המרגלים הצעירים 1

שרה מרטינס עומדת להיאסר במתקן כליאה לעבריינים צעירים בשל פריצה למחשבים. אבל אז מגיע ”אמא”, מרגל בריטי שמשחרר אותה מבית המעצר ומציע לה הזדמנות להצטרף לשירות המודיעין הבריטי – האם-איי-6.

זהו הספר הראשון בסדרה המסחררת של ג’יימס פונטי, המביאה את סיפורם של חמישה ילדים ממקומות שונים בעולם, המשכללים את כישוריהם המיוחדים כדי לחדור אל המקומות אליהם המרגלים המבוגרים לעולם לא יוכלו להגיע. הספר היה לרב-מכר עולמי וזכה לשבחי הביקורת.

תגיות: הרפתקאות,הרפתקאות לילדים,מתח צעיר,נוער צעיר,ריגול
שם: המרגלים הצעירים 1
מחבר/ת: ג’יימס פונטי
שפה: עברית
תחום: נוער צעיר
תת תחום: נוער צעיר
מק״ט: 011324918

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 78.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit"><span class="CharOverride-8">1</span></h2>
			<h2 class="chapter">איש ושמו אמא</h2>
			<p class="first">שרה הסתכלה על כֶּתם המים שעל הקיר ודמיינה שהוא אי. היא לא היתה בטוחה אם היא דמיינה את זה מפני שהכתם באמת נראָה כמו אי, או שאולי היא פשוט רצתה כל כך להיות עכשיו באיזה גן עדן טרופי, רחוק מבְּרוּקלין ומהחדר הקטן הזה שבקומה השמינית של בית המשפט לענייני משפחה במחוז קינְגְס.</p>
			<p class="text">היא ישבה ליד שולחן ומולה ישב עורך הדין הציבורי שלה, איש גדול בחליפה מקומטת שקראו לו רֶנדֶל סְטַאבְּס. גופו הרחב התנשא מעליה בזמן שקרא את המסמכים שבקלסר שעסק בה. "זה לא נראה טוב," הוא מילמל, כי כנראֶה בבית הספר למשפטים מלמדים אנשים להגיד את המובן מאליו. "יש לך מזל שהם מציעים לך הצעה נדיבה כל כך."</p>
			<p class="text">"באמת?" שאלה שרה בהפתעה. "מה הם מציעים?"</p>
			<p class="text">הוא הרים את עיניו מהקלסר ואמר, "אם תודי באשמה בכל הסעיפים, תקבלי עונש של שלושים חודשים במתקן כליאה לעבריינים צעירים."</p>
			<p class="text">שנתיים וחצי במתקן כליאה לעבריינים צעירים לא נשמעו לשרה כמו הצעה נדיבה במיוחד, אבל היא תיארה לעצמה שבטח לא יהיה שם נורא הרבה יותר מאשר במשפחות האומנה שהיתה בהן בזמן האחרון. היא היתה קשוחה יחסית לילדה בת שתים-עשרה. היא תיארה לעצמה שתוכל להתמודד עם זה.</p>
			<p class="text">"וכמובן," הוא הוסיף, "יהיה לך אסור להתקרב למחשב."</p>
			<p class="text">לזה, לעומת זאת, היא לא יכלה להסכים.</p>
			<p class="text">"לכמה זמן?"</p>
			<p class="text">"לכל הזמן שתהיי במתקן כליאה. אולי יותר, אם זה יהיה תנאי לשחרור שלך. זה יהיה תלוי בשופט."</p>
			<p class="text">"אבל מה כבר עשיתי? בסך הכול -"</p>
			<p class="text">"מה?" הוא קטע אותה. "פרצת לרשת המחשבים של מערכת המשפט לנוער של העיר ניו יורק? זה מה שהתכוונת להגיד? כי בעינַי זה ממש לא מקרה של 'בסך הכול'."</p>
			<p class="text">"אני יודעת, אבל רק ניסיתי ל..."</p>
			<p class="text">"לא משנה <span class="bold _idGenCharOverride-1">מה</span> ניסית לעשות," הוא אמר. "משנה רק מה שעשית. יש לך מזל שאת בת שתים-עשרה. אם היית בת שלוש-עשרה, בטח היו שולחים אותך לבית משפט לצעירים בוגרים יותר והיו נותנים לך עונש חמור במיוחד, כדי להרתיע אחרים."</p>
			<p class="text">חומרת המצב נחתה עליה במלוא כובד משקלה, ובפעם הראשונה היא התחרטה על מעשיה. לא מפני שהם היו מנוגדים לחוק. לא משנה אם מה שעשתה היה חוקי או לא, לא היה לה ספק שהיא עשתה את הדבר הנכון. אבל לא עלה על דעתה שהיא תגורש מהפינה היחידה בעולם שהיתה הגיונית בעיניה. הפעמים היחידות בחייה ששרה הרגישה בנוח היו כשישבה מול מקלדת של מחשב.</p>
			<p class="text">"אני אף פעם לא אפרוץ שוב לשום רשת," היא אמרה. "אני מבטיחה."</p>
			<p class="text">"באמת, את מבטיחה?" הוא השיב בלגלוג. "אולי גם תישבעי באלוהים כשנגיע לבית המשפט. אני בטוח שזה יפתור הכול."</p>
			<p class="text">שרה התקשתה לשלוט בהתקפי הזעם שלה, ואת האבחנה הזאת אישרו לא מעט יועצות ולפחות שתי פסיכולוגיות בבית הספר. ובכל זאת, היא ניסתה להישאר רגועה בזמן שהביטה באיש שהיה אמור לעזור לה. היא לא רצתה להסתכן ולהכעיס אותו, מפני שהוא היה התקווה היחידה שלה לתוצאה טובה. אז היא נשמה נשימה עמוקה וספרה עד עשר, עצה שקיבלה מאיזו יועצת שאת שמה היא שכחה כבר מזמן.</p>
			<p class="text">"אם לא אוכל להשתמש במחשב," אמרה, ובקושי הצליחה להסוות את הייאוש שהרגישה, "אז לא אוכל לעשות את הדבר היחיד שאני טובה בו. הדבר שבזכותו אני מיוחדת."</p>
			<p class="text">"כן, טוב, היית צריכה לחשוב על זה לפני ש -"</p>
			<p class="text">היא כנראה היתה מתפרצת עליו ממש בשלב הזה, אבל בדיוק באותו הרגע נפתחה פתאום הדלת לרווחה, ואל החדר נכנס איש שהיה בכל מובן ההפך מעורך הדין שלה.</p>
			<p class="text">הוא היה גבוה ורזה, ועל ראשו ערימה של שיער שחור ופרוע. החליפה שלו היתה מגוהצת להפליא. העניבה והממחטה שבכיס החזה היו תואמות. והוא דיבר במבטא בריטי.</p>
			<p class="text">"סליחה שאני מפריע," הוא אמר בנימוס. "אבל אני סבור שאתה יושב במקום שלי."</p>
			<p class="text">"טעית בחדר," רטן סטאבּס. "ועכשיו, אם לא אכפת לך, אני באמצע פגישה עם הלקוחה שלי."</p>
			<p class="text">"רק שעל פי 'טופס החלפת פרקליט', היא הלקוחה שלי," השיב האיש והראה לסטאבּס דף. זה העלה מיד חיוך על פניה של שרה.</p>
			<p class="text">סטאבּס נעץ מבט באיש. "זה לא הגיוני. היא לא יכולה להרשות לעצמה עורך דין מפונפן כמוך. אין לה כסף בשביל זה."</p>
			<p class="text">"ודאי שאין לה כסף. היא בת שתים-עשרה. לבני שתים-עשרה אין כסף. יש להם אופניים ותיקי גב. אבל לילדה המסוימת הזאת, מתברר, יש גם עורך דין. המסמך הזה קובע ששירותַי נשכרו כדי לייצג את מיז שרה מריה מרטינס." הוא פנה אליה וחייך. "זאת אַת?"</p>
			<p class="text">"כן, אדוני."</p>
			<p class="text">"מצוין. זה אומר שאני במקום הנכון."</p>
			<p class="text">"מי שכר את שירותיך?" שאל הסניגור הציבורי.</p>
			<p class="text">"מישהו בעל עניין," אמר האיש. "מעבר לכך, זה לא העסק שלך. אז בבקשה תלך, כי שרה ואני צריכים לדבר על לא מעט דברים. ואנחנו אמורים להופיע בקרוב לפני השופט."</p>
			<p class="text">סטאבּס מילמל משהו לעצמו בזמן שתחב ניירות לתוך תיק המסמכים שלו. "אני מתכוון לבדוק את העניין הזה."</p>
			<p class="text">"יש גברת מקסימה ששמה ואלֵרי, היא בטח תוכל לעזור לך," אמר הבריטי. "היא יושבת ליד פקיד בית המשפט בקומה שבע."</p>
			<p class="text">"אני יודע איפה היא יושבת," אמר סטאבּס בכעס בזמן שעקף את האיש ויצא למסדרון. הוא החל לומר עוד משהו, אבל במקום זאת רק נאנח בתסכול והסתלק משם.</p>
			<p class="text">ברגע שסטאבּס הלך, עורך הדין החדש סגר את הדלת והתיישב מול שרה. "אף פעם לא ראיתי דבר כזה," הוא אמר בהתפעלות. "הוא ממש עזב את החדר בסערה, כמו שאומרים."</p>
			<p class="text">לא היה לה מושג מי שכר עורך דין שיגן עליה, אבל היא בהחלט שמחה על השינוי. "גם אני לא ראיתי."</p>
			<p class="text">"אז טוב, תגידי," הוא אמר בזמן שפתח את אבזמי הנעילה של תיק המסמכים שלו, "זה נכון? באמת פרצת למחשבים של מערכת המשפט העירונית לנוער?"</p>
			<p class="text">היא היססה לפני שענתה.</p>
			<p class="text">"את לא צריכה לדאוג. כללי החיסיון בין עורך דין ללקוח אוסרים עלי לספר לאף אחד את מה שתגידי כאן. אני רק צריך לדעת אם זה נכון."</p>
			<p class="text">היא הינהנה קלות. "כן. זה נכון."</p>
			<p class="text">"מצוין," הוא אמר והוסיף קריצה. הוא שלף מתיק המסמכים שלו מחשב קטן והושיט לה אותו. "אני צריך שתעשי את זה שוב."</p>
			<p class="text">"שאני אעשה מה שוב?" היא שאלה.</p>
			<p class="text">"שתפרצי לבסיס הנתונים של מערכת המשפט לנוער," הוא אמר. "אני צריך שתהפכי אותי לעורך הדין הרשמי שלך לפני שמר סטאבּס יגיע לקומה שבע ויבדוק את העניין בעצמו."</p>
			<p class="text">"אתה מתכוון שאתה לא באמת העורך דין שלי?" היא שאלה.</p>
			<p class="text">"בחיים שלי אפילו לא נכנסתי לבניין של בית ספר למשפטים," הוא אמר, כאילו זה סוד משעשע. "אז טוב, קדימה. אחת העמיתות שלי תעכב אותו במסדרון, אבל היא לא תוכל לעכב אותו לנצח."</p>
			<p class="text">ראשה של שרה הסתחרר. היא לא ידעה מה לחשוב. "תקשיב, אני לא יודעת מי אתה, אבל בית המשפט אמור למנות לי עורך דין. עורך דין <span class="bold _idGenCharOverride-1">אמיתי</span>."</p>
			<p class="text">"והבחור עם כתם החרדל על העניבה הוא עורך הדין שבית המשפט מינה לך," הוא השיב וניענע בראשו. "אני לא יודע מה איתך, אבל אותי הוא לא הרשים באופן מיוחד. בתשע השנים האחרונות, אותו בית משפט שלח אותך לשש משפחות אומנה ותשעה בתי ספר. ובכל אחת מהפעמים האלה התוצאה היתה איומה. מה דעתך שננסה משהו חדש?"</p>
			<p class="text">היא הביטה בו ואז במחשב. ההצעה שלו קסמה לה, אבל גם בילבלה אותה. "אני חושבת שלא -"</p>
			<p class="text">"מה הוא אמר שיקרה?" הוא קטע אותה. "אני בטוח שהוא כבר סגר עסקה עם התביעה."</p>
			<p class="text">"שנתיים וחצי במתקן כליאה לעבריינים צעירים, ויאסרו עלי להשתמש במחשב."</p>
			<p class="text">הוא ניענע בראשו. "אני יכול להשיג לך עסקה טובה יותר אפילו בלי תואר במשפטים."</p>
			<p class="text">מסיבות שהיא לא לגמרי הבינה, שרה האמינה לו. אולי היא רצתה להאמין לו. אולי היא היתה פשוט נואשת. כך או כך, היא סמכה על תחושות הבטן שלה והתחילה להקליד.</p>
			<p class="text">"נהדר," הוא אמר. "כנראה לא תצטערי על זה."</p>
			<p class="text">"<span class="bold _idGenCharOverride-1">כנראה</span>?" היא הרימה גבה. "אתה לא אמור לחזק את הביטחון שלי?"</p>
			<p class="text">"רק טיפשים ושקרנים מדברים בוודאות על דברים שאין להם שליטה עליהם," הוא השיב. "אבל אני אופטימי, אז אני חושב שהסיכויים שלך הם בערך... שמונים ושבעה אחוז."</p>
			<p class="text">שרה חייכה והמשיכה להקליד. "איזה מין מחשב זה?"</p>
			<p class="text">"תפור," הוא ענה.</p>
			<p class="text">"חשבתי שאני מכירה את כל חברות המחשבים, אבל אף פעם לא שמעתי על חברה שקוראים לה 'תפור'."</p>
			<p class="text">"זאת לא חברה," הוא אמר. "הכוונה היא 'תפור לפי מידה', משהו שתוכנן ויוּצר לפי צרכים מיוחדים של אדם מסוים."</p>
			<p class="text">"מישהו ייצר בשבילך את המחשב הזה?"</p>
			<p class="text">הוא הינהן.</p>
			<p class="text">"טוב, מי ש'תפר' אותו ידע בדיוק מה הוא עושה."</p>
			<p class="text">"חכי עד שתראי את המחשב הגדול יותר," הוא אמר. "את תמותי עליו. כלומר, אם שנינו לא נמצא את עצמנו מאחורי סורגים לפני סוף היום."</p>
			<p class="text">שרה הכירה מחשבים היטב אבל מעולם לא ראתה מחשב כזה. הוא היה מהיר וחזק, והיא פוררה במהירות את חומת האש שהיתה אמורה להגן על הרשת של מערכת המשפט לנוער.</p>
			<p class="text">"הם אפילו לא תיקנו את הפרצה בשורת הקוד שהשתמשתי בה לפני כמה ימים," היא אמרה בתדהמה.</p>
			<p class="text">"ארגונים גדולים זזים לאט," הוא אמר. "נקווה שגם עורכי דין גדולים."</p>
			<p class="text">היא נזקקה לפחות משתי דקות כדי להגיע לבסיס הנתונים שעוסק בהקצאות של עורכי דין. היא מחקה בשמחה את שמו של רנדל סטאבּס ושאלה, "איך קוראים לך?"</p>
			<p class="text">"שאלה מצוינת," הוא אמר ושלף מתיק המסמכים שלושה דרכונים. "מה מצלצל הכי טוב?"</p>
			<p class="text">הוא קרא מתוך הדרכון הראשון. "קְרוֹידוֹן סֵיינט וינסֵנט מרלבורו השלישי." הוא עיווה את פניו. "קצת מוגזם, לא?"</p>
			<p class="text">היא הינהנה. "כן."</p>
			<p class="text">"נוותר עליו." הוא קרא מהדרכון השני. "נַייגֶ'ל הָאניבַּנְס." הפעם הוא ציחקק. "האניבַּנְס? זה די מוצא חן בעיני." הוא תחב את הדרכון לתוך כיס בתוך התיק. "אני חושב שאשמור אותו להזדמנות אחרת."</p>
			<p class="text">"אנחנו די ממהרים," היא הזכירה לו.</p>
			<p class="text">"כן, כן, בואי נתקדם," הוא אמר וקרא מתוך הדרכון האחרון. "ג'רלד אנדרסון. זה נשמע כמו עורך דין אמיתי. חסר אופי. משעמם. אדם ששוכחים מיד. וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים. זה השם שלי, ג'רלד אנדרסון."</p>
			<p class="text">הוא נתן לה את הדרכון כדי שתוכל להעתיק את האיוּת הנכון בזמן שהיא מקלידה את השם בבסיס הנתונים.</p>
			<p class="text">"אני רק אלחץ על 'עַדכֵּן'," היא אמרה כשסיימה להקליד, "ואז הכול יהיה מוכן."</p>
			<p class="text">הוא שלח אליה חיוך חושש והשתתק לרגע בניסיון להקשיב. "שום אזעקות." הוא פתח את הדלת ושירבב את ראשו אל המסדרון. "אף אחד לא ממהר לעצור אותנו. יופי של עבודה, שרה."</p>
			<p class="text">"רק שעכשיו יש לי עורך דין שאף פעם לא למד משפטים."</p>
			<p class="text">"ראיתי מיליון סדרות על בית משפט בטלוויזיה," הוא אמר. "אני יכול להופיע בתור עורך דין מול שופט."</p>
			<p class="text">"אתה לא מתכוון ש'<span class="bold _idGenCharOverride-1">כנראה</span>' אתה יכול?" היא ענתה.</p>
			<p class="text">הוא חייך. "כן... <span class="bold _idGenCharOverride-1">כנראה</span>. אבל קודם אצטרך לשמוע פרטים על הפריצה."</p>
			<p class="text">"אני בטוחה שכולם כתובים שם," היא אמרה והצביעה על הקלסר.</p>
			<p class="text">"כאן יהיה כתוב רק מה עשית," הוא השיב. "אני רוצה לדעת את הסיבה."</p>
			<p class="text">"אני רק מציינת שעורך הדין, זה שבאמת למד משפטים, אמר שהסיבה לא חשובה."</p>
			<p class="text">"אולי היא לא חשובה לו. ואולי היא אפילו לא תהיה חשובה לשופט. אבל לי היא חשובה מאוד."</p>
			<p class="text">היא חשבה לרגע מה תענה וניסתה לנסח את התשובה הישירה ביותר. היא לא רצתה להתחיל להתרגז. היא שנאה לחשוף רגשות לפני אנשים. "הורי האומנה האחרונים שלי..."</p>
			<p class="text">"לֵנארד ודֶבּוֹרה קְלארק?"</p>
			<p class="text">"כן, הם," היא אמרה ועיוותה את פניה. "הם אוהבים לקחת יותר ילדים מכמה שהבית יכול להכיל, כי המדינה משלמת להם על כל ילד. יותר ילדים זה מבחינתם יותר כסף, ולא משנה אם הם מוציאים את הכסף עלינו או לא. אף אחד לא באמת בודק את זה. הם דחסו אותנו לחדרי שינה קטנים מדי. במקום להגיש לכל אחד ארוחה, הם שמו אוכל באמצע השולחן, כדי שהכמות תיראה גדולה יותר ממה שהיתה באמת. הם קראו לזה 'סגנון משפחתי', שזאת בדיחה, כי הם ממש לא התייחסו אלינו כמו משפחה.</p>
			<p class="text">"ילד חדש שקוראים לו גַבּריאל בא לפני בערך חודש. הוא פחד. הוא היה עצוב. בודד. כל מה שאפשר לצפות מילד בן חמש. מצאתי חן בעיניו, כי היינו ההיספָּאנים היחידים בבית."</p>
			<p class="text">"דיברת איתו ספרדית?"</p>
			<p class="text">"לפעמים," היא אמרה. "עד שהכריחו אותנו להפסיק. מר קלארק אמר לי, 'אתם באמריקה כבר מִמִזמן, אז תהיו חייבים להתרגל לדבר אנגלית.'"</p>
			<p class="text">עורך הדין ניענע בראשו. "ומה ענית לו?"</p>
			<p class="text">"ציינתי שפּוּארטו ריקו היא בכל מקרה חלק מארצות הברית, ושאני גרה כל החיים שלי בברוקלין, ושאם <span class="bold _idGenCharOverride-1">הוא</span> באמת רוצה לדבר אנגלית יפה, אז כדאי שיֵדע שאומרים 'מִזמן' ולא 'מִמִזמן'."</p>
			<p class="text">האיש צחק. "ממש היית חצופה."</p>
			<p class="text">"הוא באמת נראה כועס מאוד," היא ענתה וחייכה.</p>
			<p class="text">"זה סיבך אותך בצרות?" הוא שאל.</p>
			<p class="text">היא הינהנה, והאווירה המשועשעת נעלמה. "אבל יכולתי להתמודד עם העונשים שלו. לגבריאל היה קשה יותר."</p>
			<p class="text">"למה גבריאל נענש?"</p>
			<p class="text">היא השתתקה לרגע וראתה אותו בוחן את הבעת פניה. הוא רצה להביט בעיניה בזמן שתדבר.</p>
			<p class="text">"לילה אחד הוא הרטיב במיטה," היא אמרה, "וכדי להעניש אותו הם נעלו אותו בארון שבמסדרון. שמעתי אותו בוכה. לא היה להם אכפת. הם היו נותנים לו להמשיך לבכות כל הלילה. אז קמתי ושיחררתי אותו."</p>
			<p class="text">"ומה קרה אז?" הוא שאל.</p>
			<p class="text">"הם נעלו אותי בארון יחד איתו. אמרו לי שאני צריכה ללמוד לקח. אז פרצתי את המנעול מבפנים ושיחררתי את שנינו." היא היתה על סף דמעות, והשתתקה לרגע.</p>
			<p class="text">"ואז?" הוא דירבן אותה להמשיך בסיפור.</p>
			<p class="text">"הם נעלו אותנו בחוץ, על הגג. הם השאירו אותנו שם כל הלילה. היה קר. זה היה מפחיד. למחרת בבוקר הלכתי לבית הספר, קיבלתי אישור להיכנס לחדר המחשבים והתחלתי לעבוד. בהתחלה פרצתי לבסיס הנתונים של מערכת המשפט לנוער, כדי לראות כמה ילדים נשלחו אל משפחת קלארק. אחר כך פרצתי לחשבונות הבנק שלהם, כדי לראות כמה כסף הם מקבלים ועל מה באמת הם מוציאים אותו."</p>
			<p class="text">"אבל לא מאשימים אותך בפריצה לבנק," הוא אמר ודיפדף בדפים שמולו.</p>
			<p class="text">היא חייכה. "כן, הבנק ביטל את התלונה שהוגשה. אני די בטוחה שאף אחד שם לא רוצה שכל העולם יֵדע שילדה בת שתים-עשרה גברה על מערכת האבטחה של הבנק."</p>
			<p class="text">"נחמד," הוא אמר. "אולי אוכל להשתמש בזה מאוחר יותר. מה עשית עם המידע ברגע שקיבלת אותו?"</p>
			<p class="text">"שלחתי את הכול לעובדת הסוציאלית שלי," היא אמרה. "ואתה יודע כמה אני טיפשה? כשראיתי את השוטרים מגיעים לבית, חשבתי שהם באים לעצור את הזוג קלארק. במשך משהו כמו ארבעים וחמש שניות שמחתי."</p>
			<p class="text">"אבל עצרו אותך במקום?"</p>
			<p class="text">היא הינהנה.</p>
			<p class="text">"בני הזוג קלארק אפילו סידרו את שאר הילדים בשורה במרפסת, כדי שיוכלו לראות איך השוטרים מוציאים אותי מהבית באזיקים." היא עצמה חזק את עיניה, כי היתה נחושה לא לתת אפילו לדמעה אחת לזלוג. "הם אמרו, 'זה מה שקורה לפושעים.'"</p>
			<p class="text">למעשה הוא שמע את הסיפור ערב קודם לכן, באמצעות מכשיר האזנה. אבל הוא אהב לשמוע סיפורים פעמיים. הוא רצה לראות אם הם משתנים. זה תמיד סימן שמלמד עד כמה הם אמיתיים. ומלבד זאת, הבעת פניה בזמן שסיפרה את הסיפור אמרה לו את כל מה שהיה צריך לדעת.</p>
			<p class="text">"זאת סיבה טובה," הוא אמר. "אני יכול להשתמש בה. אני יכול לשפר את המצב בהרבה."</p>
			<p class="text">"אתה לא מתכוון '<span class="bold _idGenCharOverride-1">כנראה</span>'?" היא שאלה.</p>
			<p class="text">הוא חייך בחום. "לא, אני בטוח שאני יכול. אבל אצטרך שתעשי משהו קשה. משהו שבדוחות כאן בקלסר כתוב שאת ממש לא מסוגלת לעשות."</p>
			<p class="text">"מה?" היא שאלה.</p>
			<p class="text">"אני צריך שתסמכי עלי," הוא אמר. "לא משנה מה אגיד או אעשה, אני צריך שתסמכי עלי."</p>
			<p class="text">"איך אני יכולה לסמוך עליך?" היא שאלה. "אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך."</p>
			<p class="text">"בטח שאת יודעת. קוראים לי נייג'ל האניבנס. קוראים לי ג'רלד אנדרסון. לפעמים אפילו קוראים לי קרוידון סיינט וינסנט מרלבורו השלישי. הכול תלוי בנסיבות," הוא אמר ומשך בכתפיו. "אבל החברים והעמיתים שלי, ואני מקווה שבקרוב תרגישי שזאת קבוצה שאת שייכת אליה, כולם קוראים לי 'אמא'."</p>
			<p class="text">לראשונה מאז שנעצרה, שרה צחקה.</p>
			<p class="text">"אמא? זה לא שם רגיל לגבר."</p>
			<p class="text">"נכון," הוא אמר וחייך אליה. "אבל אני לא גבר רגיל, תסכימי איתי?"</p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 39.90 ₪ מחיר רגיל 70.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 38.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

הרפתקאות הרפתקאות לילדים מתח צעיר נוער צעיר ריגול

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!