בין יוצרו ליצרו

שמואל בן-ארצי
בגיל 94 מוציא הסופר, המחנך והמשורר שמואל בן ארצי ספר חדש ושובה לב, שהסממנים האוטוביוגרפיים הבולטים שלו מעצימים את חנו ואת האותנטיות שלו.
הספר בין יוצרו ליצרו מביא את ספורו של בן ציון, המתאבל על אשתו הראשונה והאהובה ריבה שמתה זמן קצר אחרי נישואיהם, ומתמודד עם נישואי הפשרה שלו לשושנה, על רקע חבלי הקליטה הקשה בארץ החמה והשונה כל כך.
בסגנון עשיר ושורשי, שכמעט ונעלם מספרות המקור של השנים האחרונות, מפליא המחבר לגולל את קורותיהם של כמה מבני דורו שעלו ארצה בשנת 1933 והשאירו מאחוריהם גלות מרה ומדממת - מולדת שהפכה בתוך שנים אחדות לגיא הריגה שטרף את בני משפחותיהם ואת העולם שאותו הכירו משחר ילדותם.
שם: בין יוצרו ליצרו
מחבר/ת: שמואל בן-ארצי
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011322188
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 88.00
קרא פרק ראשון
					
	
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit">צבי בעל־מוסר עולה לארץ־ישראל</h2>
			<h2 class="sub"><span class="bold _idGenCharOverride-1">א</span></h2>
			<p class="fspace">כשאברמזון חזר מבית התבשיל לבית המדרש הגדול, מִשכּן הישיבה, כדי ללמוד מוסר, זו שעת המוסר שלפני חצות הלילה, שאותה קיבל על עצמו לפני שנים אחדות, כשהתחיל לעסוק הרבה ב"מזכה את הרבים", בצורכי ציבור בני הישיבה, הרוחניים והגשמיים, ולא נשאר לו די זמן לחשבונו היומי שלו עם נפשו, לכסן את מבטו, שלא כדרכו, לאגף המואפל של בית המדרש, אגף לומדי "משמר" של מוסר, וראה שם את צבי לושיצר; היה חוכך בדעתו ומחפש פתחון־פה היאך לגשת אליו ולשוחח עמו אותה שיחה שבשבועות האחרונים כה השתוקק אליה. באותה שעה ישב צבי בפינתו הקבועה, בצד הצפוני של ארון־הקודש, והתנועע אט־אט ובעיניים עצומות, ושלח מפיו לשונות של אש בצורת מילים משל ר' ידעיה הפניני ב"בחינת עולם": "עולם ים זועף" - להטו המילים באפלולית הפינה כגחלים בוערות והאירו את כל קרביו וזעזעו נפש כל שומען - "אַי־אַי־אַי", העו־לם ים זו־עף, רב מצולה, רחב ידיים, והזמן גשר רעוע בנוי עליו, אוי, אוי, אוי, אוי, והזמן ג־שר ר־עו־ע ב־נוי עליו: ראשו אחוז בהבלי ההיעדר הקודם להווייתו, ותכליתו לראות בנועם מתמיד, לאור באור פני מלך... "ואתה, בן־אדם" - הרים קצת צבי את קולו־יִבבתו - "על כרחך אתה חי, על כָר־ח־ך א־תה חי, עובר עליו תמיד מיום היותך לאיש... התתפאר ביד ושם בהציצך אבדון ומוות לך חומה מימינך ומשמאלך, אַי־אַי־אַי, אַי־אַי־אַי, אב־דון ומוות לך חו־מה מ־יְ־מִינ־ך ומש־מא־ל־ך - היעמוד לבך, התחזקנה ידיך, ה־תח־זק־נה י־די־ך..."</p>
			<p class="text">המתמידים, באֵי ה"משמר" שלאחרי תפילת "מעריב" שהתרכזו באגפו המואר של בית המדרש, הרימו אותה שעה את קולם וזמרו את תלמודם ביתר שאת, כדי שקולו־בכיו של צבי לושיצר לא יפריע להם לרדת לעומקה של הסוגיה שעמדו בה, אך לא תמיד עלה הדבר בידם. מדי פעם בפעם הנמיך מתמיד זה או אחר את קולו־זמרתו ועבר לקול דממה דקה, רך ומצפצף, ולאו־דווקא לשם עיון מעמיק בקטע "תוספות" קשה או ב"ודוק" לא מובן של המהרש"א; אותו מתמיד בוטח בעצמו ­- לבו התרכך בו לשמע משפטיו של ה"בחינת עולם", הניתזים כגצי אש מלבו ומפיו של צבי, שהיה בהם לא רק כדי לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים, אלא גם כדי להעביר צמרמורת בגופו של מתמיד חריף, המרשה לעצמו לשלוח חצי לעגו במוסראים ובשיטת המוסר הנוברדקאית גם יחד, ואפילו יוצר השיטה, סבא ר' יוסף יוזיל הורוויץ זצ"ל, לא יצא זכאי מפיהם, ואחרת מאשר ר' יוזיל "בעל החורים" לא יכנוהו. ו"בעל החורים" על שום מה? על שבאותה שנת ההתבודדות שלו, בטרם יצא לעולם להפיץ את שיטתו ברבים, סגר את עצמו בחדר מגוריו ששכר בביתו של יהודי פַּחח, ירא שמים, סתם את שני החלונות הקטנים בדלת והשאיר בהם, למעלה מעיניו, שני חורים, אחד להכניס לו דרכו מאכלי בשר ואחד למאכלי חלב.</p>
			<p class="text">לא פעם ראשונה זו היא לו, למתמיד כזה, מלעיג מלבר, שקולו משתפל ומושך הוא בזמרתו השקטה, קצוצת הכנפיים, מבלי יכולת להשתחרר מהשפעת יבבת המוסר מן האגף החשוך, המערערת את ביטחונו ודעתו מתבלעת, וחושב הוא בלבו, "צריך לברוח מכאן, לברוח! לרדין, לסלוצק, למיר, ואפילו ל'ישיבת חכמי לובלין' החסידית; ואם לא אזדרז בכך, עתיד אני לצאת מכאן בטלן גמור, 'למדן־בעל־בתי', שקשה לו לרדת לעומקו של קטע ב'קצות' או ב'שיטה המקובצת'." אך הם לא ברחו, המתמידים האלה; על כל פנים, רובם לא ברחו, ובאין רואים ניסו גם הם לטעום טעמו של מוסר־בהתפעלות, ומשטעמו - שוב לא הרפו ממנו. ואותו פסוק המשמש כמוטו בשער כלי־מבטאם של ישיבות "בית יוסף" דנוברדוק, "אור המוסר": "החזֵק במוסר אל תרף" - הפך לסִסמתם גם הם. ועֵד לכך הוא צבי לושיצר. הן רק לפני כשנה ומחצה היה גם הוא בא לבית המדרש, הצד המואר בנורות חשמל, המשתלשלות מן התקרה הגבוהה בחוטים ארוכים באמצעות גלגל קטן, ואפשר להורידן עד לגמרא ממש, וכל מעייניו אז בתלמוד ובמפרשיו...</p>
			<p class="text">אברמזון - משום מה נקרא הוא ועוד אחדים, בני גילו, בשם משפחתו, ולא כרגיל בכינוי העיירה ברוסיה, שממנה בא לקיוב, לישיבת "בית יוסף" דשם - מוותיקי מזריטש היה, מאותה חבורת הראשונים, שמנה וסולתה של ישיבת קיוב, שברחה לפולין מאימת ידה של הייבסקציה. כרוב הוותיקים עסק גם הוא ב"מזכה את הרבים" והספר של הסבא מנוברדוק, "מדרגת האדם במזכה את הרבים" לו לקו. ברם, שלא כהרבה וָתיקים עדיין שקוע היה ועמל הרבה בעבודת המוסר ובתיקון ובבירור מידותיו של עצמו. את רוב שעות היום הקדיש לטיפול בצעירים, מקרוב באו, ובלילה עמד על משמר נפשו־הוא. גם בדרכי עבודתו בין הצעירים שונה היה אברמזון משאר חבריו. נוהג היה "לתפוס" תלמיד צעיר, שעבר במקרה בצד המערבי של בית המדרש, הפנוי מספסלי תלמידים - אם לשם רחיצת ידיים, שנגעו במקום מכוסה בגוף בשעת ההתעמקות בסוגיה, ואם לשם חיפוש אחר המפרשים, שמא ימצא בו תירוץ למקום מוקשה - ולהטיף לו מוסר שעה ארוכה, מבלי לשים לב לרמזיו של ה"קורבן", שעסוק הוא, עסוק מאוד, בהכנת הדף, שבו יעסוק היום ר' יושה־בר בשיעורו השבועי. למרות גמגומו הקל, שלקה בו מלידה, לא היתה השתיקה ממידותיו של אברמזון. את "קורבנו" היה מַלאה ב"הערות" שונות ומשונות ומקיפו בשאלות, שרק תשובה אחת להן, כמובן, לדעתו של אברמזון, והיא - ביקוש השלֵמות לפי דרכה של נוברדוק.</p>
			<p class="text">בטרם התמסר צבי למוסר, בעוד כל שעותיו קודש היו לגפ"ת ולמפרשים, לא הצליח אברמזון להיכנס בשיחה עמו. צבי ידע איך להתחמק ממנו, שלא יבלבל את מוחו ולא יביאהו לביטול תורה. ומשעה שעשה את "המהפך הגדול" ונהיה ל"בעל־מוסר", עשה זאת באופן כה יסודי ורציני עד שגם אברמזון השתאה לו ולא ההין לגשת אליו ולברכו על כך בשמחה; כאילו היה אפוטרופסו וניצחונו של צבי הוא במידת מה גם ניצחונו שלו. אברמזון, שמעולם לא עסק בפלפול ומוחו לא הושחז במלטשות הרשב"א, הריטב"א, ה"קצות", ויתר המפרשים, יכול היה בנפש זקופה להתווכח עם הלמדנים החריפים ביותר בישיבה ולהוכיחם על פניהם, על שאינם שמים לב לנפשם ומזלזלים בבירור ובתיקון מידותיהם; אך משעזב למדן כזה את ה"קצות" ואת "פני יהושע" ועבר ל"חובות הלבבות" ול"מסילת ישרים", התבטל לפניו והרגיש את עליונותו של המתמיד לשעבר עליו, אם כי לא תמיד הודה בכך. ואף על פי שאברמזון לא ניסה לגשת לצבי לושיצר לעודדו ולהחליף עמו "הערות", לא נמנע מלהעלותו לנס ולדוגמה בשיחתו עם אחרים. "תא ושמע איך צבי לומד מוסר! איך הוא עומד בתפילה בהתפעלות!" היה אומר לנער שעמד לפניו ושמע בעל־כורחו את דבריו, שעוררו בו צחוק מאופק ומוסתר, בגלל האופן שבו היה מבטא את האותיות למ"ד ורי"ש. "אכן, בר־דעת הוא, צבי, בר־דעת!" היה מפטיר את שיחתו הכפויה על הצעיר בהנעת ראש ובחיוך של הנאה. תואר זה, "בר־דעת", משקל מיוחד היה לו בנוברדוק. אין זה סתם חסיד שוטה, המחקה את דרכו של עובד אמיתי ובוכה בקול מי־יודע־על־מה, מבלי שתפס עדיין כראוי מה זה "מוסר־בהתפעלות". בייחוד לא ניתן אמון רב להתפעלותו של בחור מן העיירה החסידית בפולין הקונגרסאית או בגליציה, בטרם הלה הוכיח שאמנם תפס היטב, ששבירת המידות אינה כוס יי"ש בבוקר אחר התפילה, ותפילה בהתפעלות אינה נענועים בדבקות. צבי נחשב לבר־דעת בעיני הכול, ולאחר זמן קצר יחסית להתמסרותו למוסר, האמינו בו והעריכוהו. שלא כאחרים, בני העיירה הפולנית, לא התחיל ב"קליפה": לא השליך את כובעו החסידי העגול כדי לחבוש במקומו מגבעת מקומטת ומלוכלכת, כנהוג כאן, ולא מיהר להחליף את המעיל הארוך במעיל קצר, שיוכל לשלשל ולהבליט לעיני כל העולם ובלי להתבייש את ציציותיו, המכות אותו על ברכיו ומזכירות לו על כל צעד ושעל שבן־תורה הוא ויותר מאשר צרכיו המועטים, להחיות בהם את נפשו, אין לו חלק ונחלה כלל בעולם ההבלים הזה. כל אותה התגדרות בכל מיני פעולות־באמיצות מוזרות, שנתפסו לה מתחילים אחרים, שרצו להוכיח בכך את תפיסתם המהירה בשיטת המוסר ודבקותם בדרכה של נוברדוק ובוּזם כלפי העולם־הפרוזדור, היתה רחוקה מצבי לושיצר. הוא התחיל מיד ב"תוך". כל־כולו נתון היה בחשבון נפשו, בהכרת עצמו, בבירור מידותיו ובחיפוש דרכים לתיקונן. את השביל ל"שלמות" כבש לו בעיון מעמיק בתורת המוסר ובעבודה מאומצת, שעיקרה: עמידה על משמר עצמו, במעשה, בדיבור ובמחשבה.</p>
			<p class="text">סבב־הלך אברמזון מקיר אל קיר, ליטף את זקנקן התיש השחרחר שעל סנטרו ואת פאות זקנו השתיים שעל שתי לחייו, שלא התאחדו לזקן אחד בעל־צורה והיו כשלושה זקנקנים נפרדים, שאין אחד נוגע בחברו אפילו כמלוא הנימה, על פניו העגולות, שחיוורונן הצהבהב לא סר מעליהן, אף ששחומות היו ומלאות. סבב־הלך אברמזון וחזר על פסוקו, שלא נשמע היטב לזולתו בגלל גמגומו הקל, וניסה להעביר לפניו כבני מרון את כל מעשיו היום, מחמש בבוקר, עת ירד ממיטתו בלי שהייה יתרה, ברגע שנפקחו עיניו, עד לפעולתו האחרונה ב"הטבה", לפני כשעה בבית התבשיל, כאשר התחנן לפני ה"מחלק" המצונן והמנוזל ללכת לישון, והוא מילא את מקומו באיסוף הכלים ובשטיפתם, אך הדבר לא עלה בידו. נוכחותו הבלתי צפויה של צבי, שהשיחה עמו היתה כבר כאש עצורה בעצמותיו, משבשת את מנוחתו. המותר לו להפסיקו באמצע מוסר־בהתפעלות כזה? ואם כן - כי לא רצוי, בשום אופן, לחכות עד שיגמור ולגזול ממנו שעה משעות מנוחתו המעטות - מהו פתחון־הפה שיביאוֹ אליו? במשך כל שנות שהותו של צבי במזריטש לא נפגש עמו מעולם לשיחה רצינית, ואיך יעשה זאת לפתע עתה, בשעה שהוא שקוע בחשבון נפשו?</p>
			<p class="text">אברמזון שמע שחבורתו של צבי הטילה עליו חרם מיד לאחר שנודע לה, שלמרות מה שעבר עליו אשתקד קיבל בשמחה את ההיתר לעלות לארץ־ישראל בקרוב עם קבוצת העולים החדשה, והוא חשש שמא ייכנע ללחץ החבורה ומחנכיה, ויוותר על העלייה מרצונו; וייתכן שבלימוד המוסר הזה הלילה, החוצב להבות אש, עורך הוא חשבון נפש נוקב אחרון עם עצמו על עצם הסכמתו לעלות, ויכול יוכל להיות, שההכרעה תיפול לטובת מזריטש ונגד ארץ־ישראל. ואם כך יקרה, מה תהיה דמותו של הסניף שם, כשרוב העולים עד עכשיו, וגם אלה העומדים לעלות בקרוב, לאו־דווקא מ"בני העלייה" הם, ונבחרו למטרה זו משום יכולתם לשאת בעצמם בהוצאות הדרך? כל כך הרבה תקוות הוא תולה בצבי לושיצר, בר־הדעת, הכוח העולה הצעיר! מי אם לא הוא מוכשר להעמיס עליו את עבודת הסניף החדש בבני ברק?</p>
			<p class="text">ובמקום עריכת מאזן מעשיו היום וחשבון נפשו הגדול שוקע אברמזון בלי משים בחשבון גופו, הקטן, המטריד אותו מדי פעם בפעם בשעה של חולשה ונפילה ברוחו.</p>
			<p class="text">"מלבד ר' ירוחם, השוהה כבר כשנה ומחצה בארץ ועוסק בקליטת העולים ובביסוסה החומרי של הישיבה במקום, נבחרו עוד שניים מן הוותיקים, יוצאי רוסיה, להיות עמודי התווך של הישיבה בבני ברק, יעקב דובראנקר ואני. על יעקב, שכוחו רב בתלמוד ובמפרשיו, הוטל להיות ה'ריש מתיבתא' בסניף, נותן השיעורים בגפ"ת ומורה דרך במפרשים. מטעם זה נבחר הוא להיות מן הראשונים לעלייה, ואשתקד הפליג לארץ עם הקבוצה הראשונה, ועלי הוטל להיות המדריך המוסרי בישיבה, המאמן את צעירי הארץ הקדושה ללכת בדרכה של נוברדוק, וגם להיות מעין יד ימינו של ר' ירוחם, המנהל, שיהיה, בוודאי, עסוק הרבה מחוץ לישיבה, ובעניינים גשמיים.</p>
			<p class="text">"ועכשיו כשעלייתי קרובה" - ממשיך אברמזון לטוות חוט הרהוריו האישיים־הפרטיים, כשהוא מלכסן מדי פעם בפעם את מבטו לעברו של צבי ומחכה לשעת כושר לגשת אליו - "המותר לי לעמוד מרחוק ולא לעזור לו להתגבר על מכשוליו והיסוסיו העלולים להניאו מלעלות? האוכל אני לבדי לשאת בתפקיד? לא הקושי מרתיעני, אלא משך הזמן הדרוש, עד שהישיבה תזכה להכות שם שורש... אֶרצה או לא אֶרצה - הגיעה שעתי שאקים גם אני משפחה בישראל. רובם של בני חבורתי מרוסיה כבר נשאו נשים; לאחדים מהם יש כבר ילדים; יושבים הם כבר ועוסקים בתורה ובמוסר בטהרה... ואילו אני, שבראשית השנה הקרובה ימלאו לי שלושים וחמש שנה, עדיין לא דובר בי... ממכתבו האחרון של יעקב לר' דוד מתברר, שעומד הוא לשאת אישה בקרוב. גם הוא. ועד אימתי אוכל אני לדחות את הדבר? הרי זאת המצווה הראשונה בתורה! ואותו מנוול - האם המאבק עמו ערב ובוקר אינו גוזל כה הרבה משלוות נפשי! וכמה פעמים אני נכשל!... לא, עלי להיפטר, סוף־סוף, מאותו מאבק מלוכלך. עם עלייתי לארץ הקודש איני רוצה להיות שרוי שם בחטא אפילו יום בחודש. מצווה זו כשאר מצוות 'עשה' היא ואין 'ביטחון בלי השתדלות' חל עליה. עם בואי לארץ־ישראל, אצטרך לפנות בלי שהיות לאחת הגבאיות של הישיבה - בוודאי נמצאות גם שם, במושבה החסידית, עסקניות צדקניות העוזרות לישיבה במילי־דעלמא - ולא אעמוד על המיקח... ואני הרי לא אוכל להישאר יום־יום בישיבה כמו חברי יעקב; לפרנסת ביתי יוטל עלי, בוודאי, כמו שזה מוטל גם כאן, במזריטש, על חלק מהאברכים, לנדוד בערי הארץ ובמושבותיה, לדרוש בבתי־המדרש ולקבץ כסף למען הישיבה, ואז מי יהיה הרוח החיה בישיבה, אם לא צבי לושיצר, בר־הדעת? עדיין צעיר הוא מאוד ושנים רבות עוד יוכל לשבת בבית המדרש ולהתמסר לעבודת המוסר, לעצמו ולתלמידים, בלי שיהיו רחיים על צווארו. לא, עליו אין לוותר. חובה קדושה מוטלת עלי לגשת אליו ולנסות להוציא מפיו, באיזו מידה נגע בו והשפיע עליו החרם של חברותו. שיחה אחת בעתה, בשעת פסיחה על שתי הסעיפים, יכולה להכריע את כף המאזניים לצד הרצוי."</p>
			<h2 class="sub"><span class="bold _idGenCharOverride-1">ב</span></h2>
			<p class="fspace">הוציא אברמזון מכיסו נר וגפרורים. את שני החפצים האלה החזיק תמיד בכיסו כדי שיוכל להיכנס בכל שעה משעות הלילה לאחד מבתי־המדרש הרבים ולעיין בשל"ה הקדוש, ב"ספר חסידים", ב"זוהר" עם התרגום ללשון הקודש, וכיוצא בהם ספרים אהובים עליו, שאינם נמנים עם ספרי המוסר הידועים המקובלים בישיבה ואין מעיינים בהם בשעות המוסר הקבועות, מבלי להזדקק לאור החשמל, שיש בו כדי להפריע לישנים על הספסלים, הם ההֲלָכִים־העניים שאהבו לפקוד בנדודיהם את מזריטש, שרבו בה בעלי המלאכה שהתפרנסו בכבוד, וענייה היו מעטים, או בחורי ישיבה מקרוב באו, שעדיין לא נמצא להם מקום לינה קבוע. מלבד זה לא רצה להשתמש באור החשמל של בית הכנסת משום חשש של גזֵלה מרכוש הציבור, שכן לא היה בטוח אם ציבור המתפללים ב"בית המדרש דבעלי עגלה", למשל, שהיה מלא וגדוש ספרים, ישנים וחדשים, היה מסכים, מלכתחילה, שבחור ישיבה תמהוני אחד יבזבז כספיו, רק משום שחשקה נפשו לעיין בספר בחצות הלילה דווקא. הדליק אברמזון את הנר בשופי, ועם הנר הדלוק בידו ניגש לאצטבת ספרים והוציא שני ספרים מן המקום הקבוע והידוע לו היטב. לאט־לאט, כשהספרים בידו האחת והנר בידו השנייה, הלך וישב בסמוך למקומו של צבי לושיצר.</p>
			<p class="text">עוד לפני שהספיק צבי לשאול את עצמו עד גמירה, מה ראה אברמזון לבוא ולשבת כה בסמוך אליו, דבר שאינו עושה, דרך כלל, אפילו נמצאים הם ביחד בשעה של חצות בבית המוסר או באחד מבתי־המדרש האחרים, כבר שמע את אברמזון קורא לו בלחש, בקול מהוסס, "צבי, צבי, מחלו לי, משהו לי להראות לכם." צבי קרב אל אברמזון ועמד לפניו עמידת תלמיד לפני רבו. פעם נהג זלזול באברמזון - אם כי לא בפניו - ובנוח עליו רוח דבדיחותא אהב לכנותו בכינוי שהיה שגור בפי ה"למדנים" שבישיבה - התיש! אך מאז התמסר למוסר והיה לאחד המבקשים הרציניים שבין הצעירים במזריטש, החשיבוֹ ביותר. יראת כבוד מיוחדת, אם גם מלוּוה קצת בפליאה, היתה מעוררת בו "חסידותו" שצירפה ללא התלבטות יתרה לדרכו המוסרית־נוברדוקאית. בניגוד לרווקים, בעלי־תריסין בשיטת נוברדוק, גידל את זקנקנו, לא זלזל בטבילה במִקווה, ולאו דווקא לשם נקיות הגוף ולכבוד שבת וחג, נשק ספר בשעת סגירתו, אמר ד' פרקי תהלים הראשונים כסגולה ממקרה לילה לפני עלותו על משכבו בלילות, וכיוצא בהם דברים, שהעלו חיוך דק ומוצנע על שפתותיהם של העוסקים בכתיבת "פעולות" ו"הערות" ואינם מתפנים למעשים של מה בכך, שאינם קשורים בשבירת־הרצון ובתיקון־המידות.</p>
			<p class="text">"שבו, צבי, שבו," אמר אברמזון בהרגשת סיפוק מוקדמת על המעשה הנועז, במידת מה, שהחליט לעשות. "דבר גדול ראיתי השבוע במדרש, הפלא־ופלא! ראוי הדבר שנבטל בגללו זמן מה מלימוד המוסר."</p>
			<p class="text">צבי ישב בשקט לשמאלו של אברמזון: רציני ישב, כדרכו, אך השתדל לא לעורר רושם של יושב בדלית־ברירה, מייחס דרך־ארץ גרידא כלפי אחד הוותיקים מיוצאי רוסיה. אברמזון הסיט במקצת את הספר לצדו של צבי והצביע על מקום מסוים במדרש הפתוח, וקרא לפניו לאט, תוך כדי מאמץ מכוּון לבטא כל מילה בצורה ברורה ככל יכולתו, "בגויים אין תורה - מכאן שהתורה בארץ־ישראל." צבי, שעיניו היו נעוצות באותו מקום שבו קרא אברמזון, נענע בראשו, כאילו שמע חידוש גדול שכמוהו לא שמע עד עתה. מאברמזון לא נעלמה תנועת ההסכמה של צבי. מתגובתו זו הבין, שצבי תקיף בדעתו, והחרם של חברותו לא יזיז אותו מהחלטתו לעלות לארץ־ישראל. חששותיו של אברמזון החלו להתפוגג, ורווח לו במידה רבה.</p>
			<p class="text">כבר עם ראשית הפגישה נמוגה הזרות - או חוסר הקִרבה החברתית - שביניהם, שבגללה ארכה כל כך התלבטותו עד שהחליט לגשת אליו, ובטוח יותר במעשה שעשה הצביע על עוד מאמר באותו דף: "וזהב הארץ ההיא טוב - מלמד שאין תורה כתורת ארץ־ישראל ולא חוכמה כחוכמת ארץ־ישראל." צבי התכופף קמעה לספר וחזר בעיניו על מאמר חז"ל זה. מעודד מאוד מתגובתו זו של צבי שוב לא שם לב לתגובותיו הבאות. מיד פתח בספר השני ומבלי לחפש הרבה קרא לפניו, "'שם הבדולח ואבן־השוהם - מקרא, משנה, תלמוד, תוספתא ואגדה': 'אגדה'" - לחש לו אברמזון לצבי - "'משמע מוסר'..."</p>
			<p class="text">עתה, משבטוח היה לגמרי שחביבים עליו דברים שהוא מראה לו, שלף פנקס מכיס מעילו הדהוי וידית של עט, ומכיס חזייתו הוציא ציפורן עטופה בפיסת נייר ובקבוק דיו זעיר פקוק היטב. הדיו מעשה־ידיו של אברמזון היה, שהכינוֹ בחריצות מפּנימו של שארית עיפרון כחול, שכותת דק־דק ועורבב במים רותחים, וצבעו כחול־חזק, שהופך לסגול באור השמש. תקע את הציפורן בידית, טבל בקסתו הזעירה בזהירות רבה, שלא תיהפך על ה"שטנדר", ורשם מספר סידורי: קט"ו. צבי בטוח היה שאברמזון עומד לרשום "פעולה" ב"מזכה את הרבים", ותמה על כך: מה ראה לרשום פעולותיו לעיני אחר? אך תמיהתו נפתרה, כשראה את אברמזון רושם בפנקסו את שלושת המאמרים מן המדרש שקרא זה עתה.</p>
			<p class="text">כשגמר לכתוב, פתח את הפנקס בתחילתו, בעמוד הראשון, שבראשו היתה כותרת באותיות גדולות: <span class="bold _idGenCharOverride-1">תורת ארץ</span>־<span class="bold _idGenCharOverride-1">ישראל</span> וקדושתה. "ראו מה עוד מצאתי בספרים שונים, שקצת מהם, בוודאי, לא הגיעו אליכם, בשבח לימוד תורה בארץ־ישראל ובערך הישיבה בה," אמר לצבי בעיניים מאירות ובלב שמח. ומבלי לשים לב לתגובתו התחיל קורא לפניו בהטעמה מן הפנקס, ולפי הסדר האקראי שבו רשמם, את המאמרים שקיבץ בשקידה ממקורות שונים.</p>
			<p class="text">א. "באר מים חיים" - זו תורה של ארץ־ישראל (ילקוט שמעוני, שיה"ש).</p>
			<p class="text">ב. ישיבת ארץ־ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה (ספרי, ראה).</p>
			<p class="text">ג. כל הדר בארץ־ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש - הרי הוא בן עולם הבא (שם דברים ל"ב).</p>
			<p class="text">ד. מוטב ללון במדבריות של ארץ־ישראל ולא בפלטרין של חוצה לארץ (בר"ר, ל"ט).</p>
			<p class="text">ה. כל מי שזוכה להתקשר בחייו בארץ קודש זו, זוכה להתקשר לעתיד בארץ הקודש של מעלה (זוהר).</p>
			<p class="text">ו. אמר ר' זעירא: אפילו שיחתם של בני־ארץ־ישראל תורה (ויקרא רבא).</p>
			<p class="text">ז. אמר ר' יוסי בר חלפתא לשמעון בנו: מבקש אתה לראות פני השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ־ישראל (מדרש שוחר טוב).</p>
			<p class="text">ח. אין שלמות מצויה אלא בארץ הקודש, ארץ־ישראל (זוהר במדבר רל"ט).</p>
			<p class="fspace">כאן אברמזון הִפנה פניו לעברו של צבי ואמר, "שמעתם, צבי: שלמות, התכלית הנכספת של נוברדוקאי, אינה מצויה אפילו במזריטש של נוברדוק, אלא בארץ־ישראל!" ובאותו רגע ריצדה בעיניו שלהבת קטנה משם, מאורה של ארץ־ישראל... ואחר רגע של שתיקה חזר לקרוא לפניו עשרות מאמרים מפנקסו.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">המתמיד האחרון כבר עזב את בית המדרש. דממה של אחר חצות עמדה בו, ונחרתו הקצובה של העני הישן ליד התנור, בדומה לתקתוקו של השעון, רק העמיקה אותה והוציאה אותה מאלמוניותה, משל שונה היתה דממה קדושה זו מן הדממה הלילית שבחוץ. אור הנר, שקלוש היה בעת שישבו המתמידים ולמדו לאור החשמל, כאילו התגבר עתה לכבודה של הארץ הקדושה. אברמזון לא נלאה לקרוא את מאמריו, שקיבץ כרוכל לפנקסו מן התלמודים והמדרשים, מספרי ימי הביניים, ספרי יראים וחסידים, מן ה"זוהר" והמפרשים של התורה. בין השאר אפשר היה למצוא בו מאמרים תמוהים, חריפים ותמימים גם יחד, מספרים בלתי ידועים או ידועים רק לחוג קטן או בסביבה מצומצמת. כך, למשל, נמצא בפנקסו מאמר קטן מן הספר "מעורר ישנים", שחיברוֹ צדיק מופלא ועלום שם, איש מזריטש, שקיבל עליו שמירת הלשון לכל ימי חייו. באותו מאמר, המסומן במספר ע"ט בפנקסו של אברמזון, פוסק ה"מעורר ישנים", ש"כל מי שהגיע לידו מכתב מארץ־ישראל צריך לנשקו"... (ודאי התעורר לכך עם שהגיעו מכתביהם של ראשוני "יסוד המעלה" שעלו בזמנו לארץ־ישראל מעירו מזריטש.)</p>
			<p class="text">ואף על פי שאברמזון היה כבר בטוח, ללא צל של ספק, שהחרם של חבורתו לא השפיע על צבי, לא הרפה ממנו, כיוון שהתחיל במצווה זו, החליט לגומרה. בקריאתו האטית ומלאת הרגש רצה עתה להביא את צבי לידי הכרה, שכל המאמצים להגיע לשלמות כאן, בגלות, נידונו, על כורחם, לכישלון, באשר אם מגיעים כאן להישג כלשהו, יהיה זה הישג שכל עצמו פגום הוא, שמעצם קיומו בארצות הטומאה אינו יכול להיות שלם בתכלית. השלמות הרוחנית המושגת כביכול כאן חסרה היא, ועצם השם הזה אינו הולם אותה וספק אם מותר להשתמש בו בגלות ללא חשש של הונאה עצמית. וכי אין אפילו קיום המצוות בגלות נתון במחלוקת הפוסקים, אם מדאורייתא הוא או רק מדרבנן? הן כה דברי הרמב"ן, "ומן העניין הזה איתא בספרי 'ואבדתם מהרה', אף על פי שאני מַגלה אתכם מן הארץ לחוצה־לארץ, היו מצוינין במצוות, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים... אינו מחויב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן, כדי שלא יהיו חדשים עלינו, כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ד'"...</p>
			<p class="text">אווירה דארץ־ישראל אפפה את אברמזון, את צבי, את המדרש הפתוח, שעליו היה מונח פנקסו של אברמזון, ואת אור הנר המאיר יקרות, ששלהבתו לא זעה ועלתה ישר כנר האמצעי שבמנורת המאור במקדש. געגועיו הישנים, התמימים והטהורים, מימי ילדותו של צבי לארץ הקודש, שהתעוררו בו בשעה זו, צבטו את לבו בכאב חד שכמוהו לא חש זה קרוב לשנה, ובשרו מתחת לבגדיו רטט מהתרגשות עצורה.</p>
			<p class="text">"במחילה מכם," אמר צבי לאברמזון בקול רך ופייסני, "הייתי רוצה לשמוע עוד ועוד מהמאמרים הנפלאים שאספתם לפנקסכם, אלא שעלי ללכת לישון שעות אחדות לפני נסיעתי הביתה מחר בבוקר, להכין את הניירות."</p>
			<p class="text">"מחילה מכם, צבי, על שהוגעתי אתכם יתר על המידה," אמר אברמזון, ושמח בלבו על האישור המפורש שקיבל מפיו של צבי, שנוסע הוא הביתה להכין את דרכונו לארץ־ישראל.</p>
			<p class="text">יצאו יחד מבית המדרש, ולאחר כברת דרך קצרה, שבה הלכו דמומים והלומי אהבה לארץ־ישראל, נפרדו לאכסניותיהם.</p>
			<p class="text">הלך צבי ברחוב הריק והדומם שקוע בהרהורים מענים: "האזכה, סוף־סוף, להגיע למקום שמשה ואהרן לא זכו להגיע אליו? הרי רק אתמול סיפר לי מנחם סוקולובר בלחישה, שגונבה אליו דעתו של ר' דוד, שגם השנה אסור להוציא את הלושיצר ממזריטש, אם אין רוצים להסתכן בעבירה של 'ולפני עיוור לא תיתן מכשול'... 'צבי לושיצר', אמר ר' דוד, לפי סיפורו של מנחם, 'אינו רק בר־דעת, הוא גם בעל רגש, והרגש חזק אצלו מההיגיון; חוששני, שבעודו באונייה יחפשו להם רגשותיו אפיק אחר מזה שהם זורמים בו עתה אצלנו. כל אחד מאיתנו עלול להיכשל, כשימצא את עצמו, לפתע, לבדו בעולם הגדול, רחוק ממקור חיותו, אך אצל בעל רגש כמוהו עלול דבר כזה להתרחש בפתאומיות ובמהירות כזו, שבטרם יתפנה לחשבון נפש, כבר ימצא את עצמו שקוע עמוק במ"ט שערי הפיתויים של העולם־הזה, מבלי שתהיה שם 'מזריטש', המסוגלת להשליך לו עוגן הצלה, שיחזירנו למוטב'. ועוד זאת אמר ר' דוד, לפי אותה שמועה, 'האמינו לי, שארץ־ישראל דהיום, זו של החלוצים ברובה' - והוא הרי שהה שם שבועות אחדים בדרכו הביתה מלונדון - 'עדיין אינה בשביל הלושיצר. אולי, ברבות השנים, כשנוברדוק תתבסס היטב בירושלים, בתל אביב, בבני ברק, וביתר המושבות הגדולות, ויהיה לנו כולל אברכים משלנו בירושלים - אז יהיה הדבר פחות מסוכן'.</p>
			<p class="text">"אמנם, דעתו של ר' דוד לא התקבלה הפעם על ידי הרוב - תמכו בה רק ראש הוועד של החבורה השמינית, ה'מחזקים' והמשגיח - והשנה הותר לי לעלות לארץ־ישראל. אך עד לנסיעה נשארו עוד כחודשיים...</p>
			<p class="text">"מה עלול להתרחש בחודשיים הללו שבין ערב זה לבין היום הגדול ההוא? אולי כדי להרחיק את עצמי מן הסכנה, אסע ישר מביתי לוורשה ולא אסור למזריטש. - - - לא, השנה לא אחזור על שגיאתי מאשתקד, שבגללה ביטלו מועמדותי לעלייה, כשכל הניירות היו בידי ורוב הוצאות הדרך בכיסי. אין אדם חוזר על שגיאה שתוצאותיה היו כה גורליות בשבילו... לא, השנה אין לחשוש לכך.</p>
			<p class="text">"אך רגע, צבי, עצור נא לרגע בזרם הרהוריך. 'תוצאות גורליות' אמרת. למה התכוונת? שלא הרשו לך לנסוע לארץ־ישראל? ואולי לטובתך הן היו? אולי את נפשך הצילו מאבדון נצחי?... הגם עכשיו נוטה אתה לאותה אשליה, שמסוגל היית להתנער מן הנפילה הרוחנית בבית, ומן השקיעה בקטנות, שבהן היית נתון אשתקד, ולהתחיל בארץ־ישראל בביקוש השלמות מחדש, כאילו לא אירע דבר?</p>
			<p class="text">"צבי, צבי" - המשיך בשיח בינו לבין עצמו - "ומי לידך יתקע, שגם השנה אין הצדק עם ר' דוד ועם ראש הוועד? והן יודע אתה מה מונח על הכף - חיי נצח! זכור את משָׁלו של ה'חפץ חיים': כשימלאו את כל העולם, מן הארץ עד לשמים, בשומשומין וציפור תבוא פעם באלף שנים ותגרע גרגר אחד מהם - לשומשומין יבוא פעם סוף ואילו לחיי נצח אין סוף!"</p>
			<p class="text">כל אימת שצבי נזכר במשל זה של ה"חפץ חיים", היתה תוקפת אותו אימה גדולה והרגשת אי־מנוחה ללא מוצא. גם עכשיו בצבצו טיפות זיעה על מצחו וחלשוּת השתלטה על רגליו. בקושי שירך את דרכו לאכסניה, וראשו עליו כמרקחה.</p>
			<p class="text">"עלי לעשות משהו, עלי לעשות משהו בלתי רגיל אצלי, שיוכיח לר' דוד ולראש הוועד, שחששותיהם חששות שווא הם; וחשוב מזה: עלי לעשות מעשה שאוכיח בו לעצמי, שמידת הרגש שחוננתי בה, לא תעבירני בשום אופן על דעת קוני ולא תטרידני מן העולם. לא הוא, ה'בעל דבר', ימשול בי ויגררני אחריו, לא בבית, לא באונייה, ולא בארץ־ישראל של החלוצים! בטרם צאתי ממזריטש הביתה עלי לקבל על עצמי שורה של קבלות, שירחיקוני שבעים שערים משער ההיתר, ולהתחיל ברישום פעולות ב'אמיצות', שעד עכשיו לא עסקתי בהן. עלי להתרגל כבר מעכשיו לשחות נגד הזרם בטרם יסחפני הזרם שוב. כל מעיינַי צריכים מעתה להיות נתונים לכיוון אחד: לא להתחשב בעולם הסובב אותי, גם כשאהיה רחוק ממזריטש ומחבורת העובדים המצוינת. פעולות באמיצות - זה מה שדרוש לי עתה. ופעולה ראשונה, חזקה ורבת־רושם, צריכה להיעשות עוד מחר, ביום האחרון לשהותי במזריטש. צריכה זאת להיות פתיחה טובה לשורת פעולות ממושכת בבית ובאונייה..."</p>
			<h2 class="sub"><span class="bold _idGenCharOverride-1">ג</span></h2>
			<p class="fspace">באותו לילה צבי לא עצם עין. מאותה שעה שישב ליד אברמזון והקשיב למאמריו המקובצים בשבחה של תורת ארץ־ישראל וקדושתה, נפתח בנפשו הפצע הישן, שנדמה היה לו שהעלה ארוכה מכבר - ארוכה שהפכה לצלקת, ששוב אינה בת־פיקוע; והנה התברר לו, שעדיין טרי הפצע וזב דם התמצית של נשמתו עם הלחץ החזק הראשון.</p>
			<p class="text">אמנם היו מקרים גם באמצע השנה הארוכה הזאת (ארוכה כגלות), בין ביטול נסיעתו לארץ, אשתקד, להיתר הנסיעה השנה, שנזכר בפרשה כאובה זו ולבו נלחץ בו ואנחות חשאיות התמלטו מפיו; ברם, היו אלה רגעים קשים שידע להתגבר עליהם מהר ולרכך את הלחץ בשעה של מוסר־בהתפעלות. אך הערב היה הלחץ שוב עצום וללא הפוגות. בבת אחת נפרצו כל הסכרים שהקיף בהם את ים הגעגועים שבלבו לארץ הקודש. "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה", "בן המלך והנזיר", "מדרגת האדם" - כל אלה וכיוצא בהם, סכרים חזקים מברזל עשת, נשטפו עם הזרם והיו כלא היו. הרהור־געגוע חד, אחד מני רבים שניקר במוחו כל השנה, קודם בגלוי, ואחר כך, משהשתיקוֹ ודיכאוֹ בדפיקותיו העזות של פטיש המוסר־בהתפעלות, והדחיקו והרחיקו ממנו, נקם עתה את נקמת דיכויו הממושך ופרץ את כל המחסומים בכוח איתנים, חזק יותר משידע אי־פעם: "מה קרוב הייתי למטרה, שאליה נכספה נפשי מילדותי! איכה קיפחתי את עצמי בפזיזותי, ברוב התרגשותי! שנה שלמה עברה עלי בגלות, במקום לחיות זמן זה בטהרה בארץ הקודש!" - -</p>
			<p class="text">התמסרותו המחודשת, המלאה והשורשית, למוסר ולדרכה של נוברדוק הצילה את צבי בשנה האחרונה מאובדן שני העולמות. מי יודע לאן היה מגיע אלמלא התמסרות זו! למה יכחיש? האינו זוכר את מחשבות הפיגול בימים הראשונים לביטול נסיעתו לארץ־ישראל על התקרבות לצעירי־אגודת־ישראל, שארגנו אז את קבוצות העולים הראשונים שלהם, כדי לעלות לארץ־ישראל בעזרתם ועל ידיהם, ואם לא יצליח אצלם - ינסה לצאת ל"הכשרה" אפילו על ידי "החלוץ המזרחי"?</p>
			<p class="text">גם את חייו ממש ואת בריאותו הצילה התמסרות מחודשת זו. בלעדיה היה נמק ודועך כנר מגעגועים, מצער, מייסור עצמי, על שבמו ידיו גרם לכך!</p>
			<p class="text">עתה, כשגעגועיו פרצו את הגדרות, ושאלת "מה עוללתי לעצמי" הדירה שוב את שנתו מעיניו והזרימה דווי טרי וסמיך אל חדרי לבו, התברר לו, במידה שאין למעלה ממנה, שהתגברותו על אכזבתו המרה ועל געגועיו לארץ־ישראל היתה זמנית וחולפת, והיא היתה עלולה להתפרץ עכשיו ביתר שאת, אלמלא הידיעה הברורה, שמחרתיים הוא נוסע הביתה להכין את הניירות לעלייה לארץ געגועיו. מלתא זוטרתא! להיות כל כך קרוב למילוי מאוויי נפשו הכמוסים ביותר ולהפסיד הכול בהודעה קצרה של המשגיח! -</p>
			<p class="text">עוד מעט יעלה השחר, וצבי עדיין לא נרדם. שוכב הוא ומעביר במוחו מחדש את כל הפרשה המצערת לפרטיה. למרות הרטט טעון הדווי המתהלך בגופו לזִכרה ועושה את בשרו חידודין־חידודין, אינו מפסיק מלהפוך בה ולהפוך בה. יודע הוא ובטוח, שליותר מזה, כלומר: לאותם החידודין בבשרו, אין לו מה לחשוש. צערו הגדול הלילה אינו דומה למועקה הנוראה שחווה עד יום הבשורה להיתר עלייתו, שעליה התגבר בקושי בעבודת מוסר אינטנסיבית, וקירות לבו לא ייפגעו, חלילה. ואשר לחששותיו של ר' דוד, שאף על פי שלא התקבלו בישיבת ההנהלה, יש בהם עדיין משום צל המלווה את אור הבשורה - הרי החלטתו לעשות מעשה גדול לפני עזבו את מזריטש יש בה כדי להרגיעו מהם. אינו מתכוון חלילה לעשות זאת למען ר' דוד, אך לא ייתכן שר' דוד לא יושפע מכך, וממילא לא יתאמץ לשנות את ההחלטה החיובית על נסיעתו. מחר - ואולי מוטב כבר לומר היום - יהיה האות הזה, הראשון. לא, הפעם אין צבי חושש להתמכר להרהורים על פרשה כאובה זו, שכמעט וטרדה אותו משני העולמות.</p>
			<h2 class="sub"><span class="bold _idGenCharOverride-1">ד</span></h2>
			<p class="fspace">ימים אחדים לפני פורים, אשתקד, נסע הביתה להכין את ניירותיו ולקבץ הוצאות הדרך.</p>
			<p class="text">בשדות שמשני עברי הכביש עדיין הבהיק השלג בלובנו המסנוור עד לקצה האופק, ורק הכביש התמשך כרצועה כהה על לובן בד. שמש טרם אביבית עמדה בשמים הכחולים ושלחה קרני פיוסין חמימות ונעימות לעולם ומלואו. רוח קלילה לחשה בשׂורות טובות לרוב; להקות ציפורים על חוטי הטלפון שרו בחדווה ובבטחה על הימים הבאים, שיהיו טובים יותר ויפים יותר. צבי ישב צמוד לחלון האוטובוס וגמע בשתי עיניו הגדולות, האפורות, את יפי העולם. אותו יופי שהתנזר ממנו מאז היה לבעל־מוסר קיצוני. אורה המבהיק של ארץ־ישראל, שנגלה לו בילדותו בהזיה, בעת שישב בשבתות הקיץ על הגבעה הירוקה מאחורי ביתו וקרא בשקיקה בספרי נביאים ראשונים, אור שחדר ללבו והשתכן בו והצית בו מדי פעם בפעם, כשנתקל בתמונה מארץ־ישראל או בעת שלמד וקרא עליה, את חיבתו העזה־התמימה לארץ־אבותיו, התמזג לו בשעה זו באורו של השלג הנוצץ והיה שיכור ממראה עולם מציאותי, שנראה כחלום, ומחלום שעומד בקרוב ליהפך למציאות.</p>
			<p class="text">"צבי, הוי צבי!" - שמע קול קורא אליו - "'כל המפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, הרי זה מתחייב בנפשו'... שית לבך, צבי! מאז שהפכת לבעל־מוסר מנסה אתה לעקור את העולם מלבך - זכור היטב: 'וגם את העולם נתן בלִבם' - וראה מה עלתה לך כבר ביום הראשון לצאתך מבית המוסר!"</p>
			<p class="text">צבי לא הצליח בהרהורי חרטה אלו אפילו לנתק את עיניו מן החלון, וכל שכן שלא הצליח לנתק את לבו מתחושת העונג העצום ששפע אליו מן המרחבים הנוצצים תחת שמי התכלת האביביים, הזכים. חודשי המוסר־בהתפעלות וההתמסרות המלאה לביקוש השלמות על פי דרכה של נוברדוק לא הספיקו לשנות את טבעו ולעקור מתוכו את האהבה לטבע, בייחוד בתקופת האביב, שנבעה בו והתנגנה בלבו כפלג הרים זך, מאז שהוא זוכר את עצמו. צבי התנחם, שזה לו האביב הראשון בחייו החדשים כבעל־מוסר, ועדיין לא הספיק להתמודד כראוי עם בעלי־דבביה זה, אבל כשיבוא אל המנוחה בארץ־ישראל, או אז נראה מי ינצח - הנצח או "מלון אורחים" מתעתע זה.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">צבי הגיע לעיירתו קרוב לחצות הלילה. כשירד מן האוטובוס, אפפו אותו מיד זיכרונות משכוּנת ילדותו: היער על רזיו באופק, לא הרחק מביתם, הנהר באמצע האחו על הבהקיו הרזיים לאור הכוכבים, שבו ועל שפתו חווה את חוויות הנועם העזות, והבלתי נשכחות, בטרם נסע למזריטש. עצי הנוי ברחוב ועצי הפרי בחצרות הבתים מסביב, שעמדו בלבלובם ובפריחתם, הירח היקר, המלא, שהִשרה שלוות עולם על הבתים הנמים; כל המראות האלו שבשכונה, שבה ראה לראשונה את אור העולם ובה גדל עד שמלאו לו י"ד שנים, שאפפו אותו וחדרו אליו בבהירות, כאילו רק אתמול התהלך שם, ניתקוהו בבת ראש מאותו עולם קודר מלא בכיות ועצבות של ישיבת מזריטש, משל לא טעם מעולם מעונגו של לימוד בהתפעלות, ממתיקותה של תפילת מעריב אריכתא בהתפעלות, מחריפותו של משא־ומתן סואן ב"בורסה" המוסרית, מ"ועדים", שנשמעות בהם הערות חוצבות להבות אש, מלימוד תורה לשמה בהתלהבות; משל לא הרגיש מעולם במאבק במידה רעה מתפרצת פתאום ובשלווה הגדולה האופפת את הנשמה אחרי ההתגברות עליה ורישום ה"פעולה" בפנקס.</p>
			<p class="text">בקיצור: כל עולמו הרוחני־המוסרי, שהיה נתון בו בזמן האחרון במזריטש כאילו לא היה ולא נברא אלא משל היה, חלום יעוף וצל עובר. שוב הוא בעיירת ילדותו והכול, כמו אז, שופע ערגה ושלווה, ולבו נגדש מרוך ומהתענֵג.</p>
			<p class="text">אביו פתח לו את הדלת וקיבלהו ב"שלום עליכם" שקט וצונן. הושיט לו את ידו החיוורת־המנומשת ואמר בגמגום ובמבוכה, "חיכינו לך משעות הצהריים. מדוע לא יצאת ממזריטש השכם בבוקר?" לא ידע אביו שאמנם יצא השכם בבוקר, אלא שבלובלין חיכה זמן רב עד שיצא האוטובוס לעיירות הפרובינציה.</p>
			<p class="text">לאחר שהתפלל "מעריב" ואכל את הארוחה שהיתה מוכנה לו על השולחן, שכב לישון ועיניו נעצמו כמעט מאליהן מרוב עייפות. לפתע שמע את קול אביו, הפונה אליו בשאלה, שהטרידתהו מאז קרא את מכתבו של בנו על עלייתו הקרובה לארץ־ישראל, וכנראה לא עצר כוח לדחותה עד למחר, אף על פי שבוודאי חשב כי עייף הוא בנו עכשיו וכדאי לתת לו מנוחה, לפחות עד הבוקר.</p>
			<p class="text">"אמור לי, צבי, באמת אתה עומד לעלות לארץ־ישראל? קשה לי להאמין בכך. הרי אתה קרוב לשמונה־עשרה, וידוע לך מה שנאמר במשנה על בן שמונה־עשרה... האם לא תיטיב עם עצמך, אם תעשה מה שעשה יוסף חברך: לפני חצי שנה חזר הביתה ממזריטש והתחיל ללמוד כאן בבית המדרש. לא עבר זמן רב ונשא לאישה את בתו המאומצת של ר' יחזקאל קנדל, סוחר התבואה הגדול. לבור שומן נפל, לבור שומן! חצי יום הוא יושב ולומד בבית המדרש עם חבורת הלומדים העצמאיים, ושומע שיעורים מפי הרב, ובמחצית השנייה הוא עוזר לחותנו במסחר. מה טוב מזה יכול אברך לאחל לעצמו? הרי זה כדאמרי אינשי: 'לד' ולאנשים'. וחוץ מזה, צבי, איפה תתגלגל שם בודד בארץ הרחוקה, המיושבת בערבים פראים? רק לפני שנים אחדות ערכו שחיטה ביהודי חברון והרבה בחורי ישיבה נהרגו שם."</p>
			<p class="text">"אבא," ענה צבי מנומנם, לאחר שהרהר רגע בהתנגדות אביו לנסיעה, דבר שלא עלה על דעתו קודם לכן, "השעה מאוחרת מאוד. אתה הרי צריך להשכים לקום לעסקיך, וגם אני עייף מאוד מהנסיעה הארוכה; נשוחח על כך בפעם אחרת. הרי אהיה בבית לפחות חמישה שבועות. האונייה מפליגה מטרִייסט בראשית אייר, ובדעתי לצאת מכאן למזריטש באִסרוּ חג של פסח לימים אחדים."</p>
			<p class="text">שקט השתרר בבית. מדבריו המעטים של צבי למד כבר אביו לדעת, שלשווא תהיה השיחה עמו. "הוא מדבר על זמן ההפלגה באונייה, כאילו אין אני מערער על עצם הנסיעה לארץ־ישראל." אף על פי כן סיפר לו למחרת, בשעת ארוחת הצהריים, את הסיפור שהיה כבר ידוע לצבי, על בן־דודו, שנסע לפני כעשר שנים לפלשתינה וכעבור שנה חזר משם והוציא דיבת הארץ רעה, כאחד המרגלים. ולא עוד, אלא שבחור זה, מרוב שנאה לציון, ארגן סניף קומוניסטי בעיר ומשך אליו את טובי החברים מהסתדרות "החלוץ" ומהסתדרויות הנוער הציוני האחרות.</p>
			<p class="text">"אלמלא נתפס בן־דודך למלכות" - המשיך אביו - "ונידון לשבע שנות מאסר, הייתי מביאוֹ אליך, שיספר לך קצת מהחיים הקשים והמרים בפלשתינה..."</p>
			<p class="text">"אבל אני איני נוסע לפלשתינה," הזעים צבי את קולו תוך נקיפת מצפונו, שמא לא כך עליו לדבר אל אביו, "אני נוסע לארץ־הקודש, לייסד ישיבה."</p>
			<p class="text">צבי התחיל לחשוש שמא נעלב אביו בתשובתו, שנאמרה בקול רם מדי ובביטול, וימצא בכך עילה להביע בגלוי את התנגדותו לעלייתו, ושמחתו, שזכה להיות בין העולים מטעם "בית יוסף", תיעכר. לאושרו, לא התעקש אביו ולא חשב להניאו בעל־כורחו מהעלייה לארץ. "מילא, רוצה אתה לנסוע - סע לשלום; אולי אסור לי לעמוד בדרכך," הפטיר; ובלבו הוסיף לעצמו, "מה זכותי יש לי למנוע ממנו הזדמנות זו לעלות לארץ־ישראל? אמא אין לו, ובמה ידע בשנים האחרונות שאני אביו - בחמשת הזהובים העלובים ששלחתי לו פעם בחודשיים? אם אין בכוחי להביאו ל'תכלית' כאן, אולי ימצא את אושרו שם?"</p>
			<p class="text">בעצמו, בלי עזרה כלשהי מאביו, שעמד בהתנגדותו הפסיבית לעלייתו גם לאחר הוויתור הגלוי על ניסיון של שכנוע, השתרך ממשרד למשרד, מעיירתו לעיירת מולדתו של אביו, עד שהצליח להוציא את הדרכון. כל עוד עסוק היה בטיפול המייגע והממושך בניירותיו - לא זכר צבי שבן נוברדוק הוא. ואין תימה בדבר. נער רך בשנים, שבקושי קיבלו את חתימתו במשרדים הממשלתיים, הועמד, לפתע, לפני פקידי ממשלה גאים ולגלגנים, ובשפתו הפולנית הדלה והנלעגת היה צריך לנהל איתם משא־ומתן בסיבוכי רישום משפחתיים. אך גם לאחר שהיה הדרכון בידו והונח לו, ושוב פנוי היה לנפשו בכל שעות היממה, גם אז לא זכר צבי מיהו ומהו ולשם מה נוסע הוא לארץ־ישראל. "מסילת ישרים" ו"אורחות צדיקים", שלקחם עמו ממזריטש, מונחים היו על אצטבת הספרים בבית עלובים ומבוישים, ומראיהם כמראה ילדים קטנים שהובאו למקום זר להם ואינם יודעים מה לעשות עם עצמם.</p>
			<p class="text">במקום לימוד מוסר ביקר צבי מדי ערב בערב במועדון צעירי־אגודת־ישראל, שהעלייה לארץ־ישראל הפכה להיות הנושא העיקרי בו. רוב הזמן ישב בפינה ובלע כל מילה מענייני הארץ שמצא בעיתונים שבמועדון. ביום שקרא ש"תל אביב היא העיר היפה ביותר בארץ־ישראל, ובני ברק - המושבה היפה ביותר", מלמל בשמחה, "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע... ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, ובאותה בני ברק אתהלך גם אני, צבי בר־משה; מאותו אוויר שנשמו ממנו ר' עקיבא וחבריו, אנשום גם אני אל ריאותי. בבני ברק זו אחנך חבורה של צעירים מילידי הארץ הקדושה בדרכה של נוברדוק: למוסר ולתפילה בהתפעלות, לתיקון המידות, להפקרת ענייני עולם הזה, לשבירת הרצון, לשלמות... במה זכיתי לכך? במה?" -</p>
			<p class="text">"צבי, צבי" - שמע שוב קול קורא לו מתוכו - "ה'מסילת ישרים' כבר מונח שלושה שבועות מבויש על האצטבה ולא פתחתו אפילו פעם אחת; אין לך פנאי, עסוק אתה! מרוב אהבה לארץ־ישראל אתה שקוע בקריאת עיתונים... איך נפלת משמים?... איך נפלת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא זו תוך זמן קצר כל כך?!... במה תבוא אל הקודש? מניין תיקח כוח להטיף לצעירי הארץ לשבירת הרצון וכו' לאחר שקיעה כזו?"</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">כשחזר צבי למזריטש בערבו של אִסרו חג פסח, הקיפוהו חבריו העולים וחקרוהו באשר להצלחת נסיעתו. כן, ההצלחה היתה כמעט מלאה. הניירות מוכנים למשלוח לוורשה, ל"קונסול" - זה כינויו של צבי כגן, מן הוותיקים, המטפל מטעם ההנהלה הראשית בענייני העליות מ"בית יוסף" ליד משרדי העלייה של ה"סוכנות היהודית" בוורשה. ורוב הוצאות הדרך בכיסו. מפי חבריו נודע לו, שהנסיעה לוורשה נדחתה בחודש ימים ויפליגו באונייה אחרת מזו שאמורים היו להפליג בה. מן ההנהלה הודיעו להם, שבחודש זה עליהם להכשיר עצמם לתפקידם כ"חלוצים" הראשונים של נוברדוק במושבות ארץ־ישראל. כך בפירוש אמרו: כ"חלוצים" - וחיוך של הנאה עלה על שפתותיהם.</p>
			<p class="text">צבי הלך לביתו של ר' אהרן, שבידו הפקיד ר' ירוחם, מייסד הסניף בבני ברק, את הטיפול בעולים ממזריטש. ר' אהרן, שהיה בין המצדדים בעלייתו של צבי לארץ, קיבלהו בסבר פנים שמחות. צבי מסר לו את צרור כספו, הוצאות הדרך, וביקש ממנו לשומרו עד למועד הנסיעה. ר' אהרן לקח מידו את צרור השטרות, ספר אותם בזהירות, קיפלם שוב והכניסם לתיק שחור שהיה מונח באצטבה העליונה של ארון הבגדים. "בעצם כבר שילמנו בעד כרטיס האונייה שלכם," אמר ר' אהרן לצבי. "את כספכם נצטרך לשלוח ל'קונסול' שלנו, ששאל אותי כמה פעמים עליכם ואם הוצאות הדרך בידיכם. בינתיים הוטל עלינו לשבת עוד כחודש ימים בגלות. ראו, צבי, אל תתאמצו יתר על המידה בשבועות אלה. הנסיעה באונייה אינה קלה, ועלינו עוד לנסוע שני ימים ושני לילות ברכבת עד לטרייסט, שמשם מפליגות האוניות."</p>
			<p class="text">צבי לא היה זקוק לאזהרתו של ר' אהרן. ההתפרקות מעולה של עבודת המוסר בשבועות שבהם שהה בבית אבא, פעלה את פעולתה בכיוון זה. הוא לא היה מסוגל כלל להכניס את עצמו מחדש בעול עבודת המוסר בשבועות אלו שניטל עליו לחכות במזריטש. הימים נמשכו בעצלתיים ובשעמום, שכמוהו לא ידע מעודו. עם כל ערב הרגיש רווחה כלשהי בלבו על יום נוסף שחלף, ובכל בוקר התפלל שהיום החדש ימהר לחלוף. קשה היה לו להסתגל שוב לסדר היום של הישיבה. באותו קיץ למדו מסכתא "גיטין". צבי עִייֵן רק באגדות על חורבן ירושלים ובאגדות אחרות. "הרי שם בוודאי לומדים מסכתא אחרת, ולמה להתחיל בזו כאן..." ולימוד המוסר - כיוון שלא יכול לשתף בו את לבו ומוחו - החליט למעט בו, ובשעות החובה השתעשע במשלים של "בן המלך והנזיר" וכדומה. בלבו לא היה מקום פנוי אפילו כקופא דמחטא לעיין בו משהו אחר, שאיננו נוגע לארץ־ישראל. לא עברו ימים מרובים, והישיבה בבית המדרש כל היום קשתה עליו, והוא התחיל להתחמק מתוכו. בראשונה לא חיפש שותפים להפרת "סדריה" של הישיבה; לבדו יצא, בצנעה, והלך אל הנהר, העובר לא רחוק מבית התבשיל, להזות במקום השקט הזה על ארץ־ישראל בשכיבת פרקדן על שפתו.</p>
			<p class="text">לימים הצטרפו אליו שניים מחבריו העולים עמו לארץ, ויחד בילו את זמנם בשיחות על הארץ ובקריאה גנובה בעיתון, שקנו בחשאי ובמשותף כדי לחפש בו את הידיעות על הנעשה בארץ־ישראל.</p>
			<p class="text">ואז באה המכה שהונחתה עליו בחטף. יום אחד, כאשר על הגמרא הפתוחה היה מונח "ספר חסידים" לר' יהודה החסיד והוא חיפש בו את המקומות שבהם מדובר על הארץ הקדושה, נגע המשגיח בכתפו, כמנהגו בשעה שרצה לדבר עם מישהו מן הבחורים, והלך. צבי קם והלך אחריו לפינתו הקבועה שלפני הבימה, שמשם אפשר היה לשום עין על כל הנעשה בישיבה כולה, ומשם יכול היה לחלוש על הכניסה והיציאה. צבי התכונן לשמוע מפיו של המשגיח תוכחה קשה על התנהגותו. הוא הִצדיק מראש כל מה שהמשגיח יאמר לו, ויחד עם זה החליט שלא לענות ולא לנסות לתרץ את עצמו. ואם המשגיח ילחץ עליו ביותר, רק זאת יגיד לו, "שם, בארץ, הכול יחזור לקדמותו - וביתר שאת."</p>
			<p class="text">המשגיח, כדרכו, פתח ספר סגור, ולפי השורה הראשונה שהזדמנה לו במקום הפתוח, כלכל את מעשיו. נוהג זה, שמקורו אצל הגר"א מווילנה, "גורל הגר"א", היה מרחיקו מפנייה אישית, מֵאֲבַק של טינה כלפי זה שאותו היה צריך להוכיח. בהטילו את ההחלטה על אופן תוכחתו שבו ינקוט על "הגורל", היה כאומר, "הספר ילמדנו דעת גם בעניין זה."</p>
			<p class="text">צבי לא יכול לראות את המשפט שכיוון את המשגיח בשיחתו הפעם, אך ברור היה לו מהרגע הראשון, שהרמיזה בו היתה בוטה וחד־משמעית, שכן בלא להכין את צבי למכה הקרובה הכנה כלשהי, וכמי שאורב לטרפו מאחורי השיח, הודיע לו שהנהלת הישיבה החליטה לבטל את נסיעתו לארץ־ישראל, וכבר נשלחה על כך טלגרמה לוורשה, שידעו להכניס מיד את השינויים ברשימת העולים. אחרי שניות ספורות של דממה הוסיף, "כספכם הועבר לר' שמואל, סגן המנהל. תוכלו לקחתו על מנת להחזירו הביתה בכל עת שתרצו..."</p>
			<p class="text">אחרי תפילת מעריב הלך צבי אצל ר' אהרן, שאצלו הפקיד את כספו. עגום וחפוי ראש נכנס אליו. מצאוֹ מנגב את ידיו ומברך "על נטילת ידיים". חיכה באלם עד שישב, יטבול כזית לחם במלח ויאכל. ברם, גם אחר כך לא פתח פיו. גם ר' אהרן שתק. חיפש כנראה מילים לנחמו, אך לבסוף החליט כי מוטב לומר לו את כל האמת מיד. ר' אהרן שמע, כמסתבר, באותה ישיבת הנהלה גורלית מה ששמע, וידע ששום תחנון לא יועיל. ושביב תקווה אחרון כבה בלבו של צבי, כשר' אהרן התחיל את השיחה עמו במשפט, "את הנעשה אין להשיב." סיפר לו שניסה להגן עליו ולמצוא לו כף זכות, אך כולם היו נגדו. "להנהלת הישיבה נודע שקניתם עיתונים, ודווקא עיתונים חופשיים, וקראתם בהם ליד הנהר בשעות ה"סדרים", ולא עוד, אלא שמשכתם אחריכם חברים מן העולים..." ר' אהרן, שיכול היה לראות בפניו של צבי משהו מן המתרחש בקרבו, לא התאפק וניסה להרגיעו, "ועכשיו, צבי, מוטב שלא תצטערו יותר מדי. 'שערי תשובה לא ננעלו'. ובסוד אגלה לכם, שלא הכול אבוד. הצלחתי להמתיק את הדין. במקום ביטול נסיעתכם בכלל לארץ־ישראל הוחלט רק על דחייה לשנה הבאה עד למועד יציאתה של הקבוצה השנייה לארץ־ישראל. אם תיטיבו דרככם - וההנהלה תשתכנע בכך - עלֹה תעלו. היום העברתי את צרור כספכם לר' שמואל; אני מייעץ לכם לא להוציאוֹ ממנו. וראו הזהרתיכם: אל תגלו את הסוד שגיליתי לכם זה עתה. אני מאמין שירידה זמנית היא לכם, מטרדות ההכנות לנסיעה ומהיותכם חמישה שבועות רחוק ממזריטש, לכן איני חושש לגלות לכם מה שגיליתי. גם הצער הנורא הנשקף מפניכם עזר לי לגלות לכם סוד זה."</p>
			<p class="text">צבי לא התאושש בקלות מן המהלומה שירדה עליו לפתע פתאום. ויותר משרגז על הנהלת הישיבה, שמנעה ממנו הגשמת חלום חייו, הכמוס בלבו מילדותו, רגז על עצמו, שלא העלה על דעתו קודם לכן, עד היכן עלולה התנהגותו יוצאת הדופן בישיבה להביאו. כיצד לא חשב אף לא פעם אחת, שהנהלת הישיבה לא תוכל לסבול התפרקות מעול בצורה כה גלויה אצל תלמיד ישיבה, וכל שכן מתלמיד כמוהו, שהיה לשם דבר בחורף האחרון? במו ידיו הביא עליו את האסון הזה.</p>
			<p class="text">ביותר הציקה לו בימים הקשים שלאחר ההחלטה הגורלית, עת התהלך המום ונבוך עד לאין שיעור, נטול מנוחה ביום ובלילה, ההכרה הברורה, שלמרות הכול, טעות היתה כאן, טעות!</p>
			<p class="text">"עדים שמים וארץ, שלא התכוונתי לסטות מדרכה של נוברדוק כהוא זה. גם היום ברור לי כשמש בצהריים, שאין דרך טובה יותר בעבודת ד' מדרכה של נוברדוק. במלוא הכרתי זאת קיוויתי להגיע בעוד שבועות אחדים לארץ־ישראל ולהגביר שם חיילים. כמִי שהוטל עליו לחנך את צעירי הישיבה, הייתי מוכן לקבל עלי עול הפצת תורת המוסר בנפש חפצה ובאהבה יתרה; כאחד נחשון־בן־עמינדב עמדתי לקפוץ ולשקוע עד צוואר בעבודת 'מזכה את הרבים'. אמנם, חלה הפסקה אצלי במתח הביקוש; קטנות מוחין וחולשה רוחנית השתלטו עלי בהיותי בבית, ולא התגברתי עליהן גם אחרי שובי הנה לשבועות ספורים - אך היתה זו הפסקה זמנית, תחנת ביניים בנסיעתי הבטוחה על פסי נוברדוק. וכי לא קרה עוד שבעל־מוסר - אפילו בבית מדרשו של סבא מנוברדוק - יתעייף ויפול ברוחו? כמה פעמים דשו בשיחות המוסריות - ב'ועדים', ב'בירז'ה' ובאספות הכלליות בערבי ראשי־חודשים - בפסוק 'שׁבע יפול צדיק וקם'? ברעיון של ירידה לצורך עלייה? למה קיבלו החלטה גורלית כזו לגבַּי מבלי להזהיר אותי קודם לכן, בניגוד לדברי חז"ל: 'אין עונשין אלא אם כן מזהירין תחילה'? פלסתר עשו ממאמר חז"ל; פלסתר עשו לתורתם הם! האם כה גדול חטאי - בהתחשב במצב הביניים שאני נמצא בו - שוויתרו על תוכחה בדרכי־נועם? היודעים הם, מרפאי הנפש ומחטטיה, הטוחנים דק־דק כל פעולה שעשינו, המבררים את מידותינו לעומק מחשש נגיעה או פגיעה, מה עוללו לי בהחלטתם? אחרי העולים האחרים שחמקו הביתה לאחר שנודע להם כי הספינה תפליג רק בעוד חודש, לא שלחו מרגלים להתחקות על דרכי חייהם בבית; את שני חברי שיחד עמי חטאו ביציאה מן ה'סדר' ובקריאת עיתונים, לא פסלו לעלייה, רק בי נקמו, אותי עשו שעיר לעזאזל, אף על פי שחזרתי לישיבה ונשארתי בה עד ליום הנסיעה לוורשה! מדוע? מדוע?!"</p>
			<p class="text">במיוחד חתך הכאב את לבו כבאיזמל, בעת שראה את חבריו השניים מתחמקים ממנו ונמנעים מלהיפגש עמו. אף מילת עידוד או נחמה לא מצאו בשבילו; דאגו לעורם! והם הרי יודעים את האמת, יודעים שטעות מצערת נפלה כאן, טעות טרגית, שכן בשיחותיו איתם על שפת הנהר, אחרי שהעיתון נישא כבר הרחק מזה על פני הגלים השקטים, גילה להם לא פעם את שמחת לבו על שזכה להיות בין העולים לארץ ולהיות בין מניחי היסוד לישיבות נוברדוק יחד איתם, ותוך כדי כך האיץ בהם, בשני חבריו, שעד עתה לא הראו כוחם בעבודת המוסר, שינסו ללמוד ביתר רצינות את שיטת המוסר של נוברדוק ויטעמו גם הם באמת את טעם היותם ראשונים למביאי בשורת המוסר־בהתפעלות הנוברדוקאית לארץ הקודש... ויש שנדמה לו, שמצֵרים הם, חבריו, על שככה עלה לו, ואינם יכולים לפוגשו מרוב צער ורחמים עליו, אך לצבי היה קשה לסלוח להם על יחסם זה. גם גורלם של משה ואהרן, שהקדוש ברוך הוא מיצה אצלם את הדין עד תומו ודקדק עִמם כחוט השׂערה, לא ניחם אותו. "וכי מי אני ומה אני שאעמיד עצמי בשורה אחת איתם?"</p>
			<p class="text">עברו יומיים וצבי עדיין מסתובב המום בלי יכולת לשבת בבית המדרש אפילו "סדר" שלם אחד. וּודאי שהלימוד שלו אינו לימוד, והמוסר - מאן דכר שמיה! המשגיח, שעקב בעיניו החדות, האלכסוניות, אחרי כל תנועותיו של צבי, הִרפה ממנו ולא דרש הסברים להתנהגותו; לא רצה לנגוע בו בעוד פצעו טרי, בבחינת "אין מנחמים את האבל בשעה שעדיין מתו מוטל לפניו". יעברו עוד כמה ימים - חשב - ויתאושש, או... ואז יביא שוב את עניינו לפני ההנהלה. אצל חבריו, בני חבורתו, התעוררה דאגה לשלומו. קשה היה להם לגשת אליו ולנחמו, אך לא פחות קשה היה להם לראותו כך אובד בשרעפיו עגום ומלא יגון עד לאין שיעור. מחשבותיו של צבי באותם ימים היו כים נִרגש; היו רגעים שזעמו וחרונו הציקוהו וטרפו את לבו כל כך, עד שקרוב היה לנסוע לוורשה ולבקש מתנועת חלוצים דתית שימצאו מקום בשבילו לאלתר באיזו קבוצת הכשרה... שום דבר לא היה יכול לשכך את חמתו לזמן מה ולהרגיע את עצביו לשעה קלה כמו רעיון ההצטרפות לקבוצת הכשרה, שעוד לפני שהתגבש והחליט עליו באמת, טעם בו כבר משהו ממתיקות הנקמה באלה שהחליטו החלטה כה גורלית בשבילו מבלי לבוא עמו בדברים קודם. יראו עד היכן הגיעו הדברים באשמתם, כן, באשמתם! עשרות פעמים הדהדה בראשו המילה באש־מ־תם; כמין עוגן הצלה היתה היא בשבילו.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">בוקר אחד, כשהתפלל ביחידות, ומתוך "מצוות אנשים מלומדה", בבית המדרש הקטן של הסנדלרים, שבו בילה ביגונו את רוב שעות היום, נתקע מבטו בתפילת "אב הרחמים" שהיתה תלויה על הקיר בין יתר פרקי תפילה, כמו "מודים דרבנן", "בריך שמיה דמרא עלמא", כדי להקל על הסנדלרים את אמירתם בלי שיצטרכו לחפש ב"סידור". מתחת לתפילה זו, למטה מן הקו, קרא מרחוק את המילים "בירושלים עיה"ק תובב"א". "כמה פעמים הייתי בבית מדרש קטן ונעים זה ולא שמתי לב, שלוח תפילה זה מירושלים הגיע הנה והדפסתו בהררי קודש" - עלה הרהור בלבו - "הלוא דבר הוא, שרק היום נפקחו עיני, לפתע, לראות עובדה זו. אקרב נא ואראה, מה עוד כתוב שם באותיות הקטנות." צבי ניגש וקרא, "נדפס בירושלים עיה"ק תובב"א בדפוס 'ציון' ע"י ר' א"מ וינגרטן, מנהל בית היתומים בעיר העתיקה." הוא לא נשק את הלוח, כפי שהיה נוהג בזמן האחרון לנשק כל מכתב או פתק שהגיע לישיבה משם, מר' ירוחם וראשוני העולים עמו, ועבר מיד ליד בישיבה. גם ההרהור האוטומטי, שהיה מהרהר בעת הנשיקה - "פיסת נייר זו זכתה" וכו' - לא פקדוֹ עתה. כהרף עין, בלי שהיתה לו אפשרות לענות לעצמו איך ומניין, כבר צץ במוחו רעיון חדש, שלא הרפה ממנו כדיבוק. בלי לחשוב על כך קודם, בלי לתהות על הגיונו של דבר, נאלץ, כאילו כפאו שד, סגר את הסידור, חלץ מהר את התפילין ויצא החוצה. כעבור דקות אחדות שב לבית המדרש ודפי נייר מכתבים ומעטפה בידו, וישב לכתוב מכתב לר' א"מ וינגרטן לפי הכתובת באנגלית שמתחת לקו.</p>
			<p class="text">שעה ארוכה ישב וכתב מבלי לשים לב לרעב, שהציק לו, ול"סדר הראשון", שעדיין לא הגיע אליו. בשׁוּרות צפופות ובאותיות ברורות, כיד הכתיבה הטובה עליו, סיפר למר וינגרטן הרחוק את כל הקורות אותו מילדותו. הדגיש במיוחד את דבר היותו יתום מאם ואת ערגתו הרבה לארץ הקודש, מאז התחיל להגות בספרי הנביאים, והוא כבן עשר. גם על כישלונו־אסונו, שבא עליו בחטף, בעת שהיה כה קרוב למימוש כיסופיו, סיפר באריכות ולא העלים ממנו דבר. במשפטים ארוכים ובכל כוח נפשו, כשהזיעה ניגרת מעל מצחו, ניסה להסביר לו את דרכה של נוברדוק, ואת "חטאו", שבגללו נגזרה עליו גזֵרה שאינו יכול לעמוד בה. בעמוד השישי הגיע לתכלית כתיבתו אליו: "שמעתי שלבית היתומים בארץ הקודש יש היכולת להעלות יתומים מחוץ לארץ ב'דרישות'; מפיל אני בזה את תחינתי לפניכם, שתטו חסדכם על יתום סובל ומעוּנה ותשלחו לי 'דרישה' כזאת. צרור הכסף להוצאות הדרך שמור עמי וגם הניירות מוכנים. בבואי אי"ה לארץ הקדושה, אני מבטיחכם נאמנה, שיתברר ויתלבן לכם מה גדול החסד הזה שעשיתם עמי, ועד סוף ימי אודה לד' ולשלוחו, שזכות כה גדולה התגלגלה על ידיו, וכבר אמרו חז"ל, 'מגלגלין זכות על ידי זכאי'..."</p>
			<p class="text">אחרי ששלשל את המכתב לתיבת הדואר בבניין הדואר המרכזי החדש בקצה העיר, שלשם הלך לקנות בול למכתב לפלשתינה, חש בעליל שהמועקה הולכת ומתנדפת במהירות מלבו, כמו האוויר מבקבוק גומי נפוח, שהפקק הוסר ממנו. בצעדים מהירים חזר מבית הדואר והלך לבית התבשיל, שלא יאחר גם את ארוחת הצהריים.</p>
			<p class="text">ב"סדר השני" של אותו יום נראה צבי לראשונה בלי אותו עב־הענן שלא סר מעל פניו כל אותם הימים, מאז נודע לו על ביטול נסיעתו לארץ־ישראל. במהירות מפתיעה חזר אל עצמו וחזר אל חבריו, בני החבורה השמינית המצוינת, שנדו לו כל אותו הזמן וריחמו עליו, ועכשיו קיבלוהו בפשטות, בכנות ובחיבה גלויה. שוב קראו לפניו מ"הערותיהם", והצטרפו עמו לוותיק זה או אחר לשעת ה"בירז'ה", כאילו לא ידעו מה עבר עליו בשבועות האחרונים. הם גם לא ניסו לגררו לשיחה על עניין כאוב זה. חשבו שאין להם רשות להתערב בניסיון הגדול, שרק הוא הועמד בפניו, ומי יודע איך הם היו נוהגים במקומו. ואולי סברו שאסור לעזור לו בזה, ושעליו לעמוד בניסיון בכוחותיו שלו, כדי שיהא ניצחונו שלם.</p>
			<p class="text">לא עברו ימים מועטים מאז שצערו של צבי התפוגג, ובמרכז חייו עמדה שוב השאלה, שאלת־השאלות של כל בעל־מוסר, בחור וטוב, "מה חובתו בעולמו?" ולא עוד, אלא שהתחיל לתהות, ברוגע וביתר רצינות, על קנקנו־שלו, ולתמוה יותר ויותר איך זה קרה שהוא, צבי לושיצר, המקובל בישיבה כ"בעל־מוסר־בר־דעת", הגיע לידי כך שקניין אחד מקנייני עולם־הזה, ויהא זה קניין קדוש כקניין העלייה לארץ־ישראל, כמעט והעביר אותו על דעתו וטרדו מחיי נצח. "הבאמת הגעתי להרהורי נסיעה לקבוצת הכשרה כדי לעלות עִמה לארץ־ישראל? האומנם עלתה על לבי שלי מחשבת פיגול כזו? האם ארץ־ישראל לא בכלל עולם־הזה היא? האם ירושלים של מטה לא פרוזדור גם היא לירושלים של מעלה?"</p>
			<p class="text">מחשבה זו, על נסיעה להכשרה חלוצית, שעלתה על דעתו של צבי בעת היותו בשיא עצבונו ודיכאונו, הפכה לו עתה לברכה. היא ליוותה אותו כל הדרך בחזרה אל עצמו, אל מה שהיה בטרם נרשם לעלייה ארצה. היא פקחה את עיניו לראות, מה צר השביל שמֵהלך עליו ה"מבקש" ומה עמוקה התהום הפעורה לפניו: בגלל נסיעה לארץ־ישראל, בגלל מילוי תשוקת לב אחת, זו מילדותו, מוכן היה - אפילו היה זה שעה של נפילת־מוחין ורפיון־רוח - לנטוש את נוברדוק, את כור המִצרף לנשמות, המטהר אותן מכל סיגי העולם, וליהפך ל"חלוץ" שטעם מוסר־בהתפעלות לא ידע מימיו, שמעולם לא שקל במאזני־שכלו את הבלי העולם הזה כנגד חיי הנצח! - - ועתה, האם אינו חייב לגשת למנהל הישיבה ולראש־הוועד ולומר להם בפשטות, "צדקתם ממני! את נפשי הצלתם"...? "אם מסוגל הייתי להגיע אפילו במחשבה למה שהגעתי, בגלל הניסיון שנעמדתי לפניו, מי לידי יתקע שאוכל להתגבר על הניסיונות העלולים לפקוד אותי בארץ־ישראל, הרחק־הרחק ממקור החִיות שלי... 'אם במקום חיותנו כך'..."</p>
			<p class="text">ב"תקופת מתן תורה" שוב לא היה ניכר בצבי שעבר עליו מה שעבר. שוב היה קולו הולך מסוף בית המדרש ועד סופו בשעות לימוד המוסר, ובני חבורתו היו צריכים שוב להילחם בסתר ברגשי הקנאה שעורר בהם מבקש "בר־דעת" זה בעבודתו, שהיא מושלמת כל כך, ובהערותיו השנונות והקולעות. לפעמים כשהתקבלו המכתבים מראשוני העולים, ומיד ליד עברו מיני כרטיסים, שרק מנחם ספיר צירף למכתביו, ועליהם מילים בלשון הקודש, כמו "הצבי", "איחוד רגב", "שמור לביקורת" - או אז נלחץ בו לבו במסתרים, ואכזבתו המרה הוציאה אותו משלוותו, שהגיע אליה בדי צער, לשעה קלה, ונאלץ היה להמתיק אכזבה זו בשעה של לימוד מוסר־בהתפעלות בבית המוסר; אך שוב לא היה בכך משום הפרעה רצינית לצבי, שהפך את תקופת ירידתו בפסח לעלייה בתקופת מתן־תורה, בחינת "ירידה לצורך עלייה"; וכששמחת החג היתה בעיצומה, כשר' זלמן התיישב על אחד הספסלים וניצח על מקהלת השׁרים בדבקות עילאית שירי ישיבה ושירי נוברדוק, ובראשם את ההמנון "די שבועה": "מיר הויבען די הענד צום הומעל און שווערן, ביי די הייליגע תורה, אונדער געבאט, דיר גאט צו דיגען און טריי צו זיין..." (את ידינו לשמים נרימה ובתורתנו הקדושה, חוקתנו, נישבע, אותך א־לוהים לעבוד ולהיות מסורים לך), ומעגל בתוך מעגל רקדו ושרו אחר כך עד אור הבוקר, עד שהגיעה שעת תפילת "ותיקין" - נשמע היטב קולו העליז של צבי, "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד...", "ימין, ימין, ימין ד' עושה חיל, עושה חיל..." וכשעייפו מאוד, חזרו לשבת במעגל, להתרגע לפני התפילה, ושרו בדבקות, בעיניים עצומות ובנענועים קצובים, את "שיר השירים" של בני הישיבות, גם אז נשמע ברמה קולו הצלול של צבי: "מה ית־רון לא־דם בכל עמ־לו, שיע־מול ת־חת ה־ש־מש, ש־יע־מול ת־חת ה־ש־מש? - ת־חת ש־מש אֵין ית־רון; א־בל ל־מע־לה, למע־לה, למע־לה מן ה־ש־מש י־ש ית־רון, יש ית־רון"! - -</p>
			<h2 class="sub"><span class="bold _idGenCharOverride-1">ה</span></h2>
			<p class="fspace">דמדומי הבוקר כבר חדרו למטבח הגדול של משפחת לרנר, שם היתה אכסנייתו של צבי זה למעלה ממחצית השנה, מאז שוחח עמו ר' זלמן על מראה פניו הרע ועל הצורך לשמור על הבריאות, ועדיין לא פקדה תנומה את עפעפיו.</p>
			<p class="text">ליל נדודים זה במיטתו הנוחה קשה היה על צבי יותר מלילות הנדודים שעברו עליו באותם השבועות הקשים, אשתקד, לאחר שהודיעו לו על ביטול נסיעתו לארץ־ישראל. כל הלילה סערו בו שרעפיו, ובמוחו עברו כל המאורעות החשובים בחייו, מלבד מה שהפך שוב ושוב בפרשת נסיעתו לארץ־ישראל, ובפגישתו עם אברמזון. "אברמזון התמים! הוא אינו יודע - ומניין ידע זאת - באיזו מידה קשורה נפשי בארץ־ישראל מילדותי! חושש הוא שמא אכנע לפיתויֵי חברי הלוחצים עלי - בוודאי בהסכמת ראש הוועד ר' זלמן - ואוותר על הנסיעה, והפעם מרצוני הטוב, אף על פי שההנהלה חזרה והתירה לי לנסוע השנה. התקרבותו אלי אמש מכוונת היתה לעודד אותי לבל אתפתה לפיתויָם וללחצם. אך פליאה דעת ממני, איך לא יחשוש שהרעה עלולה להיפתח שוב דווקא מאותו המקום שנפתחה אשתקד? האם לא שמע שר' דוד התנגד גם הפעם לנסיעתי? האם לא היה עֵד לימי המבוכה שלי אשתקד?</p>
			<p class="text">"ואיך לא יחשוש שאולי ר' דוד צודק וירידה רוחנית, אולי יותר עמוקה, עלולה לפוקדני שם, בארץ־ישראל? מדוע דיבר עִמי רק על מעלת לימוד התורה בארץ־ישראל ועל ערכה של הישיבה בה, ולא ניסה להאציל עלי מעט משלו ברוחניות לקראת נסיעתי הביתה, לבית אבא, זה בית האבות שהוא אבי־אבות הנזיקין לבן־נוברדוק? עד כדי כך ייתן בי אמון? המותר לי לשאוב ביטחון בכוחותי מדעתו הטובה עלי, גם אם אהיה רחוק ממקור היניקה שלי, מהחיק החם והשופע סם־חיים של בית המוסר המזריטשאי?</p>
			<p class="text">"'כל המקודש מחברו - חרב יותר מחברו,' כתב הרמב"ן לבנו בספרד מארץ־ישראל. והרב אליהו דסלר אמר, שקדושת הארץ עלולה לעתים לגרום דווקא לירידה רוחנית. האין לחשוש שדווקא שם, בארץ־הקודש, אורב לי השטן, שטן חזק פי כמה מזה שבגלות? ואם יצודני שם ברשתו - אל מי, אל אן אפנה לעזרה?</p>
			<p class="text">"לא, לא למען ר' דוד אלא למעני, למען הצלת נפשי, החלטתי אמש להתחיל בפעולות ב'אמיצות', פעולות שיסייעו לי ליהפך לשווה־נפש למה שיאמרו הבריות, בעת שאהיה בבית, ברכבת, באונייה, ואחר כך בארץ־ישראל, ושלא לסטות כהוא זה מדרכה של נוברדוק בשום מקום ובכל מצב שאמצא בו. מחר אסע הביתה. רק יום אחד אני עוד כאן. פעולה באמיצות ראשונה, חזקה, עלי לעשות עוד כאן, במזריטש, בטרם אסע. אבל עדיין איני יודע מהי הפעולה שאעשה, מהי הפעולה ש... ש..."</p>
			<p class="text">צבי התעורר - בשעה שמונה, כשהעוזרת כבר הספיקה לשטוף את הכלים מארוחת הבוקר שהגישה למשפחה. אף על פי ששכיבתו בקיטון שעל יד המטבח הפריעה קצת לעבודתה, לא העזה לעורר אותו קודם לכן בהקשת כלים ובהזזת רהיט במתכוון. להפך: השתדלה לעשות מלאכתה בשקט ובפחות רעש מן הרגיל. אך היה זה מקרה תמוה בעיניה, כמוהו לא קרה לה עד עכשיו. "מדוע אינו ממהר לתפילה? והרי כל בוקר הוא קם ויוצא בטרם בואי, ובטוחה אני שבכוונה משכים הוא שלא יימצא עם אישה בחדר אחד. ואילו היום נשאר שכוב במיטתו. ואולי חולה הוא, עלה חומו? בוודאי יוטל עלי לטפל בו ולסעדו בחוליו, עד שיבואו מן הישיבה להעבירו למקום אחר..."</p>
			<p class="text">כדי לצאת מן המבוכה הרבה שתקפתו בגלל איחורו לקום וכדי להתנצל על ההפרעה, החליט להיכנס לסלון של המשפחה, שעדיין נשמעו ממנו קולותיהם של מר לרנר ואשתו, שהתכוננו ללכת לעיסוקיהם, ולספר להם על נסיעתו הביתה להכין את ניירותיו לקראת עלייתו הקרובה לארץ־ישראל. היה בדעתו לספר להם על כך למחרת בבוקר, בעת פרדתו מהם, אך כיוון שקרה לו כך, החליט להקדים את סיפורו ביום אחד, ואגב כך יוסבר ממילא איחורו הבוקר.</p>
			<p class="text">צבי ניגש לפתח הסלון, אמר "בוקר טוב", ומיד התחיל לספר להם בקצרה על עלייתו הקרובה לארץ. על אף גמגומו ודיבורו בקול נמוך, בכיוון לרצפה, תפס בעל הבית, מר לרנר, מעסקני הציונים בעיר, שדיירו, בן הישיבה, עומד במפתיע לעלות בקרוב לארץ־ישראל. מאז עליית הקבוצה הראשונה מבני הישיבה, אשתקד, דוּבר עליה הרבה בעיר, ובחוגי הציונים למיניהם התחבבו עתה קצת יותר בחורי הישיבה שלהם. בהרגשת ניצחון הזכירו וחזרו והזכירו בכל הזדמנות את עליית הקבוצה הראשונה. "ראו נא ראו" - היו פונים לחברי שתי המפלגות החזקות בעיר - ה"בונד" וה"פולקיסטים" - "גם הם... גם המוסר'ניקים הקיצוניים, ששום דבר מעבר לבית המדרש ולבית המוסר אינו מעניין אותם, התחילו לעבור לארץ־ישראל. אין מפלט מכך. סופכם, שגם אתם, הקיצוניים מצד שני, תבואו ותעמדו בתור במשרדי ה'סוכנות' ותבקשו להפריש גם לכם חלק ממכסת הסרטיפיקטים השנתית..."</p>
			<p class="text">לרנר קפץ ממקומו מרוב התרגשות. "מה," שאל בקול רם, כשפיו ועיניו ושפתיו קרועים היו לרווחה - "אתה עולה לארץ־ישראל בקרוב? ולמה לא סיפרת לי מאומה על כך עד עכשיו? הן, בוודאי לא הוחלט על כך אמש בחצות! היית פשוט גורם לי קצת נחת. 'אל תמנע טוב מבעליו,' כתוב. כמה מכם עולים השנה? משמע שהעניין רציני הוא. בקרוב תהיה לכם אחיזה רצינית בארץ־ישראל. כך צריך להיות. אף על פי שרחוק אני היום מאורח חיים דתי מובהק וכמעט שכחתי את ה'גרסא דינקותא' שלי, סבורני שבשום אופן אין להשאיר את בניין הארץ בידי ה'חופשיים'. גם 'ישיבות' צריכות להיות ביישוב־החדש, ולא רק בארבע ערי־הקודש. אני, אף על פי ש'ציוני כללי' אני, הייתי רוצה לראות הרבה יהודים דתיים בין בוני־הארץ; הייתי רוצה לראות ארץ־ישראל חדשה ומודרנית, אך מושתתת על יסודות המסורת העתיקה שלנו וברוח נביאינו הגולים. הנה קראתי לא מזמן על נחום סוקולוב, ממנהיגי ההסתדרות הציונית, שאמר לא מכבר בתל אביב, שאילו היה צעיר, בן עשרים, היה מצטרף לתנועת 'תורה ועבודה'... אפילו הוא!"</p>
			<p class="text">עדיין נרגש כולו, התחיל לרנר לטייל בסלון כשידיו משולבות מאחוריו. לרגע נעמד ופנה לצבי, שעמד ליד הדלת ולא ידע איך לצאת מן הבית בעצם התרגשותו של ציוני זה, שהוא, צבי, היה הגורם לה, "איך אמרו חז"ל? 'עתידים בתי כנסיות ובתי־מדרשות שבבבל שייקבעו בארץ־ישראל'. יש סבורים בתי כנסיות ובתי־מדרשות ממש, בנס, פשוטו כמשמעו, אך דעתי היא, שהכוונה היא ללומדים בהם."</p>
			<p class="text">אשתו של מר לרנר, שרצתה להפסיק את שטף־שיח זה של בעלה, פנתה לצבי והזמינה אותו לשתות כוס קפה. "תודה, תודה, איני נוהג לשתות לפני התפילה," דחה צבי באדיבות את ההזמנה. כששידלו את צבי לעזוב את האכסניה בעליית בית פיירמן ולעבור לאכסניה זו, אצל לרנר, אמרו לו במפורש שאצל לרנר ימצא פינה נוחה, מיטה נקייה לשינה בשקט ויחס טוב. שכן איש הגון הוא ואוהב בריות, ובבחרותו טעם בעצמו טעם גלות למקום תורה, אך כדאי להימנע משיחות יתרות עמו, וכן אין לטעום מאומה בביתו, כי אין כל ביטחון שמקפיד הוא כראוי בכלי בשר וחלב.</p>
			<p class="text">לרנר הרגיש בעמידתו הכפויה של צבי והחליט לסיים את השיחה הרגשנית. הוא קרב אליו שוב ואמר, והפעם בפחות התרגשות, "אם אחרי מה שקרה בחברון לפני שנים אחדות, החליטה גם ישיבת 'בית יוסף' להכות שם שורש, שמע מינה, שקרוב יום הגאולה. אני מאחל לכם הצלחה רבה (כאן הושיט לו את ידו). ולוואי ויכולתי גם אני להתיר עצמי מכבלי העסקים ולעשות כמוך." שמח צבי להיפטר מהרצאתו של לרנר, בירך אותו לשלום והלך.</p>
			<p class="text">באותו יום צבי לא בא ל"סדר ראשון". מבית התבשיל הלך ישר לבית המדרש של הסנדלרים ורשם בפנקסו את סדר היום לבית, שלפיו ינהג בקפדנות ובלי פשרות בכל ימי שהותו בבית אבא.</p>
			<p class="text">סדר היום וקבלות לימי שהותי בבית:</p>
			<p class="text">א. לקום בבוקר השכם וללמוד כחצי שעה גפ"ת לפני התפילה.</p>
			<p class="text">ב. לא להיעדר, ככל האפשר, ממנחה־מעריב בציבור בכל יום.</p>
			<p class="text">ג. לא להתערב בוויכוחים על בתים וירושות, ועל גשמיות בכלל.</p>
			<p class="text">ד. בעת לימוד גפ"ת בביהמ"ד בשעות הפנויות לא להיסחף לשיחות על ארץ־ישראל עם הנוכחים שם, גם לא עם הנכבדים.</p>
			<p class="text">ה. להמשיך ככל האפשר במנהגי לא להסתכל מעבר לד' אמות, ובשיחות עם קרובותַי לא להסתכל בפניהן.</p>
			<p class="text">ו. לא לסתור את דברי אבי בכל דבריו, גם בדברים שאינם לרוחי ולפי הבנתי.</p>
			<p class="text">ז. ללמוד מוסר כל יום בבית; לפעמים בשדות ובהתפעלות.</p>
			<p class="text">ח. לא לבקר במועדונים של צעירי־אגודת־ישראל ו"החלוץ המזרחי".</p>
			<p class="text">ט. לא לקרוא "צייטונגען" בשום פנים ואופן, ואפילו לא "דאס אידישע טאגבלאט" של "אגודת ישראל".</p>
			<p class="text">י. להיות תמיד "ערינסט" (רציני); עצבות מתוך שמחה.</p>
			<p class="text">יא. לא להביט בראי בשום פנים ואופן פרט בעת הנחת התפילין.</p>
			<p class="text">יב. לעסוק בפעולות באמיצות ולקיים סדר יום זה בלי פשרות.</p>
			<p class="text">יג. בע"ה, פה מזריטש, יום ג' לפרשת "ואתה תצווה" תרצ"ג.</p>
			<p class="fspace">צבי הכניס את פנקס ה"הערות", שבו רשם את "סדר יומו" לבית, לכיס הפנימי של מעילו, שבו שכן כבוד גם פנקסו השני לכתובת "פעולות", והתפנה לתכנון "הפעולה באמיצות" החזקה, שעליו לבצע בו.</p>
			<p class="text">"מה שקרה לי אשתקד לא יקרה לי שוב," הרהר בלבו הדואב והמיוסר. "את הקבלות שקיבלתי עלי הפעם מתוך דאגה עמוקה וחרדה, שמא אכשל, חלילה, שוב, יש בהן כדי למנוע ממני נפילה נוספת; במיוחד עלי לקיים כראוי את הקבלה בדבר פעולות באמיצות, שלא הייתי רגיל בהן עד עכשיו. את הפעולה הראשונה, פעולה חזקה, שתיחרת בלבי ותלווה אותי כבת קול מן השמים כל ימי היעדרי מן הישיבה כאן, עד בואי לבית המדרש בבני ברק, ש'קול המוסר כבר נשמע בו ברמה', כפי שכתב ר' ירוחם לר' דוד, עלי לבצע הלילה, בטרם נסיעתי הביתה למחרתו. צריכה זאת להיות פעולת פתיחה, שאחריה תבוא שרשרת של פעולות לכל אורך דרכי לארץ הקדושה."</p>
			<h2 class="sub"><span class="bold _idGenCharOverride-1">ו</span></h2>
			<p class="fspace">מבית המדרש לסנדלרים הלך צבי לבית התבשיל לאכול ארוחת צהריים, מרוצה בהחלט מהפעולה באמיצות שאותה בחר לעשות בלילה. הוא היה שקט מלבר ומלגו ואכל בשלווה את ארוחתו האחרונה במזריטש. יצחק לובלינר, בן חבורתו, בא וישב במקום הפנוי לידו, אך לא דיבר עמו מטוב עד רע. ה"חרם" עליו מצד ה"חבורה" על שלא קיבל עצת "ראש הוועד" ועצת חבריו לוותר על העלייה לארץ, היה בכל תוקפו גם ביום האחרון לשהותו בישיבה. צבי לעס לאט את מנת הלחם השחור ואת תפוחי האדמה המרוסקים, שתה, כרגיל, את ה"תה לבן" עם קוביית הסוכר, והרהר, "אצטרך, כנראה, לנסוע מבלי להיפרד מהם. אולי אחר פסח, כשאחזור הנה להיפרד מהמנהלים ומראשי הישיבה, יתפייסו גם הם וישלימו עם נסיעתי באין ברירה. הם יכתבו לי מחידושיהם ומן הנעשה בישיבה, ואני אתאר להם את התפתחות הנצר החדש, הרך, מגזע נוברדוק, שנקלט באדמת הארץ הקדושה. אוסיף להיות אחד מהם. אהיה איתם ברוחי ובנשמתי, אם לא בגופי; הם יעבירו אלי את רוחה של מזריטש, אני אעביר אליהם מאווירא דארעא דישראל. אין לי כל ספק שכוונתם טהורה ואת טובתי הם מבקשים. מן הארץ הקדושה אוכיח להם, שה'ברוגז' היה מיותר."</p>
			<p class="text">בשעה תשע וחצי בערב נשמעה דפיקה על תיבת הש"ץ. לידה כבר עמד אחד הוותיקים, כשמעיל ארוך תלוי לו על כתפיו, והוא מושך את הפסוק הראשון של תפילת מעריב במנגינה המסורתית המקובלת כאן: "והוא - ר־חוום י־כ־פ־ר עוון ולא יש־חית..."</p>
			<p class="text">מאות הבחורים סגרו את ספרי המוסר, שבהם למדו בקולות מקולות שונים חצי שעה לפני מעריב, ומיהרו לשני הכיורים שעל יד דלת הכניסה לרחוץ את קצות אצבעותיהם לפני התפילה, כשפיותיהם עדיין ממשיכים לייבב את ניגון המוסר העצוב. באותה שעה, כאשר דפיקות מתכתיות של ארבע פטמות הכיורים הישנים, דשדוש מאות הרגליים, הלוך ושוב, לרוחבו של בית המדרש, ועשרות הקולות העצובים, התערבבו יחד ויצרו מין רעש שוקק, שרק מי שהיה רגיל לו מסוגל היה לא להיתקף בסחרחורת קלה - נשמעה לפתע דפיקה נוספת ממרומי הבימה, ששיתקה את הרחש המזמזם, ודממת פתאום השתררה בישיבה. אלו שלא הספיקו לחזור למקומותיהם הקבועים לתפילת מעריב, נשארו תקועים במקום עומדם והטו אוזן. גם הש"ץ עיכב את ה"ברכו", והפנה עיניו אחורה לצד הבימה, שעליה עמד צבי לושיצר ומלמל משהו בלתי ברור.</p>
			<p class="text">בטרם עלותו על שלוש המדרגות במעלה הבימה שינן לעצמו צבי בפעם האחרונה את נוסח בקשתו לקהל חבריו: "אני, צבי בן חוה־סימה, מבקש מכם, שתזכירוני בתפילתכם הלילה בברכת 'חונן הדעת', ותתפללו עלי שד' ישלח לי סיעתא דשמיא בימים שאהיה בבית אבא ובדרך לארץ הקדושה..."</p>
			<p class="text">צבי ביישן היה מטבעו ורהוי מהופעה בציבור. אולי לא היה זה מטבעו, אלא שהתייתמותו מאמו בגיל רך ביותר היא שפיתחה בו את ביישנותו המופרזת והסלידה הנפשית מפעולות באמיצות לפני קהל רב. גם פעולות קטנות ולא פומביות ממש, כגון הבאת דלי לבית מרקחת שיצקו לתוכו שמן קיק בשתי פרוטות או קניית מסמרים אחדים בחנות לגלנטריה וכדומה, פעולות שחבריו דשו בהם בצהלה, לא היו לרוחו האיסטניסית. ביישנותו הרבה דחתה את החלק הזה שבעבודת המוסר של בני נוברדוק אף שידע את אִמרתו של סבא מנוברדוק, "מי שרוצה להגיע לאיזו מדרגה, עליו להצטייד בשלוש אצבעות משולשות: אחת - כלפי העולם, אחת - כלפי ביתו, אחת - כלפי עצמו, והאחרונה קשה מכולן."</p>
			<p class="text">תמיד ניסה להוכיח שאין ה"עובד" וה"מבקש" הרציניים זקוקים להן כל עיקר. אפשר פשוט להתעלם מן העולם הזה מבלי להכריז על כך במעשים משונים. אך הפעם - שאני; הפעם ברור היה לו שפעולה באמיצות, ופעולה פומבית, דווקא תהיה דבר בעִתו; היא תועיל לו הרבה בניסיונות העומדים לפניו בחודשיים הקרובים, עד שיגיע לארץ־ישראל. פעולה יוצאת מן הכלל כזו, שלא היה רגיל בה עד עתה, תצלצל באוזניו כל יום מן הימים שיהיה רחוק מבית המוסר, ותזכירהו שבן נוברדוק הוא, בעל־מוסר מישיבת מזריטש, מן המרכזיות בישיבות "בית יוסף" בעולם. וזה מלבד עצם התפילה, שמאתיים ויותר בחורים, בעלי־תורה ובעלי־מוסר, יראים ושלמים, יתפללו ויבקשו בעדו סיעתא דשמיא! בישיבה יימצאו אולי כאלו שיסבירו את פעולתו כנובעת ממקור לא טהור', יגידו: רוצה הוא להוכיח לר' דוד שהפעם אפשר לסמוך עליו, ובכך להבטיח את עצמו מהפרעות בלתי צפויות; אלא שאימתו מהתפרקות נוספת מעוּלה של עבודת המוסר ומסטייה מדרכה של נוברדוק היתה גדולה מדי, שיוכל להתחשב באיסטניסיות שלו ו"במה שיאמרו הבריות". בצעדים מהירים, נרגש ומפועם, צעד אל הבימה, ודפק עליה פעמיים בכף ידו הרזה והקטנה מכפו של עלם בן ח"י שנים.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">תלמידי הישיבה כבר ישבו בבית התבשיל, אכלו את מנת לחם ערבם ושתו תה חיוור מן הקערות בכפות שבהן אכלו בצהריים את תפוחי האדמה; רק בודדים עמדו עדיין בתפילה בהתפעלות ליד הקירות וקולם הילך אימים בבית המדרש הגדול, הריק והאפל למחצה. בין המאריכים בתפילה הלילה היה גם צבי, אף על פי שקולו לא נשמע כלל ותפילתו לא בהתפעלות היתה. לאריכות זו שלא כרגיל וכמצוי, גרם מאבקו ללא הצלחה שנאבק עם עצמו, באימוץ כל קרביו ובקימוט מצח ובהידוק עפעפיים, כדי להגיע לפחות לכוונות פשטיות בתפילתו, להבנת פירוש המילים, שכן בלי כוונה מינימלית כזאת התפילה אינה תפילה כהלכה... אך משהבין, לבסוף, שהדבר לא יעלה בידו, סיים את תפילתו במלמול סתם; התיישב חסר כוח ומדוכדך על הספסל שמאחורי הבימה, מקומו הקבוע לתפילה, וניסה להבהיר לעצמו, מה בעצם קרה עמו בשעת התפילה שכה חסר מנוחה וביטחון הוא, וראשו כאילו עומד להתפוצץ מרוב לחץ. מדוע רגליו רוטטות וקירות הבית נעים לאט מנגד עיניו...</p>
			<p class="text">ברם, גם ניסיונו זה היה לשווא, כמו שהיה לשווא ניסיונו הקודם להגיע לכוונה פשוטה בתפילה. פיזור נפשו היה כה גדול, ודעתו כה מטושטשת עליו, שאימה גדולה התחילה להקיף את לבו כעכנאי: "שמא חיבלתי חלילה במו ידי בשיווי משקלי הנפשי בפעולתי באמיצות לפני התפילה?" מראהו של הבחור מצוזמיר, שדעתו נטרפה עליו זמן קצר לאחר שעזב את ההתמדה בגפ"ת והתמסר לעבודת המוסר בכל מאודו, עמד לנגד עיניו והעכיר עוד יותר את רוחו והלחיץ את לבו. דווקא עתה נזכר באותו ליל שבת אחר חצות. הוא היה אז יחד עם אחדים מן המתמידים בבית המדרש, בתחילת האשמורת השלישית, ועסק בסוגייתו, ולפתע הגיח הצוזמיראי מהפינה שלמד בה ובכוח איתנים חטף את הגמרות משולחנו ומשולחן חבריו ל"משמר" וזרקן על השולחנות הריקים הרחק מהם, תוך צעקות מחרידות וצרודות, "רבנים אתם רוצים להיות, רבנים! שוחטים ובודקים! בכבוד חשקה נפשכם, בכבוד, בפרנסה בטוחה! ספרי מוסר קחו, ספרי מוסר! לנפשותיכם דאגו, לנשמותיכם! לחיי הנצח שלכם... לחיי הנצח... לחיי הנצח..." מראהו האיום של הצוזמיראי בשעה זו - בעיניו הלוהטות והמטושטשות, בשפתיו האדומות והעבות, שהיו משורבבות כלשהו למטה ובקצותיהם קצף לבנבן, בדבריו הצרובים והצרודים - עמד לפניו בבהירות רבה, וחרדתו גברה.</p>
			<p class="text">"אוי לי! מה עוללתי לנפשי! מחר עלי לנסוע הביתה לעדכן את הדרכון, האוכל לנסוע במצבי זה? איך זה נפתיתי לעשות פעולה באמיצות מסוג זה, אם ידעתי שנפשי כה סולדת ממנה? 'אדם כי ימות באוהל - אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה,' אמרו חז"ל, אך לא במי ש..." לצבי לא היה די כוח נפשי לסיים במחשבתו משפט זה עד הסוף, והוא מלמל לעצמו, "והרי לא נכנסתי לפרדס כבן זומא!"</p>
			<p class="text">שעה ארוכה ישב עוד במקומו וניסה וחזר וניסה להיזכר במה שעבר עליו מאותו רגע, שהתחיל לצעוד נפעם מאוד לעבר הבימה. הוא היה בטוח משום מה, שאם יפזר את הערפל שעטף אותו ויצליח להבהיר לעצמו את כל פרטי הפעולה, תחזור אליו צלילות דעתו ויציבותו הגופנית. אך מה שהצליח להעלות מנבכי הרגעים האיומים ההם היה רק ראשיתה: עם הדפיקה בתיבת הש"ץ לקראת תפילת "מעריב", התחיל לצעוד מהר לעבר הבימה להספיק לעשות את "הפעולה באמיצות" שלו לפני "ברכו". באותו רגע שנעו רגליו לקראת הבימה, ניעור בו לבו והתחיל להלום במהירות, כאילו חש לעקור את עצמו ממקומו ולא להיות נוכח בשעת מעשה מטורף כזה בשבילו; בעלותו על שלוש המדרגות שהובילו לבימה, נשמטה הרצפה מתחת לרגליו ואיבד את תחושת הזמן והמקום. ראייתו טושטשה, והיה כמרחף ועולה מעלה־מעלה למרומים, ובית המדרש שוקע מטה־מטה; העומדים על רצפת בית המדרש העמוקה, עטופים בערפל כחלחל ושקוף, נראו לו כחגבים, העומדים תקועים במקומותיהם ללא טעם וללא תכלית ומשמיעים קולות משונים, שעיצבנו אותו מאוד. רצה לצעוק אליהם להפסיק והתחיל במלמול כלשהו, אך קולו לא נשמע אפילו לעצמו. כל אותו זמן צלצלו אוזניו ולא פסק מלרחף באוויר. זהו כל מה שזכר עתה מתחילת הפעולה, אך בשום אופן לא הצליח להעלות פרט נוסף ממה שקרה עמו אחר כך, וגם לא איך הגיע למקום התפילה הקבוע שלו עד לרגע שהכרתו התבהרה במקצת, באמצע תפילת שמונה־עשרה, והוא ניסה לכוון את לבו למילים היוצאות מפיו כדי לצאת ידי חובת תפילה בכוונה. באותו רגע עמד בברכת "חונן הדעת", אותה ברכה שבה ביקש מחבריו להתפלל בשבילו לסיעתא דשמיא. כמה פעמים חזר ואמר לאט־לאט, "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, חננו מאיתך דעה, בינה והשכל, אתה חונן לאדם דעת... חננו מאיתך דעה, בינה..." ומשנוכח לדעת שהחזרות אינן מועילות ואין מוחו תופס מה שפיו אומר, וכשרגליו כבר כשלו מאוד והיה קרוב להתמוטטות, החליט שאין טעם במאמציו ובמאבקו בטשטוש ובבלבול שפקדוהו; סיים במלמול מהיר את שארית התפילה וישב על הספסל מיוגע ומיוזע, גלמוד ועזוב, כשמחשבה אחת מנקרת בלי הפסק במוחו: "מה עוללתי לעצמי... מה עוללתי לנפשי... האם לא העמסתי עליה משא שהוא למעלה מכוחותיה?!" - - -</p>
		

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 52.80 ₪ מחיר רגיל 79.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 15 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!