הגלויות

רותי רבינוביץ

הרומן הגלויות מגולל את סיפורה האמיתי של אישה, שתוך כדי שיטוט מקרי באתר בית מכירות פומביות נתקלת בגלויות ישנות שנשלחו לאימה כשהייתה ילדה.

העבר שנוקש על חלונה מטלטל את שגרת חייה השלווים ושולח אותה למסע חיפוש אחר זיכרונות אבודים. היא מתחקה אחר חייה של אימה, שהצליחה להימלט מגרמניה הנאצית לאנגליה.

אתגרי החיים בארץ הזרה והגלויות המגיעות מבית הוריה מציבים בפני אימה התמודדות יומיומית, כאשר על נעוריה הפורחים ושמחת החיים שלה מעיבה הדאגה לבני משפחתה שנותרו מאחור
שם: הגלויות
מחבר/ת: רותי רבינוביץ
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011052338

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 78.00

קרא פרק ראשון

				   
      <div>
         
         <h3>פרולוג</h3>
         
         <p dir="rtl" style="margin-top: 1em; text-indent:0;"><span class="regular">לא היו שום סימנים מוקדמים לכך שהיום הזה עתיד
               לטלטל את עולמי. שעת צהריים. שבת חורפית נעימה. קרני השמש מפלסות להן
               נתיב בינות לעננים ומציפות את הסלון באור בהיר. אני מתפרקדת על הספה,
               רגליי פשוטות לפנים ברפיון והאייפד מונח בכף ידי השמאלית. על המסך
               תמונות. גלויות ישנות עם נופי ארץ ישראל של פעם.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">נוף בתולי. הרים, עצים, ופה ושם בתים בודדים שהלכו
               לאיבוד על ההר. בעמק, איכר עוטה כאפייה צועד לצד סוסו ובידו מחרשת עץ.
               בגלויה אחרת — המושבה הגרמנית בחיפה. כל בית מוקף בחלקת אדמה מעובדת,
               והר הכרמל עצמו קירח לחלוטין, לפני שצמחו לו בתים על הראש. המראות
               האלה גורמים לי לדגדוג נעים בגוף. כמו להקה של פרפרים שעוברת בתוך
               משפך שהולך ונהיה צר, עד שהוא נבלע בנקודה מאוד מסוימת בבטן שלי. שם,
               באמצע הבטן, יש רִיק שמצליח להתמלא מעט כשאני שוקעת בגלויות
               הישנות.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">אני גולשת באתר של בית מכירות פומביות, מעיינת בפריטי
               גלויות שנמכרו, מעבירה בהינף אצבע דפים וירטואליים בזה אחר זה. אחרי
               כחצי שעה, העפעפיים שלי מתחילים לרפרף, נסגרים ונפקחים לסירוגין כמו
               כנפי פרפר. אני מרגישה את הלאות היורדת וזולגת מהעיניים אל הראש ואל
               הכתפיים, לעבר הזרועות והידיים... רגע לפני שהאייפד נשמט מאחיזתי, אני
               תופסת אותו בשתי ידיי ומתיישבת באחת. אני מחליטה להיכנע לעייפות, אבל
               בדיוק בשנייה שאני עומדת ללחוץ על כפתור הסגירה, אני קולטת בזווית
               העין את המשפט הבא:
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">"התכתבות משפחתית מעניינת — משפחת אנדל, שנת
               1939..."
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">אממ... זה מעניין... אני חושבת לעצמי, וערפילי
               העייפות מתחילים להתפזר. "גלויות שנשלחו אל הילדה רגינה אנדל באנגליה
               מאת אביה בגלדבק, גרמניה, ומאת אחֶיה בפריז ובאמסטרדם, 1939..." אני
               מרגישה כאילו מישהו הזריק לי לווריד עשר כוסות של קפה שחור חזק
               במיוחד. הדם מתחיל לגעוש בעורקים ומטפס במעלה הגוף במהירות, נושא איתו
               אל נבכי תודעתי את ההבנה המתגבשת בתוכי:
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">הילדה רגינה אנדל זו אימא שלי! זו אימא שלי! אלה הן
               הגלויות שנשלחו אל אימא שלי!
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">הלב שלי דופק חזק ומהר על דלת גופי, ומשלא נפתחת שום
               דלת, הדפיקות מטפסות אל גרוני ומבעד לפה נפלטת קריאת "<span class="regularbold">ואווווווווו</span><span class="regularbold">"</span> קולנית שמהדהדת בכל הבית ומשחררת אך במעט
               את הלחץ בפנים. אני לוקחת הרבה אוויר לריאות וקוראת שוב, לאט, את
               השורות הכתובות על המסך:
               </span></p>
         
         <h5 style="text-align:center;"></h5>
         
         <p dir="rtl" style="margin-top: 1em; text-indent:0;"><span class="regular">אין בכלל ספק שאלה גלויות שנשלחו אל אימא שלי! הכול
               מתחבר! שם אביה והעיר גלדבק בגרמניה, שבה נולדה אימי, ה־<span class="regular">Kindertransport</span> לאנגליה,
               האח מקס שהיה בפריז והאחות סופי באמסטרדם. כל הפרטים, עד האחרון שבהם,
               מתאימים זה לזה כמו חלקי פאזל שמרכיבים את התמונה בשלמותה.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">איפה היו הגלויות האלה עד היום? מי הביא אותן למכירה?
               איך הגיעו לידיו של המוכר? מה כתוב בגלויות? מעניין מה כתוב בגלויות!
               מה עושים עכשיו? למי פונים? איך משיגים את הגלויות שלנו בחזרה?
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">כל מחשבה וכל שאלה צועקות את עצמן חזק יותר, כמו מורה
               מחליפה שמאבדת שליטה מול כיתת תלמידים מתפרעת. שקט! אני צועקת לעצמי
               באלם. אני לא מסוגלת לחשוב ברעש הזה... ואז, לרגע, משתרר שקט.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="הפקת מהדורה אלקטרונית על ידי מנדלי מוכר-ספרים ברשת"></span><span class="regular">אני צריכה לדבר עם אחותי. עכשיו!</span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">באצבעות רועדות אני מקישה את מספר הטלפון של אחותי.
               הטלפון מצלצל ומצלצל. אני סופרת עשרה צלצולים, ורק אז נזכרת להביט
               בשעון. השעה שתיים שלושים וחמש. נו, ברור. בביתה של אחותי נחים
               בצהריים ומנתקים את הטלפון. שנת הצהריים של ימי שבת הינה הדבר הקדוש
               היחיד שהם שומרים, ושהעולם יחכה בבקשה עד השעה ארבע. סבלנות אינה אחת
               מתכונותיי הטובות. אני פוסעת בעצבנות סביב שולחן הסלון, ובסוף כל
               סיבוב מעיפה מבט בשעון. הוא בכלל לא זז. הוא לוקח את הזמן שלו. אני
               מגבירה את מהירות תנועות הרגליים, ואחרי חמישה סיבובים נוספים ראשי
               סחרחר. אני מתיישבת בכבדות על הספה. תחושת בחילה קלה מזדחלת מעמקי
               בטני ומטפסת במעלה גרוני. אני מרימה את ראשי שוב לעבר השעון. השעה
               שתיים שלושים ושמונה. פתאום אני נזכרת שמיכאל בעלי נמצא בבית. מרוב
               התרגשות שכחתי שהוא ישן בחדר הסמוך. הוא לא שמע את הצעקה שלי. הוא לא
               שומע מי יודע מה גם כשהוא ער.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">אני פותחת את דלת חדר השינה, ולפני שאני מספיקה לומר
               מילה מיכאל כבר מתיישב במיטה, כפות רגליו השעירות מחפשות אחר
               הכפכפים.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">קולי רועד מהתרגשות כשאני מספרת לו את שאירע לי לפני
               רגעים מועטים. הוא עדיין אפוף שינה ולא בדיוק יורד לסוף דעתי.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">אני אוחזת בידו ומושכת אותו אחריי, והוא, חצי מנומנם,
               נענה ומתרומם. רגליו נשרכות על הרצפה מבלי שיטרח להרימן, ואני גוררת
               אותו לסלון, מושיבה אותו על הספה ופותחת את מסך האייפד.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">אני יושבת לידו, רגלי הימנית מנתרת בחוסר סבלנות. הוא
               קורא ונראה מרוכז. אני יודעת שהוא קורא מהר. הרבה יותר מהר ממני. הוא
               שואל אותי אם אני בטוחה שאלה גלויות שנשלחו אל אימא שלי ולא אל מישהי
               אחרת ששמה זהה לשלה.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">לי אין שום צל של ספק. כל הפרטים מתאימים כמו טביעת
               אצבע. השמות, המקומות, התאריכים, הכול מתחבר לסיפור השלם של המשפחה
               שלי.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">מהי ההסתברות למצוא באופן אקראי לחלוטין מבין
               מיליארדי פריטים שנמכרים באינטרנט דווקא את הגלויות האלה? נראה לי
               שהסיכוי לזכות בפרס הגדול בפיס רב יותר. הייתי עייפה מאוד ועמדתי
               לכבות את המסך, והנה, ממש בשנייה האחרונה, העין שלי קלטה את הכתוב.
               באותה מידה יכולתי לפספס את הכול, עניין של חלקיק השנייה. המקריות
               הבלתי נתפסת היא הדבר המפתיע ביותר שקרה לי אי פעם.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">אני מסתכלת על בעלי, מצפה לתגובה שתתחבר להתלהבותי
               ולהתרגשותי. אבל הוא נמנה עם הטיפוסים השכלתניים, ורק מערים עליי עוד
               תהיות ושאלות ספקניות.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">אני יודעת שאחותי תתרגש עד דמעות. אחותי תתלהב!</span></p>
         
         <p dir="rtl" style="margin-top: 1em; text-indent:0;"><span class="regular">"וואו...וואו...וואו..." אלו המילים הראשונות שהיא
               מצליחה להוציא מפיה לאחר שסיימתי לספר לה את הבלתי ייאמן. אני יכולה
               לדמיין אותה בקצהו השני של קו הטלפון, מנערת את כף ידה בתנועה
               שמאפיינת אותה כשהיא מתרגשת. איזה כיף שיש לי אחות שמבינה ברגע הזה
               <span class="regularbold">בדיוק</span> את מה שעובר עליי, אני
               חושבת לעצמי. היא בחרה בדיוק ב"וואו" שלי כדי לבטא את התרגשותה.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="הפקת מהדורה אלקטרונית על ידי מנדלי מוכר-ספרים ברשת"></span><span class="regular">אני שומעת בקולה את הפליאה, את ההתרגשות ואת
               ההתלהבות.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">"הגלויות מוצעות למכירה?"</span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">"כבר לא. המכירה הייתה לפני חודשיים. לא תאמיני...
               מישהו רכש אותן תמורת שש מאות וחמישים דולר."
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">"מה את אומרת?! מי צריך את הגלויות של סבא וסבתא
               שלנו? את מי זה מעניין חוץ מאיתנו?" היא שואלת בפליאה.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">"אני מניחה שיש להן ערך היסטורי. התכתבות משפחתית כזו
               מ־1939... משפחה שמפוזרת
               בעולם... מה שמעניין אותי במיוחד זה איך הגלויות האלה הגיעו למכירה.
               מי הביא אותן למכירה? איך הגיעו אליו הגלויות של אימא שלנו? איפה
               הגלויות האלה הסתתרו כל השנים? יש לך רעיון, אולי?"
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">רגע של שקט משתרר מעבר לקו, ואני יכולה לשמוע את
               אחותי חושבת. אחרי מספר שניות היא מעוררת את זיכרוני הרדום.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">אימא שלנו סיפרה שכשעלתה לארץ מאנגליה היא הגיעה עם
               מזוודה קטנה בלבד, כי את שאר הכבודה שלה שלחו לארץ בארגז לפני הפלגתה.
               הארגז הזה מעולם לא הגיע אליה. אימי דיברה על הארגז האבוד הזה בהרבה
               כאב. היא תמיד אמרה שכל הילדות שלה הייתה טמונה בתוך אותו ארגז. כל מה
               שהזכיר לה את הבית. הבובה שהייתה אהובה עליה בילדותה, הכרית שלה,
               החליפה שאבא שלה תפר לה לקראת הנסיעה. כנראה בתוך הארגז האבוד היו גם
               הגלויות האלה, שנשלחו אליה כשהייתה באנגליה.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">מעניין איפה היה הארגז הזה במשך שבעים וחמש שנים. לא
               היו בו דברי ערך, ובכל זאת ברור כעת שמישהו שמר על הגלויות האלה כל
               אותו זמן. היו שם חפצים אישיים של נערה בת שמונה עשרה, שלא היה להם
               שום ערך בעיניו של אף אחד אחר. עבור אימא שלנו הם היו עולם
               ומלואו.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">אימא שלנו חשבה שגנבו לה את הארגז, אבל כעת אני לא
               בטוחה בכך. השנה הייתה 1940, באמצע מלחמת עולם. תוהו ובוהו שלם. ארגז
               אחד בודד יוצא מנמל סאות'המפטון באנגליה ונודד לו על פני התעלה דרך
               מצר גיברלטר, מפליג בים התיכון ונוחת בחופי ארץ ישראל. העובדה
               שהגלויות האלה צצו כעת מצביעה, בסבירות גבוהה, על כך שהארגז הגיע
               בשלום לחופי ארץ ישראל ולא טבע במצולות הים. אז הארגז נחת בארץ, ואיך
               בדיוק מוצאים את גברת רגינה אנדל? לא הייתה אז מדינה, לא היה רישום
               מסודר, ולאימא שלנו לא הייתה כתובת קבועה. היא התגוררה תחילה בקיבוץ,
               ובהמשך עברה לעיר. בכל פעם היא לנה אצל מישהו אחר, כי לא היה לה בית.
               מהר מאוד גם לא קראו לה כבר רגינה אלא רבקה, ואחר כך היא נישאה ושם
               משפחתה השתנה. רגינה אנדל נעלמה. לא פלא שהארגז לא הצליח למצוא
               אותה.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">אני נזכרת שאחרי שאימא נפטרה, מצאנו באחת המגירות
               מכתב תשובה מארגון "החלוץ" באנגליה שבו מודיעים לה כי מצאו את הארגז
               שנתקע באנגליה. זה היה כמה חודשים אחרי שאימא כבר הגיעה לארץ. הם שכחו
               לשלם איזו אגרה, ולכן הארגז לא יצא לדרכו. באותו מכתב הם הבטיחו
               להסדיר את התשלום ולשלוח אותו לארץ.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">"טוב, מה שברור הוא שאנחנו חייבות להשיג את הגלויות
               האלה. מה עושים?" שואלת אחותי בדאגה.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">"מחר בבוקר אני אתקשר לבית המכירות. אני לא מתכוונת
               לוותר!"
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">בסיום השיחה עם אחותי, הספקות מתחילים לכרסם בי. מה
               יהיה מחר? ואם לא ירצו למסור לי את פרטיו של מי שרכש את הגלויות, מה
               אעשה במקרה כזה? יכול להיות שאצטרך לפנות לעורך דין. הרי הגלויות
               שנשלחו אל אימא שלי מאת סבא שלי שייכות, ללא ספק ולפי החוק, לנו. אני
               מקווה שלא נזדקק לעורך דין, כי אז אנחנו באמת בצרות. הוצאת הצדק לאור
               עולה הרבה כסף וצורכת הרבה מאוד זמן ואנרגיות שליליות.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">הסיפור עדיין נשמע לי לא אמיתי. אולי אחרי שאספר אותו
               לעצמי עוד כמה פעמים, אשתכנע שהוא אכן קורה במציאות. הרגשתי שאני
               חייבת לדבר עם אורית, חברתי הקרובה.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">אני מתקשרת לאורית ושופכת עליה, בבת אחת, את כל
               הסיפור, מכסה אותה בערֵמה של פרטי פרטים.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">אורית שותקת לאורך כל השיחה ולא קוטעת אותי באמצע.
               כשאני מסיימת, היא שותקת עוד רגע, ואז אומרת לי, "את יודעת איזה יום
               היום?"
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">אני לא מאמינה למשמע אוזניי. אני שופכת את קרביי
               בפניה והיא שואלת איזה יום היום. מה קרה לה?
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">"מה זאת אומרת איזה יום היום? היום שבת!" אני עונה
               בקוצר רוח ובקורטוב של עצבנות.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">"לא," היא משיבה. "מה התאריך היום?"</span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">אני ממש לא מבינה את תגובתה ועונה לה בבוטות.</span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">"אין לי מושג מה התאריך היום. בשבת אני יוצאת מלוח
               השנה."
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">"היום תשעה בנובמבר!" אני עדיין לא מבינה מה היא
               רוצה 
               ממני.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">"נו... אז מה?!" אני תוהה בחוסר סבלנות מופגן.</span></p>
         
         <p dir="rtl"><span class="הפקת מהדורה אלקטרונית על ידי מנדלי מוכר-ספרים ברשת"></span><span class="regular">"היום, לפני שבעים וחמש שנים, אירע ליל הבדולח!"</span></p>
         
      </div>

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 39.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 15 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!