השליח

מרקוס זוסאק

ד קנדי – נהג מונית בחסד, שחקן קלפים פתטי וכישלון מוחלט בסקס. גר בצריף בפרוורים, חולק קפה עם הכלב שלו העונה לשם ”השוער” ומאוהב עד שיגעון באודרי. חייו הם חיי שגרה שלֵווה וחוסר הצלחה - עד לאותו היום שבו מנע לא בכוונה שוד בנק.

זה הרגע שבו מופיע האָס הראשון.

זה הרגע שבו הופך אד להיות השליח.

מאחר שנבחר להיות זה שאכפת לו, הוא עושה את דרכו בעיר, מסייע לאנשים ופוגע באחרים (בעת הצורך), עד שנותרת שאלה אחת בלבד. מי עומד מאחורי שליחותו של אד?
שם: השליח
מחבר/ת: מרקוס זוסאק
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011140616

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 86.00

קרא פרק ראשון

				
<h2 style="text-align: right;"> השוד</h2>
<p> </p>
<p> </p>
<p class="noindent">השודד הזה לא שווה כלום.</p>
<p>אני יודע את זה.</p>
<p>הוא יודע את זה.</p>
<p>כל הבנק יודע את זה.</p>
<p>אפילו החבר הכי טוב שלי מארווין יודע את זה, והוא חסר תועלת אפילו יותר מהשודד.</p>
<p>הדבר הכי גרוע בכל העסק הזה הוא שהמכונית של מארווין חונה בחוץ במקום שמותר לחנות בו רק חמש-עשרה דקות. כולנו שוכבים כשהפנים שלנו מופנות אל הרצפה, ונותרו רק דקות ספורות עד שתוקף כרטיס החניה יפוג.</p>
<p>"הלוואי שהבחור הזה ימהר", אני אומר.</p>
<p>"אתה צודק", לוחש אליי מארווין בתשובה. "זאת שערורייה". הקול שלו התגבר ממעמקי הרצפה. "אני אחטוף קנס בגלל הלא-יוצלח הזה. אני לא יכול להרשות לעצמי עוד קנס, אד".</p>
<p>"המכונית אפילו לא שווה את זה".</p>
<p>"מה?"</p>
<p>מארווין מציץ בי. אני מרגיש שהוא מתחיל להתעצבן. להיעלב. אם יש משהו שמארווין לא יכול לסבול זה שמישהו מלכלך על המכונית שלו. הוא חוזר על השאלה.</p>
<p>"מה אמרת, אד?"</p>
<p>"אמרתי", אני לוחש, "היא אפילו לא שווה את הקנס, מארווין".</p>
<p>"תראה", הוא אומר, "אני מוכן לסבול הרבה דברים, אד, אבל..."</p>
<p>אני לא מקשיב לו, מפני שלמען האמת, ברגע שמארווין מתחיל לברבר על המכונית שלו, הוא נהיה קוץ בתחת. הוא לא מפסיק לדבר, כמו ילד, אפילו שלא מזמן חגג יום הולדת עשרים למען השם.</p>
<p>הוא ממשיך לדבר עוד דקה בערך, עד שאני נאלץ לקטוע אותו.</p>
<p>"מארווין", אני אומר, "המכונית היא בושה וחרפה, בסדר? אין לה אפילו בלם יד – היא עומדת שם עם שתי לבנים מאחורי הגלגלים האחוריים". אני מנסה לשמור על קול שקט ככל האפשר. "חצי מהפעמים אתה אפילו לא טורח לנעול אותה. אתה בטח מקווה שמישהו יסחב אותה כדי שתוכל לקבל את הכסף של הביטוח".</p>
<p>"היא לא מבוטחת".</p>
<p>"נו, בבקשה".</p>
<p>"מביטוח NRMA אמרו שהיא לא שווה את זה".</p>
<p>"אני יכול להבין אותם".</p>
<p>באותו הרגע מסתובב השודד וצועק, "מי מדבר שם מאחור?!"</p>
<p>למארווין לא אכפת. הוא מעוצבן בגלל המכונית.</p>
<p>"אתה לא מתלונן שאני לוקח אותך טרמפ לעבודה, אד, חתיכת נובוריש שכמוך".</p>
<p>"נובוריש? מה זה לעזאזל נובוריש?"</p>
<p>"אמרתי לכם לסתום את הפה שם מאחור!" צועק שוב השודד.</p>
<p>"אז תזדרז כבר!" משיב לו מארווין בשאגה. אין לו מצב רוח עכשיו. אין לו מצב רוח בכלל.</p>
<p>הוא שוכב כשפניו פונות אל הרצפה של הבנק.</p>
<p>שודדים את הבנק.</p>
<p>החום כאן לא נורמלי לעונת האביב.</p>
<p>מיזוג האוויר התקלקל.</p>
<p>העליבו עכשיו את המכונית שלו.</p>
<p>מארווין המסכן איבד את הראש או את הצפון או איך שתקראו לזה. הוא חטף עצבים נוראיים.</p>
<p>אנחנו שוכבים על השטיח הכחול המרופט והמאובק של הבנק. מארווין ואני מביטים זה בזה בעיניים מתווכחות. החבר שלנו ריצ'י ליד שולחן הלגו, חצי מתחתיו, שוכב בין כל חתיכות הלגו שהתפזרו כשהשודד נכנס פנימה צועק, צווח ורועד. אודרי בדיוק מאחוריי. כף הרגל שלה מונחת על רגלי וגורמת לה להירדם.</p>
<p>האקדח של השודד מכוון אל האף של איזו נערה מסכנה שעומדת מאחורי הדלפק. על תג הזיהוי שלה כתוב "מישה". מישה המסכנה. היא רועדת כמעט כמו השודד כשהיא מחכה שחברהּ לעבודה, בחור מחוצ'קן בערך בן עשרים ותשע עם עניבה וכתמי זיעה תחת הזרועות, ימלא את השק בכסף.</p>
<p>"הלוואי שהבחור הזה ימהר קצת", אומר מארווין.</p>
<p>"כבר אמרתי את זה", אני אומר לו.</p>
<p>"אז מה? אני לא יכול להעיר משהו משלי?"</p>
<p>"תורידי את הרגל שלך ממני", אני אומר לאודרי.</p>
<p>"מה?" היא משיבה.</p>
<p>"אמרתי שתורידי את הרגל שלך ממני – הרגל שלי מתחילה להירדם".</p>
<p>היא מזיזה אותה באי-רצון.</p>
<p>"תודה".</p>
<p>השודד מסתובב וצורח את השאלה שלו בפעם האחרונה. "מי הטמבל שמדבר?"</p>
<p>מה שאני צריך להסביר לכם על מארווין זה שהוא יודע להיות בעייתי דווקא בזמן הכי לא מתאים. הוא וכחן. לא חביב במיוחד. הוא מסוג החברים שאתה מוצא את עצמך תמיד מתווכח איתם – במיוחד בנוגע למכונית הרעועה שנקראת פלקון. הוא גם יכול להיות טמבל ילדותי ביותר כשמתחשק לו.</p>
<p>הוא צועק בנימה מבודחת, "זה אד קנדי, אדוני. אד הוא זה שמדבר!"</p>
<p>"תודה רבה לך!" אני אומר.</p>
<p>(השם המלא שלי הוא אד קנדי. אני בן תשע-עשרה. אני נהג מונית מתחת לגיל המותר. אני דומה להרבה בחורים צעירים שמסתובבים בפרוורים המרוחקים מהעיר – אין לי יותר מדי סיכויים או אפשרויות. חוץ מזה, אני קורא ספרים יותר מכפי שכדאי לי ואני כישלון מוחלט בסקס ובתשלום המסים שלי. נעים להכיר אתכם).</p>
<p>"אז תסתום את הפה, אד!" צורח השודד. מארווין מגחך. "או שאני בא אליך ויורה לך בתחת!"</p>
<p>אני מרגיש כאילו חזרתי לבית הספר, והמורה הסדיסט למתמטיקה זורק לך פקודות מקדמת החדר, אם כי לא אכפת לו משום דבר והוא רק מחכה לצלצול כדי שיוכל ללכת הביתה, לשתות בירה ולהשמין מול הטלוויזיה.</p>
<p>אני מביט במארווין. אני רוצה להרוג אותו. "אתה בן עשרים, בשם אלוהים. אתה מנסה לגרום לנו להיהרג?"</p>
<p>"שתוק, אד!" קולו של השודד נשמע רם יותר הפעם.</p>
<p>אני לוחש עוד יותר בשקט. "אם הוא יורה בי אני מאשים אותך. אתה קולט את זה, נכון?"</p>
<p>"אמרתי לך לסתום את הפה, אד!"</p>
<p>"הכול זה רק בדיחה גדולה בשבילך, נכון, מארווין?"</p>
<p>"טוב. זהו זה". השודד שוכח מהאישה שמאחורי הדלפק וצועד</p>
<p>לכיוון שלנו. נמאס לו מכל הבלגן. כשהוא מגיע, כולנו מרימים אליו את מבטינו.</p>
<p>מארווין.</p>
<p>אודרי.</p>
<p>אני.</p>
<p>וכל שאר היצורים חסרי התקווה ששרועים כמונו על הרצפה.</p>
<p>קצה האקדח נוגע בגשר האף שלי. המקום מתחיל לגרד לי. אני לא מגרד.</p>
<p>השודד מעביר את מבטו ממארווין אליי. מבעד לגרב שמכסה את פניו אני רואה שפם בצבע זנגוויל וצלקות של אקנה. העיניים שלו קטנות והאוזניים גדולות. הוא בטח שודד את הבנק בתור נקמה בעולם על כך שזכה בפרס הכיעור המקומי שלוש שנים ברציפות.</p>
<p>"אז מי מכם הוא אד?"</p>
<p>"הוא", אני משיב, מצביע לעבר מארווין.</p>
<p>"הו לא, אתה לא תעשה את זה", התנגד מארווין, ויכולתי לראות מההבעה שעלתה על פניו שהוא לא מפחד כפי שהוא אמור לפחד. הוא יודע ששנינו כבר היינו מתים אילו השודד הזה היה רציני. הוא מרים את מבטו אל הגבר בעל פני הגרב ואומר, "חכה שנייה..." הוא מגרד בהרהור את קו הלסת שלו. "אתה נראה מוכר".</p>
<p>"טוב, בסדר", אני מודה, "אני אד". אבל השודד עסוק מדי בלהקשיב למה שיש למארווין לומר בנוגע אליו.</p>
<p>"מארווין", אני לוחש בקול רם, "סתום את הפה".</p>
<p>"סתום את הפה, מארווין", אומרת אודרי.</p>
<p>"סתום את הפה, מארווין!" קורא ריצ'י מהעבר השני של החדר.</p>
<p>"מי אתה לעזאזל?" צועק השודד לכיוון ריצ'י. הוא מסתובב כדי לראות מאין מגיע הקול.</p>
<p>"אני ריצ'י".</p>
<p>"אז תסתום את הפה שלך, ריצ'י! אל תתחיל איתי גם אתה!"</p>
<p>"אין בעיה", משיב הקול. "תודה רבה". כל החברים שלי חכמולוגים כאלה. אל תשאלו אותי למה. כמו הרבה דברים אחרים, זה פשוט ככה.</p>
<p>בכל מקרה השודד מתחיל לרתוח. נדמה שהכעס נשפך מהעור שלו היישר דרך הגרב שעל פניו. "נמאס לי מזה לגמרי", הוא נוהם. נשמע שהקול שלו יוצא בצריבה מבין שפתיו.</p>
<p>אבל זה לא סותם למארווין את הפה.</p>
<p>"אני חושב", הוא ממשיך, "שאולי היינו יחד בבית ספר או משהו כזה, אתה יודע?"</p>
<p>"אתה רוצה למות", אומר השודד בעצבנות, עדיין רותח. "נכון?"</p>
<p>"בעצם", מתחיל מארווין להסביר, "אני רק רוצה שתשלם את קנס החניה של המכונית שלי. היא חונה באזור שמותר לחנות בו חמש-עשרה דקות. אתה מעכב אותנו פה".</p>
<p>"בטח שאני מעכב!" הוא מכוון אליו את האקדח.</p>
<p>"אין צורך להיות עוין כל-כך".</p>
<p>הו אלוהים, אני חושב. הלך עכשיו על מארווין. הוא הולך לקבל ירייה בצוואר.</p>
<p>השודד מביט מבעד לזגוגית דלת הבנק, מנסה להבין איזו מכונית שייכת למארווין. "איזו מהן היא המכונית שלך?" הוא שואל, די בנימוס אני חייב להודות.</p>
<p>"הפלקון בצבע תכלת, שם".</p>
<p>"חתיכת החרא הזאת? לא הייתי משתין עליה ובטח שלא הייתי משלם עליה קנס".</p>
<p>"הי, חכה רגע". מארווין שוב נעלב. "אתה זה ששודד את הבנק, אז אתה יכול לפחות לשלם לי את הקנס על החניה, אתה לא חושב?"</p>
<p>בינתיים.</p>
<p>הכסף כבר נמצא על הדלפק, ומישה, הנערה האומללה שמאחורי הדלפק, קוראת לו. השודד מסתובב וחוזר אליה.</p>
<p>"תמהרי, זונה", הוא נובח אליה כשהיא מושיטה לו את השק. אני מניח שאלו הדיבורים המקובלים במצבי שוד. הוא ודאי ראה את הסרטים הנכונים. מהר מאוד הוא שוב צועד לכיווננו, כשהכסף בידיו.</p>
<p>"אתה!" הוא צורח אליי. הוא קיבל אומץ עכשיו, כשהכסף בידיים</p>
<p>שלו. הוא מתכוון להכות אותי באקדח, אבל משהו בחוץ תופס את תשומת לבו.</p>
<p>הוא מביט יותר מקרוב.</p>
<p>אל מחוץ לדלתות הזכוכית של הבנק.</p>
<p>אגלי זיעה נוטפים על הצוואר שלו.</p>
<p>הוא מתנשם בכבדות.</p>
<p>המחשבות שלו סוערות, ואז.</p>
<p>הוא מתפוצץ.</p>
<p>"לא!"</p>
<p>יש בחוץ שוטרים, אבל אין להם מושג מה קורה בתוך הבנק. הסיפור עוד לא הגיע אל הרחוב. הם אומרים למישהו עם טוֹרָנָה בצבע זהב לא לחנות חניה כפולה ליד המאפייה שמעבר לכביש. המכונית נוסעת משם וגם השוטרים ממשיכים בדרכם, והשודד העלוב נשאר עם שק הכסף ביד. המכונית שהייתה אמורה להסיע אותו עזבה את המקום.</p>
<p>רעיון צץ במוחו.</p>
<p>הוא מסתובב.</p>
<p>אלינו.</p>
<p>"אתה", הוא מצווה על מארווין, "תן את המפתחות שלך".</p>
<p>"מה?"</p>
<p>"מה ששמעת".</p>
<p>"זאת ענתיקה, המכונית הזאת!"</p>
<p>"זאת חתיכת חרא, מארווין", אני מתעלל בו. "ועכשיו תן לו את המפתחות או שאני הורג אותך בעצמי!"</p>
<p>הבעת מרמור עולה על פניו של מארווין כשהוא מושיט יד לכיסו ושולף משם את מפתחות המכונית שלו.</p>
<p>"תהיה עדין איתה", הוא מתחנן.</p>
<p>"תקפוץ לי", משיב השודד.</p>
<p>"לא יפה לדבר ככה!" צורח ריצ'י ממקומו מתחת לשולחן הלגו.</p>
<p>"תסתום את הפה!" צועק אליו השודד בחזרה. והולך משם.</p>
<p>הבעיה היחידה שלו היא שלמכונית של מארווין יש סיכוי של אחת לחמש להתניע בפעם הראשונה.</p>
<p>השודד יוצא בשעטה מדלת הבנק והוא בדרכו לכביש. הוא מועד ומפיל את האקדח ליד הכניסה, אבל מחליט להמשיך בלעדיו. אני רואה</p>
<p>את הפאניקה על פניו כשהוא מתלבט אם להרים אותו או להמשיך הלאה. אין זמן, אז הוא משאיר אותו וממשיך לרוץ.</p>
<p>כולנו קמים על ברכינו כדי לצפות בו ורואים שהוא מתקרב אל המכונית.</p>
<p>"עכשיו תראו מה יקרה", מארווין מתחיל לצחוק. אודרי, מארווין ואני צופים במחזה וריצ'י מתקרב אלינו.</p>
<p>בחוץ מנסה השודד לברר איזה מפתח יפתח את הרכב. באותו הרגע כולנו מתפוצצים מצחוק למראה חוסר האונים שלו.</p>
<p>בסופו של דבר הוא מוצא את המפתח המתאים ומנסה להתניע את המכונית אין-ספור פעמים, אבל לא הולך לו.</p>
<p>ואז.</p>
<p>מסיבה כלשהי שלעולם לא אבין.</p>
<p>אני רץ החוצה ותופס את האקדח. כשאני חוצה את הכביש, עיניי ננעלות על השודד. הוא מנסה לצאת מהמכונית, אבל מאוחר מדי.</p>
<p>אני עומד ליד החלון של הפורד.</p>
<p>יש לי אקדח שמכוּון אל עיניו.</p>
<p>הוא נעצר.</p>
<p>שנינו לא זזים.</p>
<p>הוא מנסה לצאת מהמכונית ולברוח. אני מקלל, אין לי מושג שאני יורה בכלל עד שאני פוסע לקראתו ושומע את הזכוכית מתנפצת.</p>
<p>"מה אתה עושה?" זועק מארווין בכאב מהעבר השני של הרחוב. עולמו חרב עליו. "אתה יורה במכונית שלי!"</p>
<p>סירנות נשמעות.</p>
<p>השודד נופל על ברכיו.</p>
<p>הוא אומר, "אני כזה אידיוט".</p>
<p>אני חייב להסכים איתו.</p>
<p>לרגע אחד אני משפיל מבט ומרחם עליו, מפני שאני מבין שאני מביט כנראה באדם הכי חסר מזל בעולם. קודם כול הוא שודד בנק שנמצאים בו אנשים טיפשים בצורה בלתי רגילה כמו מארווין וכמוני. אז נעלמת לו מכונית המילוט. אחר כך, כשכבר יש לו רעיון טוב והוא הצליח להשיג מכונית, זאת המכונית הכי עלובה בחצי הדרומי של כדור הארץ. במובן מסוים אני מרחם עליו. דמיינו לעצמכם את ההשפלה.</p>
<p>כשהשוטרים שמים עליו אזיקים ולוקחים אותו משם, אני אומר למארווין, "אתה רואה?" אני ממשיך בתקיפות רבה יותר. בקול רם</p>
<p>יותר. "אתה רואה? זה רק מראה את הפתטיות", אני מצביע על המכונית,</p>
<p>"של המכונית הזאת". אני עוצר לרגע כדי לתת לו זמן לחשוב על זה.</p>
<p>"אם היא הייתה אפילו חצי נורמלית, הבחור הזה היה מצליח לברוח, נכון?"</p>
<p>מארווין מודה. "כנראה".</p>
<p>קשה לומר אם לא היה מעדיף שהשודד יצליח לברוח, רק כדי להוכיח שהמכונית שלו לא גרועה כל-כך.</p>
<p>שברי זכוכית מפוזרים על הכביש ועל מושבי המכונית. אני מנסה להחליט מי נראה הרוס יותר – חלון המכונית או הפנים של מארווין.</p>
<p>"הֵי", אני אומר, "אני מצטער על החלון, טוב?"</p>
<p>"זה בסדר", משיב מארווין.</p>
<p>האקדח משאיר תחושה של חמימות דביקה בידי, כמו שוקולד נמס.</p>
<p> </p>
<p class="noindent">עוד שוטרים מגיעים כדי לשאול שאלות.</p>
<p>אנחנו מגיעים אל תחנת המשטרה והם שואלים אותנו על השוד, מה קרה ואיך הצלחתי לשים את הידיים שלי על האקדח.</p>
<p>"הוא פשוט הפיל אותו?"</p>
<p>"זה מה שאמרתי לכם, נכון?"</p>
<p>"תראה, ילד", אומר השוטר. הוא מרים את מבטו מהניירת. "אתה לא צריך להיות מחומם עליי". יש לו כרס משתיית בירה ושפם מאפיר. למה כל-כך הרבה שוטרים מרגישים שחייב להיות להם שפם?</p>
<p>"מחומם?" שאלתי.</p>
<p>"כן, מחומם".</p>
<p>"מחומם".</p>
<p>אני די מחבב את המילה הזאת.</p>
<p>"מצטער", אני אומר לו. "הוא פשוט הפיל אותו בדרך החוצה, ואני הרמתי אותו כשיצאתי לרדוף אחריו. זה הכול. הוא היה בהלם הבחור הזה, בסדר?"</p>
<p>"בסדר".</p>
<p>אנחנו נמצאים שם כבר די הרבה זמן. הפעם היחידה שבה השוטר עם כרס הבירה מאבד את שלוותו מתרחשת כאשר מארווין מתעקש לבקש פיצוי על המכונית שלו.</p>
<p>"הפלקון הכחולה?" שואל השוטר.</p>
<p>"כן, זאת המכונית".</p>
<p>"אם להיות בוטה, ילד, המכונית הזאת היא עלבון אמיתי. היא ממש בושה".</p>
<p>"אמרתי לך", הערתי.</p>
<p>"אין לה אפילו בלם יד, בשם אלוהים".</p>
<p>"אז?"</p>
<p>"אז יש לך מזל שאנחנו לא קונסים אותך בגללה – היא לא ראויה להיות על הכביש".</p>
<p>"באמת תודה רבה".</p>
<p>השוטר מחייך. "התענוג כולו שלי".</p>
<p> </p>
<p class="noindent">"ותרשה לי לתת לך עצה".</p>
<p>אנחנו כבר כמעט מחוץ לדלת כשאנחנו מבינים שהשוטר עוד לא סיים איתנו. הוא קורא לנו, או לפחות למארווין, לחזור.</p>
<p>"כן?" משיב מארווין.</p>
<p>"למה שלא תקנה מכונית חדשה, ילד?"</p>
<p>מארווין מביט באיש בארשת רצינית. "יש לי את הסיבות שלי".</p>
<p>"מה, אין לך כסף?"</p>
<p>"ברור שיש לי כסף. אני עובד, אתה יודע". הוא מצליח אפילו להישמע צדקני. "יש לי פשוט סדר עדיפויות אחר". הוא מחייך כפי שיכול לחייך רק אדם הגאה במכונית כזאת. "וחוץ מזה – אני אוהב את המכונית שלי".</p>
<p>"נשמע הוגן", מסכם השוטר. "להתראות".</p>
<p> </p>
<p class="noindent">"איזה סדר עדיפויות יש דווקא לך, מכל האנשים?" שאלתי את מארווין אחרי שיצאנו.</p>
<p>מארווין מישיר מבט ללא הבעה.</p>
<p>"פשוט תסתום את הפה, אד", הוא אומר. "יכול להיות שרוב האנשים חושבים היום שאתה גיבור, אבל בשבילי אתה רק החרא שתקע כדור בחלון שלי".</p>
<p>"אתה רוצה שאני אשלם על זה?"</p>
<p>מארווין מרשה לעצמו לחייך אליי חיוך נוסף. "לא".</p>
<p>למען האמת זאת הקלה אמיתית. אני מעדיף למות ולא להשקיע סנט אחד בתיקון הפלקון.</p>
<p> </p>
<p class="noindent">כשאנחנו יוצאים מתחנת המשטרה, אודרי וריצ'י מחכים לנו, אבל הם לא לבד. יש שם גם אנשים מהתקשורת והם מצלמים הרבה תמונות.</p>
<p>"זה הוא!" מישהו קורא, ולפני שאני יכול להתנגד, המוני אנשים קופצים מולי ושואלים שאלות. אני עונה להם מהר ככל שאני יכול ומסביר שוב מה קרה. העיירה שבה אני גר אינה קטנה ויש בה אנשי רדיו, טלוויזיה ועיתונות, וכולם יציגו את הסיפור ויכתבו מאמרים מחר.</p>
<p>אני יכול לדמיין לעצמי את הכותרות.</p>
<p>משהו בסגנון "נהג מונית הופך לגיבור" יכול להיות נחמד, אבל הם ודאי יכתבו משהו כמו "בטלן מקומי עושה משהו טוב". מארווין יצחק כהוגן מכותרת כזאת.</p>
<p>לאחר שעברו בערך עשר דקות של שאלות, הקהל מתפזר ואנחנו חוזרים למקום החניה. על שמשת הפלקון מתנוסס דוח גדול ויפה שנתחב מתחת למגב.</p>
<p>"בני זונות", מצהירה אודרי, בשעה שמארווין תולש וקורא את הדוח. באנו היום לבנק כדי שמארווין יוכל להפקיד את צ'ק המשכורת שלו. עכשיו הוא יכול להשתמש בו כדי לשלם את הקנס.</p>
<p>אנחנו מנסים לסלק את שברי הזכוכית מהמושבים ונכנסים פנימה. מארווין מסובב את המפתח אולי שמונה פעמים. המכונית לא מתניעה.</p>
<p>"נפלא", הוא אומר.</p>
<p>"כמה אופייני", משיב ריצ'י.</p>
<p>אודרי ואני לא אומרים כלום.</p>
<p>אודרי מנווטת וכולנו דוחפים. אנחנו לוקחים את המכונית אליי, מפני שזה המקום הכי קרוב לעיירה.</p>
<p>כמה ימים לאחר מכן אקבל את המסר הראשון.</p>
<p>הוא ישנה הכול.</p>




			

ספר מודפס

מחיר מוצר 77.40 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות