לא יעלה על הדעת

דודתו האהובה של טומי וייר בן ה-11 גידלה אותו כל חייו, אבל יום אחד, בקיץ 1958, היא נעלמת. טומי נאלץ לעבור לגור עם אמו באחוזת משפחת הנברי, שם היא עובדת במשק בית.

במבט ראשון, משפחת הנברי נראית כמו המשפחה המושלמת, אך כשהוא לומד להכירם הוא מגלה שכל אחד מבני המשפחה מופרע בדרכו, ובנוסף – הם מסתירים סוד אפל ונוראי. ואז, בעיצומו של קיץ מטלטל ומורט עצבים, מתרחש פשע מזעזע, ובבית המשפט עולה שאלה בלתי נתפסת: האם יכול ילד לבצע רצח בדם קר?

סיפור מרתק, מפתיע ומותח הפורט על מיתרי הרגש העמוקים ביותר מאת הסופרת הקנדית ניקול לנדריגן, מחברת רבי מכר בינלאומיים. זהו ספרה הראשון שרואה אור בעברית.
שם: לא יעלה על הדעת
מחבר/ת: ניקול לנדריגן
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 010200462

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

				
<div id="_idContainer000" class="Basic-Text-Frame _idGenStoryDirection-1" dir="rtl">

<p class="kot-perek" lang="en-US" xml:lang="en-US">1</p>
<p class="text-no-hazacha">ב־14 ביוני 1958 הבעיה הגדולה ביותר שלי היתה עשן בעיניים. וולי ואני היינו על מדרגות החירום של הדירה שלי והשתמשנו בכלים שלו לצריבת עץ. הוא הביא לי לוח דק, ואני העברתי עליו את קצה המתכת החם כדי לצייר את האותיות של שמי. ה־ת' יצאה רועדת, אבל ב־ו' כבר הצלחתי יותר. רציתי לתלות את השלט הגמור על דלת החדר שלי, אף על פי שהוא לא היה החדר שלי בלבד. חלקתי אותו עם דודה שלי. חשבתי שאם יהיה לי זמן, אולי אצרוב גם את השם שלה. תומי וסיליה.</p>
<p class="text">עמדתי להתחיל את ה־מ', כשדודה סיליה צעקה. שוב. "תומי? בוא הנה! מהר, מהר!"</p>
<p class="text">"מה היא רוצה?" שאל וולי. הוא שפשף את הפלומה שעל ראשו. אתמול אמא שלו עשתה לשנינו תספורת זהה של סוף הלימודים במכונה השחורה שלה. השיער של וולי היה עכשיו במין גוון בלונד־כתמתם ושלי חום פשוט. לו היו נמשים ורווח בין השיניים. לי לא היה אף אחד מהם.</p>
<p class="text">"בטח איזה חרק," אמרתי.</p>
<p class="text">"היא חותכת אנשים אבל פוחדת מקצת יותר רגליים?"</p>
<p class="text">צחקתי ונתתי לו את צורב העץ. "אחיות לא חותכות אנשים, וולי. הן תופרות אותם."</p>
<p class="text">עברתי מעל כבל החשמל ונכנסתי דרך החלון למטבח. ובאמת, בחדר האמבטיה מצאתי את דודה שלי עומדת על מושב האסלה עם ידיים מאוגרפות על החזה. בקרקעית הכיור היה צבתן כתום ענקי.</p>
<p class="text">"הוא פשוט יצא מהביוב," היא אמרה.</p>
<p class="text">הוא ניסה לברוח, אבל כל הזמן החליק. הושטתי יד ותפסתי אותו בין כפות הידיים.</p>
<p class="text">דודה שלי רעדה כשירדה מהאסלה. "אתה תמיד דואג לי, תומי."</p>
<p class="text">זה היה נכון. לפחות ניסיתי. ככל שיכולתי. קרצפתי את הכלים והבאתי לה ארוחת בוקר כשהיא התעוררה אחרי משמרת, או שהברשתי את העפר מהנעליים הכי טובות שלה, אלה עם אבזמי הכסף.</p>
<p class="text">היא הסתובבה בחזרה אל המראה שבחדר האמבטיה. "אתה יכול עכשיו להיפטר ממנו? ותגיד לוולי שהוא צריך ללכת. אמא שלך תהיה פה עוד מעט, ועדיין לא ניקית את הפנים. או מאחורי האוזניים." היא נרכנה להביט מקרוב בדמותה ומרחה שפתון על השפתיים. אחר כך ניגבה אותו בנייר טואלט. "אני נראית זקנה, נכון?"</p>
<p class="text">"את רק בת שלושים ושלוש."</p>
<p class="text">"ששש, תומי. עשרים ותשע. לא, אני אהיה בת עשרים ושמונה. עשרים ותשע נשמע כזה בלוף."</p>
<p class="text">"אוקיי," אמרתי, אבל לא הבנתי.</p>
<p class="text">היא שוב מרחה שפתון ואחר כך הביטה בי. "יש לך גם לכלוך על הצוואר."</p>
<p class="text">הרגליים של הצבתן דגדגו לי בכפות הידיים והרגשתי שיש לי גוש בבטן. הזעפתי פנים.</p>
<p class="text">"למה הפרצוף? אתה לא רוצה להתנקות לכבוד אמא שלך? מחר יום ההולדת שלך, ואני יודעת שהיא מתרגשת לראות אותך."</p>
<p class="text">אני עצמי פקפקתי בזה מאוד. אמא שלי היתה זרה מבחינתי. כשהייתי בן שעתיים בלבד, היא נתנה אותי לדודה שלי ומיד חזרה לעבוד אצל משפחת הנברי. הם כולם גרו יחד בבית ענקי באַפֶּר וושבורן, ושמעתי שיש להם בריכה וחוף והרבה יער לשוטט בו. יותר דשא ממה שיש בפארק שלם. בקושי עשרים דקות מפה באוטובוס.</p>
<p class="text">כשהייתי קטן יותר, ביליתי המון זמן בחלומות על המקום הזה. בראש שלי, הוא היה כמו תמונה ממגזין. למשפחת הנברי היה אפילו בן שהיה גדול ממני בכמה שנים, והייתי בטוח שהוא יעשה לי סיור. אבל בכמעט אחת־עשרה שנות חיי, דודה שלי ואני הלכנו לבקר אצלם בדיוק אפס פעמים.</p>
<p class="text">דודה סיליה התקרבה אלי. הפה שלה זז. שמעתי אותה אומרת, "אני נשבעת לך, לפעמים אני מדברת לאוויר."</p>
<p class="text">"סליחה." זה לא היה בשליטתי. קרה לי הרבה שאיבדתי את הריכוז. כמו שהמורה שלי אמרה.</p>
<p class="text">לקחתי את הצבתן החוצה אל מדרגות החירום ופתחתי את הידיים כדי להראות לווֹלי. במקום לברוח, החרק נשאר על כף היד שלי. לא זז מילימטר. נראה לי שהוא בהה בנו. או שאולי היה המום. המעבר מסיפוֹן מלוכלך לאור השמש בטח היה הלם בשבילו.</p>
<p class="text">"הוא ענקי," אמר וולי והתרחק. "טוב שאנחנו הגברים פה בסביבה לשמור על דודה שלך."</p>
<p class="text">"נכון מאוד." גם וולי לא אהב חרקים, אבל אני לא פחדתי. וגם אם כן, לא הראיתי את זה. ניערתי את הצבתן והוא החליק ונעלם.</p>
<p class="text">"תזדרז, תומי," קראה דודה סיליה מחדר השינה. אחר כך היא תחבה את הראש מעבר למשקוף. "ולהתראות, וולי."</p>
<p class="text">וולי הכניס את הכלים שלו לקופסה וירד במדרגות המתכת לרחוב. הוא חצה את הרחוב ונבלע בדלתות הזכוכית של הבניין שלו. גם הדירה שלו היתה בקומה השלישית, אבל היו בה שלושה חדרי שינה כי היתה לו אחות קטנה, סאני. אם היינו תופסים אחד את השני ברגע הנכון, היינו מנופפים זה לזה מהחלונות. דודה סיליה ואני היינו ברשימת המתנה לדירה הבאה שתתפנה עם שני חדרי שינה, אבל ידעתי שכשנעבור, אני אתגעגע לנפנופי השלום עם וולי.</p>
<p class="text">נכנסתי פנימה ומצאתי את דודה סיליה מחליפה שוב את החולצה.</p>
<p class="text">"למה את עושה מזה כזה עניין?"</p>
<p class="text">"כי אני רוצה לעשות מזה עניין." היא כרכה צעיף ורוד סביב הצוואר. "מה לא בסדר בלהיראות טוב בשביל אחותי?"</p>
<p class="text">ידעתי שלמאמצים של דודה סיליה אין שום קשר לאמא שלי, אלא רק לחבר החדש שלה. הוא היה הכי גרוע בינתיים. בכל פעם שהיו להם תוכניות, דודה סיליה חיכתה על המדרגה בכניסה. הייתי מרגל אחריה ממדרגות החירום. היא פשוט עמדה שם, בידיים אחוזות זו בזו, גם כשירד גשם. וכשהוא היה מגיע לבסוף במכונית הכהה שלו, הוא בקושי האט. הוא היה צופר, והיא היתה יורדת בריצה למדרגה התחתונה כשהחצאית שלה מתנופפת קדימה ואחורה. לפעמים, בזמן שהוא נסע משם, הוא היה תולה את הזרוע על החלון. תמיד נעצתי עיניים ביד שלו. באצבעות שלו. לבנות ושמנות ומכוערות. חששתי שהן הותירו את חמש החבורות הזעירות בחלק העליון של הזרוע של דודה סיליה. ספרתי אותן בזמן שהיא ישנה.</p>
<p class="text">"תום?"</p>
<p class="text">הייתי מוכן להתערב על חמישה סנט שהיא מתכוננת לצאת איתו אחרי שאמא תלך.</p>
<p class="text">"תומי? אתה שומע אותי?"</p>
<p class="text">"הא?"</p>
<p class="text">"אמרתי שתתכונן ותרד לקדם את פניה."</p>
<p class="text">"לקדם את פניה?"</p>
<p class="text">"להגיד שלום כשהיא באה. אתה יודע. קדימה, תזדרז."</p>
<p class="text">אף פעם לא עשיתי את זה בעבר. לצאת לחכות. צחצחתי שיניים והעברתי מטלית עם סבון על הצוואר. אחר כך ירדתי שלוש קומות במדרגות. הייתי צריך להידחק על פני מר פּוֹבֶּר, שישב על המדרגה בכניסה לבניין. הוא גר בקומת הקרקע וישב שם בכל יום, אפילו במזג אוויר סוער. דודה שלי סיפרה לי שהוא "ירד מהפסים" במלחמה ואין לו משפחה שתטפל בו. הוא לא היה מסוגל אפילו לעבוד לאורך זמן כאורז מצרכים בסופר. דודה סיליה אמרה שהוא בן ארבעים וארבע, אבל אני הייתי מנחש שהוא בן מאה ועשר. הראש הקירח שלו היה מכוסה כתמים והסנטר היה זקוק לגילוח. היו לו כתמים צהובים על החולצה, מתחת לבתי השחי. הייתי צריך לעצור את הנשימה כשחיכיתי, מפני שהוא הסריח אפילו יותר מהרגיל בגלל היום החם.</p>
<p class="text">ברחוב היו כמה ילדים ששיחקו קלאס ואחרים שציירו בגיר. רציתי להצטרף אליהם. גברת פינסנט אמרה שאני האמן הכי טוב בכיתה. כשציירנו דיוקנאות עצמיים בעפרונות צבעוניים, הציורים של כולם היו זהים, אבל אני ציירתי את הפנים שלי ממשולשים. הפה והעיניים והעצמות בלחיים. אפילו השיער שלי היה עשוי כולו ממשולשים דקים. ראיתי את כל העסק בתוך הראש כמו תמונה ופשוט העתקתי אותה. כמה חבר'ה גיחכו, אבל גברת פינסנט אמרה להם שאני הכי יצירתי בכיתה. "מדגים עיוות מושגי מתקדם," היא אמרה. לא היה לי מושג למה היא מתכוונת, אבל זה השתיק את כולם ועוד איך.</p>
<p class="text">כשגברת מבניין אחר עברה על פני הבניין שלנו, שמעתי את מר פובר ממלמל דברים גסים. על הרגליים שלה. התחתונים שלה. מה שהוא היה עושה לה אם היה תופס אותה. היא הלכה מהר יותר ואימצה את התיק שלה לבטנה. הסתובבתי וראיתי את הלשון הלבנה שלו מציצה בין השפתיים. בכל פעם שהוא אמר מילים גסות, מה שקרה כל הזמן, זה תמיד עורר בי איזו פגיעוּת. וכעס. כל כך הרבה פעמים דמיינתי איך אני תופס לו את הלשון באצבעות ומושך ומושך עד שכל השריר החלקלק הזה משתחרר. הוא יסתלסל ויתעוות בתוך האגרוף שלי, ומר פובר לא יהיה מסוגל לומר שום מילה מלוכלכת נוספת בחיים שלו.</p>
<p class="text">"אנחנו באמת צריכים לרחם עליו," אמרה לי דודה סיליה כשהתלוננתי. "תחשוב על זה. אין לו אף אחד לאהוב. אף אחד שאוהב אותו. שום דבר שימלא אותו. אני משערת שהוא מין בחור ריק כזה, נכון?"</p>
<p class="text">"אפילו לא קרוב," אמרתי. הוא לא היה ריק. כל הגולגולת שלו היתה מלאה זבובים דוחים וזבל רקוב. כשהוא קרא לי "ממזר קטן" כי לא היה לי אבא, דודה שלי אמרה לי להתעלם ממנו. היא אמרה שאני מיוחד מכדי שיהיה לי אבא. היא אמרה שפשוט הופעתי בעולם בבּוּם גדול. פעם האמנתי לה, אבל אז למדתי את העובדות. לא היה שום בום. וולי ואני גילינו בדירה שלו ספר, שהוחבא על המדף העליון מאחורי כל שאר הספרים, עם ציורים של גברים ונשים. וראו בו בבירור שבשביל תינוק צריך אבא. המשמעות היתה שאבא שלי לא רצה אותי. בדיוק כמו אמא שלי.</p>
<p class="text">בדיוק אז הילדים התחילו לרדת מהאספלט. מכונית נוצצת בצבע ירוק־מנטה עם גג נפתח נסעה באמצע הרחוב וסטתה ימינה ושמאלה כדי לחמוק מהבורות העמוקים. היא עצרה מחוץ לבניין שלנו. מקדימה ישבו שני גברים, ואמא שלי היתה דחוסה מאחורה, עם מטפחת מנוקדת קשורה סביב הראש. האיש במושב הנוסע קפץ החוצה והטה את הכיסא שלו לפנים. הוא היה גבוה ורזה ושזוף.</p>
<p class="text">"הגעת בלי שום תקלה," הוא אמר כשהושיט את הזרוע לאמא שלי. היא ירדה לכביש. אחר כך הוא הושיט יד אל המושב האחורי והרים ממנו שקית נייר דחוסה. היא לקחה אותה ממנו.</p>
<p class="text">"תודה, מר פוּלסאם. ותודה גם לך, ד"ר הנברי. אני מקווה שלא גררתי אתכם רחוק מדי מהמסלול."</p>
<p class="text">"ברור שזה רחוק," אמר הנהג. אצבעותיו נפתחו ונסגרו סביב ההגה. "אבל אַת פה."</p>
<p class="text">אמא שלי הרכינה את ראשה.</p>
<p class="text">"אתה כזה קוּטֶר זקן, ריי," אמר הגבר השני. הוא החליק את שערו שנפרע ברוח. "תתעלמי ממנו, אסתר. שמחנו להועיל." הוא חייך אלי חיוך רחב בזמן שנכנס בחזרה למכונית. אור השמש הבהיק על צדה. הכרום היה ללא רבב; שום שמץ של אבק או נתז בוץ.</p>
<p class="text">שמעתי את הקול של דודה שלי מעלי. "יוּ־הוּ!" היא קראה. "יוּ־הוּ!"</p>
<p class="text">היא רכנה מחלון חדר השינה שלנו עם זרוע אחת מתוחה גבוה באוויר ונופפה. רטט של פחד עבר בי, שהיא עלולה ליפול מעל אדן הלבֵנים. הצעיף הוורוד היה כרוך עכשיו סביב ראשה וצבע השפתון היה זועק יותר, אדום יותר.</p>
<p class="text">אמא שלי אפילו לא שמה לב. היא דשדשה לעברי עם שקית הנייר בזרועותיה. היא היתה נמוכה וכבדה מדודה שלי, ובשערה החום נשזרו פסים אפורים. אף על פי שדודה שלי עבדה כל הלילה, אמא שלי היא שהיו לה צללים מתחת לעיניים.</p>
<p class="text">"נחמד לראות אותך, תומאס," היא אמרה.</p>
<p class="text">"גם אותך."</p>
<p class="text">"גדלת."</p>
<p class="text">"באמת?" נראה שכן. אלא אם כן המכנסיים שלי הלכו והתכווצו.</p>
<p class="text">המכונית התחילה להתרחק. הילדים חזרו אל הקלאס והציורים שלהם. כמה מהם התכנסו כדי לקבוע מי יהיו שוטרים ומי גנבים. כשעלינו במדרגות על פני מר פובר, דודה סיליה עוד היתה תלויה מהחלון ונופפה. למישהו. סרקתי את המדרכה ואת הרחוב, אבל לא ראיתי אף אחד.</p>
<p class="muvaa-kot">מובאה</p>
<p class="muvaa-kot-natuy">עדות ד"ר ארנולד נורטון, רופא משפחה, גרינלייק</p>
<p class="muvaa-kot-natuy">חקירה ישירה בידי התובע קליי פיבס</p>
<p class="muvaa-sheela-revach">ש: 	ד"ר נורטון, אתה יכול לספר לנו איפה היית בשנה שעברה, ב־19 באוגוסט, בשעה 16:00 אחה"צ?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	הגעתי לבית הנברי. לפגישה השבועית שלי עם מיוריאל הנברי.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	שבועית?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	כן. מיוריאל התאמצה מאוד לשמור על בריאותה.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	אתה יכול לתאר מה קרה כשנסעת על רָאוּנדווֹטֶר הייטס? לפני שהגעת לבית הנברי?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	נסעתי לאט.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	למה?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	גברת הנברי העריכה דייקנות, והקדמתי. לכן השתהיתי קצת. כשהייתי בערך באמצע הרחוב, שמעתי קול חזק. כמה קולות, בעצם.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	אתה יכול לתאר את הקולות?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	שלושה קולות נפץ, אדוני. כמו ענפים גדולים שנשברים אחד אחרי השני. בהתחלה נבהלתי, אבל הנחתי שזה צינור מפלט של איזו מכונית.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	תמשיך בבקשה, ד"ר נורטון.</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	בדיוק בדקה לארבע נכנסתי לשביל הגישה וחניתי. כשיצאתי עם התיק, ראיתי את אסתר וייר, סוכנת משק הבית, רצה על הדשא בצד הבית. היתה לה ערימת בגדים ביד.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	ומה עשית אחר כך?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	צעדתי כמה צעדים והצצתי מעבר למדרון. רציתי לראות לאן היא רצה ככה. ואז ראיתי אותם.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	ראית את מי, ד"ר נורטון?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	את בני הזוג הנברי, מיוריאל ובעלה. ליד הבריכה. חשבתי שזה משחק של האור, כל האדום הזה. קראתי להם, אבל אף אחד מהם לא קם מהכיסא. מיהרתי לעברם. החלק העליון של השמלה של גברת הנברי היה ספוג דם. היה לה... פצע של קליע בצוואר. ד"ר הנברי היה שמוט לפנים. יכולתי לראות את אחורי הגולגולת שלו. וחלק ממנה לא היה שם, מר פיבס. הוא פשוט לא היה –</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	תמשיך בבקשה, ד"ר נורטון.</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	ואז קלטתי שמרטין הצעיר נמצא על קרקעית הבריכה. היה סביבו ענן של דם במים.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	מישהו נוסף היה נוכח?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	הילד הזה. זה שפה.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	נא לרשום בפרוטוקול שד"ר נורטון הצביע על הנאשם, תומאס ליאון וייר. אתה יכול לתאר מה מר וייר עשה?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	בהתחלה הוא עמד ליד הבריכה בלי לזוז. ואז, כשהתקרבתי, הוא ניגש אל גברת הנברי. התחיל לטלטל אותה, כאילו הוא מנסה להעיר אותה.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	מה הוא לבש?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	לא הרבה. רק תחתונים כחולים. בהתחלה חשבתי שגם הוא פצוע, כי היה עליו כל כך הרבה דם. אבל העיניים שלו היו צלולות.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	האם דיברת עם הנאשם?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	לא, אדוני. הייתי עסוק מדי במיוריאל. הורדתי ממנה את הכובע ובדקתי דופק. בדקתי גם את ד"ר הנברי. רציתי להוציא את מרטין מהבריכה, אבל אני לא יודע לשחות, אתה מבין. אני לא יודע לשחות. חיפשתי את האקדח.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	ומצאת אותו?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	לא.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	תודה לך, ד"ר נורטון. גם מר וייר וגם אמו הצהירו במשטרה שראו איש מגיע במכונית שחורה. שניהם טוענים שאיש המסתורין הוא שירה במשפחת הנברי.</p>
<p class="muvaa-kot-natuy">הסנגור: אני מתנגד, כבודו. האם מר פיבס נותן עדות?</p>
<p class="muvaa-kot-natuy">בית המשפט: פשוט תשאל את השאלות שלך, מר פיבס.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	בטח. תודה. ד"ר נורטון, ראית גבר יוצא מהמקום?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	לא, אדוני.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	נתקלת במישהו כשנסעת בראונדווטר הייטס?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	כן. ג'יימס פולסאם עבר על פני בזמן שהייתי בדרך לשם. נדמה לי שהוא וד"ר הנברי היו חברים. אבל זה היה בוודאות לפני ששמעתי את קולות הנפץ. אחריו לא ראיתי אף אחד. היה שקט לגמרי.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	מה קרה לאחר מכן, ד"ר נורטון?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	אמרתי לילד לא לזוז ומיהרתי להיכנס לבית ולהזעיק את המשטרה.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	אחרי שהתקשרת למשטרה, ראית או שמעת משהו יוצא מגדר הרגיל?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	כן. מים ניתזים. מצאתי את סוכנת משק הבית בחדר הכביסה, רכונה מעל דלי.</p>
<p class="muvaa-sheela">ש: 	מה היה בדלי, ד"ר נורטון?</p>
<p class="muvaa-tshuav">ת: 	מים. מים אדמדמים. ובגדים.</p>

</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 73.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

מותחן אפל מותחן היסטורי מותחן רצח מסתורין מתח ואקשן ספרות קנדית שנות החמישים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!