פרק 1

"שם?" הוא מחליק את אצבעו במורד הרשימה שלו ועוצר בשורה הריקה בתחתית העמוד.

"לילית' דה־ויל," אני עונה והולכת לעבר הכיסא הריק היחיד בכיתה העגומה.

חבריי החדשים לכיתה ממלמלים סביבי, תוהים מי אני ומהיכן באתי, ושואלים למה הגעתי לבית הספר המיוחס והאידיוטי שלהם.

"לא הודיעו לי שאקבל תלמידה חדשה היום." המורה ממלמל וזעף מקמט את פניו המבוגרות אבל גם הנאות.

אני תוהה אם הוא יודע שהעניבה האדומה שלו לא תואמת לשערו הכתום או שזה פשוט לא מעניין אותו. "מהיכן עברת אלינו, מיס דה־ויל?"

"ממקום שבו המורים לא יכלו ללבוש עניבות," אני עונה בקול רם. "עניבות הפכו לחבלי תלייה בבית הספר הקודם שלי."

"שיעור התאבדות גבוה?" הוא שואל בדאגה ומסדר על צווארו את פריט הלבוש המדובר.

"לא התאבדות. לא."

אחרי שהבין את משמעות דבריי, החיוך המנומס נמחק מפניו. הוא מכחכח בגרונו והלחישות סביבי הופכות לרועשות יותר. עיניים מציצות בי בחטף ומוסטות במהירות, חלקן בוהות בלי למצמץ ואחרות מסתכלות לכל כיוון אחר שהוא לא אני.

"ובכן, אני מניח שאני המורה הראשון שפגשת היום, אז ברוכה הבאה לאקדמיית המכינה של לייקסייד. אני מר ברומלי."

אני מהנהנת ושולפת את מה שאני צריכה מהתיק שלי.

"את מכירה מישהו שילווה אותך ביום הלימודים הראשון שלך?"

"אסתדר לבד."

"זה בית ספר גדול," הוא מציץ לעבר בחורה שיושבת בשורה האחורית. כבר הבחנתי בה כשנכנסתי לכיתה. "אולי בלייר תרצה —"

"אמרתי שאני בסדר." אני חוזרת על עצמי ולוחצת על קצה העט שלי ללא הרף.

עוד לחישות.

מישהו קורא לי כלבה.

לא אכפת לי.

"אוקיי, אז בסדר. חברים, עיניים ללוח."

"היי," הבחור לידי לוחש ומקיש על כתפי החשופה עם המחק שעל קצה העיפרון שלו.

אני בוחנת אותו. יש לו שיער כהה, עור חיוור וזיפים קצרים על סנטרו, שסביר להניח שהוא אפילו גאה בהם למרות שיש ביניהם אזורים קירחים. אני מבחינה גם בשובל צלקות האקנה לאורך הצוואר שלו. הוא חמוד ומתאים בדיוק לסוג הבחורים שאחותי הייתה יוצאת איתם. אני כבר שונאת אותו.

אני רואה את השתקפותי במשקפיו, שנראית כמו קו מתאר חסר פנים עם שיער פרוע ותנוחה נוקשה. קצה העיפרון שלו עדיין מופנה אליי, אז אני חוטפת אותו ממנו ושוברת אותו בשתי ידיי.

שפתיו נפערות וגבותיו מתכווצות.

"מה לעזאזל?" הוא לוחש ומביט בעיפרון השבור שהפלתי על הרצפה. "לא יהיו לך חברים כאן עם הגישה הזאת."

"מעולה," אני מחייכת חיוך מזויף ששכללתי במהלך החודשים האחרונים. "אני לא רוצה חברים."

"פסיכית." בחורה מאחוריי לוחשת, אבל היא מזדקפת בכיסא שלה בלחץ כשאני מסתובבת אליה ובוחנת את השולחן שמפריד בינינו. אחרי בהייה ארוכה, עיניה האפורות והרחבות כמעט יוצאות מחוריהן בזמן שגופה נשמט לאיטו מהכיסא שלה.

אני מסתובבת בחזרה בתחושת סיפוק ומביטה על הלוח. מר ברומלי אומד אותי בשפתיים קפוצות, אבל אני לא מפנה את מבטי ממנו, אלא מאפשרת לו לנסות להבין אותי.

אני לא כאן כדי ללמוד.

אני לא כאן כדי להכיר חברים.

אני כאן כי אני חייבת, ואישאר עד שאשיג את מה שאני צריכה.

אבא שלי תמיד אמר שמבט אחד שווה יותר מאשר אלף מילים. מעשים מדברים חזק יותר ממילים.

"לוקי, נכון?" אני שואלת את הבחור שאת העיפרון שלו שברתי הרגע.

הוא מביט קדימה בזמן שברומלי מתחיל לספר לנו על ההיסטוריה המקומית, אבל אני יודעת שהוא שומע אותי.

"מי הבחור הכי שחצן ומתנשא בבית הספר?"

הוא מקמט את מצחו ומלקק את שפתיו. "למה לי לענות לך על זה?"

"כי ככל שייקח לי זמן רב יותר לקבל תשובות, כך אישאר זמן רב יותר בחור הגיהינום הזה שנקרא בית ספר."

הוא מגלגל את עיניו. "ולמה את חושבת שבכלל אכפת לי?"

אני מביטה אל הנערה שמאחוריי. "היי, עיני חֵמר." אני מסננת.

"אני?" היא מצביעה על עצמה ופוערת שוב עיניים.

"מה העונש פה על תקיפה מינית והטרדה?"

שפתיה נפערות והיא בוהה בי בבלבול. "למה?"

"פשוט תעני לי."

"השעיה עד לחקירה..."

לוקי זז במושבו, קולט את האיום הסמוי שלי. הוא ממש מעוצבן. "נוֹק."

"כמו נקישה?"

"כן," הוא נוהם. "נוק הוא הבחור הכי שחצן ומתנשא כאן."

"לגמרי." הבחורה מאחוריי מסכימה.

אני לא זוכרת שראיתי את השם הזה ברשימת התלמידים. בסריקה מהירה בזיכרוני, השם הזה ממש לא מוכר לי.

"שם מלא?" אני שואלת וידיו נסגרות לאגרופים.

"נוקוסי לוקלייר."

אני מכירה את השם הזה. סיפרו לי עליו.

"הוא האינדיאני היחיד שלומד כאן, לא קשה לזהות אותו."

אני מסתובבת כדי להביט בה שוב וזוקרת גבה. "בית הספר הזה אמור להיות מהמתקדמים בארץ, ואת אומרת לי שיש כאן רק אינדיאני אחד?"

"רק עשירים מתקבלים לכאן."

"ולבנים, ככל הנראה." אני ממלמלת ואז נוחרת, "טוב... פאק."

"מה יש?" לוקי שואל בזהירות.

אני לא עונה. במקום זאת, אני צורבת את השם בזיכרון שלי ומקללת על כך שהמטרה הראשונה שלי היא בן המיעוטים היחידי בבית הספר הזה. זה גובל באישום בגזענות. פאק.

לא חשוב. יש לי דברים לעשות ולא אכפת לי את מי זה יעצבן.

"האם לימדו אותך על כבוד בין־אישי בבית הספר הקודם שלך, מיס דה־ויל?" ברומלי נובח בכעס על שאני מתעלמת ממנו ומפטפטת בשיעור. "כי בבית הספר הזה אנחנו מחכים לזמן החופשי שלנו כדי לדבר עם חברים."

אני שותקת ומשרבטת את שמי בסוגי כתב יד שונים, כך שייראה כאילו אני עושה משהו.

"יש מישהו נוסף בבית הספר שמתבלט בתור אידיוט שחצן?" אני שואלת רגע לפני שהפעמון מצלצל, אבל אף אחד מהם לא עונה לי.

לא משנה, לפחות יש לי נקודת התחלה.

נוקוסי לוקלייר.

המוניטין שלו הולך לפניו.

ועכשיו עליי למצוא אותו.

המשימה הזו קלה משציפיתי, כי בתחילת ההפסקה אחרי השיעור השני פורצת מהומה קטנה במסדרון, בדיוק במקום שבו מסדרון אחד מצטלב עם אחד אחר.

תלמידים רצים ודוחפים אותי בלהיטות כדי להצטרף לקהל, המורים שורקים במשרוקיות ואזעקה נשמעת מעל ראשי בזמן שאיש האבטחה מנסה להגיע למקום האירוע שנמצא מעבר לפינה.

"נוק! נוק! נוק!" כולם צועקים, וצליל של משהו או מישהו שמתנגש בארונית מתכת מהדהד בין הקירות.

לא מתחשק לי להידחק בין האנשים, אז אני מפילה לרצפה פח אשפה מתכתי והופכת אותו. אפילו לא מזיז לי שכל הזבל נשפך מתוכו על הרצפה. לאחר מכן אני אוחזת בכתפו של הבחור שעומד לפניי ונעמדת על החלק התחתון של הפח.

במרכז מעגל עשוי מאנשים, אגרוף חום מוטח בלחי לבנה ונתזי דם עפים באוויר כאילו בהילוך איטי. הבחור עם הלחי הלבנה פוגע ברצפה בחבטה ו... לא זז. אף אחד לא צועד קדימה. כולם קופאים במקומם עד שהוא נאנח ומנסה לקום. קול שאגת הקהל מחריש אוזניים.

הבחור, שאני מניחה שהוא נוקוסי, מחייך לעבר כולם והחתך בשפה שלו מדמם עוד יותר. הוא מרים את היד שאיתה הכה את הבחור, ומנשק את שריר הזרוע התפוח שלו.

הבחור הזה הוא חתיכת שחצן יפהפה, והוא יודע את זה.

מעולם לא אהבתי שלבחורים יש שיער ארוך, אבל כרגע זה עושה לי את זה. השיער של נוק ארוך, שחור ואסוף בגומייה דקה, הלסת שלו רבועה וחדה, ובזרוע שהוא נישק זה עתה מצויר קעקוע שבטי מפוסל, מדויק, מורכב ומהמם כמעט כמוהו.

אני שולפת את הטלפון שלי ומנסה לצלם את הקעקוע, אבל התמונה יוצאת מטושטשת, בלשון המעטה. יש יותר מדי אנשים בינינו. יותר מדי מרחב.

כאילו חש שאני מביטה בו, או ליתר דיוק עדשת המצלמה שלי, הוא מרים את מבטו. עיניו הכהות מצטמצמות ומוצאות את עיניי. הן חודרות עמוק לתוכי ומבהילות אותי לרגע. חיוכו נמוג מפניו והוא מוריד את זרועו. נראה שאף אחד אחר לא שם לב לחילופי המבטים בינינו וזה מתאים לי בהחלט.

לרגע אני כמעט מסיטה את עיניי ממנו בבושה, אבל אני כבר לא האדם הזה. במקום זאת, עיניי ננעצות בחזרה בעיניו, קוראות אותו, סוקרות אותו.

אבא שלי צדק, מבט אחד אכן שווה יותר מאלף מילים כי בראשי חוזרת מילה אחת ככל שמבטינו נשארים נעולים.

פגום.

נוקוסי פגום. אנשים פגומים תמיד יזהו זה את זה.

אני אמורה ללכת ולהציג את עצמי בפניו באופן כלשהו, אבל מחליטה שלא. אם הוא שחצן כמו שאני חושבת, הוא יחפש אותי בקרוב.

אני חושבת שבבית הספר הזה יש היררכיה מדוקדקת, ותחושת הבטן שלי אומרת שהבחור הזה הוא כנראה המלך.

אקדמיית לייקסייד היא המקום המחורבן הכי יפה שראיתי אי פעם, והמורים הם סנובים עם מקל בתחת שחושבים שהם פאקינג מיוחסים כי הם עובדים כאן.

גיליתי את כל זה עוד לפני ארוחת הצהריים, ביום הראשון שלי ללימודים.

המקום הזה הוא בסך הכול אקדמיה לאנשים מתנשאים ולחוצים, שיש להם יותר כסף משכל ולהורים שלהם לא אכפת מהם. אבל האוכל טוב. בדרך כלל אני לא אוכלת ארוחות צהריים, לא מפני שאני דואגת לגזרה שלי, אלא מפני שהקפטריה היא פשוט לא המקום שבו אני רוצה להיות.

לצערי, אני נאלצת להיות כאן היום.

אני צריכה לשבת וללמוד הכול על כולם. בית הספר הזה לא דומה כלל לבית הספר הקודם שלי. או לבית הספר שלפניו.

ארוניות התיוק כאן נעולות היטב והם עוקבים מקרוב אחר התלמידים.

לא הצלחתי להשיג דבר פרט לרשימת השמות ולשרטוט מקומות הישיבה לפני שהגעתי לכאן, ואלוהים יודע כמה פאקינג ניסיתי. יש להם מערכות אבטחה יקרות שנקנו במיטב כספם.

אני לוקחת את המגש שלי אחרי שהעמסתי אותו במבחר אוכל מפתיע, בעיקר אחרי שבמקום האחרון שלמדתי בו הגישו קציצות שכנראה עשויות מתולעים ודמעות של תלמידים כושלים. כאן הגישו בייגלס חמים עם חמאת שקדים וג'לי אורגני.

משעשע אותי שכמה שהמקום הזה מפואר ויוקרתי, התלמידים כאן פרועים וחסרי משמעת. אף אחד לא משגיח עליהם. בית הספר הקודם שלי לא היה פראי כמו זה, וזה אומר הרבה.

שתי בנות לבושות במדי מעודדות רוקדות על שולחן בפינה הרחוקה. המניאקים שנראים כמו ספורטאים עומדים סביב השולחן, זורקים זה לזה כדור פוטבול וצוחקים כשהוא פוגע בראשה של בלייר וגורם לה להפיל את מגש האוכל שלה.

בלייר... אולי הייתי צריכה לנסות ולדבר איתה. אומנם היא לא תעזור לי להשיג מוניטין, אבל אין ספק שיש לה הרבה מידע לגבי מי פה חרא ומי לא.

בחורה אחרת יושבת על הרצפה בפינה עם ניירות פרושים סביבה. כנראה החנפנית השכבתית. אולי שווה לדבר איתה.

נראה.

אני זוקרת גבה, מתיישבת בקצה השולחן הקרוב ביותר אליי, מפוררת את ארוחת הצהריים באצבעותיי ומשליכה חתיכות ממנה אל פי. זה טעים כמו שזה נראה.

פאק.

התלמידים שיושבים בקצה השני של השולחן מתחילים להתלחש. השמועה על הנערה החדשה בבית הספר כבר עשתה לה כנפיים.

אני סורקת בעיניי אחר לוקי, זה שאת העיפרון שלו שברתי הבוקר, מוצאת אותו יושב שני שולחנות לפניי וקורצת לו כשהוא נשען לאחור ליד חברו כדי להביט בי. הוא מזעיף פנים ומסיט את מבטו ממני, גורם לי לצחוק ולנחור דרך האף.

כשארוחת הצהריים נגמרת, אני מניחה את המגש במקומו ויוצאת לשוטט במסדרונות כדי לחקור ולהכיר את המבנה. אני מדלגת תוך כדי לעיסת מסטיק ומכניסה אוזנייה רק לאוזן אחת. אני מעדיפה להיות מסוגלת לשמוע את הסביבה שלי.

"מיס דה־ויל!" קול רועם קורא לי ומאלץ אותי לעצור במקומי.

"המנהל קופר," אני פונה אליו בזמן שהוא מתנודד מצד לצד בכבדות כדי להגיע אליי. "יש בעיה?"

נשימתו כמעט מצפצפת כשהוא מגיע אליי. הוא חייב לאכול פחות פשטידות ולעשות יותר כושר.

"דיברתי עם מר ברומלי." הוא מנגב את הזיעה שעל מצחו במטפחת מקופלת. יש עליה אפילו את ראשי התיבות שלו ואת סמל בית הספר. אני בטוחה שזו הייתה מתנה מאחד מתלמידיו החנפנים.

אני משלבת את ידיי על חזי ובוהה בו ברוגע. "ו...?"

"הוא אמר שהפרעת לו בשיעור הראשון שלך. שדיברת על עניבות שהופכות לחבלי תלייה והטרדת את חברייך לכיתה."

אני נלחמת בדחף להיאנח ולגלגל עיניים. "זו הייתה רק ההתרגשות של השיעור הראשון, המנהל קופר. אני נלחצת במצבים חברתיים מסוימים ואומרת דברים שבדרך כלל לא הייתי מוציאה מהפה."

"הכול טוב ויפה, אבל..."

"זה משהו אמיתי, אין לי שליטה בזה. הרי לא תעניש אותי על משהו שאין לי שליטה עליו, נכון?"

"יש פתרונות להפרעה שלך בשיעורים. והפתרון הטוב ביותר הוא שלא תפריעי יותר בשיעור!"

אני מצדיעה לו. "אשתדל להיות תלמידה טובה יותר, המנהל קופר."

נראה שזה מרגיע אותו. "ואני אשתדל להבין טוב יותר את החרדות שלך. אנחנו רוצים שתרגישי בטוחה כאן בלייקסייד. לא מתוחה או לחוצה."

"אני מעריכה את זה, המנהל קופר." אני חורקת את שיניי ומכריחה את עצמי לחייך. טון קולי המתוק והמזויף שובה אותו, לשמחתי.

"טוב, תיהני מהמשך היום הראשון שלך ואל תהססי לדפוק על הדלת שלי אם תצטרכי משהו."

אני מהנהנת כדי להמשיך בדרכי, וכמעט נתקלת במישהו כשאני מסתובבת.

בובת ברבי אנושית נעמדת מולי, וכשאני מנסה לעקוף את הכלבה, היא צועדת מולי ונשארת בדרכי כך שאנחנו עומדות כמעט חזה אל חזה.

"מי את?" היא שואלת וזוקרת את אפה לעברי, עיניה החומות נוצצות אליי ברוע.

והנה אנחנו מתחילים.

"תזוזי לי מהדרך ואולי אגיד לך." אני עונה ומייחלת לכך שהיום הזה ייגמר כבר.

היא מגחכת. שפתיה הדקות נמתחות וחושפות גומות חן שגורמות לה להיראות מבוגרת לגילה.

"את לוחמנית. אני מכבדת את זה." במפתיע, היא נסוגה לאחור ומאפשרת לי לאמוד אותה.

היא רזה אבל שרירית. גופה חטוב וספורטיבי לגמרי, והיא נראית כמו פצצה אמיתית. אני בטוחה שהיא החלום הרטוב של כל הבחורים כאן, כולל המורים.

"עכשיו, מי את?"

"לילית', בדיוק עברתי לפה."

"מאיפה?"

"לא עניינך." כשאני מנסה לעקוף אותה, היא שוב נעמדת מולי.

אני מצמידה את שפתיי זו לזו. "אם באת כדי להזהיר אותי שלא אתקרב לחבר שלך או להגיד לי שאת מלכת השכבה, לא אכפת לי. אני לא מתכוונת להישאר כאן הרבה זמן, ולמען האמת, אשמח לעבור את היום הראשון ללימודים בלי לדפוק את הפנים היפות שלך בתוך הארונית ששם."

היא מהססת וחיוכה מתפוגג. הצלחתי להפחיד אותה.

"היית נוקטת באלימות רק כי אני עומדת במרחב האישי שלך?"

"יש סיבה טובה מזאת כדי לנקוט באלימות, ברבי?"

אחת משלוש הבנות בחבורה שמולי מצחקקת, והשתיים האחרות קופאות תחת מבטי הבוחן. הן לא רוצות לריב והן גם לא מתכוונות להגן על מלכת הכלבות שלהן.

מעניין.

"קוראים לי יסמין, לא ברבי."

"נעים להכיר, יסמין." אני משקרת ומחייכת אליה באופן שגורם לה לקחת צעד מהוסס נוסף לאחור. "אני יכולה לעבור, או שנהפוך אותך לממש מכוערת ברגע?"

"אני לא מגיבה טוב לאיומים."

"יש לה חגורה שחורה בקרטה." הבחורה שצחקה קודם לכן מכריזה בגאווה.

"ולי יש אולר במגף ואפס סיכוי להפסיד." כולן נסוגות לאחור בעקבות ההצהרה שלי. "אין לי שום כוונה לכסח אתכן, אבל אעשה זאת אם אצטרך."

"פשוט תעופי לי מהדרך." היא מנסה להיות אמיצה, אבל נכשלת. ברגע שהזכרתי את הסכין שלי, האומץ שלה התעופף מהחלון. יש מצב שהיא אפילו כמעט השתינה על עצמה מרוב פחד.

"את חוסמת לי את הדרך עכשיו."

היא צועדת צעד נוסף לאחור ומציצה אל חברותיה, שנראות כאילו הן רוצות להיות בכל מקום אחר חוץ מאשר כאן. אני שמחה לראות שזו קבוצת בנות מגוונת, רק חבל שנראה כאילו הן חולקות תאי מוח, וגם הם מעטים.

"לפני שתמשיכו בדרככן," אני עוצרת אותן. "מי הייתן אומרות שהוא הבחור הכי שחצן ומתנשא בבית הספר?"

הגבות של ברבי מתכווצות בבלבול. "למה?"

"אני רק רוצה לדעת ממי עליי להימנע."

הנערה שצחקקה בוחנת את ציפורניה ועונה, "נוק. ללא ספק. הוא סופר שחצן."

"ולוהט כל כך." מוסיפה הנערה משמאל באנחה חלומית.

"אל תתעסקי עם נוק, הוא לא בן אדם טוב." ברבי מזהירה אותי במפתיע.

אני זוקרת גבה. "זאת הדרך שלך להגיד לי שאת שוכבת איתו?"

הבנות האחרות מביטות בה ושיחה אילמת מתנהלת ביניהן. לפי מה שאני רואה, זו לא שיחה מלאה בחיוכים ולבבות.

ברבי מעיפה את שערה הבלונדיני מעבר לכתפה וזוקרת את סנטרה. "כבר לא. ממש לא. זו היסטוריה רחוקה. הוא פשוט... נוק מסוכן."

עורי מעקצץ בהתרגשות. "מה זאת אומרת, מסוכן?"

"הוא פרוע ועושה רק צרות." הבחורה שצחקה בשקט ממלמלת בעוד האחרות מעיפות מבט סביבן. "הוא גם מעל החוק או משהו בסגנון."

"כן," הבחורה האחרונה מוסיפה בעיניים פעורות. "לא אכפת לו מכלום והוא שונא אנשים לבנים."

מובן שהוא שונא... העובדה הזאת ממש לא תעזור לי, זה בטוח.

"המקומיים ניסו למכור את האדמות ששייכות למשפחתו רק כדי להעביר שם צינור נפט. ביצענו גיוס כספים המוני כדי לעצור את החרא הזה והאדמות מוגנות עכשיו," ברבי מזעיפה את פניה לעבר חברתה. "אבל הן צודקות. הוא מסוכן."

"אם הוא שונא אנשים לבנים כל כך, למה הוא שכב איתך?" זקרתי גבה בסקרנות.

"בדיוק בגלל זה הוא שכב איתה."

ברבי מהנהנת בהסכמה. "הוא לא בחור נחמד."

"תודה על האזהרה." אני פונה ללכת, אבל היא שוב נעמדת מולי.

"אלה הן טיש," ברבי מצביעה על הנערה שצחקה. "מילה וקים."

למה היא חושבת שהשמות שלהן מזיזים לי בכלל?

"מהמם," אני ממלמלת ובוחנת אותן מימין לשמאל. הן שונות לגמרי זו מזו. זה נחמד, גם אם הן סופר כלבות. "אפשר להמשיך את היום שלי, המלכה ברבי?"

"קוראים לי יסמין."

אני מרימה את אגודלי לאישור וחולפת על פניהן. בית הספר הזה הוא פשוט גיהינום.

"את צריכה חברים אם את רוצה לשרוד כאן." ברבי קוראת אחריי. דבריה מהדהדים לאורך המסדרון הכמעט ריק.

"היא צודקת." טיש מוסיפה.

"חברים רק יאטו אותי." אני ממלמלת לעצמי וממשיכה בדרכי. חוץ מזה... אני לא מתכוונת לשרוד.

אני משוטטת עוד קצת, אבל מחליטה ללכת לכיוון המזכירות. כולי תקווה שאצליח להתחנף קצת ולהשיג מידע נוסף על נוקוסי. כמו למשל איפה הוא מתגורר.

לאחר כמה ניסיונות, אני מוותרת על המזכירה. הכלבה חמוצת הפנים הזאת אפילו לא מחייכת. אין סיכוי שאיכנס למערכת דרכה. כנראה איאלץ לבצע מעקב מהסוג הישן והטוב.

הדבר היחיד שהמזכירה נאותה להגיד לי היה שנוקוסי לא בבית הספר כרגע. הוא והבחור שאיתו הוא נלחם נשלחו הביתה אחרי הקרב שלהם הבוקר.

אוף.

עכשיו אני צריכה לחכות למחר.

עליי להתאזר בסבלנות, אבל אני להוטה מדי.

אני חוזרת אל המסדרונות, נדחפת בין המוני התלמידים ומביטה בזעם באלה שלא זזים מדרכי.