דובים בשממה

ליאור הוכמן

אורן הוא עובד סוציאלי בפנימייה. הוא נמצא בקשר טוב עם שירה, אחותו, ועמוק בפנים עדיין מתאבל על אובדן אימו בטרם עת – אולם חייו שקטים ורגועים. עם מותה של סבתו הכל מתהפך: אביו המנוכר חוזר לחייו ועימו חבילת מכתבים שאימו כתבה במשך שנים.

אורן נאלץ להתמודד עם הגעגועים, הכעס והכאב. מן המכתבים עולה דמותה של אישה צעירה ודכאונית שהוא לא הכיר. אביו מנסה לשקם את הקשר ביניהם, אחותו לא מבינה וגם החיים לא עוצרים – העבודה המורכבת עם ילדי הפנימייה, הניסיון הזהיר להתאהב מבלי להיפגע. איך יודעים מה נכון?

רומן ביכורים רגיש ובשל ששולח אותנו לחשוב עד כמה אנחנו מכירים את הורינו ואת עצמנו באמת.
שם: דובים בשממה
מחבר/ת: ליאור הוכמן
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 010300085

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

קרא פרק ראשון

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p class="Heading-1"><span class="natuy">10.3.1989</span></p>
			<p class="text-no-hazacha"><span class="natuy">טובה יקרה,</span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">כתבתי, אבל </span><span class="natuy">אני מודה שאפילו לא הצלחתי לקרוא ברצף את מה שכתבתי </span><span class="natuy">מההתחלה ועד הסוף מרוב שאני מרגישה חשופה.</span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">שאלת אותי בזמנו </span><span class="natuy">מה כל כך מפחיד בחשיפה. אני לא יודעת לענות, אבל </span><span class="natuy">אני חושבת שזה קשור במקום שבו התקוות מתנפצות אל המציאות. </span><span class="natuy">כמו שאמרתי לך פעם על יפתח, שכשהוא רחוק קל לי </span><span class="natuy">יותר לסלוח לו על שהוא לא מבין אותי, כי הוא </span><span class="natuy">רחוק, אבל כשהוא קרוב ולא מבין, זה צורם. ככה גם </span><span class="natuy">עם הכתיבה. כל עוד הדברים שמורים אצלי אני יכולה לקוות </span><span class="natuy">שכשאצליח לנסח אותם, תביני. אבל כשאני כבר מספרת, אין מקום </span><span class="natuy">לתקווה, המצב נעשה בינארי</span><span class="natuy"> —</span><span class="natuy"> או שכן או שלא.</span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">פעם חשבתי </span><span class="natuy">שזה לא משנה</span><span class="natuy"> —</span><span class="natuy"> שאם מישהו יקרא דברים שאני כותבת ולא </span><span class="natuy">יבין, לא איבדתי כלום, ושאם הוא יקרא ויבין, כנראה הוא </span><span class="natuy">מתאים וראוי. יש לי רק מה להרוויח. היום אני כבר </span><span class="natuy">לא בטוחה. הרי יש גם אפשרות שלישית</span><span class="natuy"> —</span><span class="natuy"> שהוא יקרא ויבין </span><span class="natuy">ובכל זאת זה לא יעניין אותו. אני לא אימצא מעניינת. </span><span class="natuy">הרגשות שלי והמחשבות שהמילים מתווכות יישארו חשופים. פעורים. הוא</span><span class="natuy"> —</span><span class="natuy"> את</span><span class="natuy"> —</span><span class="natuy"> </span><span class="natuy">תסתכלי ישר עליהם, לתוכי, ותמשיכי ללכת. </span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">זה נורא ואיום. סיכון </span><span class="natuy">שכמעט לא סביר לקחת. </span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">פעם גם חשבתי שאלוהים נותן משאות </span><span class="natuy">למי שיש לו כתפיים לשאת אותם. היום אני חושבת שאף </span><span class="natuy">אחד לא מחלק משאות, הם סתם ככה נופלים על אנשים, </span><span class="natuy">ואין לזה שום קשר לרוחב הכתפיים.</span></p>
			<p class="text-no-hazacha"><span class="natuy">אוקי, נשימה עמוקה, הנה</span><span class="natuy"> זה בא: </span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">משהו בי מקווה שיקרה משהו נורא, כדי שתהיה</span><span class="natuy"> לי סיבה טובה ואני לא ארגיש כל כך אשמה על</span><span class="natuy"> זה שאני מרגישה נורא. שיהיה לגיטימי.</span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">העולם מסביב בתנועה מתמדת</span><span class="natuy">, וקל לי להעמיד פנים. אני חיה ופועלת כאדם מהשורה, ואפילו</span><span class="natuy"> כזה שמועיל לחברה, מעורב ואכפתי. אני עובדת כמיטב יכולתי ומשקיעה</span><span class="natuy"> במה שנדמה חשוב, כמו משפחה וניקיון והיגיון. הבעיה היא לא</span><span class="natuy"> במעשים, היא במניע. והמניע הוא, כך אני מבינה, להנעים עליי</span><span class="natuy"> את תקופת ההמתנה. אני לא רואה בדברים שאני עושה איזו</span><span class="natuy"> השקעה בעתיד. אני לא מדמיינת לעצמי את השלב הבא. אין</span><span class="natuy"> לי שום מושג מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי</span><span class="natuy">, או אם אני רוצה בכלל לעשות איתם משהו. אני ממתינה</span><span class="natuy">. חושבת</span><span class="natuy"> —</span><span class="natuy"> אם גם ככה אין משמעות לדברים, ונגזר עליי להעביר</span><span class="natuy"> את הזמן, אז לפחות שיהיה בצורה כזאת</span><span class="natuy"> —</span><span class="natuy"> קדחתנית, שלא משאירה</span><span class="natuy"> זמן עודף למחשבות מיותרות, שנותנת לי תחושה שאני מועילה בינתיים</span><span class="natuy">, במשהו, למישהו. משקיעה את עצמי במשהו גדול ממני ובאמת חשוב</span><span class="natuy">. </span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">אבל אני לא יודעת עד מתי אפשר ככה, וכמה זמן</span><span class="natuy"> זה יחזיק מעמד. </span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">אני לא בסדר. גם כשאני בסדר, </span><span class="natuy">אני מרגישה. יש סביבי הילה של חוסר איזון. אני עצבנית </span><span class="natuy">כל הזמן, מיואשת, כעוסה. לא בטוב.</span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">אני מבלה המון זמן </span><span class="natuy">בחדרי שירותים. שעות. אני נכנסת לשם עם מטרה מוגדרת, שלא </span><span class="natuy">דורשת יותר מדקות ספורות, ונשארת. סתם. בלי סיבה. לחשוב. לבהות. </span><span class="natuy">מרגישה כאילו אף אחד לא יכול להשיג אותי שם. כמו </span><span class="natuy">בנסיעה או בתור לרופא. אני בין הזמנים. מנותקת, ויש לי </span><span class="natuy">סיבה טובה</span><span class="natuy"> —</span><span class="natuy"> אני בשירותים. הטלפון מצלצל בחוץ, חבילות נמסרות, מכתבים </span><span class="natuy">נשלחים, העולם מתרחש ואני מנצלת עד תום את הזכות להתעלם. </span><span class="natuy">גם כשאני לבד בדירה. במקום להתעלם מהטלפון פנים אל פנים, </span><span class="natuy">או לנתק אותו מהקיר ולשבת על הספה, אני על הרצפה </span><span class="natuy">בשירותים, מקופלת על שטיחון האמבטיה או, כשגם זה לא מרגיע, </span><span class="natuy">מתכווצת מתחת לכיור. במקום הכי קריר ומוגן ושקט. איפה שלא </span><span class="natuy">ימצאו. איפה שאף אחד לא טורח לחפש. </span></p>
			<p class="text-no-hazacha"><span class="natuy">נסעתי השבוע לעין</span><span class="natuy"> גדי. בדרך, ליד ההצטלבות שבה מסומן גובה פני הים, ישב</span><span class="natuy"> הגמל הקבוע, מוכן להעמיס על עצמו תיירים מזדמנים לטיול של</span><span class="natuy"> כמה עשרות מטרים. הוא ישב בשמש, על המדרכה, מכוסה בשמיכות</span><span class="natuy"> ואוכפים, וגל אדיר של חמלה כלפיו עלה והציף אותי. כמה</span><span class="natuy"> נורא, להעביר את החיים בישיבה צייתנית בשמש בחום של 37</span><span class="natuy"> מעלות, ומדי פעם לסחוב אנשים לסיבובים חסרי תוחלת במקום. והכול</span><span class="natuy"> בטח כדי לזכות בקצת מים ואוכל ולנסות להימנע מהצלפות. כל הדרך</span><span class="natuy"> חשבתי עליו, מנסה לעצור את הדמעות. וזה סתם גמל במדבר</span><span class="natuy">. ומה עם כל השאר? אני לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין</span><span class="natuy"> לעצמי דברים שפותחים איתם מהדורות, כמו התנחלויות או שחיתות שלטונית</span><span class="natuy"> או רשלנות רפואית. או כאלו שלא פותחים אבל היו צריכים</span><span class="natuy"> לפתוח איתם, דברים כמו עוני או רעב, תקרה דולפת, נרות</span><span class="natuy"> במקום מנורות, כינים, תולעים במעיים או פשפשים במזרן, נכויות או</span><span class="natuy"> זקנה או זדון. דברים שרק מלהגות אותם אני משתנקת. באמת</span><span class="natuy">. העולם הזה גדול עליי, ואני לא יודעת איך להתמודד איתו</span><span class="natuy">. אין לי כוחות.</span></p>
			<p class="text-no-hazacha"><span class="natuy">אמא שלי היתה מספרת על חברה </span><span class="natuy">שלה, שכשהיתה בהיריון בחודש שישי היא בישלה ובישלה ובישלה, ארזה </span><span class="natuy">הכול בהמון קופסאות קטנות והדביקה תוויות עם תאריכים</span><span class="natuy"> —</span><span class="natuy"> יום א' </span><span class="natuy">ארוחת צהריים, יום ד' ארוחת ערב וכן הלאה, מילאה את </span><span class="natuy">המקרר והמקפיא, שיהיה לבעלה ולבן הגדול, ואז הלכה ואשפזה את </span><span class="natuy">עצמה בשמירת היריון לחודשיים שלמים בלב שקט.</span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">אז ככה אני</span><span class="natuy"> —</span><span class="natuy"> </span><span class="natuy">מכינה את הקרקע, רק</span><span class="natuy"> —</span><span class="natuy"> להבדיל</span><span class="natuy"> —</span><span class="natuy"> לא לשמירת היריון. מתנערת מהעבודה, </span><span class="natuy">מפזרת רמזים מטרימים לחברות ולהורים. מכינה את יפתח, שלא יוכל </span><span class="natuy">אחר כך להגיד שלא אמרתי, שלא התעכבתי להסביר. אבל ליפתח, </span><span class="natuy">כמו תמיד, נוח יותר לא לשאול.</span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">כבר עברה בי המחשבה </span><span class="natuy">שהגיע הרגע. שדי, היה לי מספיק. אבל אני לא יכולה </span><span class="natuy">להרשות לעצמי לנסות בלי כוונה מלאה. אסור לי לעשות מעשה </span><span class="natuy">עד שאני לא שלמה עם ההחלטה ומוכנה לשאת בתוצאות. אני </span><span class="natuy">לא רוצה שזה יקרה בטעות, רק כי ניסיתי להעמיד מישהו </span><span class="natuy">במבחן והוא נכשל. </span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">ואולי אין מי שישים לב בזמן. לכן </span><span class="natuy">אולי עדיף לוותר על כל הניסיון, להציע לעצמי בעצמי את </span><span class="natuy">המיטה ולשכב לנוח. להכשיר את התנאים לפני שאני מתפרקת לחתיכות </span><span class="natuy">כי אולי לא יהיה מי שיאסוף את השברים.</span></p>
			<p class="text-no-hazacha"><span class="natuy">לא נראה</span><span class="natuy"> לי שהזכרתי זאת אף פעם אבל אחד השירים האהובים עליי</span><span class="natuy"> בעברית הוא "חלון לים התיכון" של יהודה פוליקר. אני זוכרת</span><span class="natuy"> את הפעם הראשונה ששמעתי אותו במקרה ברדיו, ונשאבתי כולי. ממש</span><span class="natuy"> הייתי שם, בדירה הקטנה הזו ביפו, עם חלון משקיף לים</span><span class="natuy"> התיכון. מהצלילים הראשונים, דרך המילים והסיפור שהוא מספר והתקווה... איזה</span><span class="natuy"> אושר מתגנב אל החלון. דמעתי אז, מהתרגשות ופליאה.</span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">ואני חושבת</span><span class="natuy"> עליו עכשיו</span><span class="natuy"> —</span><span class="natuy"> "הבטחתי לכתוב כשנסעתי, ולא כתבתי מזמן. עכשיו את</span><span class="natuy"> כל כך חסרה לי, חבל, חבל שאת לא כאן."</span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">כמה</span><span class="natuy"> אנשים מחזיקים בתוכם, מרגישים, גועשים, ולא אומרים. אם הבטחת, למה</span><span class="natuy"> לא כתבת מזמן? והרי היא כל כך חסרה לך. מבהיל</span><span class="natuy"> כמעט. שולח אותי לתהות</span><span class="natuy"> —</span><span class="natuy"> מה אנשים לידי מרגישים ולא אומרים</span><span class="natuy">. מה הם מרגישים לגביי. האם ייתכן שיש מישהו שאני כל</span><span class="natuy"> כך חסרה לו, ובכל זאת לא כתב לי מזמן? שעוצמת</span><span class="natuy"> הרגשות לא תמיד גלויה לעין? לא מתבטאת במעשים? במילים? למה</span><span class="natuy"> לא? תגידו, לעזאזל. במקום זה שומרים בבטן. לפעמים לא מעיזים</span><span class="natuy"> אפילו לחשוב. לכל היותר מוציאים כשמאוחר מדי, בהספדים, וגם זה</span><span class="natuy"> חלקי ביותר.</span></p>
			<p class="text-no-hazacha"><span class="natuy">הכתיבה אלייך היא סוג של מוצא אחרון. </span><span class="natuy">אני זוכרת ונוצרת בליבי את התמיכה שבהקשבה שלך. איך את </span><span class="natuy">מרגיעה את הסערות שבי. מתייחסת לדאגות בכובד ראש, גם אם </span><span class="natuy">לכאורה נראה שאין בהן פשר. </span></p>
			<p class="text-no-hazacha"><span class="natuy">אז שוב אני כותבת. מושיטה</span><span class="natuy"> יד, ומקווה,</span></p>
			<p class="text-1"><span class="natuy">אילה</span></p>
		</div>


			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 15 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!