הורות לחירות

געגועים

כבר עברו שנתיים מאז שנולד בנה בכורהּ, ולאחרונה, בלי להבין בדיוק למה, גואה בה מעין תחושה של אובדן המעלה דמעות בעיניה.

היא לא חשבה שכך זה יהיה. אנשים דיברו על קשיים — על לילות ללא שינה, על קשיים בחינוך, על דאגות, ולכל אלה היא נערכה והתגייסה, אך איש לא הכין אותה לתחושת האובדן. לא שאינה אוהבת את בנה — היא מחוברת אליו בכל נימי נפשה, ובכל זאת היא כל־כך מתגעגעת לעצמה... נכון, יש בהורות המון רגעים של אושר, אבל כשהיא מקשיבה למשקע שעוטף את נפשה, היא חשה שזה יותר דומה לסוג של טראומה.

***

טראומה?

איזה מינוח מוזר להשתמש בו בהתייחס לאחת השמחות הגדולות ביותר בחיים!

היא זוכרת את האושר ואת הכרת התודה שהציפו אותה כשסוף־סוף אחזה בו בזרועותיה. מעולם לא חוותה התרגשות כה גדולה. בכלל, האמהות הרחיבה את לבה, ריככה ומילאה אותה כפי ששום דבר אחר לא מילא אותה בעבר. אולם כעת, כשהיא מקשיבה לעצמה, היא חשה שנפשה עברה מעין טלטלה, וכמו ילד מיותם היא נודדת בעולם זר. היא רוצה לחזור הביתה. אך היכן הוא ביתהּ, עכשיו כשהיא בעצמה אמא?

***

מהו הדבר שהתיש אותה כל־כך?

לילות ללא שינה, ההנקה שהיא מתמידה בה כבר שנתיים, ההורמונים (כך אומרים), הזמן המועט שיש לה לעצמה, חילופי הזהויות, שינוי המעמד, ההסתגלות לחיים בחברת יצור שהוא לא לגמרי מובן — כן, כל אלה התישו אותה. אבל העיקר נמצא במקום אחר — היא נבלעה על־ידי סיפור ההורות כפי שדמיינה שהוא אמור להיות. כבר שנתיים, בצד שגרת חיי היומיום הלא פשוטים, היא מנסה "להרים הצגה".

***

אני קורא לזה: הורות־תמונה־יפה.

היא אינה מודעת לה, ובתגובה ראשונה היא אולי תסרב להגדרה המוזרה, אך היא מוכנה להודות שהיא מאוד משתדלת להיות אמא טובה, ולפעמים היא יותר טרודה בהזנת הדימוי של "האמא הטובה" מאשר בהזנת ילדהּ.

הורות־תמונה־יפה היא העין הניצבת מעל ההורה, צופה בכל מעשיו ושופטת אותם על־פי הקריטריונים של ההורות הטובה. רבים מן הקריטריונים הללו, אגב, יצר ההורה בעצמו בשעה שהיה ילד להוריו, והבטיח לעצמו שלא ינהג כמותם. נדמה שיש ברית סתרים סביב הסיפור הזה, ואף־על־פי שכל אחד מוסיף לו נופך אישי, עקרונותיו פחות או יותר ידועים בציבור —

אמא אינה אמורה לכעוס, לצעוק או להשתמש בכוח. הרי ילדהּ רך בשנים, ואיך תנצל את כוחה לרעה? מצד שני, היא אמורה להציב לו גבולות, לחנך אותו ובשום פנים ואופן לא להזניח אותו. בקיצור, תפקידה הוא להביא אותו להיות הילד הזה שכל מי שיסתכל עליו ידע מיד שיש לו אמא טובה.

במאמץ רב היא מחזיקה את הסיפור הזה, מנסה לעמוד בקצב התסריט, כנגד כל הסיכויים, כי לבן שלה, משום מה, בכלל לא אכפת מן הסיפור. לא די בכך שהיא צריכה להאכיל, להלביש, לכבס, לנקות, לשטוף, להרדים ולהקרין סביבה הילה של מציאות נינוחה — בנוסף לכל אלה היא צריכה להתמודד עם יריב קטן, שעושה הכול כדי לפוצץ את ההצגה.

הנה, רק לפני שעות ספורות יצאה אתו לגן המשחקים. היה זה אמור להיות אחר־צהריים נעים של שהייה נינוחה ביחד, אבל הוא, באמצע הדרך, נזכר פתאום שהוא רוצה "על העגלה". כל מה שאמרה ועשתה כדי לפייס אותו לא עזר. להפך, ככל שניסתה, הוא התעקש יותר, מתיישב על המדרכה ובוכה.

לא נעים! השכנים רואים. מה הבעיה שלה להביא עגלה?

נפשה מסרבת — זה יותר מדי, ואיזה מאמץ היא משקיעה כדי שהכול יהיה בסדר! היא נחושה להמשיך ולהחזיק את התמונה שלא תקרוס עכשיו, אבל הוא מושך מן הקצה השני, ונדמה שהוא עושה לה את זה בכוונה.

***

מחשבותיה נודדות בין ייאוש לתקווה, מגלגלות כל עצה ששמעה, כל רעיון, כל הנחיה שתוכל לומר לה מה עליה לעשות כעת. האם לוותר לו? האם להתעקש? האם לאיים? האם להפעיל כוח? האם הוא צריך גבול, או אולי להפך, הבנה והכלה?

את כל אלה היא לא בדיוק בודקת מולו, אלא היא בודקת מול "הדבר הנכון לעשות", בניסיון להתאים את עצמה לאותו דימוי של אמא טובה, כפי שיצרה לעצמה בתאטרון שכניה, חברותיה, הוריה, דודיה — כל אותם הורים שבעצמם נפלו קורבן לסיפור הורות־תמונה־יפה, תוך שהם מסתירים זה מזה עובדה זו.

היא חושבת על אמא מסוימת שאותה היא מעריכה. היא מנסה לנחש מה היא הייתה עושה, ובמקביל מוצאת עצמה מצטדקת בפניה. לאחרונה היא שמה לב שכל דבר שהיא עושה מלווה בפסקול של הצטדקות, המסביר מדוע זהו הדבר הנכון לעשות לאור הנסיבות ("לא סתם היא הרימה עליו קול, ילדים זקוקים לפעמים ליד תקיפה, והפעם הוא ממש היה זקוק לזה"). כעת היא חשה מובסת פעמיים — גם על־ידי הילד הקטן שלה (בקושי בן שנתיים), וגם על־ידי המחשבות הללו, שככל שהיא מנסה לרצות אותן — הן אינן משתכנעות.

במשך כל הזמן הזה היא לא בדיוק מצליחה להיות עם בנה. היא עסוקה מדי בניהול האירוע, אין לה זמן להקשיב לו ולהבין ללבו. אבל גם בלי לכוון לשם את תשומת לבה,

היא חשה את בדידותו —

מהדהדת היא עם בדידותה.

***

בסוף נהייתה דרמה גדולה. טיול קטן לגן שעשועים הפך לאירוע מתגלגל אשר שיבש את כל אחר־הצהריים והערב. כשבעלה חזר, היא פשוט התפרקה.

היא נשכבה במיטתה בחוסר אונים, וגילתה — כמו שקורה לפעמים רק בזמן משבר — שכבר שנתיים היא נתונה ב"עבודה זרה". וכעת, התמונה שקרסה, ההבנה שהיא כל־כך רחוקה מדמות האמא שהיא ציפתה מעצמה להיות, הבכי — כל אלה, בסופו של דבר, הביאו אותה לקרבה מחודשת שלה עם עצמה, למפגש המחודש עם מי שהייתה בעבר, לפני הכול. היא יודעת שזה נשמע לא הגיוני — אבל היא רוצה לחזור להיות מי שהייתה. יש בה געגועים אדירים לימים שחלפו ולאותה אחרת שנשארה מאחור.

ובלי שום סתירה לגעגועים אלה, היא גם מתגעגעת אליו, אל בנה,

כאילו גם אותו השאירה מאחור.

משהו כאן השתבש לגמרי.

***

מה יש לי להגיד לאותה אמא, מלבד שאני מבין ללבה?

אני זוכר את עצמי כאבא צעיר הנאבק בקשיי הפרנסה וההתפתחות המקצועית, ומנסה בד בבד לשמור על גישה נאורה ביחס לגידול ילדים. היו לי דוגמאות שידעתי שאיני רוצה לחקות, וניסיון מלא אהבה בעבודה עם ילדים שאינם שלי. אבל במה שנגע לאבהותי, מה שהציעה התרבות מסביב נע בעיקר בין שני קטבים שאף לא אחד מהם תמך בי. מצד אחד הקוטב ההישרדותי־תועלתני שביקש "לעבור את היום בשלום", ובכל יום חיפש מחדש "פתרון לילדים". מצד שני הקוטב הטיפולי והפסיכולוגי, שהעמיס אין־ספור עצות שהותירו אותי מרושש.

לבסוף, מצאתי את עצמי בשבר גדול. כל מה שחלמתי וקיוויתי, כל האהבה שלבי היה מלא בה במשך כל אותן שנים שעבדתי עם ילדים וסברתי שאני מבין את עולמם ומדבר את שפתם — הכול התמוסס ונעלם במפגש עם ילדיי, והותיר אותי במציאות חיים לוחמנית ומבולבלת.

היום אני אבא לשישה ילדים ובני הבכור כבר בן עשרים ושבע. משהו מן הדחיפות שהייתה בעת ההיא כבר פג, ומתוך פרספקטיבה רגועה יותר אני יכול לראות שהשיבוש היה טמון במקום אחר — לא בעובדה שלא הצלחתי לעמוד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי, אלא בכך שלא הבנתי נכון את ההזמנה של ההורות, ולקחתי על עצמי את האתגר הלא נכון.

את זה אני בא לתקן היום.