קו ארוך מחוק
”אחד הניצולים, ילד כבן שמונה, סיפר לחיילים שחילצו אותו על שיר (של יהונתן גפן) שדקלם לעצמו, בזמן שהוא מסתתר בארון שמחוצה לו מוטלות גופות הוריו ואחותו. הילד דקלם לעצמו שוב ושוב, ללא קול, את השורות האחרונות של השיר הזה. הוא לא ידע לומר מדוע בחר דווקא בשיר הזה, רק אמר שהרגיש שהשיר שומר עליו. אפשר לחשוב כמובן על האופן שבו ייצגו שורות השיר את דאגות היום־יום הקטנות, המרגיעות, שגודלן תואם את גודל הנפש הילדית. איזה עולם הוא זה שבו ילד צריך להסתתר בארון, ללא קול, במשך שבע־עשרה שעות שנדמות כנצח? איך ניתן בכלל ליצור רצף בין ההתרחשות הזו לבין העולם שקדם לה? בינה לבין העולם שיבוא אחריה? אך זה בדיוק העניין: הילד שימר באמצעות שורות השיר את העולם שקדם לעולם הזה, ובאופן עלום גם את העולם שיבוא אחריו.”
פרופ’ דנה אמיר
שם: קו ארוך מחוק
שפה: עברית
תחום: צבא מלחמה ונשק
תת תחום: צבא מלחמה ונשק
מק״ט: 010300092
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 88.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-2" class="kot-perek"><span class="bold">העמדה האתית כמגדלור של</span><span class="bold"> תקווה </span></h1>
			<p class="kot-kav" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p id="_idParaDest-3" class="kot-kotev-maamar" lang="en-US" xml:lang="en-US">מירב רוט</p>
			<p class="kot-mishne" lang="en-US" xml:lang="en-US"><span class="bold">ההתפתחות והפונקציה האתית</span><span class="bold"> —</span><span class="bold"> מבט פסיכואנליטי קלאסי</span></p>
			<p class="text-no-hazacha">הניסיון האישי, הקליני והספרותי שלי, הפגיש אותי שוב ושוב עם מצבי משבר אקוטיים, לעיתים טראומטיים, שבהם חרף כל מה שניתן היה לצפות, לא זו בלבד שהנפש הצליחה לשמור על העמדה האתית שלה, אלא שהעמדה האתית היתה לעיתים היסוד היחיד ששימש לאדם כמגדלור בליל הסערה החשוך שאליו נקלע. בתנאים שבהם היינו מצפים שהנפש תקרוס, העמדה האתית שימשה כמכל, כמצפן, כמורת דרך שחילצה מן התופת. בסוף הפרק אתאר אירוע יוצא דופן במיוחד שעליו סיפרה לי אישה ששוחררה משבי החמאס, אירוע שבו העמדה האתית היסודית שלה הצילה — הלכה למעשה — אותה ואת ילדיה מפירוד, ואולי ממוות.</p>
			<p class="text">אך נקדים לסיפור האנושי שתי הסתכלויות שונות בתכלית של העמדה האתית. זו של הפסיכואנליזה הקלאסית מכאן, וזו של הספרות — דרך הספר "תימהון", פרי עטו של אהרן אפלפלד — מכאן. האחת מציבה את העמדה האתית כהישג התפתחותי מאוחר, ואילו השנייה — יצירתו של אפלפלד — מציירת את העמדה האתית כאינסטינקט אנושי יסודי. </p>
			<p class="kot-mishne" lang="en-US" xml:lang="en-US"><span class="bold">פסיכואנליזה והעמדה</span><span class="bold"> האתית </span></p>
			<p class="text-no-hazacha">בשנת 1895, חמש שנים לפני הופעת הספר "פירוש החלום" שבישר את הולדת הפסיכואנליזה, כתב פרויד כך: "חוסר האונים הראשוני של היצורים האנושיים הוא המקור המוקדם לכל המניעים המוסריים."<span class="endnote CharOverride-1"><span id="footnote-020-backlink">1</span></span> בהצהרה קצרה זו, פרויד שרטט קשר בין חוסר האונים של היחיד ובין האחריות המתעוררת כלפי האחר. על פי קו חשיבה זה, המניע המוסרי והעמדה האתית<span class="endnote CharOverride-1"><span id="footnote-019-backlink">2</span></span> מתעוררים בין שני אנשים — כתוצאה מכך שהאחד זקוק לזולתו. אך לא עובר זמן רב, ופרויד מכריז ב"פירוש החלום" כי "החלום [...] מציג אותנו כמטומטמים מבחינה אתית ומוסרית."<span class="endnote CharOverride-1"><span id="footnote-018-backlink">3</span></span> בכך, ושוב בהמשך דרכו, הצהיר פרויד שישנו פער גדול בין התמונה הגלויה של נטייה מוסרית ובין זו הלא מודעת, וכי אמות המידה הפנימיות שלנו אינן "באמת" מוסריות. את המוסר אנחנו רוכשים בעקבות חרדת הסירוס — פנטזיה בדבר נקמה מסוכנת מצד הורה אחד, נוכח תשוקתנו כלפי ההורה האחר. גם אצל פרויד וגם אצל ממשיכתו הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין אנחנו מוצאים מהלך ברור: הפונקציה האתית נרכשת רק לאחר שורה של הפנמות. לפי פרויד מדובר אם כן בהפנמה של אמות מידה מוסריות הוריות, תולדה של התסביך האדיפלי, ולפי קליין מדובר בהפנמה של דמות הורית טובה ועיבוד של חרדות ואשמה הקשורות בהרסנות הפנימית שלנו, שהופנתה כלפי אותה דמות הורית. זהו התנאי המאפשר קבלת אחריות על הנטיות האגרסיביות שלנו, ועל זכותו של האחר להישמר מהן. </p>
			<p class="text">יתרה מכך, מכיוון שגם פרויד וגם קליין רואים את המבנה הנפשי האנושי כמבוסס על מאבק פנימי בין דחף החיים לדחף המוות, בהכרח תופיע העמדה האתית רק כמבנה מאוחר בהתפתחות, מבנה שנובע מיכולת משנית וגבוהה של התודעה לרסן דחפים תוקפניים מולדים ולקדם תפיסה מוסרית כלפי האחר. </p>
			<p class="kot-mishne" lang="en-US" xml:lang="en-US"><span class="bold">אתיקה בפניהם של </span><span class="bold">טרור וטראומה</span></p>
			<p class="text-no-hazacha">טראומה אינה מוגדרת רק באמצעות נסיבות, ופעמים רבות נסיבות טראומטיות לא יולידו תגובה טראומטית. הטראומה מוגדרת באמצעות אי־היכולת של התודעה לרשום, להכיל ולעבד את האירוע הטראומטי, דבר היוצר מעין לקונה, חור נפשי. התוצאה היא נפש המתקיימת באופן דיסוציאטיבי, שבה כל מה שקשור לטראומה מפוצל לתוך כמוסה מנותקת מכל חלקי האישיות והנפש האחרים. השפעת חלק זה על הנפש היא עצומה, בדומה לפעולתו של חור שחור המרוקן את המערכת ממשאביה. נראה כי העובדה שמדובר במעין עודפות שחומקת מכל ייצוג<span class="endnote CharOverride-1"><span id="footnote-017-backlink">4</span></span> היא שמסבירה את החוויה המסיבית הכפולה המאפיינת את הטראומה הנפשית — חֶסֶר ועומס בו זמנית. המצב הטראומטי הוא למעשה מצב פרדוקסלי, שבו חוסר היכולת לדעת את האירוע הטראומטי הוא המגע המיידי האפשרי ביותר עימו.<span class="endnote CharOverride-1"><span id="footnote-016-backlink">5</span></span> התנאי לריפוי מן האובדן ומהשפעות הטראומה נעוץ  ביכולת להתאבל,<span class="endnote CharOverride-1"><span id="footnote-015-backlink">6</span></span> ולהסכין בהדרגה עם המציאות,<span class="endnote CharOverride-1"><span id="footnote-014-backlink">7</span></span> על סכנותיה ומסכנותה. את השיקום וההחלמה יאפשרו הדמויות המופנמות הטובות, שתומכות באדם האבל מתוכו, והאפשרות להיות בעמדת עד כלפי עצמך. שסיפורך, שיקבל איכות מטפורית ולא רק קונקרטית, ריקה או חזרתית ועודפת,<span class="endnote CharOverride-1"><span id="footnote-013-backlink">8</span></span> יעניק פשר לחוויותיך ולחלקן במסע חייך. </p>
			<p class="text">תהליך זה קשה בהרבה כשמדובר בטראומה שחוללה במכוון  יד אדם. לא זו בלבד שקורבן הטראומה חווה אלימות וניתוק טראומטי, אלא שהוא מצוי בסיכון להזדהות עם התוקפן (באמצעותה הוא מבקש להתגונן מפני היות קורבן שלו), באופן שהגדיר הפסיכואנליטיקאי יהושע דורבן כ"אבל רצחני". זהו מצב שעלול להוביל לרצח החלקים המוסריים בנפשו של זה שחווה את המתקפה האכזרית על בשרו:</p>
			<p class="muzach-revach">מצב ספוג־מוות זה מאופיין בקטסטרופה פנימית והוא מוביל למתקפה אכזרית על החלקים האכפתיים, המזינים והעדינים, הן של העצמי והן של האחר. כל החלקים הללו נחווים כחלשים, ולפיכך כמאיימים על ההישרדות.<span class="endnote _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-012-backlink">9</span></span> </p>
			<p class="text-no-hazacha">מצבים נפשיים אלה, של הזדהות עם המעוול ורצח פנימי של החלק המוסרי, מובילים לקטסטרופה נפשית. אנשים אלה יתנכרו להוריהם, לביתם, לגעגוע שלהם לרוך וקרבה, שנחוצים לקיום חיים נפשיים מלאים ובריאים. </p>
			<p class="kot-mishne" lang="en-US" xml:lang="en-US"><span class="bold">אהרן</span><span class="bold"> אפלפלד</span><span class="bold"> —</span><span class="bold"> הנטייה האתית ככוח משקם</span></p>
			<p class="text-no-hazacha">ספרו של אפלפלד, "תימהון",<span class="endnote _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-011-backlink">10</span></span> שופך אור על מצב שבו ההחלמה הראשונה שמתרחשת בנפש הטראומטית — היא זו של העמדה האתית עצמה. פעמים רבות אנו מוצאים את דמויותיו של אפלפלד, הניצבות בפני רוע וקטסטרופות טראומטיות, משתמשות בעמדה האתית שלהן כתרופה נגד השפעותיהם המזיקות של הרוע והטראומה. אתאר שלושה אופנים שבהם העמדה האתית של הגיבורה בספרו של אפלפלד "תימהון" מחלצת אותה, הן מהמציאות הטראומטית האישית והן מזו הנגרמת לה כצופה ועדה לעוול רדיקלי. האופן הראשון הוא תימהון כמחאה; האופן השני הוא ראיית האחר; והאופן השלישי הוא קפיצת אמונה בטוב.</p>
			<p class="kot-mishne" lang="en-US" xml:lang="en-US"><span class="bold">תימהון כמחאה</span></p>
			<p class="text-no-hazacha">הספר "תימהון" פורש את סיפורה של אירנה, בחורה נוצרית צעירה, בת כפר פשוטה הנשואה זה שמונה שנים לבעל אלים שאונס אותה לילה־לילה, בעודה ממלאת את חובותיה ומקבלת את פניו כל יום עם ארוחה חמה בשובו מהעבודה. היא סובלת אך מניחה כי אלו סדרי עולם, כפי שאימה לימדה אותה: </p>
			<p class="muzach-revach">תני לגבר לאכול והריהו יצור רגוע. אישה אוכלת מכל הבא ליד, אך לגבר נחוצה ארוחה מסודרת... אסור לך להתלונן. הוא עובד קשה. מגיעה לו ארוחה הגונה. בעל אחר חוזר הביתה ומכה את אשתו. אנטון לא מכה. הוא גבר חסון ומגיע לו מה שמגיע לו (שם, עמ' 42).</p>
			<p class="text-no-hazacha">בוקר אחד, אירנה מתעוררת ומגלה מחזה מטלטל:</p>
			<p class="muzach-revach">אחר כך, באין משים, ניגשה אל החלון. לנגד עיניה נגלה מראה מדהים: משפחת כץ, האב, האם ושתי הבנות, עמדו בשורה אחת בפתח חנותם. האם לבשה סינר כחול ופלג גופה העליון, הכבד, היה נטוי לפנים, כאדם שעצר את צעדיו ועמד מלכת. בעלה עמד לידן בלבושו האפור, הרגיל, חיוך ריחף על שפתיו הרועדות, משל נתפס על לא עוול בכפו. "מה זה," אמרה אירנה ופתחה את החלון [...] למשמע הקול יצא ז'נדרם חמוש מתוך הסבך [...] אירנה נדהמה [...] "אנשים לא עומדים בשורה," אמרה ומיד חשה שהיא מדברת עליהם בריחוק, כאילו לא היו שכנים, שבחנותם עבדה ואת ביתם ניקתה, אלא יצורים זרים. "זוהי פקודה," ענה בקול קר (שם, עמ' 15-14).</p>
			<p class="text-no-hazacha">סצנה זאת מובילה לתהליך מבעית (שאירנה שבה ומשווה לביעותי הלילה שלה), שבסופו נשחטים בני משפחת כץ ומושלכים לבור שהם עצמם התבקשו לחפור. אך עוד קודם לכן, כפי שראינו בפסקה לעיל, בוקע קול פנימי בלב נערת הכפר הבורה, ושואל: "מה זה?" — ביטוי המסמן את השתוממותה מכך שמתחולל דבר מה שגוי. הסֵדר הטוב הופר, נדרשת תשומת לב. בדרכו העדינה והווירטואוזית אפלפלד מספר לנו על גון הסינר של האם, ובכך אינו מאפשר לאם, ולנו ביחד איתה, ליפול לאנונימיות חסרת האפיונים של "הקורבן". הפרטיקולריות סותרת את קפיאת הגוף והזמן — כמישהו שעצר מלכת, משל אינו עוד אדם וחי. </p>
			<p class="kot-mishne" lang="en-US" xml:lang="en-US"><span class="bold">תימהון, זמן ומרחב</span></p>
			<p class="text-no-hazacha">לאחר הרצח של בני משפחת כץ, אירנה עוזבת את ביתה, בצעד מרדני שדבר לא הכין אותה לקראתו בחייה עד כה. היא מצילה את עצמה גם מן הזמן המעגלי שבו מתנהלים חייה שלה, וגם מהילכדות בתוך "זמן לימבוטופי"<span class="endnote _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-010-backlink">11</span></span> שממנו עומדים כל שכניה לסבול — זמן מלא בשדים ופרנויה, רדיפה ואימה. הזמן הלימבוטופי נחווה ככלוא באזור זמן מעגלי, שאינו מוביל לשום דבר, מלבד "מות העתיד" הצפוי.<span class="endnote _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-009-backlink">12</span></span> התימהון של אירנה מהתנהגות המעוולים נובע מנטייתה האתית שמתקיימת חרף כל מה שחוותה בחייה, ומאירה לה את הדרך בעלטה. העמדה האתית משרתת אותה כמכל פנימי לחוויה האפוקליפטית המתחוללת בנפשה. היא ממירה את גורלה כרדופה בהפיכתה ל"משוטטת", הן במובן הפנימי, הן החיצוני. בכך היא מצטרפת לדמויות רבות בספרי אפלפלד שחוו טראומה ואינן יכולות לחיות חיים נורמליים בחברה האנושית "הרגילה", כך שהן משוטטות במרחב לימינלי<span class="endnote _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-008-backlink">13</span></span> המתקיים על סף מפתנם של הסדר והחוקים החברתיים המקובלים, ומאופיין בחוסר אוריינטציה, אך גם בחירות מסוימת שמצילה את נפשם מאבדון.<span class="endnote _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-007-backlink">14</span></span> </p>
			<p class="text">כשאירנה אומרת ש"אנשים אינם עומדים בשורה," היא מייד חשה שדיברה על שכניה מעמדה מרוחקת, <span class="bold">כאילו</span> לא היו שכניה כל חייה; <span class="bold">כאילו</span> מעולם לא עבדה בחנותם; <span class="bold">כאילו</span> היו זרים מוחלטים. אירנה רגישה לאותה איכות כוזבת, שמעניקה לגיטימציה להפרת האמנה האנושית, לפיצול בין האנושיות של אנחנו והם, ושמייד אחריה מופיעה ההזרה שלהם כ"אנשים" שאינם עומדים בתור, וממנה ההתדרדרות לדה־הומניזציה היא קצרה ובלתי נמנעת.</p>
			<p class="text">הדמויות בחייה של אירנה אכזבו אותה בכך שהן חברו לאכזריות של הזמן והמקום שבו חיו, או היו קורבן לה בעצמן. יחד עם זאת, האתיקה הפנימית שלה מילאה אותה באומץ אקזיסטנציאלי  בפני עולם כאוטי וטראומטי. ככל שהסיפור מתפתח, כך היא מרבה לאתגר את הכללים ששולטים בה ובנשים בכלל, שנולדו לעולם הנשלט על ידי "יהירות וטיפשות", המאפיינות אסונות פסיכולוגיים.<span class="endnote CharOverride-1"><span id="footnote-006-backlink">15</span></span> בסופו של דבר, כמשוטטת, אירנה מספרת לנשים שנקרות בדרכה שאל להן להרשות אלימות ופגיעה בגופן הקדוש, ונשים מסתופפות סביבה כסוג של "קומוניטאס", אותה צורת חברה ייחודית שמאפיינת את המצב הלימינלי — שבו כולם שווים בזכויותיהם ובערכם.<span class="endnote CharOverride-1"><span id="footnote-005-backlink">16</span></span></p>
			<p class="kot-mishne" lang="en-US" xml:lang="en-US"><span class="bold">ראיית האחר</span></p>
			<p class="text-no-hazacha">כשם שמחיקת הנוכחות הממשית של האחר ושל העצמי מהווה אקט של פגיעה אתית, כך ריפוי מתאפשר דרך היפוכה: ראיית האחר במלואו, המשתקף "כיש שלם שהווייתו משתרעת בין הנראות שלו בעבר לנראות בהווה... זוהי התגלות רציפה ומלאה... [ה]מסרבת לנטייה למחוק את הנוכחות הממשית של הזולת על ידי תיוגו והכללתו בסכמה מוכרת השוללת את מלאותו, כגון: 'יהודי', 'ערבי', 'גבר', 'אישה' וכדומה, אשר מגבילה את הראייה."<span class="endnote _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-004-backlink">17</span></span> </p>
			<p class="text">אירנה גדלה במציאות שבה אונס והכאה הם חוקי חיים שיש להיכנע להם לחלוטין. אין שום סימן בספר ליחסים בעברה של אירנה שעשויים היו להכין אותה, או אף לחנך אותה, לעמדה הרואה את האחר באחרותו מבלי להחפיץ אותו או למחוק את פניו כשותף באמנה האנושית האוניברסלית. אך ברגע שבו היא ניצבת מול העוול הטראומטי הנעשה לשכניה, היא מחלצת את עצמה מן העמדה הפסיבית של הקורבן או של העדה משתפת הפעולה, לעבר עמדה אקטיבית שלוכדת במבטה הפנימי הרבה יותר ממה שרואות עיניה. </p>
			<p class="text">שתי תגובות לא צפויות מצידה של אירנה למצב הטראומטי מסמנות את חירותה לראות מעבר לסצנה הצרה שהיא עדה לה. הראשונה מתבטאת בגישתה כלפי איליץ', שאותו היא רואה כאדם שלם מעבר לתפקידו כמעוול; והשנייה היא בראייתה את אדלה, הבת לבית משפחת כץ, מעבר לתפקידה כקורבן. אדגים אותן בזו אחר זו.</p>
			<p class="muzach-revach">מאז נעוריו שירת איליץ' בז'נדרמייה. משפחת כץ השפיעה עליו שפע של מצרכים, בדים וכמובן מזומנים. השלמונים השחיתו אותו ועשו אותו בזבזן ושתיין. חמור יותר, היה מתעמר בנערים פורעי חוק וכולא אותם בחדר המעצר [...] מאיליץ' הקודם לא נותרו עתה אלא שרידיו, ושרידים אלה אמרו עליבות. אילו קרס תחתיו ומת היו האנשים זוכרים אותו כאדם חזק, משליט סדר ורשע. עתה מה יאמרו: צל רפאים. גלגול מקולל. רחמיה נכמרו עליו ולרגע ביקשה לפתוח את החלון ולומר לו, "איליץ', קומתך אומנם שחה וזיכרונך נחלש, אבל אתה לא איבדת צלם אלוהים"<span class="bold"> </span>(עמ' 21).</p>
			<p class="text-no-hazacha">למרות האכזריות של איליץ' בעבר ובהווה, אירנה חווה כלפיו רגש חמלה, והיא אמפתית לחולשתו ולפגיעות האנושית שלו. היא רואה אותו דרך עיני העמדה המסכינה עם המציאות כפי שהיא, כלומר, לא מושלמת אלא מורכבת, רעה וטובה, כזו שכל אדם נדרש לקחת אחריות כלפיה — כלומר כלפי עצמו וכלפי זולתו.</p>
			<p class="text">או אז, באופן בלתי צפוי אף יותר, אירנה פונה לאדלה, חברת ילדותה, הבת לבית כץ, ומבקשת את עזרתה בהתמודדות עם כאבי הראש המענים אותה. בשלב זה המשפחה הורדה על הברכיים, אינה מורשית לגשת לשירותים, והמחאות המעטות שהשמיעו האב, האם ואירנה, סורבו באותה טענה פעם אחר פעם: פקודה היא פקודה ואין להפר אותה. ובתוך כל זה אירנה פונה לאדלה, שבאופן פורמלי עודנה סטודנטית לסיעוד, ומבקשת את עזרתה. תגובת אדלה מרשימה לא פחות מפנייתה של אירנה אליה — פנייה זו אפשרה לאדלה לחרוג מעבר לדה־הומניזציה שנכפתה עליה, ולהתמקם כסובייקט משמעותי וכאחר משמעותי בעת ובעונה אחת:</p>
			<p class="muzach-revach">היא יצאה החוצה וישבה ליד אדלה. מאז בית הספר לא ישבה כל כך קרוב לידה. "כבר מזמן רציתי לדבר איתך," פתחה אירנה בלא גינונים. "אני לא מרגישה טוב בזמן האחרון. מלבד כאבי ראש גם הקיבה מציקה לי." אדלה הרימה את עיניה ושאלה, "ממתי בדיוק?" "כבר מזמן," מיהרה להשיב. "תמיד היו לי כאבי ראש חזקים, אבל בשנה האחרונה גם הקיבה מציקה לי"... "הייתי רוצה לראות אותך. האם תוכלי לבוא אלי לבית החולים בצ'רנוביץ?" "ברצון. אוכל לעשות זאת בשבוע הקרוב"... "הייתי מציעה לך לקחת כמה ימי חופשה ולבוא אלי." "והיכן אגור?" "אנחנו נאשפז אותך לכמה ימים." "נהדר," אמרה אירנה. "זוהי תוכנית מצוינת." (עמ' 40).</p>
			<p class="text-no-hazacha">אדלה בשבי וערכה נמחק, עד שהיא זכתה בשחרור סימבולי דרך הפנייה של אירנה אליה, שדחפה את אדלה להציע לה עזרה כאחות, תוך התעלמות ממה שלא ניתן היה עוד להתעלם ממנו, בעודה מדמיינת את אשר לא ניתן לדמיין. אובדן היכולת לדמיין את דמותו המלאה של האחר הוא חלק מהותי מן המצב הטראומטי ומן הקריסה, גם בראיית האדם את עצמו כאדם. על כך כותבים שושנה פלמן ודורי לאוב:</p>
			<p class="muzach-revach">יש לתפוס את השואה בעולם שהוציא מכלל אפשרות את היכולת להעלות בדמיון את <span class="bold">האחר</span>. לא היה עוד אחר  שאפשר לקרוא לו "אתה" בתקווה להישמע, לזכות בהכרה כסובייקט, להיענות. המציאות ההיסטורית של השואה היא אפוא מסגרת שחיסלה מבחינה פילוסופית את אפשרות הַמֵעִינָה, העתירה לאחר או הפנייה לעזרתו. וכאשר לא תיתכן עוד פנייה לזולת — אינך יכול לומר "אתה" אפילו לעצמך. בדרך זו יצרה השואה עולם שבו נשללת היכולת להיות עד לעצמך.<span class="endnote _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-003-backlink">18</span></span></p>
			<p class="text-no-hazacha">ראיית האחר היא גורם מרפא חיוני נוכח טראומה (ואף תולדה של ריפוי ממנה).<span class="endnote CharOverride-1"><span id="footnote-002-backlink">19</span></span> חרף המתקפה החריפה על השתייכותם של שכניה של אירנה לקהילת בני האדם, אירנה פונה לאדלה כאל אחר משמעותי. לא זו בלבד שהיא זוכרת את סגולותיה ומסרבת למחוק את משמעותן נוכח הטרור וההתעללות, אלא שהיא גם מניחה את עצמה בידי אדלה ומבקשת את עזרתה. היא משנה את הסטטוס קוו שבו אדלה נחותה. היא עובדת בשני יקומים, זמנים ומרחבים מקבילים: אירנה היא הפגיעה והסובלת. היא הזקוקה לעזרה. אדלה יכולה להציל אותה. ודרך יצירה דמיונית זו של מציאות מהופכת אדלה זוכה מחדש בזהותה הכוללת ובערך העצמי שלה, גם אם רק לרגע אשלייתי קצר. בה בעת גם אירנה ניצלת מהיותה עד שותק נוכח העוול. </p>
			<p class="text">במאמרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" כתב סארטר: "אם אכן הקיום קודם למהות, אזי האדם אחראי למה שהוא. אם כך, הצעד הראשון של האקזיסטנציאליזם הוא להשיב לכל אדם את בעלותו על מה שהוא ולהטיל עליו את האחריות המלאה לקיומו."<span class="endnote CharOverride-1"><span id="footnote-001-backlink">20</span></span> נדרש אקט רדיקלי של חירות על מנת לשחרר את החירות עצמה, שנשדדה מן הקורבנות. אפלפלד כמו שותל סצנה זו באופן דיסוציאטיבי ככל האפשר לתוך המציאות המחרידה שהגיבורה, ויחד עימה גם אנו הקוראים, צופים בה. הוא יוצר מעין "דיסוציאציה מרפאת", דרך עמדה ריבונית של עדה אקטיבית, שנוכח העוול היא אינה מקבלת את החוקים, ואולי אינה מקבלת את המציאות כלל. מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית זהו רגע של בחירה שאינו מקבל את התלות בגבולות החיצוניים, כי אם נשען במלוא כובדו על האפשרויות הפנימיות.</p>
			<p class="text">אירנה ממשיכה להראות סימנים של תודעה חופשית — היא מנסה לומר לאיליץ' להפסיק, היא מעניקה לבני משפחת כץ מרק חם, תפוחי אדמה ומים, היא אפילו מציעה שהילדות שלהם יברחו. אך כאמור, בסופו של דבר, היא מתעוררת בבוקר ומגלה ששכניה נשחטו ונזרקו לבור שהם כרו לפני ביתה (וביתם).</p>
			<p class="kot-mishne" lang="en-US" xml:lang="en-US"><span class="bold">קפיצת אמונה בטוב בשירות האיחוי</span><span class="bold"> האתי</span></p>
			<p class="muzach-revach">לפני יומיים מלאו לה עשרים ושבע שנים וחייה נראו לפתע ארוכים ומאוסים. לא אחים ולא ידידים. "אילו הייתי לומדת להתפלל היו התפילות מקילות עלי", אמרה בהיסח דעת. בעודה ילדה אהבה להאזין לתפילה, אך לא להתפלל. בשעת התפילה היתה מתלווה אל העניים ואל המרודים הנפתלים בדרכם לירושלים..." (עמ' 23-22).</p>
			<p class="text-no-hazacha">הפונקציה של התפילה והאמונה הדתית משחקות תפקיד חשוב ומעניין בספרו של אפלפלד. הנטייה האנושית להתפלל היא ביטוי של האמונה ביכולתו של אדם לחרוג מעבר לנסיבות עברו וההווה שלו, שאינה מעוגנת בהכרח באמונה דתית.<span class="endnote _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-000-backlink">21</span></span> אין ספק שאירנה שמה את מבטחה ואמונה באלוהים ובבן האלוהים, אבל "תפילותיה" אינן אלו ששמעה בילדותה בכנסייה. ההקשר הדתי מעניק לאירנה את המילים והמטפורות שהיא זקוקה להן נואשות, על מנת לארגן את מה שאני מכנה <span class="bold">"</span>הנטייה האתית". אלוהים משמש לה (ואולי משמש תמיד) כאמת מידה מוסרית, ותפילותיה האידיוסינקרטיות מבטאות את תחינתה לעולם צודק. בעקבות סיפור ששמעה מ"דודה ינקה... מגדל האור שלי, המלאך הגואל שלי" (עמ' 82–83), על בן זוגה היהודי שמת, שדרכו גילתה שגם היהודים וגם הנוצרים טובים הם, אירנה רואה את עצמה כנושאת בשליחות: להעיר את בני האדם מתרדמתם המוסרית. היא שבה ואומרת לכל מי שנקרה בדרכה שישו היה יהודי, ומתפללת שכולם יראו אמת זאת ויעצרו את שנאתם ואת הרוע שלהם. קפיצת האמונה שלה היא קפיצה אתית — ראיית שוויון בין כל בני האדם — יהודים ולא יהודים, גברים ונשים. </p>
			<p class="kot-mishne" lang="en-US" xml:lang="en-US"><span class="bold">שוויון ואהבה</span><span class="bold"> —</span><span class="bold"> יסודות הנטייה האתית </span><span class="bold">המולדת</span></p>
			<p class="text-no-hazacha">לאחר ששמעה את "האמת הגדולה" מדודה ינקה, היא שומעת אותה פעם נוספת מפיו של "הזקן". אף ששתי האמיתות נובעות מתוך נקודות מוצא שונות מאוד זו מזו, שתיהן נושאות אופי תאולוגי ושתיהן מובילות לאותו מסר: אהבה ושוויון. אלוהים העניק לנו את סגולותיו, ואם נשים בו את מבטחנו, נגיע להארה ונראה לנגד עינינו אהבה ושוויון, ואת כל שנובע מהם: צדק, אחווה, חירות, כבוד האדם וגם הנאה. </p>
			<p class="text">אירנה הופכת אם כן לנביאה ונודדת. היא מספרת לפוגשים בה את "האמת" בהתאם לאופן שבו היא תופסת אותה כעת. אמת זאת מפחידה את הגברים שמכים את אירנה ומכנים אותה מכשפה, אולם היא הופכת למגדל אור ולמלאך גואל עבור נשים רבות שמוצאות מענה במילותיה הפשוטות, שעליהן היא חוזרת שוב ושוב; שישו היה יהודי ושאהבה ועדינות הן הדרך לחיות ולהרגיע את המתים. כשהיא פוגשת בסבל, היא מבקשת מן האחר שיעביר את הסבל אליה: "'אירנה, הצילי אותי מידיהם של הרפאים. הם לא מוחלים לי על ששנאתי אותם.' אירנה שמעה, חיבקה אותה ואמרה, 'תני לי את הפחד שלך.' 'איך אעשה זאת?' נבהלה האיכרה. 'תני לי את ידך ואמרי: אני מעבירה אלייך את הפחד. מכאן ואילך הפחד שלך הוא שלי,' אמרה אירנה" (עמ' 204). הנשים בספר החלו לקרוא לה "מגרשת רוחות רעות" (עמ' 173). אנו, הפסיכואנליטיקאים, היינו מכנים זאת, הכלה. </p>
			<p class="text">אירנה, כמורי הדרך שלה, אינה מתיישבת בשום מקום קבע בין האנשים. היא מוסיפה לנדוד ולהפיץ את הבשורה, פוגשת בענווה את האתגר הקיומי ואת הסוד הטרנסצנדנטי, בעוד העמדה האתית שלה, הנשענת על שני היסודות (שכוחם יפה גם מחוץ לשדה התאולוגי), הופכת לעוגן אדיר עבורה כמו גם עבור רבות אחרות: שוויון ואהבה.</p>
			<p class="kot-mishne" lang="en-US" xml:lang="en-US"><span class="bold">העמדה האתית כמגדלור בשעת חטיפתם של אם ושני ילדיה בשבעה</span><span class="bold"> באוקטובר</span></p>
			<p class="text-no-hazacha">בשבעה באוקטובר נחטפה מביתה אם לשני ילדים. ביקשתי ממנה רשות לספר את סיפורה, שאני רואה בו דוגמה להתעלות נפשית ורוחנית שיש עימה שיעור יוצא דופן. אתאר שלוש תמונות שבכל אחת מהן היוותה העמדה האתית שלה מפתח להצלתה ולהצלת ילדיה.</p>
			<p class="kot-mishne-katan" lang="en-US" xml:lang="en-US"><span class="bold">תמונה ראשונה</span></p>
			<p class="text-no-hazacha-1">לאחר שעות רבות בממ"ד, תחת מתקפת יריות בלתי פוסקת, הבית מועלה באש. אין ברירה. מוכרחים לצאת. הילדים מוּצָאים מן החלון וא' נותרת לבדה בחדר, בנוכחות מחבל חמאס חמוש. היא שומעת יריות בחוץ ומניחה שהוא עומד להרוג אותה, אז היא מביטה בעיניו ואומרת: "אמא — ילדים! אמא — ילדים!" המחבל מסביר לה: "גברים בום בום. נשים ילדים — עזה." בדרך החוצה מן החדר הוא נעצר לפתע ומבטו נח על משהו. לתדהמתה הוא מרים זוג משקפיים ונותן לה אותם, שמא יחסרו לה בשבי. </p>
			<p class="kot-mishne-katan" lang="en-US" xml:lang="en-US"><span class="bold">תמונה שנייה</span></p>
			<p class="text-no-hazacha-1">א' מובלת בשביל הקיבוץ כשרובה לראשה. לפתע היא מזהה מרחוק את שתי ידיה הקטנות של בתה הפעוטה, הנישאת בזרועותיו  של מחבל חמאס במעלה השביל. למרות הסכנה שיירו בה, האינסטינקט האימהי מכריע אותה והיא מחישה את צעדיה אל בתה. כעת היא שוב מישירה מבט אל המחבל ומתחילה למשוך את בתה מידיו ולומר: "אמא־ילדה! אמא־ילדה!" המחבל מושך בחזרה פעם ופעמיים ושלוש, ואז, באופן מפתיע, משחרר את בתה שעוברת לחיקה. </p>
			<p class="kot-mishne-katan" lang="en-US" xml:lang="en-US"><span class="bold">תמונה שלישית</span></p>
			<p class="text-no-hazacha-1">א' ובתה מובלות במעלה השביל, כשלפתע א' מזהה את בנה אחוז בזרועו בידי מחבל חמאס נוסף. היא שבה על אותה פעולה בדיוק. מחישה את צעדיה לעבר המחבל על אף הסכנה שירצחו אותה, אוחזת בידו של בנה ומישירה מבט לעיני המחבל וקוראת: "אמא־בן! אמא־בן!" ולאחר תחרות משיכות קצרה, המחבל משחרר מידו את זרועו של הבן, והאם אוחזת כעת בשני ילדיה. הם מוכנסים לרכב ביחד, ונמצאים בשבי חמישים ימים עד שחרורם.</p>
			<p class="text">כשהמטופלת מספרת לי זאת אני פורצת בבכי, שנובע גם מכאב אך גם מהשתאות נוכח תעצומות הרוח האנושית. אני אומרת לה שמה שהציל אותה לא היה העובדה שהמחבלים ראו בה אדם. מה  שהציל אותה היה העובדה שהיא, חרף כל הסיכויים, ראתה במחבלים שניסו לרצוח אותה ואת ילדיה בני אדם. אף שהם ירו בהם במשך שעות ארוכות. אף שהם שרפו עליה ועל ילדיה את ביתם. למרות כל זאת ובאורח פלאי ממש, היא דבקה באופן אינסטינקטיבי באמונתה בכך שיש מולה אדם שניתן לעתור אליו בתחינה, ושיהיה בו חלק אנושי שישמע. ובאורח פלאי לא פחות, העובדה שהיא ראתה באנשים אלה, שרצחו, בזזו ושרפו את אנשי הקהילה שלה, בני אדם, אכן אוששה בהם חלק אנושי שגרם להם להיענות לה, להושיט לה משקפיים כדי שתוכל להסתדר בשבי, ולשחרר את ילדיה מאחיזתם, כי הם יודעים מה פשר החיבור בין אם לבתה ולבנה. העמדה האתית שלה שימשה לה כמגדלור ברגע שבו חשכו השמיים ועלטה מילאה את הארץ.</p>
			<p class="text">בשחזור המשותף של האירוע, אני שואלת לבסוף, הכיצד? ואז א' נזכרת בסיפור משפחתי מיתולוגי שבו דודתה של אביה ברחה מצרפת הכבושה על ידי הנאצים לעבר שוויץ, ובגבול קלטה לפתע חייל נאצי שזיהה אותה. היא הישירה אליו מבט ולרגע הביטו זה בזה, בחור צעיר מביט בעיניה של נערה במנוסה, ואז הוא הסיט את מבטו ונתן לה לחצות את גבול שוויץ, וכך ניצלה. ייתכן שסיפור השואה המשפחתי הזה היווה מצע לאמונה העמוקה של א' באחר, כמי שאפשר להעיר אותו מאובדן דרכו במבט. </p>
			<p class="text">סיפורה של א' מדגים אמת שאין שיעור לחשיבותה: החוויה האנושית לעולם לא מוסברת רק באמצעות המציאות החיצונית, רדיקלית ככל שתהיה. אין תמונת מציאות שמולידה שתי תגובות זהות — נפשית ומעשית — בשני אנשים שונים. התגובה למציאות נובעת מן העולם הפנימי, מן ההיסטוריה האישית, מן ההעברה הבין־דורית, מן היחסים הנוכחיים, מן ההקשר שבתוכו האירוע מתרחש, ומתוך כל אלו — מן המשמעות שמעניק לה האדם. במילים אחרות, התגובה למציאות נובעת מן הסיפור שאדם מספר לעצמו ולאחרים על אותה מציאות. התייצבות פסיבית נוכח המציאות אינה מציבה את האדם ככותב הסיפור אלא כגיבור שסיפורו נכתב עבורו. והעמדה האתית איננה רק רעיון — כי אם קריאת כיוון שמחייבת אותנו להתייצבות אקטיבית בעמדת המחבר, שמשפיעה על הסיפור האנושי שאנחנו חלק ממנו. אירנה של אפלפלד מסרבת להמשיך להיות גיבורה שכותבים עבורה את עלילת חייה, ואף מסרבת לראות בשכניה בכלל, ובאדלה בפרט, גיבורים שאין לה השפעה על סיפורם. היא חורגת, כנגד כל הסיכויים והסיכונים, מן הגבולות שהוכתבו לה, לעבר יצירת נרטיב חדש, מהפכני, מחולל מציאות — כזו שמאופיינת באהבה, שוויון וראיית האחר. א' המובלת בשבילי הקיבוץ ורובה בגבה, מסרבת להיות גיבורה טרגית. היא אוחזת בחירות להשפיע על הסיפור, גם במצב שבו נדמה כי ניטלה ממנה חירותה כליל. הסיפור הבין־דורי משמש לה השראה, הציווי האימהי ממלא אותה באומץ, והעמדה האתית משמשת לה מגדלור שמראה לה איך לשנות את הסיפור ברגע המכריע של חייה. </p>
			<p class="text">מי ייתן ובעלטה שאנו שרויים בה בימים הנוכחיים, סיפורה של א' יאיר את דרכנו כמגדלור של תקווה.</p>
			<p class="kav" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="taktzir-kotev"><span class="extrim-bold _idGenCharOverride-2">פרופ׳ מירב רוט</span> היא פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות באוניברסיטת חיפה. מחברת הספרים ״מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות״ (כרמל, 2017), ״אהבת אמת כאהבת האמת״ (עלמא, 2023), ״מלחמות יצרים — בנפש האדם ובנפשם של גיבורי ספרות״ (מודן 2024). ממובילות הטיפול בנפגעי שבעה באוקטובר.</p>
			
			<div class="_idFootnotes">
				<div id="footnote-020" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">1	<span class="hipuch">"</span><span class="english">The</span> <span class="english">initial</span> <span class="english">he</span><span class="english">lplessness</span> <span class="english">of</span> <span class="english">human</span> <span class="english">beings</span> <span class="english">is</span> <span class="english">the</span> <span class="english">primal</span> <span class="english">source</span> <span class="english">of</span> <span class="english">all</span> <span class="english">moral</span> <span class="english">motives</span><span class="hipuch">"</span> (תרגום שלי, מ"ר).</p>
					<p class="eara-knisa"><span class="english">Freud</span>, <span class="english">S</span>. (1950). "<span class="english">Project</span> <span class="english">for</span> <span class="english">a</span> <span class="english">Scientific</span> <span class="english">Psychology</span>". <span class="english-natuy">S.E.I</span><span class="natuy">. </span><span class="english">pp</span>. 318</p>
				</div>
				<div id="footnote-019" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">2	כפי שניתן יהיה להיווכח לאורך המסה, המילים "מוסרי" ו"אתי" משמשות כחלופה זו לזו בכתבים הפילוסופיים, הספרותיים והפסיכואנליטיים, אך לא תמיד משורטט הבדל ברור ביניהן. אני אתייחס ל"מוסר" כאל הכללים הפנימיים ול"אתיקה" כאל העמדה הפנימית המובילה אל כללים אלה.</p>
				</div>
				<div id="footnote-018" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">3	פרויד, ז׳ (2007). <span class="bold">פירוש החלום</span>. תל אביב: עם עובד. עמ' 112.</p>
				</div>
				<div id="footnote-017" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">4	<span class="english">LaCapra</span>, <span class="english">D</span>. (2001). <span class="english-natuy">Writing</span><span class="natuy"> </span><span class="english-natuy">History</span><span class="natuy">, </span><span class="english-natuy">Writing</span><span class="natuy"> </span><span class="english-natuy">Trauma</span>. <span class="english">Baltimore</span>, <span class="english">MD</span>: <span class="english">Johns</span> <span class="english">Hopkins</span> <span class="english">Unive</span><span class="english">rsity</span> <span class="english">Press</span></p>
				</div>
				<div id="footnote-016" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">5	<span class="english">Caruth</span>, <span class="english">C</span>. (1996). <span class="english-natuy">Unclaimed</span><span class="natuy"> </span><span class="english-natuy">Experience</span><span class="natuy">: </span><span class="english-natuy">Trauma</span> <span class="english-natuy">Narra</span><span class="english-natuy">tive</span><span class="natuy"> </span><span class="english-natuy">and</span><span class="natuy"> </span><span class="english-natuy">History</span>. <span class="english">Baltimore</span>, <span class="english">MD</span>: <span class="english">Johns</span> <span class="english">Hopkins</span> <span class="english">Univers</span><span class="english">ity</span> <span class="english">Press</span>. <span class="english">pp</span>. 91-92</p>
				</div>
				<div id="footnote-015" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">6	קליין, מ׳ (2003). "אבל ביחס למצבים מאנים דפרסיביים". בתוך: <span class="bold">מלאני קליין</span><span class="bold"> —</span><span class="bold"> כתבים </span><span class="bold">נבחרים</span>. תל אביב: תולעת ספרים. עמ' 121-94.</p>
				</div>
				<div id="footnote-014" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">7	רוט, מ׳ (2020). "דחף המוות חי ובועט". <span class="bold">שיחות</span> ל"ה, חוב' 1<span class="natuy">. </span>עמ' 30-24.</p>
				</div>
				<div id="footnote-013" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">8	אמיר, ד׳ (2018). <span class="bold">להעיד על העדים</span><span class="bold"> —</span><span class="bold"> ארבעה</span><span class="bold"> מודוסים של עדות טראומטית</span><span class="natuy">.</span> ירושלים: מאגנס.</p>
				</div>
				<div id="footnote-012" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">9	<span class="english">Durban</span>, <span class="english">J</span>. (2017). "<span class="english">The</span><span class="natuy"> </span><span class="english">Scream</span> <span class="english">to</span> <span class="english">the</span> <span class="english">Pieta</span>: <span class="english">mu</span><span class="english">rderous</span> <span class="english">mourning</span> <span class="english">and</span> <span class="english">evil</span>". <span class="english">In</span>: <span class="english">R.</span> <span class="english">Lazar</span> (<span class="english">ed.</span>), <span class="english-natuy">Talking</span> <span class="english-natuy">about</span><span class="natuy"> </span><span class="english-natuy">evil</span><span class="natuy">: </span><span class="english-natuy">P</span><span class="english-natuy">sychoanalytic</span><span class="natuy">, </span><span class="english-natuy">social</span><span class="natuy"> </span><span class="english-natuy">and</span><span class="natuy"> </span><span class="english-natuy">cultural</span><span class="natuy"> </span><span class="english-natuy">perspectives</span>. <span class="english">London</span> <span class="english">and</span> <span class="english">New</span> <span class="english">York</span>: <span class="english">Routledge</span>. <span class="english">p</span>. 87</p>
				</div>
				<div id="footnote-011" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">10	אפלפלד, א׳ (2017). <span class="bold">תימהון</span>. מודיעין: כנרת, זמורה־ביתן. </p>
				</div>
				<div id="footnote-010" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">11	שם טוב, ו׳ וגומל, א׳ (2017). "אוטופיה, דיסטופיה, לימבוטופיה — על הרחבת הז'אנרים של העתיד בספרות העברית העכשווית". <span class="bold">אות</span><span class="bold"> —</span><span class="bold"> כתב עת לספרות ולתיאוריה</span> 7. עמ' 106-93.</p>
				</div>
				<div id="footnote-009" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">12	שם, עמ' 61.</p>
				</div>
				<div id="footnote-008" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">13	לקוח מן המילה הלטינית "לימן" שפירושה מפתן.</p>
				</div>
				<div id="footnote-007" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">14	שגיא, א׳ (2009). <span class="bold">המסע האנושי למשמעות</span><span class="bold"> —</span><span class="bold"> עיון הרמנויטי־פילוסופי ביצירות ספרותיות</span>. רמת גן: הוצאת בר אילן.</p>
				</div>
				<div id="footnote-006" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">15	<span class="english">Bion</span>, <span class="english">W</span>. <span class="english">R</span>. (1958). "<span class="english">On</span> <span class="english">Arrogance</span>". <span class="english-natuy">Int</span>. <span class="english-natuy">J</span>. <span class="english-natuy">Psycho</span>-<span class="english-natuy">Anal</span>. <span class="english">Vol</span> 39. <span class="english">pp</span>. 144-146</p>
				</div>
				<div id="footnote-005" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">16	טרנר, ו׳ (2004). <span class="bold">התהליך הטקסי, מבנה </span><span class="bold">ואנטי מבנה</span>. תל אביב: רסלינג.</p>
				</div>
				<div id="footnote-004" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">17	שגיא, א׳ (2012). <span class="bold">מול </span><span class="bold">אחרים ואחרוּת</span><span class="bold"> —</span><span class="bold"> אתיקה של הנסיגה הפנימית</span><span class="natuy">. </span>תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 101. </p>
				</div>
				<div id="footnote-003" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">18	פלמן, ש׳ ולאוב, ד׳ (2008). <span class="bold">עדות</span><span class="bold"> —</span><span class="bold"> משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה</span>. תל אביב: רסלינג. עמ' 88.</p>
				</div>
				<div id="footnote-002" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">19	רוט, מ׳ (2024). "הסירוב לאמת בשכול טראומטי". בתוך: <span class="bold">מלחמות יצרים</span><span class="bold"> —</span><span class="bold"> בנפש האדם ובנפשם של </span><span class="bold">גיבורי</span><span class="natuy"> </span><span class="bold">ספרות</span><span class="natuy">. </span>תל אביב: מודן.</p>
				</div>
				<div id="footnote-001" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">20	סארטר, ז"פ (2014). <span class="bold">האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם</span>. ירושלים: כרמל. עמ' 14-13.</p>
				</div>
				<div id="footnote-000" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">21	שגיא, א׳ (2012). <span class="bold">מול אחרים ואחרוּת</span><span class="bold"> —</span><span class="bold"> אתיקה של </span><span class="bold">הנסיגה הפנימית</span>. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.</p>
				</div>
			</div>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 79.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה