פרק 1

קולבי

ארבעה חודשים מוקדם יותר...

"קולבי," קראה אימי מתחתית המדרגות. "מתוקה, זה היום הראשון של שנת הלימודים האחרונה שלך, את לא רוצה לאחר."

"אני באה, אימא." היה קל להרגיע אותה.

מבין שבעת הילדים, אני הייתי זו שהיא הכי פחות דאגה לה.

הגעתי בדיוק באמצע, לידה רביעית, והייתי הבת היחידה בתוך ים של בנים. מעולם לא עשיתי לה או לאבי שום צרות. האחים שלי לעולם לא היו מאפשרים זאת, בכל מקרה. גדלנו בקצה הדרומי על ידי נוצרים שמרנים.

המשפחה שלנו אכלה ארוחות ערב יחד, בירכנו לפני הארוחות, הלכנו לכנסייה בימי רביעי בערב ובימי ראשון בבוקר, אמרנו מילים כמו 'אדוני' ו'גברתי' וכמובן 'בבקשה' ו'תודה', ובסך הכול, חיינו חיים מעוררי קנאה. אבא שלי היה רופא, ואימי עקרת בית, שניהם הגיעו משושלות של 'כסף ישן'.

לא רצינו כלום, אך היה לנו הכול.

אבל איפשהו באמצע השלמות הזו, הלכתי לאיבוד בתוך קריירות הספורט של אחיי.

בתוך כותלי ביתנו, הפוטבול היה המלך, ואחיי היו היורשים לכס המלכות.

כשהגעתי לתחתית המדרגות, נישקתי אותה על לחייה. "ביי, אימא."

"אל תשכחי שהאחים שלך מתאמנים היום אחרי בית הספר. אמרתי להם שאולי תאחרי קצת אם שיעור הפסנתר שלך יתארך."

אחיי הקטנים, קיידן, קלייטון וקולין, בדרך כלל לא היו תחת אחריותי, אבל אחי הבכור, קיילב — שבמקרה גם היה מאמן הפוטבול בתיכון שלנו — היה צריך ללכת לבית המשפט אחרי בית הספר, לכן הוא לא היה יכול להחזיר הביתה את שלושת הליצנים.

הוא סוף סוף עמד לשאת לאישה את אהובת נעוריו בחתונת המאה לפני שהעונה מתחילה, והיום הם נסעו לאסוף את רישיון הנישואין.

שום דבר מעולם לא הפריע לפוטבול בעיירה הזו.

החיים התנהלו סביב משחקי בית ומפגשים חברתיים, או מסיבות סביב משחקי חוץ שהוקרנו בטלוויזיה ענקית, או נשף סוף העונה.

תוסיפו ללוח הזמנים את אימוני האביב והקיץ ולא נותר כמעט שום חלון הזדמנויות שבו הפוטבול לא נמצא במקום הראשון.

למרבה המזל, קסיטי, ארוסתו של אחי, הייתה מעודדת וחיה את חיי הפוטבול לצד בעלה לעתיד. היא ענדה את הסמל במדי הנבחרת, נופפה בפונפון ולחלוטין ניזונה מכל הדברים האלה.

האנרגיה הבלתי פוסקת של הבחורה הזו גרם לי לתהות אם אי פעם נגמרת לה הסוללה. אבל היא שימחה את קיילב, וזה כל מה שהיה חשוב.

התפללתי מאוד שהם יבחרו אות חדשה מלבד ק' לשמות הילדים שלהם.

קיילב וקסיטי צ'פמן היה די והותר. לעולם לא אדע מה גרם להורים שלי לעשות בחירה שכזו, אבל נשבעתי שהקללה תיגמר בי.

"אני יודעת, אימא. לא אשכח לאסוף אותם."

לקיידן נותר עוד חודש עד יום הולדתו השש־עשרה ובהתאמה, חודש עד לקבלת רישיון הנהיגה שלו. האחריות הזו תיפול עליו כשזה יקרה, אבל בינתיים, מצופה ממני למלא את תפקידי. לאימי היו התחייבויות קהילתיות שהעסיקו אותה, בעוד לנו היו חיי חברה משלנו.

אימי הייתה הרעיה הדרומית המושלמת והייתה לה תדמית לשמור עליה.

המשפחה שלנו התנהלה כמו מכונה משומנת היטב, ואף אחד מעולם לא ראה סדקים בשריון הצ'פמנים, לא שהיו כאלה... חוץ ממני.

הנסיעה לבית הספר הייתה קצרה, ובזמן שניסיתי להאזין לרדיו, אחיי התווכחו על דברים שלא עניינו אותי. כשהגענו למגרש החניה, פנינו כל אחד לדרכו.

היה עליי לצלוח רק עוד שנה אחת כדי שאוכל לברוח מהעיירה שלנו, והתחלתי כבר לספור את הימים.

מאתיים ושמונים יום לסיום הלימודים, כולל חגים וחופשות.

קיבלתי אישור קבלה מוקדם לאוניברסיטת ונדרבילט ותכננתי ללכת בדרכו של אבי, עם הבדל אחד, אני לא אחזור לכאן אחרי לימודי הרפואה.

"קולבי, חכי רגע."

הסתובבתי וראיתי את חברתי הטובה מקיפה את רכב השטח שלה. ההורים שלנו היו חברים מאז שלוציפר גורש מגן העדן, והכרתי אותה מאז שנולדנו.

היא מבוגרת ממני בשישה ימים, לשתינו מלאו שמונה־עשרה רגע לפני תחילת הלימודים והיינו חברות מאז שראינו אור יום.

היא הייתה הדבר הכי קרוב שהיה לי לאחות והאדם היחיד בעולם שהעריץ אותי למרות חוסר היכולות הספורטיביות שלי והעובדה שיש לי נרתיק.

אל תבינו אותי לא נכון, ההורים שלי אהבו אותי, אבל כיוון שלא הראיתי שום עניין להפוך למעודדת כמו קסיטי ולא הייתי על מגרש הפוטבול בכל משחק, נעלמתי להם מהרדאר עד שהם שכחו מקיומי.

"היי, ג'ס. חשבתי שניפגש בכיתה."

"הייתי צריכה לחזור כדי לקחת את הטלפון שלי. השארתי אותו באוטו."

ג'סיקה מקלין ואני קורצנו מאותו החומר. היינו תלמידות מצוינות, חכמות להפליא, והתחרינו על תואר התלמידה המצטיינת של המחזור.

התברכנו ביופי ובשכל, למרות שהיא לא הייתה צריכה לעבוד קשה בשמירה על היופי שלה כמוני. אנשים אמרו שאנחנו נראות כמו תאומות, אבל אני מעולם לא ראיתי את זה.

שערה השחור כפחם בלט הרבה יותר מהחום-מהגוני שלי. לעור החרסינה שלה לא היו נתזים קטנים של נמשים כשלי, ובניגוד לעיניי שהיו כחולות וחיוורות, לאלו שלה היה צבע עשיר כמו ספיר.

למרות ששתינו לבשנו מידה שלושים ושש, הייתי רק טיפה יותר גבוהה ממנה. ולמרות ששתינו היינו פופולריות בקרב המין השני, אף אחת מאיתנו לא טרחה לצאת איתם.

"ראית את המורה החדש לאנגלית?" שפתיה האדומות כאבני אודם נפרשו לחיוך רחב.

"לא, מה קרה למר טאלי?"

"אני לא יכולה לאשר, אבל השמועה אומרת שהוא עבר התקף לב במהלך הקיץ ופרש מוקדם."

"זה נורא."

"לא תחשבי כך כשתיכנסי לשיעור בשעה השלישית." היא צעדה לכיוון הלוקר שלה, מחייכת חיוך שובב, ואני הלכתי בכיוון ההפוך אל הלוקר שלי. חברתי נופפה מעבר לכתפה בזמן שהנדתי בראשי. היה ניכר שלג'ס הייתה שמחת חיים מרעננת בשנת הלימודים האחרונה שלנו, אך לי לא היה מושג מה תרם לכך.

מערכת השעות שלי הייתה מפרכת. רציתי להשתתף בכמה שיותר קורסי השמה כדי לזכות בכמה שיותר נקודות זכות, אבל גם רציתי להעלות את ציון הממוצע שלי.

לשאת את נאום הפרידה בטקס סיום המחזור לא היה מספיק טוב עבורי, ג׳ס יכלה לקבל את הכבוד הזה, הייתי חייבת להיות מספר אחת.

לאחר שעה של מתמטיקה ואחריה עוד שעה של פיזיקה, המוח שלי כבר כמעט נשרף.

עצרתי ליד הלוקר שלי כדי להחזיר את ספרי הלימוד להם הייתי זקוקה בשעתיים הראשונות, ואז רצתי לשיעור אנגלית בצד השני של הקמפוס.

אנגלית היה ללא ספק המקצוע האהוב עליי. אם הייתי יכולה להתפרנס עם תואר במקצוע הזה, הייתי עושה את זה. אבל לא שאפתי לעבוד בתחום... פשוט אהבתי לקרוא.

הגעתי כדקה אחרי הצלצול וניסיתי להתגנב פנימה בלי שיבחינו בי. מייד לאחר שהתיישבתי בשורה הראשונה ורכנתי להוציא מחברת ועט מהתיק, הגבר שעמד בגבו לכיתה וכתב על הלוח לפתע הסתובב.

"מצופה ממך לשבת במקום, מוכנה עם כל הציוד כשהצלצול נשמע. את לא יכולה פשוט להתגנב ולחשוב שאת שונה משאר התלמידים. האיחור שלך מפריע לשיעור."

כשהתיישבתי עם העט בידי, הבנתי שהאזהרה שלו נשלחה ישירות אליי. עיניי נפערו לרווחה, מבוהלת מכך שהוא נזף בי ביום הראשון ללימודים מול שאר התלמידים. מבטי פגש בשלו, ואישוניו בצבע חום–שוקולד עשו כמיטב יכולתם לעורר בי פחד. דם עלה לראשי ותהיתי לעצמי מי לעזאזל הוא חושב שהוא.

"אני ד"ר פקסטון." הוא דיבר ישירות אליי כאילו קרא את מחשבותיי. "אני ממלא את מקומו של מר טאלי עד שהנהלת המחוז תמצא לו מחליף קבוע, אבל אל תטעו, אני לא מורה מחליף..."

מבטו שוטט בחדר לרגע לפני שנחת בחזרה עליי, "ואני לא אקל עליכם."

העובדה שהוא הרגיש צורך להטיח בי את הנקודה הזו רק הגבירה את הזעם שלי. חבריי לכיתה צחקו מהרמיזות שלו. "תפקידי הוא להכין אתכם לעבור את מבחן הבגרות בסוף השנה, לא רק לגשת אליו." הוא התרחק מאיתנו והשמיע את מילותיו האחרונות לפני תחילת ההרצאה. "חשבו ברצינות אם אתם מסוגלים לעמוד בעומס המטלות המתואר בסילבוס. ואם אתם לא יכולים, תעשו לעצמכם טובה כבר עכשיו, מצאו את יועץ הלימודים הקרוב ביותר, ותתחננו בפניו בבכי שאתם מבקשים העברה."

הלסת שלי נשמטה בבהלה, אבל שמרתי על שפתיי סגורות כדי למנוע מכל אחד אחר לראות עד כמה הצליח ד"ר פקסטון לערער אותי.

תוך שניות, הבנתי שעליי לוותר על הבוז שלי כלפי האיש שבקדמת החדר ולהתמקד במילים שיוצאות מפיו. כתבתי הערות עד שהפעמון צלצל בסוף השיעור. הוא הורה לנו לעקוב בסילבוס אחר שיעורי הבית למחר ולבסוף שחרר את הכיתה.

אספתי במהירות את חפציי ורכסתי את התיק כשג'ס ניגשה אל השולחן שלי. אבל לפני שהיא הספיקה להוציא מילה, 'המפקד' פקסטון קטע אותה.

"העלמה צ'פמן, תוכלי לגשת אליי, בבקשה?"

המבט שהפניתי לג'ס המחיש את הבלבול שלי, ושיקף גם את שלה.

"איך הוא יודע מה השם שלך?" היא לחשה.

משכתי בכתפיי, תוהה את אותו הדבר.

"אראה אותך בארוחת הצהריים, קולבי." מבט הרחמים שהיא זרקה אליי לא הקל על חששותיי.

רגליי נשאו אותי אל שולחנו של הדיקטטור, שם הוא ישב כעת בקרסוליים שלובים, ידיו נטועות בחוזקה בשולי שולחן העץ הישן.

"אני מצפה ממך בעתיד להגיע בזמן." הוא כבר הביע את דעתו בתחילת השיעור, כך שההדגשה הייתה מיותרת.

"כן, אדוני." זקרתי את ראשי וחיכיתי.

"אין לך מושג מי אני, נכון?" המתח הנוקשה נשטף ממנו ונראה שהקלה הציפה אותו.

מלבד הדביל השחצן שהביך אותי מול חבריי לכיתה, לא היה אכפת לי מי הוא לעזאזל. "לא אדוני. אני לא."

"איליי פקסטון." הוא אמר את שמו כאילו הוא איזה אליל רוק שאני אמורה לזהות מייד, אבל הוא עדיין היה זר בעיניי. "את אחותו הקטנה של קיילב צ'פמן, נכון?"

חרקתי את שיניי כשאני בולעת את הכעס מעצם ההשוואה שעשו בינינו לעיתים קרובות. "כן, אדוני." שנים של תרגול בנימוסים והליכות גרמו לי להיות מנומסת כמו בחורה דרומית טובה.

אומנם רתחתי מבפנים, אבל לא הייתי נותנת לו את העונג לדעת את זה.

"שיחקתי פוטבול עם קיילב ביו־ג׳י־איי, היינו שותפים לחדר במשך ארבע שנים לפני שהמשכתי לתואר שני."

זקרתי את הגבות בשאלה, מעודדת אותו להגיע לנקודה לפני שהוא יגרום לי לאחר לשיעור הבא.

"אני מצטער. את בטח חושבת שאני חמור. חשבתי שקיילב סיפר לך שאני אלמד את הכיתה. דיברתי איתו על זה בשבוע שעבר כשראיתי את השם שלך בקבוצת התלמידים שלי ואני נבוך להודות, הנחתי שאת יודעת מי אני כיוון שאחיך ואני קרובים מאוד."

המשכתי לבהות בו. האופן שבו עיניו החומות התרככו כמו שוקולד מומס כמעט הפנטו אותי, אבל כשהוא המשיך לדבר, בעיקר מבולבל מהאדישות שלי, נשארתי מרוכזת במילותיו.

"לא רציתי שייווצר הרושם שאחליק לך רק בגלל מערכת היחסים שלי עם אחיך."

"עם כל הכבוד, אדוני, מערכת היחסים שלך עם קיילב לא קשורה אליי או מעניינת אותי. אני לא נוהגת להגיע באיחור, ויותר מכך, אני לא מחליקה על שום דבר שקשור בלימודים. בזמן שאחיי רוצים להיות כוכבי פוטבול, אני מכוונת לתואר מצטיינת דיקן, ולא הגעתי לאן שהגעתי בזכות מנוחה על זרי הדפנה או כתוצאה מהחברויות של אחי. לוונדרבילט לא אכפת מי זה קיילב צ'פמן."

הוא הנהן לעברי בהבנה ואז הטה את ראשו לכיוון הדלת, רומז לי שאני יכולה ללכת. עוד מאתיים שבעים ותשעה ימים עד שאוכל לנופף לשלום לממזר השחצן הזה.

ג'ס הפחידה אותי ממש כשחלפתי על פניה ביציאה מהכיתה של ד"ר דוש.

"שיט, קולבי. מה הוא רצה?"

היא המשיכה ללכת לצידי כשצעדנו במהירות עצומה במסדרון לעבר שיעור כימיה. עד כמה שהטיולים האלה בדקות הספורות שהוקצבו לנו בין השיעורים היו קשים, הייתי אסירת תודה על מעט האימונים הספורטיביים שהוכנסו לשגרת יומי.

"הוא חבר של קיילב. הם שיחקו יחד פוטבול ביו־ג׳י־איי." היה לי הרגל רע לגלגל עיניים. זו לא הייתה התנהגות של גברת, ואימא שלי שנאה את זה, אבל הפעולה האחת הזו הביעה יותר ממה שמילים יכלו.

"אלוהים. הוא כל כך אינטנסיבי. אני לא מסוגלת לדמיין את קיילב חבר של מישהו כזה. אבל את חייבת להודות, האישיות המהורהרת שלו סקסית בצורה אפלה. ראית את העיניים שלו? ואם הוא חבר של אחיך והוא עוסק בפוטבול, זה אומר שיש גוף רציני מתחת לחולצת הפולו ומכנסי החאקי האלה."

"כן, אבל בואי נתמקד בחלק היחיד של המשפט הזה שחשוב... הוא אוהב פוטבול." נתתי לאמירה הזו לרחף באוויר לרגע. היא ידעה מה זה אומר. בחורים כאלה לא אהבו בחורות כמונו, ובחורות כמונו השתעממו מהר מאוד עם בחורים כאלה. "ואל תשכחי, זה אומר שהוא לפחות בן עשרים וארבע."

"גיל זה רק מספר." היא משכה בכתפיה באדישות, אבל הכרתי אותה מספיק טוב כדי לדעת שהיא הייתה הכול חוץ מקלת דעת.

"ובית כלא זה רק חדר. אל תהיי טיפשה, ג'ס."

רגע לפני שחצינו את הסף לשיעור הבא שלנו, ג'ס הפנתה את ראשה לעברי עם חיוך מטופש ומבט מזוגג בעיניים. "אנחנו לא יכולות לפנטז על כך שהוא אינטלקטואל?"

"את מוזמנת לחלום עליו בהקיץ כמה שאת רוצה. אני לא מעוניינת. אני לא מעריכה את זה שהוא העיר לי מול כל הכיתה ואמר שהוא לא מתכוון לתת לי 'הנחות' בגלל קיילב."

כשתפסנו את מקומנו וחיכינו לצלצול הפעמון, ג'ס המשיכה לדבר. "הוא אמר לך את זה?"

"כן. והוא קצת נעלב כשלא ידעתי מי הוא."

גברים תמיד חשבו שהכול קשור אליהם. תהיתי אם הבחור טרח בכלל לחשוב כמה מעט יש לי במשותף עם אחי המבוגר ממני בשש שנים, כוכב פוטבול בקולג' וחלומה הרטוב של כל בחורה. למרות שהוא ידע בבירור מי אני, מה שגרם לי להשתהות, לא יכולתי לדמיין שקיילב הזכיר אותי בפני חבריו בקולג׳ אי פעם.

הסיבה היחידה לכך שהכרתי חלק מהחברים שלהם הייתה כי גדלתי איתם.

יכולתי להיזכר בפעמים ספורות בלבד שדיברתי עם קיילב כשהוא למד ביו־ג׳י־איי, וראיתי אותו רק כשהוא חזר הביתה לחגים.

הרעיון שחברו של אחי ידע את שמי זעזע אותי כמעט כמו האזהרה שהוא השמיע לעברי בכיתה שלו. בפעמים המעטות שקיילב, קרסון או קייסי הביאו הביתה חבר מבית הספר — מה שלא קרה לעיתים קרובות — הם תמיד הופתעו לגלות שיש אחות שהם מעולם לא פגשו.

הוריי ואחיי נסעו בחבורות למשחקים ביו־ג׳י־איי. כולם היו מעריצי בולדוגס מושבעים. אבל אפילו כילדה, התחננתי להישאר עם חבר או קרוב משפחה בבית כשהם נסעו. שום דבר בפוטבול לא עניין אותי. שנאתי את רעש הקהל, חשבתי שהמשחק מטופש, ולא הצלחתי להבין למה שמישהו ירצה לראות בחורים מתרוצצים על מגרש וחובטים זה לזה על התחת.

אם לא הייתי נראית בדיוק כמו הגרסה הנשית של ששת האחים שלי, הייתי מטילה ספק בקשר המשפחתי שלנו. אבל כמו שזה נראה, לא ניתן היה להתכחש לשושלת שלי.

"כדור הארץ לקולבי." היא הניפה את ידה מול פניי כדי למשוך את תשומת ליבי. "לאן נעלמת?"

"את מופתעת שהוא ידע מי אני?"

לפני שהיא הספיקה לענות, נשמע הצלצול והשיעור החל.