בזמן הזה בשנה הבאה

אנאבל מונהאן
החיים של סאם מושלמים. היא גרה במנהטן, יש לה עבודה מעולה, והיא מאורסת לג’ק, הרופא המקסים.
יש לה כל מה שבחורה יכולה לרצות. לא?
כשהם נוסעים לבית הקיץ של הוריה בלונג איילנד בחיפוש אחרי המקום המושלם לחתונה, היא מופתעת לפגוש שם את וויאט, האהבה הראשונה שלה. היא לא ידעה שהוא חזר ללונג איילנד, אבל זה לא משנה שום דבר, נכון? היא הרי אישה בת שלושים, היא מאורסת באושר, והוא בסך הכול הבחור ששבר לה את הלב בגיל שבע־עשרה.
אבל כשהיא שומעת בלילות את צלילי הגיטרה של וויאט בוקעים מהבית הסמוך, היא מוצפת גלים של זיכרונות: המגע של עורו, הלילות שבילו יחד בבית על העץ והאמת הכואבת שמאחורי הפרידה שלהם.
וכשהקשר ביניהם מתעורר מחדש, כל מה שסאם הייתה בטוחה בו מתחיל להתערער.
עכשיו סאם תצטרך לבחור.

אנאבל מונהאן האמריקאית כותבת קומדיות רומנטיות שנונות ונוגעות ללב. ספרייה תורגמו לעשרים וחמש שפות ורבים מהם היו רבי מכר של הניו יורק טיימס. ספרה ”בכל פעם שהשמש זורחת” ראה אור בהוצאת תכלת.
שם: בזמן הזה בשנה הבאה
מחבר/ת: אנאבל מונהאן
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
הוצאה לאור: פינק
מק״ט: 010220015
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 102.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-4" class="chaptersplit"> </h2>
			<h2 class="chapter"><span class="CharOverride-5">עכשיו</span></h2>
			<h2 class="chapter">1</h2>
			<p class="firstspace">מרגע שנכנסים למנהרה אין דרך חזרה. אין סיבוב פרסה וגם לא נקודת יציאה. את תקועה מתחת לאיסט ריבר, פשוטו כמשמעו. כשהייתי ילדה העובדה הזו הלהיבה אותי.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">היציאה הבאה</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> —</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> לונג איילנד.</span></p>
			<p class="text">כילדה, ברגע שקרן השמש הראשונה הבליחה בקצה המנהרה, הרגשתי איך העיר מתפוגגת. פתחתי חלון, דחפתי קשית אל קרטון המיץ, חלצתי נעליים בבעיטה ומתחתי רגליים על המושב האחורי.</p>
			<p class="text">כאדם בוגר, התחושה היא אחרת לגמרי, הכניסה למנהרת מידטאון גורמת לי להרגיש לכודה.</p>
			<p class="text">התנועה מאיטה ונעצרת כשאנחנו מתמזגים עם הכביש המהיר ללונג איילנד. "בגלל זה אנחנו לא נוסעים ללונג איילנד," אני אומרת וחובטת בהגה כאילו הוא אשם. האמת היא שלא ברור לְמה ציפיתי ביום שישי אחר הצהריים בחודש אוגוסט.</p>
			<p class="text">"שנינו יודעים שזו לא הסיבה," אומר ג'ק תוך כדי גלילה בטלפון הנייד.</p>
			<p class="text">אני מסוגלת להתמודד עם לונג איילנד פעם אחת בקיץ, ורק לסוף שבוע ארוך, אבל בשום אופן לא שבוע. שלושה ימים בחוף הים מספיקים כדי להפשיר אותך, אבל לא להפוך אותך לעיסה. במשך שלושה ימים גרייסי אחותי גוררת אותי לאוקיינוס, ובאותם שלושה ימים אני לא מפסיקה לשחות. אני סופרת תנועות בעודי מפלחת את המים ומתגעגעת למגבלותיה של בריכת השחייה בימק"א, שם אפשר לעקוב אחרי ההתקדמות לפי מספר הפעמים שהסתובבת. ברצועת החוף שבין שובר הגלים למפרצון המיוער שמול הבית שלנו, האוקיינוס משתרע על פני קילומטר וחצי לפחות. יש פשוט יותר מדי מקום לטעויות.</p>
			<p class="text">ארבע־עשרה שנים חלפו מהפעם האחרונה שביליתי קיץ שלם על החוף — מאז שוויאט ואני נפרדנו, ואני התפרקתי. לא פשוט לאחות בן אדם בחזרה, אבל אם פועלים בחוכמה אפשר להרכיב את עצמך מחדש בצורה אחרת לגמרי, וטובה יותר. להפוך פזיזות לזהירות, לחבוש את הלב ולבדוק היטב את אמינות הדבק. פיסה אחר פיסה הותרתי את ילדותי מאחוריי, והחלפתי את האימפולסיביות בתוכניות ובהחלטות מבוססות. ג'ק קורא לזה להיות "מכופתרת", ואין לי מושג למה מישהו ירצה להסתובב עם כפתורים פתוחים. אני יודעת איך עתיד להיראות כל יום עוד לפני שאני פוקחת עיניים, ויש המון כוח בידיעה הזאת. אם אישאר יותר מדי זמן בחוף, איסחף בחזרה לעָבָר. האישיות הישנה שלי נמצאת שם, והיא רוצה לגרור אותי החוצה מתוך חוליות השריון המחלידות שלי. אני מאשימה את המלח שבאוויר.</p>
			<p class="text">בכל ארבע השנים שאנחנו יחד, זו הפעם הראשונה שהבאתי איתי את ג'ק. טרוויס אוהב לומר שאני מגינה עליו מפני ההורים שלנו, אבל הוא מדבר שטויות כי אנחנו רואים אותם כל הזמן במנהטן. חלק ממני רוצה להראות לג'ק את הפריחה המטורפת של ההורטנזיה בחצר הקדמית ואת התנועה העדינה שבה הדיונות זזות במקביל לאוקיינוס. אני רוצה להראות לו איפה החול, המלח והשמש חברו יחדיו והפכו אותי לשחיינית חזקה ולמתבגרת מאושרת. אני רק לא בטוחה שהוא יוכל לעמוד בגרסה הקיצית של ההורים שלי.</p>
			<p class="text">הפקק משתחרר כשאנחנו מגיעים לכביש סאנרייז, וג'ק מניח את הטלפון. "יפה פה," הוא אומר, כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא מציץ מהחלון. "מצאתי מכון כושר עשר דקות מההורים שלך ועשיתי מנוי לשבוע."</p>
			<p class="text">"אין סיכוי שאנחנו נשארים כאן שבוע שלם." ארזתי בדיוק שלושה זוגות תחתונים כדי לוודא את זה.</p>
			<p class="text">"טוב, אמרת לאימא שלך שבוע. בכל מקרה, לקחתי חופש בשבוע הבא ליתר ביטחון. הטמפרטורה אמורה לטפס לשלושים ושמונה מעלות עד יום חמישי." הוא מחזיק את ידי ואני נרגעת. ג'ק הוא ההפך מהאוקיינוס. הוא יותר כמו אגם, כזה עם מים צלולים ורכס הרים שמגן עליו. עם ג'ק לא נשקפת לי סכנת היסחפות. "זה נשמע ממש כיף."</p>
			<p class="text">הוא שוב גולל בנייד שלו. "אוי, הנה משהו טוב. מחפשים אחראית כוח אדם בחברת רואי חשבון במרכז העיר."</p>
			<p class="text">"לא הולכים לפטר אותי," אני אומרת. כנראה הולכים לפטר אותי. אני בעסקי הפיטורים, וקשה לי לראות איך זה יכול להסתיים אחרת. האמת היא שאני הייתי מפטרת אותי, אבל נמאס לי כל כך לדבר על זה ומהתחושה המכווצת והמתגוננת שזה מעורר אצלי בגוף.</p>
			<p class="text">"הם עלולים, סאם." הוא מניח יד על כתפי. "השיטות של אלינור הן בגדר של ׳ללכת על בטוח׳."</p>
			<p class="text">"אמרתי מה שאמרתי, והתנצלתי. זה כבר לא בידיים שלי."</p>
			<p class="text">"אם את מתכוונת לרדת מהפסים, רצוי שתהיה לך תוכנית גיבוי," אומר ג'ק.</p>
			<p class="text">"אזכור את זה לפעם הבאה. אתה מרגיש מוכן למה שמצפה לך? הִיפִּים בחיק הטבע?" החיוך שלי הוא בעצם סוג של סימן שאלה. "אין אינטרנט אלחוטי או מיזוג אוויר, אבל אם מעניין אותך לראות פסל של דוד עשוי ממנקי מקטרות, זה המקום בשבילך."</p>
			<p class="text">ג'ק צוחק, נראה שהוא חושב שאני מגזימה. "כבר שנים שאני מחכה לראות את זה, אני הכי מוכן שיש."</p>
			<p class="text">ג'ק מכיר את ההורים שלי כשהם בעיר, בחודשים ספטמבר עד מאי, הם מתגוררים באותה דירת שלושה חדרים עם שכר דירה מפוקח בשכונה הישנה במנהטן, שבה גדלנו טרוויס ואני, ולאחר מכן גם גרייסי. אחרי שלושים ושתיים שנה באותה דירה, הם כבר גרים שם כמעט בחינם. אבא שלי מלמד היסטוריה של האומנות באוניברסיטת ניו יורק, ואימא שלי מלמדת שירה מודרנית באוניברסיטת ניו סקול. הם כמו סנאים, רק הפוך — מספטמבר עד מאי הם עמלים וחוסכים כדי שיוכלו לבלות את הקיץ בחוף. ג'ק אוהב את גרסת שנת הלימודים של ההורים שלי. הם נראים לו כמו אנשים בסרטים של וודי אלן, ניו יורקרים אמיתיים.</p>
			<p class="text">אנחנו עומדים להתחתן באוקטובר. ההורים של ג'ק הפקידו מקדמה קטנה למסיבת חתונה שתתקיים בעשרים ושמונה באוקטובר בקאנטרי קלאב שלהם בקונטיקט, אבל עוד לא התחייבנו סופית. המקום מקסים ונינוח. יש להם ממש אופציות לחתונה — א', ב' ו־ג' — כולן נראות לי די אותו דבר, אבל ג'ק אוהב את אופציה ב'. אני רציתי להתחתן בדשא מחוץ לביתן הסירות בסנטרל פארק, מתחת לעצי האשור, אבל מתברר שצריך להזמין את זה שנים מראש, שזה ממש מרתק, יש כלות שמשריינות מקום עוד לפני שפגשו את הבחור. אין לי מושג איך פספסתי את זה.</p>
			<p class="text">כבר היינו מוכנים ללכת על אופציה ב' של ג'ק כשאימא שלי הטילה וטו. היא אוהבת את ג'ק, וללא ספק הוקל לה לראות אותי מאושרת כל כך, אבל ככל שהחתונה מתקרבת היא מתחילה להרגיש שהיא לא מעורבת בתכנון. יש לה תחושה שהרוח המשפחתית שלנו לא מיוצגת. כשהתקשרה להפיל את זה עליי, עמדתי על שלי.</p>
			<p class="text">"בבקשה, תבואי לבדוק את פונדק 'אולד סלופ' שלנו כאן. תתוודעי מחדש למקום ולעצמך. תראי לג'ק מי אנחנו." סירבתי.</p>
			<p class="text">אבל כשגרייסי ביקשה שאבוא, נכנעתי. חוץ מאשר בדברים שעלולים לפגוע בשלומה ובביטחונה, לא נראה לי שאי פעם סירבתי לגרייסי. "בבקשה תבואי, סאמי," היא אמרה. "רק בשביל שאימא תהיה מרוצה. ג'ק ייהנה. זה יהיה מושלם."</p>
			<p class="text">מבחינת ג'ק הכול די מושלם גם ככה. נפגשנו לראשונה כשנכנסנו למונית משתי דלתות נגדיות. חלקנו נסיעה למקום שבו ביקרתי לקוח שני רחובות ממרפאת העור שלו (מושלם). במקרה זה היה ממש אחרי שהסתפרתי ועשיתי פֶן, כך שהייתי בגרסה המטופחת ביותר של עצמי (מושלם). שנה אחר כך עברנו לדירה מעל מסעדת הסושי החביבה עלינו (מושלם). הוא הציע נישואים ושלף טבעת יהלום סוליטר של קראט אחד שהייתה של סבתו, שבמקרה ניחנה בקמיצה במידה שש כמו המידה שלי (מושלם).</p>
			<p class="text">כשאנחנו סוף־סוף יורדים מהכביש המהיר, ג'ק פותח חלון ושואף בהפגנתיות מהאוויר המלוח. הוא קנה את הב־מ־וו עם הגג הנפתח ברגע של טירוף שאין לי מושג מאיפה הגיע, אך הוא מעולם לא פתח את הגג בגלל השמש. בכל פעם שאני נכנסת למכונית אני תוהה אם זה היה האלטר אגו שלו שצץ יום אחד וקנה אותו. גרסת העולם ההפוך לסופרמן, כזה שנהנה מקרן שמש שמכה על פניו והשיער שלו פרוע. זה גם נחמד וגם מפחיד אותי בו־זמנית לחשוב שהוא מסוגל לסטות לגמרי מהפסים לרגע.</p>
			<p class="text">אני פונה שמאלה ברחוב ווסט מיין, חולפת על פני הכנסייה האפיסקופלית, המעדנייה, הדיינר של צ'יפי והספרייה. לא ביקרתי באוֹק שוֹר מאז הקיץ שעבר, כשג'ק נסע לחופשת גולף עם אחיו. יש לי תחושה שהעיירה הולכת לחוש באיזשהו שינוי באווירה.</p>
			<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">היי, סאם, מי הבחור</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> חדש? כל הכבוד.</span></p>
			<p class="text">לבסוף אני פונה לכיוון החוף, לדרך סלטאייר. אנחנו חולפים על פני ביתו של וויאט, מבנה לבֵנים מרשים עם תריסים שחורים התואמים לדלת הכניסה המבהיקה. אור דולק בסלון. לא הייתי בבית משפחת פּוֹפ מאז הקיץ שבו מלאו לי שש־עשרה, אבל הייתי יכולה להיכנס לתוך הבית הזה בעיניים מכוסות ולקחת לעצמי כוס מים בלי להתבלבל. הם משכירים לזרים עכשיו.</p>
			<p class="text">גדר חיה גבוהה מפרידה בין הבית של וויאט לבית שלנו. אני מאיטה לבחון אותה. טכנית היא על הגבול בין המגרשים, כך ששתי המשפחות שלנו אחראיות על התחזוקה. אבא של וויאט, פרנק, רצה לשכור מישהו שיטפל בזה ולהתחלק בעלויות, אבל אבא שלי לא היה מוכן לשמוע. מבחינתו מדובר בכבוד לתחזק את הגדר החיה, או "ליגוסטרום" כמו שהוא קורא לה, עם מירכאות באוויר. הוא קוצץ אותה באמצעות מזמרה קטנה ובלי מקל מדידה. לפעמים היא קצת גלית למעלה, לפעמים יש לה פסגה רמה באמצע. היא אף פעם לא ישרה, והשנה היא נוטה לכיוון האוקיינוס.</p>
			<p class="text">בית החוף וכל עץ ושיח בשטחו מהווים מקור לגאווה עילאית עבור אבא שלי. הוא קנה את הבית וסיים לפרוע את המשכנתה בעשוֹר שבו נחל הצלחה דרמטית כאומן אבסטרקטי. זה התחיל בציור בשם "זרם", שהיה בעצם רק מערבולות בשחור ולבן על רקע של כחול־שמיים. גלריות בכל רחבי המדינה מכרו גרסאות של הציור הזה באותה מהירות שבה הצליח לייצר אותן. הייתי רק ילדה, אבל אהבתי לראות אותו מגיח מהסטודיו שלו עם ערמות של בדי ציור. חשבתי שזה יימשך לעד. אבל אז נגמר הטרנד והדרישה למערבולות דעכה, והוא לא הצליח למצוא את הדבר הבא. כבר חמש־עשרה שנה שהוא בתקופת יובש, ונשאר לו רק הנכס הזה.</p>
			<p class="text">מבחינתי, הגדר החיה מתנשאת לגובה של שני מטרים וחצי בערך כמו שהייתה תמיד, אבל היא נראית עבותה יותר אחרי שנים שהענפים מתלפפים זה בזה. לאורך כל ילדותי נהג פרנק להודות לאבי על גיזום הגדר בבקבוק ויסקי נחמד בסוף הקיץ. אני משערת שהוויסקי הפסיק להגיע אחרי שמריון ופרנק התגרשו. המחסום האמיתי בין הבתים שלנו כעת הוא יותר רגשי מפיזי, בכל מקרה.</p>
			<p class="text">"הגענו?" שואל ג'ק.</p>
			<p class="text">"לא, זה הבא אחריו."</p>
			<p class="text">אוושת צמיגים על חצץ מקדמת את פנינו בשביל הגישה לבית. יש האומרים שקשה להחליט אם הבית שלנו הוא בית עם מרפסת או מרפסת עם בית. המרפסת מקיפה את כל קומת הקרקע ומשתווה לה מבחינת שטח רבוע. שיח ויסטריה מטפס על המעקה, במעלה העמודים ולאורך המרזבים, כמו ציפוי עוגה עדין בגון לוונדר. ריח הוויסטריה מקדם את פניך כבר מהרחוב ומפתה אותך סביב הבית אל נוף האוקיינוס.</p>
			<p class="text">ג'ק כבר יצא מהאוטו, ואני נושמת נשימה עמוקה, משקיפה מעל ההגה ומרגישה כאילו אני עומדת לצפות בסרטון ביתי. אני לא בטוחה שבא לי ללחוץ על מקש ההפעלה, אבל אני יוצאת מהרכב בכל זאת. גרייסי פורצת בדהרה מדלת הכניסה, גפיה ארוכים וצמותיה מתנופפות לכל עבר. "סאמי!" היא צועקת, וחולפת בשעטה על פני ג'ק כדי להגיע אליי. אני קוברת את אפי בשער ראשה וחוזרת בזמן לתקופה שמשקל גופה הזעיר בזרועותיי היה הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים. ריחו המתוק של שׂערה והאנרגיה העזה של חיבוקה עיגנו אותי לקרקע תקופה ארוכה. אחותי בת השתים־עשרה היא אור מנצנץ שמתהלך, מזמר וצוחק.</p>
			<p class="text">"היי, ילדונת," אני אומרת. "אמרת שלום לג'ק?" שאלה רטורית, שתינו יודעות שהיא לא אמרה.</p>
			<p class="text">"היי." היא מנופפת לו קלות.</p>
			<p class="text">"רוצה לעדכן אותנו מה מחכה לנו בפנים?"</p>
			<p class="text">"סבא וסבתא פה. נראים יותר זקנים משהיו בחג המולד. יוּ וטרוויס מגיעים לארוחת ערב. יש הרבה דיבורים על איפה שניכם תישנו, כי עוד לא התחתנתם." גרייסי מסמיקה ואני מנסה להיזכר איך זה להיות בת שתים־עשרה.</p>
			<p class="text">"איכס," אני אומרת. "איתו באותו חדר?"</p>
			<p class="text">"נכון? דוחה. אז נראה לי שהוא יישן בחדר הקטן מעל החניה המקורה."</p>
			<p class="text">לא נראה שאכפת לג'ק. "יש נוף למים?"</p>
			<p class="text">גרייס עושה לו פרצוף של <span class="bold _idGenCharOverride-1">אוי</span>. "זה הנוף לפינה של פחי הזבל. אבא מצייר שם לפעמים, אז יש שם קצת ריח של רעל."</p>
			<p class="text">"הוא מצייר?" אני שואלת.</p>
			<p class="text">"לא נראה לי. בשבוע שעבר הרחתי צבע, אבל הוא רק פתח פחיות. כל המכחולים שלו נקיים."</p>
			<p class="text">"טוב, נשמע כמו מקום טוב עבורי. דירת רווקים פרטית על החוף," אומר ג'ק.</p>
			<p class="text">"סאם, אהובה!" זו אימא שלי. היא בגָלָבּיה בגון לוונדר תואם לוויסטריה, שערה הכהה מסורק לאחור מפניה, כאילו יצאה מהמים ופשוט נתנה לו להתייבש ככה. בלי איפור ובלי נעליים. ציפורני בהונותיה צבועות בכסף.</p>
			<p class="text">"היי, אימא." אני מחבקת אותה.</p>
			<p class="text">היא מחייכת באושר. "ג'ק! ברוך הבא. אנחנו שמחים שהגעת סוף־סוף." היא מניחה את כפות ידיה על לחייו, ואני רואה שהוא נרתע קלות. לג'ק יש קטע עם קרמים זרים (אני מנחשת שאימא שלי שמה קרם הגנה ושמן קנולה) כשהם מתערבבים עם הסרום הידרה שלו.</p>
			<p class="text">"שלום, לורל," הוא אומר ומנשק את לחייה.</p>
			<p class="text">גרייסי משלבת את זרועה בזרועי ומובילה אותי במעלה מדרגות המרפסת. "אימא שמה לך פרחים בחדר והחליפה לך מצעים פעמיים." לרגע אני מרגישה אשמה שלא באתי כל הקיץ.</p>
			<p class="text">ברגע שאני פותחת את הדלת, הריח אופף אותי. תערובת של תבלין ה"אולד ביי", לחם מחמצת. ומשהו שמריח כמו דגים שאני לא מזהה. זהו ריחו של הקיץ.</p>
			<p class="text">ג'ק נעמד לידי. "יש פה הרבה דברים."</p>
			<p class="text">אני מסתכלת סביב. באמת יש פה הרבה דברים. בית הקיץ שלנו תמיד נראה ככה, קצת כמו גן ילדים לפני ששרים את שיר הניקיון. שולחן נמוך בכניסה עמוס צנצנות זכוכית מלאות צדפים, זכוכיות ים ומדבקות עיניים־זזות. האגרטל הגדול שעולה על גדותיו מרוב אצות מסביר את ריח הדגים. אבא שלי אוסף אצות כדי להשתמש בהן כמברשות ציור, אבל אני לא מרגישה מוכנה להסביר את זה לג'ק.</p>
			<p class="text">מעבר לכל האוסף יש מסדרון רחב ובו שולחן אוכל צמוד לקיר, ועליו ערמות של מקלות ופיסות גדולות יותר של עצי סחף. יש גם גיגיות מים ומדף לייבוש. זה התחביב האהוב על אימא שלי — להכין גיליון נייר יחיד ולהדפיס עליו עותק ראשון של פואמה חדשה. היא קוראת לזה ״טקס של הודיה״. אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר איזה בלגן זה להכין נייר.</p>
			<p class="text">"מה קורה פה?" שואל ג'ק, בעיקר את עצמו. מלחיץ אותי לראות את הבית שלנו דרך עיניו. הדירה שלהם בעיר גדושה ניירת וספרים, אבל קטנה ויעילה באופן שג'ק מעריך. המקום הזה, עם אינספור האוספים של מה שבטח נראה לו כמו ערמת זבל, הוא סיפור אחר לגמרי.</p>
			<p class="text">"היא מכינה נייר לבד," אני מצליחה לפלוט.</p>
			<p class="text">"סאם!" אבא שלי נכנס דרך המרפסת האחורית, מניח לדלת הרשת להיטרק מאחוריו. הוא שזוף ושערו המכסיף מגיע כמעט עד כתפיו. הוא נראה כמו פרסומת לבירה יוקרתית. "ביקורה השנתי של סאם הולוויי בחוף הים! אין דבר שמשמח אותי יותר מאשר לראות אותך כאן." אני מחבקת אותו בזרוע אחת. פעם הייתי רצה לאבא שלי ומחבקת אותו חזק כל כך שהרגליים שלי היו מתרוממות מהרצפה. אני אוהבת מאוד את אבא שלי, אבל כבר לא מעריצה אותו. ככל שהתבגרתי למדתי שאפשר לאהוב מישהו גם מרחוק.</p>
			<p class="text">"ביל. יש לכם בית מקסים," אומר ג'ק בנימה הכי משכנעת שהוא מצליח לגייס.</p>
			<p class="text">"תודה. תמיד יש פה המולה, זה בטוח. בואו איתי לחצר האחורית. יש לנו שם חבורת זקנים עם דעות מאוד רציניות בנוגע לכמה קרוב לבת שלי אתה אמור לישון."</p>
			<p class="centerspace"></p>
			<p class="firstspace">הסבים שלי הם הכי מדהימים בכל העולם. הם ישירים ופתוחים ואין להם שום בעיה להגיד לך מי נגד מי. כשהם הגיעו מפנסילבניה לבקר אותנו בחג המולד הראשון, אחרי שג'ק ואני עברנו לגור יחד, סבתא לא היססה לבקר את הדירה המאופקת והמינימליסטית שלנו. "ראיתי בתי כלא עם יותר אישיות." סבא וסבתא שלי התפוצצו מצחוק, וההורים שלי נחנקו. שניהם כאלה, הם יורים מחשבות ודעות בצרורות של מכונת ירייה, ומייד לאחר מכן פורצים בצחוק גדול כדי להבהיר לך שזה בעצם בכלל לא חשוב.</p>
			<p class="text">אנחנו יוצאים אליהם למרפסת והם קוראים במקהלה, "הנה הכלה!" מישהו נתן לסבתא צפצפה, והיא משתמשת בה.</p>
			<p class="text">אימא שלי מוזגת מאי טאי, זה נראה אולי קצת לא קשור, אבל אני חייבת להודות שהוא טעים מאוד. כל כוסית מעוטרת במטריית קוקטייל בעבודת יד, עם מקלות שלוקטו והודבקו לשאריות נייר תוצרת בית. ג'ק ממהר לשלוף את המטרייה ולבדוק אם נשארו בכוס משקעים. אני לא יודעת איך להסביר לו שיש קצת חול בכל דבר בחוף. וגם דבק.</p>
			<p class="text">מרימים כוסיות ומתנהלת שיחת חולין, ואני סופגת את יופיו המבורך של האוקיינוס האטלנטי. ממש מעבר למרפסת רצועת דיונות רחבה מעטרת את החוף, ומובילה אל שפת המים. השמש נמוכה באופק, מטילה כתמי אור על המים. השחפים דואים וצוללים בינות לגלים שמגיעים, בזה אחר זה, מתרחקים וחוזרים ללא הרף. האינסופיות הזאת מפליאה אותי. אני מרגישה שהאוקיינוס היה צריך לעצור ולהשתנות יחד איתי.</p>
			<p class="text">"החבר שלך כאן," אומרת סבתא.</p>
			<p class="text">"אימא!" נוזפת בה אימא שלי ומציצה אליי. המילים נקלטות קודם כול בחזה שלי, שנעשה פתאום חנוק ובוער. לא יכול להיות שהיא התכוונה לוויאט.</p>
			<p class="text">גרייסי מזדקפת בכיסא.</p>
			<p class="text">סבתא מחייכת מעל כוס המאי טאי הכמעט ריקה שלה. "אוי, את יודעת למי אני מתכוונת. אהבת הנעורים שלך, וויאט." היא פונה לג'ק, "היא איבדה את השפיות בגללו."</p>
			<p class="text">אני בוהה בנקודה בשולחן, היכן שאימא שלי הניחה נר ציטרונלה בצורת קונכייה, ומפחדת שהלהט בחזה שלי והבהלה בעיניי ימסו אותו לשלולית שעווה. "מה זאת אומרת 'כאן'?" אני שואלת בלי להרים מבט. "בחוף המזרחי? או בבית?"</p>
			<p class="text">אימא שלי נראית אשמה לרגע. "טוב, התכוונתי לספר לך. ממש שם בבית. מריון כנראה לא השכירה אותו הקיץ, כי הוא שם כבר תקופה." היא בוחשת את קנקן המאי טאי וממלאת את הכוס של ג'ק.</p>
			<p class="text">"את מכירה את וויאט?" גרייסי שואלת, וזה מטלטל אותי כמו גל אחרי הוריקן. כולם מסתכלים עליי בציפייה לתגובה. יש לי צלצולים באוזניים והחום בחזה מתפשט לפנים. ג'ק מכיר את הסיפור, ויודע כמה כל זה נפיץ.</p>
			<p class="text">"טוב, שמעתי הכול על וויאט," אומר ג'ק. "בדיוק בשביל זה נעשיתי רופא — כדי להתחרות בבחורים עם גיטרה." צחקוקים מתוחים נשמעים מעל כוסיות מאי טאי ריקות.</p>
			<p class="text">"אני רואה אותו כל הזמן," אומרת גרייסי. "הוא מרשה לי להסתכל עליו גולש. והוא מלמד אותי לנגן <span class="eng CharOverride-3" lang="en-US" xml:lang="en-US">Leaving</span> <span class="eng CharOverride-3" lang="en-US" xml:lang="en-US">on</span> <span class="eng CharOverride-3" lang="en-US" xml:lang="en-US">a</span> <span class="eng CharOverride-3" lang="en-US" xml:lang="en-US">Jet</span> <span class="eng CharOverride-3" lang="en-US" xml:lang="en-US">Plane</span> בגיטרה. יש לו מלא גיטרות שם למעלה."</p>
			<p class="text">"איפה למעלה?" שואל ג'ק.</p>
			<p class="text">"בבית העץ," אומרת גרייסי. זה מצחיק את ג'ק, ואני מנסה להבין מה קורה פה. אין שום דבר מצחיק בבית העץ. או בוויאט. או בעובדה שאני בת שלושים ומתה מפחד לראות את הבחור ששבר לי את הלב כשהייתי נערה.</p>
			<p class="text">אבא של וויאט עזר לו ולאחיו, מייקל, לבנות את בית העץ על האלון שבין הבריכה שלהם לדיונות, כשהיו בני עשר ושתים־עשרה. הם בילו ימים ארוכים במגרשי גרוטאות ובכל נמל ברחבי לונג איילנד. אף שאני זוכרת את עצמי מתאהבת באינספור רגעים קטנים, בכל רחבי החוף ובזמן שצפתי על האוקיינוס, את בתוליי איבדתי ספציפית בבית העץ ההוא. בלילה, אחרי שהבית שלי השתתק, הייתי מתגנבת למטה, יוצאת מהדלת האחורית ועוברת דרך הדיונות אל סולם החבלים שהוביל אל וויאט. הוא היה אומר, "היי, קסם־סאם," ומנשק אותי, ואני הייתי תוהה לעצמי אם יש שני אנשים בכל העולם שמתאימים זה לזה יותר מאיתנו.</p>
			<p class="text">בית העץ ישרוד לעד, אמר לי וויאט פעם, כי לא היו לו קירות בחזית או מאחור. סערה הייתה פשוט נושבת דרכו. העץ עצמו גדל כך שסיפק מעין קיר אחורי וקצת פרטיות עבורנו, למקרה שמריון ופרנק יציצו מחלון חדר השינה שלהם עם משקפת. אבל החזית הייתה פתוחה לרווחה לנופי האוקיינוס, וכיסא הנוח של וויאט ניצב ליד הכיסא שלי. בסופו של דבר הכול היה הופך לערבוביית גופים ושמיכות.</p>
			<p class="text">אני עדיין מרגישה חנוקה. אני נאבקת להסדיר את פניי להבעה ניטרלית, מתמקדת כולי במשקה שלי ומנסה לדוג ממנו חתיכת אננס קטנה בעזרת המטרייה. לא ראיתי את וויאט מאז שהייתי בת שש־עשרה, ולא דיברתי איתו מאז שהייתי בת שמונה־עשרה. זו הייתה אהבת נעורים, וד״ר ג'ודי אפילו הרחיקה לכת וקראה לזה התמכרות, אבל עבר הרבה זמן מאז, ובניתי את עצמי מחדש כאדם בוגר עם ארוס אמיתי וקריירה. רק לא מזמן הפקדתי כספים לקרן הפנסיה שלי, בשם אלוהים. אני לא יכולה לדמיין את עצמי פוגשת את וויאט עכשיו, מציגה אותו לפני ג'ק ושואלת איך החיים בלוס אנג'לס. <span class="bold _idGenCharOverride-1">אז מה, הסתדר לך בסוף?</span> וויאט הוא זיכרון קבור עמוק מתקופה שלא מתחשק לי לחזור אליה, וממישהי שאני בקושי זוכרת שהייתי. ועכשיו הוא עשרים מטר מכאן, בבית הסמוך. אני לא בטוחה שהייתי באה אילו היו אומרים לי שהוא כאן. מה שכנראה מסביר את הסיבה שבחרו לא לומר לי.</p>
			<p class="text">"את מכירה את וויאט," אני אומרת לגרייסי. רק כדי לוודא. רק כדי לקבוע עובדה אחת יחידה שתמנע מכל מה שאני יודעת להתעופף מכאן עם הבריזה הבאה מהאוקיינוס.</p>
			<p class="text">"בטח," היא אומרת. "הוא ישר יַדע מי אני."</p>
			<p class="centerspace"></p>
			<p class="firstspace">יו וטרוויס מאחרים לארוחת הערב, אבל כולנו שתינו ואכלנו מספיק מאי טאי ואגוזי קשיו כדי שלא יהיה לנו אכפת. "איזה מכנסיים אלגנטיים," זה הדבר הראשון שאומר לי טרוויס. לא ראיתי אותו מאז חג הפסחא, אז הוא העיר שאני מתלבשת כמו דיילת אוויר.</p>
			<p class="text">אני מחבקת את יוּ ואומרת, "קוראים להם צ'ינו בקטלוג. נדמה לי שאפילו 'הצ'ינו מספר אחת'. זה מה שלובשים אנשים שלא גולשים כל היום."</p>
			<p class="text">"אה, לא ידעתי שיש קטלוגים ליועצי מס," אומר טרוויס.</p>
			<p class="text">"מצחיק. כמה רחוק היית צריך לרדוף אחרי מוכר הפונץ' מהוואי בשביל להשיג את החולצה הזאת?" אני שואלת וזורקת עוד קשיו לפה. זאת שפת האהבה שלנו, אבל ג'ק חושב שטרוויס מרגיש מאוים מכמה שאני התקדמתי בקריירה, בזמן שכל מה שהוא עושה זה לגלוש ולבחור בדים. ג'ק מפגין פה נאמנות מוגזמת, כי יו וטרוויס דווקא מצליחים לא רע. יש להם עסק פורח לעיצוב ואדריכלות בעיר. טרוויס אחראי על העיצוב, יו הוא האדריכל. ההורים שלי ציפו לאירוסים שלהם יותר מאשר לאירוסים שלי.</p>
			<p class="text">אבא שלי צולה נקניקיות ואימא שלי מגישה סלט וגראטן תפוחי אדמה. אנחנו אוכלים סביב השולחן הארוך במרפסת האחורית, כמו תמיד, כשהשמש מציגה מופע דרמטי של שקיעה ברקע. אוכל לשרוד ככה שלושה ימים. כל עוד אצליח להתחמק מוויאט. הוא הרי לא יצוץ פתאום על המרפסת שלנו, ואוכל להציב את גרייסי על המשמר כדי שתבלום אותו עבורי. אני מסתכלת על משפחתי הקרובה, הסבים וארוסי הנאה. ישבנו כך עשרות פעמים מאז שג'ק ואני הכרנו, בעיקר בפינת האוכל הצפופה של הוריי בעיר. אבל כאן זה אחרת, כאילו חזרנו אחורה בזמן למה שהמשפחה שלי הייתה פעם.</p>
			<p class="text">"אז כבר התחילו לנסות למכור לכם את פונדק אולד סלופ?" שואל יו. "יש מקום למאתיים מוזמנים בחצר והאוכל מעולה."</p>
			<p class="text">"בשביל זה אנחנו כאן. לבדוק את כל האופציות," אומר ג'ק ולוחץ בחיבה את ידי. אימא שלי מחייכת למראה כפות ידינו השלובות.</p>
			<p class="text">"לדעתי תאהבו את המקום. ויש שם שלושים חדרי אורחים למגיעים מרחוק," אומרת אימא שלי. "כמובן שההורים שלך מוזמנים להתארח כאן," היא מוסיפה, והלב שלי מחסיר פעימה. אימא של ג'ק לא מכינה בעצמה נייר. יותר מזה, הניירת שלה מגיעה בקופסה מעוצבת, מעוטרת בראשי התיבות של שמה בכחול כהה בפינה השמאלית העליונה. כמו אדם נורמלי.</p>
			<p class="text">טרוויס מניד בראשו. "אני פשוט בהלם שעוד לא סגרתם את זה. הייתי בטוח שתסגרו הכול בגיליונות אלקטרוניים כבר ביום האירוסים עצמו."</p>
			<p class="text">אני מושכת בכתפיי. הכול באמת מתוכנן, כמובן. ג'ק בחר באופציה ב'. זו לא החתונה על החוף שדמיינתי בילדותי או בסנטרל פארק כמו שדמיינתי ביום שג'ק הציע לי, אבל זה קליל, ואני בטוחה שיהיה מקסים.</p>
			<p class="text">צלילי גיטרה נשמעים מבית העץ. כולם משתתקים, ואני תוהה אם הם יכולים לשמוע את הלב שלי דופק. אני שמה לב שנשימתי נעצרה. אותם תווים נשמעים שוב, ושוב, בתוספת כמה נוספים. הוא כותב שם שיר, ואני יכולה לדמיין אותו עושה את זה, רגליו משתלשלות החוצה, מצחו מכווץ. כאילו אני יצאתי לעולם הגדול והתבגרתי, והוא עדיין כאן. בדיוק היכן שהשארתי אותו.</p>
		</div>
	


			
ספר דיגיטלי
השקה
מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר רגיל 39.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות