היפה והמזוקן

קייט קנטרברי

גרסה מודרנית לוהטת למעשיית ”היפה והחיה”

ג’ספר־אן קלירי מוצאת את עצמה מושפלת, מובטלת לצמיתות ורווקה טרייה בגיל 35. היא מוצאת מחסה זמני מפני החיים בקוטג’ כפרי עתיק מלא עטלפים וגג דולף בשכנות לגבר עצום חזה עם כתפיים רחבות כמו אסם.

לינדן סנטיליאן מבחינתו חווה פלישה של מנהלת קמפיין בחירות, ורואה בשכנה החדשה שלו את השטן בהתגלמותו - על עקבים.

עלול להכיל: פגישת־פריצה, חתול בן אלמוות, סכנה ביולוגית בצורת לחם בננה, אימא שדוחפת את האף, טוסט מהודר ומערכת יחסים מזוייפת שמתחילה להפוך לקצת יותר מדי אמיתית.

תגיות: קומדיה רומנטית,רומנטיקה בעיירה קטנה,רומנטיקה שנונה,גראמפי וסאנשיין,fake relationship,בעירה איטית,מיריבים לאוהבים
שם: היפה והמזוקן
מחבר/ת: קייט קנטרברי
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011230022

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

קרא פרק ראשון

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-1"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">לינדן</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">רק שיהיה ברור, לא <span class="italic _idGenCharOverride-2">באמת</span> האמנתי שהיא פורצת לתוך<span class="no-break"> הבית.</span></p>
			<p class="textindent">כל אחד היה שואל שאלות אם היה רואה אישה מוזרה הולכת לבית שאיש אינו מתגורר בו, אוחזת מוט ברזל ומקדחה חשמלית. <span class="english CharOverride-1">d</span>באופן הגיוני, זה עורר את<span class="no-break"> סקרנותי.</span></p>
			<p class="textindent">אבל לא שיערתי שהיא פורצת. ממש לא חשבתי דבר כזה. בסך הכול רציתי לדעת מה קורה<span class="no-break"> שם.</span></p>
			<p class="textindent">ואם אפשר להאשים מישהו בקפיצה למסקנות שגויות — זה את<span class="no-break"> אחי.</span></p>
			<p class="textindent">אש פרח מהאפשרות להבין הכול לפני כולם. תמיד הוא אהב להיות זה שיודע את כל התשובות<span class="no-break"> הנכונות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"מישהו מנסה לפרוץ לבית השכן," הוא קרא מהכניסה במקום ברכת שלום ראויה. "אתה מודע<span class="no-break"> לזה?"</span></p>
			<p class="textindent">לא הרמתי את המבט מהעיתון. הוא לא עניין אותי במיוחד, אבל הפגישה שעמדתי לקיים עם אחי הייתה מעניינת אפילו פחות. "האם אני מודע לעבירה פלילית שמתרחשת בזה הרגע?<span class="no-break"> לא."</span></p>
			<p class="textindent">אש הניח את תיק הלפטופ שלו על הכיסא מולי ליד שולחן המטבח ונעץ בי מבט ממצמץ באיטיות שהסביר לי שהתגובה שלי לא מצאה חן<span class="no-break"> בעיניו.</span></p>
			<p class="textindent">גם אם לא הייתי מכיר אותו בשלושים ושש השנים האחרונות, הייתי יודע את זה. היה קל מאוד לפענח את אחי הגדול... שגדול ממני בדיוק בעשרים ותשע<span class="no-break"> דקות.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא אוהב את התגובה שלך." הוא גער בי, הקיף את השולחן ולקח כוס מהארון. "בכל אופן, אתה לא חושב שאנחנו צריכים לבדוק את<span class="no-break"> זה?"</span></p>
			<p class="textindent">"ולוותר על הדיון החודשי שלנו על החשבונות העסקיים שלי?" סגרתי את העיתון וקיפלתי אותו לחצי. לא היה שום דבר מוזר בבית הסמוך. שום דבר כבר לא התרחש שם יותר. "לא ידעתי שהמוח שלך מסוגל לייצר אופציה<span class="no-break"> כזאת."</span></p>
			<p class="textindent">הוא סגר את דלת המקרר במרפק וניער כוס קפה קר. "אנחנו נבדוק קודם את דבר העבירה המתרחש, ואחר כך נעבור על הדיווחים שלך. מן<span class="no-break"> הסתם."</span></p>
			<p class="textindent">"מן הסתם." התרחקתי מהשולחן ופסעתי לעבר החלון בקדמת הבית שלי כדי לראות טוב יותר את האדם החשוד<span class="no-break"> בפריצה.</span></p>
			<p class="textindent">הבונגלו הסמוך שהיה הבית היחיד הנוסף בסוף הרחוב ללא מוצא הזה, החבוי בקצה המוצל של הפארק הלאומי של וומפטאק, נראה נשכח ונטוש כפי שהיה בשנתיים האחרונות לערך, מאז פטירתה של מידג', או בשמה המלא, מורין<span class="no-break"> מיסלבוש.</span></p>
			<p class="textindent">הצבע התקלף, ועיטורי העץ נכנעו למתקפתם של הנקרים והריקבון. בצד השני, הדלת האחורית הייתה חסומה על ידי קרשים מאז הסערה הטרופית העזה שהתחוללה בשנה שעברה וריסקה את הזכוכית. הווילונות היו מוגפים ומהחלונות עלה אובך ערפילי של נטישה ועיזבון. חוץ מכמה שיחי הורטנזיה עקשנים וכמה עצים ששקעו כעת אל הסתיו המוזהב, המקום הזה היה עיר<span class="no-break"> רפאים.</span></p>
			<p class="textindent">מידג' הייתה בוודאי שונאת את זה כל כך. היא בטח הייתה נעמדת בחוץ על הסולם הרעוע והחלוד שלה, מגרדת את הצבע, ואז מנסה עשרה או תריסר צבעים חדשים לפני שהייתה דופקת בדלת שלי כדי להודיע לי שהיא נשארת עם אותו 'אפור ישן וטוב' שבו היא תמיד<span class="no-break"> בחרה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">לא ראיתי אף אחד, למרות שלא ממש התאפשר לי לראות את דלת הכניסה מהזווית הזאת. הרכב שחנה בחציו בתוך החניה ובחציו על המדרכה רמז על כך שהפורץ לא התכוון להיות דיסקרטי<span class="no-break"> מדי.</span></p>
			<p class="textindent">סביר להניח שזה לא היה פורץ כלל. אולי איזה איש מכירות, או מישהו שלא יודע להתמצא באזור. אולי זה עניין של טעות בכתובת. לא הייתה שום סיבה מוצדקת אחרת לכך שמישהו יסטה לרחוב שכוח־האל<span class="no-break"> הזה.</span></p>
			<p class="textindent">רואים? לא קפצתי לשום מסקנות. לא הסקתי שום<span class="no-break"> דבר.</span></p>
			<p class="textindent">"ממתי מישהו משתמש במכונית וולוו עתיקה שכזאת כרכב מילוט?"<span class="no-break"> שאלתי.</span></p>
			<p class="textindent">אש ניגש ונעמד לצידי, הקפה הקר בידו. "נקודה טובה." הוא הרים כתף. "זה עדיין מוזר. זה ממש נראה שהאדם הזה מנסה לפרוץ את<span class="no-break"> הדלת."</span></p>
			<p class="textindent">במשך דקה או שתיים עמדנו יחד בלי להגיד מילה, כשאנחנו בוהים בבית הריק וברכב<span class="no-break"> החונה.</span></p>
			<p class="textindent">"כמה זמן כבר עבר? שהבית ריק?" הוא<span class="no-break"> שאל.</span></p>
			<p class="textindent">"שנתיים<span class="no-break"> בערך."</span></p>
			<p class="textindent">"הרבה<span class="no-break"> זמן."</span></p>
			<p class="textindent">הנהנתי. למידג' לא היו יותר מדי קרובי משפחה, והם לא גרו כאן בניו אינגלנד, אבל התעצבנתי בטירוף מכך שהם אפילו לא טרחו לבקר מאז פטירתה. לעזאזל, אני נאלצתי להיות זה שחסם את הדלת בקרשים אחרי<span class="no-break"> הסערה.</span></p>
			<p class="textindent">"מעניין מי משלם את הארנונה." כן, זה בהחלט משהו שאש יתהה<span class="no-break"> לגביו.</span></p>
			<p class="textindent">דברים מסוג זה פשוט עלו בדעתו. אני לא חשבתי על דברים כאלה בכלל. "מנהל העיזבון כנראה. אתה יודע מי<span class="no-break"> האפוטרופוס?"</span></p>
			<p class="textindent">הנדתי בראשי. "ממש<span class="no-break"> לא</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"לא קורה כאן כלום. אין פריצות, אין שום שוד. אין לי זמן להתבונן בדשא צומח. בוא נעבור על העניינים הכספיים<span class="no-break"> שלך."</span></p>
			<p class="textindent">להסתכל בחלון ולחכות ששום דבר לא יקרה היה עדיף על כל דיון לגבי כספים. אפילו עם אחי, רואה<span class="no-break"> החשבון</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">ידעתי שזו הייתה זכות גדולה להגיד שלא היה אכפת לי מכסף ושהיה לי מזל גדול שהביקוש למומחי טיפוח עצים הרקיע שחקים, אבל זה שיש לי עסק משגשג לא אומר שאני רוצה לדבר על עסקים. "אתה יכול לתת לי סקירה זריזה ונגמור עם<span class="no-break"> זה?"</span></p>
			<p class="textindent">"זאת אומרת, כן, מובן שאני <span class="italic _idGenCharOverride-2">יכול</span>. כרגיל, הייתי מעדיף שתדע משהו לגבי דוח ההוצאות וההכנסות האחרון<span class="no-break"> שלך...</span><span class="no-break">"</span></p>
			<p class="textindent">"כי אתה חושב שאני אעשה משהו עם המידע<span class="no-break"> הזה?"</span></p>
			<p class="textindent">אש העביר יד על פניו. החנקתי צחוק. שנאתי לדבר על עסקים, אבל אהבתי את ההזדמנות לרדת על<span class="no-break"> אחי.</span></p>
			<p class="textindent">כאח הצעיר מבין השלישייה, זו הייתה אחת הזכויות היחידות שהיו שמורות לי. זו הייתה זכותי מלידה לעצבן את אש ואחותנו מגנוליה בכל הזדמנות שהייתה לי, ולא משנה בני כמה<span class="no-break"> אנחנו.</span></p>
			<p class="textindent">"האם אתה תעשה שינויים בהתנהלות היום־יומית שלך על בסיס דוח הרווח והפסד של חודש שעבר? לא. ההוצאות שלך נמוכות, ותזרים הרווחים יציב, מה שנותן לך את כל הסיבות שבעולם להמשיך להתמקד בחקירת העצים שלך ולא בניהול<span class="no-break"> החשבונות."</span></p>
			<p class="textindent">"אני כל כך אוהב את זה כשאתה מעלה את הטיעונים שלי במקומי,"<span class="no-break"> אמרתי.</span></p>
			<p class="textindent">"האם תוכל להתייחס למאזן ההוצאות וההכנסות שלך ולשקול את הצעת שיתוף הפעולה של מגנוליה שתספק לך<span class="no-break"> יותר..."</span></p>
			<p class="textindent">"חכה עם זה<span class="no-break"> רגע."</span></p>
			<p class="textindent">ידיי היו נטועות על מסגרת החלון כשנשענתי קדימה לעבר הזכוכית כדי להתבונן באישה המתקרבת לעבר רכב הוולוו. אבל להגיד שהיא פשוט הלכה לעברו היה תיאור ממש לא מדויק. היא פסעה בגאון, כל צעד מכוון וחד, כאילו רצתה שהקרקע תחתיה תדע שהיא לא מתכוונת לחזור על עצמה. אנרגיה הקרינה ממנה, ממש לא חמה, אבל גם לא בדיוק קרה, והיה ברור לגמרי שהיא הייתה יכולה לרקוע באחת הנעליים היפות האלה בעלת העקב הגבוה, לפעור בור מספיק עמוק שיבלע כל מי שיעמוד בדרכה ולגמור אותו ללא אפילו כתם אחד של בוץ על<span class="no-break"> ידיה.</span></p>
			<p class="textindent">לא יכולתי להגיד לכם מה צבע השיער או העיניים שלה, או כל דבר על הגוף שלה, אבל ידעתי עליה הכול מהאופן שבו היא<span class="no-break"> הלכה.</span></p>
			<p class="textindent">וזה עשה לי<span class="no-break"> משהו.</span></p>
			<p class="textindent">משהו שלא הייתי מסוגל<span class="no-break"> להסביר.</span></p>
			<p class="textindent">לא יכולתי אפילו להתחיל לבחון את ההמהום המקרקש והנוהם שזה הצית<span class="no-break"> בתוכי.</span></p>
			<p class="textindent">החוויתי בידי לעבר האישה. היא לבשה שמלה שנראתה כמו שריד משנות החמישים. "זאת הפורצת<span class="no-break"> שלך?"</span></p>
			<p class="textindent">"נראה<span class="no-break"> לי</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">הפניתי אצבע לכיוונה והמשכתי, "איזו מין פריצה<span class="no-break"> זו?"</span></p>
			<p class="textindent">"בהחלט לא משהו שגרתי, אני מוכרח להודות." הוא התקרב, כתפו חבטה בשלי תוך כדי תנועה. "מה יש לה ביד? זה מפתח<span class="no-break"> ברגים</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">"לא, זה מוט ברזל, ו... לכל הרוחות! מקדחה חשמלית." פסעתי צעד אחורה והתקרבתי לדלת. "בוא נלך. קדימה. נראה מה<span class="no-break"> העניין</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">אחי השיג אותי כשהגענו לקצה שביל הכניסה, שבו הייתה שורה צפופה של שיחי ורדים שהפרידו בין השטח שלי לשטחה של מידג'. "אז מה התוכנית?" הוא מלמל, עדיין אוחז בחוזקה בכוס הקפה הקר<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">לכסנתי לעברו מבט חסר סבלנות, אבל אי אפשר היה לשנות את התכונות המוטמעות באחי. נדרשה לו תוכנית אסטרטגית כדי להכין סנדוויץ' רוסטביף. התעלמתי ממנו וקראתי לעבר האישה, "בוקר טוב. זקוקה<span class="no-break"> לעזרה?"</span></p>
			<p class="textindent">היא הסתובבה מדלתה של מידג', המקדחה בידה ומוט הברזל טמון מתחת לזרוע שלה. היא לא חייכה כשאמרה, "שלום, בוקר טוב. אני מסודרת, תודה<span class="no-break"> לך."</span></p>
			<p class="textindent">ובביטול שקט, היא פנתה שוב לעבר<span class="no-break"> הדלת.</span></p>
			<p class="textindent">אש הרים את הקפה שלו ושאל, "שנתקשר<span class="no-break"> למישהו?"</span></p>
			<p class="textindent">"אין צורך. אנחנו נטפל בזה." הותרתי את אחי מאחור, עקפתי את שיחי הוורדים, נכנסתי לחצר של מידג' ועצרתי במרחק מכובד מהדלת. בלי קשר למה שעמד להתרחש כאן, לא התכוונתי להיות הבחור שכיתר אישה על מרפסת הכניסה באופן מאיים. בעיקר לא כשהאישה הזאת אוחזת בכמה סוגי נשקים ומקיפה את עצמה בענן סמיך של עוז והיעדר פחד. "סלחי לי. מה את<span class="no-break"> עושה?"</span></p>
			<p class="textindent">היא שוב זזה קלות לכיווני, אגנה המוטה הצידה היה התגובה הנראית לעין היחידה לשאלתי. "אני פותחת בכוח את הדלת הזאת, מאחר שהמנעול הזה לא מעוניין במפתח<span class="no-break"> שלי</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"אה, אז... יש לך<span class="no-break"> מפתח."</span></p>
			<p class="textindent">היא הרימה מחזיק מפתחות עם מפתח יחיד אחד שהיה תלוי על הטבעת. תליון נוצץ בצורת אפרסק קרץ לעברי מקצהו השני. "יש לי<span class="no-break"> מפתח."</span></p>
			<p class="textindent">קולה נטף דבש, משהו חם ועם מבטא האופייני למדינות הדרומיות של ארצות הברית, והוא לגמרי לא הסתדר עם שאר החזות שלה של <span class="italic _idGenCharOverride-2">'אני אפרק לך את הלסת, אגרור אותך לאוקיינוס, ארסק </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">לך את העצמות ואשמיד אותך כמו</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> קראקן'.</span></span></p>
			<p class="textindent">"זה הבית של מידג'," עניתי. "ואני מצטער, אבל אין לי מושג מי את לעזאזל, כך שאצטרך מידע נוסף לפני שארשה לך לפרוץ את הדלת<span class="no-break"> שלה."</span></p>
			<p class="textindent">"לפני <span class="italic _idGenCharOverride-2">שתרשה</span> לי. ממהמממ. כמה<span class="no-break"> מרתק."</span></p>
			<p class="textindent">השענתי את אגרופיי הקפוצים על מותניי. "מרתק,<span class="no-break"> אה?"</span></p>
			<p class="textindent">היא מצמצה לעברי שנייה לפני שההבעה הסמכותית הזאת השתנתה למשהו הרבה יותר מחריד. עיניה התבהרו ושפתיה נמשכו בצדדים לרמיזה קלושה ביותר של חיוך, והמלכודת הזאת של השעשוע הרגעי הזה הסיח את דעתי למספיק זמן כדי שאבין עד כמה היא <span class="italic _idGenCharOverride-2">מהממת</span>. שיער הדומה לבורבון עשיר, עיניים כהות, קימורים שופעים<span class="no-break"> ועסיסיים.</span></p>
			<p class="textindent">היא הזכירה לי את הקיץ — דלתות רשת נטרקות אנה ואנה ברוח הקלילה, תותים בשלים והלהט המעיק הזה שגורם לזיעה לזלוג על<span class="no-break"> גבך.</span></p>
			<p class="textindent">כל זה... עשה לי משהו. לא יכולתי להסביר למה, אבל ידעתי שהייתי מוטרד מספיק מהתגובה של עצמי, כך שלא יכולתי להמשיך להתווכח<span class="no-break"> איתה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אני מעריכה את הדאגה שלך, אבל אין בה צורך. מידג' היא דודה שלי. יותר נכון, הייתה דודה<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent">"דודה שלך," עניתי. לא זכרתי ששמעתי ממידג' על אחיינית, ושמעתי <span class="italic _idGenCharOverride-2">הרבה</span> סיפורים<span class="no-break"> ממידג'.</span></p>
			<p class="textindent">"היא הייתה <span class="italic _idGenCharOverride-2">דודה</span><span class="no-break"> שלך?"</span></p>
			<p class="textindent">"נכון מאוד. והיא הורישה לי את הבית<span class="no-break"> הזה."</span></p>
			<p class="textindent">וכמובן, משום שכל מה שהייתי מסוגל לעשות זה לדקלם כמו תוכי את המילים שלה, אמרתי, "היא הורישה... את הבית. לך. את הבית<span class="no-break"> </span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">הזה</span></span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"זה בדיוק מה<span class="no-break"> שאמרתי</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"אז למה היא לא דיברה עלייך? היא דיברה על כל דבר אחר שניתן להעלות על הדעת,"<span class="no-break"> אמרתי.</span></p>
			<p class="textindent">"אני בטוחה שאתה מבין שאין לי שום דרך לענות על זה." היא זזה, והבטן שלי התהפכה מהאופן שבו היא<span class="no-break"> התנועעה.</span></p>
			<p class="textindent">במקום לכופף את ברכיה, היא השתופפה למטה, שמטה את הישבן שלה באופן שגרם לשמלה שלה ליפול סביב רגליה כמו מסך תיאטרון בסוף ההצגה. זה היה מהוגן באופן צנוע, מיושן בקטע טוב, משהו שלא עלה בקנה אחד עם פריצת דלתות או חניות<span class="no-break"> כפולות.</span></p>
			<p class="textindent">לא הבנתי את זה. לא הבנתי שום דבר על האישה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הזאת.</span></p>
			<p class="textindent">וכל זה ממש, אבל <span class="italic _idGenCharOverride-2">ממש</span>, הטריד<span class="no-break"> אותי.</span></p>
			<p class="textindent">"אני זה שציינתי את שמה של מידג'. איך אני אמור לדעת שאת לא פורצת וסתם משחקת אותה אחיינית<span class="no-break"> אבודה?"</span></p>
			<p class="textindent">"ממהמממ. אני רואה שאנחנו משחקים את המשחק הזה." היא הניחה את המקדחה ומוט הברזל על רצפת מרפסת הכניסה, מחאה את כפותיה יחד והתרוממה. "אתה ציינת את שמה של מידג', אבל לא את העובדה שהיא נפטרה. וכן, היית יכול לעקוף אותי כאן ולהגיד שאני פשוט צדה בתים נטושים וניסיתי את מזלי עם הבית הזה, אבל אז הייתי צריכה לשאול אותך למה לי לבחור בבית הנוטה ליפול הזה כיעד לשוד שלי. זה לא ממש הגיוני, לא כשיש בתים ריקים בשווי של מיליוני דולרים בכל רחבי קייפ קוד, וגם שוערים שקל מאוד לעבוד עליהם בכל בניין מגורים רב־קומות בבוסטון. והאמת היא, כפי שזה קורה בדרך כלל, הרבה פחות מרגשת מהסיפור המומצא על היותי פורצת מתוחכמת. מורין מיסלבוש הורישה לי את הבית הזה, למרות שלא הייתי מודעת לכך שהיא הפקידה בידך את תפקיד השומר. זה לא צוין בצוואה שלה." היא הושיטה לעברי את ידה כשירדה במדרגות ואמרה, "אני ג'ספר־אן קלירי. מה<span class="no-break"> שלומך?"</span></p>
		</div>


			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 25.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

קומדיה רומנטית רומנטיקה בעיירה קטנה רומנטיקה שנונה גראמפי וסאנשיין fake relationship בעירה איטית מיריבים לאוהבים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!