וולקן

הוא דוחף לידי שקית שעליה מאוירים לבבות. מה זה אומר? מה אם יש שם פצצה או נחש קוברה? אני מדמיינת המון דברים אבל מה שאני רואה בפנים גורם לי להיות מופתעת לחלוטין.

זו הייתה שנאה ממבט ראשון. הוא דיבר והתייחס אליי בחוצפה, ובתגובה לכך כתבתי על רכבו בשלג בדיוק את מה שאני חושבת עליו, והשטן היהיר הזה כמובן לא עבר על כך בשתיקה. הוא השפיל אותי ופגע בגאוותי.
לצערי הרב, וולקן היה האדם היחיד שיכול להציל את מפעל חייו של אבי מפשיטת רגל. הייתי מוכנה לסבול את השֵיח’ החצוף והשחצן הזה בסביבתי בשביל שאבא יהיה מאושר, אבל בכל פעם שראיתי אותו, הוא הצליח להכעיס אותי בטירוף. אז למה לא הייתי מסוגלת להפסיק לחשוב עליו?

’וולקן’ הוא רומן רומנטי עכשווי ומשעשע על שני גיבורים שמגיעים מעולמות שונים והופכים משונאים לאוהבים. דנה סטאר, סופרת רבי המכר הפופולרית, כתבה עשרות ספרים בז’אנר הרומנטי.
זהו ספרה הראשון המתורגם לעברית.
שם: וולקן
מחבר/ת: דנה סטאר
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011251382

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">פרק<span class="Character-Style-1"> 1</span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="CharOverride-3"></span></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">המרחק מתחנת האוטובוס למשרד של אבא הוא חמש דקות הליכה. מזג האוויר היום שבר את שיא הטמפרטורה מתחת לאפס בחמש השנים האחרונות. אני מנסה להזיז את רגליי באופן אקטיבי ככל האפשר ומאיצה את צעדיי כדי לא להפוך לגוש קרח. מעיל הפּוך הסיני הזול לא מציל אותי מהקור, בניגוד למעיל הפרווה האהוב עליי שהיה לי פעם ונגנב כשהייתי באוניברסיטה, ועכשיו אין לנו מספיק כסף בשביל לקנות מעיל חדש. העסק של אבא עובר זמנים קשים מאוד. אנחנו ממש תלויים מעל לתהום ובכל רגע אנחנו יכולים לאבד הכול. במקרה הזה מדובר בדבר המשמעותי ביותר בחיינו. אחרי הכול, כמה עבודה, עצבים וכסף הושקעו בעסק! כמו שאומרים, שום דבר לא נמשך לנצח אבל אנחנו לא מתכוונים להיכנע למתחרים ונלך עד הסוף. אבא ואני עקשנים<span class="Character-Style-1"> מאוד.</span></p>
			<p class="textindent">"אוי!" צווחה נפלטת מפי כשאני מחליקה על הקרח וכמעט משתטחת על המדרכה ובקושי מצליחה לשמור על שיווי המשקל שלי. נמאס לי ממזג האוויר הזה! שלושים מעלות מתחת לאפס! בסוף נובמבר! מזג אוויר מחורבן! החזאים הבטיחו סופת שלג הלילה אבל בינתיים האספלט מתחת לרגליי הפך לרחבת החלקה על<span class="Character-Style-1"> הקרח.</span></p>
			<p class="textindent">אני מסדרת על ראשי את הכובע, שזז הצידה, וממשיכה בדרכי. נותרו לי רק כמה מטרים בודדים עד למשרד כשלפתע נשמע צלצול הנייד<span class="Character-Style-1"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">"ניקה, איפה את?" קולו המודאג של אבי<span class="Character-Style-1"> נשמע</span><span class="Character-Style-1">.</span></p>
			<p class="textindent">"אוי, אבא! אני כבר ממש קרובה<span class="Character-Style-1"> למשרד."</span></p>
			<p class="textindent">"ניקה, אני מתעכב, אני תקוע בפקק תנועה. אורחים חשובים מגיעים עכשיו למשרד, תוכלי לפגוש<span class="Character-Style-1"> אותם?"</span></p>
			<p class="textindent">"כמובן," שיניי נוקשות<span class="Character-Style-1"> מהקור.</span></p>
			<p class="textindent">"תציעי להם תה או קפה. קפוא היום בחוץ. האורחים מגיעים ממדינות חמות, הם לא רגילים למזג אוויר קיצוני<span class="Character-Style-1"> כזה."</span></p>
			<p class="textindent">"אני מבינה, אל תדאג." אני מנתקת את<span class="Character-Style-1"> השיחה.</span></p>
			<p class="textindent">אני טומנת את ידיי בכיסים ומאיצה את צעדיי. הנה המקום היקר לליבי! אני מרימה את הראש ומסתכלת בגאווה על בניין קטן עם אותיות צבעוניות נוצצות שמרכיבות את המילה: ויטראז'. העסק שלנו אומנם לא גדול אבל העובדים שלנו מכינים מזכוכית יצירות מופת אמיתיות. אבא שלי מייצר חלונות, הוא מכין דברים מדהימים. הוא עצמו אמן ומעצב לשעבר, וכיום הוא הבעלים של חברה ייחודית לייצור זכוכית. היו זמנים שבהם פנו אלינו לקוחות עשירים מחו"ל, בייחוד ממדינות איחוד<span class="Character-Style-1"> האמירויות.</span></p>
			<p class="textindent">ועכשיו הכול השתנה. אין הזמנות ואנחנו בחובות. אבא אומר שפשוט נרמסנו על ידי המתחרים. מישהו עשה עבודה טובה מאוד ודאג לחסל את התדמית שלנו. אולי אנחנו קטנים אבל עדיין גאים! אני מאמינה שבקרוב נצליח לעמוד על הרגליים<span class="Character-Style-1"> שוב.</span></p>
			<p class="textindent">אני עולה במדרגות החיצוניות של הכניסה הראשית למשרד. רעש פתאומי של מנוע שואג גורם לי לעצור ולהסתובב. במגרש החנייה שמאחוריי צץ במהירות מסחררת רכב ענקי עם חלונות כהים תוצרת חוץ, כנראה "האמר". המכונית מעיפה את השלג לכל הכיוונים והרעש שלה נשמע לפחות בחצי מהרחוב. איזה אידיוט! הוא הבהיל אותי כהוגן! גם כן, ממש נהג פורמולה 1. בגלל גברים כמוהו קורות תאונות דרכים בכל רחבי העיר, מה שתוקע את התנועה ואי אפשר להגיע לעבודה בזמן. אין לי ספק שמאחורי ההגה יושב איזה מאצ'ו, בטח עם בחורה יפה לצידו שהוא מנסה<span class="Character-Style-1"> להרשים.</span></p>
			<p class="textindent">הנהג חונה כאילו זו החנייה הפרטית שלו. דלת הרכב נפתחת ונעלי עור כבדות בצבע חאקי עם סוליה עבה מופיעות על האספלט הקפוא המכוסה בשלג. אני רואה את פניו רק באופן חלקי אך לפתע אני שוכחת איך נושמים, איזה יום היום, מי אני ומה שמי. אני נועצת את מבטי בגבר הזר העצום הזה הלבוש במעיל עור כבש יוקרתי, וכאשר הוא מפנה את ראשו לכיווני ומבטינו נפגשים אני כמעט מאבדת<span class="Character-Style-1"> הכרה.</span></p>
			<p class="textindent">איזה גבר מדהים, זכר אלפא אמיתי, אכזרי ומסוכן. הוא לא רוסי. הוא דומה לנסיך ערבי או לשֵיח'. והעיניים שלו... אפשר לדבר עליהן בלי הפסקה. מאצ'ו אמיתי. גבר כמוהו בוודאות צועד על שביל של לבבות שבורים, מרוסקים, ונהנה מכל צעד. אני לא מסוגלת להמשיך לבהות בעיניו. הוא כמעט טורף אותי בעיניו השחורות כפחם. אני לוקחת נשימה עמוקה, מושכת בכתפיי ונכנסת אל<span class="Character-Style-1"> הבניין</span><span class="Character-Style-1">.</span></p>
			<p class="kohavit"></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">אני מורידה את המעיל והכובע ומחליקה באצבעותיי את השיער הסורר שלי. לפתע אני שומעת את דלת המשרד<span class="Character-Style-1"> נפתחת.</span></p>
			<p class="textindent">"הי, את, תכיני לי קפה! מהר! אספרסו ללא סוכר. אני שותה רק קפה אמיתי. ערביקה, איכותי. שום תחליפים סינתטיים!" קול גס חותך את השקט כרעם ביום בהיר. אני מסתובבת בכעס אבל לא מספיקה להוציא מילה, וחפץ לא מזוהה כמעט נוחת על ראשי. המאצ'ו המזורגג הזה זרק עליי את מעילו היוקרתי כאילו אני המשרתת של הוד רוממותו. אני עומדת קפואה במקום ולא מצליחה למצוא את המילים הראויות לאדם חצוף כזה, אני מרגישה כאילו בלעתי את לשוני. הגסות שלו מפתיעה אותי<span class="Character-Style-1"> </span><span class="Character-Style-1">מאוד.</span></p>
			<p class="textindent">"מהר יותר, הידיים קפאו לי כבר. מה את עומדת פה וממצמצת בעינייך כאילו את לא מבינה מה אמרתי לך? כן, אני מדבר ברוסית." הוא עוצר את דיבורו לרגע. "זה מה שקורה כשלוקחים לעבודה בחורות עם עיניים יפות שלמעשה הן עצלניות." הוא אומר את זה כל כך בשקט שאני בקושי שומעת את דבריו. אבל אני<span class="Character-Style-1"> שומעת!</span></p>
			<p class="textindent">מה זה צריך להיות? הוא העליב אותי סתם בלי סיבה! מעניין, האם קפא אצלו משהו נוסף? למשל המוח, ואולי גם<span class="Character-Style-1"> הנשמה.</span></p>
			<p class="textindent">"איפה חדר הישיבות?" הוא נעמד סמוך אליי, גבוה כמו הר. הגרון שלי יבַש. הוא מביט בי מלמעלה למטה, מתנשא, כל יכול. הוא בטח שני מטר גובה או קרוב לזה, הוא מגיע כמעט עד לתקרה. אני שפירית קטנה לעומתו. אני רוצה לכסות את ראשי עם המעיל שלו ולהיעלם. הוא מסתכל עליי כמו טורף הרוצה לאכול את בשרו העדין של הטרף מעורר התיאבון<span class="Character-Style-1"> שלכד</span><span class="Character-Style-1">.</span></p>
			<p class="textindent">יש לו מבטא כבד, הוא משבש את ההברות וטועה בהגייה של חלק מהמילים. קולו צרוד, שתלטן, מלא בהתנשאות. וואו! איזה מלך הגיע אלינו! אבא'לה, איפה הצלחת למצוא את האושר הזה שנפל עליי עכשיו? מי הוא בכלל, האורח החשוב הזה שלך? לקוח חדש? מתחרה? אולי עובד בנק שהגיע לקבל מאיתנו תשלום עבור החובות? אולי הוא "חבר" שהחליט להלוות לנו כסף? אני מקווה שאני טועה. אחד כמוהו ייקח פי שלושה אחר כך על הנדיבות שלו. הוא נראה כמו איש עסקים טיפוסי! לבוש בבגדים יקרים מהקולקציה האחרונה של מותג ידוע ושערו מסופר בתספורת אופנתית. אני מקדישה תשומת לב מיוחדת לזיפים שעל פניו. הגבר הזה לא ממש מזוקן אבל רואים שהוא משקיע בזיפים באותה מידה שהוא משקיע בתסרוקת שלו, מידה מוקפדת ביותר. בדרך כלל אני לא אוהבת גברים מזוקנים אבל הגבר הזה ייחודי, מתאים לו להיות לא מגולח. הוא נראה כמו שיח' אמיתי, חסר רק טורבן על ראשו והנה הוא - מוסטפה, אדון<span class="Character-Style-1"> החולות</span><span class="Character-Style-1">.</span></p>
			<p class="textindent">בתגובה לשאלתו, אני מצביעה לכיוון חדר הישיבות. הוא מיישר את כתפיו הרחבות וצועד במסדרון לעבר החדר בלי להעיף אפילו מבט אחד לכיווני. אני ממשיכה להסתכל עליו, הוא לובש סוודר שחור שמדגיש את שרירי גבו ורגליו חזקות ושריריות. הגבר נכנס לחדר אך לפני שהוא נעלם, הוא נועץ בי מבט מצמית. מי זה הגבר הזה,<span class="Character-Style-1"> לעזאזל?</span></p>
			<p class="kohavit"></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">לוקח לי כמעט עשר דקות להכין לו את הקפה הארור. למה? כי אני רוצה לרַצות אותו אז אני משקיעה יותר מתמיד. אבא אמר שאורח חשוב יגיע היום, זו הסיבה שאני לא רוצה להכעיס את שחור העיניים הזה שוב. קולו של אבא רעד כשהוא דיבר איתי בטלפון. אני בלחץ, והכול בגלל השיח' הזה. אני מניחה את הספל על המגש והולכת אל חדר הישיבות. אני לא מספיקה לפתוח את הדלת ומייד מקבלת שלל<span class="Character-Style-1"> "מחמאות".</span></p>
			<p class="textindent">"זה בסדר, נסיכה, את יכולה לקחת את הזמן שלך, עוד לא הספקתי להזדקן," האידיוט הנפוח הזה מסתכל עליי בחיוך לועג. ידיי רועדות מעצם המראה שלו ומגוֹן קולו<span class="Character-Style-1"> העמוק.</span></p>
			<p class="textindent">בכנות, הזר הזה גורם לעצבים שלי להימתח כמו מיתר, ונראה שהוא נהנה לנגן עליהם. בדיוק בגלל זה אני רוצה "לחפוף" לו את הראש עם הקפה הערבי האיכותי שהוא דרש אך לצערי יש לנו רק קפה מתוצרת מקומית. לאחרונה, בשל המצוקה הכלכלית, אנחנו חוסכים ככל האפשר; אני לובשת בגדים מהקולקציות הישנות ורק חולמת על מעיל הפרווה שאבי הבטיח שיקנה לי ברגע שהמצב<span class="Character-Style-1"> יסתדר.</span></p>
			<p class="textindent">אני מניחה את המגש עם ספל הקפה והממתקים על השולחן ליד הגבר הזר. כל שנותר לי לעשות הוא להשתחוות, וכיאה למשרתת ליפול על ברכיי ולהתחנן לרחמים על ההמתנה הארוכה. הסיבה היחידה שאני לא שולחת אותו לכל הרוחות היא בקשתו של אבי. האורח בוהה בספל בתוכחה. הוא מסובב אותו בידיו, מזעיף פנים, בוחן אותו בקפידה ואז, כשהוא מפגין תחושת גועל, נועץ בי מבט<span class="Character-Style-1"> רצחני.</span></p>
			<p class="textindent">"מה זה? את צוחקת עליי?" הוא מטיח את אגרופו בשולחן. הגבר הזה ממש משוגע! אני כמעט צורחת מפחד. "למה הספל מלוכלך כל כך? איזה חוסר<span class="Character-Style-1"> כבוד</span><span class="Character-Style-1">!"</span></p>
			<p class="textindent">הוא מניח את הספל בברוטאליות בחזרה על המגש. חלק מהנוזל הרותח נשפך ואף ניתז על היד שלי ונוצרת שם כווייה. אני זזה לצד ונושפת על המקום הכואב שכבר נהיה אדום, אבל הגבר הברוטאלי הזה מתנהג כאילו הוא לא שם לב לכך. הוא נוהם<span class="Character-Style-1"> בכעס:</span></p>
			<p class="textindent">"לכי לשטוף את הספל הזה והפעם שיהיה באמת נקי. ותכיני לי את הקפה<span class="Character-Style-1"> שוב."</span></p>
			<p class="textindent">וואו! אני פותחת את הפה כדי לומר לחוצפן היהיר הזה כמה מילים של "חיבה" כשלפתע הדלת נפתחת והחדר מתמלא באנשים שאני לא<span class="Character-Style-1"> מכירה.</span></p>
			<p class="textindent">"יום נפלא, וולקן! ברוך הבא לרוסיה! איך עברה הטיסה?" הם מתחילים ללחוץ ידיים לחצוף הזה ואני נאלצת לזוז הצידה כדי לא להפריע להוד רוממותו ולאנשיו. המשרד נעשה רועש מדי. למזלו הם הגיעו בול בזמן! <span class="italic _idGenCharOverride-2">תגיד להם תודה, יפיוף, הם</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> הצילו אותך מחירשות, </span>אני חושבת לעצמי. באופן כללי, אני בחורה צנועה, סטודנטית מצטיינת, אני לא מדברת גסויות או מקללת. לפחות עד עכשיו, אבל הגבר הזר הזה כמעט שחרר לחופשי את הצד הלא נחמד שלי, הוא גרם לשד שחבוי עמוק־עמוק בתוכי<span class="Character-Style-1"> להשתחרר.</span></p>
			<p class="textindent">אחרי שאני נרגעת מעט אני מחליטה לנקום בו בדרך שונה. כמובן שאני מכינה לו קפה ולא מתעכבת הפעם אבל אני לא מצליחה להתאפק ומוסיפה לו בונוס קטן. אני יורקת לספל. זה טיפשי וילדותי, אבל אני זועמת ומרגישה שזה מגיע לו. אני מוכנה לסבול את היחס הדוחה שלו רק בשביל שאיהנה לצפות במעשה הקונדס הקטן שלי יוצא אל<span class="Character-Style-1"> הפועל.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">הנה</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> הקפה שלך, מר שיח'! שתה ואל תיחנק!</span> אני מחייכת. אני דופקת על דלת חדר הישיבות, נכנסת פנימה עם המגש, מניחה אותו על השולחן וזזה כמה שיותר<span class="Character-Style-1"> רחוק.</span></p>
			<p class="textindent">השיח' מבחין בחיוך הממזרי שלי ובסומק שעל לחיי החיוורות. פניו מזדעפות ומבטו חורך אותי. אני נושכת מייד את שפתי התחתונה ובאופן רפלקסיבי נרכנת קדימה. האם השטן קורא את מחשבותיי? אם לשפוט לפי המבט שלו אז כן. זה כאילו הוא חודר לראשי, חופר שם וקולט את הכוונות הרעות שלי. אני יוצאת במהירות<span class="Character-Style-1"> למסדרון.</span></p>
			<p class="textindent">הוא משדר כל כך הרבה רוע שזה מרגיש מסוכן לא רק להיות לידו, אלא אפילו לנשום. כל שאיפה כואבת ומפחידה מאוד. אנרגיה מוזרה בוקעת מהגבר הזה, חזקה, מרתיעה, מאיימת. אם הייתי נשארת בחדר עוד חמש דקות ומלחמת המבטים הזו הייתה נמשכת, שערי היה הופך כולו<span class="Character-Style-1"> ללבן.</span></p>
			<p class="textindent">אני ממתינה מחוץ לחדר וצופה בו דרך הדלת הפתוחה לרווחה אבל החוצפן הזה לא שותה את הקפה שהכנתי לו "במסירות רבה". ויכוח סוער מתפתח בין אנשי העסקים, והמשקה עומד על השולחן בלי שום יחס מצידו. אני מתעצבנת עוד יותר, כמעט מתפוצצת מכעס. אני יוצאת מהבניין ורצה לחנייה כדי לנקום בחמור הזה שחושב את עצמו למלך העולם ומתחילה לבעוט בגלגל של הרכב שלו. אני לא יודעת מה קרה לי. כנראה פשוט השתגעתי. הגעתי למצב שלא הצלחתי לשלוט בעצמי או שהשד הזה הפנט אותי. בגללו נכוויתי בידי! הוא השפיל אותי בלי שום סיבה, התנהג כאילו אני שפחה שחייבת לשרת את הוד רוממותו. רציתי להיות אדיבה ומנומסת. תמיד נהגתי כך עם הלקוחות. כולם כל הזמן שיבחו אותי ואמרו לאבא שלי שהוא גידל בת חכמה ויפה. לא הוגן להשפיל סתם ככה, רק משום שאתה טווס<span class="Character-Style-1"> גאוותן!</span></p>
			<p class="textindent">אני מלאה בכעס, וכשחיוך נקמני על פניי, אני כותבת בחריצות בעזרת השלג על מכסה המנוע של רכבו באותיות גדולות מילה פשוטה אך ברורה: <span class="bold _idGenCharOverride-2">טווס</span> – מילה שמאפיינת בצורה מושלמת את האדון<span class="Character-Style-1"> שיח'.</span></p>
			<p class="textindent">זהו זה! שכולם ידעו מי נוהג בג'יפ<span class="Character-Style-1"> הזה.</span></p>
			<p class="textindent">אני מחממת את ידיי ומחייכת, מרוצה מהתוצאה. ואז אני חשה סחרחורת פתאומית. נשימתי נעצרת. בהשתקפות השמשה הקדמית אני רואה שטן אמיתי, שעיניו מבזיקות בלהבת כעס<span class="Character-Style-1"> אדומה.</span></p>
			<p class="textindent">"מה לעזאזל? מה את עושה? נמאס לך לחיות? בואי הנה! אידיוטית קטנה!" הוא זועם.<span class="Character-Style-1"> לעזאזל</span><span class="Character-Style-1">!</span></p>
			<p class="textindent">אני צורחת ורצה מהר בכל כוחותיי, והוא מאחוריי. זה לא מהווה אפילו אתגר עבור בריון כמוהו, לתפוס בחורה שברירית כמוני ששוקלת חמישים ק"ג. אני לא מצליחה לרוץ אפילו חמישה מטרים, כשהוא תופס את ידי במיומנות. אני מחליקה על הקרח. והוא... השד האיום הזה מניף אותי בידו הימנית ומחזיק אותי תלויה מעל הקרקע בזרועו החסונה כשלפתע אני חשה את כף ידו השנייה נוחתת על ישבני. פעם אחר<span class="Character-Style-1"> פעם!</span></p>
			<p class="textindent">"אה! אה! אה! הצילו! מה אתה עושה?! תעזוב אותי!" דמעות זולגות מעיניי. אני מתפתלת בתוך אחיזתו כמו חרק קטן וחסר אונים בין צבתותיו העקשניות של עקרב. הישבן המסכן שלי! איך הוא מעז? איך הוא מרשה לעצמו? הוא פשוט<span class="Character-Style-1"> משוגע!</span></p>
			<p class="textindent">לפתע אני מצליחה להשתחרר ממנו או שהוא פשוט משחרר אותי. אני רצה מהחנייה ישר לכביש. פתאום, מעבר לפינה של הבניין, אני רואה את המכונית המשפחתית שלנו נוסעת היישר<span class="Character-Style-1"> לעברי.</span></p>
			<p class="textindent">"אבא! הצילו!" אני צועקת בעודי נושמת בכבדות. למזלי, אבא מספיק ללחוץ על הבלם<span class="Character-Style-1"> בזמן</span><span class="Character-Style-1">.</span></p>
		</div>

			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 38.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

מיריבים לאוהבים סודות מהעבר רומנטיקה מרגשת רומנטיקה עכשווית

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!