיסי. אבל איזה סוג? זאת אומרת באיזו מעטפת את רוצה אותו? ואז מצופה ממך לנסח איזו דמות שזה כשלעצמו ממש לא נעים כי לפעמים חשובים לך דברים נחשבים ולפעמים, מה לעשות, את בתוכך ממש רוצה גם דברים טיפשיים, ואני רוצה שהוא יהיה גבוה ממני. בין ההורים שלי יש הפרש גבהים מצוין, וזה נראה יפה כשהם הולכים אחד ליד השני ברחוב, תמיד בזקיפות לאומית, וגם שיהיה לו פרצוף טוב. לא בהכרח שיהיה יפה אבל משהו שנעים להסתכל בו. איך אפשר לבקש ממישהי שתכיר לך מישהו שנעים להסתכל בו.</p>
			<p class="firstspace">אני אוהבת שקטים. שקטים חזקים כאלה שאת רואה עליהם שהם ערים אבל רק מבפנים, והם לא מראים כלום החוצה. טיפוסים כאלה תמיד מובכים ממני ונהנים ממני בו־זמנית כי אני מסוגלת להתנפל עליהם בשאלות מול כולם. נו, מה היה ואיך זה הרגיש ומה, לא פחדת שם ואיך לא פחדת שם, גדעון? ובטח עפים עליך ביחידה? בטוח. נו, גדעון ספר קצת, בלי להצטנע לנו עכשיו. והם, השקטים האלה, כמו גדעון הזה, צוחקים בלי לענות על שום דבר, משועשעים. אני אוהבת כאלה. ושלא יהיה שעיר מדי. לא ממש חלק, ברור, הוא לא נער, אבל שלא נגיע לרמה שיש לו שערות על האצבעות. רק לכי תגידי את זה למתוקה הצנועה שרוצה לעזור לך לבנות בית נאמן, זה בכל זאת יפה מצדה שהיא בכלל חושבת עלייך, אז בסוף אני ממלמלת שזה יהיה נחמד מן הסתם אם הוא גם ייראה סבבה וכל אחת מבינה מזה מה שהיא מבינה.</p>
			<p class="firstspace">היא אמרה לי, אל תדאגי, הוא בול בשבילך, תמר. הוא בחור רציני אבל גם זורם ומתוק והוא נראה מעולה, והיא הוסיפה שהוא נראה מיליון דולר, באלה המילים. ככה היא אמרה. והיא בעצמה היתה יפהפייה כזאת שיצאה עם חתיך מופגן אחד, שאחרי שנה של קשר זרק אותה כי הוא לא הצליח להציע ולא הצליח להציע וכבר היו לו בבגאז', ככה הוא אמר לה כשהם היו באוטו, שקיות מוכנות של גוּזניקים ושולחן מתקפל עם מפה ונרות וטבעת, אבל הוא פשוט לא מצליח לעשות את הצעד, והיא נצבטה בכל הגוף אבל אמרה, זה בסדר, אני עדיין לא מצפה שתחליט, כי קיוותה שאם תיתן לו את הזמן שלו הוא יבין שאין כמוה. אבל זה לא עזר לה והוא המשיך ממנה הלאה. ככה שכשהיפה הזאת אמרה לי את ה"תשמעי, הוא נראה מיליון דולר", אני אמרתי לה שכן. כן, למה לא, אני אשמח.</p>
			<p class="firstspace">בחמישי בערב אליסף הגיע ברכב של ההורים שלו לקדומים. הוא התקשר להגיד שהוא ביישוב ולאן לפנות ואני, האמת, המחשבה שיש לי דייט עשתה בי שמות. לקחתי את עצמי למראה ואמרתי לעצמי, תומה, תקשיבי, את מהממת והכול טוב וזה לא אומר עלייך כלום וזה עוד בחור בגילך שבסך הכול בא להכיר אותך, ולו אמרתי, ימינה בפנייה השנייה וליד התחנה של בית הספר, אתה תראה את זה משמאלך, תעצור. חייכתי למראה ויצאתי בלי להגיד כלום להורים שלי, שישבו מול המהדורה המרכזית, והלכתי לקצה הרחוב והגעתי לאוטו שלו. הוא פתח את החלון ואמר שלום, וחשבתי לעצמי שההיא צדקה כי כבר ככה, בתאורה הקטנה של האוטו, ראיתי שהוא באמת נראה טוב ויש לו מבט חמוד מאוד, ובזמן שעקפתי את האוטו לצד השני אמרתי לה' תודה. שחום. שיער מפואר וחיוך. פתחתי את הדלת ונכנסתי. אמרתי שלום כזה של בנות. והוא אמר, שלום־שלום, וצחקנו קצת. זה היה נחמד. ואחרי שתי דקות שאנחנו ככה באמצע הכביש ליד בית הספר הישן שלי, בדממה של קדומים בשעות הערב, הוא שאל, איפה הכי כיף לשבת אצלכם. לא חשבנו לנסוע לשום מקום. בגיל עשרים ושתיים הדבר היחיד שהיה יותר מביך מדייט עם מישהו היה דייט עם מישהו בבית קפה או משהו מבוגר כזה. לקחתי אותו לגבעת רש"י. זאת השכונה של האברכים הצעירים ואין שם מישהו שמכיר אותי, ובקצה אחד משלושת הרחובות יש ספסל ופרגולה קטנה ובחושך רואים את כל האורות של המרכז. היתה לי גאווה קבועה על כל היופי הזה שנשקף מהיישוב שלנו. הוא עמד לרגע והסתכל ואחר כך הניח את העוגיות, המיץ והכוסות על הספסל, התיישב ושאל, אז מה שלומך. מה בעצם אמורים לעשות עכשיו. ידעתי שאמורה להיות שיחה טובה שיש בה גם עומק וגם צחוק, וזה מעצמו מוביל לדייט שני, שגם בו אנחנו אמורים למצוא את עצמנו שקועים בשיחה מעמיקה ולצחוק ולעשות ככה שיהיה לנו כיף, וככה זה פשוט נמשך עד שנפגשים מתחת לחופה, אבל אנחנו ישבנו על הספסל הזה בגבעת רש"י והיינו לגמרי שני זרים ונכון שהוא נראה נחמד, אבל לא היה שום קשר בינינו, אז איך זה אמור בעצם לקרות. אמרתי לעצמי, תומה, בלי יותר מדי לחשוב. אל תעשי עניין. תחשבי שאת במחנה סיירים ונתקעת עם הבחור הזה באחד הספסלים של האוטובוס, אבל זה לא עזר. המסגרת המסודרת היתה תקועה לי בפרצוף והרסה לי את כל הסקרנות. צריך ממש ליצור עיקוף לידיעה הברורה שנפגשנו כאן שנינו כדי למצוא מישהו להתחתן איתו. להתחתן זה כבד. הייתי צמאה. כל הזמן חשבתי על הבחורים שכן מצאו חן בעיני ולא היו הוא. הקשבתי בחצי אוזן ודיברתי בחצי פה וזה עבר איכשהו באטיות. עכשיו כשאני חושבת על זה, שנים אחר כך, אני כן חושבת שהערב ההוא בקצה הרחוב של גבעת רש"י בקדומים, אותו ערב צעיר ורענן, עבר בסך הכול די טוב, טוב מאוד אפילו, אבל אז לא היה לזה סיכוי ובסוף אני חזרתי הביתה, סגרתי את הדלת, נשמתי לרווחה ואמרתי להיא, תקשיבי, זה לא בשבילי, ובאמת לא הסכמתי לשמוע שום הצעה חודשים אחר כך. וכשהשנים עברו והיו לי דייטים כל כך כושלים והזויים והחיפוש נעשה מעייף וחיוור, חשבתי לעצמי שאין מה לעשות, דייטים זה כמו פנקייק והפותח תמיד יוצא לא טוב.</p>
			<p class="firstspace">הטכניקה הראשונה שלי היתה לחכות. ייאמר לזכותי שאין לי שום בעיה עם הקטע הזה של לחכות בלי לדעת מה התוכנית. אני אוהבת שאין שום תוכנית באופק כי ברור לי שהכול הולך להיות יותר מגניב מכל לו"ז אפשרי וכל מה שצריך זה לתת לחיים להראות מה יש להם להציע. מה שכן, אי־אפשר ממש לשבת בטרמפיאדה בכניסה שכוחת האלוקים של קדומים ולחכות שמשהו יקרה, זה יכול להיות מאוד קשה וכבר קרה שאנשים איבדו את זה בטרמפיאדה שלנו מרוב תסכול ושיממון. אז נרשמתי ללימודים. רציתי ניו יורק. רציתי בית ספר מטורף למשחק שעובדים בו קשה, קורעים את הנשמה ונטרפים וצוחקים ונהפכים לשחקנים מעולים ומעלים הצגות משוגעות בברודוויי וחיים את הלמעלה והלמטה של החיים, ידעתי שאני יכולה לעשות את זה אבל לא רציתי לדחוק במציאות. צריך לתת לה לעשות את הדברים בקצב הנכון, אז בינתיים שלחתי את הטפסים שהיה צריך לשלוח כדי להתקבל ללימודי תואר ראשון בחינוך ותיאטרון במכללת אמונה ועברתי לגור בירושלים עם החברות הכי טובות שלי, רזי, ציפי וגוגוש.</p>
			<p class="firstspace">ירושלים נמצאת במרחק של שעה וחצי נסיעה מקדומים. יש שתי אפשרויות לעשות את הדרך הזאת. כביש 60 הוא הכביש הפנימי של השומרון והוא זרוע כולו ביישובים שלנו ובכפרים הערביים. אנחנו נוסעים בו כולנו יחד - לוחיות צהובות ולבנות. הוא לא סלול ברמה גבוהה, אבל הוא מרגיש מאוד אמיתי וקרוב ויש בו את הסיבובים הקבועים שנהגים ערבים מטורפים עושים בהם עקיפות על גבי עקיפות שמסתיימות במוות, אז צריך להיזהר מאוד, ויש את המקומות שאם מישהו מחליט באותו יום לזרוק אבנים הוא יעשה את זה בהם. ויש את הטרמפיאדות על הכביש, מתחת ליישובים, שאם את נוסעת בטרמפים ותחכי בהן, תתקדמי מהר מאוד לירושלים. צומת תפוח. עלי. עפרה. אם זאת שעת בוקר לא תחכי יותר משלוש דקות וכבר יעצור מישהו. בעפרה את כבר יכולה ממש להיות בררנית ולהתחיל לבדוק לאן בירושלים הנהג מגיע כדי לא להיתקע בשכונה מרוחקת שתעלה לך בעוד שעת נסיעה בתוך העיר. אם זה סתיו, כל הדרך מלאה שקדיות, עצי הזית העתיקים רעננים וכהים והגבעות נפלאות. אם זה חורף, אז קור כלבים ויש רוחות וזרימות מים על הסלעים מסביב והטבע ממש חי. בקיץ הכול עומד מתוח מתחת לשמים. זאת הדרך הפנימית שלנו וזה עולם אחד. ויש את הדרך השנייה. מרכז הארץ. זה יכול לעכב אותך קצת אבל הנסיעה הרבה יותר נינוחה. יוצאים מקדומים, עוברים את קרני שומרון, מגיעים למחסום ליד קלקיליה ומשם נפלטים ישר לתוך עולם ישראלי רגיל. כבישים, נתיבים, רמזורים. צומת קסם. ראש העין. נחשונים. שֹהם. בצומת בן שמן עולים על כביש 1 או על 443 עד ירושלים. בדרך הזאת את נוסעת עם כל עם ישראל. אנשים רגילים שנוסעים לעבודה במכוניות ישראליות עם לוחיות צהובות בלי שום אידיאל נשגב, רק נסיעה פשוטה בכביש שטוח מלא תאורה, ואין חשש בדרך הזאת חוץ מלהיתקע בפקק. ובכל פעם שעולים לירושלים צריך לקחת סיכון ולבחור נתיב אחד ולהמשיך בו עד הסוף כי אי־אפשר לזגזג ביניהם.</p>
			<p class="firstspace">את רואה את האיש הזה? אמרתי לעצמי והצבעתי על הפרצוף של איליה שהיה חקוק לי באמצע הלב. את צריכה להוציא אותו משם. לתת ללב להשתחרר ולהחלים ורק אז את תמצאי מישהו חדש, אוקיי? אוקיי, עניתי כנועה. לא היתה לי ברירה, ידעתי שאני צודקת.</p>
			<p class="firstspace">הסיפור הנורא עם איליה קרה שנתיים קודם והשאיר פצע פתוח. נחתי בנמל תעופה קטן ומוזר באוקראינה. קור של ארבע מעלות ואני רעדתי בחצאית דקה וכפכפי טבע. מעבר לבידוק חיכו לי השליחה הקודמת, שכבר הספיקה לקבל מין מבט אוקראיני, ונהג מונית עייף. הייתי בת עשרים. חודש אחרי השחרור מהצבא. חברות שלי ארזו את עצמן למקומות עם חופים יפים וקניונים אבל אני טסתי ללמד עברית. בשליחות מהסוג הזה את בעצם מקבלת אחריות של מנכ"ל ועושה דברים שלא חשבת שאת יודעת לעשות ולומדת להנהיג ופוגשת הרבה אנשים ונותנת לעצמך להיות בלב פתוח כדי להתקרב. זה חשוב, אחרת איך אפשר. ושם אני נשרטתי מאיזה בחור בשם איליה שריטה רעה ועמוקה כמו שלא חטפתי אף פעם, כזאת שאחריה את כבר מבינה משהו על העולם. כי אם יש משהו שאנחנו הבנות סירבנו לקבל זה את היותנו נשים. אנחנו לא היינו נשים. היינו מקבץ של רוח ואידיאלים בשיער פזור וכשעמדנו על פסגת ה"בוא, אני אראה לך איך לחיות בצורה עמוקה ורוחנית יותר", תמיד התאהבנו במישהו ותמיד לא אמרנו את זה לעצמנו כי זה ממש לא במקום, ובטח שלא אמרנו את זה לחברות, כי כמה את יכולה להיות פרוצה. הכול קרה בשקט מתחת לתקרה של שיחות נפש. העולם יכול להתהפך, אבל אתם יושבים ומדברים בשקט לילי ומעמיקים ומסתבכים בשם החקירה האמונית ואתם שניכם יכולים להיכנס להיריון מרמת המתח שחותכת אתכם בשיחות הרוח הליליות האלה ותחושת ההצלה כל כך משכרת. אח, כמה נעימה ומסעירה תחושת ההצלה הזאת, וכל מנהלי הפנימיות לנוער בסיכון שלוקחים להם בנות שירות חמודות כדי להציל את הבנים המופרעים כבר יודעים שתחושת ההצלה הזאת יוצרת סיטואציות מאוד לא צנועות. בכל אופן מהר מאוד אני נקשרתי לאיליה הזה. הוא היה גדול ממני בשלוש שנים, גבוה ורוסי וכל הזמן נראה כאילו הוא עומד לנצח באיזה מקצה אולימפי, והוא היה מצחיק נורא וג'נטלמן כזה שאני לא הכרתי ותמיד פתח לי את הדלת והחזיק לי את התיק, גם אם הוא לא היה כבד, ודאג לי, ככה שאני ממש הרגשתי נסיכה. אצלנו בשבט הבנים בכלל לא התייחסו אלינו כבנות. היינו חברות מהשבט והיינו כולנו מין בנים ובטח שאף אחד לא סחב לנו את התיק ואף אחד בחיים־בחיים לא חשב לפתוח לי את הדלת עד שאיליה הגיע. והיה לו הומור ביזארי ומצוין. ישר צחקנו מהבדיחות של עצמנו. והוא היה חכם וגבוה, כבר אמרתי. וזה פשוט התחבר בינינו בלי שום בעיה. וגם הוא מאוד נקשר אלי. היינו עומדים קרוב מדי ומסתכלים יותר מדי זמן אחד בעיניים של השני והכול היה כבר יותר מדי בינינו. ופעם נסעתי שם במונית. היה שלג וראיתי אותו מהחלון הולך בחוץ. אמרתי לנהג, תעצור לי, ורצתי אליו כל הירידה. זאת הבעיה, שאני אוהבת להנדס לעצמי בכוונה מצבים כל כך רומנטיים, שאחר כך איך אפשר לצאת מהם. כל הרחובות היו יפים ולבנים, ואנחנו עמדנו בחוץ רק שנינו. זאת היתה בעיה, אני ידעתי כבר אז. והוא כולו היה במעיל נפוח כזה, בפרצוף חד מהקור. חתיך. והושיט לי שתי ידיים. מלא מנורות מעלינו. הכול היה שם. והגעתי מתנשפת עד אליו ונעצרתי כמו תמיד סנטימטר ממנו, כמעט חיבוק, כמעט להרגיש אותו, וגם הוא בידיים שלו המתוסכלות עמד וחייך אלי ואמר לי, תמרה, את יפה ככה יותר מדי. זה היה נפלא. נפלא. מה שכן, העולם שראינו, הקידוד שיש לנו במוח, המציאות, כל אלה היו שונים לחלוטין אחד מהשני וזה לא משהו שמישהו יכול בכלל לגשר עליו. וכעבור חודשיים המקסים הזה, שנחתה לו בחיים אישה צעירה עם עיניים בורקות מארץ רחוקה, שרט לי את הלב בחתך נורא עם כל מיני מניפולציות ושקרים שאני ממש לא הכרתי ולא ידעתי איך להגיב עליהם, חוץ מלהיפגע נורא. ואני אמרתי לו בבכי, כשעמדתי בדירה ששכרו למדריכות מישראל, במכנסי פיג'מה ובעיניים נפוחות, למה אתה מתנהג אלי ככה? ממש פצועה אני הייתי, ושאלתי אותו בתמימות, איך אתה יכול להתנהג אלי ככה? כי מאוד אהבתי אותו והוא בעצמו התיישב על הרצפה בראש מושפל ובכה ממש בדמעות והתנצל ודיבר דיבורים כאלה של דווקא בגלל שאת כל כך חשובה לי אני מתנהג כמו אידיוט ודפוק, כי זה מפחיד אותי לאהוב אותך ככה, ועוד הסברים שאני נאחזתי בהם חזק כי המוח שלי לא הצליח להבין איך קרבה וחיבור יכולים להיות כל כך רעים וגם כי תפסתי את עצמי בחורה חזקה מבית של נשים עוצמתיות מהסוג הבלתי שביר. נשים שלא נופלות בשום פח ולא מתאהבות באף אחד, רק ברוח הרוממה למען העם והארץ, ככה שכבר לא הכרתי את עצמי ולא הצלחתי לנהל את הדבר הזה ולא ידעתי איך להיות בחזרה חזקה כי בכל זאת לא הייתי במצב כזה מעולם, והייתי מקרבת אותו ואומרת לו, אל תעשה לי את זה שוב. בבקשה. זה שובר אותי ואני בחיים לא אפגע בך. והוא היה נשבע באלף שבועות אבל זה היה נהרס שוב. וכשאני עליתי בחזרה על מטוס אחרי חצי שנה, הוא אפילו לא בא להגיד לי שלום והוא הבטיח שהוא יבוא, ואני ישבתי באוטובוס, כבר היה קיץ, והסתכלתי כל הזמן בחלון למרות שלא רציתי להסתכל וידעתי שהוא לא יבוא אבל לא האמנתי שהוא לא בא, והלב שלי ממש דימם לתוך עצמו מכאב ומאכזבה. וכל הדם הזה המשיך איתי לישראל והיה צריך להיספג לבד ובשקט כי לא כדאי שמישהו ידע שהמדריכה הקדושה בלבלה את איליה שבלבל אותה בחזרה, זה נשמע לא טוב וזה לא נראה טוב ולא כדאי. ולמרות שהייתי בחורה מאוד קולנית, שמרתי על הדבר הזה ביני לבין עצמי כי הרגשתי שאם לא אדבר על זה, המציאות לא תדע על זה וככה עדיף. ועברו כמה חודשים שקטים ועצובים וכשעברתי לדירה החדשה בירושלים, בלימודים ובדייטים החדשים, בשקט־בשקט התחלתי להחלים והבטחתי לעצמי מול המראה שאף אחד לעולם לא יתייחס אלי ככה, לא משנה מה.</p>
			<p class="firstspace">שכרנו דירה במיקום גרוע, בקצה שכונת בקעה. על הפינה בין רחוב רבקה לדרך בית לחם. זה היה בניין מבוגר עם מעלית וחניה מסודרת, אבל זה לא הפריע לנו. בגיל עשרים ושתיים ידענו שעשינו את עסקת חיינו. רזי ואני בחדר אחד. ציפי וגוגוש בחדר השני. סלון גדול עם חלון לנוף קר ירושלמי. מטבח ושני שירותים. אף אחת לא קנתה רהיט. לא כדאי להרגיש יותר מדי טוב בדירה כזאת, שהיא בסך הכול תחנת מעבר, אז התארגנו על הכול מפה ומשם. רזי ואני מצאנו וגררנו ארון ירוק עם דלתות זכוכית ושתי מיטות יחיד שמישהו מסר. אבא של גוגוש הביא כמה מדפים שלא תלינו במשך הרבה זמן, פרשנו שטיח שהדיירת שעזבה השאירה לנו מגולגל בכניסה וזהו. היה לנו מקום. למטבח השגנו שולחן וכיסאות, זרקנו שתי ספות בסלון. הכול היה קצת מכוער אבל שלנו ושמחנו בזה. ציפי, שיש לה כסף, קנתה מקרר חדש ופסנתר חשמלי. העמדנו אותו צמוד לקיר באמצע הסלון ובכל ערב הכנו אוכל, אכלנו, דיברנו וניגנו. זה היה אי קטן ומבודד. החבר'ה המגניבים התמקמו רחוק משם, בנחלאות. צפופים במרפסות הם ניגנו ושתו בירה, אבל אנחנו לא. לא התכוונו להכניס אפילו רגל בביצה המושמצת. בכל יום הידקנו את החצאיות והתרכזנו במה שחשוב - ליהנות, להתפתח ולחסוך בהוצאות.</p>
			<p class="firstspace">גוגוש ישבה ואכלה מהסיר. תמיד היא טוענת שהיא גלגול של מישהי שנספתה בשואה ולכן יש לה תמיד פחד שלא יהיה מה לאכול. היתה לוקחת את הסיר מהמקרר, חוצה איתו את הכביש ויורדת ישר לחדר הגרפיקה החשוך שנמצא מתחת לאדמה של המכללה שלנו והגרפיקאיות יושבות שם שבועות רק כדי לצאת מרוצות מאיזה שרטוט. אני ישבתי מולה ודיברתי. היא כולה בפתיתים, תוהה מה עובר עלי ולמה כל המתח. בסוף אמרתי לה, בלי לעצור את עצמי, שאיליה, איזה בחור אחד מאוקראינה, סתם טמבל, שלח לי הודעה והוא פה. פה בישראל, פה בירושלים. והוא אומר שהוא רוצה לפגוש אותי ומה אני אעשה. והיא לא מצמצה ואמרה, שיקפוץ לך. בלי שהיא ידעה את כל הפרטים היא אמרה שזה נשמע לה גרוע, כל ההגעה הזאת של מישהו שכבר פגע בי בעבר, ופשוט שלא אענה לו. ואני ישבתי וחשבתי איך אני אעשה את זה כי תמיד יש בראש משהו, איזה מכרסם שרעב להסבר. נחוץ הסבר כדי לשים דברים בצד. והברזתי מעוד שיעור וחשבתי לעצמי שוב שאני דפוקה ודי ולמה אני בכלל נותנת לזה ככה להשפיע עלי. ואחר כך נכנסתי בפעם המיליון להודעה שלו וניסיתי לחשוב מה הוא יכול להגיד לי ואיזה מין הסבר יכול להיות לו לכל החורבן ולכל הטלטלה הזאת שהוא המיט עלי, שהטריפה אותי מצד לצד כמו יונה בספינה עד שזרקתי את עצמי ממנה. וגוגוש המשיכה לסיים את הסיר כי הסוף השרוף הוא הכי טעים, ואני אמרתי לעצמי, תומה, תומה, תקשיבי רגע, את תצטרכי לתת לעצמך את ההסברים האלה כי הוא יבוא לפה וישאיר רק אדמה חרוכה ושום דבר משביע נפש. אל תבני על תשובה בהירה שמיישבת את הדעת, תומה. ודיברתי לעצמי בהיגיון ואמרתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת ממפגש כזה, ואת חמודה, ותמצאי לעצמך את הסיפור של מה בעצם קרה שם ואת חכמה מספיק, והרעפתי על עצמי לא מעט פרגונים וחיבה וחמלה ויצאתי מהשער וקניתי לעצמי קליק שחור־לבן וחזרתי פנימה וישבתי על גדר האבנים הנמוכה וכתבתי לו שאני לא יכולה לפגוש אותו ואני מצטערת, והוא ישר התקשר ואמר, חבל, רציתי מאוד לשתף אותך במשהו, והסקרנות הדליקה לי את כל הבטן אבל ידעתי שזה לא באמת ואמרתי לו שאני לא יכולה וזהו ובהצלחה וניתקתי וירדתי מהגדר וזרקתי לפח את העטיפה למרות שנשארו שם שלושה קליקים, בשביל לא להרגיש שממש הגזמתי עם הסוכר, והלכתי לכיתה שלי להיזכר שאני כבר במקום אחר. ולא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו עשר שנים, עד ליום שבו ראיתי אותו במקרה ברחוב עם אשתו והילדה, מופתעת אמרתי, תוך כדי הליכה, שלום, שלום, מה נשמע? והמשכתי משם.</p>
			<p class="firstspace">מכללת אמונה היא מכללה לבנות בלבד. לימודי אמנות עם תואר בחינוך ותעודת הוראה. חמישה ימים בשבוע. שמונה עד חמש. שלוש שנים. זה מאוד מבוקש, מסלול כזה, והמכללה מפוצצת. כולן חולמות ליצור אבל חייבות תעודה פרקטית. בסופו של דבר צריך להתפרנס וכדאי שיהיה לך משהו ביד, וחוץ מזה לא היה מקום אחר ללמוד בו אמנות.</p>
			<p class="firstspace">גוגוש הלכה על גרפיקה, רזי ואני נרשמנו לתיאטרון, זאת בכלל לא היתה שאלה, וציפי למדה רק חינוך והוראה. הצעד הזה היה כל כך מתבקש, שהיה לי מאוד לא נעים.</p>
			<p class="firstspace">ציפי לוקחת כדור ליריקה בשלוק מים אחד. לא צריכה יותר מזה, והוא כבר מחליק מעצמו למטה. הליריקה הראשונה היא על הבוקר ואחר כך היא חוזרת לישון, אבל אף פעם היא לא מצליחה לעלות בחזרה על המסלול של השינה. נשארת בעיניים עצומות, אבל זה כבר נעלם לה. הלילה חולף בשברירי ערות. בכל זאת היא מנסה. ציפי לוקחת גם טרמדקס בטיפות שלוש פעמים ביום, שמונה טיפות בכל פעם, אבל היא תמיד מגניבה עוד טיפה בסוף כדי להבטיח יום פחות כאוב. והבקבוקים נערמים לה ליד המיטה ובתוך התיק ובכבד. היא לוקחת עוד ליריקה בערב. להכול חשוב להצמיד משהו שמעודד את הספיגה בדם. לליריקה - אקמול לבן פשוט. לטרמדקס - אופטלגין. אמרו לה, אחרי שלושה חודשים תחזרי וישנו לך את התרופות והמינונים וככה הגוף לא יתרגל ויאבד את האפקט, אבל היא יודעת שהגוף כבר התרגל והתרופות אף פעם לא ממש מעלימות את הכאב. כמה קל היה לאמא שלי, ציפי אומרת. היא סיימה את זה במקום. כשהיא ראתה את הראש שלה מוטל אחורה על המושב, היא כבר ידעה שזהו. היתה ערה. ולמרות שהרגישה שחטפה משהו מהצד, שריפה פנימית פרצה בה בשנייה, בכל זאת היא נשארה ערנית. אבא שלה עוד הצליח איכשהו לתפקד. עצר את הרכב בקושי, רק שלא יתהפכו. מישהו התחיל לבכות. אייל. היא הסתובבה לכיוונו. ושם, באותו הרגע ממש, בסיבוב הגוף הצדה, באותו שבריר שנייה, משהו התנתק לה בפנים בין החוליות. היא הסתכלה למטה. הרגליים שלה היו שם. שקט עז. סירנות עולות ויורדות מקרני שומרון עד למכונית הירויה שלהם בעוקף עזון קילומטר מהבית. היא בטוחה שהרגישה את הרגליים שלה כמה דקות קודם לכן.</p>
			<p class="firstspace">היה ערב ורזי ישבה ללמוד את האקורדים של "אמת מארץ תצמח". היא בדיוק חילקה את הסולואים לשלוש. ציפי, רזי וגוגוש. הן כולן שרות יפה מאוד וכל אחת בסגנון אחר לחלוטין. הטלפון שלי צלצל. חברה מהמדרשה. אחרי שאמרתי את כל המה נשמע וכמה זמן וכל זה, היא אמרה, תקשיבי, אני רוצה להכיר לך מישהו, והיא שתקה רגע ואמרה, הוא גבר החלומות. ככה היא אמרה לי, ואני הייתי די בשוק כי זה לא תיאור שלקוח מארון הספרים היהודי ולא התאים לה וישר שאלתי, אם הוא גבר החלומות, למה את לא מתחתנת איתו, והיא אמרה שהם יצאו לדייט וזה היה הדייט הכי טוב שהיה לה בחיים אבל הבחור לא דוס מספיק והיא רוצה אברך. היא באמת הולכת בחצאיות ארוכות ובגרביים גם בקיץ ואני לא, אז חשבתי לעצמי שהצעה כזאת זה משהו שכן שווה להקשיב לו. בדרך כלל הייתי חשדנית כשמישהי הציעה לי מישהו שהיא יצאה איתו בעצמה, אבל פה היה את עניין ה"הייתי לוקחת אותו בעיניים עצומות רק שהגרביים..." זקפתי אוזניים והיא סיפרה שהוא לקח אותה לתצפית בקצה שכונת רמות והראה לה את הכוכבים והיתה להם שיחה מדהימה ועוד ועוד, שאני כבר התחלתי לחזק אותה שתיקח אותו וזהו, עזבי שטויות, אבל היא לא רצתה, וכעבור שבוע אני זכיתי לפגוש את נדב גבר החלומות.</p>
			<p class="firstspace">הוא התקשר מאתיים מטר מאיפה שקבענו ואמר שנתקע לו הרכב. הלכתי לכיוון. הוא ישב על אי תנועה באמצע הכביש ליד האוטו, עם וינקרים דלוקים וכלב ענקי, וישר אמר, אני מקווה שלא מפריע לך שהבאתי את הכלב שלי, ואני עמדתי רגע וניסיתי להבין אם זה מפריע לי או לא. בכל אופן התיישבתי לידו וחיכינו לגרר. ניסיתי לשמור על ראש פתוח אבל השיחה היתה גרועה. אפיין אותו איזה חוסר מודעות. נראה שהוא מדבר לעצמו ועל עצמו. והכלב כל הזמן גרגר על אנשים שעברו והיה צריך להחזיק אותו ולהרגיע אותו. הוא המשיך לספר על כל מיני פרויקטים שהוא עושה, משקם הומלסים ומוצא להם עבודות וממש מציל להם את החיים, שזה הכי נחוץ להם בעצם, שמישהו ייתן להם עבודה, ועוד כל מיני מעשים נאצלים שהוא פשוט מוכרח כל הזמן לעשות. לא האמנתי לתיאורים שלו, שהרגישו לי לא הדוקים עם המציאות, ואחרי רבע שעה כל מה שרציתי היה לברוח משם. רציתי פשוט לקום בשקט וללכת ככה, תוך כדי שהוא מדבר. אבל לא יכולתי כי מי עושה דבר כזה וזה הרגיש לי עוד יותר חונק, ולמה בן אדם לא יכול לקום וללכת ברגע שהוא רוצה, וכל דקה נהייתה ארוכה נורא. ניסיתי להגיד לעצמי שאני בסך הכול יושבת בתור בקופת חולים ויושב לידי איזה אחד לא מאה והכול בסדר, לא צריך להימלט, אבל זה לא עזר והמחנק נשאר והגרר לא הגיע. זה הגיע לרמות של סבל. הבחור לא שם לב. חיכיתי שתעבור שעה עגולה ואמרתי לו, תשמע, נדב, סליחה, ממש לא נעים לי - זה היה נכון - אבל אני חושבת שאני חייבת ללכת. והוא אמר, מה הכוונה חושבת שאני חייבת ללכת. אני לא תכננתי הכול עד הסוף, אז אמרתי, כן. כן. אני חייבת ללכת ואני אדבר איתך, טוב? והוא קם ואמר, חכי, אני אלווה אותך, אבל אני אמרתי, לא, לא, אני פשוט רוצה ממש להזדרז ואני פשוט ממש חייבת, ולא יודעת מה עוד מלמלתי שם תוך כדי שהתחלתי ללכת ועוד צעקתי לו, אני אפילו לא יודעת למה, בהצלחה עם האוטו! ורצתי. ממש רצתי משם. למרות שזה מאוד מביך לרוץ ככה ברחוב בלי קשר לכלום, אבל אני רצתי מהפחד שהוא עוד ילווה אותי מתוך אש העשייה הטובה שהוא כל כך דבק בה וירדתי במדרגות רחוב אחד למטה כדי לתפוס אוטובוס מרוחק יותר.</p>
			<p class="firstspace">ישבתי בקו 15 ולא הבנתי למה זה כל כך מטריד אותי ולמה אני לא מוצאת קצת אורך רוח ומה כל המנוסה הזאת אבל לא היה לי אכפת, רק רציתי להיות בדירה שלנו כבר. ואמרתי לעצמי שהקדוש ברוך הוא יודע יותר ממני את מי אני צריכה לפגוש כדי להתקרב לאחד שלי וכל מפגש הוא עוד צעד.</p>
			<p class="firstspace">המדרשה היא נקודת חובה במסלול. אחרי השירות את בוחרת לעצמך מקום שמדבר אלייך, יש המון סגנונות ואת באה כדי להתפתח רוחנית וללמוד תורה. עד אז למדנו תורה רק לבגרות, וזה לא לימוד שיכול להחזיק קומה אמיתית של קשר לקדוש ברוך הוא. במדרשה את בונה לעצמך את הקשר הזה ביניכם וזה יכול להשפיע על כל הכיוון של החיים אחר כך. יש בנות שהולכות על מקומות של שכל. מקומות שפותחים גמרא ומתפלפלים למה רבא או אביי אמרו ככה או ככה, ויש בנות שהולכות למקומות חסידיים כאלה, שלומדים בהם רבי נחמן והבעל שם טוב. אבל בכל המקומות הלימודים נמשכים רק שנה אחת, וזאת בגדול ההזדמנות שלך להתחזק לפני שהמרוץ מתחיל וכבר בקושי יהיה לך זמן להתפלל. אני הלכתי ללמוד במדרשת הרובע בירושלים. לא ממש התאמתי לשם. הייתי הרבה פחות רצינית בכל הנוגע להידור במצוות והרבה יותר קולנית מרוב המקסימות והלמדניות שלמדו איתי באותה שנה, שישבו מבוקר עד לילה ולעסו את הרב קוק. בכל זאת בחרתי במדרשה ההיא, שהיו בה שיעורים מצוינים, אווירה ייחודית ומגורים ברובע היהודי, שזה עניין מרגש בפני עצמו. לישון כשהכותל עשרים מטר ממך יוצר רוממות גם בלי לקום לנץ, אבל הבנות שאיתי קמו בכל זאת.</p>
			<p class="firstspace">לעולם הדייטים יש חוקיות מסודרת. כל אחד מקבל דירוג ולפי הדירוג מסדרים לו שידוך. ועם כל העומק והרוח שלנו, הדירוג חזק מכול והוא קובע את הפעילות בשטח. קודם כול היופי. שלא כמו במצוות, שם כולנו מעגלים או מורידים פינות, תלוי את מי אנחנו רוצים, בנושא היופי הדברים מוחלטים. יפה ליפה. שבור לשבורה. המשבצות פשוטות כמו ליהוק לריאליטי ומהר מאוד את מבינה איפה את ממוקמת. הדוסית העמוקה, הלייטית, לובשת או לא לובשת מכנסיים - זה מכריע המון הצעות. המגניבה שעשתה שירות בהדרכת טיולים ואוכלת מסלולים ולא מתאפרת ולא שום דבר. היפה המתוסבכת שכולם רוצים. ויש את החכמות שלומדות תארים מדעיים נחשבים ועוד כמה משבצות. בעצם כל אחת ואחד יושבים על משבצת, ואנשים יוצאים עם מי שנמצא על המשבצת שלהם. קשה מאוד לנצח את זה. אני במקרה, משמים, התברכתי בשלושה מקדמי דירוג. נולדתי לבנה, רזה ועם שיער חלק. והנקודות האלה לגמרי לטובתי. לא מדובר ממש ביופי. מעולם לא דרכתי במשבצת הנחשקת, אבל כן גיליתי מהר מאוד שרוב הבנים מחפשים בגדול גוף צר, שיער חלק ופרצוף לבן, ולי יש את זה, ככה שהדירוג שלי היה בסך הכול לא רע. היה אחד, חבר של אודי. כזה חמוד, קצין בעורב גולני ומקסים ממבט ראשון. אמרתי לאודי באיזו שבת, תכיר ביני לבין אביתר, חבר שלך, ואודי אמר, וואלה, טוב, אני אשאל אותו, והוא שאל אותו ואביתר החזיר תשובה שאני דתייה מדי. כבדה לו. זה בגלל שלמדתי במדרשת הרובע. ואני אמרתי לאודי, אמרת לו שאני לא באמת כזאת דוסית? ואודי אמר, כן, אבל הוא מחפש מישהי יותר בראש שלו, ואני הייתי שמחה מאוד להיות בראש שלו, אז אמרתי לאודי, ואמרת לו שאני חושבת לעשות נזם? ואודי אמר, תמר, תשחררי ממנו, הוא בכלל לא כזה שווה. זה העניין, שלרעתי עמד חוסר ההחלטיות הדתית שקצת סיבך את ההצעות לכאן או לכאן. מצד אחד אחזתי בחצאית בלי להרפות כי רציתי בעל דוס. ולא אכלתי בלי להתפלל בבוקר. ובירכתי תמיד לפני ואחרי. והייתי תמיד מנפה את הקמח ובודקת תעודת כשרות, גם אם אמרו לי שכשר כאן, והייתי אומרת קריאת שמע על המיטה גם אם כבר נרדמתי. מתעוררת בשתיים בלילה, אומרת וחוזרת לישון. ושמרתי נגיעה בלי שום ספק. והתורה היתה קרובה ללבי ולא עברה שבת בלי שקראתי את הפרשה וחשבתי כמה נפלאה היא ומצאתי את עצמי בכל האמהות ובכל האבות והאחים, ככה שידעתי שהבית שלי מוכרח להיות בית דתי אוהב ה' ולא התכוונתי שיביאו לי מישהו שהולך עם כיפה רק כדי להרגיש קשור למגזר שהוא גדל בו אבל לא רואה כלום כלפי מעלה. ומצד שני לא הייתי מקובעת וזרמתי עם החיים, בסופו של דבר כן עשיתי נזם וכן הייתי רוקדת בהופעות האלה בירושלים למרות שהן היו מעורבות כי לא יכולתי לשמוע מוזיקה בלי לרקוד ולא הרגשתי שזה מכעיס את ה', והייתי אוכלת חלב נוכרי בכל בוקר בקינדר או במארס ובכללי הייתי די קולנית ופומבית בשביל בוגרת מדרשת הרובע, ככה שהטייטל שלי היה קצת מבלבל. הייתי דוסית אבל שידרתי לא דוסית, וזה הפך את המשבצת שלי לבעייתית. העניין הוא שהיה ז'אנר שלם של אנשים שעמדו בדיוק על אותה משבצת בעייתית. זה היה אמור לפתור את הבעיה. אבל לא.</p>
			<p class="firstspace">הכאבים של ציפי הם למרבה האירוניה דווקא ברגליים המשותקות שלה וקשה מאוד לפתור את זה. הרופא קבע שהפציעה מפוזרת והיא נשכה שפתיים. ציפי אומרת שהפיגוע עשה לה בדיוק את הדבר הזה. פיזר אותה לאלף כיוונים ועכשיו אי־אפשר לתפוס איפה הפצע עצמו נמצא וככה אי־אפשר לרפא כלום. וזה לא כאבים כמו שחושבים, היא אומרת. זה ייסורים נוראיים. היא מתארת את זה במילים יבשות. באמצע הנגינה תופסת את הגב ולוחצת. נושמת עמוק. היא אומרת, יש לי סכין תקועה ברגל. היא לא אומרת, "זה מרגיש כמו סכין" אלא ממש "יש לי סכין בתוך הרגל", והיא נאנחת, נושמת עמוק ונושפת וזועקת בשקט, איה, איה. אנחנו עוצרות את הנשימה ומחכות שיעבור. אי־אפשר לעשות כלום כשרואים מישהו סובל ככה ועוד מישהו שאוהבים. ואחרי שתי דקות היא הולכת לחדר, שותה קצת מים וחוזרת לנגן. היא לוקחת המון משככי כאבים וכל החיים שלה כפופים לדבר הזה שמתחולל לה בגוף. הגוף שלה נפצע שוב ושוב ושוב, ואי־אפשר לעצור את זה. כבר שמונה שנים שהיא מנסה הכול. פעם בכמה זמן היא נכנסת לאיזה ניתוח שאמור לשפר את המצב, היא עושה דיקור ושיאצו ומנסה גם פתרונות טכנולוגיים, אבל הכאב חי ופועם אצלה ושום דבר לא מכבה אותו. הלכנו איתה לכמה מרפאות כאב וישבנו איתה שם והשבענו אותה לפני כן, ציפי, אל תהיי גיבורה, תבכי בלי סוף כדי שיבינו עד כמה הם חייבים לעזור לך, ואמרנו לה, תקשיבי, אנחנו נעשה שם הפגנה עד שמישהו ימצא לזה פתרון, אבל לא מצאו. נסעתי איתה למקום הכי נחשב בארצות הברית כדי למצוא משהו שיעצור את הכאבים האלה. כי ציפי אומרת, הכיסא גלגלים זה כלום, זה מחליף את הרגליים לא רע, אבל הכאב זה כבר לא חיים. ושם במרפאה הזאת אמרו לנו את הדבר הכי מייאש שאפשר להגיד לציפי. היה שם רופא יהודי בעל שם והוא ישב מולנו במשרד מסודר, בקומה גבוהה, ואמר לה ישר בפנים שכל מה שהם יודעים כאן במרפאת הכאב המפורסמת הזאת בצפון ניו יורק, וכל מה שהם עושים, זה הכול מה שהם הביאו מישראל, ממרפאת הכאב בתל השומר, ואנחנו הרי כבר היינו בה לא מעט פעמים וכולם שם מכירים את ציפי ולא מצאו לה פתרון, ופשוט לא האמנו שנקודת ההתקדמות הזאת החזירה אותנו לנקודת ההתחלה, ובדרך חזור היא נשכבה על המושב האחורי של הרכב ופרצה בבכי נורא. אני ישבתי מקדימה ושתקתי כי לא היה מה להגיד. בכל זאת, ציפי שלי היא טיפוס חסון נורא. זה באופי שלה ולא משנה מה קורה לה, היא חזקה מאוד וחיה מאוד. גם כשהיא אומרת את הדברים הכי שחורים ומיואשים בעולם, רואים עליה שהיא חיה מאוד. שאי־אפשר לכבות אותה. היא מעניינת ומתעניינת וחושבת. והיא קוראת ספרות תקופתית. והיא טסה לכל מיני ארצות וגולשת סקי נכים ברמה אולימפית. והיא אוכלת רק בריא ואין מה להגיד, הבחורה חיה. אבל בלילות הכול נשמט לה והיא מגיעה לחדר של רזי ושלי. חרישית, בכיסא גלגלים, היא נכנסת לבדוק אם מישהי ערה במקרה. משהו אצלי כבר מתעורר מהרעש של הגלגלים, אבל אני ממשיכה לעצום עיניים כי אין לי איך לעזור, וזה כבר הלילה המאה וגם אני כבר כאובה מחוסר אונים. והיא יושבת שם ולוחשת, רזי? תומה? והיא מתקרבת למיטה שלי ושמה את הראש על קצה המיטה וזהו. היא מנסה לחמוק מהפציעה ולעבור את הלילה, חצי גוף על כיסא הגלגלים וחצי גוף על המיטה. בסוף אני מתעוררת בבוקר והיא לא שם. מוטלת ישנה בחדר שלה. המון בקבוקי מים ריקים על הרצפה. משקפי קריאה זרוקים והיא חולמת.</p>
			<p class="firstspace">לתפוס טרמפים בתוך ירושלים זה חתיכת סיפור. לקדומים יש יציאה מרכזית אחת, ומשם, אם עומדים בשעות הנכונות, אפשר להתקדם לכל מקום. לכל מקום ממש. ואין מי שלא עוצר לקחת. כי בכל זאת, ההורים שלנו, כשהם הסתערו על מטרתם הלאומית והקימו את היישובים עם אש בעיניים ובלי חשמל, הם לקחו את כולנו איתם לשם בלי לשאול ועכשיו הם חייבים גם להוציא אותנו מדי פעם, אחרת נשתגע. ולמרות שהיישובים שלנו כבר לגמרי בנויים ויש בתי ספר ובריכה וחנויות והכול, בכל זאת תחבורה ציבורית כמעט אין, והאוטובוס עובר פעם ביום והוא ארוך ומייאש ואטום ממיגון, ככה שאנחנו תמיד צריכים רכב פרטי שיוציא אותנו החוצה. ואנשים עוצרים בתחנה, פותחים חלון ומצהירים בקול, כפר סבא או נתניה או פתח תקווה, וטרמפיסטים מתקבצים ליד החלון הפתוח לברר קצת יותר על הדרך ומקשים בשאלות, אתה עובר בסגולה? אתה נוסע דרך קסם? אתה מגיע לכניסה לכביש 6? הטרמפ מתחיל להיות קצר ועונה מה שעונה, ומי שזה עוזר לו עולה ומי שלא מחכה לטרמפ הבא. לפעמים הטרמפ מגיע עד הנקודה שצריכים ולפעמים רק עד הצומת הבא, ומשם צריך לתפוס עוד טרמפ. מהר מאוד לומדים את השפה הזאת. ככה שכמו שאמרתי, אם את מגיעה לטרמפיאדה בקדומים בשבע בבוקר, כבר בתשע את יכולה להיות בצומת צמח, או בחיפה, או במצפה רמון. אבל בירושלים זה ממש לא ככה ואם את רוצה להתקדם לאנשהו, את חייבת לעמוד בתחנה כמו ילדה טובה ולחכות לאוטובוס. והעיר גדולה ומלאת דרכים ואנשים ומכוניות, ולפעמים נסיעה בין השכונות יכולה לקחת שעתיים. כשאני צריכה להגיע לאנשהו, אני תמיד מתחילה בהליכה לתחנה, אבל כשאני מתקרבת ורואה את כל המחכים עומדים משועממים וחסרי סבלנות, תולים מבט לכיוון של האוטובוס כאילו זה יזרז אותו, תמיד אני ממשיכה משם. אני לא ממש יודעת איך אגיע, אבל אני ממשיכה משם כי אין לי שום כוח לעמידה הזאת ונראה כבר. לקראת הרמזור הראשון אני מסתובבת והולכת הפוך. עוד מעט הרמזור יהיה אדום והתנועה תאט. אני מסתכלת לנהגים ישר בעיניים ומסמנת עם היד את הכיוון שאליו אני רוצה לנסוע. אני גם תמיד שואלת בקול, אפשר להתקדם איתך, למרות שהחלונות סגורים, כי אני יודעת שהמסר עובר והרבה פעמים הם פותחים מופתעים את החלון ושואלים, מה? אנשים בעיר לא מבינים את ההתנהגות הזאת והם חושבים שאני צריכה עזרה או משהו.</p>
			<p class="firstspace">יש לי את הקול של הטרמפים. בהיר ועליז. אני משתדלת לתת תחושה לא מזיקה ואומרת, היי, סליחה, אפשר להתקדם איתך קצת, והם תמיד ממהרים להגיד שהם מגיעים רק לכאן או לכאן, אבל לי זה לא משנה כי בכל מקרה זה מקדם אותי ואני אומרת, זה בול מה שאני צריכה, ואני פותחת את הדלת ועולה. להיות ככה בתוך רגע ברכב של מישהו שאני לא מכירה זה מעניין מאוד, ואפשר ממש להציץ בצורה הזאת על כל החיים של הבן אדם ותמיד יש רגע של מבוכה. אני אומרת, תודה רבה, זה מאוד עוזר לי, וסוגרת את החלון של הרכב שעוד נשאר פתוח ומיד מוסיפה שלחכות לאוטובוסים יכול להיות מאוד מתסכל, אז תודה רבה, ואנשים ישר שמחים על הדיבור, כי הם כן קצת פוחדים מהפריצה הזאת לחיים שלהם והם בכלל לא תכננו לקחת מישהי ככה פתאום באמצע הרחוב. אני אף פעם לא מפחדת, יש לי תחושה חזקה שהסיכוי שאפול ואפתיע פסיכופת הוא קטן מאוד. אם מישהו עוצר ומציע לי עזרה זה דבר אחד, אבל במקרה הזה, שאני זאת שעוצרת את הנהג, מה הסיכוי שאני אעצור דווקא אנס או משהו, וחוץ מזה יש לי גם תחושה חזקה שאני אזהה איש רע. וכבר קרה לי שעמדתי בכניסה לירושלים לתפוס טרמפ למרכז ואמרתי למישהו, חצי בצחוק, אבל אתה לא אדם רע, נכון? והוא ענה נבוך, חס וחלילה. וכבר קרה לי שתפסתי טרמפ עם מישהו ששם יד על המשענת של הגב שלי ואמר לי, איזו יפה את, וישר אמרתי לו, איך קוראים לך? והוא ענה, דניאל, ואני אמרתי לו, דניאל, זה מאוד לא נעים לי, מה שאתה עושה, והוא התחיל להתלונן שכבר אי־אפשר להחמיא לבחורות היום. אם יש לי רגע של חשש, אני ישר מדברת. לא נותנת לבן אדם לחשוב שהוא תופס אותי לא מוכנה, וכבר קרה לי שתפסתי טרמפ עם מישהו בצומת לטרון לכיוון בן שמן, היה לו ג'יפ גבוה ולבן וכשיצאנו לכביש 1, ראיתי מעטפה שכתוב עליה בערבית ממש ליד האמברקס, וישר שאלתי אותו אם הוא ערבי, והוא אמר שכן ושאל אם אני רוצה לרדת ואני אמרתי שלא. לא היה לי נעים לעשות את זה. רק אמרתי לו שאף פעם לא ראיתי ערבי בלונדיני והוא צחק. אחר כך הוא אמר, אני יכול לשאול אותך משהו, ואני אמרתי שכן ופחדתי איזה דיבור הוא יביא, והוא שאל, למה אתם לא מכירים קצת מעבר לעולם שלכם, אני גר ברמלה ואני ישראלי לכל דבר ובכל זאת, תראי איך היית מופתעת ואיך זה הלחיץ אותך, וזה סימן שאת לא מכירה אנשים שהם לא את, ובעיני, ככה הוא אמר, זה ממש לא נכון לחיות ככה. התמונה של הילדים שלו התנדנדה על המראה, בני שלוש וחמש אולי, ואני דיברתי ואמרתי את דעתי וגם אמרתי לו שזאת שאלה טובה בסך הכול ואין ספק שזאת לא יכולה להיות אשמה רק של צד אחד וגם להם יש חלק בזה, ואחר כך אמרתי, אפשר לשאול אותך גם משהו, והוא אמר שכן ואני שאלתי, למה אתם אף פעם לא מסיימים לבנות את הבתים שלכם, ולמה מלוכלך בשכונות ובכפרים שלכם, אתם לא רוצים שיהיה לכם יפה בעיניים? למה אתם חיים ככה? והוא אמר שיש אפליה בכל מה שקשור לפינוי זבל ולתשתיות ולבנייה ושהממשלה מזניחה את השכונות הערביות ובגלל זה מלוכלך שם מאוד, והיתה שיחה טובה ואחר כך ירדתי בצומת בן שמן והרגשתי שטרמפים זאת דרך טובה מאוד לפגוש אנשים.</p>
			<p class="firstspace">בתוך ירושלים, כשאני מצליחה לתפוס טרמפ, אנחנו נוסעים בשתיקה ועוברים את התחנות שבהן אנשים מחכים. החאן. גן הפעמון. קינג דיוויד. אחרי כמה רמזורים אני יורדת. הנסיעה הזאת של חמש דקות קיצרה לי את הדרך בחצי שעה ואני עליזה, אומרת תודה רבה וקופצת ברמזור. משם אני כבר צועדת. לפעמים זה ממש לא הולך כי בכל זאת, כמו שאמרתי, בתוך ירושלים העניין הזה של טרמפים הוא ממש לא מקובל, ואני הולכת עד הרמזור אבל הוא כבר מתחלף והאנשים שחלפו היו באמצע שיחת טלפון או היו זקנים או כאלה שכל כך פוחדים מההתנהגות הזאת, שהם לא מסתכלים למרות שהם רואים אותי, ואני מגיעה עד הצומת ואין לי כוח לחכות גם שם לניסיון הבא, אז אני פשוט ממשיכה ללכת וכבר קרה שהלכתי יותר משעה ובדרך ראיתי את הקו שלי עובר אולי חמש פעמים אבל תמיד הרגשתי שזה משתלם לי איכשהו.</p>
			<p class="firstspace">לאט־לאט החיים נפתחים ומגלים מה יש בפנים. התחלנו לדפדף בירושלים. גם בנו נכנס רעיון העיר שתמיד מוציא כסף מהארנק. למדנו לשתות קפה. למדנו את המקומות הטובים לאכול בהם וגם את המקומות שרק אומרים שהם טובים. התחלנו ללכת להופעות הקטנות המגניבות. הצגות מיוחדות. פסטיבלים בעיר העתיקה. בכל המקומות האלה - ההופעות, הדירות הקטנות, בתי הקפה, הרחובות - בכולם מסתובבים אותם האנשים שהגענו איתם. כמו מחזור גיוס, לאן שלא הלכנו פגשנו את אותם אנשים. ובכל זאת, לכל אירוע הגענו עם ציפייה לפגוש את זה שאף פעם לא פוגשים. איפה הוא. והיינו מטגנות במטבח כל דבר ועושות קניות ורושמות על פתק מי קנתה מה. הסתובבנו. הלכנו לשוק. תמיד לשוק. שם היו כולם ומי שלא היה, היה אמור להגיע בכל רגע, ולכל אחת היה את מי שהיא רוצה לפגוש בשוק וגם אם לא אותו, אז לפחות חבר שלו כדי למסור ד"ש. והיה שם צפוף וחם ולא פרקטי ובכל זאת, בכל יום שישי הלכנו לשוק לעשות את הקניות לשבת. היינו דתיות ודתיים בשוק ומחוצה לו ולא ראינו אף אחד אחר. הכיפות דיברו בעד עצמן. אפשר לכתוב ספר שלם על אורך החצאית מול אורך הרווקות. אבל לא עכשיו. עכשיו אנחנו לומדות את העיר. לומדות את העצמאות. זאת היתה חוויה ראשונית וכל הזמן לעסנו את עצמנו. נתחים שלמים.</p>
			<p class="firstspace">חזרתי למספר שלו מהחדר. היי, חיפשת אותי? כן, תמר? כן, מי זה? ידעתי מי זה ובכל זאת. זה נועם. נועם? אה, נועם! מה נשמע? סליחה שלא עניתי קודם, אמרתי לו, והוא ענה, זה בסדר.</p>
			<p class="firstspace">אף פעם אני לא יודעת מה בדיוק עושים בשיחה הראשונה. אם מנסים להבין כבר עכשיו אם יש פה חיבור או שרק מזדרזים לקבוע מקום ושעה. בסך הכול הוא נשמע נחמד. בחור, מה יש להגיד. קול של בחור. והוא שאל קצת. איפה אתן גרות? בדרך בית לחם, מכיר? מכיר, נחמד שם? כן, ממש נחמד, אבל אני חושבת שהיה לנו נחמד בכל מקום. אנחנו בעיקר ממש נהנות לגור ביחד ולהסתובב בירושלים. כן, הוא אומר, אני גם ממש אוהב את ירושלים.</p>
			<p class="firstspace">גוגוש סקפטית. מה הסיכוי, נו באמת. אח שלה סידר לה את זה. אמר לה, תקשיבי, גוגוש, את יוצאת איתו. הוא אף פעם לא שואל, תמיד מודיע. אמא שלהם הקשיבה במטבח ואמרה, זה נשמע לא רע, אביגיל. גוגוש לא התרשמה משום דבר שהוא אמר עליו, אבל היא ידעה דבר אחד. שהיא לא מתרשמת משום דבר באופן כללי. קשה לגרום לגוגוש להתרגש. את זה יכול לעשות רק בצק, ככה היא אומרת. יש עוגות שעושות לה את מה שאף אדם לא יצליח לעשות לעולם. היא מסתכלת במראה של המעלית. שמונה קומות למטה. הכול אצלה עומד במקום. השיער מסורק. התלתל הסורר עומד קפוא בדיוק איך שהיא רוצה אותו, לא זע ולא נע. מה כבר יכול לקרות הערב, היא חושבת. מנסה לנחש מה אחיה אמר עליה לבחור. איך הוא מציג אותה לאחרים. בטח הוא ירד עליה שהיא יבשה ומבאסת. הוא יכול למכור כל דבר שהוא רוצה, זה לא ייאמן. בטח גם לבחור הוא הודיע שהם יוצאים בלי לשאול. בטח בכלל לא השאיר לו ברירה. המחשבה הזאת מרגיעה אותה. הנה יש להם אויב משותף. המעלית נפתחת. רק שיעבור מהר. בדייטים, איך שגוגוש מבינה שהבחור הוא לא האחד, היא מתחילה ליהנות. כשברור כל כך שזה לא זה, נשאר רק ליהנות מהערב. למה אתה מתעצבן, זה ככה. בגלל שלא יצאת לדייטים אתה לא מבין כלום, ככה היא אומרת לאחיה. יורדת לכיוון צומת אורנים ברגל. קבעו שם. למה היא יוצאת עם מישהו שאין לו רכב. למה שיהיה לו רכב בגיל כזה. מסכן, היא אומרת לעצמה, הוא לא מבין מה הוא הולך לקבל. אבל השיער נראה בסדר גמור, גם האיפור יצא יפה. חבל שהבגדים לא יותר מגניבים, היא נראית כמו כולן, איזה שעמום. הבחור עומד שם. היא עושה שלום קטן. טישרט כחולה. ג'ינס. כיפה קטנטנה. הוא הביא לה אחד עם כיפה קטנטנה, שיהיה בריא. הוא אומר, היי, אביגיל, והם מתחילים את השיטוט אחד ליד השני. הולכים על המדרכה. מה הסיכוי.</p>
			<p class="firstspace">קפה הפוך זה בעצם מנת אספרסו שעליה שופכים חלב חם. בשביל להכין את זה צריך מכונה מיוחדת כי האספרסו לא מגיע באבקה כמו נס קפה. זה ממש פולי קפה אמיתיים שטוחנים. גם בשביל זה צריך מכונה מיוחדת. מורידים במשיכה אחת קפה טחון לתוך הכף של המכונה. מבריגים אותה פנימה ולוחצים. מים רותחים יוצאים וחולטים את הקפה הטחון. הנוזל נשפך לספל שהונח מראש. זה האספרסו. להקציף את החלב זה הסיפור האמיתי של ההפוך. מוט רותח בתוך קנקן דוחס אוויר חם ומרתיח את הכול. והחלב, אם הוא לא נשרף, נהיה מלא וכשמוזגים אותו יפה, צריך להטות מעט את הספל, הוא עוטף את האספרסו במיזוג מושלם וריחני שאי־אפשר לעמוד בפניו.</p>
			<p class="firstspace">זאת הפעם הראשונה שיש לנו מקום משלנו. אנחנו עומדות עליזות ומוכנות. פותחות זרועות לימים הטובים ביותר שעומדים לדפוק בדלת. הולכות לישון מאוחר שמחות ומאושרות. ויש את ההבטחה. לא משנה מה, אנחנו מתחתנות יחד, שאף אחת לא תרגיש נטושה. עכשיו נשארת רק השאלה המסקרנת עם מי. הקן הענקי של המגזר הולך ונבנה סביבנו בזמזום רועש, וכל אחת בגילנו נמצאת בשלב החיפושים או בשלב האירוסים או בדיוק התחתנה.</p>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 32.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה