פרק 1

ריד

שתים־עשרה שנים אחרי

״אבא? אתה ישן?״ קולה המתוק של בתי, אמרסון, בת החמש מעיר אותי משנתי הלא-כל-כך שלווה.

״כן מותק, אני ישן,״ אני ממלמל ומחייך, עיניי עדיין עצומות.

״אבא!״ היא מצחקקת, מניחה יד אחת קטנטנה על לחיי ואת השנייה על כתפי, מנענעת אותי כדי שאתעורר. ״אתה דיברת! זה אומר שאתה להיות ער!״

״לא זה לא. אני מדבר מתוך שינה.״

״כן זה כן! אתה להיות ער. אני יודעת את זה!״

״אתה ער, לא אתה להיות ער, מותק.״

״אבא,״ היא אומרת שוב בנזיפה, עדיין קצת מצחקקת. אֵמי, כך אני קורא לה רוב הזמן, מניחה את ראשה על כתפי, שערה החום והפרוע משינה מדגדג את פניי. אני מעמיד פנים כאילו הוא נכנס לי לפה ומטלטל את ראשי מצד לצד וזה גורם לה לצחוק חזק יותר. היא מתיישבת על ברכיה ומסיטה את שערה מפניה. עיניה החומות, העתק מושלם של העיניים שלי, מביטות עליי מלמעלה. ״אתה צריך לקום. אנחנו צריכים לצאת לדרך, זה מה שאמרת.״

היא צודקת. אמרתי את זה. אבל ברגע שנצא לדרך, נשאיר את החיים הנוכחיים שלנו מאחור ואני לא יודע אם אני עדיין מוכן לזה. לפני שתים־עשרה שנה עזבתי את לייקסייד עם לב שבור. הייתי אמור לחזור ארבע שנים לאחר מכן ולעבוד לצד אבי בחווה המשפחתית, אבל לא הייתי מסוגל לעשות זאת. לא יכולתי לחזור למקום שהזכיר לי את סיידי. מן הסתם, נסעתי לבקר את המשפחה בזמן שלמדתי בקולג׳, אבל נשארתי רק בחווה ולא יצאתי מגבולותיה. בקושי הלכתי לבית הקיץ שלנו מול האגם, נסעתי אל מרכז העיר רק בשעות הבוקר המוקדמות ולא התראיתי עם אף אחד מהחברים שלי מהתיכון.

כשסיידי אמרה לי שהיא לא אוהבת אותי, הכה בי כאב שמעולם לא חשתי קודם. היא הייתה החברה הכי טובה שלי וסוף־סוף אזרתי את האומץ להגיד לה שאני מאוהב בה. באותו הלילה, איבדנו את הבתולים שלנו. חשבתי שנוכל לשכוח ממה שאמרתי ונחזור להיות חברים כאילו כלום לא קרה, אבל היא התחמקה ממני בכל דרך שיכלה. עד שגם אני התחלתי לעשות את אותו הדבר. להגיד שכעסתי יהיה לשון המעטה. פאקינג רתחתי מזעם.

כשאבא שלי ראה אותי פורק עצבים עם הגרזן כשחטבתי עצים, הוא לקח אותי הצידה וניסה להרגיע אותי. הוא ביקש שאשתף אותו וגוללתי בפניו את כל הסיפור. לא סיפרתי לו ששכבנו, אבל אני חושב שהוא הבין את זה לבד. סיפרתי לו שאמרתי לה שאני אוהב אותה, והוא התכווץ כששמע את זה, כאילו ידע מראש שזה לא היה הדדי. הוא אמר שהיא אולי צריכה זמן לחשוב ואני צריך זמן כדי לרפא את הפצעים. עם כל הכאב שבדבר, ידעתי שהוא צודק. אז עזבתי לקולג׳ בלי להיפרד ממנה ומיקדתי את כל כולי בלימודים. לא הייתי חברותי. לא יצאתי למסיבות ולא חייתי את חיי הרווקות הטיפוסיים של תלמיד בקולג׳. עד שאבי בא לבקר אותי שוב ונתן לי נאום שגרם לי לפקוח את עיניי.

לצערי הרב, כדי לפקוח את עיניי, הוא סיפר לי שסיידי התארסה לחבר הקודם שלה, בילי, ופתאום הרגשתי רמה חדשה של כאב שלא הרגשתי לפני כן. זה היה המסמר האחרון בארון, הקש ששבר את גב הגמל. כל הקלישאה הזו — זה לא אתה, זה אני — עד לאותה השנייה הייתי באמת בטוח שזה לא אני, אלא היא. שהייתי צריך רק לחכות. אבל באותו הרגע הבנתי שטעיתי. זה כן הייתי אני. אם הרגשתי כאילו נשבר לי הלב כשהיא דחתה אותי אז, זה כלום לעומת מה שהרגשתי כשגיליתי שהיא המשיכה הלאה.

אז התרחקתי. הגעתי לבקר רק בחגים ונשארתי רק בחווה או בבית הקיץ של המשפחה שלי כדי לא להיתקל בה. לנסוע לעיר לא היה בא בחשבון. אבא שלי ואני עשינו הסכם, הוא ידע כמה קשה היה לי לחזור ללייקסייד. ולכן במקום לחזור לחווה מייד אחרי הקולג׳, החלטתי לצאת לעבוד, לבנות חיים חדשים, וידעתי שברגע שאהיה מוכן, תמיד יהיה לי מקום לשוב אליו. תמיד תכננתי לחזור לעיירה, ולא כיוון שזה מה שאבי רצה, אלא כי אני רציתי. זו הייתה המורשת שלנו, מה שרציתי עבורי מהיום שהייתי גדול מספיק כדי לעזור לאבי בחווה.

אימא שלי תמיד הייתה קרובה מאוד לסיידי, אבל היא ידעה שכל שיחה על סיידי ג׳ונס ומה היא עושה בחייה הייתה מחוץ לתחום כשאני בסביבה. בכל זאת, תמיד רציתי את הטוב ביותר עבור סיידי, אז הבהרתי לאימא שלי שלא יפריע לי אם הן יישארו קרובות זו לזו, פשוט לא רציתי לשמוע על זה. הכאב היה עמוק מדי. גם כשמצאתי אהבה אחרי סיידי ג׳ונס, לא יכולתי להביא את עצמי להגיד את שמה.

כשקיבלתי את שיחת הטלפון מהמשטרה לפני תשעה חודשים, שבה נאמר לי שאשתי, קת׳רין, הייתה מעורבת בתאונת דרכים קטלנית ושאני חייב להגיע לבית החולים, הייתה לי תחושת בטן רעה שלא הצלחתי לנער. כשהגעתי לבית החולים, הבנתי למה. הרופאים עשו את מיטב יכולתם, אבל שום דבר לא יכול היה להציל את אשתי. אימה של בתי נפטרה. ואז בא הכעס כי גיליתי שהיא הייתה עסוקה מדי ברשתות החברתיות שלה במקום להסתכל על הכביש, חוסר תשומת לב משוועת שהביא למותה ביום בהיר אחד.

שלבי האבל חלפו במהירות, אבל אני מודה שנתקעתי על שלב הכעס לזמן קצת יותר ממושך. עברתי שוב את השלבים, עד שלבסוף חזרתי לאותה הנקודה. קת׳רין ואני היינו מאושרים. כמובן, כמו לכל זוג, היו לנו ריבים והחיים לא תמיד היו קלים, אבל הנישואים שלנו היו טובים. אהבתי אותה. אני עדיין אוהב. ובכל זאת, אני כועס על שנהגה בקלות דעת עם חייה ולא חשבה מה יקרה לאמי או לי אם היא לא תהיה כאן איתנו. הכול כיוון שלא הייתה מסוגלת לנהוג חמש דקות בלי לבדוק בטלפון מה החברים שלה עושים. לקח לי זמן להבין שנתתי לכעס לטשטש את הכאב — היה קל יותר לכעוס ולהאשים את קת׳רין מאשר להתמודד עם כאב הגעגוע. וכואב לי. ולא רק בשביל הבת שלנו.

״בסדר, אמי. אני קם.״ אני עונה בעליצות. אני צריך להפסיק לחשוב יותר מדי. אני חייב לשנות את קו המחשבה שלי. אני מרגיש שאני מתפוצץ כי אני מפוחד ומתוסכל. להיות אב חד־הורי זה פאקינג מפחיד.

״יש! אני מה זה מוכנה, אבא! סבתא וסבא מחכים לנו!״

כן, הם לגמרי מחכים. ולחוצים, אני חייב להוסיף. אימא הייתה עסוקה בהכנת הבית שלהם עבורנו עד שנמצא מקום משלנו. היינו יכולים להשתקע בבית הקיץ ליד האגם, אבל אני חוזר כדי לעבוד בחווה ואצטרך עזרה בטיפול באמי. בן שלושים, אלמן, חד־הורי וגר עם ההורים. מדהים.

אבל כרגע, הדברים צריכים להיות ככה. החיים בבְּיוּט בלי קת׳רין לא שווים כלום. עברנו לביוט מייד אחרי הקולג׳ כדי שתוכל להיות קרובה יותר לאימה. ואם להיות כן, מעולם לא הרגשתי כמו עצמי כאן. יותר מדי אנשים, יותר מדי רכבים ולא מספיק מרחבים פתוחים. היא אהבה את חיי העיר וזה, כנראה, היה הדבר היחידי שלא הסכמנו עליו מעולם. אבל כמו עם אבא שלי, עשינו הסכם. פשרה, יותר נכון. נגור בביוט עשר שנים, ולאחר מכן נעבור ללייקסייד. זו הייתה גזרה שהיא יכולה לחיות איתה, היא באמת לא התנגדה ואפילו רצתה בזה. אילו היא הייתה עדיין חיה, היינו נשארים בביוט לעוד שנתיים לפני המעבר.

הייתה לי כאן חנות מצליחה לציוד ספורט ואקסטרים שניהלתי יחד עם חבר טוב. נוסף לזה, עבדתי בתור לוחם־אש בשירותי הכבאות של ביוט. אחרי שקת׳רין נפטרה, הייתי צריך להתפטר משם כיוון שלוח הזמנים שלי הפך להיות לא צפוי. לנהל חנות לציוד אקסטרים אף פעם לא היה החלום שלי, אבל זה היה הדבר הכי קרוב לאהבה שלי לטבע בעיר מלאה באנשים ובניינים. במשך הזמן גיליתי שאני אפילו נהנה מזה, למרות ששנאתי ללבוש מכנסי חאקי וחולצת פולו ירוקה כל יום.

הלקוחות ברובם היו באמת נחמדים, וג׳סטין, החבר שאיתו ניהלתי את אר. ג׳יי. ציוד אקסטרים — אני יודע, שם מאוד מקורי — היה הפרטנר הכי טוב שיכולתי לבקש. לא הרווחנו המון כסף, אבל זה לא שינה לנו. היינו מאושרים. כשג׳סטין ואני החלטנו לפתוח יחד את העסק, ידענו מראש שכשאחזור חזרה ללייקסייד, הוא יקנה את החצי שלי בעסק. הוא לא ציפה לזה בקוצר רוח, אבל הבין ותמך בי.

״גם אני מוכן, מותק. רק תני לי לשתות קפה ונתחיל להתארגן.״

״הכנתי אותו כבר!״ היא עונה בהתרגשות.

״באמת?״ לפני כמה שבועות היא ביקשה שאלמד אותה להפעיל את מכונת הקפה. יום אחרי שהיא למדה, הייתי בטוח שיכולתי להישאר ער יום שלם עם כמות הקפה שהיא גרמה לי לשתות.

״כן! בדיוק כמו שאתה אוהב! אבל לא הבאתי אותו לכאן, לא רציתי שיישפך.״

אוי, לא. אני רק יכול לדמיין כמה כוסות קפה היא ניסתה לשפוך אל ספל גדול אחד.

אני מחייך. ״בואי לפה.״

אני מרים אותה, מקרב אותה אליי ומדגדג אותה בבטן וזה גורם לה להתגלגל מצחוק. בימים אלה, אמי היא מקור האושר שלי. אני מצמיד את פניי ללחייה, נושם את ריח הסבון המתוק שלה שעוד נשאר מהמקלחת לפני השינה מאתמול. ״אני אוהב אותך, אמי.״

״גם אני אוהבת אותך, אבא. אבל הייתי אוהבת אותך יותר אם היינו מתכוננים לצאת לבית החדש שלנו ולראות את סבא.״

אני מגחך. אני בן יחיד. אבי היה גם הוא בן יחיד. מה שהופך את אמי לנכדה והנינה היחידה במשפחה, ותשומת הלב מופנית כולה אליה. נראה שהיא קצת נהנית מזה. או אולי קצת הרבה. לגור עם סבא וסבתא שלה יכול בקלות להפוך לאסון אם הם יפנקו אותה ללא גבולות, מה שאני בטוח שיקרה.

״אז בואי נתחיל לזוז.״

״יש!״

היא משתחררת מהחיבוק שלי, קופצת מהמיטה ויוצאת מחדר השינה בריצה. אני נועץ את מבטי בתקרה ונושם עמוק. המובילים צריכים להגיע בעוד כמה שעות כדי להעמיס את שאר הדברים שלנו. בדרך כלל הייתי דואג לכך בעצמי, כמו שאבי ביקש ממני לעשות מספר פעמים, אבל היה בי צורך שמישהו אחר יפנה את הבית שחייתי בו עם אשתי. לא הייתי מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמי.

אני נושם עמוק פעם נוספת, מסיט מעליי את השמיכה ומניח את כפות רגליי על הרצפה. אני מביט שוב אחורה אל המיטה ומרגיש את הכאב חוסם את גרוני. פאק, אני מתגעגע אליה. עם כמה שאני כועס על איך שנהרגה, אני מתגעגע אליה כל כך עד שהכאב משתק אותי, והמחשבה על כך שבתי גדלה בלי אימא שלה גורמת לכל הרגשות האלה להתעצם.

אני ישן עם מכנסיים כי אמי אוהבת להעיר אותי בבקרים, אז כל מה שנשאר לי זה ללבוש חולצה לפני שאני עושה את דרכי אל המטבח כדי לשתות את הקפה שהיא הכינה בשבילי. היא יושבת ליד הדלפק במטבח שלנו, מחייכת חיוך רחב ולצידה קופסת הדונאטס שקנינו אתמול בלילה. נגמר לנו האוכל בבית בגלל המעבר ובשבוע האחרון התקיימנו ממשלוחי אוכל או כריכים עם חמאת בוטנים וריבה.

לא שכישורי הבישול שלי מדהימים, בכל מקרה. קת׳רין הייתה אחראית לרוב הבישולים בבית, אבל למדתי להסתדר. ועדיין, אני מרגיש כמו אבא נוראי בגלל התזונה הגרועה של אמי בשבוע האחרון. יותר מדי אוכל מהיר ולא מספיק ארוחות ביתיות חמות.

״הנה הקפה שלך, אבא!״

אני בטוח שיום אחד אתעייף מהקול הגבוה והמתלהב שלה, אבל זה עדיין לא קרה. היא כמעט אף פעם לא מדברת בטון דיבור שרוב האנשים יחשיבו כנורמלי. היא ילדה כל כך עליזה וזה בא לידי ביטוי בקולה.

״תודה, מתוקה.״ החיוך שלה זורח כשאני לוקח את הלגימה הראשונה ואומר בהגזמה, ״אחחח, בדיוק כמו שאני אוהב.״

״ידעתי שתאהב אותו! אני יכולה לאכול דונאט עם שוקולד עכשיו?״

התחושה הזו, כאילו היא שיחדה אותי בקפה כדי שארשה לה לאכול את הדונאט גורמת לי להניד בראשי ולגחך בתגובה. אני מקרב את הספל אל שפתיי ונשען על הדלפק. ״לכי על זה, תאכלי דונאט. אבל תוסיפי בננה לארוחה.״

״או-קיי!״

היא קופצת מהכיסא כדי לקחת בננה מהשיש, ומסיימת אותה לפני שהיא מתחילה לאכול את הדונאט. אני מביט מסביבי לרגע. ארגזים נחים אחד על השני בכל פינה של הבית. רוב הרהיטים שלנו מועברים ליחידת אחסון בלייקסייד, חוץ מחדרה של אמי. אימא שלי קצת השתגעה מזה שהיא לא יכלה לארגן את החדר החדש בלייקסייד בשלמותו כדי שיהיה מוכן כשנגיע, אבל אני יודע שלאמי יהיה קל יותר להסתגל לביתה החדש אם יהיו לה המיטה והספרייה שלה. היא כמובן צבעה את החדר והרכיבה שידה כי היא לא יכלה להתאפק, אבל הבטיחה לאמי שתוכל לעזור לה לעצב את החדר איך שתרצה לאחר שנגיע.

המובילים קיבלו הוראות מראש — כל מה שלא נמצא בתוך ארגז צריך לארוז, לרשום עליו את השם קת׳רין, להעמיס על המשאית ולשים את הכול בחלק האחורי ביותר של יחידת האחסון. יש גבול למה שאני יכול להכיל, ולנבור בחפצים של אשתי המתה זה אחד הדברים האחרונים שאני צריך כרגע. זה יכול לדחוף אותי מעבר לקצה שאני גם ככה מתנדנד מעליו כרגע.

״אתה לא אוכל?״

אני מסתובב כדי להביט בבתי. שוקולד מכסה את פיה ואיכשהו נמרח גם על לחייה. ״ברור שכן.״ היא מחייכת חיוך מלא בשוקולד ואני לוקח כוס פלסטיק מהשיש, ממלא אותה בכמות החלב האחרונה שנשארה לנו במקרר ומגיש אותה לאמי. בזמן שהיא שותה, אני שוטף את שאריות החלב מהקרטון וזורק אותו לפח המחזור, לא בטוח אם מישהו בכלל יאסוף את הפח עכשיו שהבית כבר לא שלנו. אני מתיישב לידה ואוכל שלושה דונאטס ובננה.

״אני שבעה.״ היא מסיימת את האוכל. אני מבקש ממנה לשטוף את הצלחת שלה, ולאחר מכן שתלך לחדר האמבטיה כדי להסתרק ולצחצח שיניים. אמי אוהבת לאכול, בדיוק כמוני. אימא שלה, לעומת זאת, לא הייתה כזו. למען האמת, זה היה נושא שהתווכחנו עליו שוב ושוב. אחרי שילדה את אמי, קת׳רין סבלה מדיכאון לאחר לידה. השינויים בגוף שלה וחוסר היכולת להיפטר מהמשקל שהעלתה בהיריון מהר כמו שרצתה, לא עזרו לדרך שבה היא ראתה את עצמה.

בעוד אני חשבתי שהיא יפהפייה, כל מה שהיא ראתה היו סימני המתיחה והעור העודף שבבטנה. היא לא אכלה מספיק והתאמנה יותר ממה שהייתה צריכה. גופה היה מורעב וזו הייתה אחת הסיבות שלא הבאנו לעולם ילד נוסף. הגוף שלה לא יכול היה לעמוד בעומס ושנינו ידענו שגם הנפש שלה לא הייתה מסוגלת להכיל את זה.

אני מציץ לתוך האמבטיה ורואה שאמי כמעט מוכנה, אבל עדיין לא לבושה. ״מתוקה, לכי לחדר להתלבש ותבדקי טוב שיש לך בתיק את כל מה שאת צריכה לדרך, בסדר?״

״בסדר.״

״אני הולך להתקלח. הכול טוב?״

״מממ, כן.״

אני מביט בה שנייה נוספת ואז צועד במסדרון כדי להתקלח בפעם האחרונה בבית הזה.

בדיוק כשאני מסיים להתלבש, פעמון הדלת מצלצל. אני שומע כפות רגליים קטנטנות מטופפות על הרצפה כשאמי רצה אל הדלת כדי לפתוח אותה. ״חכי לי!״

״טוב, אבא!״

אני ממהר מאחוריה ופותח את הדלת.

במקום המובילים, אימא של קת׳רין, בֶּב, עומדת מולי.

״סבתא!״

״היי, קטנטונת!״ בב מרימה את אמי אליה, מחזיקה אותה קרוב בחיבוק חזק ומורידה אותה חזרה מטה.

אני נשען קדימה, מחבק אותה חזק והיא מחבקת אותי בחזרה. ״היי, בב. מה שלומך?״

היא מתרחקת ומחייכת אליי, מושכת בכתפיה. היא מסתכלת מעבר לכתפי על הארגזים בתוך הבית. ״הייתי חייבת לבוא להיפרד.״

״אני שמח שבאת. למרות שגם ככה תכננו לקפוץ אלייך בהמשך.״

״אני יודעת, אני יודעת. כבר אמרת לי. אני פשוט...״ היא מהדקת את שפתיה ואני כבר יודע מה היא עומדת לשאול. זו שאלה שחיכיתי לה מרגע שסיפרתי לה שאנחנו עוברים לגור בלייקסייד.

היא רוצה את הדברים של קת׳רין.

בגלל זה יש קופסה מאוד קטנה שכן הצלחתי לארגן, ובתוכה דברים שאני רוצה שאמי תשמור לעצמה. את שאר הדברים תכננתי לתרום ברגע שאהיה מוכן להוציא אותם מיחידת האחסון, אלא אם בב תרצה בהם כמובן. איך אפשר לשאול את החותנת שלך אם היא מעוניינת בבגדים, בנעליים או בשאר הרכוש של בתה המתה? לאורך כל הזמן הזה לא היה לי את האומץ להוציא את הבגדים של קת׳רין מהארון, שלא לדבר על לבקש מאימא שלה לעשות את זה. כמו הרבה דברים אחרים, הדחקתי ודחיתי את זה לרגע האחרון בתקווה שאולי אמצא פתרון בהמשך.

״את רוצה להיכנס?״

״כן, אני אשמח. תודה.״

לקת׳רין יש אחות אחת ואביה נפטר לפני כמה שנים. אחותה גרה בפלורידה ואין לה ילדים. במובן מסוים, אני לוקח את המשפחה היחידה שנשארה לבב. היא מבינה שזו האפשרות הטובה ביותר עבור אמי ועבורי, אבל זה לא עוזר לה לקבל את המעבר יותר בקלות. ולי קשה לעזוב אותה.

אני מוביל אותה אל הסלון. אנחנו מתיישבים על הספה כשאמי מודיעה שהיא מייד תחזור. ״בב, חשבת אולי שוב על לעבור לפלורידה ולגור קרוב לליה?״ ברגע שהיא הבהירה לי שלא תצטרף אלינו ללייקסייד, ניסיתי לשנות טקטיקה ולעודד אותה לעבור לגור ליד בתה השנייה. העובדה שהיא הולכת להישאר כאן לבד מורטת עצבים.

״זה מה שבאתי לספר לך. ליה גילתה בשבוע שעבר שהיא בהיריון.״

״זה מדהים! תמסרי לה מזל טוב ממני.״

״אני אמסור. עכשיו כששניכם עוברים חזרה ללייקסייד, אני חושבת שהגיע גם הזמן שלי להתקדם הלאה. אנחנו נבקר זה את זה, נכון?״

״ברור, ונעשה גם שיחות וידאו. את יודעת כמה אמי אוהבת לדבר איתך בטלפון.״

עיניה לחות והיא מהנהנת, מושכת באפה. ״אכפת לך אם... אני לא רוצה להיות חצופה...״

״את רוצה להעיף מבט בדברים שלה, בב?״

היא משמיעה אנחת רווחה וגופה נרפה. היא מושיטה את ידה ומניחה אותה על שלי, לוחצת קלות. תמיד הסתדרתי מעולה עם בב. במידה מסוימת, קצת קשה לי להיות בסביבתה כרגע. קת׳רין הייתה דומה כל כך לאימא שלה. בכל הקשור לחותנת שלי, אפשר להגיד שהיה לי מזל. היא מעולם לא הייתה שתלטנית או תובענית. ״אשמח מאוד, אם לא אכפת לך.״

אני מרגיש כמו מניאק על שלא יכולתי להתנתק לרגע מהאבל שלי כדי לשאול אותה לפני כן אם היא מעוניינת. ״הייתי צריך לשאול אותך על זה כבר מזמן. יש כמה דברים שהייתי שמח שיישארו אצל אמי, אבל מעבר לזה, את מוזמנת לקחת מה שתרצי. תכננתי לתרום את כל מה שיישאר.״

״זה היה משמח אותה.״ היא צודקת. זה מה שקת׳רין הייתה רוצה. והיא הייתה שונאת את המחשבה שאחד מאיתנו נתקע במקום מרוב געגועים אליה. היא הייתה רוצה שנזכור אותה אבל גם שנחיה ונתקדם הלאה.

אמי נכנסת בריצה אל הסלון, מחזיקה שמיכה, כרית, וכמות של בובות שיכולה למלא את כל המושב האחורי של הטנדר שלי. ברגע שהיא רואה את עיניה הדומעות של בב, היא מפילה הכול לרצפה ורצה אלינו, מתיישבת על ברכיה של סבתה.

״מה קרה?״

״אוי, שום דבר.״ בב מוחה את הדמעות מתחת לעיניה ומנפנפת את ידה לאחר מכן. ״אני פשוט אתגעגע אל שניכם.״

״גם את צריכה לבוא לגור איתנו! הבית של סבתא וסבא ענקי! ויש שם סוסים ופרות ויש להם חתלתולים וכלבים! ויש שם אגם גדול ואבא אמר שיש שם מסעדה עם הפיצה הכי טובה בעולם בעיר ממש קרובה! ותנחשי מה?!״

״מה?״ בב שואלת ומצחקקת בגלל ההתרגשות של אמי.

״אבא מביא לי כלב! אחד גדול!״

״באמת?!״

״כןןןן! אף פעם לא יכולנו להביא כלב כי הם גרמו לאימא להתעטש, אבל עכשיו יהיה לי אחד! זה יהיה כיף בטירוף!״

אוי, שיט. אני לא יודע איך בב תגיב לעובדה שאנחנו מאמצים כלב עכשיו שקת׳רין מתה. אבל היא מחייכת, מנשקת את אמי על הלחי ונותנת לה חיבוק. ״זה נשמע מדהים. אני כבר מחכה לבקר אתכם. ובזמן שתהיו שם, אני הולכת לבקר את דודה ליה.״

״ישששש!״

אני מחייך ומלטף את גבה של אמי. היא מתרפקת על בב ומחבקת אותה חזק פעם נוספת, לפני שהיא קופצת בחזרה לרצפה ורצה אל חדרה.

בב צופה בה עם חיוך עצוב על פניה. ״נראה שהיא מוכנה.״

אני מהנהן, נזהר במילותיי ומתלבט כיצד לנווט את השיחה הזו. אני יודע שהמעבר שלנו יהיה קשה גם לה. ״כן, היא מוכנה. אני לא חושב שהיא תדע להסביר את זה, אבל לגור כאן בלי קת׳רין זה קשה מאוד לשנינו.״

בב מביטה מסביב על הבית, שפתה התחתונה רועדת קלות והיא נושכת אותה. ״אני מתגעגעת אליה כל כך, ריד.״

״גם אני.״ אני עונה באנחה.

״אני שונאת את המצב הזה.״

״גם אני.״

״למה היא הייתה צריכה להיות כל כך טיפשה?״

אני מגחך. בב, כצפוי, כל כך בוטה בכנות שלה. ״הלוואי והייתה לי תשובה לכך.״

״אם היא הייתה כאן, הייתי נותנת לה פליק על הראש.״

עדיין מחייך, אני שולח את ידיי ומקרב אותה לחיבוק. ״אני אתגעגע אלייך, בב.״ זו האמת. אני אתגעגע לביקורי הפתע שלה, לפשטידת הבקר שלה ולדרך שבה קיבלה אותי אל המשפחה בזרועות פתוחות. אני אתגעגע אל הדרך שבה היא צוחקת עם כל גופה. על איך שהיא גורמת לאמי לחייך, גם אם זה כולל העמדת פנים שהיא סוס ולהשמיע קולות ורעשים מוזרים.

היא אישה מקסימה, חותנת מדהימה, ויחד עם אימא שלי, הסבתא הכי טובה שאמי יכלה לבקש. אני גם חייב לציין שהיא האישה הכי ישירה שפגשתי בחיי, הכול אצלה ישר ולעניין. לעולם לא אשכח איך היא שאלה אותי בישירות כנה, מה קרה בעבר שפגע בי.

״אני רואה את זה, ריד. משהו בפנים עוצר אותך מלאהוב את הבת שלי עם כל ליבך. מישהו פגע בך,״ בב אומרת ברוגע.

אני בוהה בה פעור פה, ליבי פועם בחוזקה.

״למה את מתכוונת?״ קולי נשמע מחוספס ושבור. היא לא עונה, ובמקום זה פשוט תולה בי מבט שאומר שאי אפשר לעבוד עליה. לפני שאני שם לב, אני מוצא את עצמי שופך את ליבי. ״פגשתי אותה לראשונה כשהייתי בן ארבע־עשרה או חמש־עשרה,״ אני אומר לה כאילו אני לא זוכר את התאריך, הזמן והמקום המדויקים שבהם פגשתי את סיידי לראשונה. ״מעולם לא יצאנו, היא לא הייתה בת זוג שלי או משהו כזה.״

״אבל רצית שתהיו.״

כל כך רציתי עד שכואב לי לחשוב על זה. ״כן.״ אני אומר בקצרה.

״והיא לא רצתה בזה?״

״לא.״ המילה הקצרה יוצאת מפי במרירות, בדיוק מה שאני עדיין מרגיש לגבי כל המצב. איבדתי את הבתולים בחלק האחורי של הטנדר שלי לזו שגנבה את ליבי. אפילו לא ידעתי שאפשר לגנוב אותו. אמרתי לה שאהבתי אותה ולא שמעתי ממנה מילה לאחר מכן. היא לא באה להיפרד ממני לפני שעזבתי לקולג׳. היא לא ענתה לשיחות שלי כשנסעתי לבקר אותה בקרוואן שלה ואימה אמרה לי שהיא לא בבית. אני לא יודע אם זו הייתה האמת או לא, אבל אימא שלה הייתה קצת מפחידה ולא רציתי לבחון את התיאוריה שלי ולמצוא את עצמי עומד מול אקדח שלוף ואזהרה להישאר רחוק מאוד מהשטח שלה.

״אתה עדיין אוהב אותה?״

אני נאנח, נשען אחורה על הכיסא שליד שולחן האוכל במטבח שלה. קת׳רין מתקלחת בקומה העליונה, מתארגנת לארוחת הערב שלנו בחוץ אחרי שעשינו טיול רגלי בצהריים. ״אני חושש שחלק ממני תמיד יאהב אותה. אולי כי מעולם לא הייתה לנו סגירת מעגל. למרות שלדעתי, אני לא חושב שהיא מרגישה שאי פעם היינו בקשר מהסוג שמצריך סגירת מעגל.״

״אולי אתה צריך את סגירת המעגל הזו, ריד, כדי שהלב של הבת שלי לא יתנפץ לרסיסים.״

״אני נאמן לקת׳רין, בב. אני מבטיח לך. סיידי לא מהווה מכשול כבר הרבה זמן מבחינתי. היא פשוט... פגעה בי קצת וגרמה לי לפחד ללכת עד הסוף פעם נוספת.״

״טוב, למקרה שפספסת את זה, הבת שלי כן מוכנה ללכת איתך עד הסוף.״

אני מחייך ומרגיש את ליבי מתכווץ. ״אני אוהב אותה.״

״גם היא אוהבת אותך, אבל לפעמים אהבה לא מספיקה.״

היא בוחנת אותי מספר רגעים ואני נשען קדימה, מחזיק את ידה בשלי. ״בב, אני מבטיח לך. סיידי כבר לא בתמונה ולא מהווה בעיה, זו האמת. והעובדה שאני אוהב את קת׳רין היא ההוכחה לכך. אני רואה את העתיד שלי איתה, אם את בסדר עם זה כמובן.״

״אתה שואל אם אתה יכול להציע לבתי נישואין?״

״לא היום, אבל בקרוב. ולא כי אני עדיין מאוהב במישהי שפעם הכרתי.״

״בשבילי זה מספיק.״

״אני אתגעגע לשניכם. אל תחשוב לרגע שאשכח ממך ומאמי עכשיו שליה עומדת להיות אימא. אתם עדיין בראש סדר העדיפויות שלי. אבל אתה מבין את הצורך שלי בשינוי.״

אני מבין טוב יותר מכל אחד אחר.

אני מוביל אותה אל חדר השינה ומחבק אותה קרוב בזמן שהיא בוכה אל תוך בגדיה של קת׳רין. אני מבחין באמי מציצה אל תוך החדר כדי לראות מה קורה. עיניה נפערות והיא נסוגה חזרה לחדרה, כנראה לא בטוחה מה לעשות.

כשהפעמון בדלת מצלצל בפעם השנייה, בב מתיישרת ומוחה את עיניה. ״אני מתנצלת.״

״אין לך על מה להתנצל, בב. קחי את הזמן. יש כאן כמה ארגזים, קחי מה שתרצי.״

״אתה רוצה שאארוז את כל השאר ואקח את זה אל מקלט הנשים הקרוב?״

״את לא חייבת לעשות את זה.״

״אני רוצה לעשות את זה. אני יודעת לאן היא הייתה רוצה שהדברים ילכו.״

זה הוחלט ואני אפילו לא מתווכח. אני יוצא מהחדר ופותח את הדלת כדי לאפשר למובילים להיכנס.

שעה לאחר מכן, אנחנו מוכנים לצאת לדרך. אמי ואני מנופפים לבב לשלום בזמן שהיא מתרחקת מאיתנו ברכבה. אני מסתובב ונועל את הדלת לבית שחלקתי עם אשתי.