פרולוג

ילנה גאלו

אני חוזרת הביתה מחנות המכולת ומוצאת מכתב על השולחן במסדרון.

זה המקום שבו סב ואני שומרים את כל הדואר שלנו, או לפחות, את המכתבים שאנחנו רוצים ששנינו נראה. עלונים ופרסומות הולכים לפח, את המכתבים החשובים אנחנו מניחים על השולחן.

כמובן שאנחנו לא מקבלים הרבה מכתבים, ואם כן כמעט תמיד אלו כרטיסי ברכה לימי הולדת או כרטיסי תודה. לפעמים הזמנות רשמיות למסיבה או לאירוע צדקה.

זה הדבר שאני מצפה לראות כשאני מרימה את המעטפה הכבדה עם נייר המכתבים היקר בצבע אפור. רק כשאני הופכת אותה אני רואה את החתימה.

על המעטפה מוטבע כתר מיושן, בתוך קשת עם שני ענפי זית. הוא מוטבע בתוך שעווה בצבע ארגמן עמוק כצבעו של דם קרוש.

אני נבהלת וכמעט שומטת את המעטפה על השולחן. אבל אני מכריחה את עצמי להחליק את אגודלי מתחת לקפל ולשבור את החותמת. אני פותחת את המעטפה ומוציאה מתוכה שני גיליונות נייר.

המכתב כתוב בכתב יד רהוט ונקי.

ליאו גאלו,

הריני להודיע לך שהתקבלת לאקדמיית קינגמייקרס. בנוסף לכך התקבלת אוטומטית לחטיבת היורשים, מתוקף זכותך כיורש הבלתי מעורער של אימפריית גאלו.

הלימודים יחלו באחד בספטמבר. עליך להתייצב בגראנד וילה בדוברובניק, לא יאוחר מהשלושים באוגוסט. משם תועבר לקמפוס המאובטח שלנו.

כפי שאתה בוודאי יודע, הכניסה לקמפוס היא חד־פעמית ובלתי ניתנת לביטול. אם תחליט לעזוב מכל סיבה שהיא, לא תורשה לחזור.

לכן, אנא הקפד להביא את כל שתידרש לו בשנת הלימודים.

מצורפת בזאת רשימה של הכללים והתקנות שלנו. חתום והשב לנו את אישורך לחוזה, לרבות הנכונות לציית לבוררות שלנו ולמערכת הענישה. כמו כן, נדרשת גם חתימתם של הוריך.

אנו מצפים לראותך. אתה מצטרף למוסד בעל היסטוריה ארוכה ומעניינת. אולי יום אחד תזכה ששמך יופיע על קיר המצטיינים.

לעת עתה, מסור דרישת שלום להוריך.

בכבוד רב,

לותר הוגו

'נססיטס נון האבט לגם — בשעת הצורך מתבטלים החוקים'.

למכתב מצורפת רשימת הכללים והתקנות המוזכרת. גם אלה כתובים בכתב יד מקושט, אך קריא מאוד.

1. אסורה אלימות כלפי סטודנטים עמיתים. כל אלימות תיענה כגמולה — מכה תחת מכה. פציעה תחת פציעה. מוות תחת מוות.

2. על הסטודנטים חל איסור לעזוב את האי, מכל סיבה שהיא, פרט לביקורים בעיר דוברובניק בימים המותרים.

3. אסור לסטודנטים לעבור בין החטיבות. מהרגע שמוקצית חטיבה אסור...

אני משליכה את המכתב ולא רוצה להמשיך לקרוא בו.

תודה לאל שליאו עדיין בבית הספר ובטח עוד לא ראה את המכתב.

אני מתפרצת למשרד של סב, דוחפת את הדלת מבלי לדפוק. הוא מרים את מבטו מהמחשב, שמח לראות אותי ולא ממש מפריע לו שהתפרצתי למשרד.

מאוד לא נוח שבעלי נשאר מושך כל כך כל השנים האלה, קשה לי לכעוס עליו כשהמראה שלו עדיין מרגש אותי כל פעם מחדש.

שערו האפיר מעט והוא מרכיב משקפי קריאה עם מסגרת שחורה, אבל אלה הדברים שרק הופכים אותו לאינטליגנטי ורציני יותר, במקום המראה הנערי שהיה לו. הוא עדיין גבוה ובכושר שיא, עם פנים רזות ונאות ועיניים חומות, מתחת לגבות הישרות והכהות שלו.

"הנה את," הוא מחייך אליי.

"למה יש מכתב קבלה לקינגמייקרס במסדרון?" אני שואלת בתקיפות.

"אני מניח שזה מפני שליאו התקבל לשם," הוא אומר בשלווה.

"למה הוא ניסה להתקבל מלכתחילה?" אני צועקת. "למה הוא בכלל יודע שקיים מקום כזה?"

סבסטיאן מסיר את משקפיו, מקפל אותם וקם מהשולחן. הוא נעמד לידי, מתנשא מעליי כמו שרק הוא יכול.

הוא לא עושה זאת כדי להפחיד אותי. הוא רוצה לנחם אותי, אבל שום דבר שקשור למכתב הזה לא יכול להרגיע אותי.

"הוא לא הולך," אני אומרת.

סבסטיאן נאנח. הוא לא רוצה להתווכח איתי. הוא אף פעם לא רוצה להתווכח איתי. אבל הוא גם לא משקר לי אף פעם. זו הבטחה שהבטחנו זה לזה. תמיד לומר את האמת. גם אם היא קשה, גם אם היא כואבת.

"בשבוע הבא ימלאו לו שמונה־עשרה," אומר סבסטיאן. "זו לא הבחירה שלנו, ילנה."

אני מסתכלת עליו כדי שיוכל לראות את הסבל בעיניי.

"זה לא בטוח," אני אומרת לו. "המקום הזה מלא בילדים של הפושעים הכי מסוכנים מכל קצוות העולם..."

"כן," מסכים סבסטיאן. "אבל זה לא אומר שלא בטוח שם. זה המקום היחיד שבו הוא יהיה בטוח, ילנה. המקום היחיד שהוא יקבל בו מקלט."

הוא אומר את האמת, אבל אני לא רוצה להודות בזה. אם ליאו ילך לבית ספר רגיל, יש אפשרות שיותקף וייהרג, בידי כל אחד מהאויבים שלנו. רק בקינגמייקרס יש כלל מקודש, שאוסר לתקוף את הסטודנטים בזמן הלימודים.

אבל כלל או לא כלל... ליאו ילמד יחד עם אנשים ששונאים אותנו מאוד. או לפחות עם מישהו אחד מסוים במיוחד.

"גם דין יהיה שם..." אני לוחשת.

סבסטיאן נאנח. "אני יודע." הוא אומר.

דין, בנו של אדריאן, צעיר מליאו רק בחצי שנה. הם ילמדו יחד באותה שנה. באותה חטיבה. שני היורשים.

"אני לא רוצה לדמיין מה אדריאן סיפר לו," אני אומרת.

מעולם לא התפייסתי עם אחי. הוא לא רצה. הוא שונא אותי כבר שמונה־עשרה שנה, הוא שונא את סבסטיאן עוד יותר. הבן שלו יתעב וישנא את ליאו, אני בטוחה בזה. אני לא יכולה לדמיין איך הם יוכלו לחיות זה לצד זה בלי להרוג אחד את השני.

אדריאן חזר למוסקבה זמן קצר אחרי שהבן שלו נולד. זו הסיבה היחידה שהטינה בינינו נשמרה ברמה נמוכה של מלחמה קרה, ולא התפתחה למלחמה כוללת.

"גם אנה תלמד שם," אומר סבסטיאן.

אנה, בתם של מיקולאי ונסה, היא החברה הטובה ביותר של ליאו. הם בלתי נפרדים עוד מאז שהיו ילדים קטנים. אני תוהה אם זו הסיבה שבגללה רצה ליאו ללכת לקינגמייקרס מלכתחילה — כדי שיוכל להיות קרוב אליה.

"אני מופתעת שלנסה אין עם זה בעיה. אנה לא התקבלה לג'וליארד?"

"היא בחרה בקינגמייקרס," אומר סבסטיאן בפשטות.

המשמעות ברורה. נסה ומיקולאי הרשו לאנה להחליט בעצמה — עלינו להתנהג כמותם.

"זה רחוק כל כך..." אני אומרת לסבסטיאן. "ואסור להם לחזור הביתה..."

"רק ארבע שנים," אומר סב. "הם יוכלו לבקר בקיץ — רק לא בשנת הלימודים."

החרדה שמתפשטת בי היא בלתי נסבלת. ליאו הוא בננו היחיד. הוא מרכז עולמנו. אם משהו יקרה לו...

"הוא יהיה בסדר," אומר סבסטיאן, כמו קורא את מחשבותיי. הוא מקרב אותי אל החזה שלו כדי שאוכל להרגיש את זרועותיו החזקות שעוטפות אותי ואת פעימות הלב היציבות שלו. "את יודעת כמה הוא חכם. וכמה הוא מוכשר."

"הוא יותר מדי חכם." אני אומרת.

אני מרגישה את החזה של סבסטיאן רועד כשהוא צוחק בשקט.

"כן, זה נכון," הוא אומר. "אבל בסופו של דבר... מתי הצלחנו למנוע ממנו לעשות את מה שהוא רוצה?"

"אף פעם," אני אומרת.

"הוא לוחם כמוך. מבריק כמוך. אם הייתי רוצה ילד רגיל עם חיים רגילים," סבסטיאן מחייך. "הייתי מתחתן עם כל הבנות ההן שרצו אותי."

אני נוחרת בבוז ומנערת את ראשי. "נזכר בימי הזוהר שלך, מה?"

הוא מנשק אותי בעדינות על השפתיים. "רק יום אחד היה זוהר. היום שפגשתי אותך."

נכנסתי לחדר שלו נחושה לא להיות מנוחמת. ובכל זאת, אני מנוחמת נגד רצוני. אני מרגישה שלווה כשסבסטיאן מחזיק אותי.

"הלוואי שהחיים תמיד היו פשוטים," אני אומרת.

סבסטיאן שוב מנשק אותי.

"אם הם היו פשוטים הם לא היו החיים שלנו." הוא אומר.