גמביט המלכה
בת’ הרמון בת השמונה היא ילדה יתומה, שקטה ומתבודדת, שאינה מותירה שום רושם מיוחד. חייה משתנים מקצה לקצה כשאב הבית של בית היתומים מלמד אותה לשחק שחמט, ובבת אחת היא נעשית לילדה אחרת לגמרי: צלולה, חדה ושולטת בחייה ביד רמה.

בגיל שש-עשרה, לאחר שאומצה בידי זוג חשוך ילדים, בת’ כבר צוברת מוניטין ומתחרה על תואר אלופת ארצות הברית. אולם אל התהילה מתלווה בעיה חמורה של התמכרות לתרופות הרגעה ולאלכוהול, ונוסף על כך היא חווה תחושת בדידות הולכת וגוברת. האם תצליח בת’ להגשים את חלומה ולהביס במוסקבה את אלוף העולם בשחמט?

גמביט המלכה הוא ספר סוחף ושובה לב אשר ראה אור לראשונה ב-1983, בעיצומה של המלחמה הקרה, ושעליו מבוססת סדרת הטלוויזיה המצליחה ביותר בתולדות נטפליקס נכון לשנת 2020.

* ”אני קורא מחדש את ’גמביט המלכה’ אחת לכמה שנים – רק כדי לחוות שוב את העונג שבקריאה” – מייקל אונדטייה, מחבר ”הפצוע האנגלי”
* ”ספר מהפנט” – ניוזוויק
* ”מעטים הסופרים שכתבו על גאונות – ועל התמכרות – בדייקנות חדת עין כזו של וולטר טוויס” – הטלגרף
שם: גמביט המלכה
מחבר/ת: וולטר טוויס
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011324627
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-5" class="chaptersplit">1</h2>
			<p class="firstspace">בֶּת' שמעה על מות אמה מפי אישה שהחזיקה בידיה לוח כתיבה. למחרת הופיעה תמונתה ב"הֵרלד לידֶר". בתצלום, שצולם במרפסת הבית האפור ברחוב מֵייפּלווּד, נראתה בת' בשמלת כותנה פשוטה. אפילו אז היא היתה ללא ספק נטולת כל חן. מתחת לתצלום נכתב: "אליזבת הרמון, שהתייתמה בעקבות התאונה ברחוב ניוּ סֶרקל, צופה אל פני עתיד מטריד. התאונה, שבה נהרגו שניים ונפצעו אחרים, הותירה את אליזבת בת השמונה ללא קרובי משפחה. אליזבת, שהיתה לבדה בבית בשעת התאונה, שמעה עליה זמן קצר לפני שהתמונה צולמה. היא תזכה לטיפול מסור, מוסרות הרשויות".</p>
			<p class="firstspace">בבית מֵתוּאֶן במאוּנט סטֶרלינג, קנטקי, בת' קיבלה גלולות הרגעה פעמיים ביום. כך גם כל שאר הילדים, כדי "לאזן את מזגם". המזג של בת' היה תקין לחלוטין, ככל שהיה אפשר לשפוט, אבל היא שמחה לקבל בכל פעם את הגלולה הקטנה. היא שחררה משהו עמוק בבטנה ועזרה לה להעביר בערפול נעים את השעות המתוחות בבית היתומים.</p>
			<p class="text">מר פרגוּסֶן נתן להם את הגלולות בכוס נייר קטנה. לצד הגלולה הירוקה שנועדה לאזן את המזג היו גם גלולות כתומות וחומות לחיזוק הגוף. הילדים עמדו בתור כדי לקבלן.</p>
			<p class="text">הגבוהה מבין הילדות היתה השחורה, ג'וֹלין. היא היתה בת שתים־עשרה. ביומה השני במקום בת' עמדה מאחוריה בתור לוויטמינים, וג'ולין הסתובבה והשפילה אליה מבט בהבעה זעופה. "את באמת יתומה או סתם ממזרה?"</p>
			<p class="text">בת' לא ידעה מה לומר. היא פחדה. הן עמדו לקראת סוף התור, והיא היתה אמורה לעמוד כך עד שיגיע תורה להתייצב מול האשנב שבו עמד מר פרגוסן. בת שמעה את אִמה קוראת לאביה ממזר בן זונה, אבל לא ידעה למה הכוונה.</p>
			<p class="text">"איך קוראים לך, תגידי?" שאלה ג'ולין.</p>
			<p class="text">"בת'."</p>
			<p class="text">"אמא שלך מתה? ומה עם אבא שלך?"</p>
			<p class="text">בת' נעצה בה מבט. המילים "אמא" ו"מתה" היו קשות מנשוא. היא רצתה לברוח, אבל לא היה לאן.</p>
			<p class="text">"ההורים שלך," אמרה ג'ולין בקול שלא היה נטול חמלה, "הם מתו?"</p>
			<p class="text">בת' לא הצליחה לחשוב מה לומר או לעשות. היא עמדה בתור מבוהלת כולה וחיכתה לגלולות.</p>
			<p class="firstspace">"אתם חבורה של אוכלי זין מעצבנים!" מי שצעק את הדברים היה רלף מאגף הבנים. היא שמעה את דבריו כי היתה בספרייה, והיה שם חלון שפנה אל אגף הבנים. לא היה לה שום דימוי מנטלי של הביטוי "אוכלי זין", והוא היה זר לאוזניה. אבל היא ידעה על פי נימת הקול שישטפו לרלף את הפה בסבון. עשו לה את זה כשהיא אמרה "לעזאזל" - ואמא אמרה "לעזאזל" כל הזמן.</p>
			<p class="firstspace">הספּר הכריח אותה לשבת על הכיסא בלי לזוז. "אם תזוזי, עוד תאבדי אוזן." לא היתה שום עליזות בקולו. בת' ישבה בשקט ככל שיכלה, אבל אי־אפשר באמת לשבת בלי לזוז מעט לפחות מדי פעם. עבר זמן רב מאוד עד שהוא סיפר את שׂערה בתספורת הפוני שהיתה לכולן. היא ניסתה להעסיק את עצמה במחשבות על הביטוי ההוא, "אוכלי זין". היא הצליחה רק לדמיין אנשים שאוכלים זיתים. אבל היתה לה תחושה שהיא טועה.</p>
			<p class="firstspace">אב הבית היה שמן יותר בצד אחד מאשר בצד השני. שמו היה שַייבֶּל. מר שייבל. יום אחד שלחו אותה למרתף לנקות את מחקי הלוח, ולצורך כך היא היתה צריכה להטיח אותם זה בזה. היא מצאה אותו יושב על שרפרף ממתכת ליד תנור ההסקה המרכזי ונועץ מבט זעוף בלוח דמקה ירוק־לבן שהיה מונח מולו. אבל במקום כלי הדמקה היו על הלוח מין כלים מפלסטיק בצורות משונות. כמה מהם היו גדולים מאחרים. הקטנים היו הרבים ביותר. אב הבית הרים את עיניו אליה. היא יצאה מהחדר בלי לומר מילה.</p>
			<p class="text">ביום שישי כולם אכלו דגים, ולא משנה אם היו קתולים או לא. נתחי הדגים היו מרובעים ומצופים בקרום חום כהה יבש, ועליהם היה רוטב כתום סמיך, כמו רוטב צרפתי שמגיע בבקבוק. הרוטב היה מתוק ונורא, אבל הדג שמתחתיו היה נורא יותר. היא כמעט הקיאה כשאכלה אותו. אבל היה צריך לאכול הכול עד הסוף, כי אחרת גברת דירְדוֹרף היתה שומעת על כך ודואגת שאף אחד לא יאמץ אותך.</p>
			<p class="text">היו ילדות שאומצו מיד. ילדה בת שש ששמה אליס הגיעה חודש אחרי בת' ונלקחה כעבור שלושה שבועות בידי זוג נחמד עם מבטא זר. ביום שבו באו לקחת את אליס הם הסתובבו במחלקה. בת' רצתה לרוץ אליהם ולחבק אותם מפני שהם נראו לה מאושרים, אבל כשהביטו בה היא הפנתה מהם את מבטה. ילדות אחרות היו במקום זמן רב יותר וידעו שלעולם לא יעזבו אותו. הן קראו לעצמן "אסירות עולם". בת' תהתה אם היא אסירת עולם.</p>
			<p class="firstspace">שיעורי הספורט היו נוראים, ומשחקי הכדורעף היו הנוראים מכולם. בת' מעולם לא הצליחה להכות בכדור כמו שצריך. היא הכתה חזק מדי או שהדפה אותו באצבעות נוקשות. פעם היא ספגה מכה חזקה כל כך עד שהאצבע שלה התנפחה. רוב הבנות צחקו וצעקו בזמן ששיחקו, אבל בת' לא.</p>
			<p class="text">ג'ולין היתה השחקנית הטובה מכולן, ללא כל ספק. היא לא רק היתה מבוגרת וגבוהה יותר; היא תמיד ידעה בדיוק מה לעשות, וכשהכדור עף גבוה מעל הרשת, היא ידעה להתמקם מתחתיו בלי שתצטרך לצעוק לאחרות שלא יפריעו לה, ואז זינקה והנחיתה אותו בתנועה ארוכה וחלקה של זרועה. הקבוצה שג'ולין שיחקה בה ניצחה תמיד.</p>
			<p class="text">שבוע אחרי שבת' קיבלה מכה באצבע, ג'ולין ניגשה אליה בסוף שיעור הספורט, בזמן שכל השאר מיהרו למקלחות. "בואי, אני אראה לך משהו," אמרה ג'ולין. היא הרימה את ידיה, פרשה את אצבעותיה הארוכות וכופפה אותן מעט. "עושים את זה ככה." היא כופפה את המרפקים ודחפה את ידיה מעלה בתנועה חלקה, כאילו היא אוחזת בכדור דמיוני. "תנסי."</p>
			<p class="text">בת' ניסתה, בהתחלה בתנועות גמלוניות. ג'ולין הראתה לה שוב וצחקה. בת' ניסתה עוד כמה פעמים והצליחה יותר. ואז ג'ולין הביאה את הכדור ולימדה את בת' לתפוס אותו בקצות האצבעות. כעבור כמה פעמים זה נהיה קל.</p>
			<p class="text">"אז עכשיו תעבדי על זה, את שומעת אותי?" אמרה ג'ולין ורצה למקלחת.</p>
			<p class="text">בת' עבדה על זה במהלך השבוע הבא, ואחר כך כבר לא היה לה אכפת לשחק כדורעף. היא לא נהייתה טובה במשחק, אבל כבר לא פחדה ממנו.</p>
			<p class="firstspace">בכל יום שלישי שלחה מיס גרהם את בת' למטה אחרי שיעור חשבון כדי לנקות את המחקים. המטלה נחשבה לזכות יתר, ובת' היתה התלמידה הטובה בכיתה, אף שהיתה הצעירה מכולן. היא לא אהבה להיות במרתף. היה בו ריח טחוב, והיא פחדה ממר שייבל. אבל היא רצתה לדעת עוד על המשחק שהוא שיחק לבדו על הלוח ההוא.</p>
			<p class="text">יום אחד היא ירדה לשם, נעמדה לצדו וחיכתה שיזיז כלי. הוא נגע בכלי הראש של הסוס שמונח על כַּן קטן. כעבור שנייה הוא הרים את עיניו אליה בהבעת רוגז. "ילדה, מה את <span class="bold _idGenCharOverride-1">רוצה</span>?" הוא אמר.</p>
			<p class="text">בדרך כלל היא התחמקה מכל תקשורת עם בני אדם, בייחוד עם מבוגרים, אבל הפעם היא לא התרחקה מהמקום. "איך קוראים למשחק הזה?" שאלה.</p>
			<p class="text">הוא נעץ בה מבט. "את צריכה להיות למעלה עם כל השאר."</p>
			<p class="text">היא נעצה בו מבט שווה נפש; משהו באיש הזה ובמנהגו הקבוע לשחק את המשחק המסתורי שלו עזר לה להתמקד ביתר שאת במה שרצתה לעשות. "אני לא רוצה להיות עם כל השאר," היא אמרה. "אני רוצה לדעת באיזה משחק אתה משחק."</p>
			<p class="text">הוא הביט בה ביתר תשומת לב. לבסוף משך בכתפיו. "קוראים לו שחמט."</p>
			<p class="firstspace">נורה חשופה היתה תלויה על חוט שחור שנמתח בין מר שייבל לבין תנור ההסקה. בת' הקפידה להרחיק מהלוח את הצל של ראשה. זה היה ביום ראשון בבוקר. למעלה בספרייה התקיימה התפילה, והיא הצביעה וביקשה ללכת לשירותים ואז ירדה לכאן. היא עמדה וצפתה באב הבית המשחק שחמט במשך עשר דקות. איש מהם לא אמר מילה, אבל נראה שהוא השלים עם נוכחותה.</p>
			<p class="text">הוא בהה בכלים במשך דקות בכל פעם, בלי להניד עפעף, והסתכל בהם כאילו הוא שונא אותם. אחר כך שלח יד מעבר לבטנו, לקח אחד מהם בקצות אצבעותיו, החזיק אותו לרגע כאילו הוא מחזיק עכבר מת בזנבו, ואז הניח אותו על משבצת אחרת. הוא לא הרים את עיניו אל בת'.</p>
			<p class="text">בת' עמדה כשהצל של ראשה מוטל על רצפת הבטון לרגליה, הסתכלה בלוח, בלי להסיר ממנו את עיניה, ועקבה אחרי כל מהלך.</p>
			<p class="firstspace">היא למדה לשמור את גלולות ההרגעה עד לערב. הן עזרו לה להירדם. היא הניחה את הגלולה המוארכת בפיה כשמר פרגוסן הושיט לה אותה, תחבה אותה מתחת ללשונה, לגמה ממיץ התפוחים המשומר שבא יחד איתה, בלעה, ואז, כשמר פרגוסן עבר לילדה הבאה, הוציאה את הגלולה מפיה והחליקה אותה אל תוך כיס חולצתה שבדוגמת מדי מַלָחים. לגלולה היה ציפוי קשיח והיא לא התרככה בזמן שנחה תחת לשונה.</p>
			<p class="text">בחודשיים הראשונים היא ישנה מעט מאוד. היא ניסתה להירדם ועצמה את עיניה חזק. אבל היא שמעה את הילדות שבשאר המיטות בחדר משתעלות או מתהפכות או ממלמלות דברים, או שהתורָן במשמרת הלילה היה צועד במסדרון וצלו הוטל על מיטתה והיא ראתה את הצל גם בעיניים עצומות. טלפון רחוק צלצל אי־שם, או שאסלה הודחה. אבל גרועים מכול היו קולות הדיבור שהיא שמעה מדי פעם ליד הדלפק שבקצה המסדרון. לא משנה באיזה קול שקט דיבר התורן עם שומר הלילה, לא משנה באיזה קול נעים, בת' מצאה את עצמה מיד דרוכה וערה לחלוטין. הבטן שלה התכווצה ובפיה עלה טעם של חומץ; ובאותו לילה התבטלה כל אפשרות לישון.</p>
			<p class="text">עכשיו היא התכרבלה בלילה במיטה והרשתה לעצמה לחוש את המתח שבבטנה בהתרגשות, כי היא ידעה שבקרוב יתפוגג. היא המתינה כך בחושך, לבדה, עקבה אחרי עצמה וחיכתה עד שהמערבולת שבתוכה תגיע אל שיאה. ואז היא בלעה את שתי הגלולות ונשכבה על הגב עד שההקלה החלה להתפשט בגופה כמו גלי ים חמימים.</p>
			<p class="textengcenter" lang="en-US" xml:lang="en-US" dir="ltr"><span class="bold CharOverride-3" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">● ● ●</span></p>
			<p class="firstspace">"תלמד אותי?"</p>
			<p class="text">מר שייבל לא אמר דבר, אפילו לא אותת בניד ראש שבכלל שמע את השאלה. קולות רחוקים מהקומה שמעליהם שרו מזמור דת.</p>
			<p class="text">היא חיכתה כמה דקות. קולה כמעט נשבר מרוב מאמץ להגות את המילים, ולמרות זאת היא פלטה אותן בכוח: "אני רוצה ללמוד לשחק שחמט."</p>
			<p class="text">מר שייבל שלח יד שמנמנה אל כלי שחור, מהגדולים יותר, הרים אותו במיומנות בראשו והניח אותו על משבצת בקצה הנגדי של הלוח. הוא החזיר את ידו ושילב את זרועותיו על חזהו. הוא עדיין לא הסתכל על בת'. "אני לא משחק עם אנשים שאני לא מכיר."</p>
			<p class="text">קולו השטוח היה כמו סטירת לחי. בת' הסתובבה והלכה ועלתה במדרגות כשבפיה טעם מר.</p>
			<p class="text">"אתה כן מכיר אותי," היא אמרה לו כעבור יומיים. "אני גרה כאן." מאחורי ראשה חג עש קטן סביב הנורה החשופה, וצלו החיוור חצה את הלוח במרווחי זמן קצובים. "אתה יכול ללמד אותי. אני כבר יודעת קצת, כי הסתכלתי עליך."</p>
			<p class="text">"ילדות לא משחקות שחמט." קולו של שייבל היה שטוח.</p>
			<p class="text">היא נשמה נשימה עמוקה והתקרבה אליו בצעד אחד, ואז הצביעה, אבל בלי לגעת, על אחד הכלים שבצורת גליל, שבדמיונה כבר כינתה אותם "תותחים". "זה מתקדם ימינה או שמאלה או קדימה ואחורה. עד הסוף, אם שום דבר לא מפריע לו."</p>
			<p class="text">מר שייבל שתק זמן־מה. ואז הוא הצביע על הכלי שבראשו משהו שנראה כמו לימון פרוס. "וזה?"</p>
			<p class="text">לבה ניתר בהתרגשות. "באלכסון."</p>
			<p class="firstspace">בת' למדה לאגור לעצמה גלולות בכך שבלעה בערב רק אחת ואת האחרת שמרה. את הגלולות שנותרו היא שמה בנרתיק הפלסטיק הקשיח שבו שמרה את מברשת השיניים שלה. איש לא בדק אותו מעולם. היה היתה צריכה רק להקפיד לנגב את המברשת ככל יכולתה במגבת נייר אחרי שהשתמשה בה, או לא להשתמש בה בכלל ולצחצח במקום זאת את השיניים באצבע.</p>
			<p class="text">באותו ערב היא בלעה לראשונה שלוש גלולות, בזו אחר זו. עקצוצים סימרו את השערות שעל עורפה; היא גילתה משהו חשוב. היא נתנה לזוהר להתפשט בכל גופה, שכבה בפיג'מה הכחולה הדהויה על מיטת היחיד שבפינה הגרועה ביותר באגף הילדות, ליד הדלת היוצאת למסדרון ומול השירותים. משהו בחייה נפתר: היא הבינה מה הם הכלים בשחמט ואיך הם נעים ונתפסים, והיא ידעה לתת לעצמה תחושה נעימה בבטן ובמפרקים המתוחים שבזרועותיה וברגליה, בעזרת הגלולות שקיבלה מבית היתומים.</p>
			<p class="firstspace">"טוב, ילדה," אמר מר שייבל. "אנחנו יכולים לשחק עכשיו שחמט. אני משחק בַּלבנים."</p>
			<p class="text">היא החזיקה בידיה את המחקים. זה היה אחרי שיעור חשבון, ושיעור גיאוגרפיה היה אמור להתחיל בעוד עשר דקות. "אין לי הרבה זמן," אמרה. היא למדה את כל המהלכים ביום ראשון האחרון, בשעת התפילה שאִפשרה לה להיות במרתף. היא לא חסרה לאיש בשעת התפילה, כל עוד הגיעה לתחילתה, בגלל קבוצת הילדות שבאו מבית החולים לילדים שבקצה העיר. אבל שיעור גיאוגרפיה היה עניין אחר. היא פחדה עד מוות ממר שֵל, אף שהיתה התלמידה הטובה בכיתה.</p>
			<p class="text">קולו של אב הבית היה שטוח. "עכשיו או לעולם לא," הוא אמר.</p>
			<p class="text">"יש לי שיעור גיאוגרפיה..."</p>
			<p class="text">"עכשיו או לעולם לא."</p>
			<p class="text">היא חשבה רק שנייה אחת לפני שהחליטה. פעם ראתה מאחורי תנור ההסקה ארגז חלב ישן. היא גררה אותו אל הצד הנגדי של הלוח, התיישבה ואמרה, "תתחיל."</p>
			<p class="text">הוא ניצח אותה במה שהיא למדה לימים שנקרא מט סנדלרים, אחרי ארבעה מהלכים. זה היה מהיר, אבל לא מהיר מספיק, כי היא בכל זאת הגיעה לשיעור גיאוגרפיה באיחור של רבע שעה. היא אמרה שהיתה בשירותים.</p>
			<p class="text">מר שֵל עמד ליד השולחן בידיו על מותניו. הוא סרק בעיניו את הכיתה. "מישהי כאן ראתה את הגברת הצעירה שלנו בשירותים?"</p>
			<p class="text">פה ושם נשמעו צחקוקים שקטים. שום יד לא הורמה, אפילו לא של ג'ולין, אף שבת' שיקרה בשבילה כבר פעמיים.</p>
			<p class="text">"וכמה מכן הייתן בשירותים לפני השיעור?"</p>
			<p class="text">עוד צחקוקים, ושלוש ידיים הורמו.</p>
			<p class="text">"ומישהי מכן ראתה שם את בת'? אולי שוטפת את הידיים הקטנות והחמודות שלה?"</p>
			<p class="text">שום תשובה. מר שֵל הסתובב שוב ללוח, שעליו כבר החל לכתוב את רשימת הסחורות שארגנטינה מייצאת, והוסיף את המילה "כסף". לרגע בת' חשבה שיצאה מהסיפור בשלום. אבל אז הוא דיבר, בגבו אל הכיתה. "חמש הפרות," הוא אמר.</p>
			<p class="text">עשר הפרות הביאו להצלפה על הישבן ברצועת עור. בת' הרגישה את ההצלפה הזאת רק בדמיונה, אבל דמיונה התרחב לרגע בחיזיון של הכאב שגורמת אש הבוערת באחוריה. היא הניחה יד על לוח לבה ומיששה את תחתית כיס החזה שבחולצתה כדי להרגיש את גלולת הבוקר. הפחד שכך במידה ניכרת. היא דמיינה את נרתיק הפלסטיק של מברשת השיניים שלה, הנרתיק הקשיח, הארוך והמלבני; היו בו עכשיו עוד ארבע גלולות, שם במגירה של שידת המתכת הקטנה שלצד מיטתה.</p>
			<p class="text">באותו לילה היא שכבה על גבה במיטה. היא עדיין לא החזיקה את הגלולה בכף ידה. היא האזינה לרחשי הלילה ושמה לב איך הם מתגברים ככל שעיניה מסתגלות לחשיכה. בהמשך המסדרון התחיל מר בֶּרן לדבר עם גברת הולנד ליד הדלפק. הגוף של בת' נדרך לשמע קולותיהם. היא מצמצה, הסתכלה אל התקרה החשוכה שמעליה והכריחה את עצמה לראות את לוח השחמט עם משבצותיו הירוקות והלבנות. ואז היא הציבה את הכלים במשבצות הפתיחה שלהם: צריח, פרש, רץ, מלכה, מלך ושורת הרגלים שלפניהם. ואז היא קידמה את רגלי המלך הלבן לשורה הרביעית. היא דחפה את זה השחור קדימה. היא יכולה לעשות את זה! זה פשוט. היא המשיכה כך והחלה לשחזר את המשחק שהפסידה בו.</p>
			<p class="text">היא הזיזה את הפרש של מר שייבל לשורה השלישית. הוא ניצב בבירור לנגד עיניה על הלוח הירוק־לבן שעל תקרת אולם השינה.</p>
			<p class="text">הרעשים כבר התפוגגו ונהפכו לרעש רקע לבן וערב לאוזן. בת' שכבה בנעימים במיטה ושיחקה שחמט.</p>
			<p class="firstspace">ביום ראשון שלאחר מכן היא חסמה את מט הסנדלרים בפרש המלך שלה. היא שחזרה את המשחק בעיני רוחה לפחות מאה פעמים, עד שהכעס וההשפלה נמחקו, ובחזיון הלילה שלה נותרו רק הכלים והלוח. כשבאה לשחק עם מר שייבל ביום ראשון הכול כבר היה ערוך ומוכן, והיא הזיזה את הפרש כמו בחלום. היא אהבה את מגע הכלי, את ראש הסוס הזעיר המונח בכף ידה. כשהציבה את הפרש על המשבצת, אב הבית נעץ בו מבט זעוף. הוא תפס את המלכה שלו בראשה והכריז בעזרתה שח. אבל בת' היתה מוכנה גם לזה; היא ראתה את זה במיטה בלילה הקודם.</p>
			<p class="text">הוא נזקק לארבעה־עשר מהלכים כדי ללכוד את המלכה שלה. היא ניסתה להמשיך לשחק, ללא המלכה, ולהתעלם מהאובדן הקטלני, אבל הוא שלח יד ועצר את ידה כך שלא תוכל לגעת ברגלי שעמדה להזיז. "עכשיו את נכנעת," אמר. קולו היה נוקשה.</p>
			<p class="text">"נכנעת?"</p>
			<p class="text">"בדיוק. כשאת מאבדת ככה את המלכה, את נכנעת."</p>
			<p class="text">היא נעצה בו מבט בלי להבין. הוא הרפה מידה, הרים את המלך השחור שלה והניח אותו על צדו על גבי הלוח. הוא התגלגל לרגע קדימה ואחורה ואז דמם.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">"לא,"</span> היא אמרה.</p>
			<p class="text">"כן. נכנעת ופורשת מהמשחק."</p>
			<p class="text">היא רצתה להכות בו במשהו. "לא אמרת לי שאלה החוקים."</p>
			<p class="text">"אלה לא החוקים. זו רוח המשחק."</p>
			<p class="text">עכשיו היא ידעה לְמה הוא מתכוון, אבל זה לא מצא חן בעיניה. "אני רוצה לגמור לשחק," היא אמרה. היא הרימה את המלך והחזירה אותו למקומו על המשבצת.</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">"אבל חייבים לגמור," היא אמרה.</p>
			<p class="text">הוא הרים גבה וקם. היא מעולם לא ראתה אותו עומד במרתף - רק במסדרונות, כשהוא טאטא את הרצפות, או בכיתות, כשניגב את הלוח התלוי על הקיר. עכשיו הוא נאלץ להתכופף מעט כדי שראשו לא ייחבט בקורות התקרה הנמוכה. "לא," הוא אמר. "הפסדת."</p>
			<p class="text">זה לא היה הוגן. רוח המשחק לא עניינה אותה. היא רצתה לשחק ולנצח. היא רצתה לנצח יותר משרצתה אי־פעם כל דבר אחר בחייה. היא אמרה מילה שלא אמרה מאז שאמה מתה: "בבקשה."</p>
			<p class="text">"המשחק נגמר," הוא אמר.</p>
			<p class="text">היא נעצה בו מבט זועם. "חתיכת אוכל ז..."</p>
			<p class="text">הוא שמט את זרועותיו לצדי גופו ואמר לאט, "מספיק עם השחמט. צאי מכאן."</p>
			<p class="text">אילו רק היתה גדולה יותר. אבל היא לא היתה. היא עזבה את הלוח וקמה, ואז הלכה לעבר המדרגות בעוד אב הבית עוקב אחריה בעיניו בדממה.</p>
			<p class="textengcenter" lang="en-US" xml:lang="en-US" dir="ltr"><span class="bold CharOverride-3" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">● ● ●</span></p>
			<p class="firstspace">ביום שלישי, כשצעדה במסדרון לעבר דלת המרתף ובידיה המחקים, היא גילתה שהדלת נעולה. היא הדפה אותה פעמיים באגן, אבל הדלת לא זזה. היא דפקה, בהתחלה בשקט ואז בקול רם, אבל מהעבר השני לא נשמע כל קול. זה היה נורא. היא ידעה שהוא יושב שם מול הלוח, שהוא פשוט כועס עליה בגלל הפעם שעברה, אבל לא יכלה לעשות שום דבר בעניין. כשהחזירה את המחקים, מיס גרהם אפילו לא שמה לב שהם לא נוקו וגם לא שבת' חזרה מוקדם מהרגיל.</p>
			<p class="text">ביום חמישי היא היתה בטוחה שהתקרית תחזור על עצמה, אבל לא. הדלת היתה פתוחה, וכשירדה במדרגות מר שייבל התנהג כאילו לא קרה שום דבר. הכלים היו ערוכים. היא ניקתה את המחקים בזריזות והתיישבה מול הלוח. מר שייבל הזיז את רגלי המלך שלו עוד לפני שהספיקה להתיישב. היא הזיזה את רגלי המלך שלה, שתי משבצות קדימה. הפעם היא היתה נחושה לא לעשות שום טעות.</p>
			<p class="text">הוא הגיב למהלך שלה במהירות, והיא הגיבה מיד בחזרה. הם לא אמרו דבר, אבל המשיכו לשחק. בת' הרגישה את המתח באוויר, וזה מצא חן בעיניה.</p>
			<p class="text">בַּמהלך העשרים, מר שייבל הזיז פרש שלא היה כדאי לו להזיז, ובת' הצליחה לקדם רגלי לשורה השישית. הוא החזיר את הפרש למקומו. זה היה מהלך מבוזבז, והיא נתקפה ריגוש כשראתה אותו מבצע אותו. היא החליפה את הרץ שלה בפרש. ואז, במהלך הבא, היא הניעה שוב את הרגלי. במהלך הבא הוא יהפוך למלכה.</p>
			<p class="text">הוא הסתכל בכלי המונח על הלוח ואז שלח יד בכעס והפך את המלך שלו. איש מהם לא אמר מילה. זה היה הניצחון הראשון שלה. כל המתח נעלם, ומה שבת' הרגישה בתוך תוכה היה נפלא מכל רגש שהרגישה אי־פעם בחייה.</p>
			<p class="textengcenter" lang="en-US" xml:lang="en-US" dir="ltr"><span class="bold CharOverride-3" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">● ● ●</span></p>
			<p class="firstspace">היא גילתה שהיא יכולה להחמיץ את ארוחות הצהריים בימי ראשון בלי שאיש ישים לב. זה סיפק לה שלוש שעות עם מר שייבל, עד שהוא הלך הביתה בשעה שתיים וחצי. הם לא דיברו, לא הוא ולא היא. הוא תמיד שיחק בכלים הלבנים ופעל ראשון, והיא שיחקה בשחורים. היא שקלה לשאול אותו על כך, אבל החליטה שלא.</p>
			<p class="text">באחד מימי ראשון, אחרי משחק שבקושי הצליח לנצח בו, הוא אמר לה, "כדאי שתלמדי הגנה סיציליאנית."</p>
			<p class="text">"מה זה?" היא שאלה בנימה רגוזה.</p>
			<p class="text">היא עדיין היתה ממורמרת מההפסד. בשבוע שעבר היא ניצחה אותו פעמיים.</p>
			<p class="text">"כשהלבן מקדם רגלי ל־ד4, השחור מגיב ככה." הוא שלח יד והזיז את הרגלי הלבן שתי משבצות קדימה, מה שהיה כמעט תמיד המהלך הראשון שלו. ואז הוא הרים את הרגלי שמול רץ המלכה השחור והזיז אותו שתי משבצות קדימה לעבר המרכז. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הראה לה דבר כזה.</p>
			<p class="text">"ומה אז?" היא אמרה.</p>
			<p class="text">הוא הרים את פרש המלך והציב אותו מאחורי הרגלי ומימינו. "פרש ל־ו3."</p>
			<p class="text">"מה זה ו3?"</p>
			<p class="text">"איפה ששמתי עכשיו את הפרש."</p>
			<p class="text">"למשבצות יש שמות?"</p>
			<p class="text">הוא הנהן באדישות. היא הרגישה שאפילו את מעט המידע הזה הוא לא באמת רוצה להעביר לידיה. "אם משחקים טוב, יש להן שמות."</p>
			<p class="text">היא רכנה לפנים. "תראה לי."</p>
			<p class="text">הוא שלח מבט מטה אל עיניה. "לא. לא עכשיו."</p>
			<p class="text">זה הרתיח אותה. היא הבינה היטב אנשים שמעדיפים לשמור סודות. את סודותיה שלה היא בהחלט שמרה לעצמה. ובכל זאת, היא רצתה לרכון מעל ללוח, לסטור לו ולהכריח אותו לגלות לה. היא נשמה עמוק. "זאת הגנה סיציליאנית?"</p>
			<p class="text">נראה שהוקל לו שהיא זנחה את נושא השמות של המשבצות. "יש עוד," הוא אמר. הוא המשיך והראה לה את הצעדים הבסיסיים, כולל כמה הסתעפויות. אבל הוא לא נקב בשמות המשבצות. הוא הראה לה את הסתעפות לֵבֶנפיש ואת הסתעפות נַיידוֹרף והורה לה לבצע אותן. היא עשתה זאת, ללא כל טעות.</p>
			<p class="text">אבל כששיחקו לאחר מכן משחק אמיתי, הוא הזיז את רגלי המלכה שלו קדימה, והיא הבינה מיד שבמצב כזה אין כל טעם במהלך שהוא לימד אותה זה עתה. היא שלחה אליו מבט רושף מעבר ללוח והרגישה שאילו היה לה סכין היא ודאי היתה דוקרת אותו בה. ואז היא החזירה את מבטה אל הלוח והזיזה את רגלי המלכה שלה עצמה קדימה, נחושה להביס אותו.</p>
			<p class="text">הוא הזיז את הרגלי שליד רגלי המלכה שלו, זה שמול הרץ. הוא עשה את זה לעתים קרובות. "זה אחד הדברים האלה? כמו ההגנה הסיציליאנית?" היא שאלה.</p>
			<p class="text">"פתיחוֹת." הוא לא הסתכל בה, אלא בלוח.</p>
			<p class="text">"כן?"</p>
			<p class="text">הוא משך בכתפיו. "גמביט המלכה."</p>
			<p class="text">מצב רוחה השתפר. היא למדה ממנו עוד משהו. היא החליטה לא לקחת את הרגלי שהוצע לה, להשאיר את המתח על הלוח. ככה היא אהבה לשחק. היא אהבה את הכוח שבכלים, שמופעל בתנועה בין טורים ואלכסונים. באמצע המשחק, כשכלים הוצבו על פני כל הלוח, הכוחות שזגזגו עליו ריתקו אותה. היא הרימה את פרש המלך שלה והרגישה את כוחו מתפשט.</p>
			<p class="text">בעשרים מהלכים היא הפילה את שני הצריחים שלו, והוא נכנע.</p>
			<p class="text">היא התהפכה במיטה וכיסתה את ראשה בכרית כדי לחסום את האור הבוקע מהמסדרון, ואחר כך החלה לחשוב איך אפשר להשתמש ברץ ובצריח יחד כדי להפתיע ולהכריז שח. אם מזיזים את הרץ, המלך יהיה מאוים, והרץ יהיה חופשי לעשות כרצונו במהלך הבא - אפילו להפיל את המלכה. היא שכבה כך זמן־מה וחשבה בהתרגשות על ההתקפה החזקה הזאת. ואז היא הסירה את הכרית והתגלגלה על גבה, העלתה את הלוח על התקרה ושיחקה מחדש את כל משחקיה עם מר שייבל, בזה אחר זה. היא ראתה שני מצבים שבהם יכלה ליצור את מהלך הצריח־רץ שהמציאה זה עתה. באחד מהם היא יכלה לחולל אותו באמצעות איום כפול, ובשני יכלה כנראה פשוט להגניב אותו פנימה. היא שחזרה את שני המשחקים האלה בעיני רוחה עם המהלכים החדשים וניצחה בשניהם. היא חייכה לעצמה באושר ונרדמה.</p>
			<p class="firstspace">המורה לחשבון הטילה את משימת ניקוי המחקים על תלמיד אחר, בטענה שבת' זקוקה למנוחה. זה לא היה הוגן, כי לבת' עדיין היו ציונים מושלמים בחשבון, אבל היא לא יכלה לעשות דבר בעניין. היא ישבה בכיתה כשהילד הג'ינג'י הקטן יצא ממנה כל יום ובידיו המחקים ופתרה ביד רועדת את תרגילי החיבור והחיסור חסרי הטעם. היא רצתה נואשות לשחק שחמט, והייאוש גבר מיום ליום.</p>
			<p class="text">בימים שלישי ורביעי היא בלעה רק גלולה אחת ואת האחרות שמרה. ביום חמישי היא הצליחה להירדם אחרי ששיחקה שחמט בעיני רוחה במשך כשעה ושמרה את שתי הגלולות היומית. היא פעלה כך גם ביום שישי. במשך כל יום שבת, כשעבדה אחר הצהריים במטבח ובמהלך הקרנת הסרט הדתי בספרייה וההרצאה בנושא "שיפור אישי" שלפני ארוחת הערב, היא הרגישה זוהר קטן של אושר בכל פעם שרצתה, כי ידעה שבנרתיק מברשת השיניים מחכות לה שש גלולות.</p>
			<p class="text">באותו לילה, אחרי כיבוי האורות, היא בלעה את כולן, בזו אחר זו, וחיכתה. התחושה, כשהגיעה לבסוף, היתה מופלאה - מין מתיקות נינוחה בבטנה והתרפות של כל האזורים המתוחים בגופה. היא נשארה ערה ככל שהצליחה כדי ליהנות מהחום שהתפשט בגופה, מהאושר הכימי העמוק.</p>
			<p class="text">ביום ראשון, כשמר שייבל שאל איפה היתה, היא הופתעה להיווכח שאכפת לו. "לא הרשו לי לצאת מהכיתה," היא אמרה.</p>
			<p class="text">הוא הנהן. לוח השחמט היה ערוך, והיא ראתה להפתעה שהכלים הלבנים מונחים בצד שלה ושארגז החלב כבר נמצא במקומו. "אני מתחילה?" היא שאלה בתדהמה.</p>
			<p class="text">"כן. מעכשיו נשחק לפי התור. ככה צריכים לשחק את המשחק הזה."</p>
			<p class="text">היא התיישבה והזיזה את רגלי המלך. מר שייבל הזיז ללא אומר את רגלי הרץ של המלכה. היא לא שכחה את המהלכים. היא מעולם לא שכחה מהלכים בשחמט. הוא השתמש בהסתעפות לבנפיש; היא נעצה מבט בתנועה של הרץ שלו לאורך האלכסון הארוך, איך הוא חיכה לתקוף. והיא מצאה דרך לנטרל אותו במהלך השבעה־עשר. היא הצליחה להחליף אותו ברץ שלה, החלש יותר. ואז היא הזיזה את הפרש שלה, הוציאה צריח והנחיתה מט כעבור עוד עשרה מהלכים.</p>
			<p class="text">זה היה פשוט - היא בסך הכול היתה צריכה לפקוח עין ולדמיין את האופנים שבהם המשחק יכול להתנהל.</p>
			<p class="text">המט הפתיע אותו; היא תפסה את המלך בשורה האחורית, הושיטה זרוע ישרה מעל כל הלוח והציבה את הצריח בתנועה חדה על משבצת הניצחון. "מט," היא אמרה בשוויון נפש.</p>
			<p class="text">מר שייבל נראה אחרת היום. הוא לא הזדעף כמו תמיד כשהיא ניצחה אותו. הוא רכן לפנים ואמר, "אני אלמד אותך את רישום המהלכים."</p>
			<p class="text">היא הרימה אליו את עיניה.</p>
			<p class="text">"השמות של המשבצות. אני אלמד אותך עכשיו."</p>
			<p class="text">היא מצמצה. "עכשיו אני מספיק טובה?"</p>
			<p class="text">הוא החל לומר משהו, אבל אז השתתק. "בת כמה את?"</p>
			<p class="text">"שמונה."</p>
			<p class="text">"בת שמונה." הוא רכן לפנים - ככל שאפשרה הכרס הענקית שלו. "אם לומר לך את האמת, ילדה, את מדהימה."</p>
			<p class="text">היא לא הבינה מה הוא אומר.</p>
			<p class="text">"סליחה," אמר שייבל והתכופף לרצפה לעבר בקבוק כמעט ריק. הוא הִטה את ראשו אחורה ושתה ממנו.</p>
			<p class="text">"זה ויסקי?" שאלה בת'.</p>
			<p class="text">"כן. ואל תספרי לאף אחד."</p>
			<p class="text">"אני מבטיחה," היא אמרה. "תלמד אותי רישום מהלכים."</p>
			<p class="text">הוא החזיר את הבקבוק לרצפה. בת' עקבה לרגע במבטה אחרי הבקבוק ותהתה איזה טעם יש לוויסקי ומה מרגישים כששותים אותו. ואז היא החזירה את מבטה ואת תשומת לבה אל הלוח על שלושים ושניים כליו, שכל אחד מהם שידר כוח שקט משלו.</p>
			<p class="firstspace">בשעה כלשהי באמצע הלילה היא התעוררה. מישהו ישב על שפת המיטה שלה. היא נדרכה.</p>
			<p class="text">"תירגעי," לחשה ג'ולין. "זאת רק אני."</p>
			<p class="text">בת' לא אמרה דבר, רק המשיכה לשכב וחיכתה.</p>
			<p class="text">"חשבתי שאולי תרצי לנסות משהו כיפי," אמרה ג'ולין. היא תחבה את ידה מתחת לסדין והניחה אותה בעדינות על הבטן של בת'. בת' שכבה על גבה. היד נשארה שם, וגופה של בת' נותר נוקשה.</p>
			<p class="text">"תשתחררי קצת," לחשה ג'ולין. "אני לא אפגע לך בכלום." היא צחקקה חרש. "אני סתם חרמנית. את יודעת איך זה, להיות חרמנית?"</p>
			<p class="text">בת' לא ידעה.</p>
			<p class="text">"פשוט תירגעי. אני רק אשפשף קצת. זה נעים, אם משתחררים ולומדים ליהנות."</p>
			<p class="text">בת' סובבה את ראשה אל דלת המסדרון. היא היתה סגורה. האור, כרגיל, בקע מתחתיה. היא שמעה קולות רחוקים, סמוך לדלפק.</p>
			<p class="text">היד של ג'ולין ירדה מטה. בת' טלטלה את ראשה. "לא..." היא לחשה.</p>
			<p class="text">"די, תהיי בשקט," אמרה ג'ולין. ידה המשיכה לרדת ואצבע אחת החלה לשפשף מעלה ומטה. זה לא כאב, אבל משהו בבת' התנגד. היא הרגישה שהיא מזיעה. "אוי," אמרה ג'ולין. "אני בטוחה שזה ממש נעים." היא התקרבה קצת לבת' ואז אחזה בידה של בת' בידה הפנויה ומשכה אותה אליה. "עכשיו תיגעי בי גם את," היא אמרה.</p>
			<p class="text">בת' הרפתה את ידה. ג'ולין הנחתה אותה אל מתחת לכתונת הלילה שלה עד שהאצבעות התחככו במקום שהיה חמים ולח.</p>
			<p class="text">"קדימה, תלחצי קצת," לחשה ג'ולין. היה משהו מפחיד בעוצמת הקול הלוחש. בת' עשתה כדבריה ולחצה חזק יותר.</p>
			<p class="text">"כן, מותק," לחשה ג'ולין, "תזיזי את האצבע למעלה ולמטה. ככה." היא התחילה להזיז את האצבע על גופה של בת'. זה היה נורא. בת' שפשפה את ג'ולין כמה פעמים, ניסתה ככל יכולתה, התרכזה רק בזה. פניה היו רטובות מזיעה ובידה הפנויה היא תפסה את הסדין ומעכה אותו בכל כוחה.</p>
			<p class="text">ואז פניה של ג'ולין התקרבו אליה וזרועה נשלחה סביב החזה של בת'. "יותר מהר," לחשה ג'ולין. <span class="bold _idGenCharOverride-1">"יותר מהר."</span></p>
			<p class="text">"לא," אמרה בת' בקול, מפוחדת כולה. <span class="bold _idGenCharOverride-1">"לא, </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">אני לא רוצה."</span> היא הרחיקה מג'ולין את ידה.</p>
			<p class="text">"בת זונה," אמרה ג'ולין בקול רם.</p>
			<p class="text">צעדי ריצה נשמעו במסדרון והדלת נפתחה. אור זרם פנימה. זו היתה אחת מעובדות הלילה שבת' לא הכירה. הגברת עמדה בפתח האולם במשך דקה ארוכה. הכול היה שקט. ג'ולין נעלמה. בת' לא העזה לזוז ולבדוק אם היא חזרה למיטתה. לבסוף האישה הלכה. בת' העיפה מבט וראתה את קווי המתאר של הגוף של ג'ולין במיטתה. לבת' היו במגירה שלוש גלולות; היא בלעה את שלושתן. ואז היא שכבה על גבה וחיכתה שהטעם המר יתפוגג.</p>
			<p class="text">למחרת, בחדר האוכל, בת' הרגישה עייפות נוראה לאחר הלילה נטול השינה.</p>
			<p class="text">"את הילדה הלבנה הכי מכוערת שראיתי <span class="bold _idGenCharOverride-1">בחיים</span>," אמרה ג'ולין בלחישה רמה. היא התקרבה אל בת' בתור לקבלת הקופסאות הקטנות של דגני הבוקר. "האף שלך מכוער והפרצוף שלך מכוער והעור שלך כמו נייר זכוכית. חתיכת כלבה מסריחה, זבל לבן."</p>
			<p class="text">ג'ולין צעדה בראש מורם לכיוון הביצים המקושקשות.</p>
			<p class="text">בת' לא אמרה דבר, כי ידעה שהיא צודקת.</p>
			<p class="firstspace">מלך, פרש, רגלי. המתח על הלוח היה עצום כל כך עד שהיתה תחושה שבעוד רגע הוא יתעוות. ואז <span class="bold _idGenCharOverride-1">בום!</span> המלכה נפלה. צריחים בתחילת הלוח, שהיו בתחילה מכותרים אבל מוכנים, צברו לחץ ואז הסירו לחץ במהלך אחד. בשיעור מדעים, מיס הֶדלי דיברה על מגנטים, על "קווי כוח". בת', שכמעט נרדמה מרוב שעמום, התעוררה פתאום. קווי כוח: רצים באלכסון; צריחים בטורים.</p>
			<p class="text">הכיסאות בכיתה יכלו להיות כמו המשבצות. אילו הג'ינג'י ששמו רלף היה פרש, היא היתה מרימה אותו ומעבירה אותו שני כיסאות קדימה ואחד הצִדה ומציבה אותו על הכיסא הריק שליד דניס. זאת היתה הכרזת שח על ברטראנד, שישב בשורה הקדמית והיה, כך היא החליטה, המלך. היא חייכה כשחשבה על כך. ג'ולין והיא לא דיברו במשך יותר משבוע, ובת' לא הרשתה לעצמה לבכות. היא היתה כמעט בת תשע ולא היתה זקוקה לג'ולין. ולא משנה מה היא הרגישה בגלל זה. היא לא היתה זקוקה לג'ולין.</p>
			<p class="textengcenter" lang="en-US" xml:lang="en-US" dir="ltr"><span class="bold CharOverride-3" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">● ● ●</span></p>
			<p class="firstspace">"הנה," אמר מר שייבל. הוא נתן לה משהו בתוך שקית נייר חומה. השעה היתה שעת צהריים ביום ראשון. היא פתחה את השקית. היה בתוכה ספר כבד בכריכה רכה - "פתיחות מודרניות בשחמט".</p>
			<p class="text">היא החלה לדפדף בספר בלהיטות. הוא היה מלא בטורים ארוכים מלאים ברישומי מהלכים. היו שרטוטים קטנים של לוחות שחמט וכותרות פרקים כמו "פתיחות של רגלי המלכה" ו"שיטות הגנה הודית". היא הרימה את עיניה.</p>
			<p class="text">הוא נעץ בה מבט זעוף. "זה הספר הכי טוב בשבילך," הוא אמר. "הוא יגיד לך את כל מה שאת רוצה לדעת."</p>
			<p class="text">היא לא אמרה דבר אלא התיישבה על ארגז החלב שמאחורי הלוח, החזיקה את הספר צמוד לברכיה וחיכתה שיתחילו לשחק.</p>
			<p class="firstspace">ספרות היה השיעור המשעמם מכולם, בגלל קולו האטי של מר אֶספֵּרוֹ ומשוררים עם שמות כמו ג'ון גרינליף ויטיֶיר וּויליאם קאלֶן בראיינט. "אָנָה תֵּלֵךְ, בְּרֶדֶת הַטַּל,/ וְאַחֲרוֹנוֹת פְּסִיעוֹת הַיּוֹם יִזְדַּהֲרוּ אֶל עָל..." זה היה טיפשי. והוא קרא כל מילה בקול רם ובהתכוונות מלאה.</p>
			<p class="text">"פתיחות מודרניות בשחמט" היה פתוח בחיקה מתחת לשולחן בזמן שמר אספרו הקריא את השיר. היא קראה בכל פעם על מהלך אחר ושיחקה אותם בעיני רוחה. ביום השלישי, הרישומים - ר־ה4, פ־ו3 - קפצו בזריזות למוחה כמו כלים ממשיים על משבצות אמיתיות. היא ראתה אותם בקלות; לא היה צורך בלוח. היא יכלה לשבת עם "פתיחות מודרניות בשחמט" בחיקה, על גבי חצאית הקפלים הכחולה של בית מתואן, ובעוד מר אספרו מלהג על ההתעצמות הרוחנית ששירה מעניקה לנו או קורא בקול רם שורות כמו "אֲשֶׁר, בְּאַהֲבָתוֹ אֶת הַתּוֹלָדָה, סוֹד/ יַמְתִּיק עִם צוּרוֹתֶיהָ הַנִּגְלוֹת, אֵלָיו תְּדַבֵּר/ שָׂפָה רְוַת־תְּמוּרוֹת",<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-001-backlink">2</span></span> מהלכי השחמט התבצעו בבירור לנגד עיניה העצומות למחצה. בסוף הספר היו רישומים של מהלכים שלמים של כמה מהמשחקים הקלאסיים, עד לכניעה במהלך העשרים ושבעה או להסכמה על תיקו במהלך הארבעים, והיא למדה להניע את הכלים לאורך כל המחול כולו. לפעמים עצרה את נשימתה לנוכח ההידור שבהתקפה משולבת או הקרבת קורבן או מאזן הכוחות המאיים שבמצב מסוים. מחשבותיה התרכזו תמיד בניצחון, או באפשרות לניצחון.</p>
			<p class="text">"לְנֶעֶלְצֵי־זְמַנָּיו/ קוֹל־חֶדְוָה עִמָּהּ, וּבַת־צְחוֹק/ וְצוּף מִלִּים שֶׁל יֹפִי..." קרא מר אספרו, ואילו מוחה של בת' רקד ביראת כבוד לנוכח הגיאומטריה מלאת הברק של השחמט, מרותק, שבוי בקסם, טובע בתמורות הנשגבות בעודן נפתחות אל נשמתה, ונשמתה נפתחת אליהן.</p>
			<p class="firstspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">"זבל לבן!"</span> סיננה ג'ולין כשהן יצאו משיעור היסטוריה.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">"כושית,"</span> סיננה בת' בחזרה.</p>
			<p class="text">ג'ולין נעמדה ונעצה בה מבט.</p>
			<p class="firstspace">ביום שבת שלאחר מכן בלעה בת' שש גלולות והתמסרה לכימיה הנהדרת שלהן, ובינתיים החזיקה יד אחת על בטנה ואת האחרת על הכוּס שלה. המילה שידעה מה היא. זה היה אחד הדברים היחידים שאמה לימדה אותה לפני שהתרסקה בשברולט. "תנגבי את עצמך," נהגה אמה לומר לה במקלחת. "ואל תשכחי לנגב את הכוס." בת' הניעה את אצבעותיה מעלה ומטה, כפי שעשתה ג'ולין. זה לא היה נעים. לא לה. היא הסירה משם את ידה ושקעה שוב בנינוחות המחשבתית שהעניקו הגלולות. אולי היא צעירה מדי. ג'ולין היתה מבוגרת ממנה בארבע שנים וכבר צמח לה שם שיער מקורזל. בת' מיששה אותו.</p>
			<p class="firstspace">"בוקר טוב, זבל," אמרה ג'ולין בשקט. פניה היו נינוחות.</p>
			<p class="text">"ג'ולין," אמרה בת'. ג'ולין התקרבה. לא היה אף אחד בסביבה, רק שתיהן. הן היו במלתחה אחרי שיעור הספורט.</p>
			<p class="text">"מה את רוצה?" אמרה ג'ולין.</p>
			<p class="text">"אני רוצה לדעת מה זה אוכל זין."</p>
			<p class="text">ג'ולין נעצה בה מבט לרגע. ואז היא צחקה. "וואו," אמרה. "את יודעת מה זה זין?"</p>
			<p class="text">"אני חושבת שלא."</p>
			<p class="text">"זה מה שיש לבנים. בסוף הספר על גוף האדם. כמו אצבע."</p>
			<p class="text">בת' הנהנה. היא הכירה את הציור.</p>
			<p class="text">"אז טוב, מותק," אמרה ג'ולין בכובד ראש, "יש בנות שאוהבות לאכול את מה שיש באצבע הזאת." בת' חשבה על כך. "זה לא המקום שהם משתינים ממנו?" היא שאלה.</p>
			<p class="text">"הם כנראה מנקים אותו אחר כך," אמרה ג'ולין.</p>
			<p class="text">בת' הלכה לדרכה בתדהמה מוחלטת. היא עדיין לא לגמרי הבינה. היא שמעה על רוצחים ועל מתעללים; בבית היא ראתה את הבן של השכנים מכה את הכלב שלו עד זוב דם באלה כבדה; אבל היא לא הבינה איך מישהו מסוגל לעשות את מה שג'ולין אמרה עכשיו.</p>
			<p class="firstspace">ביום ראשון שלאחר מכן היא ניצחה בחמישה משחקים ברציפות. היא שיחקה עם מר שייבל זה שלושה חודשים וידעה שהוא כבר אינו מסוגל לנצח אותה. אפילו לא פעם אחת. היא צפתה כל פעולת הסחה, כל איום שהוא ידע לבצע. לא היה לו סיכוי לבלבל אותה עם הפרשים שלו, או להשאיר כלי במשבצת מסוכנת כלשהי, או להביך אותה בכיתור כלי חשוב. היא צפתה את כל אלה מראש והצליחה למנוע אותם ובינתיים להמשיך להיערך להתקפה.</p>
			<p class="text">כשסיימו, הוא אמר, "את בת שמונה?"</p>
			<p class="text">"תשע בנובמבר."</p>
			<p class="text">הוא הנהן. "תבואי גם ביום ראשון הבא?"</p>
			<p class="text">"כן."</p>
			<p class="text">"יופי. אל תשכחי."</p>
			<p class="text">ביום ראשון היה עוד איש במרתף עם מר שייבל. הוא היה רזה ולבש חולצה מפוספּסת ועניבה. "זה מר גאנְז, ממועדון השחמט," אמר מר שייבל.</p>
			<p class="text">"מועדון השחמט?" חזרה בת' על דבריו והסתכלה עליו. הוא הזכיר קצת את מר שֵל, אף שחִייך.</p>
			<p class="text">"אנחנו משחקים בְּמועדון," אמר מר שייבל.</p>
			<p class="text">"ואני המאמן של נבחרת התיכון. תיכון דַנקֶן," אמר מר גאנז. היא מעולם לא שמעה על בית הספר הזה.</p>
			<p class="text">"רוצה לשחק איתי?" שאל מר גאנז.</p>
			<p class="text">במקום לענות, בת' התיישבה על ארגז החלב. בצד הלוח הוצב כיסא מתקפל. מר שייבל הנחית עליו את גופו הכבד, ומר גאנז התיישב על שרפרף המתכת. הוא שלח יד בתנועה זריזה ועצבנית והרים שני רגלים: אחד לבן ואחד שחור. הוא כיסה אותם בכפות ידיו, ניער אותם לרגע ואז הושיט לעבר בת' את שתי הזרועות באגרופים קפוצים.</p>
			<p class="text">"תבחרי יד," אמר מר שייבל.</p>
			<p class="text">"למה?"</p>
			<p class="text">"תשחקי בצבע שתבחרי."</p>
			<p class="text">"אה." היא שלחה יד ובקושי נגעה בכף ידו השמאלית של מר גאנז. "זאת?"</p>
			<p class="text">הוא פתח אותה. הכלי השחור היה מונח בכף ידו. "מצטער," הוא אמר בחיוך. החיוך שלו עורר בה אי־נוחות.</p>
			<p class="text">הלוח כבר היה ערוך כך שהצד השחור פנה אל בת'. מר גאנז החזיר את הרגלים למשבצותיהם, קידם רגלי ל־ה4, ובת' נרגעה. היא שיננה כל שורה מהפרק על הגנה סיציליאנית בספר שלה. היא קידמה את רגלי רץ המלכה למשבצת הרביעית. כשהוא הוציא את הפרש שלו לטור של רץ המלך, היא החליטה להשתמש בניידורף.</p>
			<p class="text">אבל מר גאנז לא נפל בפח. הוא היה שחקן טוב ממר שייבל. ובכל זאת, היא ידעה אחרי חמישה-שישה מהלכים שיהיה לה קל לנצח אותו ואכן פעלה לשם כך, בשלווה נטולת רחמים, ואילצה אותו להיכנע כעבור עשרים ושלושה מהלכים.</p>
			<p class="text">הוא הניח את המלך על צדו על גבי הלוח. "את בהחלט יודעת לשחק, גברתי הצעירה. יש לך קבוצה כאן?"</p>
			<p class="text">היא נעצה בו מבט תמהּ.</p>
			<p class="text">"שאר הבנות. יש להן מועדון שחמט?"</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">"אז איפה את משחקת?"</p>
			<p class="text">"כאן במרתף."</p>
			<p class="text">"מר שייבל אמר ששיחקת כמה משחקים בימי ראשון. מה את עושה בינתיים?"</p>
			<p class="text">"שום דבר."</p>
			<p class="text">"אבל איך את לומדת את המשחק?"</p>
			<p class="text">היא לא רצתה לספר לו שהיא משחקת שחמט בדמיון בזמן השיעורים בכיתה ובמיטה בלילה. כדי להסיח את דעתו היא אמרה, "רוצה לשחק עוד משחק?"</p>
			<p class="text">הוא צחק. "בסדר. תורך לשחק בלבנים."</p>
			<p class="text">היא ניצחה אותו בקלות רבה אפילו יותר, בעזרת פתיחת רֵטי. בספר נאמר שזו שיטה "היפר־מודרנית"; היא אהבה את השימוש ברץ המלך. כעבור עשרים מהלכים היא עצרה אותו וציינה את המט הקרוב שלה בעוד שלושה מהלכים. הוא נזקק לחצי דקה כדי לראות את זה. הוא נד בראשו בתדהמה והפך את המלך שלו.</p>
			<p class="text">"את מדהימה," הוא אמר. "אף פעם לא ראיתי דבר כזה." הוא קם וניגש אל תנור ההסקה, ובת' הבחינה שיש שם שקית קטנה. "אני צריך עכשיו ללכת. אבל הבאתי לך מתנה." הוא הושיט לה את השקית.</p>
			<p class="text">היא הסתכלה פנימה בתקווה למצוא עוד ספר על שחמט. היה שם משהו עטוף בנייר עטיפה ורוד.</p>
			<p class="text">"תפתחי," אמר מר גאנז וחייך.</p>
			<p class="text">היא הרימה את המתנה ומשכה את נייר העטיפה הרופף. היתה בפנים בובה ורודה בשמלה בדוגמה כחולה, עם שיער בלונדיני ושפתיים משורבבות. היא החזיקה אותה לרגע והסתכלה בה.</p>
			<p class="text">"נו?" אמר מר גאנז.</p>
			<p class="text">"רוצה עוד משחק?" שאלה בת' ואחזה בזרועה של הבובה.</p>
			<p class="text">"אני צריך ללכת," אמר מר גאנז. "אולי אבוא שוב בשבוע הבא."</p>
			<p class="text">היא הנהנה.</p>
			<p class="text">בקצה המסדרון היתה חבית שמן גדולה ששימשה כפח אשפה. כשחלפה לידה בדרך להקרנת הסרט של יום ראשון אחר הצהריים, היא השליכה לתוכה את הבובה.</p>
			<p class="firstspace">בשיעור בריאות היא מצאה את הציור שבסוף הספר על גוף האדם. על דף אחד ראו אישה ועל הדף שמולו גבר. הם היו מצוירים בקווים בסיסיים, בלי הצללות. שניהם עמדו בזרועות שמוטות לצד גופם ועם כפות ידיהם מופנות החוצה. באזור ה־V שמתחת לבטן השטוחה היה לאישה קו פשוט ואנכי. לאיש לא היה קו כזה, ואם כן, לא ראו אותו על הדף. מה שהיה לו נראה כמו ארנק בד קטן שמשהו עגול משתלשל ממנו. ג'ולין אמרה שזה נראה כמו אצבע. זה היה הזין שלו.</p>
			<p class="text">המורה, מר יוּם, אמר שצריך לאכול ירקות ירוקים עם עלים לפחות פעם ביום. הוא החל לכתוב את שמות הירקות על הלוח. מחוץ לחלונות הגדולים שלשמאלה של בת' החלו צמחי היערה היפנית ללבלב. היא בחנה את הציור של האיש העירום וניסתה לשווא למצוא בו סוד כלשהו.</p>
			<p class="firstspace">מר גאנז חזר ביום ראשון שלאחר מכן. הוא הביא איתו לוח שחמט משלו. היו בו משבצות שחורות ולבנות, והכלים היו נתונים בקופסת עץ עם ריפוד לֶבד אדום. הם היו עשויים מעץ ממורק; בת' ראתה את המִרקם שמתחת לצבע בכלים הלבנים. היא שלחה יד בזמן שמר גאנז סידר אותם והרימה את אחד הפרשים. הוא היה כבד מהכלים שהכירה ובתחתיתו היה עיגול לֶבד ירוק. היא מעולם לא השתוקקה שיהיה לה משהו משלה, אבל רצתה את לוח השחמט הזה.</p>
			<p class="text">מר שייבל הניח את הלוח שלו במקום הרגיל והביא עוד ארגז חלב בשביל הלוח של מר גאנז. שני הלוחות היו כעת זה לצד זה, במרחק של כשלושים סנטימטרים זה מזה. היום היה שטוף שמש, ומבעד לחלון הסתנן אור בוהק דרך השיחים הנמוכים שצמחו לצד השביל המקיף את הבניין. איש לא דיבר בזמן שהכלים נערכו. מר גאנז לקח בעדינות את הפרש מידיה של בת' והציב אותו בנקודת הפתיחה שלו. "חשבנו שתוכלי לשחק עם שנינו," הוא אמר.</p>
			<p class="text">"באותו הזמן?"</p>
			<p class="text">הוא הנהן.</p>
			<p class="text">ארגז החלב שלה הוצב בין הלוחות. היא קיבלה בשני המשחקים את הכלים הלבנים ובשניהם הזיזה את הרגלי ל־ה4.</p>
			<p class="text">מר שייבל השיב בהגנה סיציליאנית; מר גאנז הזיז את הרגלי ל־ה4. היא אפילו לא היתה צריכה לעצור ולחשוב על המהלכים העתידיים. היא הניעה כלים בשני המשחקים והסתכלה מבעד לחלון.</p>
			<p class="text">היא ניצחה את שניהם ללא כל מאמץ. מר גאנז סידר את הכלים והם התחילו שוב. הפעם היא הניעה רגלי ל־ד4 בשני המשחקים ולאחר מכן קידמה רגלי ל־ג4 - גמביט המלכה. היא היתה רגועה לגמרי, כמעט כבתוך חלום. היא בלעה שבע גלולות הרגעה בערך בחצות, ועוד נותרה בה מעט מהאדישות השלווה.</p>
			<p class="text">בערך באמצע המשחקים היא הסתכלה שוב מבעד לחלון לכיוון שיח מלא בפרחים ורודים ולפתע שמעה את קולו של גאנז אומר, "בת', העברתי את הרץ ל־ג5," והיא ענתה בנימה חולמנית, "פרש ל־ה4." השיח כמו זהר באור האביב.</p>
			<p class="text">"רץ ל־ב4," אמר מר גאנז.</p>
			<p class="text">"מלכה ל־ד4," השיבה בת', עדיין בלי להסתכל.</p>
			<p class="text">"פרש ל־ג6," אמר מר שייבל בקול רטנוני.</p>
			<p class="text">"רץ ל־ב5," אמרה בת', ועיניה עדיין נעוצות בפרחים הוורודים.</p>
			<p class="text">"רגלי ל־ב6." בקולו של מר גאנז היה משהו שקט ומוזר.</p>
			<p class="text">"מלכה ל־א4 שח," אמרה בת'.</p>
			<p class="text">היא שמעה את מר גאנז שואף אוויר בשריקה. כעבור שנייה הוא אמר, "מלך ל־ג1."</p>
			<p class="text">"מט בעוד שלושה מהלכים," אמרה בת' בלי להסתובב. "השח הראשון הוא עם הפרש. למלך יש שתי משבצות כהות, והרץ מאיים בשח. ואז הפרש מנחית מט."</p>
			<p class="text">מר גאנז נשף לאטו. "אלוהים שישמור!" הוא אמר.</p>
			
			<div class="_idFootnotes">
				<div id="footnote-001" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote"><span lang="ar-SA" xml:lang="ar-SA">2</span><span lang="ar-SA" xml:lang="ar-SA">	מתוך "מזמור המוות" מאת ויליאם קאלן בראיינט, בתרגום אברהם רגלסון (פרויקט בן־יהודה).</span></p>
				</div>
			</div>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות