המסעדה האחרונה בפריז

1

ז'ילבֶּר

פריז, 1987

חנות הספרים העתיקים נבלעה בין כל החנויות הגדולות בגוני הפסטל שברחוב קרדינֶה הפריזאי, עטור העצים. שם החנות היה ליבּרֶרי ד'אנטיק דה ז'ירוּ, ועל אף צבעה הכסוף, היתה חלק מרובע בַּטיניוֹל בעל האופי הכפרי לא פחות משוק האיכרים של שבת, הכיכר, או התיירים ההולכים בעקבותיו של הצייר האימפרסיוניסטי אלפרד סיסלי.

הבניין היחיד הנוסף שנראה כמו חלק מהריהוט, היה מסעדה פינתית נטושה, הדומה לאותם חפצים מעוררי חמלה שעוברים בירושה ואינם מתאימים לכל מה שסובב אותם. רוב האנשים האמינו שהמקום מקולל או רדוף רוחות בגלל מה שקרה בו בזמן הכיבוש. ערב אחד הרעילה בעלת המסעדה הקודמת את כל לקוחותיה, עובדה שנהפכה לאגדה במהלך השנים שחלפו מאז.

היה מי שנשבע שבכל פעם שהרוח השתנתה או הגיעה עונה חדשה, עדיין עלו מהמקום ניחוחות של תבשילים. וכשהעלים של עצי הדולב התחילו להזהיב, נפוצו שמועות על ניחוחות של קצפת ויין פורט ועוף צלוי. בהתחלה הם היו ערבים לחך, ועם חלוף הימים נעשו מרים וחמוצים. ואז הוויסטריה פרחה, ובאוויר התעופפו לחישות על מִשמֵשים וחמאה וקלפוטי, עוד מטעמים שבהתחלה מעוררים תיאבון אבל עד מהרה הולכים ונעשים מתוקים להחליא, עד שצריך לנשום דרך הפה כדי להימלט מצחנת הפירות המרקיבים.

ולמרות הכול, גם זה הביא תיירים.

הרעיון של ריחות רפאים העומדים באוויר, הרגיז את מסייה ז'ירו, הבעלים של חנות הספרים העתיקים, בימים טובים והרתיח את דמו בשאר הימים. עכשיו, באמצע שנות השישים לחייו, כשעל ראשו כבר יותר שיער לבן משחור, היה מיואש מהאופן שבו אירועים מפלצתיים וקשים, הפכו עם הזמן למיתוס, כמו באיזו רומנסה גותית.

מאז חלפו יותר מארבעים שנה, ומסייה ז'ירו עדיין סבל מסיוטים בגלל מה שקרה. ועכשיו, המסעדה המקוללת שוב מצאה דרך להטיל עליו את צילה.

הפעמון שמעל לדלת צלצל כשחמק לתוך החנות שלו, סגר אחריו את הדלת ונאנח. בדרך כלל, כשהריחות המוכרים של ספרים ישנים, עץ ונוסטלגיה אפפו אותו, הוא חש הקלה, חש בבית. אבל היום הוא חש פחד.

בגלל המכתב ההוא.

המכתב הגיע ביום הקודם ונראה כביכול תמים במעטפה הלבנה, המהודרת שלו עם העותק המודפס, הבלתי רשמי לכאורה, עד שהתגלה כהזמנה ממשרד עורכי דין לשיחה על הלילה ההוא. הלילה הגרוע ביותר בחייו, בו אחיו, אנרי, הורעל ומת. למשך רגע נורא אחד, אחרי שקרא את הבקשה שבמכתב, חשב שהוא עומד לפרוץ בבכי. הוא נמלט מהחנות שלו כשליבו פועם בחוזקה, מתוך צורך עז להיות בכל מקום אחר, רק לא שם.

הוא העביר את הלילה בשיטוט לאורך נהר הסן, במאמץ שווא לסלק את תוכן המכתב ההוא ממוחו, מבלי לתת את דעתו על אף אחד מהמראות שבימים כתיקונם השרו עליו שלווה. סירות המגורים הצרות, עם גינות העציצים על גגותיהן והכלבים הפוקחים עין על העוברים והשבים מחרטום הסירה. הנאהבים שלובי הזרוע הפוסעים, אולי כדי לתלות מנעול על אחד הגשרים. רוכלים המציגים את סחורתם על גדות הנהר, דוכניהם עמוסים תכשיטים זולים, תקליטים או ספרים — בפני האחרונים הוא לא יכול אף פעם לעמוד ותמיד נעצר לחטט ביניהם, אולי עם קרפ חם עטוף בנייר שעווה ביד אחת, סוכר חם ולימון נוטפים על סנטרו, בתקווה מתמדת למצוא את אבן החן הנדירה שיוכל למכור בחנות שלו.

אך השלווה וחדוות המציאה לא הגיעו, והוא לא היה במצב רוח לקרפים.

בבואו אל חנותו, הוא נאנח וניסה להחליק בכפות ידיו את פניו כאילו היו נייר מקומט. הוא בקושי ישן, העבר חזר לענות אותו במשך הלילה. הזיכרונות נעצו בו אצבעות נשכחות והוא סילק אותן בכוח, ניסה להתעלם מהן כמו מהמכתב ההוא.

אבל ללא הצלחה.

ביד רועדת הרים את מתג הפליז והדליק את האורות בחנות. קירותיה היו צבועים בירוק זית. היתה לה רצפת עץ בדגם אדרה, מדפי עץ מרצפה עד תקרה, צבועים אף הם בירוק זית, וספסל חלון עם כריות בצבע חרדל. ליד אחד הקירות ניצבו כמה ארונות זכוכית מלאים ספרים נדירים; חלקם נעשו שוב אופנתיים בחוגי המסחר שלו. היו שם מהדורות ראשונות, שאת חלקן לעולם לא ימכור, ואחרות שמהן הוא מנסה להיפטר כבר עשור או יותר. היה לו אפילו בקבוק שמפניה טובה, בציר 1968, ששמר ליום בו ימכור סוף־סוף את עותק המהדורה הראשונה האמריקאי והמכוער במיוחד של "לוליטה". אם כי היו ימים בהם תהה מי ילך ראשון, הוא או הספר. לפעמים זה שעשע אותו, לפעמים לא כל כך. המדפים הפתוחים היו עמוסים ספרים מיד שנייה שהתגלו כמבוקשים יותר מהספרים הנדירים, אף שערכם היה נמוך יותר. עם זאת, האבק המצטבר עשוי לטעון כי הם לא מבוקשים מספיק.

באמצע החנות ניצב שולחן הכתיבה, רהיט מיושן גדול ממדים שהיה שייך לסבא שלו, לשעבר מנהל בית ספר יסודי פרטי לבנים. הוא נראה חמור בהתאם: אילו היה פרצוף, היו לו סנטר תקיף ופאות לחיים כמו לדמויותיו של צ'רלס דיקנס. לוח המהגוני היה מכוסה ריפוד ירוק דהוי, ועליו היו מונחים בערמה מסודרת כמה ספרים שדורשים תיקון. פניו של מסייה ז'ירו התעוותו למראה אי־הסדר שהשאיר אחריו בערב הקודם, כלי העבודה שעדיין היו מונחים היכן שעסק בתיקון ספר, בקבוק הדבק שנשאר פתוח. טיפות דבק ניקדו עכשיו את לוח שולחן הכתיבה שלו.

הוא גירד בציפורנו את טיפות הדבק מהשולחן — וגם את הפקק היבש שנוצר בפי הבקבוק — ונאנח בצער כשראה את המכחול הנטוש שבו השתמש להדביק מחדש את כריכת העור, דבוק ללוח השולחן, זיפיו קשים כאבן. סביר להניח שגם השרייה הגונה במים חמים לא תציל אותו.

הוא כעס על עצמו.

"קפה," החליט. גם ביום רע יש קפה, וזה תמיד היה משהו קטן וטוב.

מסייה ז'ירו ליקט דברים קטנים, טובים. צליל לא צפוי של שירת ציפור, מכירה בחצי מחיר במאפייה, חיוך של ילד עובר. הוא אחסן אותם בראשו לשעת צורך מאוחרת יותר.

היו ימים שבהם חש היטב את גילו המתקדם, כמו בבוקר ההוא כשגילח את הזיפים מפניו והרגיש עייף, כפי שהקמטים והצלליות מתחת לעיניו העידו. אבל היו גם ימים שבהם צדה עינו את בבואתו המשתקפת באיזה חלון חולף, ולרגע נבהל, כשקלט שהוא עצמו הזקן שמביט בו מהזגוגית. הוא עדיין חשב על עצמו כעל איש צעיר עם שיער חום אדמדם ופנים מנומשות.

לפחות הנמשים עדיין שם. הם לא מצאו חן בעיניו בצעירותו, אבל עכשיו אהב אותם. מעניין איך זה קרה.

הוא ניגש להדליק את תנור הגז הקטן שבמטבח, הממוקם משמאל לחנות, מאחורי דלת צבועה גם היא בירוק זית. לפעמים התעורר בליבו חשש שהגזים עם כל הירוק הזה.

הוא פתח את ברז המים החמים ושם את המכחול להשריה בצנצנת זכוכית. ואז שם כף גדושה של קפה איטלקי טחון טרי בקפטייר, ושאף אל קרבו את הניחוח לפני שהניח את הכלי להרתחה על הכיריים.

הוא יתמודד עם המכתב מאוחר יותר, החליט בנחישות, אחרי שינקה מסביב ויסיים את מטלות הבוקר. קביעת מועד לפגישה עם דאגותיו שיפרה את הרגשתו, ומעט מהשלווה שחיפש מאז הערב הקודם צמחה סוף־סוף בתוכו, כמו נבט קטן ירוק.

הוא לקח את ספל הקפה אל שולחנו והתחיל לסדר את הבלגן שהשאיר אחריו אתמול בערב. הוא הדליק את הרדיו על פרנץ' מוזיק, תחנה ששמה דגש על ג'אז ועל מוזיקה קלאסית, שבחברתם העביר בדרך כלל את הבקרים. צלילי המיתרים הקסומים של "הסוויטה לצ'לו מספר 1 בסול מז'ור" של באך מילאו את האוויר בעת שלגם לגימת חיזוק מהקפה הסמיך כזפת וניגש לעבודה, טבל מכחול חדש בדבק והתחיל לתקן ספר שירה.

בחוץ, הרחוב המרוצף באבני ריצוף עגלגלות הלך והתמלא תנועה בעת שפינה זאת של פריז התעוררה משנתה. דלתות החנויות נפתחו, והשלט "סגור", נהפך לצידו השני, "פתוח". אנשים חלפו על פני החנות בדרכם לעבודה, מחזיקים פָּא אוֹ שוקולָה, מאפה פריך מבצק חמאה ממולא בשוקולד, או נושאים הביתה באגט חם מהמאפייה שבקצה הסמטה. ילדים שהלכו לבית הספר צחקו וקיפצו מהמדרכה לכביש ובחזרה. גברים זקנים נעו לאט ובכבדות לבית הקפה החביב עליהם בהמשך הרחוב. כיסאות הביסטרו הוצאו למדרכה, והם יעבירו עליהם את הבוקר עם קפה, קיסם שיניים, ומושב בשורה הראשונה, ממנו ישקיפו על העולם החולף לנגד עיניהם.

אלא שמסייה ז'ירו לא ראה דבר מכל זה, הוא היה שקוע בתיקונים שלו.

תחנת הרדיו עברה לשדר את הנעימה המרגיעה של "הקאנון וג'יג ברה מז'ור" מאת יוהאן פלכבֶּל, וזמן קצר לאחר מכן נשמעה השריטה המוכרת על הדלת.

"הלקוח הראשון שלי להיום." הוא ניגש לפתוח את הדלת ומצב רוחו השתפר. "נו?" אמר ושפתיו רטטו.

נשמעה יבבה חלושה ומשהו שנראה כמו שטיח שעיר חום חמק פנימה על שלוש רגליים.

"ואיפה היית, טאפּי?" שאל את היצור, כאילו ציפה שיענה ויספר לו על הרפתקאותיו.

בעל החיים מצמץ והביט בו בעיניים ענבריות, מוסתרות למחצה מאחורי הפרווה המדובללת. מסייה ז'ירו צקצק בלשונו והלך להכין ליצור הזקן ארוחת בוקר.

טאפי היה כלב שחי חיים של חתול. מסייה ז'ירו נשבע שראה אותו פעם מחכה שהאור ברמזור יתחלף. חנוונים אחרים מהרחוב נשבעו שראו אותו משוטט בלילה עם שני חתולים שנראו כנושאי כליו, כאילו היה מנהיג של איזו כנופיה שעירה. מה שלא היה מפתיע את מסייה ז'ירו.

טאפי אכל את ארוחת הבוקר שלו ולאחר מכן התמקם על ספסל החלון למשך היום. מסייה ז'ירו הביט בכלב בחיבה במשך זמן־מה לפני שלקח לידיו את הספר הבא שדרש תיקון, ורק אז קלט שבעצם לא סיים את העבודה על הראשון, והשאיר טיפות דבק על שולחנו. שוב. הוא עצם את עיניו והתפלל לאלוהים שייתן לו כוח. דעתו היתה מוסחת בגלל המכתב ההוא ולא היה טעם להעמיד פנים שאין זה כך.

הוא ישב ותופף באצבעותיו על סנטרו, ולבסוף נכנע, פתח את מגירת שולחנו, הוציא את המכתב וקרא אותו פעם נוספת.

19 באפריל 1987

מסייה ז'ירו היקר,

אני עוזרת משפטית במשרד לֶפוּג וקונסטבל. לאחרונה חלה התפתחות הקשורה לאחד מהנכסים שבניהולנו — מסעדה לשעבר ברחוב קרדינה פינת לֶמֶרסייה, שפעלה תחת השם המסחרי ״לוברון״. סוף־סוף הצלחנו לאתר את קרובת המשפחה האחרונה של הבעלים הקודמת, מריאן בּלַנשֶה. כפי שוודאי ידוע לך, לפי החוק הצרפתי איננו יכולים למכור נכס לפני שזיהינו את כל היורשים האפשריים.

מהכתוב ברשומות שלנו הבנתי שאתה מכיר את הנכס שהזכרתי, ולכן אני פונה אליך.

גיליתי שבתיקים שלנו הקשורים לנכס הזה, אתה רשום כאיש קשר בעקבות העדות שמסרת לפני ארבעים שנה. כאחד מהאנשים המעטים שעדיין חיים כיום ויודעים מה באמת אירע במקום לפני כל השנים האלה, האם אוכל להפנות אליך את הלקוחה שלנו?

הלקוחה שלנו, סַבּין דוּפּּרי, לא ידעה שהיא קרובת משפחה של הבעלים הקודמת, והחדשות — בצד הגילוי של התקרית שהתרחשה במקום — גרמו לה מצוקה נפשית קשה, כפי שאתה ודאי יכול לתאר. יש לה מספר שאלות שעליהן טרם קיבלה מענה. שאלות שלמרבה הצער אנחנו לא יכולים לענות עליהן. אתה, כמובן, לא מחויב לדבר איתה.

סבין דופרי נתנה לנו את רשותה למסור לך את פרטיה, והם כתובים למטה.

בברכה,

ג'ולי דיפּוֹ

מסייה ז'ירו השתהה על המילה "תקרית" ועיווה את פניו. מילה מכובסת לרצח, חשב בזעם, ותהה אם עורכי דין ועוזריהם המשפטיים מקבלים שיעורים בכתיבת מכתבים כאלה.

תוך קימוט מצח המשיך לקרוא את החלק בו נכתב הלקוחה שלנו לא ידעה שהיא קרובת משפחה של הבעלים הקודמת, ולמרות החלטתו להיות קשוח, הרגיש שליבו מתרכך, כי מי כמוהו ידע כמה ודאי לא קל היה לגלות על כל הדבר הזה.

הוא חזר וקרא את המילים, אתה לא חייב, כמובן, לדבר איתה, וחשק את שפתיו למקרא השורה על המצוקה הנפשית שנגרמה ללקוחה הצעירה. הוא ידע שלמרות הנאמר במכתב, מחויבותו נרמזת בבירור, ואפשר היה באותה מידה לצייר סביבה עיגול בדיו אדומה לשם הדגשה. זה היה מכתב שלא כל כך נכתב, כמו שתוכנן לפרוט על מיתרי ליבו.

אבל הוא לא חייב להיכנע לזה. הוא יכול פשוט לתחוב את המכתב למגירת השולחן ולהתעלם ממנו. הוא סיפק לרשויות את המידע על מה שהתרחש במסעדה הזאת לפני ארבעים שנה, ועד כמה שזה נוגע לו, כאן זה נגמר. מה שהאישה הזאת מבקשת לא יעלה על הדעת... לחפור מחדש בכל הזיכרונות האלה ולספר לאיזו קרובת משפחה של מריאן מה היא עשתה?

כל האנשים האלה שהרעילה, בכוונה תחילה.

לדבר עם איזו אישה זרה על הרצח של אחיו. כאילו הוא מעביר שיעור היסטוריה? סביר להניח שהיא צעירה; הצעירים עוד לא למדו כמה העבר הוא דבר אמיתי, משהו שנמצא במרחק לחישה ככל שאתה מתבגר, ולפעמים מציאותי מכדי שיהיה אפשר להתמודד איתו.

מסייה ז'ירו צבט את גשר אפו והניח את המכתב מידו.

הפרטים שהלקוחה הזאת חיפשה עדיין נגישים ברשומות הפתוחות לציבור. הוא לא צריך לחזור ולחיות אותם כדי לספק לה תובנות על איזה סיפור משפחתי נשכח. או לנסות להכניס היגיון למה שאינו הגיוני בעליל — הוא לעולם לא יוכל לענות על השאלה האחת שאת התשובה לה תרצה לדעת יותר מכול: למה? למה מריאן בלנשה הרגה את כל האנשים ההם?

הוא לא ידע.

וזה רודף אותו עד היום.

העניין היה, שמה שהיה לו לומר, מה שהוא לא כלל בעדותו, היה בוודאי מצער אף יותר. וזה רק היה מוביל לעוד שאלות, שלא היה יכול לענות עליהן. היחידה שיכלה לענות היתה מריאן והיא כבר מתה, תודה לאל. הוצאה להורג כעונש על פשעיה.

ועם זאת, כפי שציינה העוזרת המשפטית ברוב חוכמתה, הוא האדם החי היחיד שזכר מה קרה והיה יכול לדבר על זה.

למשך רגע צפו פניו של אנרי אחיו ועלו לנגד עיניו. אחרי שמסייה ז'ירו ימות, לא יישאר אף אחד שיזכור גם אותו. וזה, יותר מכל דבר אחר, גרם לו לשנות את דעתו. לאנרי מגיע שיזכרו אותו, ובמיוחד במשפחתה של מריאן, אחרי מה שהיא עשתה. בתחתית המכתב היו רשומים שם ומספר טלפון. הוא הרים את שפופרת הטלפון וחייג באצבעות רועדות.