שליח הספרים

קרסטן האן
”שליח הספרים” הוא רומן עדין, מרגש ומלא קסם על אהבת הקריאה וכוחה של חברות יוצאת דופן. קרל קולהוף, שליח ספרים ביישן ובודד, עובד עשרות שנים בחנות הספרים ”שער העיר”. בכל ערב הוא יוצא למסלול קבוע בין סמטאות העיר, ומוסר ללקוחותיו את הספרים שבחר עבורם בקפידה. חייו השקטים משתנים כששסקה, ילדה בת תשע, מחליטה להתלוות אליו – ומביאה איתה רוח חדשה של הרפתקה, חום ואור.

זהו סיפור על קהילה, על קשרים אנושיים, ועל הדרך שבה ספרים יכולים לשנות חיים. כשקרל מאבד את עבודתו, שסקה יוצאת למשימה נועזת: להחזיר לו את התקווה, בעזרת תושבי העיר וכמובן – הספרים. ”שליח הספרים” הוא מכתב אהבה לספרים, לקוראים ולרגעים הקטנים שמרכיבים את החיים. ספרו של קרסטן האן תורגם לעשרות שפות וזכה להצלחה עולמית – והוא מתאים לכל מי שמאמין בכוחה של קריאה לחבר בין לבבות.

תגיות: חברות,קהילה,ספרים על ספרים,ספרים שמעלים חיוך
שם: שליח הספרים
מחבר/ת: קרסטן האן
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 010200527
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 102.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p class="firstsplit"><span class="bold CharOverride-8">א</span>ומרים שספרים מוצאים לעצמם את הקוראים שלהם — אבל לפעמים הם צריכים שמישהו יראה להם את הדרך. את ההוכחה החיה לכך אפשר למצוא בחנות ספרים אחת בדרום גרמניה ששמה “שער העיר“. האמת היא שהבחירה בשם זה תמוהה במקצת, כיוון שבפועל שער העיר — או שרידיו, שלא אחת אפילו תושבים מקומיים חושבים אותם בטעות לאמנות אוונגרדית — נמצאים במרחק שלושה רחובות משם.</p>
			<p class="text">זאת חנות ישנה מאוד שנבנתה והורחבה פעם אחר פעם בתקופות היסטוריות רבות. מיני תוספות אדריכליות ראוותניות וקישוטי טיח מחככים כתפיים עם זוויות ישרות שלא תואר להן ולא הדר. הסמיכות המרהיבה של הישן והחדש, של הראוותני והמאופק, שמאפיינת את הצד החיצוני של הבניין, נמשכת גם בתוכו. כני פלסטיק אדומים לתקליטורים וקלטות די־וי־די ניצבים לצד מדפי מתכת כסופים של ספרי מאנגה ורומנים גרפיים. אלה בתורם תופסים את מקומם בסמוך לגלובוסים בתיבות זכוכית ממורקות או למדפי עץ אלגנטיים עמוסים ספרים. לקוחות יכולים למצוא בחנות גם משחקי קופסה, מכשירי כתיבה, תה, ואפילו שוקולד — תוספת מהזמן האחרון — שעומדים למכירה. על כל המבוך הזה שולט דלפק עץ כהה המוכר בפי עובדי החנות בשם “המזבח“. הוא נראה כמו שארית מתקופת הבארוק. בחזיתו מגולפת סצנה כפרית, מסיבת ציד שמשתתפים בה סוסים אבירים ולצדם להקת כלבים רזים ושריריים במרדף אחרי חזיר בר.</p>
			<p class="text">בפנים, בבוקר קיצי אחד, נשאלה השאלה שהיא תכלית קיומה של כל חנות ספרים באשר היא. “תוכלי להמליץ לי על ספר טוב?“ השואלת, אוּרסֶל שֵפֶר, ידעה בדיוק מהו ספר טוב. ראשית, הוא צריך להיות מרתק מספיק כדי להחזיק אותה ערה כשהיא קוראת במיטה עד שעיניה נעצמות מאליהן. שנית, הוא חייב להכיל לפחות שלושה, ורצוי ארבעה, קטעים שירגשו אותה עד דמעות. שלישית, צריכים להיות בו לפחות שלוש מאות עמודים אבל לא יותר משלוש מאות ושמונים. ורביעית, אסור שהכריכה תהיה ירוקה. בספרים עם כריכה ירוקה אי אפשר לבטוח — את זה למדה מניסיונה ביותר ממקרה אחד.</p>
			<p class="text">“בהחלט,“ ענתה סבּינֶה גרוּבֶּר, שניהלה את שער העיר בשלוש השנים האחרונות. “איזה סוג ספרים את אוהבת לקרוא?“</p>
			<p class="text">אורסל שפר לא רצתה לומר. היא רצתה שסבינה גרובר תדע. בסופו של דבר, היא מוכרת ספרים, ומטבע הדברים ניחנה בהכרח במידה מסוימת של חוש נבואי.</p>
			<p class="text">“תני לי שלוש מילות מפתח, ואני אמצא לך בדיוק את הספר שיתאים לך. רומנטי? כפרי? אינטימי? כן?“</p>
			<p class="text">“רציתי לשאול — מר קוֹלהוֹף נמצא?“ שאלה אורסל שפר, וניכר בה שאינה חשה בנוח. “הוא תמיד יודע מה אני אוהבת. הוא יודע מה כולם אוהבים.“</p>
			<p class="text">“לא, חוששני שהוא לא כאן היום. מר קולהוף עובד אצלנו עכשיו רק לפעמים.“</p>
			<p class="text">“חבל מאוד.“</p>
			<p class="text">“לא משנה. יש לי משהו בשבילך. סגה משפחתית שמתרחשת בקורנוול. תראי, בציור על העטיפה רואים את בית האחוזה של המשפחה ואת השטחים המקיפים אותה.“</p>
			<p class="text">“העטיפה ירוקה.“ אורסל שפר נעצה בסבינה גרובר מבט מוכיח. “ירוקה מבהיקה!“</p>
			<p class="text">“זה מפני שהסיפור מתרחש באחוזה הגדולה של הרוזן מדוּרנבוֹרוֹ. הוא קיבל ביקורות מצוינות!“</p>
			<p class="text">דלת הכניסה הכבדה נפתחה לאט ופעמון הנחושת הקטן שמעליה צלצל בעליצות. קרל קולהוף קיפל את מטרייתו, ניער אותה כדרכו תמיד והניח במעמד המטריות. מבטו סקר את חנות הספרים שראה בה את ביתו, תר אחר יצירות ספרותיות חדשות המצפות שיכיר אותן ללקוחותיו. הוא תמיד השווה את עצמו לסורק חופים, שדי לו במבט אחד כדי לאתר את האוצרות הטמונים תחת החול ולחלצם משם. אולם כשמבטו נח על אורסל שפר, האוצרות נשכחו מלבו כהרף עין. היא שיגרה לעברו חיוך חם, כאילו היה התגלמותם של כל הגברים המקסימים שהתאהבה בהם מהספרים שהמליץ לה עליהם במרוצת השנים. אבל במציאות, קרל לא דמה כלל לאף אחד מהטיפוסים ההם. פעם היתה לו כרס קטנה, אבל עם הזמן היא נסוגה, בדומה לשער ראשו, כאילו כרתו ביניהם ברית להיעלם יחדיו. כיום, בגיל שבעים ושתיים, הוא היה כחוש, אבל המשיך ללבוש את בגדיו הישנים שהיו עכשיו גדולים ממידתו. הבוס הקודם שלו, אביה של סבינה, אמר לו שהתחיל להיראות כאילו המזון היחיד שבא אל פיו הורכב מהמילים בספרים שלו, ושזאת תזונה דלת פחמימות. “אבל עשירה בתוכן,“ ענה לו קרל תמיד.</p>
			<p class="text">קרל נעל נעליים נוקשות וכבדות, עשויות עור שחור עבה עם סוליות מוצקות מספיק להחזיק מעמד חיים שלמים. גם גרביים טובים היו הכרחיים, לפי דעתו. לאלה צירף סרבל ירוק וז'קט תואם עם צווארון.</p>
			<p class="text">על ראשו חבש כובע דייגים עם מצחייה שהגנה על עיניו מגשם ומשמש מסנוורת. הוא מעולם לא הסיר אותו, גם לא בתוך הבית, אלא רק בשנתו. איכשהו, הרגיש שלבושו אינו שלם בלעדיו. הוא גם לעולם לא נראה בלי משקפיו, שאת מסגרתם רכש לפני עשרות שנים בחנות עתיקות. מאחורי עדשותיהם הציצו עיניים פקחיות שחיים שלמים של קריאה באור קלוש נתנו בהן את אותותיהם.</p>
			<p class="text">“מיז שפר, כמה טוב לראות אותך,“ אמר וניגש אל אורסל שפר בדיוק כשזו צעדה צעד אחד לקראתו והתרחקה מסבינה גרובר. “את מרשה לי להמליץ לך על ספר אידיאלי לקריאה במיטה לפני השינה?“</p>
			<p class="text">“כל כך נהניתי מהקודם, במיוחד מהסוף שבו הם מביטים זה בעיניים של זה. נשיקה יכלה להיות אפילו טובה יותר בשביל לסגור עניין, אבל במקרה הזה אני אסתפק במבט.“</p>
			<p class="text">“יש מבטים שיכולים להיות עוצמתיים יותר מנשיקה, את לא חושבת?“</p>
			<p class="text">“לא כשאני זאת שמנשקת!“ למשך רגע הרגישה אורסל שפר פרועה ועליזה — משהו שבימים אלה התרחש רק לעתים נדירות.</p>
			<p class="text">“הספר הזה,“ אמר קרל ונטל ספר מהערמה שליד הקופה, “חיכה לך מרגע שהוצאנו אותו מהאריזה. העלילה מתרחשת בפרובנס, וכל מילה בו מבושמת בלוונדר.“</p>
			<p class="text">“הו, ספרים בצבע בורדו הם הטובים ביותר! הוא מסתיים בנשיקה?“</p>
			<p class="text">“גיליתי לך פעם את הסוף של ספר?“</p>
			<p class="text">“לא!“ היא שרבבה את שפתיה, אבל לקחה מידו את הספר.</p>
			<p class="text">קרל לעולם לא היה מעלה בדעתו להמליץ לה על ספר שאין לו סוף טוב, אבל הוא בשום אופן לא רצה לגזול מאורסל שפר את המתח הנעים של התהייה שמא הפעם הזו תהיה שונה.</p>
			<p class="text">“אני שמחה שיש ספרים בעולם,“ אמרה. “אני מקווה שזה אחד מהדברים שאף פעם לא ישתנו! כל כך הרבה דברים משתנים, וזה קורה כל כך מהר. כולם משלמים עכשיו בכסף מפלסטיק. אנשים נועצים בי מבטים מוזרים כשאני סופרת בקופה מטבעות בסכום המדויק!“</p>
			<p class="text">“המילה הכתובה תישאר תמיד, מיז שפר. לפעמים פשוט אין צורת ביטוי טובה ממנה. הדפוס הוא חומר השימור הטוב ביותר למחשבות ולסיפורים. בזכותו הם נשארים טריים במשך מאות שנים.“</p>
			<p class="text">בחיוך חם של פרדה פתח קרל קולהוף דלת מכוסה כרזות פרסומת ונכנס לחדר ששימש כמחסן וכמשרד של חנות הספרים גם יחד. בפנים היה שולחן כתיבה שנראה בקושי מתחת לערמות ספרים ולצג מחשב ישן ממוסגר בפתקיות דביקות צהובות. על הקיר היה תלוי לוח שנה ענקי, מכוסה בהערות בדיו אדומה.</p>
			<p class="text">כמו תמיד, הספרים שהוזמנו חיכו לו בארגז פלסטיק שחור בפינה האפלולית ביותר של החדר. בעבר מקומו של הארגז היה על השולחן, אבל מאז שסבינה תפסה את מקומו של אביה, הארגז התקדם בכל יום מעט יותר לעבר הפינה הכי פחות נגישה. בד בבד עם התקדמותו של הארגז, התמעטה בהדרגה תכולתו. בימים אלה רק אנשים מעטים נזקקו למשלוחי ספרים, וגם מספרם של אלה הלך ופחת משנה לשנה.</p>
			<p class="text">“היי, מר קולהוף! מה דעתך על המשחק? לא היה שום פנדל! השופט הזה היה עיוור!“</p>
			<p class="text">לאון, הנער החדש שהצטרף לצוות כדי לצבור ניסיון בעבודה, יצא מבית השימוש הקטן של הצוות, מלווה בעננה של עשן סיגריה. כל אחד מלבדו היה יודע שאין טעם לשאול את קרל שאלה כזאת. הוא מעלם לא צפה בחדשות, לא האזין לרדיו, לא קרא עיתון. הוא היה הראשון להודות שאיבד את הקשר עם העולם. זאת היתה החלטה מודעת, שהתקבלה אחרי שהדיווחים על מנהיגי מדינות חדלי אישים, התמוססות כיפת הקרח וסבל הפליטים העציבו אותו יותר מכפי שעשתה הסגה המשפחתית הספרותית הטרגית ביותר. זאת היתה צורה של שימור עצמי, גם אם עולמו הצטמק כתוצאה מכך. גודלו של העולם שבו חי כיום היה לא יותר משני קילומטרים על שני קילומטרים, והוא סייר לאורך גבולותיו בכל יום.</p>
			<p class="text">“קראת את הספר הנפלא של ג'יי־אל קאר על כדורגל?“ שאל קרל, שהעדיף לשאול שאלה מאשר לנקוט עמדה בעניין כישוריו של השופט.</p>
			<p class="text">“זה קשור למועדון שלנו?“</p>
			<p class="text">“לא, זה קשור למועדון בשם סטיפֶּל סינדֶרבּיי ווֺנדרֶרס.“</p>
			<p class="text">“בחיים לא שמעתי עליהם. בכל אופן, אני לא קורא ספרים. רק אם אני מוכרח. בבית הספר. וגם אז, אני מנסה לראות את הסרט במקום.“ לאון חייך, כאילו היתה זאת דרך ערמומית לשטות במורה שלו במקום בעצמו.</p>
			<p class="text">“אז למה אתה רוכש את הניסיון בעבודה דווקא כאן?“</p>
			<p class="text">“אחותי עשתה את אותו הדבר, לפני שלוש שנים. אנחנו גרים מעבר לפינה — זאת הליכה קצרה הנה.“</p>
			<p class="text">לאון היה צריך לעבוד בחנות הספרים שבועיים, כפי שרוב התלמידים בגרמניה מחויבים לעשות. הוא רק שכח לציין שכל מי שלא מצליח למצוא מקום לרכוש בו ניסיון בעבודה, נאלץ להעביר את השבועיים המוקצים לכך בעזרה לאב הבית שהמציא שורה של מטלות משפילות כדי להתנקם בכל תלמידי בית הספר — שהתלמידים שאמורים לרכוש ניסיון בעבודה ייצגו — על הקירות מכוסי הגרפיטי, על המסטיקים הישנים הדבוקים בתחתית שולחנות הכתיבה ועל האריזות הזרוקות של הארוחות האכולות למחצה.</p>
			<p class="text">“ואחותך אוהבת לקרוא?“</p>
			<p class="text">“בטח, אחרי שהיא היתה כאן. אבל לי זה לא יקרה!“</p>
			<p class="text">קרל חייך. הוא ידע בדיוק למה אחותו של לאון התאהבה בקריאה. מנהלו הקודם, גוסטב גרובר, שגר עכשיו בבית האבות הסיעודי מוּנסטָרבּליק, ידע בדיוק מה לעשות עם סרבני קריאה כמו לאון ואחותו. הוא העמיד אותם לנגב את האבק מכל כרטיס ברכה עטוף פלסטיק בנפרד, אחד־אחד. לא היה לו ספק שהתלמיד המדובר — והמשועמם עד מוות — ישלח יד אל הספר הקרוב ביותר, אותו הניח גרובר עצמו במקום אסטרטגי בולט. גוסטב גרובר הצליח לשנות את כולם. מאז ומתמיד היה טוב עם ילדים. בעיני קרל, ילדים תמיד היו יצורים בלתי מובנים, עוד מזמן שהוא עצמו היה ילד. וככל שהשאיר את ימי ילדותו רחוק יותר מאחוריו, כך נראו לו משונים ותמוהים עוד יותר.</p>
			<p class="text">גרובר האב פיתה את אחותו של לאון עם ספר שבו אישה צעירה מתאהבת בערפד. ללאון, המלא וגדוש ההורמונים, גרובר היה משאיר ספר עם נערה יפה על הכריכה ודפים מודפסים באותיות גדולות. “חשוב שהם יקראו, לא חשוב מה הם קוראים,“ אמר גרובר האב תמיד. קרל לא לגמרי הסכים עם ההשקפה הזאת, לפחות לא לגבי כל הספרים. הרעיונות שנמצאים בין הכריכה הקדמית לאחורית של ספרים מסוימים היו גרועים מרעל. אבל ברוב המקרים הדפים הציעו מזור, לפעמים אפילו למחלות שהקורא לא ידע כי הוא סובל מהן.</p>
			<p class="text">בזהירות רבה משך קרל את הארגז מפינתו. בתוכו התגלגלו שלושה ספרים בלבד. הוא לקח נייר עטיפה חום וחבל דק ועטף כל ספר לחוד כמו למתנה. סבינה גרובר אמרה לו בכמה הזדמנויות שאינו צריך לטרוח ועדיף שיחסוך בהוצאות, אבל קרל התעקש להמשיך. זה מה שלקוחותיו ציפו לקבל. בתנועה אוטומטית שקרל אפילו לא היה מודע לה, ליטפה כף ידו כל כריכה לפני שעטף את הספר בנייר העבה.</p>
			<p class="text">לבסוף לקח את תרמיל הגב בצבע זית שלו. ניכרו בו כל סימני הבלאי של שימוש צבאי, אבל עדיין היה במצב טוב הודות לטיפולו המסור של קרל. אף שהיה ריק, התפיחה של הבד העידה בבירור שריקנות אינה מצבו הטבעי. קרל הניח בזהירות את הספרים בין קפליו הכבדים של התרמיל, שהיה מרופד בשמיכה רכה כאילו נשאו בו כלבלבים קטנים אל בעליהם החדשים. הוא סידר את שלושת הספרים כך שהקטן ביניהם יהיה הרחוק ביותר מגבו והגדול יהיה הקרוב ביותר אליו, כדי שלא יינזק מעיקול התרמיל.</p>
			<p class="text">בדרכו החוצה הוא נעצר ופנה אל לאון. “אתה מוכן בבקשה לנגב את האבק מכרטיסי הברכה? מיז גרובר תשמח אם תעשה את זה. כדאי לך להביא אותם הנה, כאן תוכל לעבוד בלי הפרעות. אני תמיד עשיתי את זה על השולחן.“ הוא משך את ספרו של ניק הורנבי “אהבה על הדשא — קדחת המגרש“ מהמדף שעליו הבחין בו קודם והניח אותו על השולחן. מגרש הכדורגל שעל כריכת הספר היה בצבע ירוק עשיר — אורסל שפר לא היתה מסתכלת עליו פעמיים.</p>
			<p class="centerspace"><span class="CharOverride-9">***</span></p>
			<p class="firstspace">קרל קרא לזה הסיבוב שלו, אם כי המסלול דמה פחות למעגל ויותר למצולע אסימטרי ונטול זוויות ישרות סביב מרכז העיר. השביל עבר ליד חורבות חומת העיר העתיקה, שניצבו כמו גדמי שיניים בחניכיים של איש זקן וסימנו את גבולות עולמו. במשך ארבעים וחמש שנים כף רגלו לא דרכה מחוצה להן. כל מה שהיה נחוץ לו בחייו נמצא בתחומן.</p>
			<p class="text">קרל העביר חלק ניכר מזמנו בהליכה והקדיש למחשבה לא פחות זמן מאשר להליכה. הוא היה יכול לחשוב בבהירות רק כשהלך. אולי קול הלמות צעדיו על אבני המרצפת של הרחובות היה הדבר היחיד שהצליח להתניע את מחשבותיו.</p>
			<p class="text">ייתכן שאדם ההולך בגובה פני הקרקע אינו יכול להבחין בזה, אבל כל יונה וכל אנקור ידעו שהעיר הזאת מעגלית. כל בית ישן וכל סמטה פנו לעבר בית התפילה, הקתדרלה שהתרוממה בהוד והדר במרכזה. אילו העיר היתה חלק מדגמי רכבות, הייתם אומרים שבית התפילה נבנה בקנה מידה לא נכון. הוא הוקם בתקופה הקצרה בה העיר נעשתה עשירה מאוד, תקופה שהסתיימה בחטף בטרם הושלמה בניית הקתדרלה, ועד היום אחד ממגדליה נשאר קטום.</p>
			<p class="text">הבתים סובבו את בית התפילה ביראת כבוד. חלק מהגגות הישנים אפילו השתפלו בזווית כמרכינים ראש בקידה. הם שמרו על מרחק ראוי מהכניסה הראשית, ובכך השאירו מקום לכיכר הגדולה והיפה ביותר של העיר, מוּנסטרפּלאץ.</p>
			<p class="text">כשהגיע אל הכיכר תקפה את קרל, כמו בפעמים קודמות רבות, הרגשה שצופים בו, כאילו היה אייל שעומד חסר אונים בקרחת יער ונצפה מבעד לכוונת רובהו של צייד. הוא חייך בעל כורחו — כי משום בחינה אחרת לא היה אפשר לדמות אותו לאייל. ריחות העיר היו חזקים במיוחד במונסטרפלאץ. במאה השבע־עשרה הוטל מצור על העיר, ולפי האגדה המקומית, אופה יצר אז את הגלגל המסוכר — סופגנייה בצורת גלגל עם חישורים, ממולאת בקרם שוקולד וזרועה אבקת סוכר. את הגלגל הזה הביא אל מפקד הצבא שצר על העיר, בתור מסר אכיל שכדאי להם להסתלק. במציאות, הממתק עתיר הקלוריות הומצא רק מאתיים שנה מאוחר יותר, עובדה שנתמכת בראיות מתועדות. אבל הסיפור הישן המשיך לשגשג, והמבקרים שהגיעו לעיר היו להוטים להאמין בו.</p>
			<p class="text">בכל יום דרך קרל בדיוק על אותן אבני ריצוף עגולות של מונסטרפלאץ, אותה חצה בצעדים מדודים, שווים באורכם. אם עמד אדם כלשהו בדרכו, הוא חיכה בסבלנות עד שעבר, ולאחר מכן החיש את צעדיו לפצות על הזמן האבוד. הוא מיפה את נתיב הליכתו לרוחב הכיכר בתשומת לב רבה כל כך, שהיה יכול לעבור בו גם בימי השוק. הוא אפילו דאג להתרחק ככל האפשר מארבע המאפיות של הכיכר, כי לא יכול לשאת יותר את ריחם של הגלגלים המסוכרים החמים והשמנוניים.</p>
			<p class="text">מהכיכר פנה לרחוב בטהובן, שלמען האמת היה סמטה יותר מאשר רחוב, וכלל לא כיבד את זכרו של המלחין הדגול. כל רחובות הרובע הזה קיבלו את שמותיהם של מלחינים מפורסמים, באדיבותו של פקיד במחלקת התכנון של העירייה שביקש להטביע את חותמו. הרחוב הרחב ביותר ברובע נשמר לשוברט, המלחין שהיה ההעדפה האישית של אותו פקיד.</p>
			<p class="text">קרל קולהוף עצמו לא היה מודע לזה, אבל באותו רגע הוא עמד בדיוק במרכז של עולמו. המרכז הזה גבל משני צדדיו במסילות של החשמלית, קווים 18 ו־57. (למעשה, בעיר היו רק שבעה קווי חשמליות, אבל הרשות חשבה שמספרים גבוהים יותר יעניקו צביון נעים של מטרופולין, אם לא לעיר עצמה אז לפחות לתחבורה הציבורית שלה.) בצד השלישי עבר הכביש המהיר מצפון, ובצד הרביעי היה הנהר, שברוב ימות השנה הסתפק במלמול ציורי, ומימיו גאו רק במשך כמה ימים באביב, אז השמיעו שאגה צנועה, כמו של גור אריות שמיתרי הקול שלו טרם התפתחו במלואם.</p>
			<p class="text">הביקור הראשון שלו היום הוביל אותו לרחוב צר על שמו של סליירי, לביתו של כריסטיאן פון הוֺהֵנֶש. הולך רגל האץ לדרכו אולי לא היה מבחין בתפארתה של הווילה הבנויה מאבן כהה. היא ניצבה במרחק מה מיתר הבניינים, כורעת כמו ברבור שחור הממתין לרגע המתאים לפרוש את כנפיו הנהדרות. מאחוריה השתרע הגן התחום בריבוע של עצי אלון כבירים, שמתחתיהם הוצבו שלושה ספסלים בזווית שאפשרה לכריסיטאן פון הוֹהֵנֶש לקרוא את ספריו בכל שעה משעות היום כשקרני השמש נופלות עליהם.</p>
			<p class="text">קרל ידע שהוהנש הוא עשיר מופלג, אבל לא שהוא האיש העשיר ביותר בעיר. איש לא ידע, גם לא הוהנש עצמו, שמעולם לא ערך השוואות בינו ובין אחרים. לפני כמה דורות צברה משפחתו את הונה מעיבוד עורות ליד הנהר, והצליחה לא לאבד אותו גם במהלך המהפכה התעשייתית. כריסטיאן פון הוהנש לא היה צריך לעבוד. הוא הניח למניותיו ולהשקעות שלו לעבוד בשבילו, ורק ניהל את המנהלים של הונו. סוכנת בית באה בכל יום לבשל ולנקות את החדרים המעטים שנעשה בהם שימוש. גנן בא פעם בשבוע לגזום את משוכות השיחים ולתחזק את דרכה של השמש אל דפי הספרים. אדם שנותן שירותי תחזוקה הגיע פעם בחודש. ובימים שני עד חמישי הגיע קרל עם ספר חדש, שאת קריאתו סיים כריסטיאן פון הוהנש בדרך כלל עד למחרת. למיטב ידיעתו של קרל, הוהנש לא יצא מגבולות ממלכתו זה שנים רבות.</p>
			<p class="text">קרל משך את מוט הנחושת שליד הדלת, ופעמון צלצל בקול נמוך במעמקי הבית. כרגיל, היה עליו לחכות בזמן שבעל הבית עשה את דרכו במסדרון הארוך, האפלולי. ואז הדלת הכבדה נפתחה בחריקה רק כדי חריץ צר. כריסטיאן פון הוהנש מעולם לא יצא אליו. הוא היה גבר נאה. גבה קומה, עם שיער כהה, עצמות לחיים מפוסלות, סנטר מרשים ועצב שנח על תווי פניו כמו אבק אפור דק. כמו תמיד, הוא לבש חליפה כחולה כהה בעלת שני טורי כפתורים עם סחלב לבן רענן בלולאת הדש, ונעליו השחורות צוחצחו עד ברק כאילו היה בדרכו לנשף האופרה. הוהנש היה צעיר יותר מכפי שניתן להתרשם מבגדיו. בן שלושים ושבע בסך הכול — אבל הוא לבש חליפות מאז ילדותו והיה לו נוח בהן כמו שלאחרים נוח בג'ינס.</p>
			<p class="text">“מר קולהוף, איחרת. הסכמנו על שבע ורבע,“ אמר הוהנש במקום שלום.</p>
			<p class="text">קרל הרכין את ראשו כמודה באשמה ולאחר מכן שלח את ידו בזהירות אל תרמילו. “הבאתי את הספר החדש שלך.“ הוא יישר את עניבת הפרפר של החבל שהתעקמה בדרך.</p>
			<p class="text">“אני מקווה שההמלצה שלך לא תאכזב.“ הוהנש לקח את הספר, אבל לא פתח את עטיפתו. זה היה רומן על אלכסנדר הגדול בתקופה שאריסטו היה המחנך שלו. הוהנש קרא רק יצירות פילוסופיות.</p>
			<p class="text">הוא נתן לקרל תשר שהיה מחושב לפי משקל הספר, אותו בירר מראש. “בבקשה תדייק גם בפעם הבאה. דיוק הוא הנימוס של המלכים.“</p>
			<p class="text">“בהחלט. שיהיה לך ערב נעים.“</p>
			<p class="text">“כן, ואני מקווה שהערב שלך יהיה נעים באותה המידה, כמובן.“</p>
			<p class="text">כריסטיאן פון הוהנש סגר את דלת העץ הכבדה, והווילה שוב נראתה נטושה.</p>
			<p class="text">בעל הבית דווקא היה שמח לנהל שיחה מעמיקה על ספרים וסופרים עם קרל, אותו חשב לאדם משכיל ובעל נימוסים נאים, נפש תאומה. אבל עם חלוף הזמן, מילות ההזמנה נשכחו מלבו. ואולי איבד אותן בין חדריו הרבים של ביתו המפואר.</p>
			<p class="centerspace"><span class="CharOverride-9">***</span></p>
			<p class="firstspace">קרל נפרד לשלום מכריסטיאן פון הוהנש — אבל במחשבותיו השאיר מאחוריו אדם שונה לחלוטין. קרל ראה השתקפויות של רומנים בכל מקום בעולם האמיתי. מבחינתו העיר היתה מאוכלסת בדמויות מתוך ספרים, גם אם היו אלה דמויות שחיו בזמנים אחרים או בארצות רחוקות. מבחינתו של קרל, ברגע שכריסטיאן פון הוהנש פתח בפעם הראשונה את הדלת הכבדה של הווילה שלו, הוא כאילו יצא מבין דפי הספר “גאווה ודעה קדומה“. וכיוון שכך, קרל נפרד זה עתה לשלום מאחוזת פמברלי בדרבישייר של המאה השמונה־עשרה ומבעל האחוזה, פיצוויליאם דארסי, שלמרות נימוסיו המושלמים היה יכול להיתפס לפעמים כאדם נוקשה ויהיר.</p>
			<p class="text">חוסר היכולת של קרל לזכור שמות, אלא אם כן היו של דמויות מספרים, התחיל עוד בימי בית הספר, שם העניקו רבים מבני כיתתו למוריהם כינויים שלא היו מחמיאים במיוחד. מברשת אסלה, הנסיך מורפיום, היוֺרֵק. קרל נתן להם שמות אחרים: אודיסאוס, טריסטן, גוליבר. וכשבניגוד לשאר בני כיתתו סיים את לימודיו בתיכון עם תעודת בגרות והצעת עבודה כשוליה בחנות הספרים, המשיך במנהגו להעניק לאנשים את שמותיהן של דמויות ספרותיות. הגבר הצעיר הלבוש מדים מרופטים שקרל פגש בכל יום ברחוב בשעה שעשה את דרכו לחנות הספרים נעשה לחייל האמיץ שוויק. הירקנית שמכרה לו תפוחים נהפכה למלכה המרשעת מסיפור שלגייה — למרבה המזל היא נמנעה מלהרעיל את פירותיה. בשלב מסוים הבין קרל שעירו מלאה דמויות ספרותיות. לכל תושב היה בן דמות ספרותי. בשנים הבאות פגש את שרלוק הולמס, שהיה ראש מחלק הרצח במשטרת העיר. הוא אפילו פגש את ליידי צ'טרלי, שלעתים קרובות פתחה לו את הדלת לבושה בחלוק שקוף, ובה היה מאוהב במקצת בצעירותו. לדאבונו הרב היא עזבה את העיר עם אדסו ממֶלק, המספר מ“שם הוורד“. קפטן אחאב רדף בכפייתיות אחרי חפרפרת ענקית שזרעה הרס בגינתו, וכל ניסיונותיו לצוד אותה כשלו. קרל הביא ספרים על אמריקה הדרומית לוולטר פאבר, המהנדס החולה במחלה חשוכת מרפא, עד יום מותו. ובבית הדירות שהיה פעם כלא, גר הרוזן ממונטה כריסטו מאחורי חלונות מסורגים, מאפיין שהבעלים החדשים החליטו מתוך גחמה לא להסיר.</p>
			<p class="text">הוא גילה ששם ספרותי הולם תמיד עלה בדעתו עוד לפני שהצליח לזכור את השם האמיתי, כאילו ביקש זיכרונו להימנע מלהעמיס על עצמו משהו חילוני כל כך. ומרגע שבחר שם, הוא הפסיק לראות בעיני רוחו את השם האמיתי. באורח פלא, בדרכן מרשתית העין שלו למוחו השתנו אותיות השם כריסטיאן פון הוהנש לשם מר דארסי, בלי שקרל היה מודע לכך כלל. רק במצבים מסוימים מאוד מוחו חס עליו וסיפק לו שם אמיתי — ובימים אלה הצורך להיזכר בשמות אמיתיים הלך ופחת.</p>
			<p class="text">ההליכה בסמטאות המתפתלות הביאה עכשיו את קרל אל דמות ספרותית שגורלה היה מר יותר מזה של הג'נטלמן מפימברלי שסיפורו הסתיים בנישואים מאושרים.</p>
			<p class="text">הלקוחה שלו חיכתה לו מאחורי הדלת וצפתה מבעד לעינית באנשים המעטים שעברו ברחוב. כאן איש לא טייל להנאתו. אף אחד לא בא הנה להתפעל מהבניינים. האדריכלות המפוארת נעצרה במרחק של כמה רחובות. בחלק הזה של העיר העתיקה החישו הולכי הרגל את צעדיהם, כאילו לא יכלו לשאת את הצרוּת המעיקה של הרחוב, את הגמלונים התלויים מעל לראשיהם כמאיימים להתלכד ולחסום את אור השמש.</p>
			<p class="text">הצעירה הצנומה שמאחורי העינית ידעה באיזו שעה קרל אמור להגיע. היא גם ידעה שזה מטופש להעביר רגעים ארוכים בהצצה אל מאחורי הדלת במקום לחכות בסלון לצלצול הפעמון, אבל לא הצליחה להתאפק. אנדריאה קרֵמֶן הסיטה קווצת שיער בלונדינית אל מאחורי אוזנה והחליקה בידיה את שמלתה. מיום שהלכה לגן הילדים היתה תמיד הילדה היפה ביותר בחדר, מאפיין שעשה אותה מושא לחיבה ולקנאה גם יחד — והביא לנישואיה בגיל צעיר למתיאס, גבר עם קריירה מבטיחה בתחום הביטוח, שעבד שעות ארוכות בערבים ובסופי שבוע כדי להעניק למשפחתו חיים נוחים. אנדריאה עצמה היתה אחות מוסמכת, אבל עבדה כיום בחצי משרה במרפאה פרטית של רופא שהעמיד אותה מאחורי דלפק הקבלה, כי המראה שלה הרגיע את המטופלים ושיפר את מצב רוחם. לא היה צורך לבקש מאנדריאה שתחייך, היא עשתה זאת באופן טבעי — זה היה חלק בלתי נפרד מהיופי. אדם יפה שאינו מחייך נראה יהיר, ולכן היא חייכה כל היום.</p>
			<p class="text">היא מעולם לא העזה להיראות פחות ממושלמת. כי מה יקרה אז? מה האחרים יראו בה? אבל קרל קולהוף נראה לה כאדם שלו תוכל להראות את פניה הלא מחייכות. הוא ימצא את המילים המתאימות לתיאור מה שיתגלה לפניו. אנדריאה ידעה שקרל יבחר את מילותיו בקפידה של אדם העוסק ברקיחת בשמים ובוחר רכיבים ליצירת ניחוח יקר. היא הניחה לחיוכה לגווע, משכה כמה קווצות שיער לפנים והרשתה לעצמה להיות פרועה במקצת.</p>
			<p class="text">אבל ברגע שהבחינה בקרל בקצה הרחוב, מיהרה להסיט את הקווצות בחזרה אל מאחורי האוזן.</p>
			<p class="text">קרל צלצל בפעמון וחיכה. הוא ידע שלאנדריאה קרמן נדרש קצת זמן לפתוח את הדלת והיא תמיד מגיעה אליה קצרת נשימה — אבל תמיד מחייכת אליו בשמחה.</p>
			<p class="text">מפתח שקשק בחור המנעול והדלת נפתחה.</p>
			<p class="text">“מר קולהוף, הקדמת היום! עוד לא חיכיתי לך. אני בטח נראית זוועה.“ היא העבירה את אצבעותיה בשערה המבריק, העשוי בתסרוקת מושלמת שתאמה את שמלתה האלגנטית עם הדפס הוורדים האדומים.</p>
			<p class="text">קרל חשב שהיא מקסימה, ועם זאת המראה שלה תמיד העציב אותו במקצת. מאחורי כל היופי הזה הסתתר משהו שלא הצליח להגדירו בצורה מדויקת — אבל היה לו קשר לחבילה שהושיט לה עכשיו. אחד מהספרים שאנדריאה קרמן אהבה כל כך. משקלו של הספר היה סביר לגמרי (קרל אהב ספרים שיש להם משקל הולם — כבדים יותר מטבלת שוקולד, קלים יותר מליטר חלב). משקל התוכן שלו הוא שהדאיג את קרל.</p>
			<p class="text">“זה ספר טוב?“ שאלה ופתחה מיד את קשר החבל שעל נייר האריזה.</p>
			<p class="text">“לפי מה ששמעתי, ‘שושנת הצללים' אינו נופל מספריה האחרים של הסופרת.“</p>
			<p class="text">“דרמטי מאוד?“</p>
			<p class="text">עכשיו היה תורו של קרל לחייך. היה ביניהם הסכם שבשתיקה — כל ספר שקרל הביא לה חייב תמיד להיות דרמטי עם סוף טרגי. בעבר המליץ לה לפעמים על ספרים עם סוף טוב, אבל היא מעולם לא נהנתה מהם. לדעתה לא היה להם שום קשר למציאות. אנדריאה קרמן אהבה רומנים בהם הגיבורה סובלת ובסוף מתה או נשארת אומללה ובודדה. סופים פתוחים התקבלו על דעתה רק אם היה בהם רמז לאחת משתי האפשרויות האלה.</p>
			<p class="text">“כמו תמיד, אני שומר על זכות השתיקה,“ אמר קרל. “איך הרומן האחרון מצא חן בעינייך?“</p>
			<p class="text">אנדריאה קרמן נשמה נשימה עמוקה והנידה ראשה. “הוא היה עצוב כל כך! היא נכנסת למים בסוף... למה לא הזהרת אותי?“ היא העמידה פנים כועסות.</p>
			<p class="text">“אני בשום אופן לא יכול לעשות את זה.“</p>
			<p class="text">בעבר ארז את ספריה באריזת מתנה צבעונית ועליזה, אבל אחרי זמן מה הרגיש שזה לא לעניין.</p>
			<p class="text">“תביא לי ספר אחר בשבוע הבא? שמעתי על רומן ששורר בו לילה כל הזמן — העלילה מתרחשת בגרינלנד בחורף. והגיבורה הראשית מאבדת את הילד שלה. אתה מכיר אותו? חשבתי שזה נשמע טוב.“</p>
			<p class="text">קרל שמע על הספר. הוא קיווה שאנדריאה קרמן לא שמעה.</p>
			<p class="text">“אביא לך אותו.“ קרל לא אמר שיביא אותו בשמחה, כי זאת לא היתה האמת.</p>
			<p class="text">“אתה יכול לעניין אותי במשהו אחר?“</p>
			<p class="text">“יש סיפור פשע שמתרחש ממש כאן, בעיר הזאת. הוא יצא לאור לא מזמן. עוד לא קראתי אותו, אבל שמעתי שהוא מצחיק מאוד.“</p>
			<p class="text">אנדריאה קרמן ביטלה את הצעתו בתנועת יד. “אתה חושב שאני איהנה ממנו?“</p>
			<p class="text">קרל אף פעם לא שיקר. כי אם שולחים שקר לעולם, לא ניתן להחזיר אותו. “לא.“</p>
			<p class="text">“גם אני לא חושבת.“</p>
			<p class="text">“אבל אולי הוא יצחיק אותך. ויש לך צחוק מקסים — אני מקווה שלא נועז מדי מצדי לומר זאת. ודאי שמעת את מה שאמר צ'רלי צ'פלין, ‘יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז׳. יש לנו ימים מעטים כל כך על האדמה הזאת, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אפילו יום אחד.“ עד כה מעולם לא אמר לה דברים כאלה. אולי הרגיש שהיא אומללה היום יותר מתמיד? זה לא היה ברור לקרל. לפעמים הפה שלו נפתח מעצמו ואמר דברים בלי להתייעץ קודם עם ראשו.</p>
			<p class="text">אנדריאה קרמן כבר לא חייכה. שפתה התחתונה רטטה קלות. “עשית לי את היום, תודה!“ הדלת נסגרה במפתיע.</p>
			<p class="text">קרל ראה את הדלת נסגרת לא אחרי אנדריאה קרמן, אלא אחרי אֵפי בּריסט, גיבורת הרומן בשם זה של תיאודור פונטנה. אישה צעירה ועגמומית שהתחתנה בגיל צעיר מדי וגורלה היה טרגי לא פחות משל גיבורות הספרים הרבים שאנדריאה קרמן הזמינה תמיד. קרל הצטער שאינו יכול לעשות למענה יותר מאשר להביא לה ספרים המוכיחים שגם אחרות יכולות לסבול, אבל אינם נותנים כל עצה כיצד להפסיק את הסבל.</p>
			<p class="text">מאחורי הדלת כבשה אנדריאה קרמן את דמעותיה. היא השתוקקה לספר לו מה קרה באותו יום, אבל זה היה מאלץ אותה לחיות את האירוע מחדש, ובזה לא יכלה לעמוד. היא פתחה את נייר האריזה בידיים רועדות והתחילה לקרוא בספר עוד בהיותה במסדרון. אחת מהדמויות שלחה יד בנפשה כבר בסוף העמוד הראשון.</p>
			<p class="text">בטרם הספיק לעבור יותר מכמה צעדים, שמע קרל יללה חרישית לידו. הוא הביט למטה וראה חתול כחוש בעל שלוש רגליים עומד ומסתכל עליו, פרוותו מוזנחת ומדובללת, אוזניו מרוטות מאין ספור קרבות רחוב. קרל לא ידע אם החתול הזה זכר או נקבה ואיפה הבית שלו, אם בכלל היה לו בית. ובכל זאת הם היו חברים טובים. בעוד שלאחרים היו חתולי בית, לקרל היה חתול רחוב.</p>
			<p class="text">“שלום, כלב,“ אמר בחיוך. קרל העניק לחתול את השם הזה משום שהתנהג כמו כלב — רחרח כל דבר אגב הליכה וסימן טריטוריות. כלב מעולם לא גרגר — הוא נהם. כשקרל הגיע לפתח ביתו של לקוח, כלב מעולם לא התיישב — הוא נשכב. והוא הצליח לשכב בכל מקום, גם על המדרגה הצרה ביותר.</p>
			<p class="text">כלב התחכך ברגלו של קרל ולאחר מכן רץ לפניו, מעיף מדי פעם מבט של קוצר רוח לאחור. בעל החיים הזה היה חכם מספיק לנחש שבמקום השלישי שאליו יביא היום קרל את המשלוח יהיה משהו לאכול. במרחק ארבעה רחובות משם, סמוך למזרקת אליזֶנבּרוּנן, גרה אישה זקנה שהיתה ההפך הגמור של אפי בריסט. תמיד במצב רוח מרומם ולבושה בבגדים צבעוניים. לרוב מצא אותה גורבת גרביים או נועלת נעליים משני זוגות שונים, או כשרצועה אחת של הסרבל משתלשלת מכתפה. דירתה היתה מלאה חפצים שנערמו זה על זה כהרים וביניהם עברו שבילים צרים כמו עמקים. האישה הזקנה הזכירה לקרל דמות מספר ילדים — נערה פראית שעיצבה את עולמה כרצונה. אלא שכף רגלה של הגרסה המבוגרת של אותה ילדה לא דרכה בעולם האמיתי. היא פחדה משמים פתוחים.</p>
			<p class="text">לפני קצת יותר משבע שנים, ביום קיץ נאה, היא בילתה עם בעלה בגינת ביתם. הם ישבו בצילו של עץ אגוז כשלפתע פרצה סופה של גשם ורוח שנשבה בעוצמה רבה. הם כבר שבו לביתם, אבל אז נזכרו שהשאירו את פחי האשפה שלהם ברחוב — רשלנות שבלי ספק היתה גוררת תלונות מהשכנים. למרות ניסיונותיה לעצור בעדו, יצא בעלה אל הסופה. <span class="bold _idGenCharOverride-1">זה ייקח רק רגע</span>, אמר. <span class="bold _idGenCharOverride-1">אני כבר חוזר</span>. אלא שבדיוק ברגע זה השתחרר מגג ביתם רעף, והרוח הפכה אותו מיד לטיל שראש הבעל לא היה יכול לעמוד בפניו.</p>
			<p class="text">מאז אותו יום לא היה אכפת לה יותר מה יחשבו השכנים. ומאז היא גם לא יצאה עוד מפתח הבית.</p>
			<p class="text">כשפתחה את הדלת, היא מעולם לא אמרה לו, “ערב טוב, מר קולהוף,“ “שלום,“ או, “כמה טוב לראות אותך.“ במקום זה היא קיבלה את פניו עם, “תועלת משי“, “סוחר במוניות משומשות“, או, “במיקרו של דבר“. היום, בהישמע צלצול הפעמון, היא קראה, “ספרדעים“.</p>
			<p class="text">תפקידו של קרל היה להמציא לאמירתה הגדרה מאולתרת מתקבלת על הדעת.</p>
			<p class="text">“ספרדעים, הֶלחֵם של ספר וצפרדעים שמציין את חשיבות הספרות ביצירת המודעות לגרעין הפנימי של העצמי. המושג מתייחס לאגדה ‘הנסיך צפרדע', הראשונה שמופיעה בספר ‘אגדות האחים גרים'. מאחורי המושג עומדת ההנחה שבכל אדם קיימת צפרדע פנימית שאותה צריך להפוך, בעזרת אהבה — או נשיקה, באגדה המסוימת הזאת — לנסיך יפה תואר. התיאוריה הופיעה לראשונה בספרות בשנת 1923 בספרו של זיגמונד פרויד ‘האיד, הצפרדע וצפרדע העל'.“</p>
			<p class="text">גברת בילבי בת־גרב העניקה לו סוכריית דובדבנים כתגמול. על הגדרה פחות מוצלחת, הוא היה מקבל סוכריית לימון. בתמורה נתן לה קרל את הספר שהזמינה. כמו תמיד, הוא צייר ורד אדום גדול על נייר האריזה. גברת בת־גרב קראה הכול, מסיפורי הרפתקאות קלאסיים דרך מדע בדיוני ועד להומורסקות. הכול, בתנאי שהתוכן יהיה קליל — שום דבר שעלול לגרור אותה חזרה אל שאול התחתיות של המציאות.</p>
			<p class="text">“מחרתיים תהיה לי מילה חדשה בשבילך,“ אמרה, “שתהיה אגוז קשה לפיצוח באופן מיוחד.“ היא התכופפה אל כלב והציעה לו משהו שהוציאה מכיסה. המשהו נבלע בנגיסה אחת עוד לפני שהספיקה לסגור את הדלת.</p>
			<p class="text">התרמיל של קרל היה ריק עכשיו, ולמרות זאת היה צריך לערוך ביקור אחד נוסף. כל ביקור אצל הלקוח הבא היה מענג. היה לו את קול הבריטון החם ביותר שקרל שמע מעודו. אילו היה אפשר לכסות ספה בצלילים, רק קולו של האיש הזה היה מתאים. בשביל קרל, האיש היה דמות מספרו של ברנהרד שלינק “נער קריאה“. מיכאל בֶּרג הצעיר שמתאהב באישה המבוגרת ממנו בעשרים שנה ומתחיל להקריא לה ספרים שונים בעת המפגשים ביניהם. במקרה זה, הקהל שהאזין לקריאת לקוחו של קרל היו עובדות מפעל הסיגרים שהוקם כמה שנים קודם לכן, והיה היחיד בכל האזור. ההנהלה הקצתה תקציב למישהו שיקריא ספרים בקול במהלך יום העבודה כפי שהיה נהוג בקובה. כל העסק היה בעיקר להטוט שיווקי, והמקריא לא הרוויח ממנו הרבה, אבל היה מסור לעבודתו עד כדי כך שעל צווארו היה כרוך דרך קבע צעיף לחימום מיתרי הקול. וכדי להגן על קולו, הוא דיבר רק לעתים נדירות מחוץ למפעל הסיגרים, לכן היה קרל יותר ממופתע כשקיבל שיחה פרטית בה התבקש לספק לא ספר, אלא טבליות מציצה לגרון ממותג מסוים שניתן להשיגן רק בבית המרקחת הסמוך לחנות הספרים. המקריא לא רצה להסתכן ביציאה לרחובות, בגלל גל השפעת ששטף את העיר בעת האחרונה. כאמצעי זהירות נוסף, הדלת נפתחה רק כדי החריץ הצר ביותר שאפשר את קבלת החבילה והענקת חיוך תודה ותשלום בתוספת תשר נדיב (אותו היה קרל מעדיף לסרב לקבל, כי ידע כמה זעום שכרו של המקריא). המקריא הוציא טבלית מהחפיסה ומיהר לסגור את דלת דירתו השכורה בבניין מגורים פשוט כל כך, שניכר בו כי הבנאים חסכו בהוצאות על כל דבר שהיה עשוי לתת למראהו החיצוני תחושה של יופי או של אהבה. הבניין היה תועלתני כמו כלוב סוללה של תרנגולות.</p>
			<p class="centerspace"><span class="CharOverride-9">***</span></p>
			<p class="firstspace">התרוקנות התרמיל תמיד העציבה את קרל. עכשיו נשארה לו רק ההליכה הביתה. לא שביתו היה שנוא עליו, אבל כלב מעולם לא הלך אחריו לשם, ובדירתו לא חיכה לו שום בעל חיים שיתחכך ברגליו ויביט בו בציפייה כשירצה ליטוף. הקטע האחרון של סיבובו עבר בבית העלמין העירוני. הוא היה בן יותר ממאתיים שנה, ובמרכזו ניצב פסל גדול של מלאך המוות שחיוך יודע כול חקוק על פני גולגולתו הגרומה. משום מה, ההיכרות הקרובה עם היעד הסופי שאליו מוביל נתיב חייו שיככה את פחדו של קרל מהמוות, והוא מצא שלווה בבית העלמין היפה הזה.</p>
			<p class="text">על הלוחית לצד פעמון הדלת של קרל נכתב א־ת־א קולהוף. זה לא היה שקר גמור, כי שם המשפחה היה נכון. מאז ומתמיד העריץ קרל את הסופר א־ת־א הופמן בגלל ראשי התיבות של שמו. לכמה עוד אנשים, מלבד אולי ג'־ר־ר טולקין או ק־פ־ע באך, יש שלושה ראשי תיבות? שלושה ראשי תיבות מציינים משהו מיוחד. מאחורי שלושה ראשי תיבות אפשר להסתיר הרבה. הם כאילו צופנים בתוכם סוד גדול, למשל את הסיבה לכך שבעליהם לא כותבים אף אחד משמותיהם הפרטיים במלואו.</p>
			<p class="text">לא פעם קרה שמכתבים הוחזרו לשולחיהם מפני שדוור חדש לא זיהה את קרל כאיש שמאחורי ראשי התיבות האלה. ולמרות זאת לא מצא לנכון לשנות את הלוחית. ממילא בגיל שבעים ושתיים כבר לא קיבל הרבה דואר. והדואר שכן קיבל אף פעם לא גרם לו שמחה גדולה, כך שהוא אפשר לו בחפץ לב לצאת לסיבוב נוסף במרכז המיון של רשות הדואר.</p>
			<p class="text">בדירתו של קרל היו יותר מדי חדרים. ארבעה בסך הכול, ונוסף להם מטבח קטן, חדר אמבטיה נטול חלונות וחדר שירותים. לפעמים הוא הסתכל עליהם כעל ערוגות פרחים שלא הצמיחו דבר. שניים מהחדרים היו מיועדים לילדיו של קרל: חדר אחד לבת, עם חלון הפונה אל החצר הפנימית הירוקה, החדר האחר לבן, עם חלון הפונה לרחוב כדי שיוכל להשקיף על המכוניות החולפות. אבל קרל מעולם לא מצא את האחת שתהיה גברת קולהוף, וכיוון שכך לא נולדו לו ילדים. ולמרות זאת המשיך להחזיק בדירה הזאת. במשך עשרות שנים שכר הדירה לא הועלה אפילו פעם אחת. אולי בכלל שכחו ממנו.</p>
			<p class="text">כיום הוא חי עם משפחה מנייר, שהוחזקה בארונות מאחורי דלתות זכוכית חלבית שהגנו עליהם מאור ומאבק. ספרים שצריך לקרוא בהם שוב ושוב, כמו פנינים שצריך לענוד מדי פעם כדי לעשותן יפות יותר, או בעלי חיים שצריך ללטף כדי שירגישו נאהבים. לפעמים נראה לקרל שכל מילה היא תא מגופו. ואז ידע שבשנות הקריאה הרבות שלו נספגו המילים לתוכו.</p>
			<p class="text">קרל הבין אנשים שאוספים ספרים כמו שאחרים אוספים בולים. אנשים שאוהבים להניח למבטם לשוטט על שדרות גבם של ספרים, לקבץ אותם סביבם כמו קהילה של חברים קרובים. בתוך הספרים חיות הדמויות שהם מרגישים מחוברים אליהן ושותפים לגורלן, או לפחות רוצים להיות שותפים.</p>
			<p class="text">קרל תלה את הז'קט הירוק שלו על הוו שמאחורי הדלת ואת התרמיל לצדו, ויישר את שניהם. לאחר מכן הלך למטבח הקטן וישב ליד שולחן הפורמייקה עם פרוסת לחם שחור מרוח בחמאה שמעליה זרוי קמצוץ מלח, כוס של מיץ כרוב כבוש ותפוח ירוק חתוך לרבעים.</p>
			<p class="text">התיאור במודעת הפרסומת היה של “דירה עם מרפסת“. בפועל המרפסת היתה מעקה מברזל יצוק לפני דלתות זכוכית שמאחוריהן ניצבה הכורסה הישנה של קרל. על הכורסה היה מונח ספר שבין דפיו תחובה קבלה המשמשת סימנייה. מנקודת התצפית הזאת יכול קרל להשקיף על העיר העתיקה, לצפות בלקוחותיו העוברים ברחוב או בחברו כלב הצולע על הגגות — מה שטרם קרה עד כה. הוא תמיד קרא עד עשר בדיוק, ואז התרחץ ונכנס למיטה. עם השמיכה מעליו, הרגיש עטוף בהבטחה המעודדת שיום המחרת יביא עמו מבחר חדש של ספרים מיוחדים מאוד שאותם יביא ללקוחותיו המיוחדים מאוד.</p>
		</div>
	


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 49.90 ₪ מחיר רגיל 91.80 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 20.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
חברות קהילה ספרים על ספרים ספרים שמעלים חיוך
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!