האלכימאי
הספר שהפך לתופעה ומכר מעל 60 מליון עותקים בעולם! במרכזו רועה צאן בשם סנטיאגו שמחליט ללכת בעקבות חלומו. הוא פוגש אנשים מגוונים ונקלע למצבים מורכבים שעוזרים לו בסוף להגיע לייעודו, וללמוד סודות נסתרים לגבי העולם.

הספר, שמזכיר לנו שהכלים להם אנחנו זקוקים נמצאים בתוכנו ועלנו להביט פנימה, הוא אחת היצירות המוכרות והמפורסמות בעולם.
שם: האלכימאי
מחבר/ת: פאולו קואלו
שפה: עברית
תחום: העידן החדש
תת תחום: העידן החדש
מק״ט: 011321419
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
	
			<h2 id="_idParaDest-2" class="chaptersplit">פרולוג</h2>
			<p class="fspace">האלכימאי לקח לידו ספר שמישהו מאנשי השיירה הביא אתו. הכריכה היתה חסרה, אבל הוא הצליח לזהות את המחבר: אוסקר ויילד. תוך כדי דפדוף מצא שם סיפור על נרקיס.</p>
			<p class="text">האלכימאי הכיר את האגדה על נרקיס, זה הנער יפה התואר שכל הימים היה הולך אל האגם להתבונן ביופיו. כל כך היה מוקסם מעצמו, עד שיום אחד נפל לתוך האגם ומת בטביעה. במקום שטבע צמח ועלה פרח, וקראו את שמו נרקיס.</p>
			<p class="text">אבל לא כך סיים אוסקר ויילד את הסיפור.</p>
			<p class="text">הוא כתב שכשנרקיס מת, הפך אגם התענוגות שלו מספל של מים מתוקים לספל של דמעות מלוחות, והאוריאדות — פיות ההרים — באו בבכי מן היער כדי לשיר לאגם ולנחמו.</p>
			<p class="text">וכשראו שהאגם הפך מספל של מים מתוקים לספל של דמעות מלוחות, פרעו את שערן הירוק ואמרו לאגם: "אין אנו מתפלאות שאתה מתאבל כך על נרקיס, הן הוא היה יפה תואר כל כך..."</p>
			<p class="text">"האומנם היה נרקיס יפה תואר?" שאל האגם.</p>
			<p class="text">"מי כמוך יודע זאת?" ענו האוריאדות. "לידנו הוא תמיד עבר, אבל אותך היה מבקש, והיה שוכב על שפתך ומסתכל בך, ובמראה של מימיך היה משתקף יופיו."</p>
			<p class="text">והאגם ענה: "אבל אני אהבתי את נרקיס כי בשעה שהיה שוכב על שפת המים ומסתכל בי, תמיד ראיתי איך במראה של עיניו משתקף יופיי שלי."</p>
			<p class="text">"איזה סיפור יפה," אמר האלכימאי.</p>
			<p class="text">שמו של הנער היה סנטיאגו. הלילה כבר ירד כשהגיע הנער עם עדרו לכנסייה הנטושה. גג הכנסייה התמוטט מזמן, ובמרכז ניצב לו עץ שקמה ענקי בין ההריסות.</p>
			<p class="text">שם החליט ללון. הוא השגיח על כל הכבשים שייכנסו דרך השער ההרוס, ואז הניח לרוחבו קרשים אחדים כדי שהעדר לא יתפזר במשך הלילה. לא היו זאבים באיזור, אבל פעם תעתה כבשה אחת בלילה, והנער נאלץ לבזבז את כל היום שלמחרתו בחיפושים אחריה.</p>
			<p class="text">הוא טאטא את הרצפה במעילו ונשכב. ככרית שימש לו הספר שזה עתה גמר לקרוא. הוא אמר לעצמו שיצטרך להתחיל לקרוא ספרים יותר עבים: הם לא נגמרים כל כך מהר, והם גם נוחים יותר בתור כריות.</p>
			<p class="text">כשהתעורר היה עדיין חושך, וכשהביט למעלה ראה את הכוכבים דרך הגג ההרוס למחצה.</p>
			<p class="text">רציתי לישון עוד קצת, אמר בלבו. בלילה שוב חלם את אותו החלום שחלם לפני שבוע, וגם הפעם התעורר לפני שהחלום נגמר.</p>
			<p class="text">הוא קם, לגם מעט יין, ואחר כך אחז במקל הרועים שלו והתחיל להעיר את הכבשים שעדיין ישנו. כבר מזמן שם לב שברגע שהוא מתעורר, רוב העדר מתחיל גם הוא להתנועע. כאילו איזה כוח מסתורי קושר את נפשו אל נפש הכבשים האלה שבשנתיים האחרונות חי בחברתן והוביל אותן ברחבי הארץ בחיפוש אחר מזון ומים. "הן כל כך רגילות אלי, עד שהן יודעות את לוח הזמנים שלי," מלמל. ואחרי שחשב על זה לרגע, עלה על דעתו שאולי זה להיפך: זה הוא שהתרגל ללוח הזמנים שלהן.</p>
			<p class="text">אבל היו ביניהן אחדות שנדרש להן קצת יותר זמן להתעורר. הנער דחק בהן אחת אחת במקלו, וקרא לכל כבשה בשמה. תמיד האמין שהכבשים יכולות להבין את מה שהוא אומר. לכן היה לפעמים קורא לפניהן מן הספרים שלו קטעים שהרשימו אותו, או שהיה מספר להן על הבדידות ועל האושר של הרועה בשדות. ולפעמים היה מביע באוזניהן את דעתו על דברים שונים שראו במקומות שעברו בהם.</p>
			<p class="text">אבל בימים האחרונים לא דיבר איתן אלא על דבר אחד: הנערה, בתו של סוחר שגר בעיירה שיגיעו אליה בעוד כארבעה ימים. רק פעם אחת היה בעיירה הזאת, בשנה שעברה. הסוחר היה בעליה של חנות אריגים, ותמיד עמד על כך שיגזזו את הכבשים בנוכחותו, כדי שלא ירמו אותו. ידיד אחד סיפר לנער על החנות, והוא לקח לשם את הכבשים.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">"אני צריך למכור קצת צמר," אמר הנער לסוחר.</p>
			<p class="text">החנות היתה מלאה קונים והאיש ביקש מן הרועה לחכות עד אחרי הצהריים. ובכן התיישב הנער על מדרגות החנות והוציא ספר מתרמילו.</p>
			<p class="text">"לא ידעתי שרועים יודעים לקרוא," שמע קול של נערה מאחוריו.</p>
			<p class="text">הנערה היתה אופיינית לאזור אנדלוסיה, שיער שחור גולש ועיניים שהזכירו במעורפל את הכובשים המורים.</p>
			<p class="text">"בדרך כלל אני לומד מהכבשים שלי יותר ממה שאני לומד מספרים," ענה. הם שוחחו ביניהם במשך שעתיים, והיא סיפרה לו שהיא בתו של הסוחר, ודיברה על החיים בעיירה, שכל יום בהם דומה למשנהו. הרועה סיפר לה על מרחביה של אנדלוסיה ומסר לה את החדשות מהעיירות האחרות שעבר בהן. זה היה יותר נעים מלדבר אל הכבשים.</p>
			<p class="text">"איך למדת לקרוא?" שאלה הנערה במהלך השיחה.</p>
			<p class="text">"כמו שכולם לומדים," אמר. "בבית ספר."</p>
			<p class="text">"אבל אם אתה יודע לקרוא, למה אתה בסך הכול רועה צאן?"</p>
			<p class="text">הנער מלמל תשובה שאפשרה לו להתחמק מלענות על שאלתה, כי היה בטוח שהנערה לא תבין בשום אופן. הוא המשיך לספר סיפורים על מסעותיו, ועיניה המוריות הבורקות רחבו מפחד ומפליאה. ככל שעבר הזמן מצא הנער את עצמו משתוקק שהיום הזה לא ייגמר, שאבא שלה ימשיך להיות עסוק ושיניח לו לחכות שם שלושה ימים. הוא נוכח לדעת שהוא מרגיש משהו שלא התנסה בו מימיו: הרצון לגור במקום אחד לעולם. עם הנערה הזאת בעלת שער העורב לא יהיו ימיו עוד כשהיו.</p>
			<p class="text">אבל לבסוף בא הסוחר והורה לנער לגזוז ארבע כבשים. הוא שילם בעד הצמר וביקש ממנו שיחזור כעבור שנה.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">ועכשיו נשארו רק ארבעה ימים עד שיהיה שוב באותה עיירה. הוא היה נרגש, ועם זאת מלא חששות: אולי הנערה כבר שכחה אותו. הרבה רועי צאן עוברים שם ומוכרים צמר.</p>
			<p class="text">"זה לא חשוב," אמר לכבשים. "אני מכיר בנות אחרות במקומות אחרים."</p>
			<p class="text">אבל בלבו ידע שזה חשוב. והוא ידע שרועי צאן, כמו ימאים וכמו סוכנים נוסעים, תמיד מוצאים עיירה שיש בה מישהו שיכול לגרום להם שישכחו כמה טוב לנדוד חופשי בעולם.</p>
			<p class="text">השחר האיר, והרועה האיץ בכבשים ללכת בכיוון השמש העולה. אף פעם הן לא צריכות להחליט החלטות, אמר בלבו. אולי זאת הסיבה שהן תמיד נשארות קרוב אלי.</p>
			<p class="text">כל מה שמעסיק את הכבשים זה מים ומזון. כל עוד יידע הנער למצוא את שדות המרעה הכי טובים באנדלוסיה, הן יהיו ידידותיו. כן, כל יום שלהן דומה למשנהו, ימים של שעות כאילו ללא סוף בין זריחה לשקיעה! והן לא קראו אף ספר אחד בכל חייהן הצעירים, ואינן מבינות כשהנער מספר להן על האתרים המעניינים שבכל עיר.</p>
			<p class="text">מים ומזון מספיקים להן, ובתמורה הן נותנות לו בנדיבות מצמרן, מחברתן, וגם — מדי פעם — מבשרן.</p>
			<p class="text">אילו הפכתי היום למפלצת, והחלטתי להרוג אותן אחת אחת, הן לא היו מרגישות בזה אלא לאחר שרוב העדר היה כבר נשחט, חשב הנער. הן שכחו איך לסמוך על החושים הטבעיים שלהן וסומכות רק עלי, כי אני תמיד מוביל אותן אל המזון.</p>
			<p class="text">הנער היה מופתע מהמחשבות האלה. אולי הכנסייה, עם השקמה הצומחת בתוכה, היא מכושפת. היא גרמה לו לחלום את אותו החלום פעם שנייה, והיא גורמת לו להרגיש כעם על בנות לווייתו הנאמנות. הוא שתה קצת יין שנשאר לו מן הארוחה של הערב הקודם, והידק את מעילו לגופו. בעוד כמה שעות, ידע, כשהשמש יהיה מעל הראש, יהיה החום כבד כל כך, עד שלא יוכל להוביל את העדר בשדות. בקיץ אלה השעות שספרד כולה ישנה. החום נמשך עד לרדת הלילה, וכל הזמן הזה הוא צריך לשאת את המעיל. אבל כשחשב להתלונן על כובד משקלו, זכר שהמעיל הוא שהגן עליו מפני קור השחר.</p>
			<p class="text">אנחנו צריכים להיות מוכנים לשינויים, חשב, והוא היה אסיר תודה למשקלו של המעיל ולחומו.</p>
			<p class="text">למעיל היתה מטרה, וכן גם לנער. מטרתו בחיים היתה לנדוד, ואחרי שנתיים של הליכה על פני אדמותיה של אנדלוסיה, הכיר את כל יישובי האזור. בביקור הזה תכנן להסביר לנערה איך זה שרועה צאן פשוט יודע לקרוא. הוא למד במדרשה לכמרים עד שהיה בן שש עשרה. הוריו רצו שיהיה כומר, ובכך יהיה מקור גאווה למשפחת האיכרים הפשוטה. כל חייהם עמלו קשה רק כדי להשיג מזון ומים, כמו הכבשים. במדרשה למד לטינית, ספרדית ותיאולוגיה. אבל מאז היותו ילד רצה להכיר את העולם, וזה היה לו הרבה יותר חשוב מלהכיר את אלוהים וללמוד על חטאי האדם. יום אחד, בעת ביקור אצל משפחתו, אזר עוז וסיפר לאביו שהוא לא רוצה להיות כומר. הוא רוצה לנדוד בעולם.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">"אנשים מכל העולם עברו בכפר הזה, בני," אמר אביו. "הם באים לחפש דברים חדשים, אבל כשהם הולכים מכאן הם נשארים ביסודו של דבר אותם האנשים שהיו כשבאו. הם מטפסים על ההר לראות את הטירה, והם מתחילים לחשוב שהעבר היה יותר טוב ממה שיש לנו עכשיו. יש להם שיער בהיר או עור כהה, אבל ביסודו של דבר הם אותם האנשים כמו אלה שגרים כאן במקום הזה."</p>
			<p class="text">"אבל הייתי רוצה לראות את הטירות בערים שהם גרים בהן," הסביר הנער.</p>
			<p class="text">"האנשים האלה כשהם רואים את הארץ שלנו, אומרים שהיו רוצים לחיות כאן לעולם," המשיך האב.</p>
			<p class="text">"אבל הייתי רוצה לראות את הארץ שלהם ולראות איך הם חיים," אמר הבן.</p>
			<p class="text">"האנשים שבאים הנה יש להם הרבה כסף להוציא, לכן הם יכולים להרשות לעצמם לנדוד בעולם," אמר האב. "אצלנו, היחידים שנודרים הם רועי הצאן."</p>
			<p class="text">"אם כך, אהיה רועה צאן!"</p>
			<p class="text">האב לא הוסיף דבר. למחרת נתן לבנו תרמיל ובו שלוש מטבעות זהב ספרדיות עתיקות.</p>
			<p class="text">"את המטבעות האלה מצאתי יום אחד בשדה. רציתי שהן יהיו חלק מן הירושה שלך. אבל תשתמש בהן לקנות לך עדר. צא לשדות, ויום אחד תלמד לדעת שהארץ שלנו היא הכי טובה, והנשים שלנו הן היפות ביותר."</p>
			<p class="text">והוא נתן לנער את ברכתו. במבטו של האב ראה הנער את הרצון שלו עצמו לנדוד בעולם — רצון שעדיין לא מת, אם כי אביו נאלץ לקבור אותו עמוק בלבו במשך עשרות השנים האלה של מאבק יומיומי על מים לשתות ומזון לאכול ומקום קבוע לישון בו כל לילה.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">האופק נצבע באדום, ופתאום הופיע השמש. הנער נזכר בשיחה הזאת עם אביו, והיה מאושר; הרבה טירות כבר הספיק לראות והרבה נשים פגש, אבל אף אחת מהן לא היתה כמו זאת שמחכה לו במרחק כמה ימים מכאן. יש לו מעיל משלו, ספר משלו שהוא יכול להחליף בספר אחר, ועדר כבשים משלו. אבל, הכי חשוב, הוא יכול לחיות יום יום את החלום שלו. אם יימאסו עליו שדות אנדלוסיה, יוכל למכור את הכבשים ולהפליג בים. ועד שישבע את הים, כבר יכיר עוד ערים, עוד נשים, ועוד הזדמנויות להיות מאושר. הוא הביט אל הזריחה וחשב: לא הייתי יכול למצוא את אלוהים במדרשה.</p>
			<p class="text">תמיד חיפש דרכים חדשות ללכת בהן. מעולם לא היה בכנסייה ההרוסה הזאת לפני כן, אף על פי שנדד באיזור הזה הרבה פעמים. העולם הוא רחב ידיים ואפשרויות אין סוף בו; עליו רק להניח לכבשים להוביל אותו לזמן מה, והוא יגלה עוד דברים מעניינים. הבעיה היא שהן אפילו לא תופסות שהן הולכות כל יום בדרך אחרת. הן לא רואות שהשדות חדשים, והעונות מתחלפות. הן חושבות רק על מזון ומים.</p>
			<p class="text">אולי אנחנו כולנו כאלה, הרהר הנער. אפילו אני — אני לא חשבתי על נשים אחרות מיום שפגשתי את בת הסוחר. הוא הביט אל השמש. לפי הערכתו יגיע לעיר טריפה לפני שעת הצהריים. שם יחליף את הספר בספר עבה יותר, ימלא את בקבוק היין, יתגלח ויסתפר; הוא צריך להתכונן לפגישה עם הנערה, והוא לא רצה לחשוב שאולי איזה רועה אחר, עם עדר צאן גדול יותר, הגיע לשם לפניו וביקש את ידה.</p>
			<p class="text">שוב הביט אל מקום השמש בשמים והגביר את קצב הליכתו. האפשרות שהחלום יתגשם היא שעושה את החיים מעניינים, חשב. פתאום נזכר שבטריפה יש וקנה אחת שפותרת חלומות.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">הזקנה הובילה את הנער אל חדר בחלקו האחורי של הבית; וילון עשוי רצועות פלסטיק צבעוניות הפריד בינו ובין חדר האורחים. בחדר היו שולחן אחד, שני כיסאות, ודיוקן של ישוע תלוי על הקיר.</p>
			<p class="text">האשה התיישבה ואמרה גם לו לשבת. אז לקחה את שתי ידיו בידיה, והתחילה להתפלל בשקט.</p>
			<p class="text">זה נשמע כמו תפילה צוענית. כבר הזדמן לנער לפגוש צוענים בדרכים; גם הם נודדים, אבל אין להם עדרי צאן. אומרים שהצוענים מרמים אנשים. אומרים גם שיש להם ברית עם השטן, והם חוטפים ילדים ולוקחים אותם למחנות המסתוריים שלהם ועושים אותם לעבדים. כשהיה ילד, תמיד פחד פחד מוות שיחטפו אותו צוענים, והפחד הזה של ילדותו חזר אליו עכשיו כשהחזיקה הזקנה את ידיו בידיה.</p>
			<p class="text">אבל דיוקן של ישו תלוי אצלה על הקיר, ניסה להרגיע את עצמו. הוא לא רצה שהיד שלו תתחיל לרעוד והזקנה תראה שהוא מפחד. לכן התחיל לומר בלבו את תפילת אבינו שבשמים.</p>
			<p class="text">האשה לא הסירה את עיניה מכפות ידיו של הנער. "מעניין מאוד," אמרה, ואחר כך השתתקה.</p>
			<p class="text">הנער התחיל להיות עצבני. ידיו התחילו לרעוד והאשה הרגישה בכך. במהירות משך אותן אליו בחזרה.</p>
			<p class="text">"לא באתי הנה כדי שתקראי לי בכף היד," אמר, והוא כבר מצטער שבא אליה. לרגע חשב שאולי מוטב לשלם לה את שכרה וללכת בלי לדעת דבר. ייתכן שהוא מייחס חשיבות רבה מדי לחלום הזה.</p>
			<p class="text">"באת הנה לשאול על החלומות שלך," אמרה הזקנה. "וחלומות הם השפה של אלוהים. כשהוא מדבר בשפה שלנו, אני יכולה לתרגם מה שהוא אומר. אבל אם הוא מדבר בשפה של הנשמה, רק אתה יכול להבין. אבל בין כך ובין כך אני אדרוש תשלום עבור הפגישה."</p>
			<p class="text">עוד רמאות, חשב הנער. אבל הוא החליט להסתכן. רועה צאן תמיד מתמודד עם סכנות, סכנות של זאבים וסכנות של בצורת, וזה מה שעושה את חייו מעניינים.</p>
			<p class="text">"פעמיים חלמתי את אותו החלום," אמר. "חלמתי שאני נמצא בשדה עם הערר שלי, ופתאום מופיעה ילדה ומתחילה לשחק עם הכבשים. לא מוצא חן בעיני שאנשים עושים את זה, כי הכבשים מפחדות מזרים. אבל אני חושב שילדים יכולים לשחק אתן בלי להפחיד אותן. אני לא יודע למה. אני לא יודע איך החיות יודעות מה גילו של בן אדם."</p>
			<p class="text">"ספר לי עוד על החלום שלך," אמרה האשה. "אני צריכה לחזור למטבח לבשל, ומכיוון שאין לך הרבה כסף אני לא יכולה להקדיש לך הרבה זמן."</p>
			<p class="text">"הילדה ממשיכה לשחק עם הכבשים כמה זמן," המשיך הנער, נרגז במקצת. "ופתאום היא תופסת אותי בשתי הידיים ומעבירה אותי לפירמידות שבמצרים."</p>
			<p class="text">הוא הפסיק לרגע, לראות אם הזקנה יודעת מהן הפירמידות במצרים, אבל היא לא נעה ולא זעה.</p>
			<p class="text">״ואז, ליד הפירמידות במצרים,״ — את שלוש המלים האחרונות אמר לאט, כדי שהזקנה תבין — "הילדה אומרת לי: אם תבוא הנה, תמצא אוצר גנוז. ובדיוק כשעמדה להראות לי את המקום המדויק, התעוררתי. בשתי הפעמים."</p>
			<p class="text">זמן מה שתקה האשה. אחר כך שוב אחזה בידיו והתבוננה בהן בתשומת לב.</p>
			<p class="text">"אני לא אבקש ממך תשלום עכשיו," אמרה. "אבל אני רוצה עשירית מן האוצר, אם תמצא אותו."</p>
			<p class="text">הנער צחק. משמחה. בזכות איזה חלום על אוצר גנוז יוכל לחסוך את מעט הכסף שיש לו! הזקנה הזאת בטוח שהיא צוענייה — הצוענים הם טיפשים.</p>
			<p class="text">"אם ככה, תפתרי לי את החלום."</p>
			<p class="text">"קודם תישבע לי. תישבע שתיתן לי עשירית מהאוצר שלך בשביל מה שאני עומדת לספר לך."</p>
			<p class="text">הרועה נשבע שכך יעשה. והזקנה ביקשה ממנו להסתכל בדיוקן של ישו ולהישבע שוב.</p>
			<p class="text">"החלום הוא בשפה של העולם," אמרה. "אני יכולה לפתור אותו, אבל זה יהיה קשה מאוד. בגלל זה אני מרגישה שמגיע לי חלק ממה שתמצא."</p>
			<p class="text">"וזה הפתרון שלי: אתה חייב ללכת לפירמידות במצרים. אף פעם לא שמעתי עליהן, אבל אם היתה זאת ילדה שהראתה לך אותן, הן קיימות. שם תמצא אוצר שיעשה אותך אדם עשיר."</p>
			<p class="text">תחילה היה הנער מופתע. אחר כך התרגז: בשביל זה לא היה צריך לטרוח ולמצוא את הזקנה! אבל מיד נזכר שזה לא עלה לו כסף.</p>
			<p class="text">"בשביל זה לא הייתי צריך לבזבז את הזמן שלי," אמר.</p>
			<p class="text">"אמרתי לך שהחלום שלך הוא חלום קשה. הדברים הפשוטים בחיים הם המיוחדים ביותר; רק אנשים חכמים מסוגלים להבין אותם. ומכיוון שאני לא חכמה, הייתי מוכרחה ללמוד אומנויות אחרות, כמו קריאה בכף היד."</p>
			<p class="text">"ואיך אני אגיע למצרים?"</p>
			<p class="text">"אני רק פותרת חלומות. אני לא יודעת איך להפוך אותם למציאות. זאת הסיבה שאני תלויה בתמיכה של הבנות שלי."</p>
			<p class="text">"ומה אם אני אף פעם לא אגיע למצרים?"</p>
			<p class="text">"אז אני לא אקבל תשלום. זאת לא תהיה הפעם הראשונה."</p>
			<p class="text">ושוב לא אמרה הזקנה דבר, ורק ביקשה מהנער שייצא, כי היא כבר בזבזה עליו יותר מדי זמן.</p>
			<p class="text">ובכן, הנער היה מאוכזב; הוא החליט שלעולם לא יאמין s עוד בחלומות. ואז נזכר שיש לו כמה דברים לעשות: ראשית כול הלך לשוק לאכול משהו, אחר כך החליף את הספר שלו בספר עבה יותר, ומצא בכיכר ספסל שיוכל לשבת עליו ולטעום מן היין החדש שקנה. היה יום חם, והיין, באיזו דרך כלתי מובנת, הצליח לצנן מעט את גופו. את הכבשים השאיר ליד שער העיר, בדיר השייך לידיד שלו. הנער הכיר הרבה אנשים בעיר. זה מה שמצא חן בעיניו בחיי הנדודים — תמיד רכש חברים חדשים, ולא היה עליו לבלות את כל זמנו אתם. כשאדם רואה יום יום את אותם האנשים, כמו בימים שלמד במדרשה, הם נעשים לחלק מחייו. ואז הם רוצים שהוא ישתנה. ואם האדם אינו מה שהאנשים רוצים שיהיה, האנשים כועסים. כנראה כל אחד יש לו מושג ברור איך האחרים צריכים לחיות את חייהם, אבל אין לו שום מושג על חייו שלו עצמו.</p>
			<p class="text">הוא החליט לחכות עד שירד הערב, ואז יוביל את העדר כחזרה אל השדות. בעוד שלושה ימים יפגוש את בת הסוחר.</p>
			<p class="text">בינתיים התחיל לקרוא בספר שקנה. כבר בעמוד הראשון היה תיאור של טקס קבורה. ושמות הגיבורים היו קשים מאוד לביטוי. אם אי פעם הוא יכתוב ספר, חשב, הוא יציג את הגיבורים אחד אחד, שהקורא לא יצטרך להעמיס על זיכרונו הרבה שמות בבת אחת.</p>
			<p class="text">כשהצליח סוף סוף להתרכז במה שהוא קורא, מצא הספר חן בעיניו יותר; הקבורה היתה ביום שלג, והוא שמח לחוש את הקרירות. כך המשיך לקרוא, והנה התיישב לידו זקן אחד וניסה לפתוח בשיחה.</p>
			<p class="text">"מה הם עושים?" שאל הזקן והצביע על בני האדם שבכיכר.</p>
			<p class="text">"עובדים," ענה הנער בקיצור, והעמיד פנים כאילו הוא רוצה להתרכז בקריאה.</p>
			<p class="text">לאמיתו של דבר חשב על גזיזת הכבשים שלו בנוכחות בתו של הסוחר, כדי שתוכל לראות שהוא אדם המסוגל לעשות דברים מסובכים. בעיני רוחו כבר ראה את התמונה הרבה פעמים; בכל פעם היתה הנערה מוקסמת כשהסביר לה שאת הכבשים יש לגזוז מן הזנב כלפי הראש. הוא גם ניסה להיזכר בכמה סיפורים טובים בשעת הגז. את רובם קרא בספרים, אבל הוא יספר אותם כאילו הם מניסיונו האישי. היא לעולם לא תדע את ההבדל, כי היא לא יודעת לקרוא.</p>
			<p class="text">בינתיים המשיך הזקן בניסיונותיו להביא אותו לידי שיחה. הוא אמר שהוא עייף וצמא, וביקש מהנער שייתן לו לגימה מן היין. הנער הגיש לו את הבקבוק, בתקווה שיניח לו לנפשו.</p>
			<p class="text">אבל הזקן רצה לדבר. הוא שאל את הנער איזה ספר הוא קורא. היה לנער חשק להתנהג בגסות ולעבור לספסל אחר, אבל אביו לימד אותו שצריך להדור פני זקן. הוא הושיט את הספר לאיש — משתי סיבות: ראשית, הוא עצמו לא היה בטוח איך מבטאים את שם הספר; ושנית, אם הזקן אינו יודע לקרוא, הוא בוודאי יתבייש ויחליט בעצמו לעבור לספסל אחר.</p>
			<p class="text">הזקן הסתכל בספר מכל צדדיו, כאילו היה חפץ מוזר. "המממ"." אמר. "זה ספר חשוב, אבל הוא באמת מייגע."</p>
			<p class="text">הנער נדהם. הזקן הזה יודע לקרוא, ואפילו קרא כבר את הספר. ואם הספר מייגע כפי שהוא אומר, עדיין יש לו זמן להחליף אותו באחר.</p>
			<p class="text">"זה ספר שאומר מה שאומרים כמעט כל הספרים בעולם," המשיך הזקן. "הוא מתאר איך בני האדם אינם יכולים לבחור את מנת גורלם. ובסופו הוא גורם לכך שכולם יאמינו בשקר הגדול ביותר בעולם."</p>
			<p class="text">״מהו השקר הגדול ביותר בעולם ?״ שאל הנער בהפתעה גמורה.</p>
			<p class="text">"הנה הוא: שברגע מסוים בחיינו אנו מאבדים שליטה על מה שקורה לנו, ומאז הגורל הוא השולט בחיינו. זה השקר הגדול ביותר בעולם."</p>
			<p class="text">"זה אף פעם לא קרה לי," אמר הנער. "רצו שאני אהיה כומר, אבל החלטתי להיות רועה צאן."</p>
			<p class="text">"הרבה יותר טוב," אמר הזקן. "כי אתה באמת אוהב לנדוד."</p>
			<p class="text">"הוא ניחש את המחשבות שלי," אמר הנער בלבו. בינתיים דפדף הזקן בספר, כאילו אינו רוצה כלל להחזירו. הנער שם לב שבגדיו של האיש מוזרים. הוא נראה כמו ערבי, דבר שלא היה יוצא דופן באיזור הזה. אפריקה נמצאת במרחק שעות אחדות בלבד מטריפה; צריך רק לעבור את המצר באנייה. לעתים קרובות היו נראים ערבים בעיר, עושים קניות, ומזמרים את תפילותיהם המוזרות כמה פעמים ביום.</p>
			<p class="text">"מאיפה אתה?" שאל הנער.</p>
			<p class="text">"מהרבה מקומות."</p>
			<p class="text">"אף אחד לא יכול להיות מהרבה מקומות," אמר הנער. "אני רועה צאן והייתי בהרבה מקומות, אבל אני בא רק ממקום אחד — מעיר השוכנת ליד טירה עתיקה. שם נולדתי."</p>
			<p class="text">"אם כך, אפשר לומר שאני נולדתי בשלם."</p>
			<p class="text">הנער לא ידע איפה היא שלם הזאת, אבל לא רצה לשאול, מחשש שמא ייראה בור ועם הארץ. זמן מה הביט על האנשים שבכיכר; הם באו והלכו ונראו כולם עסוקים מאוד.</p>
			<p class="text">"אז מה נשמע שם בשלם?" שאל, בניסיון לקבל רמז כלשהו.</p>
			<p class="text">"כמו תמיד."</p>
			<p class="text">עדיין אין רמז. אבל הוא ידע ששלם אינה נמצאת באנדלוסיה. אילו היתה, כבר היה שומע עליה.</p>
			<p class="text">"ומה אתה עושה בשלם?" התעקש.</p>
			<p class="text">"מה אני עושה בשלם?" צחק הזקן. "אני המלך של שלם!"</p>
			<p class="text">האנשים אומרים דברים מוזרים, אמר הנער בלבו. לפעמים יותר טוב להימצא עם הכבשים, שלא אומרים כלום. ועוד יותר טוב להיות לבד עם הספרים שלך. הם מספרים את סיפוריהם המופלאים בשעה שאתה רוצה לשמוע אותם. אבל כשאתה מדבר עם האנשים, הם אומרים דברים כל כך מוזרים, שאתה לא יודע איך להמשיך את השיחה.</p>
			<p class="text">"שמי מלכיצדק," אמר הזקן. "כמה כבשים יש לך?"</p>
			<p class="text">"יש לי מספיק כבשים," אמר הנער.</p>
			<p class="text">"אם כך, יש לנו בעיה. אני לא יכול לעזור לך אם לדעתך יש לך מספיק כבשים."</p>
			<p class="text">עכשיו התחיל הנער להתרגז. הוא לא מבקש עזרה. הזקן הוא שביקש לשתות מן היין שלו והוא שפתח בשיחה.</p>
			<p class="text">"תן לי את הספר," אמר. "אני צריך ללכת לאסוף את הכבשים שלי ולצאת לדרך."</p>
			<p class="text">"תן לי עשירית מן הכבשים שלך," אמר הזקן. "ואני אגיד לך איך למצוא את האוצר."</p>
			<p class="text">הנער נזכר בחלום, ופתאום היה הכול ברור לו: הזקנה לא ביקשה ממנו שכר, אבל הזקן — אולי הוא בעלה — מחפש דרך לקבל כסף תמורת ידיעות על משהו שאפילו לא קיים. גם הזקן הזה הוא בוודאי צועני.</p>
			<p class="text">אבל לפני שהספיק הנער לדבר התכופף הזקן, הרים איזה מקל, והתחיל לכתוב על החול שבכיכר. משהו על חזהו בהק בעוצמה כזאת עד שהנער הסתנוור לרגע. בתנועה שהיתה זריזה מדי לאדם בגילו כיסה האיש את הדבר הזה בגלימתו. כשחזרה הראייה אל הנער, הצליח לקרוא מה שכתב הזקן על החול.</p>
			<p class="text">הוא קרא את תולדות חייו עד היום הזה; הוא קרא על אביו ואמו; הוא קרא על משחקי הילדות שלו, ועל הלילות הקרים במדרשה. הוא קרא את שמה של בת הסוחר, שבכלל לא ידע אותו. הוא קרא על דברים שמעולם לא סיפר לאיש, כמו על היום שגנב את הרובה של אביו כדי להרוג צבאים, ועל התנסותו הראשונה הבודדת ביחסי מין.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">"אני המלך של שלם," אלה היו דבריו של הזקן.</p>
			<p class="text">"למה שמלך ידבר עם רועה צאן?" שאל הנער במבוכה וביראת כבוד.</p>
			<p class="text">"מכמה סיבות. אבל אולי הסיבה החשובה ביותר היא שהצלחת לגלות את ייעודך."</p>
			<p class="text">הנער לא ידע מה זה "ייעודו" של אדם.</p>
			<p class="text">"זה הדבר שאתה כל הזמן רוצה לעשות. כל אחד בתחילת נעוריו יודע מה הייעוד שלו.</p>
			<p class="text">"בשלב הזה של החיים הכול ברור והכול אפשרי. בני הנעורים אינם פוחדים לחלום, ולהשתוקק לכל מה שהם רוצים שיקרה להם בחיים. אבל בהמשך הזמן איזה כוח מסתורי מתחיל לשכנע אותם שאי אפשר להם שיגשימו את ייעודם."</p>
			<p class="text">שום דבר ממה שאמר הזקן לא נשמע הגיוני לנער. אבל הוא רצה לדעת מה זה "הכוח המסתורי"; בת הסוחר תתרשם כשהוא יספר לה על זה!</p>
			<p class="text">"זה כוח שנראה שלילי, אבל למעשה הוא מראה לך איך להגשים את ייעודך. הוא מכין את רוחך ואת רצונך, כי יש בעולם אמת אחת גדולה: תהיה מי שתהיה, ותעשה מה שתעשה, כשאתה באמת רוצה משהו, זה מפני שהמשאלה הזאת מקורה בנשמתו של היקום. זאת היא השליחות שלך על פני האדמה."</p>
			<p class="text">"אפילו אם כל מה שאתה רוצה זה לנדוד? או להתחתן עם בת של סוחר בדים?"</p>
			<p class="text">"או לחפש אוצר. נשמתו של העולם ניזונה מאושרם של בני האדם. וגם מן העצב, מן הקנאה ומצרות העין. חובתו האמיתית היחידה של האדם היא להגשים את ייעודו. כל הדברים אינם אלא דבר אחד.</p>
			<p class="text">"וכשאתה רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתך כדי שתגשים את המשאלה שלך."</p>
			<p class="text">לזמן מה השתתקו שניהם, והביטו על הכיכר ועל אנשי העיר. הזקן הוא שדיבר ראשון.</p>
			<p class="text">"מדוע אתה מגדל כבשים?"</p>
			<p class="text">"כי אני אוהב לנדוד."</p>
			<p class="text">הזקן הצביע על מוכר ערמונים העומד ליד עגלתו האדומה בפינת הכיכר. "האיש הזה כשהיה ילד גם הוא רצה לנדוד. אבל הוא החליט קודם כול לקנות עגלה למכירת ערמונים ולחסוך סכום כסף. כשיהיה זקן, הוא יבלה חודש באפריקה. הוא לא הבין שבני האדם תמיד יש להם אפשרות להגשים את חלומותיהם."</p>
			<p class="text">"הוא היה צריך להחליט להיות רועה צאן," אמר הנער.</p>
			<p class="text">"כן, הוא חשב על זה," אמר הזקן. "אבל מוכרי ערמונים הם אנשים חשובים יותר מרועי צאן. למוכר הערמונים יש<span class="bold _idGenCharOverride-1"> </span>בית, ואילו הרועה ישן בשדה הפתוח. הורים מעדיפים שהבת שלהם תתחתן עם מוכר ערמונים ולא עם רועה כבשים."</p>
			<p class="text">הנער חשב על בת הסוחר והרגיש צביטה בלב. בוודאי יש מוכר ערמונים בעיירה שלה.</p>
			<p class="text">"בסופו של דבר," המשיך הזקן, "מה שהאנשים חושבים על רועים ועל מוכרי ערמונים נעשה להם יותר חשוב מן הייעוד שלהם."</p>
			<p class="text">הוא דפדף בספר והתחיל לקרוא בעמוד שהגיע אליו. הנער חיכה, ואחר כך הפסיק את הזקן מקריאתו בדיוק כפי שהפסיק הזקן אותו קודם לכן. "למה אתה מספר לי את כל זה?"</p>
			<p class="text">"כי אתה מנסה להגשים את ייעודך. ואתה נמצא עכשיו ברגע שבו אתה עומד לוותר על הכול."</p>
			<p class="text">״וזה הזמן שאתה תמיד מופיע בתמונה?״</p>
			<p class="text">"לא תמיד ככה, אבל תמיד אני מופיע בצורה אחת או אחרת. לפעמים אני מופיע בצורת פתרון, או בצורת רעיון טוב. ולפעמים, ברגע המכריע, אני מקל על הדברים לקרות. ויש עוד דברים שאני עושה, אבל רוב הזמן בני האדם אינם יודעים שאני עשיתי אותם."</p>
			<p class="text">והזקן סיפר שבשבוע שעבר נאלץ להופיע לפני כורה אחד, ולבש צורה של אבן. פעם עזב הכורה את הכול כדי לצאת ולחפש אבני ברקת. חמש שנים סרק איזה נהר ושבר תשע מאות תשעים ותשעה אלף ותשע מאות תשעים ותשע אבנים בחיפוש אחר אבן ברקת אחת. הוא כבר עמד לוותר על הכול בדיוק ברגע שחסרה לו רק אבן אחת — רק עוד אבן אחת — כדי למצוא את הברקת שלו. מאחר שהכורה הזה הקריב את כל אשר לו למען ייעודו, החליט הזקן להתערב. הוא הפך את עצמו לאבן והתגלגל עד לרגליו של הכורה. הכורה הרים את האבן, וזרק אותה בכל ייאושו ובכל הכעס שהצטבר בתוכו בחמש השנים העקרות האלה. אבל הוא זרק אותה בכוח כה רב, עד ששברה את האבן שפגעה בה, ושם, באבן השבורה, התגלתה לעיניו הברקת היפה ביותר בעולם כולו.</p>
			<p class="text">"בני האדם לומדים מוקדם בחייהם מהי הסיבה לקיומם," אמר הזקן במרירות מסוימת. "ייתכן שבגלל זה הם גם מוותרים עליה כל כך מוקדם. אבל ככה זה."</p>
			<p class="text">הנער הזכיר לזקן שהוא אמר משהו על אוצר.</p>
			<p class="text">"אוצרות מתגלים בכוח המים השוטפים, ואותם הזרמים גם קוברים אותם," אמר הזקן. "אם אתה רוצה ללמוד על האוצר שלך, יהיה עליך לתת לי עשירית מן העדר שלך."</p>
			<p class="text">"מה בדבר עשירית מן האוצר שלי?"</p>
			<p class="text">הזקן נראה מאוכזב. "אם בהתחלה תבטיח לתת מה שעדיין אין לך, תאבד את הרצון לעבוד כדי להשיג אותו." הנער סיפר לו שהוא כבר הבטיח עשירית מן האוצר שלו לצוענייה.</p>
			<p class="text">"הצוענים הם מומחים בשכנוע בני האדם לעשות זאת," נאנח הזקן. "על כל פנים, טוב שלמדת שכל דבר בחיים יש לו מחיר. זה מה שלוחמי בני אור מנסים ללמד."</p>
			<p class="text">הוא החזיר לנער את הספר.</p>
			<p class="text">"מחר בשעה הזאת תביא לי עשירית מן העדר שלך. ואני אסביר לך איך למצוא את האוצר. שלום."</p>
			<p class="text">והוא פנה בפינת הכיכר ונעלם.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">שוב התחיל הנער לקרוא בספר שלו, אבל כבר לא היה מסוגל להתרכז. הוא היה מתוח ונרגש, כי ידע שהזקן צודק. והוא ניגש אל האיש בעל העגלה האדומה וקנה שקית ערמונים. בלבו התלבט אם לספר למוכר מה אמר עליו הזקן. לפעמים מוטב להשאיר את הדברים כמו שהם, חשב, והחליט לא לומר דבר. אם יגיד משהו, יישב המוכר ויחשוב שלושה ימים אם לוותר על הכול, אף על פי שכבר התרגל לעגלה הקטנה שלו. הנער בהחלט יכול להימנע מלגרום למוכר את הסבל הזה. הוא התחיל לשוטט בעיר בלי מטרה, וכך הגיע אל הנמל. בניין קטן עמד שם, ובו אשנב שמוכרים בו כרטיסים להפלגה. ומצרים נמצאת באפריקה.</p>
			<p class="text">"אפשר לעזור לך?" שאל האיש באשנב.</p>
			<p class="text">"אולי מחר," אמר הנער והתרחק משם. אם ימכור רק כבשה אחת מן העדר, יהיה לו די כסף להגיע לעברו השני של המצר. המחשבה הזאת הפחידה אותו.</p>
			<p class="text">מוכר הכרטיסים הביט בנער המתרחק. "עוד בעל חלומות אחד," אמר לעוזר שלו. "אין לו מספיק כסף לנסוע."</p>
			<p class="text">בשעה שעמד הנער ליד אשנב הקופה נזכר בעדר שלו, והחליט שהוא צריך לחזור ולהיות רועה. בשנתיים האלה כבר למד כל מה שיש ללמוד על רעיית צאן: הוא ידע לגזוז כבשים, לטפל ברחלות, ולהגן על העדר מפני זאבים. הוא הכיר את כל שדותיה ומשעוליה של אנדלוסיה. וידע מה המחיר ההוגן לכל אחת מן הכבשים.</p>
			<p class="text">והוא החליט לחזור לדיר השייך לידידו בדרך הארוכה ביותר שאפשר. כשעבר ליד הטירה של העיר סטה מדרכו וטיפס בשיפוע האבן המוביל לראש החומה. מן המקום הזה ראה במרחק את אפריקה. פעם סיפר לו מישהו שמשם באו המורים לכבוש את כל ספרד.</p>
			<p class="text">ממקום מושבו ראה כמעט את כל העיר, גם את הכיכר, המקום שדיבר שם עם הזקן. ארור הרגע שפגשתי את הזקן הזה, חשב. הוא בא לעיר הזאת רק כדי למצוא אשה שתפתור את חלומו. לא האשה ולא הזקן לא התרשמו כלל מן העובדה שהוא רועה צאן. הם אנשים בודדים שכבר לא מאמינים בשום דבר, ולא מבינים שרועים נקשרים אל הכבשים שלהם. הוא ידע הכול על כל אחת מן הכבשים בעדרו: הוא ידע איזו מהן צולעת, איזו מהן עומדת להמליט בעוד חודשיים, ואיזה מהן הכי עצלניות. הוא ידע לגזוז אותן ולשחוט אותן. אם יחליט פעם לעזוב אותן, הן יסבלו.</p>
			<p class="text">הרוח התגברה. הוא הכיר את הרוח הזאת: קוראים לה הלוונטר, כי היא הביאה על כנפיה את המורים מן הלוונט, מחופיו המזרחיים של הים התיכון.</p>
			<p class="text">רוח הלוונטר הלכה והתחזקה. אני עומד בין העדר לאוצר, אמר הנער בלבו. עליו לבחור בין מה שכבר התרגל אליו ובין מה שהוא רוצה בו. וישנה גם בת הסוחר, אבל היא לא כל כך חשובה כמו הכבשים, כי היא לא תלויה בו. אולי היא אפילו לא זוכרת אותו. הוא היה בטוח שלא משנה לה באיזה יום הוא יבוא: בשבילה הימים כולם דומים, וכשהימים כולם דומים, הסיבה לכך היא שהאנשים לא מצליחים להבחין בדברים הטובים שקורים בחייהם בכל יום ויום.</p>
			<p class="text">עזבתי את אבא שלי, ואת אמא שלי, ואת הטירה של העיר. הם כבר התרגלו שאני רחוק מהם, וגם אני התרגלתי. גם הכבשים יתרגלו שאני לא נמצא אתן, אמר הנער בלבו.</p>
			<p class="text">ממקום מושבו הביט אל הכיכר. עוברים ושבים המשיכו לעבור ליד עגלתו של מוכר הערמונים. על הספסל במקום שדיבר עם הזקן ישב זוג צעיר והתנשק.</p>
			<p class="text">"מוכר הערמונים הזה..." אמר לעצמו, ולא סיים את המחשבה. רוח הלוונטר עדיין הלכה והתחזקה, והוא הרגיש את כוחה על פניו. הרוח הזאת הביאה את המורים, נכון, אבל היא הביאה גם את ריח המדבר ואת ריחן של נשים רעולות פנים. היא הביאה בכנפיה את זיעתם ואת חלומותיהם של האנשים שיצאו ביום מן הימים לחפש את הלא נודע, את הזהב וההרפתקאות — ואת הפירמידות. הנער קינא ברוח על חירותה. והוא הבין שגם הוא יכול להיות חופשי כמוה, שום דבר לא עוצר בעדו חוץ ממנו עצמו. הכבשים, בת הסוחר ושדותיה של אנדלוסיה הם רק צעדים בדרך אל ייעודו.</p>
			<p class="text">למחרת בצהריים נפגש הנער עם הזקן. הוא הביא אתו שש כבשים.</p>
			<p class="text">"אני מופתע," אמר הנער. "הידיד שלי קנה מיד את כל שאר הכבשים. הוא אמר שתמיד חלם להיות רועה, וזה אות לטובה."</p>
			<p class="text">"ככה זה תמיד," אמר הזקן. "קוראים לזה העיקרון של מציאת החן. מי שמשחק קלפים בפעם הראשונה כמעט בטוח שינצח. מזל של מתחילים."</p>
			<p class="text">"למה זה כך?"</p>
			<p class="text">"כי החיים רוצים שתחיה את הייעוד שלך."</p>
			<p class="text">אחר כך התחיל הזקן לבדוק את שש הכבשים, וראה שאחת מהן צולעת. הנער הסביר שאין בכך חשיבות, כי הכבשה הזאת היא הכי חכמה, ונותנת הרבה צמר.</p>
			<p class="text">"איפה האוצר?" שאל.</p>
			<p class="text">"האוצר במצרים, בקרבת הפירמידות."</p>
			<p class="text">הנער נדהם. הזקנה אמרה את אותו הדבר, ובלי תשלום.</p>
			<p class="text">"כדי למצוא את האוצר תצטרך ללכת בעקבות האותות. אלוהים כתב בעולם נתיב שכל אדם צריך ללכת בו. כל מה שצריך זה לקרוא את מה שהוא כתב בשבילך."</p>
			<p class="text">לפני שהספיק הנער להשיב, הופיע פרפר והתעופף לו בינו ובין הזקן. הוא נזכר בסבא שלו; כשהיה ילד, אמר לו סבו שהפרפרים הם אות לטובה. כמו צרצרים, וכמו לטאות, וכמו תלתן בן ארבעה עלים.</p>
			<p class="text">״זה,״ אמר הזקן — שידע לקרוא מחשבות — "בדיוק כמו שסבא שלך לימד אותך. אלה האותות."</p>
			<p class="text">אחר כך פתח הזקן את גלימתו, והנער נדהם ממה שראה. הזקן היה לבוש חושן, זהב כולו, ואבנים יקרות קבועות בו. הנער נזכר בבוהק שראה ביום הקודם.</p>
			<p class="text">הוא באמת מלך! והוא בוודאי מחופש ככה מפחד השודדים.</p>
			<p class="text">"קח אותן," אמר הזקן, והושיט לו שתי אבנים, אחת לבנה ואחת שחורה, שהוציא ממרכז החושן. "קוראים להן אורים ותומים. השחורה פירושה ׳כן׳ והלבנה — ׳לא׳. כשלא תוכל לקרוא את האותות, הן יעזרו לך. תמיד תשאל שאלה מדויקת.</p>
			<p class="text">"אבל בדרך כלל נסה להחליט את החלטותיך בעצמך. האוצר נמצא ליד הפירמידות; את זה כבר ידעת. אבל היית צריך לשלם שש כבשים, כי עזרתי לך לקבל החלטה."</p>
			<p class="text">הנער הכניס את האבנים לתרמילו. מהיום והלאה יחליט את החלטותיו בעצמו.</p>
			<p class="text">"אל תשכח שכל הדברים אינם אלא דבר אחד. ואל תשכח את שפת האותות. ומעל לכול, אל תשכח ללכת בעקבות הייעוד שלך.</p>
			<p class="text">"ולפני שניפרד, ברצוני לספר לך סיפור קטן.</p>
			<p class="text">"סוחר אחד שלח את בנו ללמוד את סוד האושר מפי האדם החכם בעולם. ארבעים יום וארבעים לילה הלך הבן במדבר עד שבא לבסוף אל טירה יפה על ראש הר. זה היה מקום מגוריו של האיש החכם.</p>
			<p class="text">"גיבורנו נכנס לאולם של הטירה וראה שם פעילות רבה: סוחרים באים והולכים, אנשים משוחחים בפינות, תזמורת קטנה מנגנת נעימות שקטות ושולחן מכוסה מגשים מלאים באוכל הטעים ביותר באותו חלק של העולם. האיש החכם שוחח עם כל אחד, והצעיר נאלץ לחכות שעתיים עד שהגיע תורו והאיש התפנה אליו.</p>
			<p class="text">"החכם הקשיב רוב קשב לדברי הצעיר על מטרת בואו, אבל אמר שאין לו פנאי כרגע להסביר לו את סוד האושר. הוא הציע לו לסייר בארמון ולחזור בעוד שעתיים.</p>
			<p class="text">"׳ובינתיים יש לי בקשה אליך,׳ אמר החכם. הוא נתן לצעיר כפית בידו, ויצק לתוכה שתי טיפות שמן. ׳בשעה שאתה מסייר, שא אתך את הכפית הזאת ואל תניח לשמן להישפך.׳</p>
			<p class="text">"התחיל הצעיר לעלות ולרדת במדרגות הרבות שבארמון, וכל אותה שעה לא גרע עין מן הכפית. אחרי שעתיים חזר אל החכם.</p>
			<p class="text">"׳ובכן,׳ שאל החכם, ׳ראית את השטיחים הפרסיים בחדר האוכל שלי? ראית את הגן שנדרשו לו לגנן הראשי שלי עשר שנים ליצור אותו? ראית את כתבי היד העתיקים בספרייה שלי?׳</p>
			<p class="text">"הצעיר היה נבוך, והודה שלא ראה דבר. דאגתו היחידה היתה שלא לשפוך את השמן שהפקיד החכם בידו.</p>
			<p class="text">"׳אם כן, חזור ושים לב לנפלאות העולם שלי,׳ אמר החכם. ׳אין לבטוח באדם אם אין מכירים את ביתו.׳</p>
			<p class="text">"רווח לו לצעיר. הוא לקח את הכפית וחזר לשוטט בארמון, והפעם הסתכל בכל יצירות האמנות על התקרות ועל הקירות. הוא הסתכל בגנים, בהרים שמסביב, ביופיים של הפרחים, והתרשם מטוב טעמו של מי שבחר את כל אלה. כשחזר אל החכם סיפר בפרוטרוט כל מה שראו עיניו.</p>
			<p class="text">"׳אבל איפה טיפות השמן שהפקדתי בידך?׳ שאל החכם.</p>
			<p class="text">"הצעיר הביט בכפית שבידו, וראה שהשמן איננו.</p>
			<p class="text">"׳אם כן, יש רק עצה אחת שאני יכול לתת לך,׳ אמר החכם באדם. ׳סוד האושר הוא לראות את כל נפלאות העולם, ולעולם לא לשכוח את שתי טיפות השמן שבכפית.׳"</p>
			<p class="text">הנער שתק. הוא הבין את הסיפור שסיפר לו המלך הזקן. רועה צאן אולי אוהב לנדוד, אבל אל לו לשכוח את הכבשים שלו.</p>
			<p class="text">הזקן הסתכל בנער, הצמיד את ידיו ועשה כמה תנועות מוזרות מעל לראשו. אחר כך לקח את כבשיו והלך לדרכו.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">במקום הגבוה ביותר בטריפה יש מבצר עתיק שבנו המורים. ומי שיושב שם על החומה יכול לראות כיכר, מוכר ערמונים, וקצה של אפריקה. אותו יום ישב מלכיצדק מלך שלם על חומת המבצר והרגיש את רוח הלוונטר נושבת לו בפניו. לידו התהלכו הכבשים בעצבנות הנה והנה. הן לא בטחו בבעליהן החדש, והיו נרגשות מן השינויים הרבים. כל רצונן היה לקבל מזון ומים.</p>
			<p class="text">מלכיצדק עקב במבטו אחר ספינה קטנה שיצאה מתוך הנמל. לעולם לא יראה עוד את הנער, כפי שלעולם לא ראה עוד את אכרם אחרי שנתן לו מעשר מכול. זה תפקידו.</p>
			<p class="text">לאלים לא צריכות להיות משאלות כי אין להם ייעוד. אבל מלך שלם קיווה בכל לבו שהנער יצליח בדרכו.</p>
			<p class="text">חבל שמהר מאוד הוא ישכח איך קוראים לי, אמר בלבו. הייתי צריך לחזור על שמי באוזניו, ואז בכל פעם שידבר עלי יוכל לומר שאני מלכיצדק מלך שלם.</p>
			<p class="text">במבוכה קלה נשא עיניו לשמים ואמר: "אני יודע שכל זה הבל־הבלים, כפי שאמרת, אלוהי. אבל מלך זקן מותר לו לפעמים להיות קצת גאה בעצמו."</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">כמה מוזרה היא אפריקה, אמר הנער בלבו.</p>
			<p class="text">הוא נמצא במזנון הדומה לכל המזנונים שראה ברחובותיה הצרים של טנג׳יר. אנשים אחדים ישבו שם ועישנו מקטרת ענקית שהעבירו מיד ליד. בתוך שעות מעטות הספיק לראות גברים הולכים יד ביד, נשים רעולות פנים, וכמרים העולים לראשי מגדלים ומסלסלים בגרונם — וכל מי שבסביבה יורד על ברכיו ומניח את מצחו על האח.</p>
			<p class="text">"מנהג של כופרים," אמר לעצמו. בהיותו ילד בכנסייה היה מסתכל בדיוקנו של סנטיאגו מטמורוס הקדוש, הורג המורים, רכוב על סוסו הלבן, חרבו שלופה, ודמויות כמו אלה מתחת לרגליו. הוא הרגיש בדידות נוראה. הכופרים האלה יש להם מראה של רשעים.</p>
			<p class="text">מלבד זאת, בחפזון הנסיעה שכח איזה פרט, רק פרט אחד, שעלול להפריד בינו לבין האוצר שלו לזמן רב: באח הזאת מדברים רק ערבית.</p>
			<p class="text">בעל המזנון ניגש אליו, והנער הצביע על משקה שהוגש לשולחן הסמוך. התברר שזה מין תה מר. הנער היה מעדיף לשתות יין.</p>
			<p class="text">אבל לא זה צריך להדאיג אותו ברגע זה. עכשיו הוא צריך לחשוב על האוצר, ואיך יפעל כדי להשיג אותו. ממכירת הכבשים נשאר לו די כסף בתרמילו, והוא ידע שיש קסם בכסף; מי שיש לו כסף לעולם לא יהיה בודד לגמרי. בזמן קצר, אולי אפילו בעוד כמה ימים, הוא יהיה ליד הפירמידות. איש זקן עם חושן זהב לא ישקר רק כדי לקבל שש כבשים.</p>
			<p class="text">הזקן דיבר אז על אותות, והנער, בשעה שעבר את המצר, חשב על אותות. כן, הזקן ידע על מה הוא מדבר: בימים שהיה הנער רועה את כבשיו בשדות אנדלוסיה, למד לבחור את דרכו על ידי התבוננות באדמה ובשמים. כך גילה שנוכחותה של ציפור מסוימת פירושה שיש נחש בסביבה, ושיח מסוים הוא סימן למים בקרבת מקום. את זה לימדו אותו הכבשים.</p>
			<p class="text">אם אלוהים מוביל את הכבשים היטב כל כך, הוא גם יוביל את האדם, אמר בלבו, וזה שיפר את מצב רוחו. התה נעשה כאילו פחות מר.</p>
			<p class="text">"מי אתה?" שמע קול שואל אותו בספרדית.</p>
			<p class="text">הנער שמח. הנה, הוא חשב על אותות, ומיד הופיע מישהו.</p>
			<p class="text">"איך זה שאתה מדבר ספרדית?" שאל. זה שעכשיו הגיע היה איש צעיר בלבוש מערבי, אבל גון עורו העיד עליו שהוא מן העיר הזאת. הוא היה בערך בגילו ובגובהו של הנער.</p>
			<p class="text">"כמעט כל אחד כאן מדבר ספרדית. אנחנו נמצאים במרחק של שעתיים בלבד מספרד."</p>
			<p class="text">"שב ותן לי לכבד אותך במשהו," אמר הנער. "ותבקש כוס יין בשבילי. אני שונא את התה הזה."</p>
			<p class="text">"בארץ הזאת אין יין," אמר הצעיר. "זה אסור כאן לפי הדת."</p>
			<p class="text">אז סיפר לו הנער שהוא צריך להגיע אל הפירמידות. וכמעט התחיל לספר גם על האוצר שלו, אבל החליט לא לעשות זאת. אם יספר לו לערבי הזה, ייתכן שידרוש חלק מן האוצר כתשלום על הסכמתו לקחת אותו לשם. הוא זכר מה אמר הזקן על מתנות.</p>
			<p class="text">"הייתי רוצה שתיקח אותי אל הפירמידות, אם אתה יכול. אני מוכן לשלם לך שתהיה המדריך שלי."</p>
			<p class="text">"יש לך מושג כלשהו איך להגיע לשם?" שאל הצעיר.</p>
			<p class="text">הנער שם לב שבעל המזנון עומד על ידם ומקשיב בהתעניינות לשיחתם. נוכחותו של האיש גרמה לו אי נוחות. אבל הוא זה עתה מצא מדריך, ולא רצה להחמיץ את ההזדמנות.</p>
			<p class="text">"צריך לחצות את כל מדבר סהרה," אמר הצעיר. "וכדי לעשות את זה אתה זקוק לכסף. אני צריך לדעת אם יש לך מספיק."</p>
			<p class="text">השאלה הזאת נראתה לנער מוזרה. אבל הוא בטח בזקן, שאמר שכשאתה באמת רוצה משהו, היקום תמיד נחלץ לעזרתך.</p>
			<p class="text">הוא הוציא את כספו מן התרמיל והראה אותו לצעיר. בעל המזנון התקרב אליהם והסתכל גם הוא. השניים החליפו כמה מלים בערבית, ובעל המזנון נראה מרוגז.</p>
			<p class="text">"בוא נצא מכאן," אמר הצעיר. "הוא רוצה שנלך."</p>
			<p class="text">רווח לו לנער. הוא קם לשלם את החשבון, אבל בעל הבית תפס אותו והתחיל לדבר אליו בשטף אינסופי של מלים. הנער היה חזק, אבל הוא בארץ זרה. ידידו החדש דחף הצידה את בעל הבית ומשך אחריו את הנער החוצה. "הוא רצה את הכסף שלך," אמר. "טנג׳יר היא לא כמו שאר אפריקה. זוהי עיר נמל, ולכל נמל יש את הגנבים שלו."</p>
			<p class="text">הנער בטח בידידו החדש. הצעיר הזה עזר לו במצב של סכנה. הוא הוציא את כספו ומנה אותו.</p>
			<p class="text">הצעיר לקח ממנו את הכסף. "נוכל להגיע לפירמידות מחר," אמר. "אבל אני צריך לקנות שני גמלים."</p>
			<p class="text">יחד הלכו ברחובותיה הצרים של טנג׳יר. מכל עבר ניצבו דוכנים עם חפצים למכירה. לבסוף הגיעו למרכזה של כיכר גדולה, שם נערך השוק. אלפי בני אדם הצטופפו שם, מתמקחים, מוכרים וקונים ירקות, פגיונות, שטיחים, מקטרות. אבל הנער לא גרע עין לרגע מידידו החדש. הרי  בידיו נמצא כל כספו. תחילה חשב לבקש ממנו שיחזיר אותו, אבל החליט שזה יהיה לא ידידותי. הוא לא ידע דבר  על מנהגי הארץ הזרה שהוא נמצא בה.</p>
			<p class="text">"מספיק שאשגיח עליו," אמר לעצמו. הוא יותר חזק מידידו.</p>
			<p class="text">פתאום, בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת, נפל מבטו על חרב אחת, החרב היפה ביותר שראה מימיו. הנדן היה מעוטר בפיתוחי כסף, והניצב שחור ומשובץ אבני חן. הנער הבטיח לעצמו שכשיחזור ממצרים יקנה את החרב הזאת.</p>
			<p class="text">"תשאל את המוכר כמה זה עולה," אמר לידידו. ואז נוכח לדעת שבשעה שהסתכל בחרב הוסחה דעתו לרגע. פתאום הרגיש לחץ בלבו, כאילו התכווץ חזהו. הוא פחד להסתכל סביבו כי ידע מה יגלה. לכן המשיך להסתכל עוד קצת בחרב היפה, עד שאזר אומץ ופנה לאחור.</p>
			<p class="text">מסביבו הומה השוק. אנשים באים והולכים, צועקים וקונים, שטיחים, אגוזים, חסה, טסי נחושת; גברים הולכים יד ביד במעברים שבין הדוכנים, נשים רעולות פנים, וריח של מאכלים לא מוכרים. אבל בשום מקום אין לראות את פניו של בן לווייתו החדש.</p>
			<p class="text">הנער רצה להאמין שידידו פשוט הופרד ממנו במקרה. הוא החליט להישאר במקומו ולחכות שישוב. עוד הוא עומד והנה עלה מישהו לראש מגדל בקרבת מקום והתחיל לסלסל בגרונו; כל מי שהיה בשוק נפל על ברכיו, נגע במצחו בארץ והצטרף למזמור. ואז, כמו נחיל נמלים עסקניות, פירקו את דוכניהם והסתלקו.</p>
			<p class="text">השמש התחיל להסתלק גם הוא. שעה קלה עקב הנער אחרי מסלולו, עד שהסתירו אותו הבתים הלבנים שמסביב לכיכר. הוא נזכר שהבוקר בשעת הזריחה הוא היה ביבשת אחרת, עדיין רועה צאן עם שישים כבשים, ומצפה לפגישה עם נערה. בבוקר הזה ידע כל מה שיכול לקרות לו בזמן שהוא הולך בשדות. אבל עכשיו ערב, והוא נמצא במדינה אחרת, זר בארץ זרה, שאפילו איננו מבין את שפתה. הוא כבר לא רועה צאן, ואין לו כלום, אין לו אפילו כסף לחזור ולהתחיל את הכול מחדש.</p>
			<p class="text">כל זה קרה בין הזריחה לשקיעה של אותו היום, אמר הנער בלבו. הוא ריחם על עצמו. איך החיים יכולים להשתנות פתאום כל כך!</p>
			<p class="text">הוא התבייש לבכות. מעולם לא בכה, אפילו לא בנוכחות הכבשים שלו. אבל השוק היה ריק והוא היה רחוק מארץ מולדתו, והוא בכה. הוא ככה כי אלוהים הוא לא הוגן, וכי ככה אלוהים גומל למי שמאמינים בחלומות שלהם.</p>
			<p class="text">כשהיו לי הכבשים שלי הייתי מאושר, וגרמתי אושר למי שהיה סביבי. אנשים ראו אותי בא וקיבלו את פני בברכה. אבל עכשיו אני בודד ואומלל. אני עומד להיות מר נפש ולחשוד בבני האדם, כי אדם אחד בגד בי. אני עומד לשנוא את מי שמצא את האוצר שלו, כי אני לא מצאתי את שלי. ואני עומד להחזיק במעט שיש לי, כי אני קטן מכדי לחבוק את העולם.</p>
			<p class="text">הוא פתח את תרמילו לראות מה׳ נשאר בו; אולי עוד נשאר משהו מן הכריך שאכל באנייה. אבל כל מה שמצא לא היה אלא המעיל שלו, הספר העבה ושתי האבנים שנתן לו הזקן.</p>
			<p class="text">כשהביט באבנים הוקל לו. הוא החליף שש כבשים בשתי אבנים יקרות שהוצאו מחושן של זהב. והוא יכול למכור את האבנים ולקנות כרטיס חזרה. הנער הוציא את האבנים מהתרמיל והכניס אותן לכיסו. הפעם אני אהיה יותר חכם, אמר בלבו. זוהי עיר נמל, והדבר האמיתי היחידי שאמר לו ידידו הוא שערי הנמל מלאות גנבים.</p>
			<p class="text">עכשיו הבין מדוע היה אז בעל המזנון תוקפני כל כך: הוא ניסה להזהיר אותו שלא יבטח כאיש הזה. "אני כמו כולם — רואה את העולם כפי שהייתי רוצה שיהיה, לא כפי שהוא באמת."</p>
			<p class="text">לאט העביר את אצבעותיו על פני האבנים, וחש כמה הן קרירות וחלקות. האבנים האלה הן האוצר שלו. עצם הנגיעה בהן השרתה עליו שלווה. הן הזכירו לו את הזקן.</p>
			<p class="text">"כשאתה רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתך כדי שתשיג אותו," אלה היו דבריו של הזקן.</p>
			<p class="text">עכשיו ניסה הנער להבין את האמת שבדברים האלה. הנה הוא עומד בשוק הריק, בלי פרוטה בכיס, ובלי כבשים לשמור עליהן בלילה. אבל האבנים הן הוכחה שהוא נפגש עם מלך — מלך שידע את סיפור חייו, שידע על הרובה של אביו, ועל ההתנסות הראשונה שלו ביחסי מין.</p>
			<p class="text">"קוראים להן אורים ותומים, והן יכולות לעזור לך לקרוא את האותות." הנער החזיר את האבנים לתרמיל והחליט לעשות ניסיון. הזקן אמר לו לשאול שאלות ברורות, כי האבנים עוזרות רק למי שיודע מה הוא רוצה. ובכן, שאל אם ברכת הזקן עדיין מלווה אותו.</p>
			<p class="text">הוא הוציא את אחת האבנים. זו היתה "כן".</p>
			<p class="text">"האם אמצא את האוצר שלי?" שאל.</p>
			<p class="text">הוא דחף את ידו לתוך התרמיל וגישש אחר אחת האבנים. בשעה שעשה זאת נדחפו שתיהן דרך חור שבתרמיל ונפלו ארצה. הנער מעולם לא שם לב שיש חור בתרמיל שלו. הוא כרע על ברכיו למצוא את אורים וחומים ולהחזירן לתרמיל. בל בראותו אותן מונחות שם על האדמה, עלה בזיכרונו עוד משפט.</p>
			<p class="text">"תלמד להכיר אותות וללכת בעקבותיהם," אלה היו דבריו של המלך הזקן.</p>
			<p class="text">הנה אות. הנער חייך לעצמו. הוא הרים את שתי האבנים והחזיר אותן לתרמיל. את החור לא חשב לתקן — האבנים יכולות ליפול דרכו מתי שירצו. הוא הבין שיש דברים מסוימים שאל לו לאדם לשאול עליהם, כדי לא לברוח מהייעוד שלו. "הבטחתי שאחליט את החלטותי בעצמי," אמר.</p>
			<p class="text">אבל האבנים סיפרו לו שהזקן עדיין אתו, וזה נסך בו ביטחון. שוב הביט סביבו על הכיכר הריקה, והרגיש פחות מיואש משהיה קודם. זה לא עולם זר: זה עולם חדש.</p>
			<p class="text">הרי זה בדיוק מה שתמיד רצה: להכיר עולמות חדשים. גם אם לא ימצא את הפירמידות, הנה כבר הגיע רחוק יותר מכל רועה שהוא מכיר. הו, אילו רק ידעו כמה הדברים שונים רק מרחק שעתיים באנייה מהמקום שהם נמצאים בו, אמר בלבו. אף על פי שעולמו החדש הוא ברגע זה רק כיכר שוק חקה, הרי הוא כבר ראה אותה שוקקת חיים, ולעולם לא ישכח זאת. הוא נזכר בחרב. זה היה מחיר יקר תמורת התבוננות קצרה, אבל הוא באמת לא ראה מימיו דבר דומה לה. ופתאום הבין שהוא יכול להביט על העולם כקרבן מסכן של גנב, או כהרפתקן המחפש אוצר.</p>
			<p class="text">"אני הרפתקן המחפש אוצר," אמר לעצמו לפני שנפלה עליו תרדמה.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">מישהו טלטל אותו להעירו. הוא נרדם באמצע השוק, והחיים בכיכר עמדו להתחדש.</p>
			<p class="text">הוא הביט סביבו וחיפש את הכבשים, ואז נזכר שהוא נמצא בעולם חדש. במקום להיות עצוב, הרגיש שמחה גדולה. הוא לא צריך לתור אחרי מים ומזון; הוא יכול לצאת ולחפש את האוצר. אין לו פרוטה בכיס, אבל יש לו אמונה בחיים. אמש החליט להיות הרפתקן כמו גיבורי הספרים שקרא בילדותו.</p>
			<p class="text">הוא התהלך בשוק לאטו. הרוכלים עסקו בהעמדת הדוכנים שלהם, והנער עזר למוכר ממתקים אחד להקים את דוכנו. פניו של מוכר הממתקים הזה היו מוארות בחיוך: הוא היה שמח, הוא היה מלא חיים ומוכן להתחיל יום נפלא של עבודה. חיוכו הזכיר לנער את הזקן — המלך הזקן המסתורי שפגש. "רוכל הממתקים הזה לא עושה ממתקים כדי שיוכל אחר כך לנדוד או לשאת לאשה בתו של סוחר. הוא עושה ממתקים כי הוא אוהב לעשות את זה," אמר הנער בלבו. והוא נוכח לדעת שהוא יכול, כמו המלך הזקן, לדעת אם האדם נמצא קרוב לייעודו או רחוק ממנו. מתוך הסתכלות בלבד. זה קל, ואני אף פעם לא שמתי לב לזה.</p>
			<p class="text">אחרי שהקימו את הדוכן הציע הרוכל לנער את הממתק הראשון שעשה. הנער אכל ברצון את הממתק, אמר תודה והמשיך בדרכו. ובעודו הולך, נזכר שהדוכן הורכב בידי שני אנשים, אחד דובר ערבית ואחד דובר ספרדית.</p>
			<p class="text">והיתה הבנה מלאה ביניהם.</p>
			<p class="text">יש שפה שהיא מעבר למלים, אמר הנער בלבו. אני כבר התנסיתי בכך עם הכבשים, ועכשיו זה קורה לי עם אנשים.</p>
			<p class="text">הרבה דברים חדשים הוא לומד עכשיו. דברים שכבר התנסה בהם, אבל הם חדשים בשבילו, כי הם עברו עליו בלי שיבין אותם. והוא לא הבין אותם כי היה רגיל אליהם. אם אוכל ללמוד לפענח את השפה הזאת בלי המלים, אוכל ללמוד לפענח את העולם. כל הדברים אינם אלא דבר אחד, אלה היו דבריו של הזקן.</p>
			<p class="text">שליו וחסר דאגה התחיל להתהלך ברחובותיה הצרים של טנג׳יר. רק כך יוכל לקרוא את האותות. הוא ידע שתידרש לכך הרבה סבלנות, אבל סבלנות היא אחת התכונות שרועה רוכש אותן. שוב הבין שהוא מיישם בעולם הזה את השיעורים שלמד אצל הכבשים שלו.</p>
			<p class="text">"כל הדברים אינם אלא דבר אחד." אלה היו דבריו של המלך הזקן.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">סוחר כלי הבדולח ראה את היום נולד, והרגיש את אותה הדאגה שהוא מרגיש כל בוקר. כבר שלושים שנה הוא נמצא באותו המקום: חנות במעלה רחוב מדרגות תלול שלקוחות מעטים עוברים בו. ועכשיו מאוחר מדי לשנות משהו: כל מה שלמד בחיים הוא לקנות ולמכור כלי בדולח. היו ימים שהרבה אנשים ידעו על החנות שלו: סוחרים ערבים, גיאולוגים צרפתים ואנגלים, חיילים גרמנים שכיסיהם מלאים כסף. באותם ימים היה טוב להיות מוכר כלי בדולח, והוא היה חושב איך יתעשר ויהיה מוקף נשים יפות לכשיזדקן.</p>
			<p class="text">אבל הזמנים השתנו, וגם העיר. סיוטה, העיר הסמוכה, גדלה יותר מהר מטנג׳יר והמסחר שינה כיוון. השכנים עזבו, ורק חנויות מעטות נשארו ברחוב. והרי איש לא יטפס במעלה רחוב מדרגות תלול בגלל כמה חנויות.</p>
			<p class="text">אבל לסוחר הבדולח לא היתה בררה. שלושים שנה כבר עברו עליו בקנייה ומכירה של כלי בדולח, ועכשיו מאוחר מדי לשנות כיוון.</p>
			<p class="text">כל שעות הבוקר ישב והביט על התנועה המעטה ברחוב. זה מנהגו שנים רבות, והוא יודע את לוח הזמנים של כל מי שעובר. אבל כמה דקות לפני שעת הצהריים עצר נער זר מול חלון הראווה שלו. הוא היה לבוש בבגדים רגילים, אבל עיניו המנוסות של סוחר הבדולח ראו שאין לו כסף. אף על פי כן החליט להיכנס לתוך החנות ולחכות זמן מה עד שהנער ילך.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">בפתח החנות היה תלוי שלט המודיע שכאן מדברים כמה שפות. הנער ראה איש מופיע מאחורי הדלפק.</p>
			<p class="text">"אני יכול לנקות את האגרטלים אם אתה רוצה," אמר הנער. "כמו שהם נראים עכשיו, אף אחד לא ירצה לקנות אותם."</p>
			<p class="text">האיש הסתכל בו ולא ענה.</p>
			<p class="text">"בתמורה תיתן לי משהו לאכול."</p>
			<p class="text">ועדיין לא אמר האיש דבר. הנער הרגיש שעליו להחליט החלטה. בתרמיל נמצא המעיל שלו — ובמדבר בוודאי לא יהיה לו צורך בו. הוא הוציא את המעיל והתחיל לנקות בו את האגרטלים. בתוך חצי שעה גמר לנקות את כל האגרטלים שבחלון הראווה, ובשעה שעשה זאת נכנסו שני לקוחות לחנות וקנו כלי בדולח.</p>
			<p class="text">כשגמר לנקות הכול, ביקש מן האיש משהו לאכול. "בוא נלך לאכול," אמר סוחר הבדולח.</p>
			<p class="text">הוא תלה את השלט על הדלת ושניהם הלכו לבית קפה קטן באותו הרחוב. כשהתיישבו אל השולחן היחיד במקום, צחק סוחר הבדולח.</p>
			<p class="text">"בכלל לא היית צריך לנקות," אמר. "לפי הקוראן אני חייב להאכיל אדם רעב."</p>
			<p class="text">"אם ככה, למה נתת לי לעשות את זה?" שאל הנער.</p>
			<p class="text">"כי כלי הבדולח היו מלוכלכים. ושנינו, גם אני וגם אתה, היינו צריכים לנקות את הראש שלנו ממחשבות שליליות." לאחר שאכלו פנה הסוחר לנער ואמר: "הייתי רוצה שתעבוד אצלי בחנות. שני קונים נכנסו היום בשעה שניקית את האגרטלים, וזה אות לטובה."</p>
			<p class="text">אנשים מדברים הרבה על אותות, אמר הרועה בלבו. אבל האמת היא שהם לא יודעים מה הם אומרים. כמו שאני לא הבנתי שבמשך כל כך הרבה שנים דיברתי עם הכבשים שלי בשפה ללא מלים.</p>
			<p class="text">"אתה רוצה לעבוד אצלי?" שאל הסוחר.</p>
			<p class="text">"אני יכול לעבוד עד סוף היום," ענה הנער. "אני אעבוד כל הלילה, עד עלות השחר, ואני אנקה כל כלי וכלי בחנות שלך, כי אני צריך להיות מחר במצרים."</p>
			<p class="text">הסוחר צחק. "גם אם תנקה את הבדולח שלי שנה שלמה, גם אם תקבל אחוז גבוה על כל כלי שתמכור, עדיין תיאלץ ללוות כסף כדי להגיע למצרים. יש אלפי קילומטרים של מדבר בין טנג׳יר לפירמידות."</p>
			<p class="text">לרגע השתררה דממה כה עמוקה, עד שנדמה כאילו כל העיר ישנה. קול לא עלה מן השווקים, ויכוחים לא נשמעו בין הסוחרים, איש לא עלה לצריח לסלסל בגרונו. אין תקווה, אין הרפתקה, אין מלכים זקנים וחלומות, אין אוצרות ואין פירמידות. כאילו נפלה שתיקה על העולם כי נפלה שתיקה על נשמתו של הנער. לא כאב היה זה, לא סבל, לא אכזבה, רק מבט אחד ריק דרך דלת הזכוכית של בית הקפה הקטן, ורצון גדול למות, ושהכול ייגמר ברגע זה לתמיד.</p>
			<p class="text">הסוחר הביט בנער בדאגה. כל השמחה שראה באותו בוקר נעלמה פתאום.</p>
			<p class="text">"אני יכול לתת לך את הכסף שאתה צריך כדי לחזור לארצך, בני," אמר סוחר הבדולח.</p>
			<p class="text">הנער לא אמר דבר. הוא קם, סידר את בגדיו, והרים את תרמילו.</p>
			<p class="text">"אני אעבוד אצלך," אמר.</p>
			<p class="text">ואחרי עוד שתיקה ארוכה, הוסיף: "אני צריך כסף בשביל לקנות כמה כבשים."</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">כמעט חודש עבר מיום שהתחיל הנער לעבוד אצל סוחר הבדולח, והוא ראה שזה לא בדיוק סוג העבודה שיעשה אותו מאושר. הסוחר היה יושב וממלמל כל היום מאחורי הדלפק, וחוזר ומזכיר לנער שייזהר בכלים ולא ישבור שום דבר.</p>
			<p class="text">אבל הוא נשאר לעבוד שם, כי הסוחר, אף על פי שהיה רטנן זקן, נהג בו בהגינות; הנער קיבל אחוז נאה על כל כלי שמכר, וכבר הספיק לחסוך לעצמו סכום כסף. באותו בוקר עשה חשבון: אם ימשיך לעבוד כל יום כפי שעבד עד עכשיו, תעבור שנה שלמה עד שיוכל לקנות כמה כבשים.</p>
			<p class="text">"הייתי רוצה לבנות מדף תצוגה לכלי הבדולח," אמר הנער לסוחר. "נוכל להעמיד אותו בחוץ, וזה ימשוך את תשומת לבם של האנשים העוברים ברחוב."</p>
			<p class="text">"אף פעם לא היה לי מדף כזה," ענה הסוחר. "אנשים יעברו וייתקלו בו. וכלי הבדולח הם שבירים."</p>
			<p class="text">"בימים שהייתי הולך בשדות עם הכבשים, הן היו עלולות למות אילו פגשנו בנחש. אבל זה חלק מהחיים של הכבשים ושל הרועים."</p>
			<p class="text">הסוחר פנה ללקוח שרצה שלוש כוסות בדולח. המכירות עכשיו היו טובות מתמיד, כאילו חזר העולם אחורנית בזמן אל התקופה שהרחוב 'הזה היה אחד ממוקדי המשיכה העיקריים של טנג׳יר.</p>
			<p class="text">"העסקים כבר השתפרו מאוד," אמר לנער, אחרי שיצא הלקוח. "הכסף מאפשר לי לחיות הרבה יותר טוב, ויחזיר לך את הכבשים בתוך זמן קצר. למה לבקש מהחיים יותר מזה?"</p>
			<p class="text">"כי אנחנו צריכים להיענות לאותות," אמר הנער; ואז הצטער על פליטת הפה שלו. הרי הסוחר מעולם לא פגש את המלך.</p>
			<p class="text">"קוראים לזה העיקרון של מציאת החן, מזל של מתחילים. כי החיים רוצים שתגשים את ייעודך," אלה היו דבריו של המלך הזקן.</p>
			<p class="text">אבל הסוחר התחיל להבין על מה הנער מדבר. עצם הימצאותו של הנער בחנות היא אות, וככל שעבר הזמן והכסף זרם לתוך הקופה, לא היתה לו שום חרטה על ששכר אותו, גם אם קיבל יותר כסף מן המגיע לו, כי הסוחר חשב בתחילה, שלא יהיו כל כך הרבה מכירות, והציע לו אחוזים גבוהים. ומלבד זאת הוא כנראה יחזור בקרוב לכבשים שלו.</p>
			<p class="text">"למה אתה רוצה לראות את הפירמידות?" שאל. הוא רצה לסטות מן הנושא של מדף התצוגה.</p>
			<p class="text">"כי תמיד שמעתי עליהן," אמר הנער. הוא לא אמר דבר על החלום. האוצר כבר איננו אלא זיכרון כואב, והוא נמנע מלחשוב עליו.</p>
			<p class="text">"אני לא מכיר כאן אף אחד שהיה רוצה לחצות את המדבר רק כדי לראות את הפירמידות," אמר הסוחר. "זה רק ערמה של אבנים. אתה יכול לבנות פירמידה בחצר שלך."</p>
			<p class="text">"אף פעם לא היו לך חלומות על נדודים," אמר הנער, ופנה לשרת לקוח שנכנס לחנות.</p>
			<p class="text">יומיים אחר כך חיפש הסוחר את הנער כדי לדבר על המדף.</p>
			<p class="text">"אני לא אוהב שינויים," אמר הסוחר. "לא אני וגם לא אתה, איננו דומים לחסן, הסוחר העשיר. אם הוא טועה בקנייה, אין לזה השפעה גדולה עליו. אבל אנחנו שנינו צריכים לחיות עם הטעויות שלנו."</p>
			<p class="text">זה נכון, אמר הנער בלבו.</p>
			<p class="text">"למה אתה רוצה להעמיד מדף בחוץ?" שאל הסוחר.</p>
			<p class="text">"אני רוצה לחזור לכבשים שלי יותר מהר. צריך לנצל את המזל כשהוא לטובתנו, ולעזור לו כמו שהוא עוזר לנו. קוראים לזה העיקרון של מציאת החן. או מזל של מתחילים."</p>
			<p class="text">רגעים אחדים שתק הזקן, ואחר כך אמר: "הנביא נתן לנו את הקוראן, והשאיר לנו רק חמש מצוות שעלינו למלא בחיינו. המצווה הכי חשובה היא זאת: אין אלוהים אלא אללה. המצוות האחרות הן להתפלל חמש פעמים ביום, לצום בחודש הרמדאן, ולתת צדקה לעניים."</p>
			<p class="text">כאן עצר. כשדיבר על הנביא התמלאו עיניו דמעות. הוא היה אדם מאמין, ועם כל חוסר הסבלנות שלו, רצה לחיות את חייו לפי הדת המוסלמית.</p>
			<p class="text">"מה המצווה החמישית?" שאל הנער.</p>
			<p class="text">"לפני יומיים אמרת שאני אף פעם לא חלמתי על נדודים," ענה הסוחר. "המצווה החמישית של כל מוסלמי היא עלייה לרגל. אנחנו חייבים, לפחות פעם אחת בחיים, לבקר בעיר הקדושה מכה.</p>
			<p class="text">"מכה הרבה יותר רחוקה מהפירמידות. כשהייתי צעיר, כל מה שרציתי היה לחסוך מספיק כסף לפתוח את החנות הזאת. חשבתי שיום אחד אהיה עשיר ואוכל לעלות לרגל למכה. התחלתי להרוויח כסף, אבל לא יכולתי לסמוך על אף אחד שישמור בשבילי על החנות, כי כלי הבדולח הם עדינים כל כך. כל אותו הזמן הייתי רואה הרבה אנשים עוברים על פני החנות שלי בדרכם למכה. חלק מהם היו עשירים, ועשו את דרכם בשיירות עם משרתים וגמלים, אבל רוב עולי הרגל היו יותר עניים ממני.</p>
			<p class="text">"כולם הלכו לשם וחזרו שמחים. את הסמלים של העלייה לרגל הם תלו על דלתות הבתים שלהם. אחד מהם, סנדלר המתפרנס מתיקון נעליים. היה נוהג לומר שהוא הלך במדבר כמעט שנה שלמה, אבל הוא מתעייף יותר כשהוא צריך ללכת ברחובות של טנג׳יר לקנות עורות."</p>
			<p class="text">"אם ככה, למה אתה לא הולך למכה עכשיו?" שאל הנער.</p>
			<p class="text">"כי המחשבה על מכה היא שמחזיקה אותי בחיים. זה מה שעוזר לי לעבור את הימים האלה, שכולם דומים זה לזה, עם כלי הבדולח האילמים האלה על המדפים, וארוחות צהריים וערב באותו בית קפה זוועתי. אני חושש שאם אגשים את החלום שלי לא תהיה לי שום סיבה להמשיך לחיות.</p>
			<p class="text">"אתה חולם על הכבשים שלך ועל הפירמידות, אבל אתה שונה ממני, כי אתה רוצה להגשים את החלומות שלך. אני רוצה רק לחלום על מכה. כבר אלף פעמים תיארתי לי בדמיוני איך אני חוצה את המדבר, איך אני מגיע לכיכר הכעבה, איך אני מקיף אותה שבע פעמים לפני שאני מרשה לעצמי לגעת באבן הקדושה. כבר ראיתי בעיני רוחי את האנשים שיעמדו על ידי, ואת אלה שלפני, ואת השיחות ואת התפילות שנשתתף בהן. אבל אני חושש שכל זה יהיה רק אכזבה, לכן אני מעדיף רק לחלום על זה."</p>
			<p class="text">ביום ההוא הרשה הסוחר לנער להעמיד את מדף התצוגה. לא כולם יכולים לראות את החלומות באותו אופן.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">עוד חודשיים עברו, והמדף הביא הרבה לקוחות לחנות הבדולח. הנער העריך שאם יעבוד עוד שישה חודשים, יוכל לחזור לספרד ולקנות שישים כבשים, ועוד שישים כבשים. בפחות משנה יכפיל את עדרו, ויוכל לנהל עסקים עם הערבים, כי עכשיו הוא יודע לדבר בשפה המוזרה שלהם. מאז אותו בוקר בשוק לא עשה שימוש באורים ותומים, כי מצרים היתה בשבילו עכשיו חלום רחוק כמו מכה בשביל הסוחר. בינתיים התחיל הנער למצוא סיפוק בעבודתו, וחשב כל הזמן על היום שיירד מן האנייה בטריפה כמנצח.</p>
			<p class="text">"אתה תמיד צריך לדעת מה הדבר שאתה רוצה," אלה היו דבריו של המלך הזקן. הנער ידע, ועכשיו הוא עובד למען הדבר הזה. אולי זה האוצר שלו, לבוא אל האח הזרה הזאת, לפגוש גנב, ולהכפיל את העדר שלו בלי להוציא אף פרוטה אחת.</p>
			<p class="text">הוא היה שבע רצון מעצמו. בזמן הזה למד כמה דברים חשובים. הוא כבר ידע על מסחר בכלי בדולח, ועל השפה בלי מלים, ועל אותות. יום אחד שמע ברחוב אדם אחד מתלונן שאי אפשר למצוא איזה מקום הגון לקבל משהו לשתות אחרי עלייה כזאת. הנער, שהתרגל כבר להבחין באותות, דיבר עם הסוחר.</p>
			<p class="text">"בוא נמכור תה לאנשים שעולים ברחוב."</p>
			<p class="text">"הרבה אנשים מוכרים תה בסביבה הזאת," אמר הסוחר. "אבל אנחנו נוכל למכור תה בכוסות של בדולח. האנשים יהנו מהתה, וירצו לקנות את הכוסות. היופי מפתה את בני האדם."</p>
			<p class="text">הסוחר הסתכל בנער ולא אמר דבר, אבל אחר הצהריים, אחרי שהתפלל וסגר את החנות, התיישב עם הנער בחוץ על המדרגות והזמין אותו לעשן נרגילה.</p>
			<p class="text">"מה בדיוק אתה מחפש?" שאל הסוחר הזקן.</p>
			<p class="text">"כבר אמרתי לך. אני צריך לקנות בחזרה את הכבשים שלי, ובשביל זה אני צריך כסף."</p>
			<p class="text">הסוחר הוסיף גחלים לנרגילה, ושאף שאיפה עמוקה.</p>
			<p class="text">"כבר שלושים שנה יש לי את החנות הזאת. אני יודע להבחין בין בדולח משובח לבדולח גרוע, אני מכיר את תהליך ייצור הבדולח, אני רגיל לגודל שלו ולהתנהגות שלו. אם אתה תגיש תה בכוסות של בדולח, החנות תתפתח. ואז אני אצטרך לשנות את אורח החיים שלי."</p>
			<p class="text">"וזה לא טוב?"</p>
			<p class="text">"אני כבר רגיל לדברים כמו שהם. לפני שבאת הייתי תמיד מהרהר איך בזבזתי כל כך הרבה זמן באותו המקום בעוד שהידידים שלי עברו מכאן, או פשטו את הרגל, או שמצבם נעשה יותר טוב משהיה קודם. זה גרם לי דיכאון. עכשיו אני יכול לראות שזה לא כל כך רע. החנות היא בדיוק בגודל שתמיד רציתי. אני לא רוצה לשנות שום דבר, כי אני לא יודע לשנות. אני רגיל למה שאני."</p>
			<p class="text">הנער לא ידע מה לומר. והסוחר המשיך: "אתה היית ברכה בשבילי. והיום אני מתחיל להבין דבר אחד: כל ברכה שמתעלמים ממנה, הופכת לקללה. אני לא רוצה יותר שום דבר מהחיים. אבל אתה מכריח אותי להסתכל בעושר, ובאופקים שמעולם לא היכרתי. עכשיו, כשראיתי אותם, ואני רואה כמה עצומות הן האפשרויות שלי, אני ארגיש רעיותר משהרגשתי לפני כן. כי אני מסוגל להשיג הכול, ואני לא רוצה בזה."</p>
			<p class="text">טוב שלא אמרתי שום דבר למוכר הערמונים בטריפה, אמר הנער בלבו.</p>
			<p class="text">הערב ירד, והם המשיכו לעשן את הנרגילה עוד זמן מה. שיחתם התנהלה בערבית, והנער היה גאה בעצמו שהוא יכול לעשות זאת. היו ימים שחשב שהכבשים שלו יכולות ללמד אותו כל מה שהוא צריך לדעת על העולם. אבל הן לא יכלו בשום אופן ללמד אותו ערבית.</p>
			<p class="text">בוודאי יש עוד דברים בעולם שהכבשים לא יכולות ללמד אותי, הרהר הנער בשעה שהתבונן בסוחר בשתיקה. כל מה שהן עושות באמת זה לחפש מים ואוכל. ואולי הן לא לימדו אותי, אלא אני הוא שלמדתי מהן.</p>
			<p class="text">"מכתוב," אמר הסוחר לבסוף.</p>
			<p class="text">"מה זאת אומרת?"</p>
			<p class="text">"היית צריך להיוולד ערבי כדי להבין את זה," ענה. "אבל בשפה שלך זה יכול להיות משהו כמו ׳זה כתוב׳."</p>
			<p class="text">ובשעה שכיבה את הגחלים בנרגילה אמר לנער שהוא יכול להתחיל למכור תה בכוסות הבדולח. לפעמים פשוט אי אפשר לעצור את נהר החיים.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="text">האנשים טיפסו במעלה רחוב המדרגות, והעלייה עייפה אותם למדי. והנה ראו למעלה חנות של כלי בדולח יפים ותה מנתה מרענן. הם נכנסו לשתות תה. המשקה הוגש להם בכוסות בדולח הדורות.</p>
			<p class="text">"אשתי לא חשבה על זה אף פעם," אמר אחד מהם, וקנה כמה כלי בדולח — באותו ערב הוא עמד לקבל אורחים, ורצה שהם יתרשמו מיופיים של הכלים. איש אחר ציין שתה הוא תמיד יותר טעים כשמגישים אותו בכלי בדולח, כי הם שומרים על הניחוח המיוחד שלו. שלישי אמר שזאת מסורת במזרח להשתמש בכוסות בדולח לתה, בגלל הכוחות המגיים של החומר הזה.</p>
			<p class="text">לא עבר זמן רב והחדשות פשטו, והרבה מאוד אנשים התחילו לבוא לרחוב המדרגות לראות את החנות העושה משהו חדש בענף מסחר כה עתיק. נפתחו עוד חנויות שהגישו תה בכוסות בדולח, אבל הן לא עמדו במעלה רחוב מדרגות תלול, ולכן העסקים אצלן היו חלשים.</p>
			<p class="text">בתוך זמן קצר נאלץ הסוחר להעסיק עוד שני עוזרים. הוא התחיל לייבא עם כלי הבדולח שלו גם כמויות עצומות של תה, וגברים ונשים שהיה להם צימאון לדברים חדשים היו פוקדים את חנותו.</p>
			<p class="text">ככה עברו שישה חודשים.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">הנער התעורר לפני עלות השחר. אחד עשר חודשים ותשעה ימים עברו מאז דרכה כף רגלו לראשונה ביבשת אפריקה.</p>
			<p class="text">הוא התלבש בבגדיו הערביים, בגדי פשתן לבן שקנה במיוחד לכבוד היום הזה. לראשו חבש את הכפייה והידק אותה בעיגול של עור גמל. לבסוף נעל את סנדליו החדשים וירד למטה בלי להקים רעש.</p>
			<p class="text">העיר עדיין נמה את שנתה. הוא הכין לעצמו כריך ושתה תה חם בכוס של בדולח. אחר כך התיישב בפתח החנות מוצף השמש, ועישן נרגילה לבדו.</p>
			<p class="text">בדממה עישן, ולא חשב על כלום, רק הקשיב לקול הרוח שהביאה בכנפיה את ריח המדבר. כשגמר לעשן תחב את ידו לאחד מכיסיו. אחר כך ישב כמה דקות והתבונן במה שהוציא.</p>
			<p class="text">זה היה צרור שטרות כסף. הסכום הזה יאפשר לו לקנות לעצמו גם מאה ועשרים כבשים, גם כרטיס נסיעה חזרה, וגם רשיון לייבא סחורה לארצו מהארץ שהוא נמצא בה.</p>
			<p class="text">הוא חיכה בסבלנות עד שהסוחר התעורר ופתח את החנות. ואז נכנסו שניהם לשתות עוד תה.</p>
			<p class="text">"אני עוזב היום," אמר הנער. "לי יש מספיק כסף בשביל לקנות את הכבשים שלי ולך יש מספיק כסף בשביל לעלות לרגל למכה."</p>
			<p class="text">הזקן לא אמר דבר.</p>
			<p class="text">"הייתי רוצה שתיתן לי את ברכתך," אמר הנער. "אתה עזרת לי." האיש המשיך להכין את התה שלו בשתיקה. אחרי זמן מה פנה אל הנער.</p>
			<p class="text">"אני גאה בך," אמר. "אתה הכנסת נשמה לחנות הבדולח שלי. אבל אתה יודע שאני לא אלך למכה. בדיוק כמו שאתה יודע שאתה לא תקנה את הכבשים שלך."</p>
			<p class="text">"מי אמר לך את זה?" נדהם הנער.</p>
			<p class="text">"מכתוב," אמר סוחר הבדולח הזקן.</p>
			<p class="text">והוא נתן לנער את ברכתו.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">הנער הלך לחדרו וארז את חפציו. הם מילאו שלושה שקים. כשעמד לצאת, ראה את התרמיל הישן שלו מצונף בפינת החדר. זמן רב לא חשב כלל על התרמיל הזה. בתוכו היו עדיין הספר והמעיל. הוא הוציא את המעיל במחשבה לתת אותו במתנה למישהו ברחוב, והנה נפלו ארצה שתי האבנים. אורים ותומים.</p>
			<p class="text">אז נזכר הנער במלך הזקן, והופתע כשנוכח לדעת כמה זמן עבר מיום שחשב עליו. כבר כמעט שנה הוא עובד בלי הרף, וחושב רק איך לחסוך די כסף כדי לא לחזור לספרד בראש מורכן.</p>
			<p class="text">"לעולם אל תפסיק לחלום," אלה היו דבריו של המלך הזקן. "לך בעקבות האותות."</p>
			<p class="text">הנער הרים את אורים ותומים ושוב פקדה אותו התחושה המוזרה שהמלך הזקן נמצא לידו. שנה שלמה עבד עבודה קשה, ועכשיו אמרו לו האותות שהגיע הזמן ללכת.</p>
			<p class="text">אני חוזר לעשות בדיוק מה שעשיתי קודם, אמר הנער בלבו. אם כי הכבשים לא לימדו אותי לדבר ערבית.</p>
			<p class="text">אבל הכבשים לימדו אותו משהו יותר חשוב: שיש בעולם שפה שכל אחד מבין, השפה שהוא השתמש בה במשך כל הזמן שניסה לשפר דברים בחנות. זאת השפה של ההתלהבות, של דברים הנעשים מתוך אהבה ומתוך כוונה, ומתוך חיפוש אחרי מה שמאמינים בו ורוצים בו. טנג׳יר כבר איננה עיר זרה, והוא הרגיש שכפי שכבש את המקום הזה, הוא יכול לכבוש את העולם כולו.</p>
			<p class="text">"כשאתה רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתך כדי שתשיג אותו," אלה היו דברי המלך הזקן.</p>
			<p class="text">אבל המלך הזקן לא אמר כלום על גנבים, ולא על מדבריות אין קץ, ולא על אנשים שיודעים מה החלומות שלהם אבל לא רוצים להגשים אותם. המלך הזקן לא סיפר לו שהפירמידות הן רק גלי אבנים, ושכל אחד יכול לבנות פירמידה בחצר שלו. והוא שכח לציין שכשיש לך די כסף לקנות עדר יותר גדול מזה שהיה לך קודם, כדאי לך לקנות אותו.</p>
			<p class="text">הנער הרים את התרמיל והניח אותו ליד חפציו האחרים. הוא ירד במדרגות וראה שהסוחר מטפל בזוג אנשים מחוץ לארץ, ועוד שני לקוחות מתהלכים בחנות, ושותים תה בכוסות של בדולח. הפעילות היתה רבה מן הרגיל בשעה הזאת של הבוקר. ממקום עומדו שם לב בפעם הראשונה ששערו של הסוחר דומה מאוד לשערו של המלך הזקן. הוא נזכר בחיוכו של מוכר הממתקים ביומו הראשון בטנג׳יר, כשלא היה לו מה לאכול ולאן ללכת — גם החיוך הזה היה דומה לחיוכו של המלך הזקן.</p>
			<p class="text">כאילו הוא עבר פה והטביע את חותמו, אמר בלבו. ובכל זאת אף אחד מן האנשים האלה לא פגש מעולם את המלך הזקן. לעומת זאת הוא תמיד מופיע כדי לעזור לאלה שמנסים להגשים את הייעוד שלהם, כך אמר.</p>
			<p class="text">הוא יצא בלי להיפרד מסוחר הבדולח, כי לא רצה לבכות בפני האנשים האחרים שהיו שם. הוא יתגעגע למקום הזה ולימים שהיה כאן. אבל עכשיו הוא יותר בטוח בעצמו, ויש לו רצון לכבוש את העולם.</p>
			<p class="text">"אני חוזר לשדות המוכרים לרעות שוב את העדר שלי." אבל הוא כבר לא היה שמח כל כך בהחלטתו. שנה שלמה עבד כדי להגשים חלום, והחלום הזה הלך ונעשה פחות חשוב מרגע לרגע. אולי מפני שאין זה באמת החלום שלו. מי יודע, אולי יותר טוב לחיות כמו סוחר הבדולח: לעולם לא ללכת למכה, ורק לרצות כל החיים לראות אותה. אבל כשהחזיק בידיו את אורים ותומים, העבירו אליו האבנים האלה את כוחו ואת רצונו של המלך הזקן.</p>
			<p class="text">במקרה — או אולי זה אות, חשב הנער — הגיע למזנון שנכנס אליו ביומו הראשון בעיר. הגנב לא היה שם, ובעל הבית הביא לו ספל תה.</p>
			<p class="text">תמיד אני יכול לחזור להיות רועה, אמר הנער בלבו. למדתי לטפל בכבשים, ואת זה לא שכחתי. אבל אולי לא תהיה לי עוד הזדמנות להגיע לפירמידות במצרים. הזקן הזה ענד חושן של זהב, והוא ידע את סיפור חיי. הוא באמת היה מלך, מלך חכם.</p>
			<p class="text">רק שעתיים באנייה מכאן ועד המישורים של אנדלוסיה, ואילו בינו לבין הפירמידות מפריד מדבר שלם. אבל הנער הבין שיש דרך אחרת לראות את המצב הזה: הוא קרוב יותר בשעתיים לאוצר שלו, גם אם נדרשה לו כמעט שנה שלמה לעבור את השעתיים האלה.</p>
			<p class="text">אני יודע למה אני רוצה לחזור לעדר שלי, אמר בלבו. אני מכיר את הכבשים; הן לא דורשות הרבה עבודה, ואפשר לאהוב אותן. ואני לא יודע אם אפשר לאהוב את המדבר, אבל המדבר הוא זה שמחביא את האוצר שלי! אם לא אצליח למצוא אותו, אני יכול תמיד לחזור הביתה. החיים נתנו לי בבת אחת מספיק כסף, ויש לי כל הזמן הדרוש. למה לא?</p>
			<p class="text">פתאום הרגיש שאושר גדול מציף אותו. הוא תמיד יכול לשוב ולהיות רועה צאן. הוא תמיד יכול לשוב ולהיות מוכר כלי בדולח. אולי יש בעולם אוצרות גנוזים אחרים, אבל הוא חלם פעמיים את אותו החלום, והוא נפגש עם מלך. זה לא קורה סתם לכל אחד!</p>
			<p class="text">כשיצא מן המזנון היה מלא שמחה. הוא נזכר שאחד הספקים של הסוחר מוביל את הבדולח שלו בשיירות החוצות את המדבר. בידיו החזיק את אורים ותומים; בזכות שתי האבנים האלה הוא שוב הולך בדרך אל האוצר שלו.</p>
			<p class="text">"אני כל הזמן קרוב לאלה שחיים את הייעוד שלהם. כשמישהו רוצה להגשים את חלומו, אני תמיד נמצא לידו," אלה היו דבריו של המלך הזקן.</p>
			<p class="text">לא קשה לגשת למחסן של אותו ספק ולבדוק אם הפירמידות באמת כל כך רחוקות.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">במבנה, שהדיף ריחות של בהמות, של זיעה ושל אבק, ישב האיש האנגלי על ספסל ודפדף בכתב־עת לענייני כימיה; לא כל המבנה שימש כמחסן. בחלקו היה מעין מכלאה. מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי במקום כזה, אמר בלבו. עשר שנים למדתי, והנה אני יושב כאן בתוך מכלאה.</p>
			<p class="text">אבל הוא מוכרח להמשיך. האנגלי הזה האמין באותות. כל חייו וכל לימודיו מטרתם היתה למצוא את השפה האחת האמיתית של היקום. תחילה למד אספרנטו, אחר כך למד את דתות העולם, ועכשיו הוא לומד אלכימיה. הוא ידע לדבר אספרנטו, והוא הבין היטב את כל הדתות העיקריות, אבל עדיין לא היה לאלכימאי. אמנם התגלו לו כמה דברים חשובים, אבל חיפושיו הביאו אותו עד למקום שמעבר לו הוא אינו מצליח להתקדם, כנראה. הוא ניסה לקשור קשרים עם אלכימאים אחרים. אבל האלכימאים הם אנשים מוזרים, החושבים רק על עצמם, וכמעט תמיד סירבו לקבל ממנו עזרה. מי יודע, אולי הם נכשלו במשימתם לגלות את סוד אבן החכמים, ולכן הם מסתגרים בשתיקתם.</p>
			<p class="text">חלק גדול מן ההון שירש מאביו כבר בזבז בחיפוש עקר אחר אבן החכמים. הוא ביקר בספריות הטובות שבעולם, וקנה את כל הספרים החשובים והנדירים ביותר העוסקים באלכימיה. באחד מהם קרא שלפני הרבה שנים ביקר באירופה אלכימאי ערבי מפורסם. נאמר שם שהוא בן יותר ממאתיים שנה, והוא מצא את אבן החכמים ואת שיקוי החיים. האנגלי התרשם עמוקות מן הסיפור. אבל הוא לא היה מתייחם אליו כאל יותר מאגדה, לולא סיפר לו ידיד שלו — שחזר ממשלחת ארכיאולוגית במדבר — על ערבי שניחן בכוחות יוצאי דופן.</p>
			<p class="text">"הוא גר בנווה המדבר אל־פיום," אמר ידידו, "והאנשים מספרים שהוא בן מאתיים שנה, והוא יכול להפוך כל מתכת לזהב."</p>
			<p class="text">האנגלי לא יכול להתגבר על התרגשותו. מיד ביטל את כל התחייבויותיו וארז את החשובים שבספריו, והרי הוא כאן, יושב בתוך מחסן מאובק ומסריח. בחוץ התארגנה שיירה ענקית לחציית מדבר סהרה, שתעבור דרך אל־פיום.</p>
			<p class="text">אני אמצא את האלכימאי הזה, אמר האנגלי בלבו. וריח הבהמות נעשה קצת יותר נסבל.</p>
			<p class="text">והנה נכנם ערבי צעיר, גם הוא עמוס בחבילות, ובירך את האנגלי לשלום.</p>
			<p class="text">"לאן אתה?" שאל הערבי הצעיר.</p>
			<p class="text">"אל תוך המדבר," ענה האיש, וחזר לקריאתו. הוא לא היה מעוניין בשיחה כרגע. עליו לחזור על כל מה שלמד במשך עשר השנים, כי האלכימאי בוודאי יעמיד אותו באיזו בחינה.</p>
			<p class="text">הערבי הצעיר הוציא ספר והתחיל לקרוא. והספר היה כתוב ספרדית. זה טוב, אמר האנגלי בלבו. הוא ידע ספרדית יותר טוב מערבית, ואם פניו של הנער הזה מועדות לאל־פיום, יהיה עם מי לדבר בדרך כשלא יהיה משהו יותר חשוב לעשות.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">"מוזר," חשב הנער כשניסה לקרוא שוב את מעמד הקבורה שבהתחלת הספר. "כבר שנתיים אני מנסה לקרוא את הספר הזה ואף פעם אני לא מצליח להגיע מעבר לכמה העמודים הראשונים." שום מלך לא הפריע לו הפעם בקריאתו, אבל גם כך לא יכול להתרכז.</p>
			<p class="text">עדיין היו לו ספקות בנוגע להחלטה שהחליט. אבל דבר אחד כבר הבין: החלטה היא רק התחלה. כשמישהו מקבל החלטה, הוא בעצם קופץ לתוך זרם חזק שיישא אותו למקומות שכלל לא חלם עליהם בשעה שהחליט.</p>
			<p class="text">כשהחלטתי לחפש את האוצר שלי לא תיארתי לי שאמצא את עצמי עובד בחנות כלי בדולח, אמר בלבו. כן, ההצטרפות לשיירה הזאת היא אולי החלטה שלי, אבל הדרך היא תעלומה בשבילי.</p>
			<p class="text">מולו יושב האירופי הזה, וגם הוא קורא בספר. הוא עושה רושם לא ידידותי, וקודם, כשנכנס הנער, הביעו פניו דחייה וזלזול. אולי הם יכולים להיות ידידים, אבל נראה שהאירופי לא מעוניין בשיחה.</p>
			<p class="text">הנער סגר את ספרו. הוא הרגיש שהוא לא רוצה לעשות שום דבר שאולי יעשה אותו דומה לאירופי הזה. לכן הוציא את אורים ותומים מכיסו, והתחיל לשחק בהם.</p>
			<p class="text">"אורים ותומים!" פלט הזר צעקה.</p>
			<p class="text">כהרף עין החזיר אותם הנער לכיסו.</p>
			<p class="text">"הם לא למכירה," אמר.</p>
			<p class="text">"הם לא שווים הרבה," ענה האנגלי. "הם בסך הכול עשויים גבישי סלע, ויש מיליונים כאלה באדמה. אבל בשביל מי שמבין בדברים כאלה הם אורים ותומים. לא ידעתי שהם מצויים כחלק זה של העולם."</p>
			<p class="text">"מלך אחד נתן לי אותם במתנה," אמר הנער.</p>
			<p class="text">הזר לא ענה; אחר כך פשפש בכיסו, וביד רועדת הוציא משם שתי אבנים כאלה.</p>
			<p class="text">"אמרת מלך?" שאל.</p>
			<p class="text">"אתה כנראה לא מאמין שמלך יכול לדבר אל רועה צאן כמוני," אמר הנער. הפעם הוא לא רצה לדבר.</p>
			<p class="text">"להיפך. הרועים היו הראשונים שזיהו את המלך ששאר העולם סירב להכיר בו. לכן מתקבל מאוד על הדעת שמלכים ידברו אל רועי צאן."</p>
			<p class="text">והוא המשיך, מחשש שמא הנער לא מבין על מה הוא מדבר, "זה בכתבי הקודש. אותו ספר שלימד אותי על אורים ותומים. האבנים האלה הן הצורה היחידה של ניבוי העתיד שאלוהים מרשה. הכוהנים נשאו אותן בחושן של זהב."</p>
			<p class="text">פתאום שמח הנער שהוא נמצא שם במחסן.</p>
			<p class="text">"אולי זה אות," אמר האנגלי, כמהרהר בקול רם.</p>
			<p class="text">התעניינותו של הנער גברה מרגע לרגע. "מי סיפר לך על אותות?"</p>
			<p class="text">עכשיו סגר האנגלי את החוברת שקרא. "כל דבר בחיים הוא אות," אמר. "יש שפה כלל עולמית שכל אחד מבין, אבל בני האדם כבר שכחו אותה. אני מחפש את השפה הזאת, בין שאר הדברים שאני מחפש. לכן אני כאן. אני חייב למצוא אדם שיודע את השפה הכלל עולמית. אלכימאי אחד."</p>
			<p class="text">באותו הרגע נכנס מנהל המחסן.</p>
			<p class="text">"יש לכם מזל, אתם," אמר הערבי השמן. "אחרי הצהריים יוצאת שיירה לאל־פיום."</p>
			<p class="text">"אבל אני רוצה להגיע למצרים," אמר הנער.</p>
			<p class="text">"הרי אל־פיום היא במצרים," אמר הערבי. "איזה מין ערבי אתה?"</p>
			<p class="text">הנער אמר לו שהוא ספרדי. זה שימח מאוד את האנגלי. לפחות הנער הזה הוא אירופי, למרות לבושו הערבי.</p>
			<p class="text">"זה מזל," אמר האנגלי אחרי שיצא הערבי השמן. "אילו יכולתי, הייתי כותב אנציקלופדיה ענקית רק על המלים ׳מזל׳ רמקריות׳. אלה המלים שהשפה הכלל עולמית כתובה בהן."</p>
			<p class="text">הוא אמר לנער שאין זה מקרה שהוא פגש אותו עם אורים ותומים בידו. ושאל אותו אם גם הוא מחפש את האלכימאי.</p>
			<p class="text">"אני מחפש אוצר," אמר הנער, ומיד התחרט על שאמר זאת. אבל נראה שהאנגלי לא ייחס לכך כל חשיבות.</p>
			<p class="text">"במובן מסוים גם אני," אמר.</p>
			<p class="text">"אני אפילו לא יודע מה זה אלכימיה," אמר הנער. ואז קרא להם מנהל המחסן לצאת החוצה.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">"אני ראש השיירה," אמר גבר מזוקן שחור עיניים. "בידי חייו ומותו של כל אדם שאני לוקח אתי. כי המדבר הוא אשה הפכפכת, ולפעמים הוא מוציא אנשים מדעתם."</p>
			<p class="text">כמעט מאתיים איש התקבצו שם, ומספר כפול מזה של בעלי חיים — גמלים, סוסים, חמורים ועופות. לאנגלי היו מזוודות אחדות מלאות ספרים. בתוך הנאספים היו נשים וילדים, וכמה גברים חגורי חרבות ורובים ארוכים תלויים על כתפיהם. ערבוביה של קולות מילאה את המקום, וראש השיירה היה צריך לחזור על דבריו כמה פעמים כדי שכולם יבינו מה הוא אומר.</p>
			<p class="text">"יש כאן הרבה אנשים שונים, ואלוהים שונים בלבם של האנשים האלה. אבל האלוהים היחיד שאני עובד אותו הוא אללה, ובשמו אני נשבע שאעשה כל מה שאפשר כדי לנצח את המדבר גם הפעם. אבל אני רוצה שכל אחד מכם יישבע באלוהים שהוא מאמין בו עמוק בלבו, שהוא יציית לפקודות שלי ויהי מה. הפרת פקודה במדבר פירושה מוות."</p>
			<p class="text">מלמול עלה מקהל הנאספים. איש איש נשבע בשקט באלוהיו שלו. הנער נשבע בישו הנוצרי. האנגלי לא אמר דבר. והמלמול נמשך זמן רב מן הנדרש לשבועה פשוטה: האנשים גם התפללו לשמים שיגנו עליהם.</p>
			<p class="text">והנה נשמעה תקיעה ארוכה של חצוצרה, וכולם עלו על הבהמות ורכבו. הנער והאנגלי רכשו גמלים עוד קודם לכן, ועכשיו טיפסו בקושי על גבם. הנער ריחם על גמלו של האנגלי, שהיה עמוס לעייפה במזוודות הספרים.</p>
			<p class="text">האנגלי ניסה להמשיך את השיחה מן המקום שנפסקה במחסן. "אין דבר כזה, מקריות," אמר. "אני נמצא פה עכשיו כי ידיד שלי שמע על ערבי ש..."</p>
			<p class="text">באותו הרגע התחילה השיירה לזוז, ולא ניתן לשמוע מה אמר האנגלי. אבל הנער ידע מה הוא עומד לתאר: השרשרת המסתורית הקושרת דבר בדבר, אותה שרשרת שגרמה לו להיות לרועה צאן, וגרמה לו לחלום שוב ושוב את החלום שלו, והביאה אותו לעיר קרובה לאפריקה כדי שימצא מלך, וכדי שישדדו אותו, כדי שיפגוש בסוחר בדולח, וגם...</p>
			<p class="text">ככל שאדם מתקרב להגשמת ייעודו, כך הולך ונעשה הייעוד הזה הטעם האמיתי לחייו, אמר הנער בלבו.</p>
			<p class="text">השיירה נעה מזרחה. היא התקדמה בשעות הבוקר, עצרה כשהחום היה בעיצומו, והמשיכה לצעוד בשעות אחר הצהריים המאוחרות. הנער שוחח מעט מאוד עם האנגלי, כי הלה היה עסוק רוב הזמן בספריו.</p>
			<p class="text">בלי אומר התבונן הנער בהליכתם של בעלי החיים והאנשים במדבר. עכשיו היה הכול שונה מאוד ממה שהיה ביום שיצאו לדרך. באותו יום היתה מהומה גדולה: צעקות, קריאות של ילדים, קולות של חיות, וכל זה מעורב בפקודות העצבניות של מורי הדרך ושל הסוחרים. ואילו במדבר נשמעו רק קול הרוח האינסופית והלמות פרסות הבהמות. אפילו מורי הדרך דיברו מעט מאוד זה עם זה.</p>
			<p class="text">"עברתי את החולות האלה הרבה פעמים," אמר אחד מנהגי הגמלים לילה אחד. "אבל המדבר גדול כל כך ורחב ידיים, והאופק כה רחוק, עד שהם גורמים לאדם שירגיש את עצמו קטן, ומצווים עליו שתיקה."</p>
			<p class="text">והנער הבין מה כוונתו, גם אם מעולם לא דרכה כף רגלו במדבר. כך הרגיש גם הוא בכל פעם שהיה מתבונן בים, או באש. הוא היה מסוגל להישאר שעות בשקט, בלי לחשוב, בהשפעת הכוח הבראשיתי שלהם.</p>
			<p class="text">למדתי מן הכבשים, ולמדתי מן הבדולח, אמר בלבו. אני יכול ללמוד גם מן המדבר. הוא נראה יותר זקן ויותר חכם.</p>
			<p class="text">הרוח נשבה בלי הרף, והנער נזכר ביום שישב במבצר בטריפה ואותה הרוח נשבה בפניו. היא הזכירה לו את צמר הכבשים שלו... הכבשים שלו, שעכשיו מחפשות מים ואוכל בשדות אנדלוסיה, כמו שעשו תמיד.</p>
			<p class="text">"הן כבר לא הכבשים שלי," אמר לעצמו, בלי געגועים. "אני משער שהן כבר רגילות לרועה החדש שלהן, ובוודאי כבר שכחו אותי. זה טוב. בעלי חיים כמו כבשים, הרגילים לנדודים, יודעים שיום אחד חייבים לקום וללכת."</p>
			<p class="text">אחר כך חשב על בת הסוחר. ייתכן שהיא כבר התחתנה. מי יודע, אולי עם מוכר ערמונים, או עם רועה אחר היודע לקרוא ויכול לספר לה סיפורים מרתקים — הרי הוא בוודאי איננו היחיד. אבל הוא היה נרגש ממה שהבין: יכול להיות שגם הוא מתחיל ללמוד את השפה הכלל עולמית, היודעת את העבר ואת ההווה של כל כני האדם. "תחושות" כמו שאמא שלו היתה קוראת לזה. הנער התחיל להבין שתחושות הן לאמיתו של דבר צלילה מהירה של הנפש אל תוך הזרם הכלל עולמי של החיים, שם תולדותיהם של כל בני האדם מחוברות יחד, ואפשר לדעת כל דבר, כי הכול כתוב שם.</p>
			<p class="text">הנער נזכר בסוחר כלי הבדולח. "מכתוב," אמר.</p>
			<p class="text">במקומות אחדים היה המדבר כולו חול, ובמקומות אחרים היה טרשי. כשהיתה השיירה נתקלת בגוש סלע, היתה עוקפת אותו; אם היה זה אזור סלעי גדול, נאלצו לסטות סטייה גדולה מדרכם. במקרים שהחול היה דק מדי לפרסות הגמלים, חיפשו מקום שהחול בו יותר מוצק. פה ושם היתה האדמה מכוסה במלח מאגם שהתייבש. במקומות כאלה היו בעלי החיים מתלוננים, ונהגי הגמלים נאלצו לרדת מעליהם ולפרוק את המטען. הנהגים עצמם נשאו על גבם את החפצים אל מעבר לקרקע הבוגדנית, ואז העמיסו שוב את הגמלים. אם קרה שמורה הדרך חלה או מת, היו נהגי הגמלים מפילים גורל וממנים מתוכם מורה דרך חדש.</p>
			<p class="text">והמטרה היתה תמיד אחת: על אף כל העקיפות והסטיות נעה השיירה כל הזמן מזרחה. בכל פעם שהתגברו על איזה מכשול היתה השיירה חוזרת ומכוונת את דרכה לפי הכוכב שהראה את מקומו של נווה המדבר. כשהיו האנשים רואים את הכוכב הזה זוהר בשמי הבוקר, ידעו שהם כדרך הנכונה אל נשים, אל מים, ואל תמרים ודקלים. רק האנגלי לא שם לב לכל זה; רוב הזמן היה שקוע בקריאת הספרים שלו.</p>
			<p class="text">גם הנער לקח אתו את הספר שלו, ובימים הראשונים של המסע ניסה לקרוא בו. אבל הוא מצא שהרבה יותר מעניין להסתכל בשיירה ולהקשיב לרוח. ביום שלמד להכיר יותר טוב את הגמל שלו ולכונן אתו יחסים, השליך את הספר. אף על פי שהיתה לו לנער אמונה טפלה שבכל פעם שהוא פותח ספר הוא פוגש מישהו חשוב, החליט שעכשיו הספר הוא מעמסה מיותרת.</p>
			<p class="text">הוא התיידד עם נהג הגמלים שרכב לידו. בלילות, כשישבו סביב המדורה, היה מספר לנהג על הרפתקאותיו כרועה צאן.</p>
			<p class="text">באחת מן השיחות האלה סיפר לו הנהג על חייו שלו.</p>
			<p class="text">"פעם גרתי ליד קהיר," אמר. "היה לי גן ירק, היו לי ילדים, והיו לי חיים שנראו כאילו לא ישתנו כלל עד יום מותי. שנה אחת, כשהיבול היה הטוב ביותר, נסענו כולנו למכה, ואני פרעתי את החוב היחיד שנשאר לי בחיי. יכולתי למות בשלווה, וזה נתן לי הרגשה טובה.</p>
			<p class="text">"יום אחד התחילה האדמה לרעוד, והנילוס עלה על גדותיו. מה שחשבתי שיכול לקרות רק לאחרים, קרה גם לי. השכנים פחדו שיאבדו את כל עצי הזית שלהם בשיטפון, ואשתי פחדה שהמים יסחפו את הילדים שלנו. ואני פחדתי לראות את כל מה שבניתי הרוס.</p>
			<p class="text">"ולא קרה שום נס. האדמה הפכה למדבר, המלח עלה בה, ולא יכולנו לזרוע בה שום דבר. הייתי צריך למצוא לי פרנסה אחרת. היום אני נהג גמלים. ואז הבנתי את דבר אללה: האדם אינו צריך לפחד מהבלתי ידוע כל עוד הוא יכול להשיג את מה שדרוש לו ואת מה שהוא רוצה.</p>
			<p class="text">"אנחנו מפחדים לאבד את מה שיש לנו, בין שזה החיים שלנו ובין שזה הרכוש שלנו. אבל הפחד הזה נמוג כשאנחנו מבינים שתולדות חיינו וההיסטוריה של העולם נכתבו באותה היד."</p>
			<p class="text">לפעמים היתה השיירה שלהם פוגשת בלילה בשיירה אחרת. תמיד היה לאחת מהן משהו שהשנייה היתה זקוקה לו — כאילו באמת נכתב הכול באותה היד. כשהיו נהגי הגמלים יושבים סביב המדורה, היו מחליפים ביניהם ידיעות על סופות ורוחות, ומספרים סיפורים על המדבר.</p>
			<p class="text">ולפעמים היו מופיעים אנשים מסתוריים עטופים עד לעיניהם בבגדים שחורים; אלה היו בדואים שסיירו לאורך נתיב השיירות. הם מסרו חדשות על שודדים ועל שבטים פראיים. בדממה באו ובדממה הלכו. לילה אחד בא נהג הגמלים אל המדורה שהאנגלי והנער ישבו לידה. "יש שמועות על מלחמת שבטים," סיפר להם.</p>
			<p class="text">שלושתם השתתקו. הנער הרגיש פחד באוויר, אף על פי שאיש לא אמר דבר. שוב נוכח לדעת שהוא מבין את השפה הזאת ללא מלים, השפה הכלל עולמית.</p>
			<p class="text">אחרי זמן מה שאל האנגלי אם הם בסכנה.</p>
			<p class="text">"כשאתה נכנס למדבר, אין דרך חזרה," אמר נהג הגמלים. "וכשאתה לא יכול לחזור, אתה צריך לדאוג רק לדרך הטובה ביותר להתקדם. השאר תלוי באללה, כולל הסכנה."</p>
			<p class="text">והפטיר במלה המסתורית: "מכתוב."</p>
			<p class="text">"כדאי לך לשים לב יותר לשיירות," אמר הנער לאנגלי, אחרי שהלך נהג הגמלים. "הן סוטות הרבה מן הדרך, אבל תמיד הן הולכות אל אותו המקום."</p>
			<p class="text">"ולך כדאי לקרוא יותר על העולם," ענה האנגלי. "הספרים דומים לשיירות."</p>
			<p class="text">והקבוצה הגדולה הזאת של בני אדם ובעלי חיים התחילה לנוע מהר יותר. הימים תמיד היו עוברים בשתיקה,  אבל עכשיו אפילו הלילות — השעות שהנוסעים רגילים לשבת ולשוחח סביב המדורות — גם הם נעשו שקטים. ויום אחד החליט ראש השיירה שאין להדליק מדורות עוד, כדי לא למשוך תשומת לב לשיירה.</p>
			<p class="text">הנוסעים עשו להם מנהג לסדר את בעלי החיים במעגל עם רדת החשכה, וכולם היו שוכבים לישון ביחד במרכז המעגל, כהגנה מפני קור הלילה. ראש השיירה הציב שומרים חמושים בשולי המחנה.</p>
			<p class="text">לילה אחד נדדה שנתו של האנגלי. הוא קרא לנער, ושניהם יצאו לטייל בחולות שמסביב. הירח היה מלא, והנער סיפר לאנגלי את תולדות חייו.</p>
			<p class="text">האנגלי הוקסם מפרשת שגשוגה של חנות כלי הבדולח אחרי שהנער התחיל לעבוד שם.</p>
			<p class="text">"זה העיקרון השולט בכול," אמר. "באלכימיה קוראים לו נשמת העולם. כשאתה רוצה משהו בכל לבבך, אז אתה הכי קרוב לנשמת העולם. היא תמיד כוח חיובי."</p>
			<p class="text">הוא הוסיף ואמר שאין מדובר רק בבני האדם; לכל דבר על פני האדמה יש נשמה, בין שהוא חי, בין שהוא צומח, ובין שהוא דומם. אפילו רק מחשבה פשוטה.</p>
			<p class="text">"כל דבר על פני האדמה לובש צורה ופושט צורה בלי הרף, כי האדמה היא דבר חי; ויש בה נשמה. אנחנו חלק מהנשמה הזאת, לכן רק לעתים רחוקות אנחנו מבחינים שהיא פועלת למעננו. אכל בחנות הבדולח בוודאי הבנת שאפילו הכוסות שיתפו פעולה אתך בהצלחה שלך."</p>
			<p class="text">הנער הביט אל הירח ואל החולות הלבנים, וזמן מה חשב על זה. "אני הסתכלתי בשיירה בזמן שעברה במדבר," אמר לבסוף. "השיירה והמדבר מדברים באותה שפה, ולכן המדבר מרשה לה לעבור. הוא בודק כל צעד שהיא עושה, לראות אם היא נעה בקצב אחד אתו, ואם כן, היא תצליח להגיע לנווה המדבר."</p>
			<p class="text">"אילו היה כל אחד מאתנו בא הנה עם הרבה אומץ אבל בלי להבין את השפה הזאת, הוא היה מת ביום הראשון." הם המשיכו להסתכל בירח ביחד.</p>
			<p class="text">"זה הקסם שבאותות," אמר הנער. "ראיתי איך מורי הדרך קוראים את האותות במדבר, ואיך הנשמה של השיירה מדברת עם הנשמה של המדבר."</p>
			<p class="text">אחרי זמן מה דיבר האנגלי: "אני צריך להתבונן יותר בשיירה."</p>
			<p class="text">"ואני צריך לקרוא את הספרים שלך," אמר הנער.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">הספרים האלה היו מוזרים. הם דיברו על כספית, על מלח, על דרקונים ועל מלכים, והוא לא הצליח להבין דבר מכל זה. אבל רעיון אחד נראה כאילו חוזר על עצמו בכולם: כל הדברים אינם אלא התגלמותו של דבר אחד.</p>
			<p class="text">באחד הספרים גילה שהחיבור החשוב ביותר בספרות האלכימיה הוא של שורות אחדות בלבד, והוא נחרת על פניה של אבן ברקת אחת.</p>
			<p class="text">"זהו לוח הברקת," אמר האנגלי. הוא היה גאה שהוא יכול ללמד את הנער משהו.</p>
			<p class="text">"אם כך, בשביל מה אנחנו צריכים כל כך הרבה ספרים?<span class="italic">״</span> שאל הנער.</p>
			<p class="text">"כדי שנוכל להבין את השורות האלה," ענה האנגלי. ונראה כאילו איננו מאמין באמת במה שהוא אומר.</p>
			<p class="text">הספר שעניין ביותר את הנער עסק בתולדות חייהם של גדולי האלכימאים. הם היו אנשים שהקדישו את כל חייהם לזיקוק מתכות במעבדותיהם; הם האמינו שאם יחממו מתכת הרבה שנים, היא תשתחרר מכל תכונותיה, והדבר הייחודי שיישאר יהיה נשמת העולם. ונשמת העולם תאפשר להם להבין כל דבר על פני האדמה, כי היא השפה שבה כל הדברים מדברים ביניהם. הם קוראים לתגלית הזאת עבודת המופת — היא מורכבת מנוזל וממוצק.</p>
			<p class="text">"לא מספיק רק להתבונן בבני אדם ובאותות כדי להבין את השפה?" שאל הנער.</p>
			<p class="text">"יש לך מין שיגעון לדבר אחד, לעשות את הכול פשוט," ענה האנגלי ברוגז. "האלכימיה היא עיסוק רציני. צריך ללכת צעד אחר צעד בדיוק כפי שעשו החכמים הגדולים."</p>
			<p class="text">הנער למד שהחלק הנוזלי של עבודת המופת נקרא אליקסיר — שיקוי החיים, והוא מרפא כל מחלה; הוא גם שומר על האלכימאי מפני הזדקנות. והחלק המוצק נקרא אבן החכמים.</p>
			<p class="text">"לא קל למצוא את אבן החכמים," אמר האנגלי. שנים עברו על האלכימאים במעבדות שלהם בהתבוננות באש המזקקת את המתכות. זמן רב כל כך שהו בקרבת האש, עד שלאט לאט ויתרו על תענוגות העולם הזה. ויום אחד גילו שזיקוק המתכות הביא לזיקוק של עצמם."</p>
			<p class="text">הנער נזכר בסוחר הבדולח. פעם אחת הוא אמר שטוב לו שינקה את כלי הבדולח, כדי שיוכל להשתחרר ממחשבות שליליות. יותר ויותר נעשה הנער משוכנע שאפשר ללמוד אלכימיה בחיי היומיום.</p>
			<p class="text">"מלבד זאת," אמר האנגלי, "לאבן החכמים יש תכונה מופלאה. רסיס קטנטן מן האבן הזאת יכול להפוך כמות גדולה של מתכת לזהב."</p>
			<p class="text">כששמע זאת הנער, נעשה עוד יותר מעוניין באלכימיה. בקצת סבלנות, חשב, יוכל להפוך כל דבר לזהב. הוא קרא את תולדות חייהם של כל האנשים שהצליחו לעשות זאת: הלווטיום, אליאס, פולקנלי וגייבר. הסיפורים האלה היו מרתקים: כל אחד מהם חי את ייעודו עד הסוף; הם נדדו מארץ לארץ, שוחחו עם אנשים חכמים, עשו ניסים לשכנע את הספקנים, והיו ברשותם אבן החכמים ושיקוי החיים.</p>
			<p class="text">אבל כשרצה הנער ללמוד איך ליצור את עבודת המופת, התבלבלה דעתו לגמרי. כל מה שמצא בספרים היו רישומים, הוראות בשפת סתרים, וכתבים סתומים.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">"למה לעשות את הדברים מסובכים כל כך?" שאל לילה אחד את האנגלי. הוא שם לב שהאנגלי קצת עצבני, ומתגעגע לספרים שלו.</p>
			<p class="text">."כדי שלא יבין אותם אלא מי שיש לו האחריות הדרושה," אמר. "תאר לעצמך שכל אחד בעולם היה מתחיל להפוך עופרת לזהב. הזהב היה מאבד את ערכו.</p>
			<p class="text">"רק מי שמתמיד ומוכן להתעמק בלימודיו יכול ליצור את עבודת המוסת. זאת הסיבה שאני נמצא כאן, בלב המדבר. אני מחפש אלכימאי אמיתי אחד שיעזור לי לפענח את כתבי הסתר."</p>
			<p class="text">"מתי נכתבו הספרים האלה?" שאל הנער.</p>
			<p class="text">"לפני מאות שנים."</p>
			<p class="text">"לא היה דפוס בימים ההם," התווכח הנער. "לא היתה שום אפשרות שכולם יידעו על אלכימיה. למה השתמשו בשפה מוזרה כל כך, ועם כל כך הרבה ציורים?"</p>
			<p class="text">האנגלי לא ענה לו. הוא אמר שזה ימים אחדים שהוא מתבונן ורואה איך השיירה מתנהלת, אבל עד עכשיו לא למד מזה שום דבר חדש. הדבר היחיד שהבחין בו הוא שיותר ויותר מדברים על מלחמה.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">ויום אחד החזיר הנער את הספרים לאנגלי. "נו, למדת משהו?" שאל האנגלי בלהיטות. הוא היה זקוק למישהו שיוכל לדבר אתו כדי לא לחשוב על הפחד מפני המלחמה.</p>
			<p class="text">"למדתי שיש נשמה לעולם, ומי שמבין את הנשמה הזאת יכול גם להבין את השפה של כל הדברים., למדתי שהרבה אלכימאים הגשימו את ייעודם, ובסופו של דבר גילו את נשמת העולם, את אבן החכמים, ואת שיקוי החיים.</p>
			<p class="text">"אבל, מעל לכול, למדתי שהדברים האלה הם כל כך פשוטים, עד שיכלו להיכתב על פני אבן ברקת אחת."</p>
			<p class="text">האנגלי היה מאוכזב. כל השנים הארוכות שהקדיש ללימודים, כל הניסיונות, החקירות, סמלי הכישוף, המלים המוזרות, ציוד המעבדה, כל זה לא עשה רושם על הנער.</p>
			<p class="text">נפשו כנראה גסה מכדי להבין את הדברים האלה, אמר בלבו.</p>
			<p class="text">הוא לקח בחזרה את ספריו וארז אותם שוב במזוודות.</p>
			<p class="text">"תחזור להתבונן בשיירה," אמר. "גם היא לא לימדה אותי כלום."</p>
			<p class="text">הנער חזר להתבונן בדומיית המדבר, ובחול המתרומם תחת רגלי הבהמות. "כל אחד יש לו הדרך שלו ללמוד דברים," אמר לעצמו. "דרכו אינה דרכי ודרכי אינה דרכו. אבל שנינו הולכים בעקבות הייעוד שלנו, ועל כך אני מכבד אותו."</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">השיירה התחילה לנוע גם ביום וגם בלילה. הבדואים עטופי השחורים הופיעו לעתים יותר ויותר קרובות, ונהג הגמלים — שבינתיים נעשה ידיד טוב של הנער — הסביר לו שהמלחמה בין השבטים כבר התחילה. זה יהיה מזל גדול אם השיירה תצליח להגיע לנווה המדבר.</p>
			<p class="text">הבהמות היו מותשות והאנשים הלכו והשתתקו. הדבר הגרוע ביותר בלילה היה הדממה. מה שלפני כן לא היה אלא קול חרחור של גמל, היה עכשיו מבהיל את כולם, כי הוא נשמע כסימן של התקפה.</p>
			<p class="text">ואולם נראה שנהג הגמלים אינו מודאג ביותר מסכנת המלחמה.</p>
			<p class="text">"אני עדיין חי," אמר לנער כשאכלו תמרים לילה אחד, בלי מדורות ובלי ירח. "כשאני אוכל, אני לא עושה כלום חוץ מלאכול. כשאני צועד, אני רק צועד. אם אצטרך להילחם, זה יהיה יום טוב בשביל למות באותה מידה כמו כל יום אחר.</p>
			<p class="text">"כי אני חי לא בעבר ולא בעתיד. רק ההווה מעניין אותי. אם תוכל להתרכז תמיד בהווה, תהיה אדם מאושר. תראה שיש חיים במדבר, תראה שיש כוכבים בשמים, ותראה שאנשי השבטים נלחמים כי הם בני המין האנושי. החיים יהיו חגיגה אחת גדולה בשבילך, כי החיים זה הרגע שאנו חיים בו כאן ועכשיו."</p>
			<p class="text">שני לילות אחר כך, בשעה שהתכונן הנער ללכת לישון, חיפש את הכוכב שלפיו הלכו כל לילה. נראה לו כאילו האופק קצת נמוך ממה שהיה, כי מעל למדבר נראו מאות כוכבים.</p>
			<p class="text">"זהו נווה המדבר," אמר נהג הגמלים.</p>
			<p class="text">"ולמה אנחנו לא הולכים לשם עכשיו?" שאל הנער.</p>
			<p class="text">"כי אנחנו צריכים לישון."</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">עם הזריחה התעורר הנער. שם לפניהם, במקום שנראו הכוכבים הקטנים בלילה הקודם, ניצבה שורה אינסופית של דקלים, מקצה המדבר ועד קצהו.</p>
			<p class="text">גם האנגלי התעורר מוקדם. "עשינו זאת!" אמר.</p>
			<p class="text">אבל הנער שתק. הוא למד לדעת את דומיית המדבר, ועכשיו די היה לו במראה הדקלים בלבד. עוד דרך ארוכה לפניו עד שיגיע לפירמידות, ויום אחד יהיה הבוקר הזה רק זיכרון. אבל זהו רגע ההווה — החגיגה שנהג הגמלים דיבר עליה — והוא רצה לחיות אותו כפי שהוא חי את לקח העבר ואת חלומות העתיד. אמנם יבוא יום שמראה הדקלים האלה לא יהיה אלא זיכרון, אבל באותו רגע היתה משמעותו צל, מים ומקלט מן המלחמה. אתמול היה חרחור הגמל סימן של סכנה, ועכשיו שורה של דקלים יכולה לסמל נס.</p>
			<p class="text">העולם מדבר בהרבה שפות, אמר הנער בלבו.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">הימים חולפים עוברים, וכך גם השיירות, אמר האלכימאי בלבו, בשעה שהסתכל באנשים ובבעלי החיים הנכנסים במאותיהם לנווה המדבר. אנשים צעקו לאלה שמקרוב באו, אבק כיסה את עין השמש, וילדי הנווה קפצו מרוב התרגשות מבואם של הזרים. האלכימאי ראה את השיכים של הנווה ניגשים אל ראש השיירה ומשוחחים אתו ארוכות. אבל כל זה לא היה חשוב בעיני האלכימאי. אנשים הולכים ואנשים באים, והמדבר לעולם עומד. בימי חייו כבר ראה בחולות האלה גם מלכים וגם קבצנים נודדים. הרוח משנה בלי הרף את צורתן של הדיונות, אבל החולות הם אותם החולות שהכיר עוד מימי ילדותו. עם זאת לא הצליח להסתיר את הנאתו למראה שמחתם של הנוסעים הרואים לראשונה את ירק הדקלים אחרי שבועות של חול צהוב ושמים כחולים. אולי אלוהים ברא את המדבר כדי שבני האדם יחייכו עם הדקלים, אמר בלבו.</p>
			<p class="text">ועכשיו החליט להתרכז בעניינים יותר מעשיים. הוא ידע שיש בשיירה אדם שעליו ללמד אותו משהו מסורותיו. כך אמרו לו האותות. עדיין לא ידע מי האיש, אבל עיניו המנוסות יכירו אותו לכשיופיע. תקוותו היתה שהאיש הזה יהיה מוכשר לא פחות מן השוליה הקודם שלו.</p>
			<p class="text">איני יודע מדוע צריך להעביר את הדברים האלה בעל פה, הרי הם אינם בדיוק סודות, אלוהים מגלה בקלות את סודותיו לכל ברייה.</p>
			<p class="text">רק הסבר אחד היה לו לכך: צריך להעביר את הדברים בדרך הזאת כי הם עשויים מן החיים הטהורים, וסוג זה של חיים אי אפשר ללכוד בתוך תמונות ובתוך מלים, כי בני האדם מתרשמים מתמונות וממלים, ולבסוף שוכחים את שפת העולם.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">נוסעי השיירה הובאו מיד לפני השיכים של אל־פיום. הנער לא יכול להאמין למראה עיניו: נווה המדבר לא היה רק באר אחת שסביבה דקלים אחדים, כפי שראה פעם בספר גיאוגרפיה; הוא היה גדול יותר מהרבה כפרים אצלו בספרד. שלוש מאות בארות היו בו, וחמישים אלף דקלים, ואוהלים צבעוניים אין מספר מפוזרים ביניהם.</p>
			<p class="text">"זה נראה כמו אלף לילה ולילה," אמר האנגלי. הוא כבר השתוקק להיפגש עם האלכימאי.</p>
			<p class="text">ילדים סקרנים הקיפו אותם והסתכלו בבעלי החיים ובאנשים החדשים שבאו. הגברים של נווה המדבר רצו לדעת אם הם ראו קרבות בדרכם, והנשים התחרו ביניהן על הגישה לאריגים ולאבני החן שהביאו הסוחרים. דומיית המדבר היתה עכשיו חלום רחוק; נוסעי השיירה דיברו בלי הרף, צחקו וצעקו, כאילו הגיחו מן העולם הרוחני ומצאו עצמם שוב בעולמם של בני אדם. הם נראו משוחררים ושמחים.</p>
			<p class="text">בימים שהלכו במדבר נהגו זהירות רבה, אבל עכשיו הסביר נהג הגמלים לנער שנאות מדבר תמיד נחשבות לאזורים שמחוץ למלחמה, כי רוב תושביהן הם נשים וילדים. נאות מדבר רבים מפוזרים במדבר, אבל אנשי השבטים נלחמים במדבר ומניחים את הנאות כמקומות מקלט.</p>
			<p class="text">ראש השיירה הצליח איכשהו לכנס את כל אנשיו, ומסר להם את הוראותיו: על הקבוצה להישאר בנווה עד שיסתיים הסכסוך בין השבטים. מאחר שהם אורחים, יתחלקו אתם תושבי המקום באוהלים ויתנו להם את המקומות הטובים ביותר. זהו חוק הכנסת האורחים. אחר כך ביקש שכל אחד, כולל השומרים שלו, ימסור את נשקו לאנשים שמונו בידי השיכים.</p>
			<p class="text">"אלה כללי המלחמה," הסביר ראש השיירה. "לנאות מדבר אסור לתת מחסה לא לצבאות ולא לכנופיות."</p>
			<p class="text">להפתעתו של הנער הוציא האנגלי מתרמילו אקדח מצופה כרום ונתן אותו לאנשים האוספים את הנשק.</p>
			<p class="text">"בשביל מה אקדח?" שאל.</p>
			<p class="text">"בשביל לבטוח באנשים," ענה האנגלי. הוא היה שמח שהגיע לסוף החיפוש שלו.</p>
			<p class="text">בינתיים הרהר הנער באוצר שלו. ככל שהוא מתקרב אל הגשמת חלומו, כך הדברים נעשים קשים יותר. נראה כאילו מה שנקרא בפי המלך הזקן "מזל של מתחילים" כבר אינו פועל. מעכשיו רק שני דברים יקדמו אותו אל ייעודו: הדבקות במטרה ואומץ הלב. לכן אל לו להיות לא פזיז ולא קצר רוח, כי אז לא יצליח לראות את האותות שהשאיר לו אלוהים לאורך דרכו.</p>
			<p class="text">אלוהים הציב אותם לאורך דרכי, אמר הנער בלבו. הוא הפתיע את עצמו במחשבה הזאת. עד עכשיו ראה את האותות כדברים מן העולם הזה. כמו אכילה ושינה, וכמו חיפוש אחרי אהבה ומציאת עבודה. מעולם לא חשב עליהם במושגים של שפה שאלוהים משתמש בה להורות לו מה עליו לעשות.</p>
			<p class="text">"אל תהיה חסר סבלנות," חזר ואמר לעצמו. "כמו שאמר נהג הגמלים: ׳עת לאכול ועת ללכת הלאה׳."</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">ביום הראשון ישנו כולם שנת יגעים, כולל האנגלי. לנער קבעו מקום מגורים הרחק מידידו, באוהל עם עוד חמישה צעירים בני גילו בערך. הם היו בני המדבר, ודרשו שיספר להם על הערים הגדולות שביקר בהן.</p>
			<p class="text">הנער כבר סיפר להם על חייו כרועה צאן, ועמד לספר להם על חוויותיו בחנות כלי הבדולח, והנה נכנס האנגלי לתוך האוהל.</p>
			<p class="text">הוא הוביל את הנער החוצה. "כל הבוקר אני מחפש אותך," אמר. "אני זקוק לך שתעזור לי למצוא איפה גר האלכימאי."</p>
			<p class="text">בהתחלה ניסו למצוא אותו בכוחות עצמם. אלכימאי בוודאי יגור בצורה שונה משאר בני האדם בנווה, ומתקבל על הדעת שבאוהל שלו תמיד דולק תנור. הם חיפשו בכל מקום, ומצאו שהנווה הרבה יותר גדול ממה שיכלו לתאר לעצמם; היו בו מאות אוהלים.</p>
			<p class="text">האנגלי התיישב עם הנער ליד אחת הבארות. "בזבזנו כמעט את כל היום," אמר.</p>
			<p class="text">"אולי כדאי שנשאל מישהו," הציע הנער.</p>
			<p class="text">האנגלי לא רצה לספר לאחרים מדוע הוא נמצא כאן בנווה המדבר, לכן היה קשה לו להחליט. אבל לבסוף הסכים שהנער, המדבר ערבית יותר טוב ממנו, ישאל. הנער ניגש לאשה אחת שבאה לבאר למלא את כדה.</p>
			<p class="text">"שלום. הייתי רוצה לדעת איפה גר אלכימאי בנווה הזה."</p>
			<p class="text">האשה אמרה שמעולם לא שמעה על דבר כזה, ומיד הסתלקה משם. אבל לפני לכתה יעצה לנער שלא ישוחח עם נשים לבושות שחורים, כי אלה נשים נשואות. עליו לכבד את המסורת.</p>
			<p class="text">האנגלי היה מאוכזב. נראה כאילו לשווא עשה את כל הדרך הארוכה הזאת. גם הנער נעצב; ידידו אף הוא מחפש את ייעודו. וכשהאדם מחפש את ייעודו, היקום כולו נחלץ לעזרתו כדי שיצליח — אלה היו דברי המלך הזקן. ולא ייתכן שהוא טעה.</p>
			<p class="text">"אני אף פעם לא שמעתי על אלכימאים לפני כן," אמר הנער. "אולי גם אף אחד פה לא שמע עליהם."</p>
			<p class="text">עיניו של האנגלי אורו. ״זהו זה! אולי האנשים כאן לא יודעים מה זה אלכימאי! תברר מי מרפא כאן מחלות!"</p>
			<p class="text">נשים אחדות לבושות שחורים באו אל הבאר לשאוב מים, אבל הנער לא פנה אף לאחת מהן, למרות הפצרותיו של האנגלי. ואז התקרב איש.</p>
			<p class="text">"אתה מכיר כאן מישהו שמרפא מחלות?" שאל הנער.</p>
			<p class="text">"אללה מרפא את המחלות שלנו," אמר האיש. ניכר בו שהוא פוחד מן הזרים האלה. "אתם מחפשים רופאי אליל." והוא אמר פסוקים אחדים מן הקוראן, והמשיך בדרכו.</p>
			<p class="text">עוד איש בא אל הבאר. הוא היה זקן יותר, ונשא דלי קטן. הנער חזר על שאלתו.</p>
			<p class="text">"למה אתה רוצה למצוא אדם כזה?" ענה לו הערבי בשאלה.</p>
			<p class="text">"כי החבר הזה שלי נסע הרבה חודשים כדי להיפגש אתו,״ אמר הנער.</p>
			<p class="text">הזקן חשב רגע. "אם יש אדם כזה כאן בנווה, הוא כנראה האיש הזה בעל הכוחות," אמר. "ואפילו מנהיגי השבטים לא יכולים להיפגש אתו בכל שעה שהם רוצים. רק כשהוא מסכים.</p>
			<p class="text">"חכו עד שתיגמר המלחמה. ואז תלכו מכאן עם השיירה. אל תנסו להתערב בחיי הנווה," אמר, והלך משם.</p>
			<p class="text">אבל האנגלי שמח. הם בדרך הנכונה.</p>
			<p class="text">לבסוף התקרבה אשה צעירה שאינה לבושה שחורים. כד על כתפה, וראשה מכוסה בצעיף, אבל פניה גלויות. הנער ניגש אליה לשאול אותה על האלכימאי.</p>
			<p class="text">ובאותו הרגע נדמה לו כאילו עמד הזמן מלכת, ונשמת העולם גאתה בקרבו. כשהביט בעיניה השחורות וראה את שפתיה בין צחוק לשתיקה, למד את החלק החשוב ביותר של השפה שכל העולם מדבר בה — השפה שכל אחד בעולם יכול להבין בלבו. האהבה. משהו עתיק יותר מן האנושות, קדום יותר מן המדבר. משהו המעורר את אותו הכוח בכל פעם ששני זוגות עיניים נפגשות, כפי שנפגשו עיניהם כאן ליד הבאר. לבסוף נפרטו שפתיה בחיוך — וזה בוודאי אות — האות שחיכה לו כל חייו בלי לדעת זאת. האות שניסה למצוא בכבשים ובספרים, כבדולח ובדומיית המדבר.</p>
			<p class="text">זאת שפת העולם בטהרתה. שום הסבר לא נדרש לה, כשם שהיקום הנע בתוך הנצח אינו צריך הסבר. מה שהרגיש הנער היה שברגע הזה הוא עומד מול האשה של חייו, וגם היא בלי מלים ידעה זאת. הוא היה בטוח בכך יותר מבכל דבר בעולם. הוריו וסביו הסבירו לו פעם שלפני האהבה מתארסים, לומדים להכיר זה את זה, דואגים שתהיה פרנסה מסודרת, ואחר כך מתחתנים. אבל אולי מי שאומר כך מעולם לא ידע את השפה הכלל עולמית. כי כשאתה נכנם לתוך השפה הזאת, קל להבין שמישהו בעולם מחכה לך, אם בלב המדבר ואם במרכזה של עיר גדולה. וכששני אנשים כאלה נפגשים ומבטיהם מצטלבים, העבר והעתיד נעשים חסרי חשיבות. רק הרגע הזה קיים, והביטחון הלא יאומן שכל מה שתחת השמש נכתב באותה היד. זו היד המעוררת אהבה, ובוראת נשמה־אחות לכל אדם עובד, ולכל אדם נח, ולכל אדם המחפש אוצרות תחת השמש. כי בלי אהבה כזאת לא תהיה משמעות לחלומותיהם של כני האדם.</p>
			<p class="text">מכתוב, אמר הנער בלבו.</p>
			<p class="text">האנגלי קם ממקומו וטלטל את הנער: "נו כבר, תשאל אותה!"</p>
			<p class="text">הנער התקרב לנערה. היא חייכה שוב, וגם הוא חייך.</p>
			<p class="text">"איך קוראים לך?" שאל.</p>
			<p class="text">"פטימה," אמרה הנערה בעיניים מושפלות.</p>
			<p class="text">"גם בארץ שלי יש נשים שקוראים להן ככה."</p>
			<p class="text">"ככה קראו לבתו של הנביא," אמרה פטימה. "הלוחמים הביאו אתם את השם הזה לכל מקום." הנערה היפה הזאת דיברה על הלוחמים בגאווה.</p>
			<p class="text">האנגלי דחק בנער, והוא שאל אותה על האיש שמרפא מחלות.</p>
			<p class="text">"זה האיש שיודע את כל סודות העולם," אמרה. "הוא משוחח עם הג׳ינים של המדבר."</p>
			<p class="text">הג׳ינים הם שדים. והנערה הצביעה כלפי דרום, למקום ששם גר האיש המופלא. ואחר כך מילאה את הכד במים והלכה לה.</p>
			<p class="text">גם האנגלי נעלם. הוא הלך לחפש את האלכימאי. והנער ישב לבדו ליד הבאר שעה ארוכה. הוא נזכר שיום אחד בטריפה הביאה רוח הלוונטר אל פניו את ניחוחה של האשה הזאת, והבין שהוא אהב אותה עוד בטרם ידע אפילו שהיא קיימת. והוא הרגיש שבזכות אהבתו אליה יוכל למצוא כל אוצר שבעולם.</p>
			<p class="text">למחרת חזר הנער אל הבאר בתקווה לפגוש את הנערה. להפתעתו מצא שם את האנגלי מביט אל המדבר.</p>
			<p class="text">"חיכיתי כל אחר הצהריים," אמר. "הוא הופיע עם כוכבי הערב הראשונים. סיפרתי לו מה אני מחפש, והוא שאל אותי אם הפכתי פעם עופרת לזהב. אמרתי לו שאת זה באתי הנה ללמוד.</p>
			<p class="text">"והוא אמר לי לנסות. זה כל מה שהוא אמר לי: ׳לך ותנסה.׳"</p>
			<p class="text">הנער שתק. האנגלי נסע דרך ארוכה כל כך כדי לשמוע את מה שהוא כבר יודע. ואז נזכר שהוא עצמו נתן שש כבשים למלך הזקן לאותה תכלית.</p>
			<p class="text">"אז תנסה," אמר לאנגלי.</p>
			<p class="text">"זה מה שאעשה. אני הולך להתחיל עכשיו."</p>
			<p class="text">האנגלי הלך, ופטימה באה ומילאה את כדה במים.</p>
			<p class="text">"באתי להגיד לך רק דבר אחד," אמר הנער. "אני רוצה שתהיי אשתי. אני אוהב אותך."</p>
			<p class="text">הנערה הניחה למים להישפך מן הכד.</p>
			<p class="text">"אני אחכה לך כאן כל יום. עברתי את המדבר בחיפוש אחר אוצר הנמצא באיזה מקום ליד הפירמידות, והמלחמה נראתה לי כקללה. אבל עכשיו היא ברכה, כי היא הביאה אותי אלייך."</p>
			<p class="text">"יום אחד המלחמה תיגמר," אמרה הנערה.</p>
			<p class="text">הנער הביט סביבו על הדקלים. הוא הזכיר לעצמו שהוא היה פעם רועה צאן, וכאן יש הרבה כבשים. פטימה חשובה יותר מן האוצר שלו.</p>
			<p class="text">"הלוחמים מחפשים אוצרות," אמרה הנערה כאילו ניחשה את מחשבותיו. "ונשות המדבר גאות בלוחמים שלהן."</p>
			<p class="text">היא מילאה מחדש את הכד והלכה.</p>
			<p class="text">כל יום היה הנער הולך לבאר לחכות לפטימה. הוא סיפר לה על חייו כרועה צאן, על המלך, ועל חנות הבדולח. הם נעשו ידידים, וחוץ מחמש עשרה הדקות שבילה אתה, נראו לו כל הימים כאילו לעולם לא ייגמרו. כשעבר כמעט חודש מאז בואו לנווה, כינס ראש השיירה לאספה את כל האנשים שנסעו אתו.</p>
			<p class="text">"אנחנו לא יודעים מתי תיגמר המלחמה, לכן לא נוכל להמשיך במסע שלנו," אמר. הקרבות עלולים להימשך זמן רב, אולי אפילו שנים. יש כוחות חזקים בשני הצדדים, לכבוד הוא להילחם בכל אחד משני הצבאות. אין זה מאבק בין טובים לרעים. זוהי מלחמה בין כוחות הנלחמים למען אותו הדבר. וכשקרב כזה מתחיל. הוא נמשך יותר זמן מקרבות אחרים — כי אללה עומד לימינם של שני הצדדים."</p>
			<p class="text">הנאספים התפזרו, ואחר הצהריים הלך הנער להיפגש עם פטימה. הוא סיפר לה על האספה של הבוקר. "יום אחרי שנפגשנו," אמרה פטימה, "אמרת לי שאתה אוהב אותי. אחר כך לימדת אותי משהו על השפה הכלל עולמית ועל נשמת העולם. בגלל זה נעשיתי לחלק ממך."</p>
			<p class="text">הנער הקשיב לקולה, וחשב שהוא יפה יותר מקול הרוח בדקלים.</p>
			<p class="text">"אני מחכה לך כאן בנווה המדבר הזה זמן רב. שכחתי את העבר, את המסורת, ואת הדרך שאנשים מצפים מנשים של המדבר להתנהג. עוד מילדותי אני חולמת שהמדבר יביא לי מתנה נפלאה. עכשיו המתנה שלי הגיעה: אתה."</p>
			<p class="text">הנער רצה לאחוז בידה. אבל ידיה של פטימה החזיקו בידיות הכד.</p>
			<p class="text">"סיפרת לי על החלומות שלך, על המלך הזקן ועל האוצר. וסיפרת לי על אותות. לכן עכשיו אני לא פוחדת משום דבר, כי האותות האלה הם שהביאו אותך אלי. ואני חלק מהחלום שלך, חלק מהייעוד שלך, כפי שאתה קורא לזה.</p>
			<p class="text">"זאת הסיבה שאני רוצה שתמשיך אל המטרה שלך. אם אתה צריך לחכות עד שהמלחמה תיגמר, תחכה. אבל אם אתה צריך ללכת לפני כן, לך בעקבות החלום שלך. הדיונות משתנות עם הרוח, אבל המדבר לא משתנה לעולם. כך תהיה אהבתנו.</p>
			<p class="text">"מכתוב," אמרה. "אם אני באמת חלק מן החלום שלך, אתה תחזור יום אחד."</p>
			<p class="text">ביום ההוא היה הנער עצוב כשהלך ממנה. הוא חשב על רועי הצאן הנשואים שהכיר. תמיד היה קשה להם לשכנע את נשותיהם שהם חייבים לנדוד לשדות רחוקים. האהבה דרשה מהם להישאר עם אהוביהם.</p>
			<p class="text">כשנפגש שוב עם פטימה, סיפר לה את זה.</p>
			<p class="text">"המדבר לוקח את האנשים שלנו מאתנו, ולא תמיד מחזיר אותם," אמרה. "ואנחנו רגילות לזה. אלה שלא חוזרים הופכים להיות חלק מן העננים, חלק מן החיות המסתתרות בסלעים, חלק מן המים הבוקעים מהאדמה. הם נעשים חלק מכל דבר. הם מתאחדים עם נשמת העולם.</p>
			<p class="text">"אחדים חוזרים. ואז כל הנשים האחרות שמחות, כי הן מאמינות שגם הגברים שלהן יחזרו יום אחד. פעם הייתי מסתכלת בנשים האלה ומקנאה בשמחתן. עכשיו גם אני אהיה אחת מן הנשים המחכות.</p>
			<p class="text">"אני אשת מדבר, ואני גאה בכך. אני רוצה שבעלי ישוטט חופשי כמו הרוח המפסלת את הדיונות. ואם יהיה צורך, אשלים עם העובדה שהוא הפך להיות חלק מן העננים, וחלק מן החיות ומן המים של המדבר."</p>
			<p class="text">הנער הלך לחפש את האנגלי. הוא רצה לספר לו על פטימה. להפתעתו ראה שהאנגלי בנה לעצמו תנור קטן מחוץ לאוהל. תנור מוזר, ועליו עומד כלי שקוף. האנגלי הסיק את התנור בגזרי עצים והביט אל המדבר, ועיניו נראו מאירות יותר משהיו בימים שהיה קורא בספריו.</p>
			<p class="text">"זה השלב הראשון של העבודה," אמר. "אני צריך לטהר את הגופרית. כדי להצליח בזה אני צריך להיות משוחרר מכל פחד שמא אכשל. הפחד מכישלון הוא שמנע אותי אז מלנסות את עבודת המופת. עכשיו אני מתחיל במה שיכולתי לעשות כבר לפני עשר שנים. אבל אני שמח שלפחות לא חיכיתי עשרים שנה."</p>
			<p class="text">הוא המשיך לכלכל את האש ולהביט אל המדבר, והנער נשאר אתו עד שהוורידו החולות באור השקיעה. בתוכו הרגיש דחף לצאת לתוך המדבר, לראות אם יש בדומייה שלו תשובות לשאלותיו.</p>
			<p class="text">זמן מה שוטט לו, תמיד במרחק ראייה מן הדקלים של הנווה. הוא הקשיב לרוח, והרגיש את האבנים מתחת לרגליו. פה ושם מצא קונכייה, והבין שהמדבר הזה היה בימי קדם ים. לבסוף התיישב על סלע והתמסר לקסמיו של האופק. מה שלא הצליח להבין הוא איך אוהבים מישהו בלי להרגיש בעלות עליו. אבל פטימה היא אשת מדבר, ואם יש מישהו שיכול ללמד אותו, הרי זה המדבר.</p>
			<p class="text">והנה, בשעה שישב שם וחשב, חש בתנועה מעליו. הוא נשא את עיניו וראה זוג נצים עפים גבוה בשמים.</p>
			<p class="text">הוא הסתכל כנצים הדואים ובשרטוטים שציירו בשמים. לכאורה לא היתה בתעופתם תבנית כלשהי, אבל הנער חש בדבר מה, אם כי לא הצליח לתפוס את משמעותו. והוא עקב במבטו אחר תנועת הציפורים, אולי יצליח לקרוא משהו. אולי יוכל המדבר רק להסביר לו איך אוהבים בלי להרגיש בעלות.</p>
			<p class="text">נמנום תקף אותו, אבל לבו ביקש לא להירדם; להפך, הוא צריך להתרכז כולו במראה הזה. "אני לומד את שפת העולם, וכל דבר על פני האדמה הזאת יש בו היגיון, אפילו מעוף הנצים," אמר. והוא היה אסיר תודה על שהוא מלא אהבה לאשה אחת. כשאתה מאוהב, יש עוד יותר היגיון בדברים, אמר בלבו.</p>
			<p class="text">פתאום צלל אחד הנצים צלילת בזק בשמים והתקיף את הנץ האחר. כשעשה זאת, הבזיק לנגד עיני הנער חיזיון חולף: חיילים בחרבות שלופות רוכבים אל תוך הנווה. המראה נעלם מיד, אבל הוא היה מזועזע ממנו. פעם שמע על תעתועי מדבר, וכבר ראה כמה תעתועים כאלה בעצמו: אלה תשוקות שבגלל עוצמתן הן קורמות עור וגידים מעל חולות המדבר. אבל הוא בוודאי איננו משתוקק שצבא יפלוש אל הנווה.</p>
			<p class="text">הוא רצה לשכוח את החיזיון ולחזור להרהוריו. שוב ניסה להתרכז בגוני הוורוד של החולות ובמראה הסלעים. אבל דבר־מה שם בלבו לא נתן לו מנוח.</p>
			<p class="text">"תמיד תלך אחרי האותות," אלה היו דבריו של המלך הזקן. הנער חשב על פטימה, נזכר בחיזיון שראה, ולבו ניבא לו רעות.</p>
			<p class="text">והוא התנער מן המקסם, קם ממקומו, ועשה את דרכו בחזרה אל הדקלים. שוב הבחין בשפות הרבות של הדברים. הפעם המדבר הוא המקום הבטוח והנווה הוא שנעשה מסוכן.</p>
			<p class="text">לרגלי אחד הדקלים ישב לו נהג הגמלים והסתכל בשקיעה. הוא ראה את הנער מופיע מעבר לדיונות.</p>
			<p class="text">"צבא מתקרב," אמר הנער. "ראיתי חיזיון."</p>
			<p class="text">״המדבר ממי<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2">,</span> את לבות האנשים בחזיונות," ענה נהג הגמלים.</p>
			<p class="text">אבל הנער סיפר לו על הנצים: בשעה שהסתכל במעופם, הרגיש פתאום שהוא צולל אל נשמת העולם.</p>
			<p class="text">נהג הגמלים שתק. הוא הבין מה שהנער אומר. הוא ידע שכל דבר ודבר על פני האדמה יכול לגלות את תולדותיהם של כל הדברים. אפשר לפתוח ספר בעמוד כלשהו ואפשר להתבונן בכף ידו של אדם, או בקלפים, או במעופן של ציפורים. בכל אחד מהם יכולים לראות את הקשר. בעצם, לא הדברים האלה כשלעצמם הם המגלים משהו; אלא בני האדם כשהם מתבוננים במה שקורה סביבם, מוצאים את הדרך להיכנס אל תוך נשמת העולם.</p>
			<p class="text">המדבר מלא אנשים המתפרנסים מן היכולת להיכנס בקלות אל נשמת העולם. קוראים להם חוזים, ונשים וזקנים יראים מפניהם. מעטים הם הלוחמים הרוצים לשאול בעצתם, כי אינך יכול להיות יעיל בקרב אם אתה יודע שגורלך נחרץ למות. הלוחמים מעדיפים את טעם הקרב, ואת הרטט הזה של אי הידיעה מה תהיה התוצאה; העתיד ככר נכתב בידי אללה, ומה שכתב אללה הוא תמיד לטובת בני האדם. לכן הלוחמים חיים רק בהווה, כי ההווה מלא הפתעות, והם צריכים לשים לב לדברים רבים: איפה חרבו של האויב? איפה הסוס שלו? איזה סוג של מכה צריך להכות עכשיו כדי להישאר בחיים? נהג הגמלים לא היה לוחם, והוא שאל בעצתם של כמה חוזים. רבים מהם צדקו במה שאמרו, וחלקם טעו. ויום אחד שאל אותו החוזה הזקן ביותר שאי פעם פנה אליו, והמפחיד ביותר, מדוע הוא מתעניין כל כך בעתיד.</p>
			<p class="text">"כדי שאוכל לעשות כל מיני דברים," ענה נהג הגמלים. "וכדי שאוכל לשנות את הדברים שאני לא רוצה שיקרו."</p>
			<p class="text">"אבל אז הם לא יהיו חלק מן העתיד שלך," אמר החוזה.</p>
			<p class="text">"אולי אני רק רוצה לדעת את העתיד כדי שאוכל להתכונן למה שיבוא."</p>
			<p class="text">"אם יבואו דברים טובים, תהיה לך הפתעה נעימה," אמר החוזה. "ואם יבואו דברים רעים, אתה תסבול קשות עוד לפני שהם יקרו."</p>
			<p class="text">"אני רוצה לדעת על העתיד כי אני בן־אדם," אמר נהג הגמלים לחוזה. "ובני האדם תמיד חיים את חייהם לפי העתיד."</p>
			<p class="text">החוזה לא ענה לו מיד. המומחיות שלו היתה הטלת זרדים; הוא היה זורק אותם על הארץ, ומפרש את צורת נפילתם. ביום ההוא לא הטיל את הזרדים. הוא עטף אותם בפיסת בד והחזיר אותם לתרמילו.</p>
			<p class="text">"אני מנבא לאנשים את העתיד," אמר. "וזאת פרנסתי. אני יודע את תורת הזרדים, ואני יודע איך להשתמש בהם לחדור למקום שהכול כתוב בו. שם אני יכול לקרוא את העבר, לגלות מה שכבר נשכח, ולהבין את האותות הנמצאים כאן בהווה.</p>
			<p class="text">"כשאנשים מתייעצים אתי, אני לא קורא את העתיד; אני מנחש את העתיד. העתיד שייך לאלוהים, ורק הוא מגלה לך אותו במקרים מיוחדים. איך אני מנחש את העתידי לפי האותות של ההווה. הסוד הוא כאן בהווה. אם אתה שם לב להווה, אתה יכול לשפר אותו. ואם אתה משפר את ההווה, מה שיבוא אחר כך גם הוא יהיה טוב יותר. תפסיק לחשוב על העתיד. תחיה כל יום לפי תורת הנביא, מתוך ביטחון שאלוהים אוהב את בניו. כל יום כשלעצמו מביא אתו את הנצח."</p>
			<p class="text">נהג הגמלים שאל באיזה מקרים ייתן לו אלוהים לראות את העתיד.</p>
			<p class="text">"רק כשהוא בעצמו מגלה אותו. ואלוהים אך לעתים רחוקות מגלה את העתיד, וזאת מסיבה אחת: זה עתיד שנכתב כדי שישנו אותו."</p>
			<p class="text">אלוהים הראה לנער משהו מן העתיד, חשב נהג הגמלים, כי רצה שהנער ישמש כלי בידו.</p>
			<p class="text">"לך ודבר אל השיכים," אמר נהג הגמלים. "ספר להם על הלוחמים המתקרבים."</p>
			<p class="text">"הם יצחקו עלי."</p>
			<p class="text">"הם אנשי המדבר, ואנשי המדבר רגילים לאותות."</p>
			<p class="text">"אם כך, יכול להיות שהם כבר יודעים."</p>
			<p class="text">"הם לא מודאגים מזה עכשיו. הם מאמינים שאם הם צריכים לדעת דבר שאללה רוצה שידעו, מישהו יספר להם על כך. זה ככר קרה הרכה פעמים בעבר. אכל היום האיש הזה הוא אתה."</p>
			<p class="text">הנער חשב על פטימה. והחליט שהוא ילך לפגוש את השיכים.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">"אני מביא אותות מן המדבר," אמר הנער לשומר שניצב בפתח האוהל הלבן הגדול במרכז הנווה. "אני רוצה לראות את השיכים."</p>
			<p class="text">בלי אומר נכנס השומר לתוך האוהל ושהה שם זמן מה. אחר כך יצא בלוויית ערבי צעיר לבוש בלבן וזהב. הנער סיפר לאיש הצעיר מה שראה, והאיש ביקש ממנו לחכות שם וחזר לאוהל.</p>
			<p class="text">הלילה ירד, והרבה ערבים, לוחמים וסוחרים, נכנסו ויצאו. לאט לאט דעכו המדורות, ודומיית המדבר ירדה על הנווה. נשארו רק האורות באוהל הגדול. כל אותו הזמן חשב הנער על פטימה, ועדיין לא הצליח להבין את השיחה האחרונה שלו אתה.</p>
			<p class="text">לבסוף, אחה שעות של המתנה, ביקש השומר מהנער להיכנס. מה שראה בפנים הדהים אותו. מעולם לא תיאר לעצמו בדמיונו שכאן, בלב המדבר, קיים אוהל כמו זה. האדמה היתה מכוסה בשטיחים היפים ביותר שדרך עליהם מימיו, ולמעלה היו תלויות מנורות של מתכת צהובה מלאכת מחשבת, ובכל אחת נר דולק. השייכים ישבו בחצי גורן בירכתי האוהל, נתמכים בכריות משי מרוקמות רקמה עשירה. משרתים באו והלכו, נושאים טסי כסף עמוסי תה ותמרים וכל מיני מטעמים. אחדים מהם תפקידם היה להוסיף כל הזמן גחלים לנרגילות. ריח רך של עשן מילא את חלל האוהל.</p>
			<p class="text">שמונה שיכים היו שם, אבל הנער ראה מייד מי מהם הוא החשוב ביותר: ערבי לבוש בלבן וזהב, שישב במרכז חצי הגורן. על ידו ישב הערבי הצעיר שהנער דיבר אתו קודם.</p>
			<p class="text">אחד השיכים נעץ מבט בנער. "מי הוא הזר הזה המדבר על אותות?" שאל.</p>
			<p class="text">"זה אני," ענה הנער. והוא סיפר להם מה שראה.</p>
			<p class="text">"מדוע יגלה המדבר דברים כאלה לאדם זר, כשהוא יודע שאנחנו כבר נמצאים כאן דורות?" אמר שיך אחר.</p>
			<p class="text">"כי לעיניים שלי המדבר הוא עוד חדש," אמר הנער. "אני יכול לראות דברים שעיניים שכבר התרגלו למדבר אולי לא יראו."</p>
			<p class="text">וגם כי אני יודע על נשמת העולם, אמר בלבו. אבל לא אמר דבר, כי הערבים אינם מאמינים בדברים כאלה.</p>
			<p class="text">"הנווה הוא שטח שמחוץ למלחמה. אף אחד לא מתקיף נווה מדבר," אמר שיך שלישי.</p>
			<p class="text">"אני יכול רק לספר לכם מה שראיתי. אם אתם לא רוצים להאמין לי, אתם לא צריכים לעשות שום דבר."</p>
			<p class="text">תחילה עמדה דממה בחללו של האוהל. אחר כך התחילה שיחה ערה בין השיכים. הם דיברו בניב ערבי שהנער לא הבין, אבל כשפנה לצאת, ציווה עליו אחד השומרים להישאר. הנער התחיל לפחד; האותות אמרו לו שמשהו לא כשורה. הוא הצטער שדיבר עם נהג הגמלים על מה שראה במדבר.</p>
			<p class="text">פתאום חייך הזקן שבמרכז חיוך קל, והנער נרגע מעט. האיש הזה לא השתתף קודם בדיון, ולא אמר מלה עד לאותו הרגע. אבל הנער כבר הכיר את שפת העולם, והרגיש אדוות של שלום מתפשטות בכל האוהל מן הקצה עד הקצה. עכשיו אמר לו לבו שהוא צדק כשהחליט לבוא.</p>
			<p class="text">הדיון נגמר. השיכים שתקו כמה דקות והקשיבו לדברי הזקן. אחר כך פנה הזקן אל הנער. הפעם היתה הבעת פניו מתנכרת ומרוחקת.</p>
			<p class="text">"לפני אלפיים שנה, בארץ רחוקה, חי אדם שהאמין בחלומות. הוא הושלך לבור ונמכר לעבד," אמר הזקן. "הסוחרים שלנו קנו את האיש הזה והביאו אותו למצרים.</p>
			<p class="text">אנחנו כולנו יודעים שמי שמאמין בחלומות גם יודע לפתור אותם."</p>
			<p class="text">אבל לא תמיד הוא מצליח להגשים אותם, אמר הנער בלבו, בזוכרו את הצוענייה הזקנה.</p>
			<p class="text">הזקן המשיך: "בזכות חלומותיו של פרעה על פרות בריאות בשר ופרות דקות בשר הציל האיש הזה את מצרים מרעב. שמו היה יוסף. גם הוא היה זר בארץ זרה, כמוך, וכנראה גם בן גילך."</p>
			<p class="text">היה שקט מסביב. עיניו של הזקן היו צוננות.</p>
			<p class="text">"אנחנו תמיד שומרים על המסורת. המסורת הצילה את מצרים מרעב בימים ההם, ועשתה את המצרים לעשירים באדם. המסורת מלמדת את האדם איך לחצות את המדבר, ואיך להשיא את בנותיו. המסורת אומרת שנווה מדבר הוא שטח מחוץ למלחמה, כי לשני הצדדים יש נאות מדבר, ולכן שניהם מועדים להיפגע."</p>
			<p class="text">איש לא אמר מלה בשעה שדיבר הזקן.</p>
			<p class="text">"אבל המסורת גם אומרת שעלינו להאמין למה שהמדבר אומר לנו. את כל מה שאנחנו יודעים לימד אותנו המדבר."</p>
			<p class="text">הזקן נתן סימן, וכולם קמו. הפגישה נגמרה. הנרגילות כובו והשומרים עמדו דום. הנער התכונן ללכת, אבל הזקן דיבר שוב:</p>
			<p class="text">"מחר אנו עומדים להפר את ההסכם האומר שאסור לשום איש בנווה לשאת נשק. במשך כל היום נעמוד על המשמר. כשישקע השמש, שוב ימסרו לי האנשים את נשקם. על כל עשרה חללים של האויב, תקבל מטבע זהב.</p>
			<p class="text">"אבל אין לשלוף נשק אלא אם כן משתמשים בו. הנשק הוא הפכפך כמו המדבר, ואם לא משתמשים בו, בפעם הבאה אולי הוא לא יפעל. אם יהיה כלי נשק אחד שלא ישתמשו בו עד סוף היום מחר, ישתמשו בו נגדך."</p>
			<p class="text">כשיצא הנער מן האוהל היה האור היחיד בנווה אורו של הירח המלא. הוא נמצא במרחק עשרים דקות מן האוהל שלו, והתחיל לעשות את דרכו לשם.</p>
			<p class="text">כל מה שעבר עליו מילא אותו חרדה. הוא הצליח לחדור לנשמת העולם, ועכשיו הוא עלול לשלם על כך בחייו. זה היה הימור מסוכן. אבל הוא עשה הימורים מסוכנים מיום שמכר את הכבשים ויצא בעקבות ייעודו. וכפי שאמר נהג הגמלים, למות מחר זה לא יותר גרוע מלמות בכל יום אחר. כל יום קיים כדי לחיות בו, או כדי לעזוב בו את העולם הזה. הכול תלוי במלה אחת: "מכתוב".</p>
			<p class="text">הוא צעד בשקט, ולא הרגיש חרטה. אם ימות מחר, זה יהיה מפני שאלוהים אינו רוצה לשנות את העתיד. לפחות הוא ימות אחרי שעבר את המצר, אחרי שעבד בחנות בדולח, ואחרי שידע את דומיית המדבר ואת עיניה של פטימה. הוא מיצה עד תום כל יום מימי חייו מאז עזב את ביתו לפני זמן רב כל כך. גם אם ימות מחר, הוא כבר הספיק לראות יותר ממה שראו רועים אחרים, והוא היה גאה בכך.</p>
			<p class="text">פתאום שמע קול אדיר מתפוצץ, והוא נזרק ארצה בידי רוח כזאת שלא הכיר מימיו. המקום כולו התמלא באבק שכמעט הסתיר את הירח. מולו הזדקף סוס לבן אדיר בצהלה מפחידה.</p>
			<p class="text">הנער לא יכול לראות היטב, אבל כששקע האבק מעט, נתקף פחד שאף פעם לא הרגיש למראה עיניו. על הסוס היה רכוב פרש לבוש כולו שחור, ובז על כתפו השמאלית.</p>
			<p class="text">לראשו חבש טורבן ופניו כולן, חוץ מן העיניים, היו מכוסות בצעיף. הוא נראה כאילו הוא שליח מן המדבר, אבל נוכחותו היתה יותר חזקה מכל האנשים שהכיר מימיו.</p>
			<p class="text">הפרש המופלא הזה שלף חרב כבירה מנדן המחובר לאוכפו. להב הפלדה נצנץ באור הירח.</p>
			<p class="text">"מי הוא המעז לפרש את מעוף הנצים?" שאל בקול כה רם עד שנדמה כאילו הוא מהדהד בכל חמישים אלף הדקלים של אל־פיום.</p>
			<p class="text">"זה אני שהעזתי לעשות את זה," אמר הנער. הוא נזכר מיד בדיוקנו של סנטיאגו מטמורוס, רכוב על סוסו הלבן, והכופרים מתחת לפרסותיו. האיש הזה נראה בדיוק כמוהו, אלא שעכשיו המצב הוא הפוך.</p>
			<p class="text">"זה אני שהעזתי לעשות את זה," חזר על דבריו, והרכין את ראשו לקבל את מכת החרב. "חייהם של רבים יינצלו, כי נכנסתי אל תוך נשמת העולם."</p>
			<p class="text">אבל החרב לא היכתה. ידו של הזר ירדה לאט, עד שנגע הלהב במצחו של הנער. כה חד היה, עד שיצאה טיפת דם.</p>
			<p class="text">הפרש לא נע, וכך גם הנער. אפילו לא עלה על דעתו של הנער לברוח. לבו התמלא מין רגש של חדווה מוזרה: הוא עומד למות למען ייעודו ולמען פטימה. האותות היו אמיתיים, בסופו של דבר. כאן עומד האויב, ובגלל זה הוא לא צריך להיות מודאג מן המוות, כי יש נשמה לעולם, ועוד מעט יהיה חלק ממנה. ומחר גם האויב שלו יהיה חלק מאותה הנשמה.</p>
			<p class="text">אכל הזר רק המשיך להחזיק את החרב צמודה למצח. "למה פירשת את מעוף הציפורים?"</p>
			<p class="text">"פירשתי רק מה שהציפורים רצו להגיד לי. הן רצו להציל את הנווה. אתם כולכם תמותו, כי יש יותר אנשים בנווה מאשר אצלכם."</p>
			<p class="text">החרב נשארה על המצח. "מי אתה שתשנה את רצון אללה?"</p>
			<p class="text">"אללה ברא את הצבאות, וגם את הנצים. אללה לימד אותי את שפת הציפורים. הכול נכתב באותה היד," אמר הנער, בזוכרו את דבריו של נהג הגמלים.</p>
			<p class="text">עכשיו משך הזר את החרב ממצחו של הנער, והנער הרגיש הקלה עצומה. אבל עדיין לא יכול לברוח.</p>
			<p class="text">"היזהר בנבואותיך," אמר הזר. "כשמשהו כתוב, אין דרך לשנות אותו."</p>
			<p class="text">"כל מה שראיתי זה רק צבא," אמר הנער. "לא ראיתי את התוצאה של הקרב."</p>
			<p class="text">הפרש נראה מרוצה מן התשובה. אבל הוא המשיך להחזיק את החרב בידו. "מה מעשיו של זר בארץ זרה?"</p>
			<p class="text">"אני הולך בעקבות הייעוד שלי. זה משהו שאתה לא תוכל אף פעם להבין."</p>
			<p class="text">עכשיו הכניס הפרש את חרבו לנדנה, והבז שעל כתפו צעק צעקה מוזרה. הנער נרגע.</p>
			<p class="text">"הייתי חייב לבחון את אומץ לבך," אמר הזר. "אומץ לב היא התכונה החשובה ביותר למי שמחפש את שפת העולם."</p>
			<p class="text">הנער היה מופתע. האיש הזה דיבר על דברים שאנשים מעטים מאוד יודעים עליהם.</p>
			<p class="text">"חשוב לא להיות אף פעם רגוע, גם אם הגעת רחוק כל כך," המשיך. "אהוב את המדבר, אבל לעולם אל תיתן בו אמון מלא. כי המדבר בוחן כל אדם: הוא בודק כל צעד, והורג את מי שמסיח דעתו מן הדרך."</p>
			<p class="text">המלים האלה הזכירו לנער את דבריו של המלך הזקן.</p>
			<p class="text">"אם יבואו הנה הלוחמים, וראשך עדיין יהיה על כתפיך בשעת השקיעה, חפש אותי," אמר הזר. אותה היד שקודם הניפה את החרב, עכשיו החזיקה שוט. הסוס התרומם שוב והעלה ענן אבק.</p>
			<p class="text">"איפה אתה גרי" צעק הנער כשרכב משם הפרש. היד עם השוט הצביעה דרומה.</p>
			<p class="text">כך נפגש הנער עם האלכימאי.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">למחרת בבוקר היו אלפיים אנשים חמושים מפוזרים בין הדקלים של אל־פיום. ולפני שהגיע השמש אל רום הרקיע צצו על קו האופק חמש מאות לוחמים על סוסים. הרוכבים נכנסו לנווה מן הצפון; הם נראו כעוברי אורח תמימים, אבל כל אחד מהם היה לו נשק מוסתר מתחת לגלימתו הלבנה. כשהגיעו אל האוהל הגדול במרכז אל־ פיום, הוציאו את חרבותיהם ואת רוביהם. הם התקיפו אוהל ריק.</p>
			<p class="text">מן המדבר הקיפו אנשי הנווה את הפולשים, ובתוך חצי שעה היו ארבע מאות תשעים ותשע גופות מפוזרות על הארץ. הילדים נמצאו באותו הזמן בקצה חורשת הדקלים, ולא ראו שום דבר. הנשים נשארו באוהלים והתפללו לשלום בעליהן, וגם הן לא ראו מאומה. לולא הגוויות המוטלות היה הנווה יכול להיראות כמו ביום רגיל.</p>
			<p class="text">רק לוחם אחד השאירו בחיים: את מפקד הגדוד. אחר הצהריים הביאו אותו לפני השיכים, והם שאלו אותו מדוע הפר את המסורת. המפקד אמר שאנשיו היו רעבים וצמאים, מותשים מימים רבים של קרבות, והם החליטו לכבוש את הנווה כדי שיוכלו לחזור למלחמה.</p>
			<p class="text">השיך אמר שצר לו עליהם, אבל המסורת היא קדושה. הדבר היחיד המשתנה במדבר הוא הדיונות כשהרוח נושבת בהן. אחר כך דן את המפקד למוות בלי כבוד. לא בלהב פלדה הומת, ולא בכדור. הוא נתלה על דקל יבש, וגופתו התנדנדה שם ברוח המדבר.</p>
			<p class="text">השיך קרא לנער והעניק לו חמישים מטבעות זהב. הוא חזר על סיפור יוסף במצרים, וביקש מהנער להיות היועץ של הנווה.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">אחרי השקיעה, כשהופיעו הכוכבים הראשונים (הם לא היו בהירים כל כך, כי הירח היה עדיין מלא), התחיל הנער ללכת דרומה. רק אוהל אחד ניצב שם, וכמה ערבים שעברו בסביבה סיפרו לו שהמקום הזה מלא שדים, אבל הוא התיישב וחיכה הרבה זמן.</p>
			<p class="text">רק כשהיה הירח כבר גבוה בשמים נגלה לעיניו האלכימאי, רכוב על סוס. על כתפו נשא שני נצים מתים.</p>
			<p class="text">"באתי," אמר הנער.</p>
			<p class="text">"לא היית צריך לבוא," ענה האלכימאי. "או אולי הייעוד שלך הוא לבוא לכאן?"</p>
			<p class="text">"יש מלחמה בין השבטים ואי אפשר לעבור במדבר."</p>
			<p class="text">האלכימאי ירד מסוסו ורמז לנער שייכנס אתו לאוהל. זה היה אוהל כמו כל האוהלים שראה בנווה — חוץ מן האוהל הגדול במרכז, שהיה מפואר כמו בסיפור אגדות. הנער חיפש את התנורים ואת המכשירים של האלכימיה, אבל לא ראה דבר מכל זה. לא היו שם אלא כמה ספרים בערמה, תנור בישול ושטיחים שדגמים מסתוריים ארוגים בהם.</p>
			<p class="text">"שב לך," אמר האלכימאי. "אני מכין תה, ונאכל ביחד את הנצים האלה."</p>
			<p class="text">הנער חשד שאלה אותם הנצים שראה ביום הקודם, אבל לא אמר דבר. האלכימאי הדליק את האש, ומייד התמלא האוהל בניחוח נעים של בשר צלוי. זה היה יותר טוב מריח הנרגילות.</p>
			<p class="text">"למה רצית לפגוש אותי?" שאל הנער.</p>
			<p class="text">"בגלל האותות," ענה האלכימאי. "הרוח סיפרה לי שתבוא, ותהיה זקוק לעזרה."</p>
			<p class="text">"זה לא אני. זה הזר השני, האנגלי. הוא זה שמחפש אותך."</p>
			<p class="text">"הוא צריך למצוא דברים אחרים לפני שימצא אותי. אבל הוא בדרך הנכונה. הוא כבר התחיל להתבונן במדבר."</p>
			<p class="text">"ואני?"</p>
			<p class="text">"כשאדם באמת רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתו כדי שיגשים את חלומו," אמר האלכימאי במלותיו של המלך הזקן. הנער הבין. עוד אדם נקרה בדרכו כדי להוביל אותו אל ייעודו.</p>
			<p class="text">"ואתה תדריך אותי?"</p>
			<p class="text">"לא. אתה כבר יודע כל מה שאתה צריך לדעת. אני רק אפנה אותך לכיוון האוצר שלך."</p>
			<p class="text">"אבל יש מלחמת שבטים," חזר הנער ואמר.</p>
			<p class="text">"אני מכיר את המדבר."</p>
			<p class="text">"אני כבר מצאתי את האוצר שלי. יש לי גמל, יש לי את הכסף מחנות הבדולח, ויש לי חמישים מטבעות זהב. בארץ שלי הייתי נחשב לאדם עשיר."</p>
			<p class="text">"אבל שום דבר מכל זה איננו מקרבת הפירמידות," אמר האלכימאי.</p>
			<p class="text">"יש לי גם את פטימה. היא אוצר גדול יותר מכל דבר אחר שזכיתי בו."</p>
			<p class="text">"גם היא לא באה מקרבת הפירמידות."</p>
			<p class="text">הם אכלו את הנצים בדממה. האלכימאי פתח בקבוק ומזג נוזל אדום לתוך ספלו של הנער. זה היה יין. מן הטעימים ביותר ששתה מימיו.</p>
			<p class="text">"אבל היין אסור לפי החוק."</p>
			<p class="text">"לא מה שנכנס לפיהם של האנשים הוא הרע," אמר האלכימאי. "הרע הוא מה שיוצא מפיהם."</p>
			<p class="text">היין שימח את לבו של הנער, אבל נוכחותו של האלכימאי עדיין השרתה עליו פחד. הם התיישבו מחוץ לאוהל, והסתכלו באור הירח שהיה כה בהיר עד שהכוכבים החווירו לעומתו.</p>
			<p class="text">האלכימאי ראה שהנער מתחיל להתעודד. "שתה ותיהנה קצת," אמר. "ותנוח לך. לוחמים נחים תמיד לפני הקרב. תזכור שבמקום שנמצא לבך, שם נמצא האוצר שלך. אתה צריך למצוא את האוצר כדי שכל מה שלמדת בדרך אליו יהיה בו היגיון.</p>
			<p class="text">"מחר תמכור את הגמל שלך ותקנה סוס. גמלים הם בוגדניים: הם הולכים אלפי צעדים וכלל אינם נראים עייפים, ואז פתאום הם כורעים ומתים. אבל סוסים מתעייפים לאט לאט. אתה תמיד יודע כמה אתה יכול לדרוש מהם, ומתי הם עומדים למות."</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">למחרת בערב התייצב הנער ליד אוהלו של האלכימאי ואתו סוס. לאחר שחיכה קצת, הופיע האלכימאי. הוא עלה על סוסו והבז על כתפו השמאלית. "תראה לי חיים במדבר," אמר לנער. "רק מי שמוצא חיים יכול למצוא אוצרות."</p>
			<p class="text">הם התחילו לרכוב בחולות, והירח מאיר מעליהם. אני לא יודע אם אצליח למצוא חיים במדבר, אמר הנער בלבו. אני עדיין לא מכיר את המדבר.</p>
			<p class="text">הוא רצה לפנות ולהגיד את זה לאלכימאי, אבל פחד ממנו. והנה הגיעו למקום הסלעי ששם ראה הנער את הנצים בשמים. אבל עכשיו שררו שם רק הדומייה והרוח.</p>
			<p class="text">"אני לא יודע למצוא חיים במדבר," אמר הנער. "אני יודע שיש, אבל אני לא מצליח למצוא אותם."</p>
			<p class="text">"חיים מושכים חיים," ענה האלכימאי.</p>
			<p class="text">הנער הבין. הוא ריפה את המושכות, וסוסו דהר קדימה על הסלעים והחול. האלכימאי רכב בעקבותיו בדממה. כמעט חצי שעה הלך הסוס. הם כבר לא יכלו לראות את הדקלים של הנווה — רק את הירח הענקי בשמים, ואת הסלעים בוהקים בצבע הכסף. פתאום, במקום שמעולם לא היה בו הנער לפני כן, הרגיש שהסוס עוצר.</p>
			<p class="text">"כאן יש חיים," אמר הנער לאלכימאי. "אני לא יודע את שפת המדבר, אבל הסוס שלי יודע את שפת החיים."</p>
			<p class="text">הם ירדו מעל סוסיהם, והאלכימאי לא אמר מלה. הוא התחיל ללכת לאט, וכל הזמן הביט למטה אל האדמה. פתאום עצר והתכופף בזהירות. בור היה שם בין האבנים. האלכימאי הכניס את ידו לתוך הבור, ואחר כך את כל זרועו, עד לכתף. משהו זז שם, ועיניו של האלכימאי — הנער יכול לראות רק את עיניו — הצטמצמו מחמת המתח. נראה כאילו ידו נלחמת במה שבתוך החור. ואז, בתנועה שהבהילה את הנער, משך את ידו וקפץ על רגליו. בידו אחז נחש בזנבו.</p>
			<p class="text">גם הנער קפץ, אבל אחורנית. הנחש נאבק ונפתל והשמיע רעשים ונשיפות שפצעו את דומיית המדבר. זה היה נחש קוברה, שארסו יכול להמית אדם ברגע אחד.</p>
			<p class="text">"תיזהר מהארס שלו," חשב הנער. אבל ידו של האלכימאי היתה לפני רגע בתוך החור. הוא בוודאי כבר הוכש. אבל הבעת פניו היתה רגועה. "האלכימאי הוא בן מאתיים שנה," כך אמר לו פעם האנגלי. הוא צריך לדעת איך להתמודד עם נחשים במדבר.</p>
			<p class="text">הנער הסתכל בבן לווייתו כשניגש אל סוסו ושלף חרב. בלהבה צייר מעגל בחול והניח את הנחש בתוכו. הנחש נרגע מיד.</p>
			<p class="text">"אין מה לדאוג," אמר האלכימאי. "הוא לא .י.צא משם. מצאת חיים במדבר, האות שהייתי צריך."</p>
			<p class="text">"למה זה היה כל כך חשוב?"</p>
			<p class="text">"כי הפירמידות מוקפות מדבר."</p>
			<p class="text">הנער לא רצה לדבר על הפירמידות. לבו היה כבד עליו, והוא היה עצוב מאז הלילה הקודם. להמשיך את חיפושו אחר האוצר פירושו לעזוב את פטימה.</p>
			<p class="text">"אני אהיה המדריך שלך במדבר," אמר האלכימאי.</p>
			<p class="text">"אני רוצה להישאר בנווה," אמר הנער. "מצאתי את פטימה, ובשבילי היא שווה יותר מאוצר."</p>
			<p class="text">"פטימה היא אשת מדבר," אמר האלכימאי. "היא יודעת שגברים צריכים לצאת כדי לחזור. ולה כבר יש האוצר שלה: אתה. עכשיו היא מצפה שאתה תמצא את מה שאתה מחפש."</p>
			<p class="text">"ואם אחליט להישאר?"</p>
			<p class="text">"אתה תהיה היועץ של הנווה. יש לך מספיק זהב לקנות הרבה כבשים והרבה גמלים. אתה תתחתן עם פטימה, ובשנה הראשונה תהיו מאושרים. אתה תלמד לאהוב את המדבר, ותלמד להכיר כל אחד מחמישים אלף הדקלים בנווה. אתה תתבונן בהם ותראה איך הם גדלים ומוכיחים שהעולם משתנה בלי הרף. ואתה תהיה בקי יותר ויותר כהבנת אותות, כי המדבר הוא הטוב שבמורים.</p>
			<p class="text">"בשנה השנייה תיזכר שקיים אוצר. האותות יתחילו לדבר עליו בלי הרף, ואתה תנסה להתעלם מהם. בידע שלך תשתמש לטובת הנווה ותושביו. השיכים יעריכו את מעשיך. והגמלים שלך יביאו לך עושר ועוצמה.</p>
			<p class="text">"בשנה השלישית ימשיכו האותות לדבר על האוצר שלך ועל הייעוד שלך. לילה לילה תתהלך בנווה, ופטימה תהיה עצובה כי היא תרגיש שהיא זו שהפריעה למסע שלך. אבל אתה תאהב אותה והיא תחזיר לך אהבה. אתה תזכור שהיא מעולם לא ביקשה ממך להישאר, כי אשת מדבר יודעת שעליה לחכות לגבר שלה. לכן לא תאשים אותה. אבל הרבה לילות אתה תתהלך בחולות המדבר ובין הדקלים ותחשוב שיכולת להתקדם בדרכך, שיכולת לתת יותר אמון באהבתך לפטימה. כי מה שהחזיק אותך בנווה היה הפחד שלך שאולי לעולם לא תחזור. בשלב הזה יגידו לך האותות שהאוצר שלך נקבר לעד.</p>
			<p class="text">"בשנה הרביעית ינטשו אותך האותות, כי הפסקת להקשיב להם. השיכים ירגישו בזאת, ואתה תפוטר ממשרתך כיועץ. אבל אז כבר תהיה סוחר עשיר, עם הרבה גמלים והרבה סחורה. אתה תחיה את שארית ימיך בין הדקלים של הנווה בידיעה שלא הגשמת את ייעודך, ושעכשיו מאוחר מדי.</p>
			<p class="text">"אתה לעולם לא תבין שהאהבה לא מפריעה לאיש להמשיך בדרך אל ייעודו. ואם זה קורה, זה מפני שאין זאת אהבה אמיתית, האהבה שמדברת בשפת העולם."</p>
			<p class="text">האלכימאי מחק את העיגול שבחול, והנחש חמק לו בין הסלעים. הנער נזכר בסוחר הבדולח שתמיד רצה ללכת למכה, ובאנגלי שחיפש את האלכימאי. הוא חשב על האשה ששמה את מבטחה במדבר. המדבר שהביא אותו אליה.</p>
			<p class="text">הם עלו על סוסיהם, והפעם הנער רכב בעקבות האלכימאי. הרוח הביאה לאוזניהם את קולות הנווה, והנער ניסה לשמוע את קולה של פטימה, שכן בגלל הקרב הם לא נפגשו באותו יום ליד הבאר.</p>
			<p class="text">בלילה ההוא, כשהתבונן בנחש הקוברה שבעיגול, דיבר אליו אותו פרש מוזר עם הבז על כתפו על אהבה ועל אוצר, על נשות המדבר ועל ייעודו.</p>
			<p class="text">"אני הולך אתך," אמר הנער. ומיד התמלא לבו שלווה.</p>
			<p class="text">"נצא מחר לפני הזריחה," היתה תשובתו היחידה של האלכימאי.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">הלילה עבר על הנער בלי שינה. שעתיים לפני עלות השחר העיר את אחד הנערים שישן אתו באוהל וביקש ממנו להראות לו איפה פטימה גרה. הם הלכו לשם, ובתמורה נתן הנער לידידו סכום כסף המספיק לקניית כבשה.</p>
			<p class="text">ואז ביקש מידידו שייכנס לאוהל של פטימה, ויעיר אותה, ויגיד לה שהוא מחכה לה. הערבי הצעיר עשה כבקשתו, ובתמורה קיבל סכום כסף המספיק לקניית עוד כבשה.</p>
			<p class="text">"עכשיו תשאיר אותנו לבד," אמר הנער לערבי הצעיר. הערבי חזר לאוהלו. הוא היה גאה שעזר ליועץ של הנווה, ושמח שיש לו מספיק כסף לקנות לעצמו כבשים אחדות.</p>
			<p class="text">פטימה הופיעה בפתח האוהל. והשניים יצאו להתהלך בין הדקלים. הנער ידע שזאת הפרה של המסורת, אבל זה לא היה חשוב לו עכשיו.</p>
			<p class="text">"אני הולך," אמר. "ואני רוצה שתדעי שאני אחזור. אני אוהב אותך כי..."</p>
			<p class="text">"אל תגיד כלום," הפסיקה פטימה את דבריו. "אוהבים כי אוהבים. לא צריכים סיבה לאהוב."</p>
			<p class="text">אבל הנער המשיך: "אני אוהב אותך כי חלמתי חלום, ופגשתי במלך. מכרתי בדולח ועברתי את המדבר. השבטים הכריזו מלחמה, והלכתי לבאר לחפש את האלכימאי. אני אוהב אותך כי היקום כולו נחלץ לעזרתי כדי שאגיע אלייך."</p>
			<p class="text">שניהם התחבקו. זאת היתה הפעם הראשונה שנגעו זה בזה.</p>
			<p class="text">"אני אחזיר," אמר הנער.</p>
			<p class="text">"עד עכשיו תמיד הסתכלתי במדבר בכמיהה," אמרה פטימה. "עכשיו אני אסתכל בו בתקווה. אבא שלי הלך יום אחד, אבל הוא חזר אל אמא שלי, ומאז הוא תמיד חוזר."</p>
			<p class="text">הם לא הוסיפו לדבר. עוד קצת התהלכו בין הדקלים, ואחר כך עזב אותה הנער בפתח אוהלה.</p>
			<p class="text">"אני אחזור, בדיוק כמו שאבא שלך חזר אל אמא שלך," אמר.</p>
			<p class="text">הוא ראה שעיניה של פטימה מלאות דמעות.</p>
			<p class="text">"את בוכה?"</p>
			<p class="text">היא הפנתה את פניה. "אני אשת מדבר," אמרה. "אבל מעל הכול אני אשה."</p>
			<p class="text">פטימה חזרה לאוהל. עוד מעט יאיר היום, והיא תצא למלאכת יומה כפי שעשתה כל השנים. אבל עכשיו השתנה הכול. הנער כבר איננו בנווה, ושוב לא תהיה לו לנווה אותה משמעות שהיתה לו רק אתמול. לא עוד יהיה הוא מקום של חמישים אלף דקלים ושלוש מאות בארות, שעוברי אורח מגיעים אליו בהרגשת רווחה אחרי מסע ארוך. מן היום הזה והלאה יהיה הנווה בשבילה מקום ריק.</p>
			<p class="text">מן היום הזה והלאה המדבר הוא שיהיה חשוב. יום יום תישא עיניה אליו, ותנסה לנחש איזה כוכב מנחה את הנער בדרכו אל האוצר שלו. את נשיקותיה תצטרך לשלוח על כנפי הרוח, בתקווה שהרוח תיגע בפניו ותספר לו שהיא עדיין חיה, והיא מחכה לו, אשה המחכה לגבר אמיץ המחפש את אוצרו. מן היום הזה והלאה יסמל המדבר בשבילה רק דבר אחד: את התקווה לשובו.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">"אל תחשוב על מה שהשארת מאחוריך," אמר האלכימאי לנער כשהתחילו לרכוב בחולות המדבר. "הכול כתוב בנשמת העולם, ושם יישאר לעד."</p>
			<p class="text">"אנשים חולמים על השיבה הביתה יותר משהם חולמים על היציאה לדרך," אמר הנער. הוא כבר התרגל מחדש לדומיית המדבר.</p>
			<p class="text">"אם מה שמוצאים עשוי חומר טהור, הוא לא ייפגם לעולם. ואפשר תמיד לשוב. אבל גם אם לא היתה זאת אלא התפוצצות של אור, כבר היה כדאי לך לעשות את כל הדרך הזאת."</p>
			<p class="text">האיש דיבר בשפת האלכימיה. אבל הנער ידע שהוא מתכוון לפטימה.</p>
			<p class="text">היה קשה לא לחשוב על מה שהשאיר מאחוריו. נוף המדבר החדגוני השרה עליו חלומות. עדיין ראה את הדקלים, את הבארות, ואת פניה של האשה שהוא אוהב. הוא ראה את האנגלי במעבדה שלו, ואת נהג הגמלים, שהוא מורה, אם כי אינו מודע לכך. אולי האלכימאי מעולם לא היה מאוהב, אמר הנער בלבו.</p>
			<p class="text">האלכימאי רכב בראש, והבז על כתפו. הציפור ידעה היטב את שפת המדבר, ובכל פעם שעצרו עפה מכתפו של בעליה וחיפשה מזון. ביום הראשון הביאה ארנב, וביום השני שתי ציפורים.</p>
			<p class="text">בלילה היו פורשים את שמיכותיהם, ומכבים את המדורה. לילות המדבר הם קרים, והלכו ונעשו חשוכים ככל שהתמעט הירח. כך המשיכו לרכוב בדממה במשך שבוע, וכל אותו זמן דיברו ביניהם רק על אמצעי הזהירות שעליהם לנקוט כדי שלא להיקלע לקרבות בין השבטים.</p>
			<p class="text">המלחמה נמשכה. לעתים הביאה הרוח את ריחו המתוק של הדם. קרבות התחוללו בקרבת מקום, והרוח הזכירה לנער שקיימת שפת אותות, שתמיד מוכנה להראות לו את מה שעיניו לא מצליחות להבחין בו.</p>
			<p class="text">ביום השביעי החליט האלכימאי לחנות מוקדם מן הרגיל. הבז יצא לחפש טרף, והאלכימאי הגיש לנער את המימייה שלו.</p>
			<p class="text">"הגעת כמעט לסוף המסע שלך," אמר לו. "אני מברך אותך על שהלכת בעקבות הייעוד שלך."</p>
			<p class="text">"אתה הדרכת אותי בשתיקה," אמר הנער. "חשבתי שאתה מתכוון ללמד אותי משהו מן הדברים שאתה יודע. לפני זמן מה רכבתי במדבר עם אדם שהיו לו ספרי אלכימיה. אבל לא הצלחתי ללמוד מהם שום דבר."</p>
			<p class="text">"יש רק דרך אחת ללמוד," ענה האלכימאי. "והיא על ידי מעשים. את כל מה שאתה צריך לדעת כבר לימדה אותך הנסיעה. חסר רק עוד דבר אחד."</p>
			<p class="text">הנער רצה לדעת מה הדבר הזה, אבל האלכימאי סקר את האופק וחיפש את הבז.</p>
			<p class="text">"למה קוראים לך האלכימאי?"</p>
			<p class="text">"כי זה מה שאני."</p>
			<p class="text">"ומה לא היה בסדר עם האלכימאים האחרים שחיפשו זהב ולא הצליחו?"</p>
			<p class="text">"הם חיפשו רק זהב," ענה לו כן לווייתו. "הם רצו את האוצר של הייעוד, ולא רצו לחיות את הייעוד שלהם."</p>
			<p class="text">"מה הדבר שאני עדיין צריך לדעת?" שאל הנער.</p>
			<p class="text">אבל האלכימאי המשיך להביט אל האופק. לבסוף חזר הבז עם הארוחה שלהם. הם חפרו בור והדליקו בו את המדורה, כדי שלא ייראה אור הלהבות.</p>
			<p class="text">"אני אלכימאי כי אני אלכימאי," אמר, בשעה שהכין את הארוחה. "קיבלתי את התורה הזאת מסבא שלי, והוא קיבל מאביו, וכן הלאה, עד בריאת העולם. בימים ההם היתה כל עבודת המופת יכולה להיות כתובה על אבן ברקת פשוטה. אבל בני האדם התחילו להתרחק מדברים פשוטים, וכתבו חיבורים ופרשנויות ומחקרים פילוסופיים. הם גם התחילו לחשוב שהם יודעים דרך טובה יותר מדרכם של אחרים. ובכל זאת טבלת הברקת עדיין קיימת היום."</p>
			<p class="text">"מה כתוב על טבלת הברקת?" רצה הנער לדעת.</p>
			<p class="text">האלכימאי התחיל לצייר בחול. והפעולה הזאת לא נמשכה יותר מחמש דקות. בשעה שצייר חשב הנער על המלך הזקן ועל הכיכר שנפגשו בה ביום ההוא; נראה לו כאילו כל זה קרה לפני הרבה הרבה שנים.</p>
			<p class="text">"זה מה שכתוב על טבלת הברקת," אמר האלכימאי כשסיים.</p>
			<p class="text">הנער התקרב וניסה לקרוא את המלים בחול.</p>
			<p class="text">"זה כתב סתרים," אמר הנער, מאוכזב במקצת. "הוא דומה למה שראיתי בספרים של האנגלי."</p>
			<p class="text">"לא," ענה האלכימאי. "זה כמו מעופם של שני הנצים ההם; אי אפשר להבין אותו רק באמצעות השכל. טבלת הברקת היא פרוזדור ישיר אל נשמת העולם.</p>
			<p class="text">"החכמים הבינו שהעולם הזה אינו אלא בבואה של גן העדן. העולם הזה קיים רק כהבטחה שקיים עולם יותר שלם ממנו. אלוהים ברא את העולם כדי שבני האדם יוכלו להבין את תורתו הרוחנית ואת נפלאות חכמתו על ידי העצמים הנראים לעין שבו. לזה אני מתכוון כשאני אומר שלומדים מתוך מעשים."</p>
			<p class="text">"אני צריך להבין את טבלת הברקת?" שאל הנער.</p>
			<p class="text">"אולי אילו היית עכשיו במעבדת אלכימיה, זה היה הזמן הנכון ללמוד את הדרך הטובה ביותר להבין את טבלת הברקת. אבל עכשיו אתה במדבר. ואם כך, תשקיע את עצמך בו. המדבר ייתן לך הבנה של העולם; בעצם, כל דבר על פני כדור הארץ יעשה זאת. אינך צריך אפילו להבין את המדבר: כל שעליך לעשות הוא להתבונן בגרגר חול פשוט, ותראה בו את כל נפלאות הבריאה."</p>
			<p class="text">"איך אשקיע את עצמי במדבר?"</p>
			<p class="text">"הקשב ללבך. הוא יודע כל דבר, כי הוא בא מנשמת העולם, ויום אחד יחזור אליה."</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">יומיים נוספים רכבו במדבר בשתיקה. האלכימאי נעשה הרבה יותר זהיר, כי עכשיו התקרבו לאזור שהתחוללו בו הקרבות העזים ביותר. והנער ניסה להקשיב ללבו.</p>
			<p class="text">זה היה לב קשה; בזמנים קודמים תמיד היה לבו מוכן לספר את סיפורו, אבל בזמן האחרון השתנו הדברים. בזמנים קודמים הוא היה רגיל תמיד לעזוב, ועכשיו רצה להגיע בכל מחיר. לפעמים היה לבו מספר לו במשך שעות סיפורים של געגועים, ולפעמים היה מתרגש כל כך מן הזריחה במדבר, עד שהנער נאלץ להסתיר את דמעותיו. לבו פעם במהירות כשדיבר אל הנער על האוצר, ויותר לאט כשעיניה של הנערה אבדו באופק האינסופי של המדבר. אבל מעולם לא היה שקט, אפילו כשהנער לא החליף מלה עם האלכימאי.</p>
			<p class="text">"למה אנחנו צריכים להקשיב ללב שלנו?" שאל הנער, אחרי שהקימו את המחנה באותו היום.</p>
			<p class="text">"כי במקום שנמצא לבך, שם תמצא את האוצר שלך."</p>
			<p class="text">"אבל הלב שלי נסער," אמר הנער. "יש לו חלומות, הוא מתרגש והוא מאוהב באשת מדבר. הוא מבקש ממני כל מיני דברים, והרבה לילות הוא לא נותן לי לישון כשאני חושב עליה."</p>
			<p class="text">"זה טוב. הלב שלך חי. תמשיך להקשיב למה שיש לו לומר."</p>
			<p class="text">בשלושת הימים הבאים עברו שני הרוכבים ליד כמה לוחמים, וראו עוד לוחמים על קו האופק. לבו של הנער התחיל לדבר על פחד. הוא סיפר לו סיפורים ששמע מנשמת העולם, סיפורים על אנשים שניסו למצוא את האוצר שלהם ומעולם לא הצליחו. לפעמים הבהיל את הנער ברעיון שאולי לא ימצא את האוצר שלו, ואולי ימות שם במדבר. ולפעמים אמר לנער שהוא כבר מרוצה, כי הוא מצא אהבה והרבה מטבעות זהב.</p>
			<p class="text">"הלב שלי הוא בוגד," אמר הנער לאלכימאי, כשעצרו לתת לסוסים לנוח. "הוא לא רוצה שאני אמשיך."</p>
			<p class="text">"זה טוב," ענה האלכימאי. "עובדה שהלב שלך חי. זה טבעי לפחד לתת תמורת חלום אחד את כל מה שכבר הצלחת להשיג."</p>
			<p class="text">"אם ככה, למה לי להקשיב ללב שלי?"</p>
			<p class="text">"כי לעולם כבר לא תוכל להשתיק אותו. גם אם תעמיד פנים שאתה לא שומע מה הוא אומר לך, תמיד הוא יהיה שם בקרבך, ויזכיר לך בלי הרף מה הוא חושב על החיים ועל העולם."</p>
			<p class="text">"אפילו כשהוא בוגדני?"</p>
			<p class="text">"בגידה היא מכה שבאה ללא אזהרה מוקדמת. אם אתה מכיר היטב את לבך, הוא לעולם לא יוכל לעשות לך את זה. כי אתה תכיר את חלומותיו ואת משאלותיו, ותדע איך להתמודד אתם.</p>
			<p class="text">"אף אחד לא יכול לברוח מהלב שלו. לכן מוטב להקשיב למה שהוא אומר. כדי שלעולם לא תבוא מכה לא צפויה."</p>
			<p class="text">והנער המשיך להקשיב ללבו בזמן שחצו את המדבר. הוא למד להבין את תעתועיו ואת תכסיסיו, ולקבל אותו כמות שהוא. פחדו חלף, ושוב לא הרגיש צורך לחזור, כי יום אחד אמר לו לבו שהוא מרוצה. "אמנם אני מתלונן לפעמים," אמר הלב, "אבל זה מפני שאני לב של אדם וזה טבעם של לבות בני האדם. הם פוחדים להגשים את החלומות הגדולים שלהם, כי הם מרגישים שהם אינם ראויים להם, או שלא יצליחו להגשים אותם. אנחנו, הלבבות, רועדים מפחד רק מן המחשבה על אהובים שנעזבים לתמיד, על רגעים שיכלו להיות יותר טובים ולא היו, על אוצרות שיכלו להתגלות אבל נשארו גנוזים לעולם בחולות. כי כשהדברים האלה קורים, אנחנו סובלים מאוד."</p>
			<p class="text">"הלב שלי מפחד לסבול," סיפר הנער לאלכימאי לילה אחד, כשהסתכלו בשמים חסרי הירח.</p>
			<p class="text">"תגיד ללב שלך שהפחד מפני הסבל גרוע מן הסבל עצמו. ושום לב אף פעם לא סבל מפני שהלך לחפש את חלומותיו, כי כל רגע של החיפוש הוא רגע של פגישה עם אלוהים ועם הנצח."</p>
			<p class="text">"כל רגע של החיפוש הוא רגע של פגישה," אמר הנער ללבו. "כשבאמת חיפשתי את האוצר שלי, כל יום היה מלא אור, כי ידעתי שכל שעה היא חלק מהתקווה שאמצא אותו. כשבאמת חיפשתי את האוצר שלי, גיליתי בדרך דברים שאף פעם לא הייתי חולם למצוא לולא היה לי האומץ לנסות דברים שהם בלתי אפשריים לרועי צאן."</p>
			<p class="text">ובכן היה לבו שקט כל אחר הצהריים. בלילה ישן הנער בשלווה, וכשהתעורר התחיל לבו לספר לו דברים שבאו מנשמת העולם. הוא אמר שכל מי שמאושר, אלוהים נמצא בקרבו. ואת האושר אפשר למצוא גם בגרגר חול מן המדבר, כפי שאמר האלכימאי. כי גרגר החול הוא רגע של בריאה, ומיליוני שנים נדרשו לו ליקום כדי לברוא אותו. "כל אחד על פני כדור הארץ יש לו אוצר המחכה לו," אמר לו לבו. "אנחנו, הלבבות, איננו מרבים לדבר על האוצרות האלה, כי בני האדם אינם רוצים עוד לצאת ולחפש אותם. אנחנו מספרים עליהם רק לילדים. אחר כך אנחנו נותנים לחיים להוביל כל אחד אל גורלו. לרוע המזל מעטים הולכים בשביל שסומן להם — השביל אל הייעוד, ואל האושר. רוב בני האדם רואים את העולם כמקום מאיים, ובגלל זה העולם אמנם נעשה בשבילם מקום מאיים.</p>
			<p class="text">"לכן אנחנו, הלבבות, הולכים ומנמיכים את קולנו. אכל אנחנו לא משתתקים אף פעם. ואנחנו מקווים שהמלים שלנו לא יישמעו: אנחנו לא רוצים שבני האדם יסבלו מפני שהם לא הולכים אחרי לבבם."</p>
			<p class="text">"למה הלבבות לא אומרים לאנשים שהם חייבים להמשיך ללכת בעקבות החלומות שלהם?" שאל הנער את האלכימאי.</p>
			<p class="text">"כי במקרה הזה הלב הוא שסובל יותר, ולבבות אינם אוהבים לסבול."</p>
			<p class="text">מן היום ההוא הבין הנער ללבו. והוא הפציר בו שלעולם לא יעזוב אותו, וביקש שאם יסטה הרחק מחלומותיו, ילחץ עליו לבו בחזהו וישמיע אזעקה. הנער נשבע שבכל פעם שירגיש את האזעקה, הוא ישמע בקולה.</p>
			<p class="text">באותו הלילה סיפר את כל זאת לאלכימאי. והאלכימאי הבין שלבו של הנער חזר אל נשמת העולם.</p>
			<p class="text">"ומה אני צריך לעשות עכשיו?" שאל הנער.</p>
			<p class="text">"תמשיך בכיוון הפירמידות," אמר האלכימאי. "ותמשיך לשים לב לאותות. הלב שלך כבר יכול להראות לך את האוצר."</p>
			<p class="text">"זה הדבר האחד שהייתי צריך עוד לדעת?"</p>
			<p class="text">"לא," ענה האלכימאי. "מה שאתה צריך עוד לדעת הוא זה: לפני שחלומך מתגשם, נשמת העולם בוחנת כל מה שלמדת לאורך הדרך. היא עושה זאת לא מתוך רשעות, אלא כדי שתוכל, יחד עם החלום, להתנסות גם בהתמודדות ובניצחון. זה הרגע שרוב האנשים נכנעים. זה הרגע ש׳מתים מצמא בדיוק כשהדקלים מופיעים על קו האופק׳, כפי שאומרים בשפת המדבר.</p>
			<p class="text">"כל חיפוש נפתח תמיד במזל של מתחילים. וכל חיפוש מסתיים כמבחן למנצח."</p>
			<p class="text">הנער נזכר בפתגם ישן מן הארץ שלו: השעה החשוכה ביותר היא השעה שלפני עלות השחר.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">למחרת הופיע הסימן הברור הראשון של סכנה. שלושה לוחמים התקרבו ושאלו את השניים מה הם עושים באזור הזה.</p>
			<p class="text">"אני צד עם הבז שלי," ענה האלכימאי.</p>
			<p class="text">"נצטרך לעשות אצלכם חיפוש לראות אם אתם חמושים," אמר אחד הלוחמים.</p>
			<p class="text">האלכימאי ירד לאט מסוסו, והנער עשה כמוהו.</p>
			<p class="text">השומר בדק את ארנקו של הנער. "בשביל מה כל כך הרבה כסף?" שאל.</p>
			<p class="text">"בשביל להגיע למצרים," אמר הנער.</p>
			<p class="text">השומר שחיפש בחפציו של האלכימאי מצא בקבוק בדולח קטן מלא נוזל, וביצת זכוכית צהבהבה, קצת יותר גדולה מביצת תרנגולת.</p>
			<p class="text">"מה הדברים האלה?" שאל השומר.</p>
			<p class="text">"זאת אבן החכמים, וזה שיקוי החיים. עבודת המופת של האלכימאים. מי שישתה את השיקוי הזה אף פעם לא יהיה חולה, ורסיס מן האבן הזאת הופך כל מתכת לזהב."</p>
			<p class="text">השומרים צחקו צחוק גדול, והאלכימאי צחק אתם. תשובתו של האלכימאי היתה מאוד משעשעת בעיניהם, והם הרשו להם להמשיך בלי שהיות עם כל חפציהם.</p>
			<p class="text">"השתגעת?" שאל הנער את האלכימאי אחרי שהתרחקו. "למה עשית את זה?"</p>
			<p class="text">"כדי להראות לך אחד מן החוקים הפשוטים של העולם," השיב האלכימאי. "כשמדברים אתנו על אוצרות גדולים, אנחנו לא מבינים. ואתה יודע למה? כי בני האדם לא מאמינים באוצרות."</p>
			<p class="text">והם המשיכו לחצות את המדבר. ככל שעברו הימים הלך והשתתק לבו של הנער. הוא כבר לא רצה לרעת לא על העבר ולא על העתיד, הוא פשוט הסתפק בכך שהיה מתבונן במדבר וגומע עם הנער מנשמת העולם. הנער ולבו כבר נעשו ידידים, ואף אחד מהם לא היה מסוגל עכשיו לבגוד ברעהו.</p>
			<p class="text">כשדיבר אליו לבו, היה זה כדי לעודד אותו ולחזק אותו, כי לפעמים ימי הדממה במדבר הם שוממים למדי. לראשונה סיפר הלב לנער מהן מעלותיו הטובות ביותר: האומץ שלו לעזוב את הכבשים ולנסות לחיות לפי ייעודו, וההתלהבות שלו כחנות כלי הבדולח.</p>
			<p class="text">ועוד משהו סיפר לו לבו, משהו שהנער מעולם לא חשב עליו: על הסכנות שעברו לידו, והוא אפילו לא ידע עליהן. הוא אמר לו שפעם אחת הסתיר מעיניו את הרובה של אביו בגלל החשש שמא יפצע את עצמו, והזכיר לו את היום שחלה והקיא שם בשדות, ואחר כך נרדם לזמן רב. בהמשכה של הדרך ארבו שני שודדים שתכננו לגנוב את כבשיו ולרצוח אותו. אבל מאחר שהנער לא עבר במקום הזה, חשבו שהוא שינה את מסלולו והחליטו ללכת משם.</p>
			<p class="text">"לבו של האדם תמיד עוזר לו?" שאל הנער את האלכימאי.</p>
			<p class="text">"רק לאלה שחיים את הייעוד שלהם. אבל הלב עוזר הרבה לילדים, לשיכורים ולזקנים."</p>
			<p class="text">"זאת אומרת שאין סכנה?"</p>
			<p class="text">"ואת אומרת רק שהלב עושה כמיטב יכולתו," אמר האלכימאי.</p>
			<p class="text">יום אחד עברו ליד מאהל של אחד השבטים. אנשי המחנה היו ערבים שבגדיהם לבנים ומהודרים, וכלי נשקם מסודרים בקפידה בכל פינות המאהל. הם עישנו נרגילות ודיברו על הקרבות. איש מהם לא שם לב לשני עוברי האורח.</p>
			<p class="text">"אין שום סכנה," אמר הנער אחרי שהתרחקו משם.</p>
			<p class="text">האלכימאי התרגז: "בטח בלבך, אבל לעולם אל תשכח שאתה במדבר. כשאנשים במלחמה, נשמת העולם גם היא מרגישה את זעקות הקרב. כל מה שקורה תחת השמש יש לו תוצאות, ואיש אינו יכול להתחמק מהן."</p>
			<p class="text">כל הדברים אינם אלא דבר אחד, אמר הנער בלבו.</p>
			<p class="text">והנה, כאילו רצה המדבר להראות שהאלכימאי צודק, צצו מאחוריהם שני פרשים.</p>
			<p class="text">"אתם לא יכולים להמשיך הלאה," אמר אחד מהם. "אתם נמצאים באזור של קרבות."</p>
			<p class="text">"האלכימאי הביט היישר לתוך עיניהם של הפרשים וענה: "אני לא ממשיך רחוק." הם שתקו לרגע, ואז הניחו לנער ולאלכימאי להמשיך בדרכם.</p>
			<p class="text">הנער הקשיב לחילופי הדברים, והיה מוקסם כולו. "אתה הצלחת לשלוט בפרשים האלה במבט שלך," אמר.</p>
			<p class="text">"העיניים מראות את הכוח של הנשמה," ענה האלכימאי.</p>
			<p class="text">זה נכון, אמר הנער בלבו. עוד קודם לכן שם לב שבין כל המון החיילים שם במאהל היה חייל אחד שלא גרע עין משניהם. הוא היה כה רחוק מהם עד שאפילו לא ראו את פניו, אבל הנער היה בטוח שהוא מסתכל בהם.</p>
			<p class="text">לבסוף, אחרי שחצו את שרשרת ההרים שנמשכה לאורך האופק כולו, אמר האלכימאי שרק שני ימים נותרו עד לפירמידות.</p>
			<p class="text">"אם דרכינו עוד מעט ייפרדו," אמר הנער, "למד אותי על האלכימיה."</p>
			<p class="text">"אתה כבר יודע על האלכימיה. האלכימיה היא כניסה אל תוך נשמת העולם, וגילוי האוצר שנועד לך."</p>
			<p class="text">"לא, לא לזה התכוונתי. אני מדבר על הפיכת עופרת לזהב."</p>
			<p class="text">האלכימאי חלק כבוד לדומיית המדבר, וענה לנער רק אחרי שעצרו לאכול.</p>
			<p class="text">"כל דבר ביקום התפתח," אמר. "ולדעת החכמים, זהב הוא המתכת הכי מפותחת. אל תשאל אותי למה; אני לא יודע, אני רק יודע שהמסורת תמיד צודקת.</p>
			<p class="text">"בני האדם מעולם לא הבינו את דברי החכמים. לכן הזהב, במקום שיראו אותו כסמל ההתפתחות, הפך לסמל של מלחמות."</p>
			<p class="text">"הדברים מדברים בהרבה שפות," אמר הנער. "היו ימים שחרחורו של הגמל היה בשבילי רק קול של גמל. אחר כך הוא נעשה אזהרה מפני סכנה. ולבסוף חזר להיות רק קול של גמל."</p>
			<p class="text">אבל כאן עצר בדבריו. האלכימאי בוודאי כבר יודע את כל זה.</p>
			<p class="text">"היכרתי אלכימאים אמיתיים," המשיך האלכימאי. "הם הסתגרו במעבדה שלהם וניסו להתפתח כמו הזהב. והם מצאו את אבן החכמים, כי הם הבינו שכשמשהו מתפתח, כל מה שסביבו מתפתח גם הוא.</p>
			<p class="text">"אחרים נתקלו באבן במקרה. הם כבר זכו במתת השמים הזאת, ונשמתם היתה מוכנה לדברים האלה יותר מנשמתם של אחרים. אבל הם לא נחשבים, הם נדירים.</p>
			<p class="text">"והיו אחרים, שהיו מעוניינים רק בזהב. והם לא מצאו את הסוד לעולם. הם שכחו שהעופרת, הנחושת והברזל יש להם ייעוד משלהם להגשימו. ומי שמפריע לייעודו של דבר אחר, לעולם לא יגלה את הייעוד שלו."</p>
			<p class="text">דבריו של האלכימאי הדהדו כמו קללה. הוא התכופף והרים קונכייה מן האדמה.</p>
			<p class="text">"פה היה פעם ים," אמר.</p>
			<p class="text">"שמתי לב לזה," ענה הנער.</p>
			<p class="text">האלכימאי הורה לנער להצמיד את הקונכייה לאוזנו. הנער נהג לעשות זאת הרבה פעמים כשהיה ילד, והיה שומע כך את קול הים.</p>
			<p class="text">"הים המשיך לחיות בקונכייה הזאת, כי זה ייעודו. והוא לא יחדל עד שישוב המדבר ויתכסה במים."</p>
			<p class="text">הם עלו על סוסיהם, ורכבו לכיוון הפירמידות שבמצרים.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">כשהתחיל היום לערוב השמיע לבו של הנער אות אזעקה. הם היו מוקפים דיונות ענקיות, והנער הביט אל האלכימאי, אבל הוא נראה כאילו אינו שם לב לכלום. כעבור חמש דקות ראה הנער שני פרשים מחכים לפניהם. לפני שהספיק לומר משהו לאלכימאי הפכו שני הפרשים לעשרה, ואחר כך למאה, ופתאום נראו פרשים על פני כל הדיונות.</p>
			<p class="text">בגדיהם היו כחולים, ותכשיטים על הטורבנים שלהם. פניהם היו מכוסות בצעיפים כחולים, ורק עיניהם נראו.</p>
			<p class="text">אפילו ממרחק ניכר שעיניהם מראות את הכוח של נשמתם. והעיניים האלה אמרו מוות.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">השניים נלקחו למחנה צבאי בקרבת מקום. חייל אחד דחף את הנער ואת האלכימאי לתוך אוהל שהיה שונה מכל האוהלים שהכירו בנווה; כאן נמצא המצביא עם אנשי המטה שלו.</p>
			<p class="text">"אלה המרגלים," אמר אחד האנשים.</p>
			<p class="text">"אנחנו רק עוברי אורח," ענה האלכימאי.</p>
			<p class="text">"ראו אתכם במחנה האויב לפני שלושה ימים. ואתם דיברתם עם אחד הלוחמים שם."</p>
			<p class="text">"אני רק אדם שהולך במדבר ומתבונן בכוכבים," אמר האלכימאי. "אין לי שום ידיעות לא על צבא ולא על תנועות של השבטים. אני פשוט משמש מדריך לידיד שלי."</p>
			<p class="text">"מי וה הידיד שלך?" שאל המצביא.</p>
			<p class="text">"הוא אלכימאי," אמר האלכימאי. "הוא מבין את כוחות הטבע. והוא רוצה להראות למפקד את כשרונותיו יוצאי הדופן."</p>
			<p class="text">הנער הקשיב בשקט. ובפחד.</p>
			<p class="text">"מה עושה פה זר בארץ זרה?" שאל איש אחר.</p>
			<p class="text">"הוא הביא כסף לתת לשבט שלכם," אמר האלכימאי, לפני שהספיק הנער לומר מלה. והוא אחז בילקוטו של הנער, הוציא את מטבעות הזהב ונתן אותן למפקד.</p>
			<p class="text">הערבי קיבל אותם בשתיקה. היה שם כסף שיספיק לקניית נשק רב.</p>
			<p class="text">"מה זה אלכימאי?" שאל לבסוף.</p>
			<p class="text">"זה אדם המכיר את הטבע ואת העולם. אם הוא רוצה, הוא יכול להרוס את המחנה הזה רק על ידי כוחה של הרוח."</p>
			<p class="text">האנשים צחקו. הם היו רגילים לכוחה של המלחמה, והרוח אינה יכולה לעצור את מכת המוות. אבל לבותיהם התכווצו בתוך החזה. הם היו אנשי מדבר, והם פחדו ממכשפים.</p>
			<p class="text">"אני רוצה לראות," אמר המצביא.</p>
			<p class="text">"אנחנו צריכים שלושה ימים," ענה האלכימאי. "הוא יהפוך את עצמו לרוח סערה, רק כדי להראות לכם את כוחו. אם הוא לא יצליח לעשות את זה, אנחנו מציעים לכם בהכנעה את חיינו, לתפארת השבט שלכם."</p>
			<p class="text">"אתם לא יכולים להציע לי דבר שהוא כבר שלי," אמר המצביא ביהירות. אבל הוא העניק להם שלושה ימים.</p>
			<p class="text">הנער רעד מפחד. רק בזכות האלכימאי שאחז אותו בזרועו הצליח לצאת מן האוהל.</p>
			<p class="text">"אל תראה להם שאתה מפחד," אמר האלכימאי. "הם אנשים אמיצים, והם בזים לפחדנים."</p>
			<p class="text">אבל הנער לא שלט כקולו. רק אחרי זמן מה, כשהיו במרכז המחנה, הצליח לדבר. לא היה צורך לכלוא אותם: הערבים פשוט החרימו את סוסיהם. וכך הדגים העולם עוד פעם את שפותיו הרבות: רק לפני דקות אחדות היה המדבר שטח חופשי ואינסופי, ועכשיו הוא חומה בצורה.</p>
			<p class="text">"נתת להם את כל האוצר שלי!" אמר הנער. "כל מה שחסכתי בימי חיי!"</p>
			<p class="text">"מה זה היה מועיל לך אילו היה עליך למות?" השיב האלכימאי. "הכסף שלך הציל אותנו לשלושה ימים. לעתים קרובות הכסף יכול לדחות את המוות."</p>
			<p class="text">אבל הנער היה נפחד מכדי שיוכל להקשיב לדברי חכמה. הוא לא ידע איך יהפוך את עצמו לרוח סערה. הוא לא היה אלכימאי!</p>
			<p class="text">האלכימאי ביקש מאחד החיילים שייתן לו תה, ויצק ממנו על פרקי ידיו של הנער. הוא מלמל כמה מלים סתומות, ומיד ירדה שלווה גדולה על הנער.</p>
			<p class="text">"אל תיכנע לפחד שלך," אמר האלכימאי, בקול שהיה מפתיע ברכותו. "אם תכנע, לא תוכל לדבר עם לבך."</p>
			<p class="text">"אני לא יודע איך להפוך את עצמי לרוח סערה."</p>
			<p class="text">"מי שחי את הייעוד שלו יודע כל מה שהוא צריך לדעת. רק דבר אחד עושה את החלום לבלתי אפשרי: הפחד מכישלון."</p>
			<p class="text">"אין לי פחד מכישלון. אני רק לא יודע איך להפוך את עצמי לרוח סערה."</p>
			<p class="text">"אם כך, תצטרך ללמוד; חייך תלויים בזה."</p>
			<p class="text">״אבל מה יהיה אם לא אצליח ?״</p>
			<p class="text">"אז תמות בזמן שאתה חי את ייעודך. זה הרבה יותר טוב מלמות כמו מיליוני אנשים אחרים, שאפילו לא ידעו שיש להם ייעוד.</p>
			<p class="text">"אבל אל תדאג. בדרך כלל המוות גורם לאנשים שיחושו יותר את החיים."</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">היום הראשון עבר. קרב גדול התנהל בקרבת מקום, וכמה פצועים הובאו בחזרה אל המחנה. שום דבר לא משתנה עם המוות, אמר הנער בלבו. את החיילים שנהרגו החליפו חיילים אחרים, והחיים נמשכו.</p>
			<p class="text">"יכולת למות יותר מאוחר, חבר," אמר השומר לגופתו של אחד מרעיו לנשק. "יכולת למות אחרי הכרזת השלום. אבל בכל מקרה סופך למות."</p>
			<p class="text">לפנות ערב יצא הנער לחפש את האלכימאי. קודם לכן לקח האלכימאי את הבז שלו אל המדבר.</p>
			<p class="text">"אני לא יודע איך להפוך את עצמי לרוח סערה," אמר הנער שוב.</p>
			<p class="text">"תזכור מה שאמרתי לך: העולם הוא רק הפן הנראה של אלוהים. והאלכימיה מביאה אל עולם החומר את השלמות הרוחנית."</p>
			<p class="text">מה אתה עושה?"</p>
			<p class="text">"מאכיל את הבז שלי."</p>
			<p class="text">"אם לא אוכל להפוך את עצמי לרוח סערה, אנחנו נמות," אמר הנער. "למה לך להאכיל את הבז שלך?"</p>
			<p class="text">"אתה הוא שתמות," אמר האלכימאי. "אני יודע איך להפוך את עצמי לרוח סערה."</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">ביום השני טיפס הנער אל ראש צוק ליד המחנה. השומרים הרשו לו ללכת: הם כבר שמעו על המכשף שיכול להפוך את עצמו לרוח סערה, ולא רצו להתקרב אליו. ממילא המדבר הוא חומה בצורה.</p>
			<p class="text">כל אותו יום התבונן הנער במדבר והקשיב ללבו. והמדבר הקשיב לפחדו של הנער.</p>
			<p class="text">שניהם דיברו באותה השפה.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">ביום השלישי נפגש המצביא עם קציניו. "בוא נלך אל הנער שהופך את עצמו לרוח סערה," אמר לאלכימאי.</p>
			<p class="text">"בוא נלך," ענה האלכימאי.</p>
			<p class="text">והנער לקח אותם אל המקום שהיה בו ביום הקודם. וביקש מכולם לשבת.</p>
			<p class="text">"זה יארך קצת זמן," אמר.</p>
			<p class="text">"אנחנו לא ממהרים," ענה המצביא. "אנחנו אנשי המדבר."</p>
			<p class="text">הנער הביט אל האופק מולו. במרחק נראו הרים, דיונות, סלעים, וצמחים נמוכים, שרועים, המתעקשים לשרוד במקום שנראה שכמעט אי אפשר לחיות בו. זהו המדבר שנדד בו חודשים רבים כל כך; ואף על פי שחי בו זמן רב, הספיק להכיר רק חלק קטן ממנו. ובתוך החלק הקטן הזה מצא איש אנגלי, שיירות, מלחמות בין שבטים, ונווה מדבר עם חמישים אלף דקלים ושלוש־מאות בארות.</p>
			<p class="text">"מה אתה מחפש כאן היום?" שאל אותו המדבר. "לא התבוננת בי די זמן אתמול?"</p>
			<p class="text">"אי שם אתה מחזיק את האשה שאני אוהב," אמר הנער. "לכן, כשאני מביט אל מעבר לחולות שלך, אני גם מביט בה. אני רוצה לחזור אליה ואני זקוק לעזרתך כדי שאוכל להפוך את עצמי לרוח סערה."</p>
			<p class="text">"מה זאת אהבה?" שאל המדבר.</p>
			<p class="text">"אהבה היא מעוף הבז מעל לחולותיך. כי בשבילו אתה שדה ירוק שהוא אף פעם לא חוזר ממנו בלי טרף. הוא מכיר את הסלעים שלך, את הדיונות שלך, ואת ההרים שלך, ואתה נדיב אליו."</p>
			<p class="text">"הבז נושא במקורו נתחים ממני," אמר המדבר. "שנים אני מגדל את הטרף שלו. אני מאכיל אותו במעט המים שיש לי, ומראה לו איפה יש מזון. ויום אחד, כשאני נהנה לראות את היצורים האהובים האלה משגשגים בחולותי, הבז עט מן השמים, ולוקח אותם ממני."</p>
			<p class="text">"אבל בשביל זה יצרת את הטרף," ענה הנער. "כדי להאכיל את הבז. והבז מאכיל את האדם. ובסופו של דבר האדם יאכיל יום אחד את החולות שלך, וכך הטרף יחזור אליך. זאת השרשרת של העולם."</p>
			<p class="text">"וזאת אהבה?"</p>
			<p class="text">"זאת אהבה. היא ההופכת את הטרף לבז, את הבז לאדם, ואת האדם שוב למדבר. היא העושה את העופרת לזהב, ומחזירה את הזהב אל האדמה."</p>
			<p class="text">"אני לא מבין את המלים שלך," אמר המדבר.</p>
			<p class="text">"אולי תבין שאי שם בחולות שלך מחכה לי אשה אחת. ולכן אני חייב להפוך את עצמי לרוח סערה."</p>
			<p class="text">המדבר שתק כמה רגעים.</p>
			<p class="text">"אני אתן לך את החולות שלי כדי שרוח הסערה תוכל לנשוב, אבל אני לבדי איני יכול לעשות כלום. עליך לבקש עזרה מן הרוח."</p>
			<p class="text">רוח קלה התחילה לנשוב. אנשי המטה הביטו אל הנער ממרחק, ודיברו ביניהם בשפה לא מובנת.</p>
			<p class="text">האלכימאי חייך.</p>
			<p class="text">הרוח התקרבה אל הנער ונגעה בפניו. היא ידעה על שיחתו עם המדבר, כי הרוחות יודעות הכול. הן נושבות בכל העולם, בלי מולדת ובלי מקום למות בו.</p>
			<p class="text">"תעזרי לי," אמר הנער. "יום אחד נשאת אלי את קולה של אהובתי."</p>
			<p class="text">״מי לימד אותך לדבר בשפת המדבר והרוח ?״</p>
			<p class="text">"הלב שלי," ענה הנער.</p>
			<p class="text">לרוח הרבה שמות. בחלק הזה של העולם היא נקראת שרקייה, והערבים מאמינים שהיא מביאה לחות מן הים שבמזרח. בארץ הרחוקה שהנער בא ממנה קוראים לה לוונטר, והאנשים שם מאמינים שהיא מביאה אתה את חולות המדבר, ואת הזעקות של מלחמות המורים. אולי במקומות הרחוקים, מעבר לשדות שהכבשים שלו רועים בהם, האנשים חושבים שהרוח באה מאנדלוסיה. אבל בעצם הרוח כלל אינה באה משום מקום וגם אינה הולכת לשום מקום; לכן היא חזקה מן המדבר. אולי יום אחד יטעו דקלים במדבר, ואפילו יגדלו בו כבשים, אבל את הרוח לעולם לא ירסנו.</p>
			<p class="text">"אתה לא יכול להיות רוח," אמרה הרוח. "אנחנו שני דברים שונים לגמרי."</p>
			<p class="text">"זה לא נכון," אמר הנער. "היכרתי את סודות האלכימיה בזמן שנדדתי אתך בעולם. אני מחזיק בתוכי את הרוחות, את המדבריות, את הימים, את הכוכבים, וכל דבר שנברא בעולם. יד אחת בראה את כולנו, ויש לנו אותה הנשמה. אני רוצה להיות כמוך, שאוכל להגיע לכל פינות העולם, לעבור את הימים, להעיף את החולות המכסים על האוצר שלי, ולשמוע את קולה של האשה שאני אוהב."</p>
			<p class="text">"שמעתי מה דיברת אתמול עם האלכימאי," אמרה הרוח. "הוא אמר שכל דבר יש לו הייעוד שלו. אבל בני האדם לא יכולים להפוך את עצמם לרוח."</p>
			<p class="text">"תלמדי אותי להפוך לרוח רק לכמה רגעים," אמר הנער. "כדי שנוכל, אני ואת, לשוחח על האפשרויות האינסופיות של בני האדם ושל הרוחות."</p>
			<p class="text">הרוח נעשתה סקרנית מאוד, וזה דבר שאף פעם לא קרה. היא רצתה לדבר על הדברים האלה, אבל לא ידעה איך הופכים אדם לרוח. היא, שידעה לעשות דברים רבים כל כך, לברוא מדבריות, להטביע אניות, להפיל יערות שלמים, ולנשוב בערים מלאות במוסיקה ובקולות מוזרים. תמיד הרגישה שאין לה גבולות, אבל הנה ניצב מולה נער האומר שיש דברים אחרים שהרוח צריכה להיות מסוגלת לעשות.</p>
			<p class="text">הנער ראה שהרוח קרובה להיענות לבקשתו. "לזה אנחנו קוראים אהבה," אמר. "כשאוהבים, יכולים להיות כל דבר בבריאה. כשאוהבים לא צריך להבין בכלל מה קורה, כי הכול קורה בתוכנו, ואנשים יכולים להפוך את עצמם לרוח. בתנאי שהרוח עוזרת, כמובן."</p>
			<p class="text">הרוח היא יצור גאה, ודבריו של הנער התחילו להרגיז אותה. היא התחילה לנשוב יותר חזק והעיפה את חולות המדבר. אבל לבסוף נאלצה להודות שאף על פי שהיא עוברת את העולם כולו, היא אינה יודעת איך להפוך בני אדם לרוחות. והיא לא יודעת מה זאת אהבה.</p>
			<p class="text">"במסעותי סביב העולם ראיתי לעתים קרובות אנשים מדברים על אהבה ונושאים את עיניהם אל השמים," אמרה הרוח. היא דיברה בזעם, כי נאלצה להודות במגבלותיה. "אולי מוטב לשאול את השמים."</p>
			<p class="text">"אם כך, תעזרי לי לעשות את זה," אמר הנער. "תמלאי את המקום הזה באבק כדי שאוכל להסתכל בשמים בלי להתעוור."</p>
			<p class="text">והרוח נשבה בכל כוחה. השמים התמלאו חול, והשמש הפך לדיסקית זהובה.</p>
			<p class="text">במחנה היה קשה לראות מאומה. אנשי המדבר כבר הכירו את הרוח הזאת. הם קוראים לה סמום, ובעיניהם היא גרועה מסערה כים, כי הם לא מכירים את הים. סוסיהם צנפו, וכל כלי הנשק שלהם התמלאו חול.</p>
			<p class="text">במרום הצוק פנה אחד הקצינים אל המפקד ואמר: "אולי מוטב שנשים לזה קץ!"</p>
			<p class="text">הם בקושי ראו את הנער. פניהם היו מכוסות בצעיפים הכחולים, ועכשיו נראתה בעיניהם תדהמה.</p>
			<p class="text">"בוא נפסיק את זה," אמר קצין אחר.</p>
			<p class="text">"אני רוצה לראות את גדולת אללה," אמר המצביא ביראת כבוד. "אני רוצה לראות איך אדם הופך את עצמו לרוח."</p>
			<p class="text">אבל הוא רשם בזיכרונו את שמותיהם של השניים שפחדו. ברגע שתיפסק הרוח הוא יעביר אותם מן הפיקוד, כי אנשי מדבר אינם מרגישים פחד.</p>
			<p class="text">"הרוח סיפרה לי שאתה מכיר את האהבה," אמר הנער לשמש. "אם אתה מכיר את האהבה, אתה בוודאי מכיר גם את נשמת העולם, כי היא עשויה אהבה."</p>
			<p class="text">"מן המקום שאני נמצא בו," אמר השמש, "אני רואה את נשמת העולם. היא משוחחת עם נשמתי, ויחד אנחנו גורמים לצמחים לצמוח ולכבשים לחפש צל. מן המקום שאני נמצא בו — ואני נמצא במרחק רב מן הארץ — למדתי לאהוב. אני יודע שאילו התקרבתי יותר לארץ, אפילו במקצת, הכול שם היה מת, ונשמת העולם כבר לא היתה קיימת. לכן אנחנו מביטים זה בזה וחושקים זה בזה, ואני נותן לה חיים וחום, והיא נותנת לי רצון לחיות."</p>
			<p class="text">"אם כך, אתה מכיר את האהבה," אמר הנער.</p>
			<p class="text">"ואני מכיר את נשמת העולם, כי אנחנו משוחחים הרבה בזמן המסע האינסופי הזה ביקום. היא מספרת לי שהבעיה הגדולה ביותר שלה היא שעד עכשיו רק הדומם והצומח הבינו שהכול איננו אלא דבר אחד. ובגלל זה אין צורך שברזל יהיה כמו נחושת, ונחושת תהיה כמו זהב. כל אחד ממלא את תפקידו המיוחד, והכול היה יכול להיות סימפוניה של שלום אילו היתה היד שכתבה את כל אלה עוצרת ביום החמישי של הבריאה.</p>
			<p class="text">"אבל היה גם היום השישי," המשיך השמש.</p>
			<p class="text">"אתה חכם, כי אתה משקיף על הכול ממרחק," אמר הנער. "אבל אתה לא מכיר את האהבה. אילו לא היה היום השישי, האדם לא היה קיים; הנחושת היתה תמיד רק נחושת, והעופרת רק עופרת. נכון שכל דבר יש לו הייעוד שלו, אבל יבוא יום והייעוד הזה יוגשם, ואז יצטרך כל דבר להפוך את עצמו למשהו יותר טוב ולקבל ייעוד חדש, עד שיום אחד תהיה נשמת העולם דבר אחד בלבד."</p>
			<p class="text">השמש חשב על זה, והחליט להאיר יותר חזק. הרוח, שנהנתה מן השיחה, התחילה לנשוב יותר חזק, כדי שהשמש לא יסנוור את הנער.</p>
			<p class="text">"זאת הסיבה שהאלכימיה קיימת," אמר הנער. "כדי שכל אחד יחפש את האוצר שלו, ימצא אותו, ואז ירצה להיות יותר טוב משהיה בחייו הקודמים. העופרת תמלא את תפקידה עד שכבר לא יהיה לעולם צורך בעופרת; ואז תצטרך העופרת להפוך עצמה לזהב.</p>
			<p class="text">"זה מה שהאלכימאים עושים. הם מראים שכשאנו מתאמצים להיות יותר טובים משאנחנו, כל מה שמסביבנו גם הוא נעשה יותר טוב."</p>
			<p class="text">"ולמה אמרת שאני לא מכיר את האהבה?" שאל השמש.</p>
			<p class="text">"כי להיות קבוע במקום אחד כמו המדבר, ולשוטט בעולם כמו הרוח, ולראות את הכול ממרחק כמוך, זה לא אהבה. אהבה היא הכוח שמשפר את נשמת העולם. כשנכנסתי לראשונה אל תוך נשמת העולם חשבתי שהיא מושלמת. אבל אחר כך הבנתי שהיא הראי של כל הברואים, ויש לה את המלחמות שלה ואת התשוקות שלה. זה אנחנו שמזינים את נשמת העולם, והעולם שאנו חיים בו יהיה יותר טוב או יותר גרוע אם אנחנו נהיה טובים יותר או גרועים יותר. וכאן מקומה של האהבה. כי כשאנחנו אוהבים, אנחנו תמיד מתאמצים להיות יותר טובים ממה שאנחנו."</p>
			<p class="text">"מה אתה רוצה שאעשה?" שאל השמש.</p>
			<p class="text">"אני רוצה שתעזור לי להפוך את עצמי לרוח סערה," ענה הנער.</p>
			<p class="text">"הטבע מכיר אותי כחכם מכל היצורים," אמר השמש. "אבל אני לא יודע איך להפוך אותך לרוח סערה."</p>
			<p class="text">"אם כך, ממי אני צריך לבקש?"</p>
			<p class="text">השמש חשב לרגע. הרוח הקשיבה כל הזמן בהתעניינות ורצתה לספר בכל רחבי העולם שחכמתו של השמש מוגבלת: בינתיים הוא אינו יכול להתמודד עם הנער הזה המדבר בשפת העולם.</p>
			<p class="text">"דבר אל היד שכתבה את הכול," אמר השמש. הרוח צווחה מרוב הנאה ונשבה יותר חזק מתמיד. האוהלים התחילו להתרומם מן החול, והבהמות השתחררו מרתמתן. על הצוק החזיקו האנשים זה בזה כדי שלא לעוף משם.</p>
			<p class="text">הנער פנה אל היד שכתבה הכול. אך לפני שהספיק לומר משהו, הרגיש שהיקום כולו נדם, וגם הוא השתתק.</p>
			<p class="text">זרם של אהבה פרץ מלבו, והוא התחיל להתפלל. זאת היתה תפילה שמעולם לא אמר קודם, תפילה בלי מלים ובלי בקשות. הוא לא נתן תודה על שהכבשים שלו מצאו מרעה חדש; הוא לא התחנן שיוכל למכור יותר כלי בדולח; והוא לא ביקש שהאשה שפגש תמשיך לחכות לשובו. בדממה הבין הנער שהמדבר, הרוח והשמש, גם הם מנסים להבין את האותות שכתבה היד, ומחפשים ללכת לפי דרכיה, ולהבין מה שנכתב על אבן ברקת פשוטה. הוא ידע שהאותות האלה מפוזרים על פני האדמה ובחלל, ושאין בהופעתם לא סיבה ולא משמעות; הוא ראה שלא המדבריות, לא הרוחות, לא השמשות ולא בני האדם אינם יודעים מדוע נבראו. אבל היד הזאת היתה לה סיבה לכל זה, ורק היא יכולה לחולל ניסים, ולהפוך את האוקיינוסים למדבריות ואת בני האדם לרוחות. כי רק היא מבינה שתוכנית גדולה יותר היא שדחפה את היקום אל אותו רגע שבו הפכו ששת ימי הבריאה ליצירת המופת.</p>
			<p class="text">הנער צלל לנשמת העולם, וראה שנשמת העולם היא חלק מנשמתו של אלוהים, וראה שנשמתו של אלוהים היא נשמתו שלו. ולכן הוא יכול לחולל ניסים.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">ביום ההוא נשב הסמום כפי שלא נשב מעולם. ובמשך דורות אחר כך סיפרו הערבים ביניהם אגדה על נער אחד שהפך לרוח סערה, וכמעט הרס מחנה צבאי, והתגרה בכוחו של המצביא הגדול ביותר במדבר.</p>
			<p class="text">כשפסק הסמום לנשוב הביטו כולם אל המקום שקודם נמצא בו הנער. אבל הוא ככר לא היה שם; הוא עמד ליד זקיף מכוסה חול, ששמר בצד השני של המחנה.</p>
			<p class="text">האנשים היו אחוזי בעתה מן הכישוף. רק שניים חייכו: האלכימאי, כי הוא מצא את התלמיד הנכון, והמצביא, כי הנער הזה הבין את תפארת האל.</p>
			<p class="text">למחרת נפרד המצביא מהנער והאלכימאי, וביקש מכמה מאנשיו שילוו אותם עד למקום שירצו.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">כל אותו יום רכבו שניהם. לפנות ערב הגיעו אל מול מנזר קופטי. האלכימאי פטר את המלווים וירד מן הסוס.</p>
			<p class="text">"מכאן והלאה תהיה לבד," אמר האלכימאי. "אתה נמצא במרחק שלוש שעות בלבד מן הפירמידות."</p>
			<p class="text">"תודה," אמר הנער. "אתה לימדת אותי את שפת העולם."</p>
			<p class="text">"אני רק הזכרתי לך מה שכבר ידעת."</p>
			<p class="text">האלכימאי דפק על שער המנזר. נזיר לבוש שחורים ניגש לשער. הם דיברו ביניהם בלשון הקופטית, וכעבור כמה רגעים הזמין האלכימאי את הנער להיכנס.</p>
			<p class="text">"ביקשתי ממנו שירשה לי להשתמש במטבח שלהם לזמן קצר," אמר האלכימאי.</p>
			<p class="text">והם הלכו למטבח של המנזר. הנזיר הביא לאלכימאי קצת עופרת, והאלכימאי הדליק את האש והמס את העופרת בסיר ברזל. כשהיתה העופרת לנוזל הוציא האלכימאי מאמתחתו את הביצה המוזרה העשויה זכוכית צהבהבה. הוא גירד ממנה שכבה דקיקה כשערה, עטף אותה בשעווה והוסיף אותה לעופרת המותכת.</p>
			<p class="text">התערובת קיבלה גוון אדמדם, כמעט כצבע הדם. אז הסיר האלכימאי את הכלי מן האש והניח אותו בצד להתקרר. בשעה שעשה זאת שוחח עם הנזיר על מלחמות השבטים.</p>
			<p class="text">"אני חושב שזה יימשך הרבה זמן," אמר לנזיר.</p>
			<p class="text">הנזיר היה מודאג. כבר הרבה זמן השיירות עצורות בגיזה, בציפייה לסיום המלחמה. "אבל רצון האל ייעשה," כך אמר הנזיר.</p>
			<p class="text">"בדיוק," ענה האלכימאי.</p>
			<p class="text">כשהתקרר הסיר הביטו הנזיר והנער לתוכו — והסתנוורו: העופרת התקשתה והפכה לדיסקת זהב שצורתה כצורת הסיר.</p>
			<p class="text">"גם אני אלמד לעשות את זה יום אחד?" שאל הנער.</p>
			<p class="text">"זה הייעוד שלי, לא שלך," ענה האלכימאי. "אבל רציתי להראות לך שזה אפשרי."</p>
			<p class="text">הם הלכו בחזרה עד לשער המנזר. שם חילק האלכימאי את דיסקת הזהב לארבעה חלקים. חלק אחד הגיש לנזיר.</p>
			<p class="text">"זה בשבילך," אמר. "על נדיבותך כלפי עולי הרגל."</p>
			<p class="text">"התשלום שאתה נותן לי הרבה יותר גדול מן הנדיבות שלי," השיב הנזיר.</p>
			<p class="text">"אל תאמר את זה שוב. החיים עלולים להקשיב לך, ובפעם הבאה יתנו לך פחות."</p>
			<p class="text">אחר כך פנה אל הנער. "זה בשבילך. לפצות אותך על מה שנתת למפקד."</p>
			<p class="text">הנער עמד לומר שזה הרבה יותר ממה שהוא נתן למפקד. אבל הוא שתק, כי שמע מה אמר האלכימאי לנזיר.</p>
			<p class="text">חלק אחד שמר האלכימאי לעצמו. "זה בשבילי," אמר. "כי אני צריך לחזור למדבר, ויש שם מלחמה בין השבטים."</p>
			<p class="text">גם את החלק הרביעי מסר לנזיר.</p>
			<p class="text">"זה בשביל הנער. אם הוא יזדקק לזה פעם."</p>
			<p class="text">"אבל אני יוצא לחפש עכשיו את האוצר שלי," אמר הנער. "אני כבר קרוב מאוד אליו."</p>
			<p class="text">"ואני בטוח שתמצא אותו," אמר האלכימאי.</p>
			<p class="text">"אם כך, לשם מה הזהב הזה?"</p>
			<p class="text">"כי פעמיים כבר לקחו ממך את הכסף שהרווחת בנסיעה שלך, פעם הגנב, ופעם המצביא. אני ערבי זקן שמאמין באמונות טפלות. יש אצלנו פתגם האומר: ׳מה שקורה פעם אחת אינו יכול לקרות שוב. אבל מה שקורה פעמיים, יקרה גם בפעם השלישית"׳.</p>
			<p class="text">הם עלו על סוסיהם.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">"אני רוצה לספר לך סיפור על חלומות," אמר האלכימאי. הנער קירב את סוסו.</p>
			<p class="text">"ברומא העתיקה, בימי טיבריוס קיסר, חי לו אדם טוב ולו שני בנים. בן אחד היה איש צבא, והוא נשלח למקום מרוחק בקצווי הממלכה. הבן השני היה משורר והוא שימח את כל אנשי רומא בשירתו.</p>
			<p class="text">"לילה אחד חלם האב חלום. מלאך נגלה אליו וסיפר לו שמלותיו של אחד הבנים ילמדו אותן ויחזרו עליהן בכל העולם לדורי דורות. כשהקיץ האיש הזקן משנתו בכה מרוב רגשות תודה על שהחיים בנדיבותם גילו לו דבר שכל אב היה מתגאה בו.</p>
			<p class="text">"זמן קצר אחר כך נהרג הזקן בשעה שניסה להציל ילד שעמד להידרס בגלגלי מרכבה. מאחר שחי כל חייו ביושר ובהגינות, עלה ישר לשמים, ושם פגש את המלאך שנגלה אליו בחלומו.</p>
			<p class="text">"׳תמיד היית אדם טוב׳ אמר לו המלאך. ׳חיית את חייך באהבה, ומת בכבוד. עכשיו אני יכול לתת לך כל משאלה שתבקש.׳</p>
			<p class="text">"׳החיים היטיבו עמי,׳ אמר האיש. ׳כשנגלית אלי בחלומי, הרגשתי שקיבלתי גמול על כל מאמצי, כי בני האדם יקראו את שיריו של בני לדורי דורות. אינני רוצה דבר לעצמי. אבל כל אב יהיה גאה לראות את התהילה שתיפול בחלקו של מי שהוא טיפל בו בילדותו וחינך אותו בנערותו. הייתי רוצה לראות את מלותיו של בני בעתיד הרחוק.׳</p>
			<p class="text">"המלאך נגע בכתפו של האיש, ושניהם הוטלו הרחק אל העתיד. הם מצאו את עצמם במקום עצום בגודלו, וסביבם אלפי אנשים המדברים בשפה מוזרה.</p>
			<p class="text">"הזקן בכה מרוב שמחה.</p>
			<p class="text">׳"ידעתי ששיריו של בני המשורר הם טובים ובני אלמוות,׳ אמר למלאך מבעד לדמעותיו. ׳התוכל לומר לי בבקשה איזה מן השירים האנשים האלה קוראים?׳</p>
			<p class="text">"המלאך אחז בזרועו של הזקן, ובעדינות הוביל אותו אל אחד הספסלים שהיו במקום הגדול הזה. שם התיישבו שניהם.</p>
			<p class="text">"׳שיריו של בנך המשורר היו מאוד מפורסמים ברומא,׳ אמר המלאך. ׳כולם אהבו אותם ונהנו מהם. אבל כשנגמרה מלכותו של טיבריוס, נשכחו השירים האלה. המלים שאתה שומע עכשיו הן מלותיו של הבן שלך שהיה איש צבא.׳</p>
			<p class="text">"האיש הביט במלאך בפתיעה.</p>
			<p class="text">"׳הבן שלך נשלח לשרת במקום מרוחק, ונעשה שר־ מאה. הוא היה אדם ישר וטוב. יום אחד חלה אחד ממשרתיו, ונראה שהוא עומד למות. הבן שלך שמע על רב אחד היודע לרפא חולים, והוא רכב ימים על ימים לחפש , את האיש הזה. בדרך נודע לו שהאיש שהוא מחפש הוא בנו של אלוהים. הוא פגש בדרכו אנשים שנרפאו בזכותו, ומהם למד על תורתו של האיש הזה. וכך, למרות היותו שר צבא רומאי, קיבל עליו את דתם. עד שיום אחד הגיע אל הרב.</p>
			<p class="text">"׳והוא סיפר לו שאחד ממשרתיו חולה אנוש. הרב התכונן ללכת אתו לביתו. אבל שר המאה היה אדם מאמין, וכשהסתכל לתוך עיניו של הרב, הבין שהוא אכן עומד לפני בנו של אלוהים.</p>
			<p class="text">"׳וזה מה שאמר הבן שלך,׳ סיפר המלאך לאיש. ׳אלה המלים שאמר לרב באותו רגע, והמלים האלה מעולם לא נשכחו: "אדוני, נקלותי מבואך בצל קורתי; אך דבר נא רק דבר ונרפא נערי.׳"</p>
			<p class="text">האלכימאי דרבן את סוסו. "כל אדם על פני האדמה, יעשה מה שיעשה, יש לו תפקיד מרכזי בתולדות העולם. ובדרך כלל הוא אינו יודע זאת."</p>
			<p class="text">הנער חייך. מעולם לא תיאר לעצמו ששאלות החיים יהיו חשובות כל כך לרועה צאן.</p>
			<p class="text">"להתראות," אמר האלכימאי.</p>
			<p class="text">"להתראות," אמר הנער.</p>
			<p class="centerspace"><span class="bold _idGenCharOverride-1">*</span></p>
			<p class="fspace">שעתיים וחצי רכב הנער, והקשיב בדריכות ללבו. הוא זה שיגיד לו איפה בדיוק טמון האוצר שלו.</p>
			<p class="text">"במקום שנמצא לבך, שם יהיה גם האוצר שלך," כך אמר לו האלכימאי.</p>
			<p class="text">אבל לבו דיבר על דברים אחרים. הוא סיפר לו בגאווה סיפור על רועה צאן שעזב את עדרו כדי ללכת בעקבות חלום שחלם פעמיים בשני לילות. הוא סיפר על ייעוד, ועל האנשים הרבים שהגשימו את ייעודם, שהלכו לחפש ארצות רחוקות ונשים יפות, והתייצבו כנגד אנשי זמנם בעלי הדעות הקדומות. הוא דיבר על מסעות, על תגליות, על ספרים ועל תמורות גדולות.</p>
			<p class="text">והנה כשעמד לטפס על דיונה אחת, לחש לו לבו: "שים לב למקום שבו תתחיל לבכות. במקום הזה נמצא האוצר שלך."</p>
			<p class="text">לאט טיפס הנער על הדיונה. שוב עלה ירח מלא בשמים המכוכבים: עבר חודש מיום שיצא לדרכו. הירח האיר גם את הדיונה, ומשחק הצללים שיווה למדבר מראה של ים מתנחשל: זה הזכיר לנער את הלילה שהניח לסוסו ללכת חופשי במדבר כדי למצוא בו חיים.</p>
			<p class="text">כשהגיע אחרי כמה רגעים אל ראש הדיונה, ניתר ליבו. שם, במדבר הכסוף, באור הירח המלא, ניצבו הפירמידות של מצרים בכל הודן והדרן.</p>
			<p class="text">הנער נפל על ברכיו ובכה. הוא הודה לאלוהים על שהביא אותו להאמין בייעודו וגם על שפגש בדרכו במלך אחד, בסוחר אחד, באנגלי אחד ובאלכימאי אחד, ובייחוד על שפגש אשת מדבר אחת שבזכותה הבין שהאהבה לעולם לא תרחיק אדם מייעודו.</p>
			<p class="text">למעלה, מראש הפירמידות, הביטו אלפי דורות אל הנער.</p>
			<p class="text">אילו רצה, היה יכול עכשיו לחזור אל נווה המדבר, לקחת את פטימה ולחיות את חייו כרועה צאן פשוט. הרי האלכימאי חי כל השנים במדבר, אף על פי שהוא מבין את שפת העולם, ואף על פי שהוא יודע להפוך עופרת לזהב. אין לו צורך להציג לפני איש את הידע שלו ואת אמנותו. הנער אמר לעצמו שבדרך אל ייעודו הוא למד כל מה שצריך, והתנסה בכל מה שחלם להתנסות בו.</p>
			<p class="text">אבל עכשיו הגיע לאוצר שלו, ומשימה נגמרת רק כשמגיעים אל המטרה. שם בדיונה הזאת הנער בכה. ובמקום שנפלו דמעותיו ראה חיפושית פרעה עוברת. במשך חייו במדבר למד לדעת שבמצרים החיפושיות נחשבות לסמל של אלוהים.</p>
			<p class="text">הנה עוד אות! הנער התחיל לחפור, ובעודו חופר נזכר במה שאמר לו פעם סוחר הבדולח. עכשיו ראה שאיש אינו יכול לבנות פירמידה בחצר שלו, גם אם יאסוף אבנים כל ימי חייו.</p>
			<p class="text">כל הלילה חפר הנער באותו מקום, אבל לא מצא דבר. מגובה הפירמידות הסתכלו בו הדורות בדממה. אבל הוא לא נכנע. הוא חפר וחפר ונלחם ברוח שלעתים קרובות העיפה את החול בחזרה לתוך הבור. ידיו התעייפו, אחר כך היו פצועות, אבל הנער האמין ללבו. ולבו אמר לו לחפור במקום שיפלו בו דמעותיו.</p>
			<p class="text">פתאום, בעוד הוא מנסה להוציא כמה אבנים שנתקל בהן, שמע צעדים. כמה דמויות אדם התקרבו אליו. גביהם היו מופנים אל הירח, והנער לא ראה לא את עיניהם ולא את פניהם.</p>
			<p class="text">"מה אתה עושה שם?" שאל אחד מהם.</p>
			<p class="text">פחד נפל על הנער, והוא לא ענה. יש לו אוצר שעליו לגלות, לכן פחד כל כך.</p>
			<p class="text">"אנחנו פליטים ממלחמת השבטים," אמר אחר. "אנחנו רוצים לדעת מה אתה מסתיר שם. אנחנו זקוקים לכסף."</p>
			<p class="text">"אני לא מסתיר שום דבר," ענה הנער.</p>
			<p class="text">אבל אחד מהבאים אחז בו ומשך אותו החוצה מהבור. אחר התחיל לחפש בתרמילו של הנער, ומצא את חתיכת הזהב.</p>
			<p class="text">"יש לו זהב," אמר אחד השודדים.</p>
			<p class="text">הירח האיר על פניו של השודד, ומה שראה הנער בעיניו היה מוות.</p>
			<p class="text">"אולי יש עוד זהב באדמה," אמר אחר.</p>
			<p class="text">והם הכריחו את הנער לחפור. הנער המשיך לחפור, אבל לא היה שם דבר. אז התחילו האנשים להכות אותו. הם חבטו בו עד שנראו בשמים קרני השמש הראשונות. בגדיו נקרעו לגזרים, והוא הרגיש שמותו קרוב.</p>
			<p class="text">"לשם מה דרוש לך כסף אם אתה עומד למות? לעתים קרובות הכסף יכול להציל אדם ממוות," כך אמר האלכימאי. "אני חופר למצוא אוצר!" צעק הנער לבסוף. ואף על פי ששפתיו היו נפוחות וזבות דם מהמכות, סיפר לשודדים שהוא חלם פעמיים על אוצר הטמון ליד הפירמידות של מצרים.</p>
			<p class="text">האיש שהיה כנראה מנהיג השודדים אמר אל אחד מאנשיו: "עזוב אותו. אין לו שום דבר יותר. הוא בטוח גנב את הזהב הזה."</p>
			<p class="text">הנער נפל על החול. שתי עיניים חיפשו את עיניו: זה היה המנהיג. אבל הנער הביט אל הפירמידות.</p>
			<p class="text">"נלך מפה," אמר המנהיג לאנשיו.</p>
			<p class="text">אחר כך פנה אל הנער: "אתה לא הולך למות. אתה תחיה, ואתה תלמד שהבן אדם לא צריך להיות כל כך טיפש. גם לי היה חלום שחזר על עצמו. לפני שנתיים, בדיוק במקום הזה. חלמתי שאני צריך לנסוע לספרד ולחפש כנסייה הרוסה ששם בדרך כלל ישנים רועים עם הכבשים שלהם. עץ שקמה צומח מתוך ההריסות של הכנסייה הזאת, ואם אני אחפור עד השורשים של השקמה, אני אמצא שם אוצר. אבל אני לא טיפש עד כדי כך שאחצה מדבר שלם רק בגלל חלום שחוזר על עצמו."</p>
			<p class="text">והלך.</p>
			<p class="text">בקושי קם הנער על רגליו והביט פעם נוספת אל הפירמידות. נראה כאילו הן חייכו אליו, והוא חייך בחזרה, ולבו גאה מאושר.</p>
			<p class="text">הוא מצא את האוצר.</p>
		


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 49.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 25.00 ₪ מחיר רגיל 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה