להתאהב בך 1 לבבות נשזרים

”להתאהב בך” מאת ברית הוא רומן סוחף, עוצמתי ומלא תשוקה על אהבה בלתי אפשרית, גבולות הלב והמחיר של בחירה בעצמך.
גיבורת הסיפור היא אישה חזקה ועצמאית, שמנהלת עסק מצליח ומצהירה שאין לה מקום לרגשות או למערכות יחסים. אבל הכול משתנה כשבלילה אחד בלתי צפוי, לוגאן סוייר – צעיר כריזמטי, יפה תואר ובעל קשר משפחתי טעון במיוחד – פורץ אל חייה ומשבש את כל מה שחשבה שהיא יודעת על עצמה.

זהו הספר הראשון בסדרת ”לבבות נשזרים”, סדרה רומנטית שכל ספר בה עומד בפני עצמו ומביא סיפור אהבה חדש ומרגש. עם כתיבה חדה, דמויות עמוקות ועלילה שמטלטלת את הלב, ”להתאהב בך” הוא הבחירה המושלמת לכל מי שמחפש רומן עכשווי עם עומק, דרמה והרבה רגש. מתאים במיוחד לחובבי רומנים סוערים עם גיבורות חזקות וגיבורים בלתי נשכחים.
שם: להתאהב בך 1 לבבות נשזרים
מחבר/ת: ברית
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011230033

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="english"><span class="bold _idGenCharOverride-3" xml:lang="en-US">Last</span></span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> </span><span class="english"><span class="bold _idGenCharOverride-3" xml:lang="en-US">Friday</span></span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> </span><span class="english"><span class="bold _idGenCharOverride-3" xml:lang="en-US">Night</span></span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> — </span><span class="english"><span class="bold _idGenCharOverride-3" xml:lang="en-US">Katy</span></span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-1"> </span></span><span class="no-break"><span class="english"><span class="bold _idGenCharOverride-3" xml:lang="en-US">Perry</span></span></span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">בגילי המופלג, כבר יש לי<span class="no-break"> שגרה.</span></p>
			<p class="textindent">אני יודעת שעכשיו כולכם פוערים עיניים גדולות ושואלות בניסיון לנחש מהו הגיל המופלג שלי, אז שלום לכולם, שמי ג'נה ברייקר, ואני בת עשרים וחמש. וכן, בגילי המופלג מאוד יש לי<span class="no-break"> שגרה.</span></p>
			<p class="textindent">אני יודעת שאתם בטח צוחקים לעצמכם ותוהים, על מה הבחורה הזאת מקשקשת? היא צעירה, כל החיים לפניה! אז לא, כי אני כבר לא יכולה לחגוג בלי שהגוף שלי יכאב למחרת. היום הגוף שלי לא מצליח להכיל אלכוהול כמו פעם — כמעט כמו שהוא לא הצליח 'להכיל' את הבחור העירום שהיה במיטה<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">אלוהים, חצי מהאנשים בגילי נמצאים בזוגיות יציבה עם לפחות ילד אחד בדרך, והחצי השני נשואים, בעוד שאני מנסה להבין מה קרה אתמול<span class="no-break"> בלילה.</span></p>
			<p class="textindent">רק חברתי ג'ייד ואני עוד לא מצאנו את האחד לחלוק איתו קורת גג אחת, בעיקר משום ששתינו מסוג האנשים ש'נשואים <span id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></span>לעבודה שלהם' — שזאת בעיה בפני<span class="no-break"> עצמה.</span></p>
			<p class="textindent">הודות לעבודה האינטנסיבית שלי, החברוֹת היחידות שהצלחתי לשמור איתן על קשר קרוב הן סטייסי, אימא לתאומים בני חודשיים, וג'ייד, שהייתה השותפה שלי במעונות בקולג' וכרגע עסוקה בקמפיין גדול, כך שאני וסטייסי לא מצליחות להיפגש איתה באותה תדירות כמו<span class="no-break"> פעם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">בגיל כמעט עשרים ושתיים הגשמתי חלום ופתחתי את בית הקפה <span class="bold _idGenCharOverride-1">טולוס</span>. למה טולוס? כי השם הזה מצא חן בעיניי ופעם מישהו סיפר לי שהפירוש המילולי של המילה הוא 'טיפשים' וזה שעשע<span class="no-break"> אותי.</span></p>
			<p class="textindent">הרבה אנשים אמרו לי שאני משוגעת. אימא שלי תמיד טענה שחלמתי חלומות גדולים יותר ממני, אבל באותה נשימה גם אמרה שאני הקונדיטורית הכי טובה שהיא מכירה ושהיא מאמינה<span class="no-break"> בי.</span></p>
			<p class="textindent">כך קרה שהקמתי לפני שלוש שנים בית קפה ביתי וקסום שמאפשר לי להגיש ללקוחות שלי את מה שאני אוהבת<span class="no-break"> להכין.</span></p>
			<p class="textindent">זה הדבר הכי מדהים בעולם, ואף אחד — והכוונה היא לגבר — לא יכול להשתוות<span class="no-break"> לזה.</span></p>
			<p class="textindent">שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא נזירה, אוקיי? אבל גם לא באמת מחפשת משהו מיוחד. אף אחד לא אוהב להיות מספר שתיים בחייו של אדם אחר, ואני מכבדת את<span class="no-break"> זה.</span></p>
			<p class="textindent">בכל אופן, אין לי מושג איך זה קרה, אבל אתמול סטייסי שכנעה אותי לצאת לבלות איתה בפאב צעיר ורועש. כן, כן, גם אני הופתעתי מהעובדה שהסכמתי לצאת לאנשהו בשתים־עשרה בלילה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יצאתי למקום כזה — כשפתחתי את בית הקפה החיים שלי הצטמצמו לעבודה, שינה ושוב עבודה. ובכל זאת, זה היה הלילה הראשון <span id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></span>של סטייסי מחוץ לבית מאז הלידה, והיא דיברה איתי על זה כבר לפני שבועיים, אז מצאתי את עצמי לובשת שמלה מעל אותה החזייה שהורדתי שעתיים קודם<span class="no-break"> לכן.</span></p>
			<p class="textindent">הבילוי המתוכנן הזה גם מסביר את הגוף העירום ששכב לידי עד לא מזמן וגרם לצד המיטה שלי, שלרוב מלא בבגדים,<span class="no-break"> לשקוע</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אני נאנחת, מסרבת לקום ולהתחיל את היום, ובעיקר עייפה מכדי להתמודד עם מה שקרה בליל<span class="no-break"> אמש.</span></p>
			<p class="textindent">למה הסכמתי לזה, לכל הרוחות? אני נוזפת בעצמי, ולמה החצוף הזה מסתובב עכשיו במטבח שלי? למען האמת, השאלה שהכי מטרידה אותי היא מדוע אני שומעת רחש של טיגון וריח של משהו טעים, לעזאזל? מי מתעורר בבית לא שלו ואומר לעצמו, 'היי, בא לי לפתוח את המקרר בבית הזר הזה, לבשל לאדם שגר בו ולהדיח לו את הכלים בכיור על<span class="no-break"> הדרך!'</span></p>
			<p class="textindent">רחש הטיגון מפסיק. לכמה דקות ארוכות משתרר שקט ואני מקווה שהחצוף — שאני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה — הלך. צליל סגירת דלת הכניסה נשמע, ואני כמעט נושמת לרווחה מרוב הקלה. כל דבר שהבחור הזה עשה — אני יכולה לתקן. גם אם הוא גנב את הטלוויזיה, זה בסדר, אני רק רוצה שהוא ילך ולא משנה באיזה<span class="no-break"> מחיר.</span></p>
			<p class="textindent">לבסוף אני קמה מהמיטה. הגוף שלי כבד כשאני נכנסת למקלחת, בוחנת את הפנים שלי מול המראה וממש לא מופתעת לגלות שהאיפור שלי מרוח על הפנים וגורם לי להיראות כמו ליצן רצחני. השיער בצבע חום בהיר שלי, זה שבדרך כלל נופל על כתפיי בגלים עדינים, נראה כמו בלגן סבוך ומזעזע, ואני מצמצמת את עיניי ומביטה בהשתקפות גופי המקומר שעומד ברפיון, ובסימני האצבעות שמישהו השאיר על מותניי. מאיפה <span id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></span>הם צצו, לעזאזל? אני נאנחת ומשפילה את מבטי אל ידיי רק כדי להבחין בכך שנשברה לי ציפורן. פשוט<span class="no-break"> מדהים!</span></p>
			<p class="textindent">אני אוספת את קווצות שערי לקוקו מרושל ככל יכולתי ומסירה את האיפור. הפרצוף שלי, שסוף־סוף לא מרוח באיפור שעלול לגרום לסיוטים, נקי. עייפות נשקפת מעיני הדבש שלי, אבל זה ממש לא חדש. אני מחליטה שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם היום היא בעזרת הקפה של<span class="no-break"> טוני.</span></p>
			<p class="textindent">למקרה שתהיתם, טוני הוא גבר קשיש בעל חנות נוחות קטנה שממוקמת לא רחוק מהבית שלי. ביקרתי בחנות שלו לפני שנה וחצי, והזמנתי כוס קפה. מאז אני מאוהבת בו. בקפה, הכוונה. טוני בסדר גמור, ובפעמים שבהן לא טרחתי להכין לעצמי קפה — דבר שקרה יותר מדי פעמים כי אני עצלנית — הוא סיפק לי את הצורך בקפה<span class="no-break"> איכותי.</span></p>
			<p class="textindent">לאחר שסיימתי להתארגן באמבטיה, אני לוקחת מהארון זוג מכנסי טריקו קצרים וגופייה ישנה, לובשת אותם ומתכוננת לתזוזה כשדלת הכניסה שלי נפתחת שוב, מה שגורם לי לזקור גבה ולצאת מהחדר שלי אל מקור<span class="no-break"> הרעש.</span></p>
			<p class="textindent">מישהו הכין לי ארוחת בוקר. ליתר דיוק, מישהו הכין לי <span class="bold _idGenCharOverride-1">ולו</span> ארוחת<span class="no-break"> בוקר.</span></p>
			<p class="textindent">על השולחן מונחות שתי צלחות מלאות באוכל, ובחור, שאין סיכוי שמותר לו לשתות אלכוהול, מביט<span class="no-break"> בי.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא מאמינה שהגעתי למצב שבו אני שוכבת עם קטינים, אבל מתברר שזה קרה, ועכשיו ה'טעות' של ליל אמש עומדת מולי עם שתי כוסות קפה מטוני בידיה וחיוך רחב אחד על<span class="no-break"> פניה.</span></p>
			<p class="textindent">"מה, לעזאזל?" אני<span class="no-break"> שואלת.</span></p>
			<p class="textindent">"היי," הוא אומר, והחיוך המקסים שלו מתרחב עוד יותר. זה אחד מאותם החיוכים של אנשים שאף פעם לא הרגישו <span id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></span>לחץ לשלם איזו הלוואה, או עדיין לא חוו תחושת אגרוף גדול מהעולם... אולי רק כמה סטירות<span class="no-break"> קטנות.</span></p>
			<p class="textindent">"היי." אני משיבה<span class="no-break"> ומשתתקת.</span></p>
			<p class="textindent">"אז אתמול בלילה היה," הבחור מתחיל להגיד, מה שגורם לי לרצות להכות את עצמי. אלוהים, מה באמת קרה אתמול<span class="no-break"> בלילה?</span></p>
			<p class="textindent">"פאקינג מדהים," הוא מסכם ומישיר אליי מבט לא מתנצל בזמן שאני מביטה בו ומנסה לאמוד אותו. אין סיכוי שמלאו לו יותר מעשרים, וגם זה בקושי. שערו בצבע בלונדיני מלוכלך ועיניו הירוקות והגדולות בוהות בי. אין לי שמץ של מושג מה להגיד. כל תגובה שעוברת לי בראש רחוקה מלהיות נעימה, ואני בעיקר מנסה להבין אם אשב<span class="no-break"> בכלא.</span></p>
			<p class="textindent">השאלה 'למה אתה עדיין פה?' עומדת לי ממש על קצה הלשון, אבל אני סותמת. הילדון הביא לי קפה והכין לי אוכל, כך שהמעט שאני יכולה לעשות זה לא לגרום לו לבכות... טוב, לפחות אני מקווה שאחת מכוסות הקפה היא בשבילי, כי אם שתי הכוסות הן שלו, אז הוא והקפה שלו יכולים ללכת<span class="no-break"> להזדיין.</span></p>
			<p class="textindent">"אפשר?" אני אומרת בנחמדות ומושיטה יד לעבר הקפה. רואים? אני יכולה להיות נחמדה. הוא שולח אליי את ידו ואני לוקחת ממנו את הכוס. "זה<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"מקיאטו סויה וניל בלי קצף עם חצי כפית סוכר חום<span class="no-break"> וקינמון."</span></p>
			<p class="textindent">עיניי נפערות בהשתאות. האם הבחור עוקב אחריי? האם הוא סוג של סוטה מין שמתחרמן מהזמנות של קפה? או שאולי<span class="no-break"> הוא...</span></p>
			<p class="textindent">"מאיפה אתה יודע איך אני שותה את הקפה שלי?" אני שואלת<span class="no-break"> בחשדנות.</span></p>
			<p class="textindent">"אמרת אתמול שטוני מכין את הקפה הכי טוב באזור, חוץ מהקפה שלך,<span class="no-break"> כמובן."</span></p>
			<div id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">אני זוקרת גבה ספקנית. "<span class="bold _idGenCharOverride-1">אני</span> אמרתי את<span class="no-break"> זה?"</span></p>
			<p class="textindent">הוא מסמן בראשו לעבר כוס הקפה שלו ומהנהן בחצי חיוך, "ליתר דיוק, אמרת שאם היית יכולה, היית מתחתנת עם הקפה שלו כי גם ככה רוב האורגזמות שאת חווה בגללו הן פי אלף טובות יותר מכל אלה שקיבלת מזין אנושי... אז כן, <span class="bold _idGenCharOverride-1">את</span> אמרת בנוגע לזה משהו." אני ממצמצת אבל לא ממש מופתעת. זה באמת נשמע כמו משהו שאגיד, אבל לא מול מישהו שאני לא מכירה. "בכל אופן, הבאתי לך קפה," אני מהנהנת, לוגמת ונאנחת מעונג. האמת היא שאילו יכולתי להתחתן עם הקפה של טוני — הייתי עושה את זה. "גם הכנתי לנו ארוחת בוקר." הוא אומר בלבביות שגורמת לי לבחון אותו שוב<span class="no-break"> ביסודיות.</span></p>
			<p class="textindent">יש לו פנים צעירות וגוף אתלטי שאין לי ספק שהוא מאמן בלי הפסקה, כי אני זוכרת בוודאות שרירים מסותתים<span class="no-break"> וקוביות.</span></p>
			<p class="textindent">הוא בחור יפה — אפילו מאוד — בהחלט לא ילד אבל גם לא לגמרי גבר. יש בו קסם שהעולם עוד לא הרס, ואני בטוחה שבנות מכרכרות סביבו בלי<span class="no-break"> סוף.</span></p>
			<p class="textindent">זאת הסיבה לכך שאני באמת לא מבינה מה הוא עושה<span class="no-break"> פה.</span></p>
			<p class="textindent">אומנם אני נראית לא רע בכלל, והתחת העגול שממש לא קיבלתי בירושה מאימא שלי הוא אחד מהיתרונות הבולטים שלי, אבל... אין לו בחורות בגילו לשחק איתן? או בחורים? כאילו, מה שזה לא יהיה, אין לי בעיה עם זה. אני גם ככה לא לגמרי מבינה מה הקטע של דור זי — פִּיס אנד לוֹב וכל החרא<span class="no-break"> הזה.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא רוצה להעליב," אני אומרת אחרי עוד לגימת קפה מעוררת, "אבל אין לך שיעורי בית או משהו<span class="no-break"> כזה?"</span></p>
			<p class="textindent">"אני בן עשרים," הוא עונה ונראה שהוא גאה בגיל שלו. פעם גם אני הייתי גאה בגיל שלי, אבל אז מלאו לי עשרים <span id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></span>ושלוש שנים, וזה עבר<span class="no-break"> לי.</span></p>
			<p class="textindent">"עשרים בדיוק או ש<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"תשע־עשרה וכמעט עשרה חודשים, אבל זה כבר נחשב לעשרים," הוא קוטע אותי ומושך בכתפו כאילו זה לא סיפור גדול<span class="no-break"> במיוחד.</span></p>
			<p class="textindent">"גם תא כלא נחשב לחדר," אני ממלמלת<span class="no-break"> לעצמי.</span></p>
			<p class="textindent">"מה?"</p>
			<p class="textindent">"כלום," אני מנענעת את ראשי ומצביעה על הצלחות. "בוא<span class="no-break"> נאכל."</span></p>
			<p class="kohavit"></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">אנחנו אוכלים בשקט מופתי. אף אחד לא מדבר למרות שברור לי שהוא רוצה. טוב, אני מניחה שההבעה שעל פניי רחוקה מלהיות<span class="no-break"> מזמינה.</span></p>
			<p class="textindent">"אז..." אני מנסה להיזכר בשם שלו אבל לא<span class="no-break"> מצליחה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"לוגאן," הוא פולט וממשיך<span class="no-break"> ללעוס.</span></p>
			<p class="textindent">"לוגאן," אני משננת את השם בראשי בידיעה שאשכח אותו שוב בעוד פחות מדקה. "מה בדיוק קרה אתמול בלילה? אני לא ממש<span class="no-break"> זוכרת."</span></p>
			<p class="textindent">הוא בוחן אותי במשך כמה דקות ארוכות. נראה שהוא לא בטוח אם אני צוחקת או לא, אבל אז הוא נועץ בי מבט שמבהיר לי שהוא הרבה פחות תמים ממה שאני<span class="no-break"> חושבת.</span></p>
			<p class="textindent">"אתמול ביליתי עם חברים. ראיתי אותך ואמרתי להם שאני בקטע שלך," אוי אלוהים, משום מה יש לי תחושה שהסיפור הזה עומד להידרדר. "בכל אופן, ניגשתי אלייך ואמרתי לך את זה, ואת ענית 'נו, טוב'." למה? למה זה נשמע כמוני? "הגענו לבית <span id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></span>שלך," פאק, למה אני אף פעם לא מצליחה להתנהג כמו אדם נורמטיבי? "שכבנו על השולחן הזה," הוא מצביע על השולחן שעליו אנחנו אוכלים, והתיאבון שלי פשוט נעלם. "אחר כך ירדת לי על הספה שם," הוא מסמן בראשו לעבר הסלון ואני מתפללת לאלוהים־יודע־מי שזה יהיה סוף הסיפור. "ואז שכבנו בחדר שלך," אני ממצמצת. "פעמיים." הוא מסכם וחוזר<span class="no-break"> לאכול.</span></p>
			<p class="textindent">"אלוהים," אני ממלמלת, והוא מחייך חיוך רחב<span class="no-break"> ומהפנט.</span></p>
			<p class="textindent">"כן, גם אתמול אמרת את המילה הזאת. הרבה<span class="no-break"> פעמים."</span></p>
			<p class="textindent">אני ממצמצת שוב ומתפתה לענות לו, אבל זאת תהיה טעות כי תגובה שלי תהיה כמו לשפוך חומר בערה לתוך האש הזאת, ואני באמת רוצה שהיא<span class="no-break"> תדעך.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו ממשיכים לאכול, וכשאני מסיימת, אני קמה ומניחה את הצלחת שלי בכיור. הוא קם אחריי, מניח את הצלחת שלו בכיור ואוחז בספוג. אני רוצה לשאול אותו מה בדיוק הוא עושה, אבל אז הוא מתחיל להדיח את הכלים ואני מהדקת את שפתיי זו לזו כי אני שונאת לעשות את זה. לאחר כמה דקות הוא מסיים, מניח את הצלחות יפה על מתקן הכלים שלי, מחזיר את הספוג למקום ומנגב את<span class="no-break"> ידיו.</span></p>
			<p class="textindent">אני מודעת לעובדה שהבהייה שלי גובלת בהטרדה, אבל מציצה בו שוב. הוא נראה כמו מישהו שיהיה קל כל כך להרוס, הקול בראשי לוחש לי, אבל אני עוצרת את<span class="no-break"> עצמי.</span></p>
			<p class="textindent">נמאס לי מדרמות, מילדים טובים שהופכים לרעים ומכאוס לא רצוי. סוף־סוף הגעתי למקום טוב מבחינה עסקית, יש לי לוח זמנים, תחביבים על הנייר וחברות שלעיתים רחוקות אני גם נפגשת<span class="no-break"> איתן.</span></p>
			<p class="textindent">למען האמת, אני בעיקר עייפה. עייפה כל כך. ועם כמה שהוא מקסים ויפה עד כאב, אין שום סיכוי שמשהו יקרה<span class="no-break"> בינינו.</span></p>
			<div id="page15" role="doc-pagebreak" aria-label="15" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"אני הולכת להתקלח," אני מצהירה. תקווה עולה בעיניו, כאילו הוא בטוח שבעוד רגע אזמין אותו להצטרף אליי. "ואתה צריך ללכת." מבטו מתמלא כמיהה. אני מרגישה כאילו אני עומדת לדרוס גור כלבים תמים. "אתה יודע מה?" אני ממשיכה, כי הפה שלי נע על דעת עצמו, "בוא נחליט שאם הגורל ירצה, ניפגש שוב. ואז נבדוק אם מה שקרה, לא קרה סתם במקרה," אני<span class="no-break"> משקרת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">זאת ההזדמנות שלכם להבין בכך שאני לא בדיוק... נחמדה. גם ניצלתי את הבחור מינית וגם פיתחתי אצלו תקוות שווא. מקסים, נכון? כזאת אני — בן אדם לא באמת נחמד, אבל לפחות ממש<span class="no-break"> עקבי.</span></p>
			<p class="textindent">הוא סוקר אותי במבט אינטימי, ועכשיו אני כבר בטוחה שהוא לא כזה תמים כמו שנדמה לי. כל בחורה אחרת הייתה בוודאי מסמיקה, אבל אני לא ממש מתרגשת, ולא רק כי הגוף שלי כואב מכדי<span class="no-break"> להגיב.</span></p>
			<p class="textindent">"בסדר גמור," הוא מתקרב אליי, ואני מבחינה בכך שהוא גבוה ממני בראש. שפתיו נצמדות אל שפתיי לשבריר שנייה, ואני המומה מכדי להשיב. "עד הפעם הבאה שניפגש, ואני בטוח שהיא תהיה בקרוב." הוא אומר בביטחון, יוצא מביתי וגורם לי לתהות מה אני<span class="no-break"> מפספסת.</span></p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

לפי נושאים

גראמפי וסאנשיין פער גילים רומנטיקה בעיירה קטנה רומנטיקה ספורטיבית

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!