שבריריות 1 וויקד הארטס 1

סיפורם של סיירה העשירה והיפהפייה שנמצאת הרחק מחוץ לליגה של לוגן, או לפחות כך הוא חושב; לכן הוא מנסה לשמור עליה ולא להכניס אותה לחיי ההתמכרות והפשע.

ברוך בואך לוויקד ביץ’! טרילוגיית ”וויקד הארטס” היא סדרה לוהטת ועוצרת נשימה שלא תוכלו להפסיק לקרוא אפילו לרגע. כל אחד מספרי הסדרה עומד בפני עצמו.
שם: שבריריות 1 וויקד הארטס 1
מחבר/ת: שרה קייט
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011290124

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 108.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-1" class="kot-perek">פרק 1</h1>
			<p class="itur-kot"></p>
			<p class="kot-shem">סיירה</p>
			<p class="text-no-hazacha">הזמזום בלתי פוסק, כמו סכינים שקודחים היישר לתוך ראשי. אני לא יודעת איך מישהו יכול לעבוד פה כל היום. זה נראה בלתי אפשרי.</p>
			<p class="text">"אז את חושבת שאני צריכה לעשות את הדולפין או את השפירית?" נטלי שואלת, גוללת בטלפון שלה. יש לה לוח פינטרסט עם מאות תמונות עם קעקועים ילדותיים על המסך.</p>
			<p class="text">"אני לא יודעת," אני עונה. "לאיזה מהם יש יותר משמעות עבורך?"</p>
			<p class="text">"אה, לא ממש אכפת לי ממשמעות. אני רק רוצה משהו יפה שם מאחור, את יודעת?" היא קורצת כשהיא מצביעה על הכתף השמאלית שלה. </p>
			<p class="text">אני צוחקת, אבל זה צחוק קצת מאולץ. נטלי היא מהבנות שהתברכו בגוף מושלם — ירכיים עגלגלות, מותניים כמו שעון חול, ושדיים מלאים וגדולים שהופכים את חולצת הטריקו הכי פשוטה ללוהטת. אני קצת מקנאה.</p>
			<p class="text">"נטלי," קול גברי קורא בטון יבש מדלפק הקבלה. אני מזהה את האיש הגדול והשרירי עם הזקן השחור השזור בלבן. יש לו עיניים ירוקות ומושכות וכתפיו רחבות וחזקות.</p>
			<p class="text">נטלי קופצת מכיסאה כדי לברך אותו — עם הציצים שלה, כמובן. הוא אפילו לא שם לב. אין לי ספק שנטלי לא תפסול סקס איתו רק מפני שהוא מבוגר ממנה ביותר מעשור.</p>
			<p class="text">"לוגן מייד יתפנה לעשות את הקעקוע שלך. בחרת משהו?" הוא שואל אותה.</p>
			<p class="text">"אה, לא אתה תעשה את זה?" היא שואלת ונשענת מעל מחיצת הזכוכית. אני מגלגלת את עיניי נוכח קבלת הפנים המוגזמת שהיא עורכת. נטלי ואני מכירות כבר שנים, אבל אנחנו מבלות ביחד רק כשההורים שלנו מגיעים בחופשות לוויקט ביץ', או <span class="bold">וויקד</span><span class="bold"> ביץ</span><span class="bold">'</span> — החוף המרושע — כפי שהוא מכונה. אני מחבבת את נטלי, אבל היא ואני שונות לחלוטין. היא מציגה את גופה לראווה בפני כל אחד, כל הזמן, ולא אכפת לה שבחורים רוצים אותה רק בשביל דבר אחד. לי נראה שזה פשוט לא כיף. כשאמצא את הבחור הנכון, אני רוצה שזה יהיה מיוחד. לא סתם השתוללות מהירה בשביל הנאה רגעית.</p>
			<p class="text">היא עדיין מנסה לגרום למקעקע להגיב לתצוגת השדיים שלה, אבל לא נראה שהוא מתרשם. אני בטוחה שהוא רואה בנות כמוה כל הזמן. בעיקר בשבוע הזה. חופשת האביב בוויקד ביץ' תמיד מטורפת. האי מתמלא בילדים עשירים עם קרנות נאמנות, שרק רוצים להשתולל ולהתפרק בשבוע הראשון של החופשה שלהם. הברים לא מקפידים על בדיקת תעודות הזהות. שוטרים מוותרים על אכיפת החוקים, כי הרבה אנשים מגיעים ומבזבזים כסף בעיר הזאת, שידועה כמגרש משחקים לילדים עשירים. לא מפוקפקת כמו קנקון, אבל פרועה באותה המידה.</p>
			<p class="text">בזמן שאנחנו מחכות, אני מעיפה מבט סביב הסטודיו. הוא מעוצב כמו מוסך עם ארגזי כלים אדומים וגדולים ושרפרפים שחורים נמוכים על גלגלים — זה חכם, ואיכשהו גם סקסי. דלפק הקבלה הוא תיבת תצוגה מזכוכית, מלאה בתמונות ותכשיטים לפירסינג. למעשה, המקום מעוצב בצורה מדהימה ולגמרי לא מה שציפיתי. ציפיתי למשהו מפוקפק ועלוב יותר. תמיד ראיתי את המקום רק מבחוץ. ההורים שלי היו יוצאים מדעתם אילו היו יודעים שאני כאן, אבל כמו בכל חופשת אביב בוויקד, הם נעלמים ומשאירים אותי לבד למשך כל השבוע. בכל מקרה, אני כבר מבוגרת עכשיו, אז זה לא שאני צריכה ליווי והשגחה. אבל אני יכולה להתערב שהם לא יהיו מרוצים מזה שאני כאן. אני מחייכת לעצמי במחשבה על התגובה שלהם.</p>
			<p class="text">"נטלי?" גבר נוסף מופיע מאחורי הקיר שמפריד בין אזור ההמתנה הקדמי לחלק האחורי של הסטודיו, שבו הקעקועים מתבצעים. אני מעיפה מבט למעלה כשאני שומעת את קולו, חלק ועמוק כמו שוקולד, והלסת שלי כמעט צונחת לרצפה. אני לא יכולה להסיר ממנו את עיניי. הוא מכוסה בקעקועים מזרועותיו ועד לצווארו, אבל לא כולם שחורים כמו אצל הגבר בקבלה. הם יפהפיים, מלאי חיים וצבע, כאילו הם ציור קיר בצבעי מים על עורו. למעשה, אני לא חושבת שיש בהם בכלל צבע שחור. </p>
			<p class="text">אבל לא הקעקועים הם אלה שמרתקים את תשומת ליבי, אלא פניו. בכל קיץ, אני מגיעה לאי ומחפשת אותו. אני רואה אותו במקומות שונים, מתחבאת במקומות הכי מוסתרים שאני  מוצאת וצופה בו. פעם או פעמיים, במהלך החופשה, אני מביטה בו דרך החלון כשאני עוברת בטיילת. יותר מפעם אחת צפיתי בו אוכל בדיינר בהמשך הרחוב. אין לי מושג מה מושך אותי אליו כל כך. </p>
			<p class="text">זה לא רק בגלל המראה שלו. כלומר, הוא מהמם, עם השיער החום והעשיר שלו שתמיד צונח בגלים מושלמים על מצחו. אולי זה מה שתפס את עיניי בפעם הראשונה שראיתי אותו, כשהייתי רק בת ארבע־עשרה. אבל מאז המשיכה הפכה למשהו יותר מזה. יכולתי לראות את הכאב בעיניו. כאילו היו לו סודות שרציתי לדעת וחוכמה שלעולם לא אוכל להבין. הוא בטח לא יותר מבן עשרים וחמש, אבל יש לי הרגשה שבעשרים וחמש השנים שלו הוא ראה הרבה יותר ממה שאני ראיתי בתשע־עשרה השנים שלי.</p>
			<p class="text">"זו אני!" מצייצת נטלי, ונראה שברגע שעיניה נוחתות עליו, הגבר מהדלפק פורח מייד מראשה. </p>
			<p class="text">אבל הוא לא מסתכל עליה. הוא מסתכל עליי.</p>
			<p class="text">אני עדיין יושבת על אחד השרפרפים השחורים, ומרגישה כאילו משקולת כבדה של צער ממלאת את בטני. הוא השתנה מאז האביב שעבר. משהו בו נראה אחר. אלו לא רק הקעקועים החדשים, או האופן שבו נראה שהכתפיים שלו לא ממלאות את החולצה כמו בעבר. יש פחות חיים בעיניו.</p>
			<p class="text">אני קמה וניגשת לנטלי, מנסה לחלץ את עצמי מהטרנס שצנחתי לתוכו בשנייה שעיני הקריסטל הכחולות שלו נחו עליי. "זאת היא," אני אומרת ומצביעה על נטלי.</p>
			<p class="text">"את לא רוצה קעקוע?" הוא שואל בחיוך רחב. הוא מידבק, אני מרגישה שחיוך רחב עולה על שפתיי. בלי לדעת למה, אני מניחה את ידי על לחיי כדי להסתיר את החיוך. הפלרטוט הכי גרוע בעולם קורה ממש כאן.</p>
			<p class="text">"ל...לא." אני מגמגמת.</p>
			<p class="text">הוא חושף את שיני הפנינה הלבנות שלו, ואני נשבעת שברכיי עומדות לקרוס.</p>
			<p class="text">נטלי מגחכת כשהוא מחייך. "היא? לעשות קעקוע? כן, ממש." אני קולטת שהיא מתגרה בי, אז אני מפסיקה לחייך ונועצת בה מבט. אני מבינה שאני נראית קצת תמימה, אבל אני לא קדושה.</p>
			<p class="text">"טוב, אולי יום אחד," הוא אומר ומסתכל עליי שוב, מבטו מאיר עליי כמו זרקור.</p>
			<p class="text">"אני חושבת שאני רוצה דולפין פה על הכתף," אומרת נטלי ומצביעה על גבה העליון. "להזכיר לי את התקופה שלי כאן. זה מיוחד בשבילי," היא אומרת ומביטה בלוגן במבט מלא תשוקה.</p>
			<p class="text">הוא מהנהן לעברה ולוקח נשימה עמוקה. נראה שהוא מכין את עצמו נפשית להתמודד עם עוד בחורה צעירה וקשקשנית וקעקוע הדולפין שלה.</p>
			<p class="text">אני מחייכת לעצמי כשאני הולכת אחריהם לחדר האחורי, לעמדת העבודה שלו.</p>
			<p class="_--"></p>
			<p class="kot-shem-1">לוגן</p>
			<p class="text-no-hazacha">אלוהים, אני פאקינג שונא את חופשת האביב. היא מביאה איתה רק ילדים עשירים ושיכורים, וקעקועי דולפין. אבל העסקים טובים, אז אני מניח שאין לי על מה להתלונן. מרף אוהב את הבנות בעונה הזו של השנה, אבל אני ממש הייתי יכול להסתדר בלעדיהן. הן מגיעות לוויקט (אני מסרב לקרוא לאי וויקד) פעם בשנה כדי לקבל את הריגושים שלהן עם המקומיים הגסים והמחוספסים, ואז חוזרות לחיים המשעממים שלהן, בבתים הגדולים עם בני הזוג המהוגנים. עבור הבנות האלו, אנחנו סוג של סעיף שהן מסמנות ברשימה של דברים לעשות לפני חתונה.</p>
			<p class="text">הפסדתי בהתערבות למרף, וזו הסיבה שאני תקוע עם הדולפין והוא יזכה לקבל את הבא שייכנס. היה קודם רגע שקט בסטודיו, והתערבתי איתו שהלקוח הבא שייכנס יהיה ילד קולג' שיכור, שקיבל אתגר מהחברים שלו באחווה. כבר אחרי שמונה בערב ביום ראשון של חופשת האביב. ואצל הילדים האלה, לעשות קעקוע מטופש זה כמו טקס מעבר. אבל כששמענו את הפעמון מעל הדלת מצלצל, הרמנו את הראש וראינו שתי בנות שנכנסו פנימה. אחת נראתה כאילו היא מוכנה לזיין את מתלה המעילים אם אף אחד אחר לא יתנדב. והשנייה... הייתה <span class="natuy">היא</span>.</p>
			<p class="text">לא חשבתי שאזכה אי פעם לראות את היום שבו היא באמת תיכנס לסטודיו. חמש שנים היא בילתה בהתבוננות מרחוק, וזה היה הגיוני. היא לא שייכת לכאן. עם נעלי הקונברס הלבנות שלה והחצאית הוורודה שנחה על מותניים שכמעט לא  קיימים, הבחורה הזאת, גם אם תתאמץ, לא תוכל להיראות פחות שייכת.</p>
			<p class="text">"חחח," מתגרה בי מרף. "אתה ראשון."</p>
			<p class="text">"אוקיי, לך תרשום אותן. תן לי דקה לעשן, ותכף אתחיל."</p>
			<p class="text">"בסדר," הוא עונה, והיד שלו נוחתת בחוזקה על כתפי. "אבל רק סיגריה." הוא מכווץ את עיניו כשהוא מביט לתוך עיניי, ואני מהנהן. אני יודע שהוא פשוט דואג לי, אבל אני שונא שמתייחסים אליי כאילו אני צריך בייביסיטר. מה שאני עושה אחרי העבודה זה העסק שלי.</p>
			<p class="text">נכון, אני עובד בעסק שלו, אז אולי פשוט אחכה עד אחרי המשמרת שלי כדי לעשות משהו אחר חוץ מלעשן. שקית הניילון הקטנה שבכיס שלי כמו חורכת את העור שלי דרך המכנסיים. הלוואי שזה באמת יקרה.</p>
			<p class="text">מרף אומר שאין לי משמעת עצמית, אבל תראו אותי. מחכה עד סיום המשמרת שלי כדי להתמסטל.</p>
			<p class="text">הבחורה בחדר ההמתנה נשמעת מעצבנת. אני שומע אותה מעבר לדלת. כשאני חוזר, אני עובר על הדברים הרגילים. שוטף ידיים, מחטא את המושב ואת כל כלי העבודה בעמדת העבודה שלי. אני מעריך את הדרך ההגונה והנקייה שבה מרף מנהל את העניינים. לא הייתי עובד בשום מקום אחר.</p>
			<p class="text">כשאני חוזר לחזית כדי לקבל את הלקוחה, אני עוצר כשאני רואה שוב את הנערה. אבל הפעם, העיניים שלי לא נשלחות לנעלי הספורט הנקיות שלה או לחצאית הוורודה שלה.  אני נמשך לעיניים שלה — כחולות כמעט כמו שלי. למה אף פעם לא באמת הסתכלתי לתוך העיניים האלה? הן גדולות, בהירות, ואין בהן כמעט איפור. לא שהיא זקוקה לו — כל קו בפניה מעודן.</p>
			<p class="text">כדאי שאפסיק או שאיראה כמו אידיוט — עומד ונועץ מבטים בנערה היפה והמסתורית הזו.</p>
			<p class="text">אני קורא לבנות לבוא לחדר האחורי. נטלי, הלקוחה, לא מפסיקה לקשקש על הדולפין, מה שדורש ממני כל גרם של נחישות כדי לא להיאנח.</p>
			<p class="text">אני לא יודע למה אני מקניט את הבלונדינית בנוגע לקעקוע. אני חושב שאני רוצה לראות אותה מחייכת, ואכן יש לה חיוך מושלם. הבחורה הזו היא לא הטיפוס שלי, אבל אני עדיין רוצה להסתכל עליה, להקשיב לקול שלה, לשחות בעיניים הכחולות והמושלמות האלה.</p>
			<p class="text">נטלי מתיישבת בתנוחת רכיבה על הכיסא, ומייד מורידה את החולצה ומראה לי את המקום שבו היא רוצה את הדולפין. אני מנהל איתן שיחת חולין בזמן שאני מנקה את האזור ומצייר את הדוגמה על העור. היא ממשיכה לפטפט ולקשקש על זה שהיא מגיעה לוויקד בכל חופשת אביב וכמה היא אוהבת להתערבב עם המקומיים. אני נאלץ לזייף צחוק כשהיא מדברת, ואז מפנה את עיניי אל הנערה השקטה שיושבת בכיסא בפינה.</p>
			<p class="text">"מה איתך?" אני שואל.</p>
			<p class="text">הא מרימה את עיניה בציפייה.</p>
			<p class="text">"גם את אוהבת להתערבב עם המקומיים?" אני מקניט אותה. נטלי מצחקקת עד שאני מזכיר לה לא לזוז.</p>
			<p class="text">"היא לא בדיוק הטיפוס המתערבב," לוחשת נטלי.</p>
			<p class="text">"זה בסדר."</p>
			<p class="text">"אני אוהבת לבוא הנה. אבל לא כדי <span class="natuy">להתערבב עם המקומיים</span>," היא עונה, מחקה את הטון שלנו, "אלא מפני שהאנשים פה נחמדים יותר, ואני יכולה לנשום כאן."</p>
			<p class="text">אני מעיף אליה מבט שוב, ומחייך מפני שאני יודע בדיוק למה היא מתכוונת. וויקט תמיד הייתה כזו בשבילי. שקטה, נוחה. בכל שבוע אחר בשנה.</p>
			<p class="text">"משעמם," ממלמלת נטלי כנגד הכיסא כשאני מחזיק מראה כדי להראות לה את הציור על כתפה. "כן, אני אוהבת את זה," היא אומרת. אני מכין את הדיו ומקשיב לבנות שמדברות על התוכניות שלהן אחרי הקעקוע. הן עומדות ללכת אל <span class="natuy">המדורה</span> — האירוע הנחשק של כל שבוע בחופשת האביב. הם עושים את זה בכל שנה, ותמיד עמוס שם בגלל ילדי הקולג' העשירים. פתיחה מעולה לשבוע. </p>
			<p class="text">אני לא אוהב את הרעיון שהבחורה הזו תלך למדורה. זה מקום ידוע לשמצה עם הרבה אלכוהול והתנהגות פרועה. בסופו של דבר, בכל שנה כמה חלאות שם הולכים קצת רחוק, וזה הופך במהירות לרכילות הלוהטת בעיר. אני יודע שהשוטרים לא עושים הרבה בגלל הלחצים של המשקיעים. זה מידע פנימי משוטר שהוא אחד החברים הכי טובים של אחי, וששונא את השבוע הזה אפילו יותר ממני.</p>
			<p class="text">הם נותנים לילדים ליהנות, אבל משתדלים לשמור את זה תחת שליטה.</p>
			<p class="text">והם בדרך כלל מצליחים. עד שאני מגיע.</p>
			<p class="text">אני רק לוחץ עם רגלי על הדוושה, ונטלי קופצת מהצליל. אני כבר יכול לדעת שזה יהיה קשה. היא תבכה ותתפתל, וזה יצא חרא. ואני ממש שונא כשזה לא מושלם.</p>
			<p class="text">"זה הולך לכאוב?" היא מייללת.</p>
			<p class="text">"לא, זה מדגדג." אני עונה ביובש.</p>
			<p class="text">אחרי שתי שניות מתחילת הקעקוע, היא כבר בוכה. לא הספקתי אפילו לשרטט את כל קווי המתאר לפני שהיא מחווירה כולה ועורה נעשה קר.</p>
			<p class="text">"אני הולכת להקיא," היא אומרת.</p>
			<p class="text">"את צריכה אוויר צח."</p>
			<p class="text">"אנחנו יכולים לעזור לך להגיע לדלת. את יכולה ללכת?" שואלת הנערה.</p>
			<p class="text">"אני חושבת," ממלמלת נטלי.</p>
			<p class="text">אלוהים, אני פאקינג שונא מתעלפים. פעם בכמה זמן אני מקבל את המקיאים והמתעלפים. אני מוריד את הכפפות ועוזר לנטלי להגיע לדלת האחורית. אף פעם לא לדלת הקדמית. זה לא טוב לעסקים. היא יושבת על אחד מהכיסאות שיש לנו מאחור בדיוק מהסיבה הזו. </p>
			<p class="text">"שימי את הראש בין הרגליים, חמודה. שאיפה עמוקה פנימה ונשיפה ארוכה החוצה."</p>
			<p class="text">"מסריח פה," היא מייללת.</p>
			<p class="text">"כן, זו סמטה אחורית מאחורי מכון קעקועים, ובדיוק נגמרו לנו הנרות הריחניים."</p>
			<p class="text">הנערה הבלונדינית צוחקת לעצמה כשהיא מלטפת את גבה של נטלי. אני נשען לאחור על הלבנים הקרירות ומושיט את ידי אל הסיגריות שלי, ונעצר כשאני רואה אותה מסתכלת על ידי שנכנסת אל הכיס. זה מוזר, אבל אני לא רוצה לעשן מולה. אני מעשן מול כולם, ובדרך כלל לא אכפת לי במיוחד.</p>
			<p class="text">עיניה פוגשות את שלי, ואני מרגיש שאני הולך לאיבוד בתווי פניה העדינים. "את בטוחה שאת לא רוצה קעקוע?" אני שואל, רוצה למלא את השתיקה בקולה.</p>
			<p class="text">"אני בטוחה. אין שום דבר שאני רוצה על העור שלי לנצח. אין שום דבר שיש לו כזו משמעות עבורי." היא אומרת ומושכת בכתפיה הצרות.</p>
			<p class="text">"זה לא יכול להיות נכון. בטוח יש משהו שאת אוהבת."</p>
			<p class="text">זוויות פיה מתרוממות בחיוך ערמומי.</p>
			<p class="text">"תני לי לנחש," אני אומר, מרגיש פלרטטני מהרגיל. "את אוהבת מוזיקה. את מנגנת בפסנתר..." היא מנידה בראשה. "אוקיי... טניס?" הפנים שלה מתעוותות בזעף, כאילו העלבתי אותה. "מעודדת?"</p>
			<p class="text">"אוקיי, אתה ממש גרוע בזה," היא מקניטה אותי.</p>
			<p class="text">ההתלוצצות הקלה הזו בינינו טבעית, אבל גם מוזרה. כאילו שנינו מתעלמים מהעובדה שראינו זה את זה מרחוק במשך שנים, אבל זה המפגש האמיתי הראשון בינינו.</p>
			<p class="text">אני צוחק בחזרה. "סליחה." אני מביט בה עוד רגע ארוך, ואז מנחש שוב. "אני בטוח שאת אוהבת לקרוא."</p>
			<p class="text">"הנה, בבקשה. אני באמת אוהבת לקרוא."</p>
			<p class="text">"אהה. ידעתי שאצליח לנחש."</p>
			<p class="text">"קצת יותר קשה לנחש לגביך," היא אומרת ומכווצת את עיניה לעברי.</p>
			<p class="text">"לא ממש," אני אומר, ומרגיש שוב חשק לסיגריה.</p>
			<p class="text">היא עומדת להגיד עוד משהו כשנטלי מזדקפת לפתע, ונראה שקצת צבע חזר לפניה. "אני חושבת שאצליח הפעם. אני מבטיחה."</p>
			<p class="text">"בואי ננסה שוב." אני מכניס את שתיהן חזרה לסטודיו, אבל לא מפספס את החיוך הביישני על פניה של הבלונדינית כשהיא חולפת על פניי דרך הפתח.</p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 97.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

לפי נושאים

אירוטיקה עכשווית פער גילים רומנטיקה אסורה רומנטיקה אפלה alphaholes רומן קולג’

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!