הקדושים אינם קיימים 1 קדושים וחוטאים 1
הצטרפו אל מסע אפל וחושני שלגמרי הופך את המוח.
אני מתעב את אלסטור שו. בסן פרנסיסקו כולם חושבים שאנחנו אומנים יריבים. האמת אפלה בהרבה. מעולם לא רדפנו אחרי אותו טרף, עד ששנינו ראינו את מארה אלדריך. שו רוצה להשתמש בה ככלי במשחק המעוות שלו. אני מקובע עליה מסיבה אחרת: רק היא יכולה לגרום לי לאבד שליטה. להגן עליה בכל מחיר, או להרוס אותה לפני שתהרוס אותי?
דואט ”קדושים וחוטאים” הוא רומן אפל ולוהט על רוצח סדרתי, שייקח אתכם למסע דרך מוחו המעוות.
שם: הקדושים אינם קיימים 1 קדושים וחוטאים 1
מחבר/ת: סופי לארק
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: אירוטי/אופל
מק״ט: 011290084
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 108.00
				



		<title>no_saints-9</title>
		
	
	
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">פרק<span class="no-break"> 1</span></h1>
			<p class="t h tperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1"></span></p>
			<h3 class="down-t tle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">קול</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> בלאקוול</span></span></h3>
			<p class="p r gr ph-no-h z h">ראיתי את הכותרות, נערה נרצחה בחוף<span class="no-break"> אושן.</span></p>
			<p class="textindent">הגופה שלה נמצאה צפה בין ההריסות של מרחצאות סוטרו הישנים. ידעתי שזה שו בביטחון, כאילו חתם את שמו על העבודה שלו. לא הייתי צריך לראות את הגיחוך הזחוח שלו בתערוכה כדי לאשר זאת. הוא מתענג מלאבד את עצמו בטירוף של הכאה והשחתה. לעיתים נדירות אפשר לזהות את הקורבנות שלו רק באמצעות שיניים או טביעת<span class="no-break"> אצבעות.</span></p>
			<p class="textindent">כבר ראיתי את היצירה שהוא מציג הערב. שלי יותר<span class="no-break"> טובה.</span></p>
			<p class="textindent">הכול מוגזם אצלו. הצבע, המשיחות העזות, השימוש בסמלים שמכים בך<span class="no-break"> בראש.</span></p>
			<p class="textindent">אבל אני משוכנע שהוא ימכור אלף הדפסים, בין שיזכה בפרס הערב או<span class="no-break"> שלא.</span></p>
			<p class="textindent">אלסטור הוא שום דבר לולא החריצות שלו. הגאונות שלו בשיווק עצמי עולה בהרבה על זו של<span class="no-break"> אומנותו.</span></p>
			<p class="textindent">הוא לוכד את מבטי כשהוא נכנס לגלריה בצעדים יהירים ושולח לעברי חיוך. אני לא מגיב<span class="no-break"> אליו.</span></p>
			<p class="textindent">הוא נראה שזוף, למרות הערפל האכזרי שמכסה את העיר כל השבוע. כמה נשים ניגשות אליו, כולל בטסי ווס, שארגנה את האירוע. היא מחייכת לעברו ומניחה יד קלה על זרועו כשהיא צוחקת מבדיחה שהוא<span class="no-break"> מספר.</span></p>
			<p class="textindent">אלסטור מחייך אליה חזרה, פניו מלאות<span class="no-break"> חיים.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מזכיר לי צמח טורף שמפריש מתיקות דביקה כדי לפתות את<span class="no-break"> החרקים.</span></p>
			<p class="textindent">אני מכיר את רוב האנשים המצטופפים סביב, לוגמים כוסות של מרלו בחינם, בוחנים את העבודה המוצגת ומתווכחים על איכותה בפזיזות גוברת ככל שהם משתכרים<span class="no-break"> יותר.</span></p>
			<p class="textindent">תמיד אותם אנשים, אותו שיח<span class="no-break"> מתחנף.</span></p>
			<p class="textindent">אני פאקינג<span class="no-break"> משועמם.</span></p>
			<p class="textindent">סצנת האומנות בסן פרנסיסקו היא סוג של גילוי עריות. כולם מכירים את כולם, במובן הרגיל ובמובן העמוק יותר. בטסי ואלסטור הזדיינו פעם, אבל היא לא צריכה לדאוג שימצאו אותה בסוף במרחצאות סוטרו. היא יותר מדי טובה כסוכנת לאומנות של<span class="no-break"> שו.</span></p>
			<p class="textindent">למעשה, האדם היחידי בנוף שאני לא מזהה הוא הנערה הצנומה שדוחפת גבינה לפיה ליד שולחן הבופה המצוין של בטסי. בטסי אף פעם לא מתקמצנת. היא סיפקה מבחר נדיב של פירות טריים, כריכים ועוגיות מקרון. הנערה טורפת את הגאודה המעושנת כאילו לא אכלה שבוע. סביר להניח שאכן לא אכלה. עוד אומנית מורעבת שמחפשת<span class="no-break"> שיירים.</span></p>
			<p class="textindent">הנערה ניסתה להתלבש לכבוד המאורע. היא לובשת שמלה לבנה וקצרה שהיא מספיק קלילה ובהירה, ובטח נרכשה לאחרונה. הנעליים שלה מספרות סיפור אחר. נעלי הדוקטור מרטינס החבוטות נראות זקנות יותר ממנה. קעקוע מבצבץ במורד עצם הבריח<span class="no-break"> שלה.</span></p>
			<p class="textindent">אני עומד להפנות את מבטי לנושא מעניין יותר כשהנערה מתנגשת בג’ק בריסק, אוצר האומנות העכשווית במוזיאון ה<span class="italic _idGenCharOverride-2">מומה</span> של סן פרנסיסקו. האשמה היא שלו, הוא החווה באגרסיביות בידיו השמנמנות, אבל זו הנערה שמשלמת את המחיר. יין מרלו משפריץ מכוסו של בריסק במורד חזית שמלתה, היין נספג אל תוך הכותנה הלבנה כאילו היה נייר<span class="no-break"> סופג.</span></p>
			<p class="textindent">“מצטער," אומר בריסק בחוסר תשומת לב, בקושי מעיף מבט בנערה שללא ספק היא ‘אף אחת’, לפני שהוא פונה חזרה אל בן<span class="no-break"> שיחתו.</span></p>
			<p class="textindent">אני מתבונן בפניה של הנערה לראות אם היא תבכה, תכעס או דווקא תצא מגדרה כדי להתנצל בפני<span class="no-break"> בריסק.</span></p>
			<p class="textindent">היא לא עושה אף אחד מהדברים. היא בוחנת את הכתם וקמט נוצר בין גבותיה. לאחר מכן היא לוקחת את כוס היין שלה וצועדת לעבר<span class="no-break"> השירותים.</span></p>
			<p class="textindent">אני מתחיל להסתובב כדי לראות את היצירות שעוד לא ראיתי. זה די ברור מי יעלה לגמר לקבלת הפרס. אומנות היא אולי סובייקטיבית, אבל איכות נוצצת כמו פליז ליד<span class="no-break"> זהב.</span></p>
			<p class="textindent">אני מתאר לעצמי שרוז קלארק, אלסטור שו ואני נהיה המתחרים<span class="no-break"> הסופיים.</span></p>
			<p class="textindent">היצירה שלי מתעלה על כולן. זה צריך להיות ברור רק מכמות האנשים שעומדים סביבה, משתהים זמן רב יותר ולוחשים בעוצמה רבה יותר ממה שהם לוחשים ליד היצירות<span class="no-break"> האחרות.</span></p>
			<p class="textindent">הגורם המסבך הוא ועדת השופטים שכוללת את קארל דנוורס, מיזנתרופ<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-3"><span id="footnote-002-backlink">1</span></span> מריר שמעולם לא סלח לי על כך שהתבדחתי על חשבונו בערב גאלה לפני שמונה שנים. התכוונתי שהוא ישמע, אבל המעטתי ביכולת שלו לשמור טינה. מאז, הוא ניצל כל הזדמנות שהייתה לו כדי להתנקם בי, אפילו במחיר המהימנות שלו<span class="no-break"> עצמו.</span></p>
			<p class="textindent">אלסטור מתגנב<span class="no-break"> מאחוריי.</span></p>
			<p class="textindent">אני שומע אותו מגיע מקילומטר. יש לו עדינות של<span class="no-break"> שור.</span></p>
			<p class="textindent">“הלו,<span class="no-break"> קול."</span></p>
			<p class="textindent">“הלו, שו." אני<span class="no-break"> משיב.</span></p>
			<p class="textindent">הוא משתמש בשמי הפרטי כדי להרגיז<span class="no-break"> אותי.</span></p>
			<p class="textindent">אני משתמש בשם המשפחה שלו בדיוק מאותה<span class="no-break"> סיבה.</span></p>
			<p class="textindent">הוא חושב שמפני שהוא יודע דברים מסוימים לגביי, זה אומר שיש בינינו איזו<span class="no-break"> אינטימיות.</span></p>
			<p class="textindent">אין שום אינטימיות. הרגש כולו<span class="no-break"> חד־צדדי.</span></p>
			<p class="textindent">“איך עובר סוף השבוע שלך?" הוא שואל, בקושי עוצר את<span class="no-break"> חיוכו.</span></p>
			<p class="textindent">הוא רוצה נואשות שאכיר במה שהוא עשה, ואני מעדיף למנוע ממנו את ההנאה הזו. אבל כנראה עדיף לגמור עם זה כדי שהוא יעוף מפה ויעזוב אותי<span class="no-break"> בשקט.</span></p>
			<p class="textindent">“שגרתי," אני עונה. “אני לא חושב שאתה יכול להגיד את אותו<span class="no-break"> הדבר."</span></p>
			<p class="textindent">עכשיו הוא מרשה לעצמו לחייך, חושף את שיניו המושלמות, את הגומות הנעריות הללו ואת הניצוץ בעיניים החומות החמות. כל אלה ממיסים נשים וגורמים להן לחייך אליו חזרה, להעביר את אצבעותיהן בשערו הבהיר<span class="no-break"> משמש.</span></p>
			<p class="textindent">“אני מת על קולג’ מעורב שיש בו נשים וגברים," הוא אומר, קולו נמוך<span class="no-break"> וגרוני.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מרטיב את שפתיו, תווי פניו מתמוססים בתאווה מעצם הזיכרון של מה<span class="no-break"> שעשה.</span></p>
			<p class="textindent">אני נושם באיטיות כדי להפיג את התיעוב<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">הצורך של אלסטור מבחיל<span class="no-break"> אותי.</span></p>
			<p class="textindent">הוא כזה קלישאה של עצמו. קולג’ מעורב,<span class="no-break"> לעזאזל.</span></p>
			<p class="textindent">“אתה ובנדי<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-3"><span id="footnote-001-backlink">2</span></span>," אני ממלמל, שפתיי בקושי<span class="no-break"> זזות.</span></p>
			<p class="textindent">עיניו של שו<span class="no-break"> מצטמצמות.</span></p>
			<p class="textindent">“אה, אתה מעל כל זה?" הוא מלגלג. “אתה לא מרגיש צורך מסוים כשאתה רואה משהו<span class="no-break"> כזה?"</span></p>
			<p class="textindent">הוא מניד בראשו לעבר בלונדינית מהממת שרוכנת לבחון מקרוב פרטים של יצירה המותקנת בגובה הרצפה, שמלתה האדומה והצרה נצמדת לחמוקי<span class="no-break"> ישבנה.</span></p>
			<p class="textindent">“או מה לגבי זו?" שו שואל, מטה את ראשו בכיוונה של נערה אסיאתית צנומה, שפטמותיה נראות בבירור מבעד לבד השקוף של חלקה<span class="no-break"> העליון.</span></p>
			<p class="textindent">בדרך כלל, אני לא הורג<span class="no-break"> נשים.</span></p>
			<p class="textindent">זה לא בגלל אילוץ מוסרי<span class="no-break"> קטנוני.</span></p>
			<p class="textindent">זה פשוט פאקינג קל<span class="no-break"> מדי.</span></p>
			<p class="textindent">אני יכול להכניע כל אחת מהנשים הללו, כאילו היו ילדות קטנות. איפה האתגר? תחושת<span class="no-break"> ההישג?</span></p>
			<p class="textindent">“אני לא נהנתן," אני אומר לאלסטור,<span class="no-break"> בקרירות.</span></p>
			<p class="textindent">פניו זועפות והוא פותח את פיו לענות, אבל באותו הרגע הנערה צועדת חזרה אל תוך הגלריה בסנטר מורם, שערה הכהה נגלה<span class="no-break"> בעקבותיה.</span></p>
			<p class="textindent">חשבתי שהיא הולכת לשירותים לנסות את הבלתי אפשרי, לנקות את הכתמים<span class="no-break"> משמלתה.</span></p>
			<p class="textindent">לגמרי ההפך, היא צבעה את כל השמלה<span class="no-break"> שלה.</span></p>
			<p class="textindent">היא השתמשה במרלו כדי ליצור דוגמה של צבעי בורדו עמוק, מג’נטה ותות בשכבות עדינות של צבעי מים. אני בוהה בשמלה מפני שזה מפתיע אותי. לא רק ברעיון אלא גם בביצוע. זה באמת די יפה. לא משהו שהייתי מצפה שיגיח מהשירותים אחרי עבודה של שמונה<span class="no-break"> דקות.</span></p>
			<p class="textindent">אלסטור עוקב אחרי מבטי. הוא רואה את העניין שלי ולגמרי מפספס את הסיבה<span class="no-break"> שמאחוריו.</span></p>
			<p class="textindent">“היא?" הוא אומר בשקט. “אתה מפתיע אותי, קול. מעולם לא ראיתי אותך מסתובב בביבים<span class="no-break"> קודם."</span></p>
			<p class="textindent">אני מפנה את מבטי מהנערה, רוגז עולה<span class="no-break"> בתוכי.</span></p>
			<p class="textindent">“אתה חושב שאימשך לאיזו תפרנית קטנה ומטונפת עם ציפורניים כסוסות ושרוכי נעליים קרועים?" אני שואל<span class="no-break"> בבוז.</span></p>
			<p class="textindent">כל דבר בנערה הזו דוחה אותי. שערה הלא חפוף, העיגולים תחת עיניה. היא מקרינה<span class="no-break"> הזנחה.</span></p>
			<p class="textindent">אבל שו בטוח שהוא עלה על משהו. הוא חושב שהוא תפס אותי באיזה רגע של חוסר<span class="no-break"> זהירות.</span></p>
			<p class="textindent">“אולי אלך לדבר איתה," הוא מתגרה<span class="no-break"> בי.</span></p>
			<p class="textindent">“אני מקווה שתעשה זאת," אני עונה. “כל דבר כדי לסיים את השיחה<span class="no-break"> שלנו."</span></p>
			<p class="textindent">ובזה אני עוזב וצועד אל עבר הבר<span class="no-break"> הפתוח.</span></p>
			<p class="textindent">הדקות בין השעות שמונה לעשר עוברות<span class="no-break"> באיטיות.</span></p>
			<p class="textindent">אני מחליק פנימה והחוצה משיחות, סופג את השבחים המוכנים מראש על היצירה<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">“אתה אף פעם לא מפסיק להפתיע אותי," אומרת בטסי, עיניה התכולות והחיוורות מציצות בי דרך מסגרת משקפי מעצבים יקרים. “איך לעזאזל חשבת להשתמש במשי עכביש? ואיך בכלל מצאת דבר<span class="no-break"> כזה?"</span></p>
			<p class="textindent">היא נועצת בי את אותו מבט של הערצה מסונוורת שהיא נעצה בשו, אבל היא לא מעיזה להניח את ידה על זרועי כפי שעשתה<span class="no-break"> איתו.</span></p>
			<p class="textindent">כולם אומרים שהפרס מובטח לי, או לפחות כל מי שיש לו<span class="no-break"> טעם.</span></p>
			<p class="textindent">אני יכול לראות את אלסטור מחמיץ פנים מעל המתאבנים. הוא זכה בכמות נאה של מחמאות, אבל הוא שם לב להבדל בטון בדיוק כמוני. מחמאות עבורו, שבחים והלל<span class="no-break"> בשבילי.</span></p>
			<p class="textindent">אני רוצה את הפרס כי הוא מגיע<span class="no-break"> לי.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא שם זין על הכסף. לעשרת אלפים דולר אין שום משמעות עבורי. אני אכפיל את זה פי עשרה כשאמכור את<span class="no-break"> הפסל.</span></p>
			<p class="textindent">תחושה מבשרת רעות מתגנבת אליי כשבטסי קוראת לקהל ואומרת, “תודה לכל מי שהגיע הערב! אני בטוחה שאתם במתח לשמוע את החלטת השופטים<span class="no-break"> שלנו."</span></p>
			<p class="textindent">אני כבר יודע מה היא מתכוונת להגיד אפילו לפני שהיא שולחת אליי מבט מלא<span class="no-break"> באשמה.</span></p>
			<p class="textindent">“אחרי התלבטות רבה, החלטנו להעניק את הפרס הערב לאלסטור<span class="no-break"> שו!"</span></p>
			<p class="textindent">יש מתח עצבני במחיאות הכפיים שפורצות עם ההכרזה. אלסטור פופולרי, אבל חצי מהאנשים בקהל מלכסנים מבטים לכיווני לראות כיצד<span class="no-break"> אגיב.</span></p>
			<p class="textindent">פניי הן מסכה קפואה והידיים שלי טמונות בכיסיי. אני לא מוחא כפיים, לא מעניין אותי להיראות<span class="no-break"> נדיב.</span></p>
			<p class="textindent">“כך ממשיכה היריבות!" בריסק אומר לי, פניו סמוקות<span class="no-break"> מהמשקה.</span></p>
			<p class="textindent">“הלייקרס והקליפרס לא יריבות רק מפני ששתי הקבוצות משחקות כדורסל," אני עונה חזק מספיק כדי ששו<span class="no-break"> ישמע.</span></p>
			<p class="textindent">מטפורת הספורט היא עבור אלסטור, חופרת תחת עורו כמו<span class="no-break"> תיל.</span></p>
			<p class="textindent">בזמן שבריסק מגחך, סומק עולה בצווארו של שו. אצבעותיו העבות סוגרות בכוח על רגלה העדינה של כוס השמפניה, עד שאני כמעט יכול לשמוע את הזכוכית<span class="no-break"> נסדקת.</span></p>
			<p class="textindent">“מזל טוב," אני אומר לשו, לא טורח להסוות את סלידתי. “זה לא מפתיע אותי שדנוורס התרשם מהעבודה שלך, הוא מתקשה כשהמסר פתוח<span class="no-break"> לפרשנות."</span></p>
			<p class="textindent">“לא כל יצירה צריכה להיות חידה," נוהם<span class="no-break"> אלסטור.</span></p>
			<p class="textindent">“קול!" קוראת בטסי ונדחפת לכיווני. “אני מקווה שאתה לא מאוכזב מדי. אהבתי את היצירה שלך<span class="no-break"> יותר."</span></p>
			<p class="textindent">“גם שו," אני עונה. “הוא רק לא יודה<span class="no-break"> בזה."</span></p>
			<p class="textindent">בטסי מסתובבת על מקומה, מבחינה בשו בדיוק מאחוריה. היא בולעת את רוקה ופניה<span class="no-break"> מסמיקות.</span></p>
			<p class="textindent">“כמובן, גם הציור שלך נפלא,<span class="no-break"> אלסטור!"</span></p>
			<p class="textindent">בלי לטרוח לענות הוא מתרחק<span class="no-break"> מאיתנו.</span></p>
			<p class="textindent">“פישלתי, נכון?" אומרת בטסי. “טוב, זה מה שכולם אומרים. הפרסים האלו הם כל כך<span class="no-break"> פוליטיים."</span></p>
			<p class="textindent">“או אישיים," אני<span class="no-break"> מוסיף.</span></p>
			<p class="textindent">ואכן, דנוורס עדיין לא שחרר את כעסו. למחרת בבוקר הוא מפרסם את הביקורת שלו על התצוגה, עם מספר חיצים מוסתרים ברישול שנשלחים<span class="no-break"> לכיווני.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">בעוד שעבודתו של בלאקוול ממשיכה להפגין את רמת הדיוק הרגילה</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> שלו,</span></span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">יש מכניות קרה בטכניקה שלו שלא מצליחה להשרות את אותה רמת</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> אנרגיה</span></span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">שמעוררת עבודתו התזזיתית והצבעונית של אלסטור</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> שו.</span></span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">יש מידה של שחרור בעבודתו של שו שכדאי שבלאקוול ילמד</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> לחקות.</span></span></p>
			<p class="textindent">אני רק יכול לדמיין את הגיחוך של אלסטור מעל כוס הקפה הבוקר, גולל את הכתבה בטלפון<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">דעתו של דנוורס על האומנות שלי חשובה לי פחות מציוץ הציפורים מחוץ לחלוני, אך למרות זאת, אני מרגיש זעם עמוק שהוא מעז לתקוף אותי באופן כל כך<span class="no-break"> ציבורי.</span></p>
			<p class="textindent">בדיוק כפי שמעליבה אותי אמונתו של שו שאנחנו יריבים, כך גם מכעיסה אותי היומרנות של דנוורס שהוא יכול לשפוט<span class="no-break"> אותי.</span></p>
			<p class="textindent">אני מסיים את ארוחת הבוקר שלי, אותה ארוחה שאני אוכל בכל בוקר: אספרסו, שתי חתיכות של בייקון, חצי אבוקדו וביצה עלומה מושלמת שמונחת על גבי פרוסת לחם מחמצת<span class="no-break"> בגריל.</span></p>
			<p class="textindent">לאחר מכן אני שוטף ומייבש את הכלים, מניח אותם חזרה במקומם<span class="no-break"> בארון.</span></p>
			<p class="textindent">אני כבר אחרי מקלחת ומוכן ליום<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">אני צועד אל הסטודיו שלי, שקרוב לביתי, הממוקם על צוקי הים מצפון<span class="no-break"> לעיר.</span></p>
			<p class="textindent">החלל העצום שטוף השמש שימש בעבר כמפעל שוקולד. עכשיו הפלדה החשופה, הלבנים, הזכוכית והבטון יוצרים כלוב פתוח שבו אני עושה את<span class="no-break"> עבודתי.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא מעסיק קבלני משנה ליצירות שלי, על אף שאני בהחלט יכול להרשות לעצמי לעשות זאת. אני משלים בעצמי כל צעד בתהליך, גם בפסלים הכי מורכבים או טכניים שלי. בניתי ציוד מותאם משלי לריתוך, ציפוי זהב, חיתוך והלחמה. כננות, פיגומים ואפילו מעלונים פנאומטיים ליצירות הגדולות<span class="no-break"> ביותר.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא מעסיק שום עוזרים ועובד לגמרי<span class="no-break"> לבדי.</span></p>
			<p class="textindent">אני מתחיל בעשר בבוקר ועובד עד לארוחת הערב. המטבח עמוס במשקאות וחטיפים, אבל לעיתים נדירות אני לוקח הפסקות בשביל אחד<span class="no-break"> מהם.</span></p>
			<p class="textindent">היום אני מתחיל יצירה חדשה מאותה<span class="no-break"> סדרה.</span></p>
			<p class="textindent">אני יודע כיצד אני רוצה שהיא תיראה, אורגנית ובו־זמנית מפורקת. אני רוצה שהמרכיבים של הפסל ייראו כאילו הם תלויים<span class="no-break"> בחלל.</span></p>
			<p class="textindent">אבל כשאני מביט בחומרים שיש בידי, שום דבר לא נראה<span class="no-break"> נכון.</span></p>
			<p class="textindent">הברזל כבד מדי ולפלדה חסר<span class="no-break"> ברק.</span></p>
			<p class="textindent">אני מדמיין את הצורה המעוגלת הרצויה, כמו גוף של ספינה או צלע של<span class="no-break"> לווייתן.</span></p>
			<p class="textindent">ואז אני מחייך כשפרץ של השראה עובר<span class="no-break"> בי.</span></p>
			<p class="koh vit"></p>
			<p class="p r gr ph-no-h z h">אני מחכה מחוץ למשרדי ה<span class="italic _idGenCharOverride-2">סירנה</span> ברחוב<span class="no-break"> קברילו.</span></p>
			<p class="textindent">זה בניין נמוך ומטונף עם גג מפח שגשם קל נוקש<span class="no-break"> עליו.</span></p>
			<p class="textindent">גשם הוא עניין שימושי ביותר. הוא מטשטש את הראות, מכריח אנשים לשמור את ראשיהם מורכנים, ממריץ אותם לרוץ ממקום למקום בלי להתמהמה ובלי להסתכל<span class="no-break"> סביב.</span></p>
			<p class="textindent">מטריות הן אפילו טובות<span class="no-break"> יותר.</span></p>
			<p class="textindent">אני עומד בסמטה, צופה בדנוורס דרך החלון הקטן והשמנוני של<span class="no-break"> משרדו.</span></p>
			<p class="textindent">אפשר ללמוד הכול על אדם כשהוא חושב שהוא<span class="no-break"> לבד.</span></p>
			<p class="textindent">אני צופה בדנוורס מוציא פחית של בוטנים מהמגירה, פותח אותה, אוכל כמה ומנגב את כפות ידיו מלאות המלח במכנסי הג’ינס שלו. הוא דוחף את הבוטנים ממנו כאילו הוא לא מתכוון לאכול יותר. אבל כמה דקות לאחר מכן, הוא לוקח עוד חופן. ואז בפרץ של מוטיבציה, הוא סוגר חזרה את הפחית עם המכסה ומכניס אותה למגירה. זה מחזיק אפילו פחות זמן לפני שהוא פותח את המגירה ולוקח חופן<span class="no-break"> נוסף.</span></p>
			<p class="textindent">לאחר זמן מה, פקידת הקבלה של דנוורס נכנסת למשרדו. היא כבר לובשת את המעיל שלה ומחזיקה בתיק שלה, להוטה לעזוב לפני שמזג האוויר<span class="no-break"> יחמיר.</span></p>
			<p class="textindent">דנוורס נעמד בינה לבין הדלת, חוסם את דרכה בגופו הכפוף, מתעלם מהצעדים המהוססים שהיא צועדת בכיוונו כשהיא רומזת לו לשחרר<span class="no-break"> אותה.</span></p>
			<p class="textindent">הפטפוט שלו נמתח באיטיות מייסרת. אני רואה את הנערה נוגעת בטלפון שבכיסה כמה פעמים, סביר להניח שמרגישה את רטט הודעות הטקסט מחברים שאולי מחכים לה בקפה או במסעדה<span class="no-break"> בסביבה.</span></p>
			<p class="textindent">לבסוף, הוא משחרר אותה. אני מצפה שהוא יצא בעקבותיה. פקידת הקבלה הייתה האחרונה שנשארה במשרד מלבד דנוורס<span class="no-break"> עצמו.</span></p>
			<p class="textindent">במקום זה, הוא עומד שם בצורה מביכה לפני שהוא שוב שוקע<span class="no-break"> בכיסאו.</span></p>
			<p class="textindent">מתוסכל מכישלונו להשיג תשומת לב כלשהי מפקידת הקבלה, הוא שופך את שארית הבוטנים ישירות אל פיו, מעיף את הפחית לעבר הפח שעומד בפינה ומפספס אותו בחצי מטר לפחות. “פאק." אני רואה את פיו ממלמל את המילה, אבל הוא לא טורח להרים את<span class="no-break"> הפחית.</span></p>
			<p class="textindent">למשך זמן מה הוא גולש בפייסבוק. למרות העובדה שהוא מול החלון ומסך המחשב שלו מופנה ממני, אני יכול לראות את ההשתקפות במשקפיים שלו. הוא פותח מסמך וורד, מקליד כמה משפטים וסוגר את המסמך שוב. הוא כנראה חיסל את כל האנרגיה היצירתית שלו כשהשמיץ אותי<span class="no-break"> הבוקר.</span></p>
			<p class="textindent">לבסוף, דנוורס סוגר את המחשב שלו ומוריד את מעילו מהוו שעל הקיר. אני שמח לראות שהוא שכח להביא<span class="no-break"> מטרייה.</span></p>
			<p class="textindent">דנוורס מכבה את האורות האחרונים במשרד ונועל את הדלת<span class="no-break"> אחריו.</span></p>
			<p class="textindent">אני יוצא מהסמטה, חומק מהמצלמה המוצבת בפינה הצפון מערבית של בניין<span class="no-break"> הלבנים.</span></p>
			<p class="textindent">ברגע שהמטרייה שלי פתוחה, אני רק גבעול גבוה וכהה שמסתתר<span class="no-break"> תחתיה.</span></p>
			<p class="textindent">אני מעמיד פנים כממהר על המדרכה, הראש מורכן ואבוד במחשבות, עד שכתפינו, שלי ושל דנוורס,<span class="no-break"> משתפשפות.</span></p>
			<p class="textindent">“קארל," אני אומר בהפתעה מדומה. “לא ראיתי אותך<span class="no-break"> שם."</span></p>
			<p class="textindent">“קול," עונה דנוורס, קצת עצבני. הוא תוהה אם קראתי את המאמר שלו, אם אני כאן כדי להוכיח<span class="no-break"> אותו.</span></p>
			<p class="textindent">“כאן זה המשרד של ה<span class="italic _idGenCharOverride-2">סירנה</span>?" אני שואל כאילו לא<span class="no-break"> ידעתי.</span></p>
			<p class="textindent">“נכון," הוא אומר, נוקשה<span class="no-break"> וזהיר.</span></p>
			<p class="textindent">“הסטודיו שלי בדיוק שם," אני מחווה בכיוון פולטון. כפי שדנוור יודע היטב, שכר הדירה שם הוא פי שלושה ממה שה<span class="italic _idGenCharOverride-2">סירנה</span> בוודאי<span class="no-break"> משלמים.</span></p>
			<p class="textindent">“באמת?" שואל דנוורס במעורפל, מסתכל לכיוון השני לעבר רחוב בלבואה, אל המקום שבו הוא לוקח את החשמלית חזרה<span class="no-break"> לביתו.</span></p>
			<p class="textindent">הגשם יורד חזק יותר עכשיו, מדביק את שערו הדליל אל הקרקפת שלו, מבליט את המבנה דמוי העכברוש של אפו ושיניו<span class="no-break"> הבולטים.</span></p>
			<p class="textindent">“תחלוק איתי את המטרייה שלי," אני מציע כאילו רק עכשיו הבחנתי שהוא נרטב<span class="no-break"> כולו.</span></p>
			<p class="textindent">אני מכוון מחדש את חופת המטרייה שתכסה את<span class="no-break"> שנינו.</span></p>
			<p class="textindent">“תודה," אומר דנוורס<span class="no-break"> בטינה.</span></p>
			<p class="textindent">ואז, כיוון שהטבע האנושי הוא לפייס ולהחזיר טובה תחת טובה, הוא אומר, “אין כעס לגבי התצוגה אני מקווה. זו הייתה תחרות<span class="no-break"> צמודה."</span></p>
			<p class="textindent">“אני לא אחד ששומר טינה," אני<span class="no-break"> עונה.</span></p>
			<p class="textindent">הוא ממצמץ לעברי דרך משקפיו המכוסים באדים. אני בטוח שהוא תוהה אם ראיתי את הביקורת. אולי אפילו מקווה שהוא לא היה כותב אותה, כיוון שבסוף היום, לקארל דנוורס יש צורך נואש להיות נאהב. הלעג הציבורי שלי כלפיו היה זה שהצית לראשונה את הזעם שלו נגדי. בכל זמן נתון יכולתי לפרק אותו מנשקו עם מחמאה. אם הייתי יכול להביא את עצמי<span class="no-break"> לשקר.</span></p>
			<p class="textindent">אין שום דבר שאני מעריץ<span class="no-break"> בדנוורס.</span></p>
			<p class="textindent">למעשה, מעולם לא הערצתי אף<span class="no-break"> אחד.</span></p>
			<p class="textindent">“אני חושב שהפרויקט החדש שלי ירתק אותך," אני מספר לדנוורס. ואז, כאילו רק חשבתי על זה, אני מוסיף, “תרצה לראות אותו? זה בתהליך, אבל זה יוציא אותנו מהגשם. ויש לי גם<span class="no-break"> תה."</span></p>
			<p class="textindent">דנוורס חושד בענף הזית שאני מושיט לו פתאום. הוא בוחן את פניי, אותן ארגנתי בזהירות עם הבעה שתיראה רגילה וכמעט מוסחת. כאילו אני נמשך חזרה לסטודיו ומזמין אותו ללא<span class="no-break"> מחשבה.</span></p>
			<p class="textindent">אני רואה בעיניו את הנצנוץ החומד. אי־האמון שלו בי, הגיוני וראוי, נלחם בהצעה שלא העז לחלום עליה. מבט על העבודה שלי כשהיא בתהליך, משהו שאני לעולם לא חולק עם אף אחד. רק לראות את פנים הסטודיו שלי, להיות מסוגל לרכל על זה ואולי אפילו לתאר אותו במאמר, זה פיתוי שדנוורס לא יכול לעמוד<span class="no-break"> בפניו.</span></p>
			<p class="textindent">“אני יכול לבוא לדקה," הוא אומר<span class="no-break"> בחספוס.</span></p>
			<p class="textindent">“אז, מכאן." אני פונה בחדות לחצות את<span class="no-break"> הכביש.</span></p>
			<p class="textindent">הגשם כבד ורועש, זורם בחוזקה במרזבים, סוחף איתו אשפה ועלים שנפלו. ובגלל מזג האוויר המדרכות ריקות וגם אין הרבה מכוניות<span class="no-break"> בכבישים.</span></p>
			<p class="textindent">אני חותך למסלול שהלכתי בו כמה פעמים. מסלול שאין בו כספומטים או מצלמות תנועה. חסרות בו מסעדות עם שולחנות על המדרכה ואין מאהלים של<span class="no-break"> הומלסים.</span></p>
			<p class="textindent">אם היינו נתקלים במישהו בדרך, הייתי עוצר את הטיול שלנו<span class="no-break"> במקום.</span></p>
			<p class="textindent">אבל אף אחד לא מתערב ותחושה של צדק גואה בי. הזמן היחידי שאני מרגיש קשר למשהו דמוי אמונה או גורל. הרגע שבו הכול מתיישר לטובת מעשה<span class="no-break"> ההרג.</span></p>
			<p class="textindent">אני מכניס את דנוורס מהדלת האחורית. האורות נמוכים והצעדים שלנו מהדהדים בחלל הגדול. דנוורס משרבב את צווארו, מנסה להציץ דרך האפלולית, לא שם לב שהוא מתחיל לעלות על מלכודת של יריעת פלסטיק<span class="no-break"> דק.</span></p>
			<p class="textindent">אני מוציא את הגארוט<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-3"><span id="footnote-000-backlink">3</span></span> מכיסי ומשחרר את החוט<span class="no-break"> בשקט.</span></p>
			<p class="textindent">“אשמח לראות את המכונות שלך," הוא אומר בלהיטות שאינו מצליח להסתיר. “זו אמת שאתה מייצר הכול<span class="no-break"> בעצמך?"</span></p>
			<p class="textindent">הוא מת לתפוס אותי<span class="no-break"> בשקר.</span></p>
			<p class="textindent">אני סוגר את המרווח בינינו, נוחת על דנוורס כמו נץ מן<span class="no-break"> השמיים.</span></p>
			<p class="textindent">הוא לא שומע את הצעדים שלי. הוא לא מרגיש את נשימתי על כתפו. הוא לא מבחין בצל שלי שעוטף את<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">אני כורך את החוט סביב צווארו, מותח ומושך, עוצר את נשימתו, כאילו קטעתי אותה עם<span class="no-break"> מזמרה.</span></p>
			<p class="textindent">הפאניקה שלו היא<span class="no-break"> מיידית.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מגשש בגרונו, מנסה לאחוז בחוט, אבל המתכת החדה כתער כבר שקעה אל הבשר הרך של צווארו. הוא מתחיל לחבוט ולבעוט. אני מוריד אותו לרצפה, לוחץ את הברך שלי אל גבו, מושך בחוט לרוחב בתנועת<span class="no-break"> חתירה.</span></p>
			<p class="textindent">המשקפיים של דנוורס נופלים מפניו. הם נופלים מטרים ספורים הצידה, כמו זוג עיניים ריקות שבוהות<span class="no-break"> בי.</span></p>
			<p class="textindent">דנוורס עצמו עם הפנים מטה ואני לא יכול לראות את הבעת<span class="no-break"> פניו.</span></p>
			<p class="textindent">לא היה מפריע לי להסתכל בפנים שלו. עשיתי זאת בעבר. ראיתי את הפחד, הייסורים, הסבל. כולם בסופו של דבר שוקעים אל תוך כניעה עמומה ואל החשכה המוחלטת של המוות. חיים נגמרים ונמחקים בידי הריקנות האינסופית של היקום. הוא חוזר מהיכן שהגיע, אל הכלום. כמו ניצוץ במדורה שנעלם אל תוך<span class="no-break"> הלילה.</span></p>
			<p class="textindent">יכולתי להתגרות בו בזמן שאני הורג אותו, אבל אני לא עושה זאת. בשביל מה? בעוד רגע הוא ייעלם לעד. זה עבורי, לא<span class="no-break"> עבורו.</span></p>
			<p class="textindent">ניסיונות המאבק שלו הולכים ונחלשים, פרצי המאמץ הולכים ומתמעטים, כמו דג מפרפר<span class="no-break"> בגסיסה.</span></p>
			<p class="textindent">הלחץ שלי על גרונו חזק ולא<span class="no-break"> מרפה.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא חש שום אהדה. שום אשמה. אלו רגשות שמעולם לא חוויתי. באופן תאורטי, אני מודע למגוון הרגשות האנושיים. למדתי אותם היטב כדי שאוכל לחקות את השפעתם, אבל אין להם כוח<span class="no-break"> עליי.</span></p>
			<p class="textindent">מה שאני מרגיש, אני מרגיש בעוצמה. זעם, סלידה<span class="no-break"> והנאה.</span></p>
			<p class="textindent">אלו כוחות יסודיים בתוכי, בדיוק כמו רוח, אוקיינוס וסלע<span class="no-break"> מותך.</span></p>
			<p class="textindent">אני חייב לשמור אותם בשליטה מלאה, או שלא אהיה טוב יותר משו, עבד לדחפים<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא הורג את דנוורס כי אני<span class="no-break"> חייב.</span></p>
			<p class="textindent">אני הורג אותו כי אני<span class="no-break"> רוצה.</span></p>
			<p class="textindent">הוא היה מטרד, חוסר נוחות. כתם חרא מייבב, חסר ערך<span class="no-break"> וקנאי.</span></p>
			<p class="textindent">מגיע לו בדיוק מה שהוא מקבל. למעשה זה מכבד אותו, כי אני אעשה ממנו יותר ממה שהוא יוכל להיות אי פעם בעצמו. אני אהפוך אותו לנצחי, והניצוץ שלו יבער בעוצמה לפחות לרגע אחד<span class="no-break"> בזמן.</span></p>
			<p class="textindent">אני שומע את הרעש של עצם הלשון שלו<span class="no-break"> שנסדקת.</span></p>
			<p class="textindent">גופו נרפה. שלוש דקות אחר כך, אני משחרר<span class="no-break"> אותו.</span></p>
			<p class="textindent">ואז מתחילה<span class="no-break"> השחיטה.</span></p>
			<p class="textindent">בזמן שאני עובד, אני מרגיש תחושה של מטרה. מרגיש נמרץ, ממוקד ואני נשטף<span class="no-break"> בסיפוק.</span></p>
			<p class="textindent">זו התחושה שתמיד יש לי כשאני יוצר<span class="no-break"> אומנות.</span></p>
			<p class="koh vit"></p>
			<p class="p r gr ph-no-h z h">הפסל שיצרתי מושלם. העבודה הכי טובה שלי עד<span class="no-break"> כה.</span></p>
			<p class="textindent">אני מציג אותה ב<span class="italic _idGenCharOverride-2">אואזיס</span>, היכן שאני יודע שגם שו יציג את עבודתו<span class="no-break"> האחרונה.</span></p>
			<p class="textindent">אף אחת מהעצמות לא ניתנת לזיהוי כצלע, עצם הלסת או הירך. שייפתי אותן, טבלתי בזהב, ושיבצתי כל אחת בסידור חדש לגמרי, אבל שמרתי על צורתן הליניארית והאורגנית. הפסל חי בדרך שלעולם לא יכול היה להיות אם היה בנוי ממתכת מוזהבת או<span class="no-break"> אבן.</span></p>
			<p class="textindent">התגובה היא מיידית<span class="no-break"> ונלהבת.</span></p>
			<p class="textindent">“אלוהים, קול, התעלית על עצמך," בטסי מתנשפת, בוהה בפסל כאילו הוא אליל. “איך אתה קורא<span class="no-break"> לו?"</span></p>
			<p class="textindent">“אגו שביר," אני<span class="no-break"> עונה.</span></p>
			<p class="textindent">בטסי צוחקת. “איזה ביטול עצמי לא<span class="no-break"> אופייני."</span></p>
			<p class="textindent">אני לא אומר דבר, שכן כמו תמיד, בטסי לחלוטין מפספסת את<span class="no-break"> הנקודה.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא מתייחס לאגו שלי, שלא ניתן להרוס<span class="no-break"> אותו.</span></p>
			<p class="textindent">לפני שהלילה נגמר, הפסל שלי נמכר עבור שבע מאות וחמישים אלף דולר, לאיזה מיליארדר הייטק<span class="no-break"> טרי.</span></p>
			<p class="textindent">“הם מתכוונים להתיך אותו בשביל הזהב?" שואל אלסטור<span class="no-break"> בחמיצות.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מעולם לא מכר יצירה שלו אפילו בחצי הסכום<span class="no-break"> הזה.</span></p>
			<p class="textindent">“אני לא חושב שמישהו קנה יצירה שלי רק כדי להרוס אותה," אני עונה, מזכיר לשו שכנסייה פונדמנטליסטית קנתה את אחד מציוריו רק כדי להעלות אותו באש. זה היה בימיו המוקדמים כשהוא היה פרובוקטור ולא איש<span class="no-break"> מכירות.</span></p>
			<p class="textindent">הוא לא במצב רוח ללעג הלילה. פניו נראות נפוחות מעל לצווארון ההדוק מדי של חולצת הערב שלו, חזהו הרחב עולה ויורד קצת יותר מדי<span class="no-break"> במהירות.</span></p>
			<p class="textindent">הוא נועץ את עיניו בפסל בקנאה בלתי<span class="no-break"> מוסווית.</span></p>
			<p class="textindent">לשו יש כישרון, אני יכול להודות<span class="no-break"> בזה.</span></p>
			<p class="textindent">אבל לי יש<span class="no-break"> יותר.</span></p>
			<p class="textindent">ואז, בעיצומם של הכעס והטינה שלו, כל הבעתו משתנה והוא<span class="no-break"> מבין.</span></p>
			<p class="textindent">“לא." הוא אומר בשקט. “לא עשית את<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">אני לא צריך לאשר ולא טורח להכחיש. האמת גלויה לכל מי שיש לו עיניים<span class="no-break"> לראות.</span></p>
			<p class="textindent">אלסטור נאנח אנחה<span class="no-break"> חושנית.</span></p>
			<p class="textindent">“הביצים שיש לך, לשים את זה<span class="no-break"> בתצוגה..."</span></p>
			<p class="textindent">לרגע, הוא מניח בצד את קנאתו, ואני מניח בצד את התיעוב<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו מביטים בפסל, חולקים רגע של סיפוק<span class="no-break"> עמוק.</span></p>
			<p class="textindent">ואז הדחף שלו משתלט עליו והוא לא יכול שלא ללגלג, “היה צריך מילים קטנות של איש קטן לגרום לך לעשות אומנות<span class="no-break"> גדולה."</span></p>
			<p class="textindent">כעס מבעבע בתוכי, סמיך<span class="no-break"> ולוהט.</span></p>
			<p class="textindent">שלא כמו שו, אני לא נותן לרגשות שלי להשפיע על המילים שיוצאות מפי. אני בוחן בקפדנות מה הכי ירתיח<span class="no-break"> אותו.</span></p>
			<p class="textindent">אני מביט באלסטור היישר בעיניו, “אף אחד לעולם לא ידבר על האומנות שלך כמו שהם מדברים על שלי. זה בטח אוכל אותך מבפנים כל יום, להתעורר אל הבינוניות של עצמך. אתה לעולם לא תהיה מעולה. אתה רוצה לדעת<span class="no-break"> למה?"</span></p>
			<p class="textindent">הוא נטוע במקומו, הלגלוג קפוא על<span class="no-break"> שפתיו.</span></p>
			<p class="textindent">“זה מפני שאין לך משמעת," אני אומר<span class="no-break"> לו.</span></p>
			<p class="textindent">עכשיו הזעם שלו שוטף את כולו, אגרופיו נקפצים ברעד בצד גופו וכתפיו הרחבות<span class="no-break"> רועדות.</span></p>
			<p class="textindent">“אתה לא שונה ממני," הוא מסנן. “אתה לא יותר<span class="no-break"> טוב."</span></p>
			<p class="textindent">“אני יותר טוב. מפני שמה שאני לא עושה, אני תמיד<span class="no-break"> בשליטה."</span></p>
			<p class="textindent">אני פונה ממנו כדי שהמילים יוכלו להדהד שוב ושוב בריק של<span class="no-break"> ראשו.</span></p>
			<div class="_idFootnotes">
				
					<p class="footnotes" dir="rtl"> שונא בני אדם.</p>
				
				
					<p class="footnotes" dir="rtl"> רוצח סדרתי.</p>
				
				
					<p class="footnotes" dir="rtl"> כלי חניקה העשוי מחוט, חבל או שרשרת.</p>
				
			</div>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 97.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
לפי נושאים
BDSM אירוטיקה עכשווית פשע רומנטי רומנטיקה אפלה אירוטיקה אפלה מיריבים לאוהבים רומנטיקה אובססיבית רומנטיקה במאפיה
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!