מיינקראפט ההר

ספרים נוספים:

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

מיינקראפט ההר

מקס ברוקס

התפתחות לא מגיעה כשנשארים באזור הנוחות, אלא כשיוצאים ממנו.
אני לא יודע כמה פעמים חזרתי על הביטוי הזה, בקול רם ובראש שלי, כשהשמש צללה, השמים התכהו והירח החיוור – שהזכיר בצורתו את האי שלי, חשבתי לעצמי בלוויית טיפה של געגוע – עלה מאחורי. לא הפסקתי לחשוב עליו כשכל מה שהכרתי התפוגג באטיות במרחק.
מה מחכה לי שם?
”מיינקראפט: ההר” הוא הספר השני בסדרה מאת מקס ברוקס
שם: מיינקראפט ההר
מחבר/ת: מקס ברוקס
שפה: עברית
תחום: נוער צעיר
תת תחום: נוער צעיר
מק״ט: 011324888

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 88.00

קרא פרק ראשון

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-4" class="chaptersplit"><span class="bold _idGenCharOverride-1">פרק</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> 1</span></h2>
			<p class="first"><span class="bold _idGenCharOverride-1">קור.</span></p>
			<p class="text">התחושה הזאת שינתה הכול.</p>
			<p class="text">כיממה וחצי חלפו מאז שעזבתי את החוף הקובייתי שלי, ואני לא מתבייש להודות שהייתי קרוב מאוד לשוב על עקבותי.</p>
			<p class="text">זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה פניתי לאחור וברחתי, או ליתר דיוק — חתרתי. כמה ימים בלבד אחרי שמצאתי את עצמי במקום החדש והמוזר הזה, למדתי מספיק על אודות קראפטינג כדי ליצור בטעות סירה בדיוק כמו זאת ששטתי בה כעת. בפעם ההיא הייתי כל כך חסר ניסיון, כל כך מבוהל וכל כך מבולבל ולהוט להימלט, ששעטתי אל החוף והפלגתי במהירות שיא לעבר האופק.</p>
			<p class="text">וכמעט הלכתי לאיבוד בלב ים.</p>
			<p class="text">אבל הפעם, במה שחוויתי כמו נצח לאחר מכן, הייתי נחוש לא לחזור על אותה טעות פזיזה. השקעתי שבוע בהכנה למסע הארוך. אגרתי די והותר מזון, כלים וחומרי גלם לקראפטינג, והכי חשוב — עזרי ניווט כמו מצפן ומפה כמעט ריקה. אני אומר ״כמעט״ מפני שהאי הקטן שלי הופיע בקצה המזרחי של המפה. וכשאני אומר ״הופיע״ אני באמת מתכוון לזה. כי ברגע שהרמתי את המפה משולחן הקראפטינג, הופיע עליה, ככה פתאום, תרשים מדויק של האי שלי.</p>
			<p class="text">וגם אני הייתי שם! חץ לבן קטן ייצג אותי על המפה. הוא חיקה את התנועות שלי, התקדם ופנה בדיוק כמו שעשיתי בחיים האמיתיים. אני זוכר שחשבתי לעצמי <span class="bold _idGenCharOverride-1">זה אדיר, ועם המצפן הזה לעולם לא אלך</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> לאיבוד!</span></p>
			<p class="text">ההוראות במדריך שמצאתי במכרה לימדו אותי איך להרחיב את המפה על ידי הקפת העותק המקורי שלה בשמונה דפים נוספים של קני סוכר. עשיתי את זה כמה פעמים, עד שהאי התכווץ לגרגיר ירוק־חום קטנטן, שהוקף על ידי טבעת כחולה דקיקה ומאחוריה חלל שחור גדול. כל כך קטן בעולם כל כך גדול ומסתורי. אני עדיין זוכר את ערבוב הרגשות שהציף אותי — פחד והתרגשות. <span class="bold _idGenCharOverride-1">מה מצפה לי שם?</span></p>
			<p class="text">נאלצתי לחכות עוד כמה שבועות כדי לגלות, כי במשך התקופה הזאת כתבתי את הספר הראשון שלי. השארתי אותו באי למי שעשוי לבוא אחרי. תיעדתי בספר ההוא את כל ההרפתקאות שלי, ואת השיעורים שלמדתי מהן. והשיעור האחרון הוא בעצם מה שגרם לי לחזור אל הים:</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">התפתחות לא מגיעה כשנשארים באזור הנוחות, אלא כשיוצאים</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> ממנו.</span></p>
			<p class="text">זה נשמע לי אז כל כך מגניב, אמיץ ונכון.</p>
			<p class="text">המשפט הזה נחרת במוחי כשנפרדתי לשלום מחברי בעלי החיים. חתרתי מערבה והבטתי מדי פעם לאחור כדי לראות את כל מה שאני מכיר מתפוגג באיטיות במרחקים.</p>
			<p class="text">הכול הלך ונהיה קטן יותר, ממש כמו במפה. בהתחלה אלו היו השפלות, אחר כך הגבעה, ואז הבית שלי שעל הגבעה, ולבסוף מצפה האבנים המרוצפות שהזדקר אל תוך העננים.</p>
			<p class="text">״התפתחות לא מגיעה כשנשארים באזור הנוחות,״ אמרתי והבטתי בשמש השוקעת. ״אלא כשיוצאים ממנו.״</p>
			<p class="text">אני לא יודע כמה פעמים חזרתי על המשפט הזה, בקול רם ובראש שלי, כשהשמש צללה, השמים התכהו וחרמש הירח החיוור — שהזכיר בצורתו את האי שלי, חשבתי לעצמי בלוויית טיפה של געגוע — עלה מאחורי.</p>
			<p class="text">היסוס.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">חייבת להיות שם יבשה</span>, אמרתי לעצמי. <span class="bold _idGenCharOverride-1">במוקדם או במאוחר תבחין</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> במשהו מלפנים.</span> זה לא היה הפחד שהאט אותי. או לפחות זה מה שאמרתי לעצמי. <span class="bold _idGenCharOverride-1">אתה לא רוצה לפספס משהו </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">בחושך. עוד אי, נמוך יותר וללא גבעה, למשל. הוא יכול </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">להיות התחלה של שרשרת איים גדולה יותר. אם תשוט מהר </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">מדי, אתה עלול לחלוף על פניו.</span></p>
			<p class="text">זה מה שחשבתי לעצמי כשסרקתי וסקרתי את המים בזהירות יתרה והקפדתי לא לסטות מהמסלול. המצפן עזר מאוד. המחט שלו בעלת הקצה האדום הצביעה על נקודת הסְפּוֹן המקורית שלי. גם המפה עזרה. קו כחול, רציף ועבה שורטט עליה ככל שהתקדמתי, ממש כמו קסם. ״<span class="bold _idGenCharOverride-1">אין יבשה</span>,״ היא כאילו אמרה לי. ״<span class="bold _idGenCharOverride-1">עוד לא.</span>״ לרגע שקלתי לעצור. לקחת הפסקה, להמתין לזריחה. לפחות אז אוכל להיות בטוח שאני לא חולף על פני יבשה בחשכה. עדיין לא הייתי בטוח במאה אחוזים שהמפה רואה את מה שאני רואה. <span class="bold _idGenCharOverride-1">אם אצליח </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לראות אפילו קצת</span> <span class="bold _idGenCharOverride-1">מעבר למה שסומן בה...</span></p>
			<p class="text">ובדיוק אז נפלתי מהקצה!</p>
			<p class="text">מקצה המפה, זאת אומרת. לא מקצה העולם.</p>
			<p class="text">הבטתי במפה וגיליתי שחתרתי מחוץ לגבול המערבי של הנייר. החץ האינטראקטיבי שלי נהפך לעיגול נייח שלא זז. לפני כמה זמן זה קרה? מתי בדקתי את המפה בפעם האחרונה? הייתי צריך לחשב את המרחק ואת הזמן שלי, להישאר עם אצבע על הדופק בכל הקשור לאיפה ולמתי.</p>
			<p class="text">ומה אם <span class="bold _idGenCharOverride-1">באמת</span> חציתי את קצה העולם? הרי אנשים בעולם שלי — העולם המקורי והאמיתי שלי שממנו הגעתי לכאן — חשבו פעם שהוא שטוח, נכון? האם לא היו כמה טמבלים מטומבלים שהתעקשו שזאת האמת, גם כאשר יקום שלם של מידע הוכיח שהם טועים? אבל בעולם החדש שלי אין הוכחות. אולי הוא דווקא לא עגול? הכול כל כך שונה כאן: כוח הכבידה, איך שהגוף שלי עובד, אפילו הזמן — יממה נמשכת בסך הכול עשרים דקות! מי יודע, אולי האוקיינוס הזה מסתיים במפל מים ענקי, מפל שלא הצלחתי לראות עד שנפלתי ממנו!</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">אל תתחרפן</span>, ניסיתי להרגיע את עצמי. <span class="bold _idGenCharOverride-1">פשוט תכין מפה חדשה</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">...</span></p>
			<p class="text">אבל מובן שלא יכולתי. הרי מפות צריכות שולחן קראפטינג, שצריך קרקע יציבה. וזה לא יעזור גם ככה, חשבתי בעצבנות. <span class="bold _idGenCharOverride-1">המפה מציגה רק את איפה</span> <span class="bold _idGenCharOverride-1">שהייתי. היא לא יכולה להראות </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לי לאן אני הולך. אין לי מושג לאן אני הולך!</span></p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">אני שוב אבוד!</span></p>
			<p class="text">בעצם לא. המצפן עדיין היה ברשותי, אבל דסקית הברזל הקטנה הזאת כמעט הזיקה לי יותר משעזרה. הבעיה לא היתה מכנית, אלא דווקא פסיכולוגית. כי כשבהיתי באובססיביות במחט שלו, כמעט שמעתי אותו מדבר אלי.</p>
			<p class="text">״קדימה,״ היה נדמה לי שהוא אומר. ״פשוט תעקוב אחרי. תפסיק לדאוג מהבלתי־נודע וממה שעלול להיות שם בחוץ.״</p>
			<p class="text">ניסיתי לא לחשוב על האי שלי, על הבקתה החמימה שלי ועל המיטה הרכה והנוחה שלי.</p>
			<p class="text">״פשוט תעקוב אחרי,״ אמר המצפן, ״ואקח אותך ישר למקום הבטוח שלך. זה יהיה קל. קדימה!״</p>
			<p class="text">ידעתי שהדרך היחידה להדחיק את הרגשות האלה היא להשאיר אותם מאחורי. ידעתי שאם אעצור, אכנע ואחזור לאי. ובדיוק כמו שהשיעור האחרון שלמדתי הוביל אותי לתחילת המסע הזה, השיעור הראשון דחף אותי קדימה. ולא ויתרתי. ניסיתי להתרכז במה שקורה כאן ועכשיו. משוטים מכים במים. עיניים סורקות.</p>
			<p class="text">משהו הבליח מצד ימין שלי. הבזק שחור בין התזות של בלוקים לבנים קטנטנים. ״זה רק דיונון,״ אמרתי בניסיון להרגיע את עצמי. ״מפלצות ים לא קיימות.״</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">...או לפחות עדיין לא </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">נתקלת באחת מהן.</span></p>
			<p class="text">עולם שטוח.</p>
			<p class="text">מפלצות ים.</p>
			<p class="text">״פשוט תעקוב אחרי ותגיע הביתה,״ לגלג המצפן.</p>
			<p class="text">כשהירח שקע מולי וקרני השמש הראשונות חיממו את גבי, התקשיתי להאמין שעדיין לא ראיתי קוביית יבשה אחת.</p>
			<p class="text">״כלום?״ סיננתי מול המרחב הכחול העצום. ״באמת? כלום?״</p>
			<p class="text">לא הצלחתי למצוא אפילו רמז מעודד אחד, כמו ההר התת־מימי הראשון הזה שהתגלה כאי שלי. כלום. הגבעות השקועות שמתחתי לא התקרבו לפני המים. אפילו לא שונית לעצור ולנוח עליה.</p>
			<p class="text">״תמשיך. אל תוותר,״ מלמלתי.</p>
			<p class="text">אבל עוד כמה זמן אצליח להחזיק מעמד? איך אהיה מסוגל להילחם גם בספקות העצמיים שלי וגם במצפן הבוגדני הזה, שנראה כאילו חברו נגדי?</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">אולי אם רק אסתובב </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">קצת. לא כל הדרך הביתה, כמובן, אלא רק אחזור על </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">עקבותי כדי לוודא שלא פספסתי כלום בלילה.</span></p>
			<p class="text">תמשיך.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">ומה בעצם </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">כל כך נורא בלחזור לאי? לנוח כמה ימים ואז לצאת </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">למסע בכיוון אחר?</span></p>
			<p class="text">אל תוותר.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">יש עוד שלושה כיוונים, נכון? </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">עוד שלוש הזדמנויות למצוא משהו. זה לא נקרא לוותר. זה </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">רק להתחיל מחדש. לאתחל. ל...</span></p>
			<p class="text">קור.</p>
			<p class="text">התחושה הזאת שינתה הכול.</p>
			<p class="text">עדיין התקדמתי. אמנם לאט יותר, אבל עדיין קדימה. וההתקדמות האיטית הזאת הספיקה כדי להכניס אותי לתוך כיס אוויר קר.</p>
			<p class="text">״פווו,״ נשפתי והרגשתי צמרמורת חולפת במורד עמוד השדרה שלי.</p>
			<p class="text">עצרתי כדי לאפשר לכל פינה במוח המרובע שלי להתאפס על עצמה.</p>
			<p class="text">האם אלה חילופי עונות? האם עונות בכלל מתחלפות בעולם הזה? ואם זה היה הרמז הראשון לסתיו, האם הוא לא הגיע מהכיוון הלא נכון?</p>
			<p class="text">הפנים שלי היו הרבה יותר קרות מהעורף שלי. שני צדי הראש השטוח שלי היו קרירים באותה מידה. לכן משב האוויר הצונן לא הגיח מהצפון או מהדרום, אלא מהמערב — ממש מולי. <span class="bold _idGenCharOverride-1">איך זה ייתכן?</span> <span class="bold _idGenCharOverride-1">האם האקלים לא אמור להתקרר</span> <span class="bold _idGenCharOverride-1">ככל שאתה מצפין, וגם, אני מניח, מדרים?</span></p>
			<p class="text">אולי בעולם שלי. אבל לא כאן.</p>
			<p class="text">נזכרתי בשיעור נוסף שלמדתי באי: רק משום שהחוקים לא נראים לי הגיוניים, זה לא אומר שהם לא הגיוניים.</p>
			<p class="text">״מערבה,״ אמרתי והתחלתי לחתור באיטיות קדימה. התקדמתי כמה סנטימטרים... או ליתר דיוק, מיני־בלוקים. לא יכולתי להרשות לעצמי לפספס שום דבר עכשיו. הייתי צריך להיות בטוח שמה שאני מרגיש היה אמיתי.</p>
			<p class="text">וזה באמת היה אמיתי.</p>
			<p class="text">ככל שהתקדמתי מערבה, האוויר נהיה צונן יותר. פעם אחת אמנם עצרתי, כשלמרבה ההפתעה הרגשתי שהפנים שלי מתחממות. <span class="bold _idGenCharOverride-1">עברתי דרך זה?</span> תהיתי. <span class="bold _idGenCharOverride-1">האם זה</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> בסך הכול היה טריק של מזג אוויר? כיס אוויר ארקטי</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">?</span> לא, זאת היתה רק השמש שסוף־סוף עלתה מולי. וכשהמשכתי לחתור, הרגשתי את הקרניים החמימות מתבטלות כתוצאה מצניחת טמפרטורה כללית. חתרתי במשך יום שלם. עצרתי רק לארוחת צהריים קצרה של תפוחי אדמה אפויים. לפחות העולם הזה שמר עליהם חמימים תמידית. נזקקתי לכל עזרה שיכולתי להשיג, כי ברגע שהשמש התחילה לשקוע, הקור הנורא חזר.</p>
			<p class="text">השיניים שלי נקשו. כמה רציתי שהעולם הזה יאפשר לי לנשוף על כפות ידי, או לפחות לשפשף אותן זו בזו! עבר הרבה זמן מאז שמצאתי פגם כלשהו בחוקי הגוף והבגדים שלי. השריון שלי אמנם העניק לי הגנה מפני אויבים, אבל בקור הזה הבנתי שהבגדים המצוירים מתחתיו היו לא יותר מקישוט.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">לו רק הייתי לוקח איתי סוודר</span>, חשבתי כשהרוח ניקרה בעורי החשוף. <span class="bold _idGenCharOverride-1">לו רק ידעתי איך ליצור </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">בגד חם כזה.</span></p>
			<p class="text">אולי יש לי מספיק חומרים ליצור בגדים חמימים. ארזתי הרבה צמר ומשי. <span class="bold _idGenCharOverride-1">אולי</span> <span class="bold _idGenCharOverride-1">אחד מהם, או שילוב </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">של שניהם...</span> עצרתי שוב. קיוויתי שערבוב של החומרים האלה עשוי לייצר בגדים חמים יותר.</p>
			<p class="text">טעות גדולה. לא רק שלא יכולתי ליצור בגדים חורפיים, אלא שהעצירה המיותרת הזאת גם גזלה ממני את החום המועט שהפקתי מהתנועה. גם הייתי צריך לדאוג יותר בגלל אור היום שהלך והתפוגג, ולא רק לחום השמש האוזל.</p>
			<p class="text">עלטה. עיוורון. הייתי צריך להאט, שוב, כדי לוודא שלא אחלוף על פני מה שאני מחפש.</p>
			<p class="text">״אל... תחשוב על הקור...״ רעדתי כשהלילה שאב כל טיפת חום אחרונה מגופי.</p>
			<p class="text">אצבעות מעקצצות, אוזניים שטוחות רדומות. לסת כואבת משרירים מתוחים וקפוצים.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">אל תחשוב על</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> הקור. תישאר מרוכז. אל תפסיק לחפש...</span></p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">יבשה?</span></p>
			<p class="text">משהו נגלה מולי. כתם כהה שהסתיר את הכוכבים הכי נמוכים.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">״יבשה!״</span></p>
			<p class="text">גבעה, בדיוק כמו האי שלי. לא — עוד גבעות, שנפרשו ככל שהתקרבתי אליהן. והן היו מכוסות לבן. שלג! זה חייב להיות שלג!</p>
			<p class="text">״כן!״ צעקתי והתחלתי לחתור בפראות. ״סוף־סוף!״</p>
			<p class="text">אלו בהחלט היו גבעות. המון גבעות שנמתחו מקצה אחד של האופק לקצה השני. לא לבנות לגמרי, אלא מעורבבות בשורות של בלוקים כהים.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">זה </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">עץ?</span></p>
			<p class="text">הצלחתי להבחין באחד, ואז בעוד כמה שהיו פזורים על חוף חיוור ושטוח.</p>
			<p class="text">״כן,״ לחשתי, ״אלה <span class="bold _idGenCharOverride-1">באמת</span> עצים! זאת <span class="bold _idGenCharOverride-1">באמת</span> יבשה! עשיתי את זה! אני בטוח! אני...״</p>
			<p class="text">לא שמתי לב למה שהיה ממש מולי. העיניים שלי היו כל כך ממוקדות בגבעות ובעצים עד שלא ממש הבחנתי שצבע המים השתנה. לא ראיתי את קרום התכלת העבה שנמתח מהחוף.</p>
			<p class="text">בום!</p>
			<p class="text">פגעתי במשהו כל כך חזק, עד שהסירה שלי התפרקה. נפלתי למים ושקעתי לקרקעית.</p>
			<p class="text">קפוא!</p>
			<p class="text">אתם בטח מכירים את ההרגשה הזאת, שבריר השנייה הראשון אחרי שאתם נופלים לתוך ים או אגם, או בריכה שחשבתם שהיא מחוממת, אבל מבינים, מאוחר מדי, שהיא לא? אז ככה הרגשתי. לכוד בתוך הלם מקפיא.</p>
			<p class="text">התפתלתי לשנייה, פלטתי בועה גדולה של ״מהההה״ וניתרתי מהקרקעית אל פני המים.</p>
			<p class="text">ואז חטפתי מכה בראש.</p>
			<p class="text">מי התכלת היו קשים.</p>
			<p class="text">קרח!</p>
			<p class="text">נלחצתי והתחלתי להלום בתקרה הקפואה. הסדקים התאחו מחדש לאחר כל מהלומה.</p>
			<p class="text">איפה הקצה?!</p>
			<p class="text">הבטתי סביבי בעלטה, לכאן ולשם, ושחיתי בהיסטריה כמו דג לכוד. הריאות שלי שרפו. בועות אוויר נפלטו מפי.</p>
			<p class="text">לא האמתי שזה קורה לי. שוב טבעתי. גירדתי את הקרח מלמטה.</p>
			<p class="text">ראיתי את הכוכבים מעלי. הצמדתי את פני אל המעטה הקפוא.</p>
			<p class="text">אוויר...</p>
			<p class="text">אני לא מצליח להגיע!</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">קראק!</span> הסדק הראשון נוצר בדיוק כשהנשימה האחרונה נפלטה מהריאות שלי.</p>
			<p class="text">הכאב היה חד ואכזרי. ואיתו הגיעה הצלילות.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">הבהלה חונקת את המחשבה.</span></p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">קראק!</span> נותרו לי שניות בודדות. לא בזבזתי אותן. מכוש הברזל מהחגורה שלי היה עכשיו בידי.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">קראק!</span></p>
			<p class="text">ניפצתי בעזרתו את הקרח.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">קראק! סמאש!</span></p>
			<p class="text">פרצתי מבעד לשכבת הקרח הקשה והחלקלקה.</p>
			<p class="text">״אהההההההה,״ התנשפתי בפראות.</p>
			<p class="text">לרגע רק עמדתי שם, כי העולם הזה לא נתן לי לשכב לנוח. רעדתי מכאב, המום אפילו מכדי להסתכל ישר.</p>
			<p class="text">ריפוי מיידי. לעולם לא אקח את הטריק הזה כמובן מאליו. אחרי שהריאות שלי החלימו ותאי המוח נטולי החמצן שלי התאפסו על עצמם, הרגשתי שהכאב מפנה את מקומו לרעב.</p>
			<p class="text">והיה אוכל בשפע בתרמיל שלי. גזרים, תפוחי אדמה אפויים, אפילו כמה כיכרות לחם שהיו עדיין יבשים לגמרי! בדיוק כמוני! עוד מתנה מהעולם היבש ברגע הזה!</p>
			<p class="text">אבל עדיין היה לי קר, כל כך קר! איך קוראים לזה כשהקור משתלט עליך ואתה נהיה איטי ונרפה — היפרתרם? היפו... משהו?</p>
			<p class="text">מה, זה כבר התחיל לקרות? איך ההרגשה לקפוא למוות? חשבתי שזכרתי, במעומעם, שהיתה חמימות מסוימת לפני הסוף.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">זה כנראה אומר</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> שאני בסדר</span>, חשבתי לעצמי כשרעדתי מקור בין נגיסה אחת של לחם לשנייה. <span class="bold _idGenCharOverride-1">אם אני סובל מהיפותרמיה, אני מניח שעדיין לא</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> הגעתי לשלבים הסופיים של זה.</span></p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">אבל מה עם להיות חולה</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">?</span></p>
			<p class="text">כשקר, אז מתקררים! כולם חוטפים משהו בחורף, לא? הורים תמיד צעקו על הילדים ללבוש משהו חם לפני שהם יוצאים לשחק בשלג. מה אוכל לחטוף? אילו מחלות יש בעולם הזה?</p>
			<p class="text">על האי שלי דווקא לא היו מחלות, אבל זה מקום חדש לגמרי! הרי בעולם שלי, כשחוקרים גילו מקומות חדשים, הם גם גילו בו מחלות חדשות. מה, לא היו חוקרים שמחקו תרבויות שלמות בגלל המחלות שהם הביאו איתם? ומה זה אומר לגבי? מה אם יש מחלות חדשות במקום החדש הזה, והגוף שלי היה יותר מדי קר וחלש מכדי להילחם בהן? ואם המחלות האלו הן כמו להיעקץ על ידי עכביש ארסי, או כשמכשפה מרעילה אותך, או הבלגן הזה שהיה לי בבטן בפעם ההיא כשאכלתי עוף לא מבושל...</p>
			<p class="text">״תישאר ממוקד,״ אמרתי לעצמי בקשיחות כשלגמתי את טיפת שיקוי הריפוי האחרונה שלי. ״תישאר קוּל.״</p>
			<p class="text">נשמתי עמוק, הכרחתי את עצמי להירגע ולצאת מהסחרור.</p>
			<p class="text">״הבהלה חונקת את המ־מ־מחשבה,״ מלמלתי בשיניים נוקשות. הזזתי את הגוף כדי להמריץ את מחזור הדם שלי. זה עזר, קצת. כנראה יצרתי מספיק אנרגיה כדי להרגיש את הבהונות שלי. הן כאבו. ״זהו זה,״ אמרתי בין נשימות עמוקות ומרגיעות. ״תמשיך לזוז.״ עוד כמה קפיצות, ריצה זריזה במעגל, והצלחתי להרגיש את קצה האף שלי.</p>
			<p class="text">״תירגע.״ נשמתי לאט והרגשתי את הגוף והנשמה שלי פורקים את הלחץ והחרדה שהצטברו לי במוח.</p>
			<p class="text">עם הרוגע הגיעה הצלילות, ועם הצלילות הגיעה השיטה לתכנן בשלווה את המהלכים הבאים שלי, שיטה שאני קורא לה ״שיטת הקובייה״, כי יש לה שישה שלבים: תכנון, הכנה, סדר עדיפויות, תרגול, סבלנות והתמדה.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">סדר עדיפויות. אני </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">חייב למצוא מחסה! גם בשביל להתחמם, וגם, אם הלילות פה </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">דומים לאלה שעל האי שלי — להסתתר מפני...</span></p>
			<p class="text">״גאאאא.״</p>
			<p class="text">קול גרגור מוכר נשמע מרחוק.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">אוי לא!</span></p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 79.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 39.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות